א: לְזִפְרוֹן

נזכרה לי ליטא שלי —

בבקר צח אחד, ואני עומד על יד חלוני הפונה אל הרחוב ההומיה, ועיני מתלבטות בחומה הגבוהה, העומדת על מקומה בודאי מימות יהושע בן נון ומבדילה ביני ובין כל אשר מחוץ — נזכרה לי ליטא שלי.

ולא אדע אם מפני שהימים ההם היו לי ימי בטלה, לכן תקפוני כל-כך הגעגועים אליה, עד שליטא כֻלה, באותו המראה הפגום המטושטש שנשתמר במוחו של בן-שבע, צצה לנגד עיני. ויהי המראה מרהיב ומרגיז כאחד: הרחובות הצרות, רפשן, שלוליותיהן, החזירים הסרוחים בפישוט רגלים בתוך הטיט הירקרק ומנמנמים בבטחון ומפהקים פיהוק של חזירים מתוך נומה, בתי העץ הנמוכים, נשות החיל עם הפוזמקאות ומכשיריהן על גבי המעקות של אותם הבתים. כנופיה של יהודים מתפלפלים בדברים של מה-בכך, הגוי של שבת הפוסע באמצע הרחוב ופיו — פה שותה מוניפי¹ מזמר על צד היותר טוב איזה פזמון יהודי מתובל במלים מן הסדור²…כל אלה עלו לנגד עיני. זה על גב זה בערבוביה, וכל מה שהשתדלתי לעשות

סדר ומשטר בליטא שבאה וצצה לעיני בְנָהּ שבפולין המדינה, כל מה שטרחתי להבליט ולראות את החוצות לחוד, רפשן וכל-שבו לחוד, בכדי שיהיה לי הכל ברור — היה לשוא, וכל זה רק מפאת כח הדמיון שלי, כּח-הדמיון שלי, אוי, כּח-הדמיון שלי! המגדיש לפעמים את הסאה.

כיון שזֵכר הרבי שלי ר' ראובן, עולה על לבי, מיד נזכר אני בהחוטרא שדלג מן האל“ף אל הבי”ת ומן הבי“ת אל הגימ”ל, וברצועה שלו, ובבתו הבתולה שהיתה קיר מבדיל בינינו התלמידים ובין אותה הרצועה, ובכל חברי הקטנים ובשלומקה הקטן שאהב לשבת “אין מיטין” בשביל שיהיה לו “א גילדענער שליטין”; גם כל הבּית הקטן הנוטה לנפול והוא נשען אל שני עמודי-עץ ישנים, בא ומרפרף לנגד עיני, והכל ביחד, זה על גב זה, ואיני רואה אלא את זקנו של “הרבי” חוּדו של החוטרא, חזה של בתו הבתולה, חצאי פניהם של חברי וכו', וכל זה הוא רק לרגלי דמיוני שלי המשפיע עלי רוב טובה שלא אוכל לקבלה פעם אחת. ומעשה היה ושבתי בשעה מאוחרת בלילה מן התיאטרון אל חדרי הבודד, ופני אחת האקטריסות רחפו נגד עיני רוחי: אני פוצה לכאן ופניה החורים — לנכחי, אני פונה להתם, הם הולכים אחרי…נוּ — ולא שמתי לזה את לבי: רק מקרה הוא — האקטריסה יפה, העין רואה, והלב הולך אחרי הָעַיִן אולם עודני עושה כה וכה בהעלאת הנר, והנה כל האקטריסות שנראו באותו ערב על במת החזיון מחוללות הבַּלֵּט וכל החברותא — מלאו את חדרי, זו בצלעה של זו…כל הפנים, אמת הוא, לא נראו לי, ורק עינים, חזות, קצות כתפים… — וטוב. כי היה לי דבר עם המון “היפה”, אף כי האקטריסות הן “עם-לא-היה” אולם מה הייתי עושה, למשל, אם הקבלן שלי מעולם ההזיות, הביא אלי תחתיהן המון גדול מ“פועלי-ציון”, והס"ס — כל אחד עם צקלון נאומים נלהבים על שכמו

וכל אחד היה שופך עלי את כל הקיתון עם הפרוגרמות המתחלקות לשבעים ושבעה חלקים, והטריטוריות, הקללות והחרמות בנוגע ל “דאָס געפּגר’ט לאַנד” — מה הייתי עושה אז?…

לא: אין דעתי נוחה מכח הדמיון שלי, אף כי לא צערני עוד מִיָמַי.

---

…לאָן עם המלתחה?

— אַה!… קראתי כשהפניתי את שכמי לחברי שדלק אחרי,

— נוסע אני לזפרון, אחת מערי ליטא הקטנות.

— לליטא? שטות זו כיצד סלקא על דעתך?

— כיצד? פשוט, מחמת שעמום…הימים ימי קיץ — מאי איכפת לי?…שלום! —

כמעט שכעסתי על הקַסיר, שחתך לי כרטיס מסע לזפרון באיזו מתינות וקוֹר-רוח…ומחשבה חלפה במוחי: איך טפש הוא קסיר זה הכלוא בכלובו ומחלק כרטיסים. הרי אפשר לו לבר-נש זה להתרומם ברגע אחד ממושבו, לקחת לו כרטיס-מסע מן המוכן ולנסוע עם המסע הזה ישר לזפרון…

כשנפתחו לרוָחה דלתות בית הנתיבות, אחרי הצלצול הראשון התנפל גל של בני אדם דרך הפתחים אל הפלטפורמה, ונסחפתי גם אני בתוך הזרם הזה, תפסתי לי מקום משבח באחת ממרכבות המסע, סמוך לאשנב שכנגד בית הנתיבות. לאחר רגעים אחדים פתחתי את האשנב והֵצַצתי ממנו ונראה לי כל ההמון הנוסע והמלַוֶה.

השעה שעת בין ערבים, והשאון שאינו פוסק, כאלו כסה על תעלולי עברה קלים; ואולם כל מי שהיתה לו עין לראות, ראה כי

הרבה בחוּרים ועלמות נשקו ויִשָקוּ, זה לזה וזה מזה; מי שהיתה לו אוזן קשבת, שמע לקטעי שיחות-חן שהתמלטו כפרחים חיים מבין שפתות-שני…אני, אחרי שחפשי הייתי באותה שעה מכל מחשבה מיַגַעת ופּעולה טורדת, ראיתי את “גן-עדן” זה בכל קסמיו — וכמעט שהסחתי רגע את דעתי מזפרון משאת נפשי. אולם כל העת שעמד המסע תחתיו היתה שמחתי כשמחתו של העומד מחוץ למחנה, ורק באותו רגע שנעתק המסע ממקומו, נגררתי גם אני במחול הזה.

דרמה יחידה במינה, התחוללה ביני ובין ברוֹנֶטית אחת. אלי! אלי! העינים של אש שחורה על גבי אש שחורה כיצד הסתכלו בי ברגע שנזדעזע המסע! אני הוצאתי היטב את ראשי בעד האשנב ונפנפתי במטפחתי הלבנה באויר; אחר כּך כִּוַצתּיה באגרופי האחד ואשליכה; הכדור הלבן התעופף אליה, ואני קראתי: אחר חודש אני שב…בגן המלך, לעת ערב…על יד האשד! — היא נעלמה מעיני, ולא ראיתי כשהיא מניעה לי בראשה השחור.

והמסע עובר במהירות ומשאיר בעקבותיו בתים קטנים בודדים, שומרי מסלות הברזל עלובים עומדים על יד סכתם. עוד בית…עוד סכה…הנה השדות.

כשעזבתי את האשנב, מצאתי על הספסלים, שהיו פנוים לפני רגעים אחדים, פּנים חדשות, ותחת ספסלי התחבט איזה גוף. בראשונה, בטרם שנודע לי כל הענין נבהלתי מאד כשנגעה רגלי באיזה דבר חי, ירא אנכי את הכלבים והחתולים המזדמנים לי פתאם, אך באותו רגע בצבץ מתחת לספסל ראש צהוב והתחטא…

שכני, יהודי כרסני, קרא בקול את ה“קוּריֶיר”, וזרק אלי לרגעים מבטים מן הצד לראות איך פועל עלי המאורע הזה. אנכי כבשתי, כמובן, את רגשי ההתפעלות בחבי ולאות של הסחת דעת גמורה

החלותי להפטיר בשפתי איזה ניגון של חסידים. אותו היהודי העיף בי את עיניו; בודאי חשדני במה שאין בי, כי אוהב אני את נגוני החסידים בכל לב. לאחר שהכּיר בשויון-נפשי, קִפֵּל את עלונו, את הקוּרייר שלו, ועוד טרם שהצפינו בצלחתו, חטפתהו השנה.

שני בחוּרים, בני חסידים, שישבו על אותו הספסל שוחחו בינם לבין עצמם. חצאי-שיחות הגיעו אל אזני ולִבּבוני. השיחה היתה של בחורים יודעי אהבה. זה לזה ספר על דבר איזו רֵיזלה שיש לו, ואולם בשפה אחרת ובנגון אחר מן הרגיל.

… — נו?… הראית אותה אחר-כך?

— בליל ערב-שבת…עברתי על פני ביתה וזרקתי לה בעד החלון את “שיר-השירים” בעברי-טייטש…

— עֶי?!…

— בעצמי ראיתי, כשנפל “שיר-השירים” הקטן על פני חָזֶה…

— עֶי?!…

אחד הבחורים כאלו צד במבטו את השחוק הקל, שעבר על שפתי, ומיד עלה אודם בלחייהם המלאות, שזה עתה החל זקנן לצמח — ונשתתקו. אולם נכּר היה, שהדממה שקמה לפתע ביניהם לוחצת אותם. אני הכרתי בזה את אשמתי, ויצאתי על פני מעקה-המרכבת.

כשהרגשתי במשי הרוחות הקלות והמלטפות, שהשתובבו על פני ועל שערי בצאתי על פני המעקה, ידע ידעתי כי יד ההזיה תהיה עתה גם עלי, ואין מנוס…ואף אמנם — עוד שררה השכינה של שקיעת החמה על פני השמים הכחולים. הבטתי אל המערב, והנה השמש עוד לא שקעה כלה, רק חציה נבלע לתוך התהום, וחציה השני עוד נוצץ במרחק, עוד תולה בין שמים והארץ.

ולא אדע — שם העיר הקטנה זפרון עולה על שפתי הרועדות…

לזפרון — לזפרון —

ומחשבת-זהב עוברת במוחי ובלבי: הנה המסע רץ, הנה הוא לופת את דרכו לפאת מערב, — אולי דולק המסע אחרי השמש? עוד מעט והשיגה…אני אוציא בשתי ידי החזקות את השמש הגדולה מתוך התהום ואשימה על ראשי, ואביאה שַׁי לזפרון…היא שקעה…אולם אין דבר, אין דבר! באמצע הלילה אבוא אל העירה; ערוכה לי שם ערישה מרֻבדת בבית קרובים-זרים; זה עשר שנים לא ראיתים; אחות זרה לי הניחה את הכסתות הלבנות על יצועי. כרוב ירד מן השחקים ולחש לה באזנה: קרובך, הנה בא! — אני אבוא באמצע לילה ואשכב ואנום, ובבקר תעלה השמש שזה עתה שקעה, מן המזרח, ותתדפק על פתחי: הנני, בזפּרון אנכי! —

לזפרון — לזפרון —

כוכבים נוצצים! כוכבַי…היצאתם בשבילי על פני הרקיע? בשבילי…והן לא תמיד ראיתי את כלכם בפעם אחת? רק אחדים מכּם הזהירו לי בלילות בעירי הגדולה. או אולי יצאתם כלכם גם אז על פני הרקיע והזהרתם, ורק החומות הגבוהות והחזקות הבדילו ביני ובין המרחב, ברום ובשפל ולא ראיתיכם? הנה, אני נוסע לארץ מולדת, הבתים שם קטנים וענָוִים. המרחק לא רחוק מן העיר…בכל לילה ולילה אצא לקראתכם, כּוכבי!…

ואלה המה השדות! אלה המה הכרים! לבנה חורת זורעת אור עליהם, דממת-נצחים נסוכה על פני המרחב הזה, אני מאמין: מעולם לא עמד איש בתוך השדות הנבדלים האלה ומעולם לא הֻפרָעָה פּה הדממה, מלבד אשר המסע הנחפז הזה בוקע אותה ועובר פה בכל יום ויום בשעה של בין השמשות ולילה… ואני מהרהר: אך הפעם אנכי עובר דרך השדות האלה, והן אני לא עמדתי שם בתָּוֶךְ, בתוך

השדה הגדול הזה מימי, ולא אעמוד שם לעולם!…ואני מצטער באמת, הרי דבר זה אינו אלא שטות…ובכל זאת צר לי על זה מאד…ולו עמד המסע, הייתי יורד מעל המרכבה לרגע, והייתי רץ הרחק לתוך אחד הכרים הנבדלים האלה, וקראתי קול גדול: הוּ-הוּ- הוּ! ושבתי על עקבותי, אל המרכבה, לעבור דרכי הלאה…לאחר שנה או שנתים, כשהייתי חוזר בדרכי זו, הייתי שומע באותו המקום הבודד את הד קריאתי, כשהוא מתגלגל באויר ואינו פוסק…

רטט עבר בכל בדי גוי, הבטתי לאחור: אני עומד יחידי על פני המעקה. מבטי צוללים עוד הפעם עמוק עמוק לתוך הלילה, ויהי הלילה, שעל פני רוחב הכרים מוזר ויפה מאד, וצדני הלילה…

I

הֲרוּחַ קַל אוֹ מַלְאָךְ טָס

וְנָגַע בִּי כִמְעָט וְנָס?…

וָאֶקְרָא לוֹ, וַיָּבוֹא שׁוּב:

זֶה הָיָה כְּרוּב, זֶה הָיָה כְּרוּב!

הַגִּידָה, כְּרוּב, מַה-זֶּה הַצֵּל?

"— שְחוֹר כְּנָפַי הוּא, אֲנִי שַׂר-לֵיל! —

אִם כֵּן הַגִּידָה לִי, כְּרוּב-רֹם,

הַשְּׁבִיבִים מָה, הַזּוֹרְחִים דֹּם?

"— שְׁבִיבִים אֵלֶּה בִּשְמֵי עָל

"טְלָלִים הֵמָּה, פְּנִינֵי טָל.

"לִפְנוֹת בֹּקֶר, טֶרֶם עוֹד

הִבְהִיק רָז וְנִגְלָה סוֹד,

"הֵמָּה נוֹפְלִים מִשְּׁמֵי-עַד

“עַל כָּל צִיץ וְעַל כָּל בַּד.”

II

הַגִּידָה כְרוּב, נָא הַגֵּד לִי,

הַלְּבָנָה לָמָּה חִוְּרָה הִיא?

"— לְבָנָה זֹה הִיא מֵתָה כְבָר —

אַךְ עַל הַלַּיְלָה צַר לָהּ, צָר:

הַיוֹם בִּנְגֹהוֹת רָחַץ, בְּאוֹר —

וְלֵילָהּ-בַּחשֶׁךְ תַּם, בִּשְׁחוֹר…

וְעִם בּוֹא הַשֶּׁמֶשׁ, בַּעֲרֹב הַיּוֹם,

עוֹלָה הִיא מִקִּבְרָהּ דֹּם —

וְחִוְּרָה הִיא, כִּי מֵתָה כְבָר,

אַךְ עַל הַלַּיְלָה צַר לָהּ, צָר…

עַל פְּנְֵי הַשְּׁחָקִים תּוֹעָה הִיא,

וְזוֹרְעָה אוֹר, וְזוֹרְעָה דְמִי…

III

וְהָעֵצִים, הָעִֵצים הַלָּלוּ, הָרוֹדְפִים וְעוֹמְדִים,

אַחֲרֵי מִי הֵמָּה דוֹלְקִים וְאֶת מִי הֵמָּה חוֹמְדִים?

"— הָעֵצִים, הָעֵצִים הַלָּלוּ, הֵן הֵנָּה הַנְּעָרוֹת,

שֶׁנּוֹלדוֹ בַּשָּׂדוֹת הָאֵלֶּה, וּבְאֵלֶּה הַיְּעָרוֹת…

"הֵן הֵנָּה הַבְּתוּלוֹת הַיָּפוֹת, שֶׁאִישׁ עוֹד לֹא רָאָן;

"הֵן הֵנָּה שֶׁאֵינָן יוֹדְעוֹת אֶת סוֹדָן, בְּעוֹד סוֹדָן עִמָּהֶן…

"בַּלַּיְלָה, בַּלַּיְלָה פֹּה בָּאוֹת אֵל בְּנוֹת הָאֲהָבִים,

"וּמְחַכּוֹת לַמַּסָּע וּמְצַחֲקוֹת בֵּין-כַּךְ לַכּוֹכָבִים…

"וּבַעֲבֹר הַמַּסָּע בְּחָפְזָה עַל פְּנֵיהֶן, וְדָלְקוּ

"אַחֲרֵי כָל בָּחוּר חִוֵּר, שֶׁפָּשַׁט לָהֶן יָדוֹ, וְדָלְגוּ

"עַל מַעֲלוֹת הַמַּעֲקָה; שָׁם עוֹמֵד יְחִידִי הַנָּעַר —

"הָאַחַת חוֹטְפַתְהוּ בְחֵיקָהּ וּמִתְחַמְקָה לַיָּעַר…

"שָׁם הִיא לוֹחֲצַתְהוּ אֶל לִבָּהּ, הַיָּפָה, הַבְּהוּלָה, —

"לַבֹּקֶר — וְהַבָּחוּר הַחִוֵּר כְּבָר גָּוַע בִּזְרֹעוֹת הַבְּתוּלָה…

"רְאֵה-נָא, הֵן דוֹלְקוֹת אַחֲרֶיךָ, הֵן רוֹדְפוֹת הֵן רוֹדְפוֹת…

"פְּרוּעוֹת-שֵׂעָר וַחֲשׂוּפוֹת-הֶחָזֶה הֵן עוֹלוֹת, הֵן חוֹטְפוֹת!…

— בריסק דליטא! בריסק דליטא! — העירוני קוֹלות אחדים מתרדמתי הקצרה. בבריסק עמד המסע כּחצי שעה; דלתות המרכבת נפתחו לרגעים, ורוחות קרירות³ התגנבו דרך הפתחים בלוית אורחים חדשים שבאו במספר רב. המסע זע, ועבר לדרכו הלאה. כּשעה קלה ישבתי צפוף בין אחי החדשים, שנראו באותו רגע חיים כל כך, עליזים כל-כך. בודאי נסע כל אחד מהם לביתו, וביתו של היהודי היא אשתו. ותהיינה ברוכות נשות ישראל, שהן בבחינת גן-עדנם וזהרי-נחמתם של בעליהן בארצות גלותן…כשנעשה לי חם ביותר, בין אחי, יצאתי מעט על פני המעקה.

שני יהודים עמדו וישוחחו בקול רם. השיחה לא פסקה גם בפני

האחד, שחשב בכמה פרוטות תעלה לו הנסיעה מבריסק לזפרון, אם בעד כל תחנה ותחנה לוקח ממנו “הגזלן” כמה וכמה פרוטות, — היה הליטאי הראשון שפגשתי בדרכי. זה היה יהודי בעל זקן צהוב, קצר ומרוט באמצעיתו ובשני צדדיו. הפּיקה, שבצבצה מצוארו, היתה מאותן הפיקות המצויות אך ורק אצל הליטאים. ממש נכר היה, שדבריו, בטרם שהוא מוציאם מן הפה, המה טובלים ראשונה בפיקה ולכן היה קולו של זה מלוחלח יותר מדי.

— נו? לאן נוסע צעירנו? הרי מאחינו אתה? — שאלני הליטאי, בפנותו אלי פתאם.

— יהודי — ונוסע אני לזפרון.

— ואני הנני זפרוני. מה טוב ומה נעים! וטפח לי מחמת חבה על גבי שכמי. נתתי לי אות כי סולד אני מטבעי באותות אחוה כאלו, אף כי הליטאי הזה מצא חן בעיני, מפני שהוא ליטאי…ומפני שהוא היה הראשון שפגשתי בגבולות מולדתי.

כיון שעומד המסע על יד התחנה שאליה קויתי, ירדתי מעל מרכבת הברזל. חצי אפל ושעמום מוזר שררו בבית הנתיבות.

— כמדומה לי שנמתין פה כשתי שעות לבעלי העגלה הבאים מן העיר — העיר הליטאי שלי.

רגעים אחדים טילתי לרחבו ולארכו של בית הנתיבות. כשהסתכלתי בּראי, ראיתי שחטמי מאדם יותר מדי בקצהו. פרשתי בכונה לקרן זוית ובהגיני עליו בשתי ידי, חממתיו בהבל פי. הליטאי ראה במעשי זה ואמר לי בדרך הלצה, כי כל אלה ללא הועיל; במשך נסיעה של עשר וירסטאות בעגלה יתאדם החוטם מחדש…מצאתי את טענתו זו צודקת ואחדל ממנו. בין כה וכה ובן-לויתי הוציא מאמתחתו חתיכת

שיטניצא⁴, אותה השיטניצא המשֻׁבָּחה, וכבדני גם אָני.

קול גס של בעל-עגלה העירני מתנומתי.

— — — — — — —

למה יפעם בי לבי?…האוירה של זפרון? —

ב: בְּתוֹךְ הַדְּמָמָה

ועיר זפרון קבלתני בספר פנים יפות — בשתיקה של בקר רענן, בדממת כלה מתנמנמת…אמנם הטעני חשבוני קצת, לא קויתי כי בבואי לזפרון כבר יתדפק היום בשמי המזרח, ואולם כשהיתה העגלה רחוקה עוד וירסטאות אחדות מן העיר הקטנה, והנה כבר עמד השחר

והבהיק, וכל זמן שנסעה העגלה בצדי הכְּבישׁ, שהעלה עשבים, נדמה לי שאני שומע את הד קול שירתו, ורק כשנתקלה העגלה במרצפתה של העיר, נתק הקשקוש הפתאומי את ההד הדק שקשר את אזני לשיר השמים — ולא נדמה לי עוד…הרעיד רעש האופנים את האדמה ואותי שעל האדמה, ואת השמים, ואת השחר שבם.

ונמה עוד העיר וצרה וארוכה הרחוב וקטנים הבתים ולבנים ומשטח של גנים שונים, שאין אחד מהם מתנשא מעל לעיני הרואה, משתרע לארכּה של הרחוב, כל גג וגג עם הארובה שלו, וארבה זו — ריבה נאה הרוכבת על גבי הגג ומעשנת “לולקה”, ונדמה שלכל בית ובית יש לו סודו המיוחד, ואתה עֲלֵה בשעת בקר זו על גג אחד והסתכל בארֻבתוֹ, וידעת את הסוד המלבב החבוי בתוך האהל הקטן הזה…אך הס — הנה עולה השמש!

ונמה עוד העיר הקטנה ושותקה הרחוב הארכּה, שאין שום איש יודע עוד פה דבר מאשרו הגדול ההולך וקרב, מהשמש הגדולה העולה אליו מן התהום הנעלמה. וגם אין זאת כי רבים הצדיקים בעירה זו, אחרי ששמש גדולה מופיעה בשמיה! ואולם היא לא תדע עוד דבר מאשרה הגדול…טוב, טוב! תישן לה העיר, ובין כה וכה ונגלתה השמש כלה וכל הדרה, וקמו בניה אחרי כן ופקחו את עיניהם השקטות — הוי סורפריז!

ונמה עוד העירה הקטנה — והכל צנוע כל כך ושוקט כל כך ובטוח כל כך, וגם קשקוש עגלתי, שבראשיתו נראה לי כמפריע, כמשבית את מנוחת-המשי, כמעורר נרדמים בשעה שתרדמה נאה להם, התחיל למצוא חן בעיני ולא היתה בו עוד מאותה העזות שלמרכבת הכרך בשעת מרוצתה. נשמע לי במשק זה צחוקו של ילד

שלא התפתח עדיין, וצוֹחק מקרב לבו, וצחק מקרב לב, אינו מרגיז את העצבים לעולם.

כשעברה העגלה על פתח גשר, הספקתי לסקור בסקירה הראשונה את הנחל הצר שמימיו מקלחים באמצעיתה של העירה והוא מתעקל בעקולים שונים עד שיאבד במרחק של אין-סוף, וכן עלתה לי לחטוף שיחה אחת שהיתה בין להקות אחדות של אוָזים וברי-אוָזים בצופן על המים. התוכחו הם בקולי-קולות, כנהוג אצל הפרובינציאַלים. הענין שעליו דנו היו: השמים. כלומר, מי ומי מן השמים יותר יפים וראוים לשבח. האַוזים, שגרונם נטוי למעלה, דגלו בכבוד שמי הרום, וטעמם ונמוקם עמם: גרי-גרי! שִׁמְשַָׁם של שמי הרום עולה מאז הבקר, ושוהה על פני השחקים האלה עדי ערב, ובשחקים אשר מתחת להמים יהל השמש רק שעה או שתים…ובכלל אין שם הכל בהיר ומזוקק…וברי-האוזים, שגרונם קצר וכרסם מלאה, טענו אחרת, בהטבילם לרגעים את חרטומיהם במים: גרה-גרה! טענו ברי-האוזים: מה נותנים לנו השמים שממעל, ומה הם מוסיפים לנו?… — בבוא שעתנו הרי יורדים אנו ואין אנו עולים, והשמים שמתחת למים, גן-עדן זה התחתון, אף-על-פי שאינו מזהיר כל כך, הלא עתיד הוא, אחר מאה ועשרים שנה, לקבלנו… — והעגלה עברה כבר, ולא מצאתי שעת-כשר לחוות להם את דעתי גם אני. החברה הלבנה הזאת הלא יפה היא ומלבבת, כשהיא צפה על פני המים, אלא בחקירה אין היא יודעת כלום. אני מצדי — לוּ נתקבלו אוזים ברי אוזים לאוניברסיטות, הייתי שולח גם אותם לבֶּרן להשתלם, או הייתי מעביר את האוזים אל הים, שהוא גדול ורחב, ומאליו מובן שגם השמים בתחתיתם רחבים וגדולים, — לברי-האוזים הייתי מראה את תהום הנחל —

והעיר הקטנה עוד נמה. אחרי הגשר עומדים הבתים יותר

צפופים, יותר קרובים איש לאחיו ואינם דומים זה לזה. איזה תרנגול קפץ מתוך איזו חצר על גבי גג לקול שעטות סוס ולקשקוש עגלה. הסתכל רגע במזרח, למקור הזהר, אחר כך פנה אלינו. הרים כרבלתו האדומה, עָצם את עיניו ובכיָנה גדולה קרא: קו-קו-ריקו! — הכונה שלפני הקריאה אמנם מביאה קצת לידי גיחוך, אולם ב“הקו-קו-ריקו” עצמו יש מאותו העז והבטחון שבה“אחד” שלנו, להבדיל באלף אלפי הבדלות. ועד היום אני מתפלא ומוסיף להתפלא: מאַין לה, לבריה קטנה ועלובה זו, “קו-קו-ריקו” חזק ו“אומר-הרבה” כזה? אכן גדולים מעשי-אלהים!

…ראש של נערה נראה באיזה חלון, שערות פּרועות, חלקי גוף שאינם מכוסים…שאון האופנים בודאי עוררה, וקפצה ממטתה הסמוכה בודאי לחלון, לראות מי זה בא העירה…נראתה הנערה וחלפה…ראיתי את האודם שעלה בפני הנערה הפרובינציאַלית היפה.

חפץ הייתי לרדת מעל העגלה, ולדפוק לה בחלון: הופיעי נא, הצנועה, עוד הפעם והגידי לי מה שמך?…

והעירה נמה עוד ושמי המזרח חוגגים כבר את חג-האור.

על יד בית יפה עמדה העגלה. כמעט בלי חשק ירדתי מעליה. ידע ידעתי כי איזו עבודה עלי לעשות עתה. הפסוק ב“התודע יוסף אל אחיו” עלה במוחי ונקר בו…הרי יוסף זה היה בעל-הבית, ואחיו דרשו לשכנו הוא; מלבד זה היה לו עסק רק עם גברים, עם הגברים אתפשר גם אני, אלא עמהן… הוצאתי מכיס בגדי את הראי הקטן והסתכלתי בו. הרים כסוני! לא אדבר עוד על חטמי — כי מדי דברי בו זכר אזכרנו…האבק שכסה עלי הבהילני. איך זה אתיצב לפניהן בפעם הראשונה במעמד כזה!…

סוף סוף אבד ממני החשק לעמוד במסדרון הבית מבחוץ, ודפקתי בדלת.

— הלואי שאמצא את כּלם, וביחוד אותן (זהו רפיון!), ישנים — הרהרתי בחשאי.

הדלת סבבה על צירה, וטוב טוב עשיתי שלא התנפלתי על הנערה השחרחורה שפתחה לי את הדלת, כי כשנודע לי אחר כך, היתה זאת המשרתת.

חצי אפל היה בבית. התריסים עוד היו מוגפים. קוי זהב אחדים שנפלו בסדקיהם לתוך הבית רעדו; כנראה, רצו קרנים אלו לצאת בעד אותם המבואות הצרים שבעדם נכנסו לתוך האפל, אולם כבר אי-אפשר היה, זרם האוֹר הגדול מן הרחוב עצר בעדן ולא נתנן לצאת,

— במטותא מנך, נערה, תני לי כיור מים, בקשתי את השחרחורה בחשאי לאחר שהגדתי לה מה אני לבית הזה ואחרי שהכנסתי את מלתחתי לאחד החדרים.

עוד אני מתרחץ, ובחור גבוה נכנס מן החוץ, קרב ישר אלי, הסתכל בי רגע וישאלני בלי עקיפין:

— קרוב בודאי?!

— אומ-הו…

— יושב אני על יד החלון, רואה אני עגלה עומדת ואתה יורד, תיכף אמרתי: קרוב!

— אומ-הו…

— מורשה באת? — יודע אני שיש להם קרובים בורשה!

— אומ-הו…

— הגידה את האמת. אחד בא בשבוע זה מורשה ואמר כי אין שלט להרידקציה של “הצפירה” על גבי החומה שעל פני הרחוב…

— אומ-הו.

— זעלדע! אלונטית! קרא הבחור בראותו כי עומד אני כאובד עצות.

— שלום-עליכם! קרא לי אותו בחור על-חשבון שיחה חדשה, ותקע לי את ידו לאחר שנגבתי היטב את פני — יוצא אנכי ובא בבית קרובך זה.

— וכי אפשר לדעת את שמך? שאלתיו מבלי לדעת למה לי דבר זה.

— שמי…נו, אינו חשוב — ופניו התעוו בהעויה של ענוה — איני כותב בעתונים והעולם אינו מדבר על אודותי…בזה יצא ידי חובת עקיצה דקה — נו בזפרון יודעים אותי…לבית זה אני בא כמעט בכל יום, שמעתי על אדותיך…הלא כן! בודאי יש לך במלתחתך זו ספרים חשובים…פה קשה למצוא ספר הראוי למקרא…זה יומים ששאלתי פה את “פרשת-הדרכים”…בנוגע לזה הנני תמים-דעים עם “אחד-העם”. מה אתה אומר — את “היראים” שלנו אין הוא מאכיל מאכלי דבש?…חי-חי…יודע הוא “אחד-העם” שלנו את אשר לפניו!…

— אומ-הו…

יש שתתחבב עלי מלה, ובעצמי לא אדע את פשרה…

באותו רגע נכנסה זעלדע עם סמוור רותח, והבחור, אף-על-פי שהוא תמים-דעים עם “אחד-העם” ואעפ"י ששלח בי עקיצה, מזג לי כוס תה ומזג גם לעצמו. בעת השתיה הגיד לי, כי עוד מעט ויקומו בני-הבית, והוסיף כי כדאי הוא להשאר פה, אלא שדבר זה אי-אפשר לו, מפני שאמו קפדנית ורק היא אשמה בזה שהוא מתפלל; לולא היא — ואמנם הבטיחני לבוא ברגעי המנוחה ולבוא עמי בשיחה "בשפת-

רוסיה“…אם רוצה אני, יוכל להביא אתו את ה”וואָסקרעסעניע" של טולסטוי, ואגב אורחא שאלני מה דעתי על טולסטוי?…התפעלות רבה יש לו מטולסטוי! מי גדול ב“גוים” מטולסטוי, ובכל זאת הוא עושה כל עבודה קשה בשדה ובנהר…נסה-נא דבר אל היהודים שלנו, רצוני-לומר, אל סופרינו, אל סוקולוב, למשל, נוּ…נוּ… לסוקולוב לא — לסוקולוב זה לא נאה באמת…אלא לך ואמר לאברהם זינגר, כמדומה לי, שאינו חושב את עצמו גדול מטולסטוי! לך ואמר לו: אדוני, אברהם זינגר, זרוק את העט ואת הקסת, ולך לעבוד את האדמה! ותראה אם לא “ימלא את פיך חצץ”…

“התפעלות” יש לו מטולסטוי!…לפני לכתו הכניס בחור זה את ידו לתוך צלחתו, כמעט שבהיסח הדעת, והוציא מתוכה, גם כן בהיסח הדעת, איזה ספר קטן, ואף על פי שלא שאלתיו על ספר זה, התחיל מתנצל ומסתירו ממני… — לא כלום…ספר, גם כן שלו…של טולסטוי, הסונטה הקריצירובית; היה לי אתמול וִכּוּחַ עם בַּרישנִיה אחת, בשום אופן לא חפצה להודות כי הנשים — נוּ, איך הוא אומר שם?…אני לא אמרתי לה כלוּם, רק הצגתי את פּוֹזדנישיב כלפי…כלפי…מה שמה? כלפי אשתו — בודאי זוכר אתה את שמה?

— איני זוכר כלום…

הבחור נרתע לאחוריו.

— ובכן אינך זוכר גם את כל האידיאל?…

איני יודע, מלה זו למה היא באה כאן דוקא, ואולם אין בכך כלום. יודע הבחור שטולסטוי ואידיאל אינם חלילה שעטנז, ויכולים הם לבוא ביחד בכל אופן.

הבחור יצא ואני שאפתי רוח. אַלפי נשיקות הייתי נושק לאמו

על שהיא קפדנית, ושבאשמתה צריך “תכשיט” זה להתפּלל בכל יום, וגם באותו היום שבאתי לזפרון.

הפחד שפחדתי, בנוגע להתודעותי אל קרובי, היה פחד שוא; אמנם היו הרגעים הראשונים קשים קצת, וכשמגידה לי רחל הקטנה היום, כי באותם הרגעים עמדתי כגולם, אני מאמין בזה אמונת-אמן, ולעולם אהיה אסיר-תודה לאחד מקרובי-אחי, שהוציאני אז מן המצר והזמינני לטיל…נבוך הייתי ביותר בפני מבטי החבה ושאלות האחוה הרבות…ועד-היום יש לי טענות ומענות ללבי המתכּלכּל מטפות אהבה ובעבוֹר אותו גל של אהבה ושכּרָהוּ…

הטיול ארך כשעה. טילנו מאחרי העיר, ולמרות מה שמלַוִּי נהגני בכונה בשבילים צרים וריקים שבצדה של העירה, בכל זאת נזדמנו לנו יהודים שונים ומשונים, שתקעו לי “שלום”, ובאותו רגע נשאל מהם מלוי ברמז, מי-ומה-ומאין? העדר השֵׁנה והנסיעה המיגעת ועוד סבות שהצטרפו להן פעלו עלי, עד שנעשה ראשי סחרחר והתחיל מרפרף באויר, ואני זוכר את קלסתר פניהם של כל אותם הבריות שפגשתי בטיולי ההוא, מלבד עלם אחד שנלוה אלינו בדרך — הודות לרשמי פניו האוריגיינליים והחדשות שגלה בי.

החדשות שגלה בי העולם הן “שתי האידיאות”.

כששמעתי את דברי עלם זה: אתה יש לך שתי אידיאות — כמעט שנבהלתי.

— היינו?

— כותב אתה גם בשיר וגם בפרוזה.

אבן נגולה מעל לבי..כששאלתיו מאין הוא יודע את כל אלה, ענה לי, כי בביתו נרשם גם מי ומי הוא “כף-המבשלים”; הכל נרשם אצלו בחוברת העשויה לאותו דבר; כי יש שהוא שוכח לפעמים דבר-מה.

קורספונדציה אחת בת שלש שורות הראה לי ב“הצפירה” בגליון מזוהם ממשמוש ידים ומרוב ימים והעיר לי גם כן, כי בסופה של הקורספונדציה כתוב היה: הוי השרפות, השרפות! עד מתי לא תחדלנה מערי ישראל, עם סימן השאלה ועם סימן הקריאה, ואינו יודע למה השמיטו את אלה! בביתו הבטיח לי העלם, יש לו עוד “הצפירה” אחת, שגם שם יש משלו…אולם אינה חשובה כל-כך, אך אם רוצה אני, נכון הוא להביאנה עוד היום…בקשתיו כי יביאנה, אדרבא…אולם לא היום, לא היום, כי אם מחר.

כשחזרנו הביתה, מצאנו את בני הבית כבר מחכים לנו “אל השלחן”. בשבתי בחוג בני המשפחה, נשתנה יחוסי אליו מרגע לרגע. מַהֵר מַהֵר מתקשר לבו של אדם במשנהו, ואשרי מי שהמציא את הדבר הטוב, את “הקרובים” בעולם. אכן יש ששמש זורחת מאחורי כתפו של אדם, והאדם איננו יודע, מפני שאינו עולה על לבו, כי יש להחזיר את הפנים…הן היו שעות שהייתי גלמוד ככה בעיר הגדולה, בין החומות, הן היו שעות כאלו, והן באותן השעות היתה עיר גמדים קטנה, ושם אנשים קרובים כל-כך וזרועות חמות כל-כך הנכונות לחבקני בכל זמן ועידן, ועל לבי לא עלה!

ברב חשק מלאתי את עצת דודתי, שהאשימתני בשעת הסעודה בבישנות יתירה — דבר שהוא ממני והלאה — והלכתי לישון בחדר שפנו לי. החלומות באו אלי במעט ענין תיכף כשנרדמתי: הבחור הגבוה בא לשוחח עמי “בשפת רוסיה”; אחריו באה “הברישניה שלו”. נבוכותי מאד. היא התחילה מטילת בתוך החדר והוציאה מצלחתה חתיכה גדולה של “שיטניצא”, דומה לאותה השיטניצא שאכלתי אני והזפרוני בבית הנתיבות, ואכלה בכל-פה מן החתיכה כלה. הבחור הגבוה השתוחח ולחש לי ביראת הכבוד: זוהי מן הדימוקרטיות. באה

גם כן מוורשה; אצלן אינן מתבישות…עוד הוא מדבר, והנה נכנסה אמו של הבחור ופניה אמנם כפני קפדנית, נכנסה ואחזה בציצית ראשו של הבחור וטלטלתהו טלטלה אחת וגדולה: — באמצע התפלה! — והברישניה רואה זאת ולוחשת בינה לבין עצמה: עתה אני מודה, כי הַגְרַף צדק — הנשים אינן שוות כלום…עודי נבוך ממראה עיני, והנה נחל מים פורץ אל חדרי, ודגים רבים צפים בתוך המים. דגים רבים רבים מאד, עם קשקשים אדמדמים משתעשעים בַּמים ועל פניהם.

והגרף טולסטוי הזקן עומד עם חבר “שקצים” על יד הנחל ומשליך לתוכו את חַכּתו. שרולי מכנסיו מפושלים עד הברכּים, ראשו מורם למעלה, אין הוא רוצה, או אין הוא יכול לראות את עצמו במעמד לא אֶסתיטי כזה…רגעים אחדים שוהה הוא במקומו. כשהוציא את החכּה לא היה עליה אף סימן של דג. וחזר הגרף לאחוריו במקום שעמדה הגרפינה הזקנה ומטפחת-משי בידיה לנגב בה את רגלי הגרף שנגאלו בטיט, בעת ציד הדגים. עודי נבוך ממראה עיני, והנה הגרף מוציא מכיס בגדו איזה עתון, וקורא בו, הסתכלתי בעתון והנה הוא עברי — “הצפירה”! — מה אתה קורא, גרף לֶיב ניקוליביץ? — קורספונדנציה של עלם זפרוני. עוד אני נבוך — והנה הבחור הגבוה רץ בכל מאמצי כּחו, התפלין בראשו, הרצועה שעל ידו נסחֶבֶת מאחריו…הנה הוא כורע לפני הגרף. — כמה דגים צדתָּ? דגים! דגים! — ומרחוק דולקת אמו הקפדנית וצועקת: — “באמצע התפלה! באמצע התפלה!” —

כשהקיצותי, כבר החל היום לערוב. רגע אחד לא ידעתי ברור איפה אני נמצא. כשזכרתי הכל, כמעט שבושתי לצאת מחדרי. — כל היום! כל היום לישון…קול אחות אחת הגיע לאזני מן החדר השני ולבבני. מה חביבה היא, ומה יפה, ואנכי לא ידעתי, לא ידעתי…

יצאתי מן החדר ונכנסתי לחדר האוכל, שכבר הודלק בו אור. את כל בני הבית מצאתי יושבים “אל השלחן”. — ערבא טבא!

פכּח הייתי אחרי שינה של שעות מספר. ולכן חי עתה בזכרוני כל הנשף הנעים ההוא. לא אדבר כלל על התה ועל מיץ-הדבדבניות, כי במה נחשב כל זה לעומת…לעומת הצחוק שפּרץ בכל רגע מפי אַחיותי, לרגלי כל בטוי פולני-יהודי שנזרק מבין שפתי — —

כשיצאתי בחברת אַחי ואחיותי אל החצר הקטנה והשתולה עצים קבלתני רוח קלילה. השמש לא נראתה עוד בשמי-המערב. שרידי עננים אדמדמים תעו אנה ואנה, בודאי נמו העננים האלה, בודאי התמכרו להזיות ברגעי השקיעה — ובהקיצם והנה שמשם כבר איננה… ספסלים אחדים עמדו מתחת לעצים. ישבנו, והענפים כסו על ראשינו. נשאתי את עיני, והנה כוכבים נוצצים בתוך דליות העץ. היה עלי רק לקום להרים את ידי ולקחתם —

איזו יד נגעה בי, בשערי…נגיעה מחמת אהבה, ואדע כי זאת היא ידו של אח או אחות…חשך היה אז בתוך הגן ולא ראיתים.

— לוּ דבר הלב כמו הפה בלשון בני אדם, כי אז היינו שומעים בתוך דממה זו את שיחותיו…— קרא קול חביב אחד.

— זוהי דממה נפלאה באמת!

ואולם אחרי שהלב איננו מדבר בלשון בני אדם, הדממה משעממת. כלום יש ענין בדפיקות לבותינו שאנו שומעים? — קרא קול חביב עוד הפעם.

— הבאמת? השומעים אתם דפיקות-לב בתוך הדממה הזאת?

— וכי מה בכך? שומעים אנו!…

— אם כן יקרא נא כל אחד מכם בשמו, ואחרי כן יטה כל אחד את אזנו אל לבו, ושמע כל אחד את שמו בדפיקותיו…

— קרא נא אתה בשמך — ותשמע גם אתה אותו בדפיקת לבותינו…

— אני לא אשמע עוד…בן-כרך אני, וקלקל שאון הכּרך את שמיעתי…

הורדתי את ראשי והנחתיו על כפות ידי.

עוד הפעם רחשה הדממה העמוקה בינותינו ועל ראשינו. אני הרימותי את ראשי ושאלתי:

— האספר לכם על דבר החיים ההומים ועל שאון הכרך?

………….

ספֵּר, ספר!

אחדים מאתנו קמו, החליפו את מקומותיהם על הספסל לימיני ולשמאלי, נדחקו איש לאחיו —

ואני החילותי:

בִּשְׁאוֹן הַכְּרָךְ.

מֵאֵיזֹה רְחוֹב, שֶׁבְּתוֹךְ הַכְּרַךְ,

בָּא קוֹל הֹלֶם-פָּעַם;

מוּרָמָה יַד, וּבַרְזֶל יַךְ:

בְּרָקִים וְקוֹל רָעַם.

נַפָּח עוֹמֵד עַל לַהֶבֶת,

וּמְרַקֵּעַ אֶת בַּרְזִלּוֹ;

גַּלְגַּל אַחֲרוֹן לַמִּרְכֶּבֶת —

לֹא בִשְׁבִילוֹ, לֹא בִשְׁבִילוֹ!

כָּל הַלַּיְלָה הִכָּה, הִכָּה;

כָּל הַלַּיְלָה רִקַּע, רִקַּע;

כָּל הַלַּיְלָה הָלַם, הָלַם —

וּלְעֵת-בֹּקֶר עִם צֵאת-חַמָּה —

הַמִּרְכֶּבֶת כְּבָר שָׁלָמָה;

נָח הַהֹלֶם — וַיֵּאָלַם.

— "אִשְׁתִּי! אָז הַנַּפָּח קָרָא,

עוֹד מְעַט וּבָא הַ“שְּׂרָרָה” —

"הַמֶּרְכֶּבֶת לוֹ מוּכָנָה,

"בִּשְׁתֵּי “מֵאוֹת” אוֹתָהּ קָנָה.

"קַבְּלִי, רַעֲיָה, אֶת הַדָּמִים!

"עֶשְׂרִים לֵילוֹת, עֶשְׂרִים יָמִים

"נַעֲרוֹךְ חִנְגָּא וְהִלּוּלָא,

“עַד שֶׁתֵּהֹם תֵּבֵל כֻּלָּהּ! —”

שָׂח הַנַּפָּח כָּךְ, וְנָדַם —

כָּרַע, עָיֵף, וַיֵּרָדַם.

*

לוֹ, לַנַּפָּח, אִשָּׁה יָפָה,

עֲלֵי מִצְחָה יֵשׁ לָהּ קֶמֶט —

הִיא קְצַת חִוְּרָה וּקְצַת רָפָה,

שִׂפְתֵי חֵן וְסִנְטָר חֶמֶד.

בַּעֲלָהּ צִוָּה, — וְאֶת צָווֹ

הִיא לֹא תַמְרֶה, הִיא, הָרַכָּה!

עוֹד מְעַט הַ“שְּׂרָרָה” יָבוֹא —

אֶל הַחַלּוֹן הִיא מְחַכָּה…

בָּא הַשְּׂרָרָה — רָם כָּאַלּוֹן,

יָפֶה, חָסוֹן הוּא, הַ“שְּׂרָרָה”!

אַךְ הַחִוְּרָה שֶׁבַּחַלּוֹן —

לָמָּה חָרְדָה? מַה זֶּה קָרָה?

בָּא הַשְׂרָרָה — אֵשׁ הֻצַּתָּה!

הוֹ הַשְׂרָרָה! הוֹ שַׁלְהַבְתּוֹ!

— “בּוֹאִי, חִוְּרָה, מָה אַתְּ חַתָּה?…” —

וַתִּכָּנֵס אֶל מֶרְכַּבְתּוֹ.

הַמִּרְכֶּבֶת טָשָׁה טָשָׁה,

כָּל הַיּוֹם הָרְחוֹב רָעָשָׁה

כָּל הַיּוֹם שְׁאוֹן גַּלְגַּלִּים…

הַנִּיצוֹצוֹת וְהָרְשָׁפִים

מִכָּל אוֹפָן נִתְּזִים, עָפִים,

כָּבִים רֶגַע וּמִתְגַּלִּים.

הַמִּרְכֶּבֶת סְגוּרָה, סְגוּרָה —

הוֹ הַשְּׂרָרָה! הוֹ הַנּוֹרָא⁵!

לוֹ, לַנַּפָּח, אִשָּׁה יָפָה,

הִיא קְצַת חִוְּרָה וּקְצַת רָפָה,

עַל חָזֶהָ רֹאשׁוֹ נִשְׁעָן, —

הִיא, הַחִוְּרָה, הִיא לֹא תִישָן…

עַל תַּלְתַּלָּיו מוּרָד רֹאשָׁהּ,

עוֹד הִיא חֲרֵדָה, עוֹד הִיא בוֹשָׁה…

בְּרַעַשׁ אוֹפָן תִּשְׁמַע קְלָלָה;

עֵין הַנַּפָּח — בִּשְׁבִיב שֶׁעָלָה

אֶל הַחַלוֹן —…רֹאשׁוֹ נִשְׁעָן

עַל חָזֶהָ — הִיא לֹא תִישָׁן…

לְעֵת עֶרֶב רַק חָדָלָה.

הֶמְיַת הַמִּרְכֶּבֶת כָּלָה.

בָּא הַשְֹּרָרָה אֶל הֵיכָלוֹ —

בָּא עִם צֵידוֹ, בָּא עִם שְׁלָלוֹ…

הוֹ הַשְּׂרָרָה, הוֹ הַשְּׂרָרָה!

עַד חֲצוֹת הַלֵּיל עֲצָרָהּ…

עַד חֲצוֹת הַלֵּיל לְקָחָהּ —

וּבַחֲצִי הַלַּיְלָה שְׁלָחָהּ!…

*

עִם כְּלוֹת הַיּוֹם הַנַּפָּח קָם,

הִתְעוֹרֵר מִתּוֹךְ שֵׁנָה —

וְהַבַּיִת רֵיק וְאִישׁ אֵין שָׁם,

גַּם הִיא “חִוְּרָתוֹ”, אֵינָהּ…

אַרְבַּעַת כְּתָלִים עָמְדוּ דֹם,

מְאוּם לוֹ לֹא אָמָרוּ;

הָאֵשׁ כְּבְָר נִדְעֲכָה עַד תֹּם;

הַפֶּחָמִים הִתְקָרָרוּ,

“אִשְׁתִּי!” — קָרָא — וְאֵין עוֹנֶה!

“אִשְׁתִּי!” — וְאֵין קָשֶׁב!

אֶת קְרִיאוֹתָיו לוֹ רַק שׁוֹנֶה

הֵדוֹ שֶׁל הַנָּשֶף.

אֶל הֶחָצֵר יָצֹא יָצָא —

וְצַעֲקַת שֶׁבֶר הִתְפָּרָצָה

מִתּוֹךְ לִבּוֹ. צְעָקָה מָרָה:

— הוֹ הַ“שְּׂרָרָה”! הוֹ הַ“שְֹּׂרָרָה”! —

הָמִּרְכֶּבֶת לֹא עָמָדָה —

— הוּא, הוּא צָדָהּ! הוּא, הוּא צָדָהּ!…

דִּמְעָה נָזְלָה, דֹּם נָזָלָה…

— הוּא, הוּא גְזָלָהּ! הוּא, הוּא גְזָלָהּ! —

פִּתְאֹם עָמַד. דָבָר זָכָר:

"— לֹא אֲחַכֶּה עַד יוֹם מָחָר!

מִזְּרוֹעוֹתָיו אוֹצִיאֶנָּה,

“בִּזְרוֹעוֹתָיו אַהַרְגֶנָּה!” —

אֶל הַהֵיכָל הָלֹךְ הָלַךְ —

בַּאֲפוּנְדָתוֹ טָמַן שָׁלַח.

“— חַד הַשֶּׁלַח, וְיֵשׁ לוֹ בָרָק! —”

חָרַק לוֹ הַנַּפָּח, חָרָק…

כָּל הַקִּרְיָה שָׁמְעָה הֵדִים

שֶׁל צְעָדִים קָשִׁים, כְּבֵדִים…

בַּחֲצִי הַלַּיְלָה כַאֲשֶׁר נָגַשׁ

אֶל הָאַרְמוֹן, אוֹתָהּ פָּגַשׁ —

אֶל הַשַּׁעַר עָמְדָה סְמוּכָה

וְהַבְּלוּסָה פְתוּחָה, פְתוּחָה…

*

הַתּוֹצָאוֹת לֹא יְדוּעוֹת —

רַבּוֹת — רַבּוֹת הֵן הַשְּׁמוּעוֹת!…

רַבִּים — רַבִּים הַנַּפָּחִים,

כִּמְעַט כֻּלָּם נָשְׂאוּ נָשִׁים.

שְׂרָרוֹת גַּם כֵּן יֵשׁ לִרְבָבוֹת,

כֻּלָּם נוֹסְעִים בַּמִּרְכָּבוֹת —

הָאוֹפַנִּים אָצִים, טָשִׁים…

זִיקִים נִתְּזִים וְנִדְעָכִים —

וְהַכְּרַכִּים תָּמִיד הוֹמִים!

תָּמִיד הוֹמִים!

איזה דבר נפל מן העץ והתחבט בגבי. קמתי ממושבי ואשא את עיני; אלא כלום לא ראיתי בתוך החשכה. הִצַּתי עץ-גפרית ואסתכל לאורה לתוך הענפים. שתי עינים הבהיקו אלי מבין הטרפים.

— כמדומה לי שאחד יושב על עץ!

— וָלְף-לֵיבּ בודאי. איזו מַנִּיָה יש לו לתפוחינו! קרא אחד מחברתנו. אַנאָבזאַל בחור מוּפקר ירד מעל העץ.

— אמרת שם בודאי “יום” תהלים, והמלאך גבריאל ירד אליך ומלא בין כך את כיסיך בתפוחים.

— לא קטפתי היום אף תפוח אחד: כוָנתי אמנם בעלותי על העץ לא היתה להכניס ציצית ב“ארבע-כנפות”…שמעתי את המעשה.

— נוּ…

— לוּ היו לי להוצאות הדרך נסעתי לשם, והייתי מראה להם!…כל מרכבת ומרכבת הייתי מעכב באמצע הרחובות…הייתי מראה להם, להשררות!

חרק המופקר בשניו והלך.

איזו עצבות רחפה עלינו ובינותינו בתוך הדממה…נחמתי כמעט על אשר ספרתי להם, להשקטים, על דבר שאון קריתי.

— האם נושא עץ זה תפוחים? שאלתי.

— נושא!

טפסתי עליו. ענפים אחדים שרטו בפני. אי-אפשר היה להזהר מזה, בתוך החשכה ההיא. ואולם מעט התפוחים שקטפתי היו משובחים באמת…

זאת היתה הפעם הראשונה, שטפסתי על עץ ושאכלתי הפרי שקטפתי אָני.

ג: שַבָּת

אחרי סעודה של שבת יצאנו אני וכל בני הבית, אחד אחד, מלפני השלחן שבחדר האוכל, ונכנסנו, אחד אחד, אל החדר הסמוך. החלון שבאותו החדר היה סגור, ובזויות שמשותיו השטופות זוהר היום התעלסו מחנות זבובים באהבים.

פתחתי את החלון, ויעופו בשאון גדול החוצה.

זבובים אלה קטנים הם, עלובים הם. הרגלים והכנפים — אוי ואבוי! ואולם אין דעתי נוחה מהם: מצח נחושה להם, להזבובים. חוצפתם עוברת כל גבול. ביחוד בשבתות ימות החמה. מחנות מחנות הם באים לחדר המבשלות, מסתופפים על גבי ה“טשולנט” ומנקרים. המשרתת איננה, ואני יש לי מזה הנאה משונה: יהנו גם הם, ידעו גם הם את טעמו של טשולנט, מכיון שנכנסו לביתו של יהודי! אלא מאי? צריכים להיות מנומסים קצת. אם נקרו דַּיָּם והמשרתת באה וגרשתם, והם חוזרים ומנקרים — זהו כבר מעשה זוללים! אלא אני מוסיף ומצדד בזכוּתם: רָאוּ את הטשולנט כי טוב, ורוצים הם לחדור אל הכרסתן, אל הקוגיל גופא החבוי שם בתוך המון תפוחי-אדמה השזופים ואל הקיבה השמֵנה, — אי, הקיבה השמנה! כי אף על פי ששלשת הדברים הנזכרים, נתונים בפארור אחד, הנה הם בכל זאת מטעמים בפני עצמם: תפוחי-האדמה הקטנים, החרוכים יפה, שהתקשו קצת כדבעי — לחוד, הקיג“ל, שעד עתה לא למדתי כיצד הוא נוצר — לחוד, והקיבה השמנה אי, הקיבה השמנה! — לחוד. היחס היחידי שבהם הוא, כי מכיון שלוקחים לתוך הפה תפוח-אדמה אחד, אי אפשר עוד לעמוד בפני הרצון ותוחבים את המזלג בחתיכת קיג”ל, וגם בזה עוד לא שבה היד והיא נטויה עוד לפרורי הקיבה (הקיבה, כידוע, כיון שמנתחים אותה היא מתפוררת והשומן שותת ושותת), ובכן איני תמה כלל, מה שכל כלי יוצר לא יצלח להניס אותם הזבובים שכבר טעמו מן ה“בריה” האחת.

אולם אותה ההלולא לאחר הסעודה — זהו דבר מכוער!

התפטמו הרעבתנים הפעוטים, עוד נכר שמן של טשולנט בפיהם הקטן, עוד כרסם העגולה מתנהלת בכבדות תחת הכנפים הרפות, והם עפים אל החלונות, לעשות את מעשיהם, זר-מעשיהם, ודוקא לאור השמש, ודוקא לעיני כל, בראש-גלי…ושואגים עוד בשעת-מעשה!

פתחתי את החלון — ויעופו. רק שנים שהיו עסוקים במין דוּאֶל נשארו בזוית, כשהאחד מנקר בראשו של זה והשני סורט לו ברגל דקה אחת בבטנו. והרהרתי באותו רגע, שהזבוב האחד בקד בשעת המקומה באשת חברו, והבעל, רחמנא ליצלן, מצאהו כשהוא מַתנה אהבים אם אשת-חיקו, ותתלקח המלחמה הקשה הזאת.

ונזכרתי באותו רגע במעשה כזה שקרה בכרך בין בני האדם ואצחק בלבּי.

שתי רפידות קטנות עמדו אצל שני כתלים של החדר שנכנסנו לתוכו אחר הסעודה. ישבנו באשר ישבנו, זה על ברכיו של זה, זה אחורי כתפו של זה — שבת-אחים. דעתנו היתה נוחה עלינו ושוחחנו

מה ששוחחנו, בלי קמיטת המצח, בניחותא, בלי טרמינים, כל מה שעולה על הלב — שיחת-אחים.

— כמה מים כבר נגרו! אוי—אוי…בן-שבע היית אז! —

— כך…

— והרי זוכרת אני עכשיו את הכל כאלו כל זה היה אתמול… איזה שובב! בלילה, לא היית נותן לישון…מיאוּ…מיאוּ…וכתרנגול — כל הלילה! דודה התארחה אז בביתנו — כמה צעקה זו!

— כעסנית היתה ביותר. משבא הלילה והיו מתחילות בחדר הילדים שלנו הקפיצות…כל אחד לתוך ערישתו של חברו…רחלי, בת שלש היתה אז, היתה צועקת: אי, דבר זה אסור — הלא בחור!… הקפיצות היו פתאומיות…היינו זוחלים על רצפת החדר האפל, זוחלים זוחלים בדממה — ובַּך! לתוך הערש…צעקות, צחוק, הכסתות מושלכות על פני הרצפה, אין זכר לסדינים ולמסכות, חרבן! והקפיצות אינן חדלות — עד⁶ שאברהם’ל האורב בפתח היה קורא: הדודה! — ומיד היינו משתתקים, מתקפלים באיזו שמלה וכובשים את פנינו ואת הצחוק בשק התבן, כל אחד לא במטה שלו.

— והמעשה בליל השבת?… זה היה יפה! הנרות כבר כבו, ואנחנו עושים את מלאכתנו במחשך…ופתאם נכנסה הדודה כפעם בפעם — להשתיק… אינך זוכר?.. אתה זחלת מאחוריה, וכשאחזת בקרסולי הזקנה, נבחת בקול משונה: הב-הב! נבהלה הדודה ונפלה ארצה. את כלנו הלקו אז, אולם אותך הלקו ביותר…

— כך, זוכרת אני…מאותו הלילה לא נתניך עוֹד לישון בחדר הילדים: הדודה לקחתך לתוך מטתה… ואנחנו היינו מתגרים בך דרך הכוֹתל יצחק — פצחק — נאדעל-טעשעל!"… אתה היית עונה

"אברהם’ל — כפמיל — לאקשען — דרעמ — אך הדודה היתה בולמת את פיך ולא נתנתך לכלות.

— העודה חיה, הדודה?

— חיה!… בקפולִיָה…

— בקפוליה…בקַפוליה…שמעו-נא, דבר מה עלה על לבי, אחרי “הבדלה” נשב ונכתוב לה כלנו. נזכיר לה לילות הקפיצות…גם אתה תכתוב…היא תשמח מאד…אוי — אוי — כמה מים כבר נגרו מני אז?…

השיחה שטפה, כאותו הנחל העליז המקלח בין יערות וכפים ואינו מוצא לו שטן בדרך שטפו. זכרונות הילדות שתעו במוחו של כל אחד ממנו פזורים וסבוכים, כיון שנזדמנו בני-המשפחה לחדר אחד ביום שבת, היתה ההשתלשלות של הזכרונות נפלאה. כל אחד זרק את חוליות הזהב שנשתמרו במוחו ובלבו ומאליהן התדבקו זו בזו — ושרשרת הזהב נוצצת, מבהיקה…האח! כל המים שכבר נגרו, זורמים אחור, חוזרים…ויופיע העבר בחדר היפה הלז, וימלא כל זויותיו בזהרו.

ותשטוף השיחה, והיא קלה וחפשית כל כך, ונוגה של זריחת החמה מתוּחַ עליה וצחוק-ילדות מצלצל מתוכה. אולם עוד כל זה נראה לי, נשמע לי — מרחוק. לא אותם החיים בעצמם חוזרים אלי, כי אם הד קולם. רק ההד לבדו נשמע לי, הבא מאחרי להרי חושך; עוד מעט ונדם גם ההד המצלצל עוד. יש אשר צר לאדם לראות את השמש בשקיעתה והוא הופך את פניו כלפי המזרח ועוצם את עיניו ובורא לו במזרח שמש, בדמיונו, והוא רואה את השמש עולה, מנסרת ועולה…ואולם בלבו הוא יודע שבאותו הרגע אשר יפקח את עיניו וראה והנה אָפֵל המזרח, אָפֵל — ומשם זוחל הלילה…

— ואת המעשיות של זקנתנו עודך זוכר?…

— לפני שלש שנים מתה — פה בזפרון…

— בערבים היתה אוהבת לספר.

— המעשה היותר יפה הוא, “עלי-בבּי והשודדים”…אבן-בזק, שיש-חזק — הִפָּתֵחַ! נפתחה האבן והנה מערה גדולה. נכנס. בחדר הראשון — גויות בני-אדם מתים, בשני — ראשים כרותים, בשלישי — דינרי זהב ואבנים יקרות…עודנו עומד וחושב — והשודדים…

— ויונה הנביא אשר ישב במעי הדגה כמו בתוך בית, והניח שם תפלין, וכתב שם ספר-תורה…

— ואת דגי הרקק שבמעי הדגה למד אלף-בית.

ותשטוף השיחה מאליה, קרן גררה קרן. קו— קו, זכרון גלה זכרון, ואֵד קל רבץ על מחי, האפיל את ההוה, והאיר על מה שעבר…ואשכח כי עיני עצומות וכי “הזריחה” היא זו שבראתי בעצמי.

— ומשה ברוך איננו כותב מאפריקא כלל!

— איזה משה-ברוך? זה גדל-הקוֹמה, שאהב כי התֵּה שהיו מגישים לו יעבור על גדותי הכוס?…

—זהו… בודאי ישן הוא גם שם ביום השבת אחרי חצות!

— אי, אחרי אותו המאורע…אחרי שיצקנו לו את התה מן הקומקום לתוך מטתו, על גבי הסדין, לא יוסיף…

— חה-חה, כל אותה השבת שכב במטה!…

— הִתחַלה!

— לאחר שקם: משה-ברוך! כתם זה?!…

— את המזלג זרק עליך…

— חה-חה…

גיל-ילד שב אלי — דבר שלא קרה עוד בחלד — גיל-ילד שב

אלי כמו אותה הצפור הנפלאה “חול” שלאחר עבור עליו אלף שנים נעוריו שבים אליו, עלומיו חוזרים לו. עמד כבר החול על ענף אחד מענפי עצי הלִבְנה “שבבית-העולם”. עצי הלבנה האבלים מספרים לו כמה בני-אדם כבר הובאו הנה מן העיר, ביניהם ילדים ותינוקות — הנה הקברים הקטנים! וירד החול על אחד הקברים, נקר בחרטומו בּעפר התחוח, קָץ החול בחייו: אלף שנים — דַי! קבר יחפור לו בעצמו ויקָבר…ואולם נחשף לו ראש של שלד בתוך עפר האדמה, והוא נבהל מפני חורי העינים, את זה עשה המות! והוא מנפנף בכנפיו הכבדות ופורח לו…ובכל יער ויער שהוא מתעופף בו וזוכר את השירות ששמע וששר בתוכו זה כבר — נושרות נוצות-שיבה אחדות מכנפיו ואחרות צצות במקומו; על כל נחל ונחל שהוא עובר וזוכר כמה פעמים צחקו אליו השמש והלבנה מתוך המים הזכים האלה וכמה פעמים שבר את צמאונו בהמים המתוקים — נושרות נוצות-שיבה אחדות וחדשות צומחות תחתיהן; על כל פרח ופרח שהוא יורד עליו לשבות ולהנפש ואשר ספרו לו במשך האביב את חלומותיהם⁷ ומחמת החרף לא שמע תמיד את סוף חלומות-הפרחים — נושרות נוצות-הזקנה, הוא שב לעלומיו…

— — — —

— אוי, כמה מים כבר נגרו; —

התפזר האד מעל מוחי…החדר כמעט שהיה ריק, אחד אחד השתמטו…שֵׁנה של שבת תקפתם. רק אני ישבתי על הרפידה האחת, ועוד אחד נמנם על הרפידה שממולי.

גם אני נסיתי לכבוש את פני בכר אשר למראשותי, ואולם האור הרב שבחדר לא נתנני לישון בדפקו לי בשכמי: עוד היום גדול, — ויהיו פני כבושים בכר האפל ועל שכמי רוקד היום, ואני מרגיש

באורו ואיני יכול לעמוד בפניו. ואקום ואטייל בחשאי מחדר לחדר. הכל נם; גם הארונות, הארגז הגדול, השלחן והכסאות מסביב לו… גם המפה הלבנה והזבובים על גבי פרורי הסוכּר הפזורים עליה. בחדר המבשלות היה החום גדול מאד. על גבי התנור ישב החתול ונמנם. לרגעים פּקח את עיניו הירוקות וסגרן שוב, ולא היה בזה כי-אם לאַיֵם על הזבובים המרהיבים ועוקצים, מרהיבים ועוקצים.

כשפתחתי את הדלת ויצאתי אל החצר, שמעתי איזה רשרוש עובר בגן הקטן…על עץ האגס ישב לו בחור “ישמעאלי”, מבחורי הרחוב וקטף לו אגסים אדמדמים למחצה וצהובים למחצה, כאלו לא היתה שבת בעולם.

— בחור, ביום שבת! אַה, בחור?

הוא קפץ בקפיצה אחת מעל העץ ויצא את החצר כשהוא מסנן מבין שפתיו:

— השד יודע אותו! גם ביום השבת לא נפלה עליו תרדמה!…

יצאתי אל הרחוב.

הרחוב היתה ריקה. איזה “גויה” יחפת-רגלים עמדה על יד פּתחו של בית אחד ובלעה זרעונים. קלפת-זרעון אחת נפלה לבין אצבעות רגלה הגסה, והיא לא הרגישה בה.

כשאזל מן הקומץ שלה הזרעון האחרון נכנסה עוד הפעם הביתה ויצאה אחרי-רגע שנית וקמצה מלא זרעונים עוד הפעם, וקלפת הזרעוֹן עוד נעוצה בין אצבעות רגלה האדומה.

בשביל הסרת מנורות-שבת מעל השלחן….אולם אם תבלע “גויה” זו מלוא הבית זרעונים, לא תשבע! זרעונים הם — בשביל בנות ישראל, שאין להן שמלות יפות ונשארות בביתן כל השבת…

מבלי הרגיש כמעט בדבר עברתי ברחובות אחדות. בּעברי

על פני איזה בית-מדרש, נתקל מבטי בפני בחור חִוֵר שיצא לרגע מבין כתליו ועמד על המפתן. ציצית אחת בצבצה מתחת שולי בגדו, הִבִּיט הבחור בשני עברי הרחוב, במערב, בַּמזרח וְנִכְנַס שוב לבית המדרש…

בחור זה למה יצא וחזר? מה הוא עושה בבית המדרש?…

חרד בי לרגע הלב — נדמה לי שאם אכנס לבית המדרש וארים את הגמרא מעל “העמוד”, אז אמצא תחתיה את “התועה בדרכי החיים” פתוח, והדַף, הַדַף יהיה זה:

“— מה שמך?”

“— פרא-אדם!”

“— מה שמך, בני?”

“— יוסף היתום מעיר מדמנה…”

בחור, מדוע אינך מוסיף לקרוא הלאה?

— צר לי להפרד מן הדף הזה…

בחור, כיצד אתה קורא את התועה?

— מרים אני קצת את הגמרא הגדולה ומניח בקצֶהָ על ראשי, וקורא…

בחור, הרי הגמרא הגדולה מאפילה באופן כזה?…

— אני מדליק נר, ומאיר בו בידי…

בחור, בשבת?

— היד רועדת אמנם…

מבלי הרגיש כמעט בדבר, יצאתי את העיר. הרחק, הרחק בשדה נגלה לי המון מטיילים. שמלות לבנות, כחולות, ורודות ושאר בגדי צבעונין נוססו במרחק, בתוך זהרי האויר.

על יד⁸ הגשר שבקרבתו עמד עמוד ערוב-התחומין, התעכבה

עלמה אחת, הביטה כה וכה, אחר כך גנחה קצת, הוציאה מכיס בגדה איזה דבר לבן והצפינה אותו בחפזה מתחת לאחד מקרשי הגשר והלכה לה.

מהלכה הנאה של העלמה צדני ונמשך לבי לדבר עבירה…הדבר הלבן אשר על יד הגשר הוא מכתב!…מכתב פתוח…

יעבר עלי מה! אני אקרא את המכתב מתחלתו עד סופו, רוצה אני לדעת מה כותב לה אוהבה, מה כותב לה אוהבה…

הוצאתי את הגליון הקטן והרבוע מן המעטפה, התחלתי קורא — והנה הוא מאביה…אלא שאת המכתב לא הנחתי מידי בכל זאת, וקראתיו בדלוגים, כי מאביה היה המכתב הזה…

…בתי הנחמדה! ראשית מודיע אני לך כי שלום — רבים הם בניו-יורק משלנו — העבודה קשה — מה שלוֹמֵך את? עובד אנכי ואיני מרגיש בקושי…הרי יחידה את לי…אתמול ראיתי את שלמקה. ספר לי חדשות מזפרון…תופרת את? — אמנם טוב שיהיו לך איזו רובלי-כסף לכרטיס-המסע שאשלח לך בקרוב…יחידתי…מה מאד הייתי רוצה לנשקך בעיניך השחורות…שלמקה ספר לי — תמה אני, מדוע את נותנת דריסת-רגל לסַפירזון על מפתן ביתך…יחידתי, בעת האחרונה, לא אדע, החלומוֹת מבעתים אותי…ספירזון וספירזון…אולם החלומות שוא ידברון…אויה! כשתבואי אם ירצה השם הֵנה, אוּהוּ! אתן לך, לאה'-לי, חתן, רבים הם בניו-יורק! הוי, עד כמה הייתי רוצה, אני, אביך שלך, לנשקך ברגע זה בעיניך השחורות!…הדודה שרה-רחל — גם בן אחותי —

הנחתי את המכתב במקומו ומהרתי ללכת בעקבות העלמה. כשעברתי על פניה הסתכלתי לתוך העינים השחורות, שאביה רוצה

כל-כך לנשקן…איזו עצבות נשקפה מתוכן והיא מתוחה גם על הפנים הרכים והיפים.

חרד בי רגע הלב: החלומות אולי לא שוא ידברון…ספּירזון — ספירזון —

ואני הולך לי כבר בצדי הכביש, והכביש צוהל. כל החיים יצאו מן העירה על פני הכביש…והכביש ארוך מאד; אומרים שכביש זה משתרע עד לקוברין…וקוברין רחוקה מאד מפה. השמים האלה הולכים וכלים, ורקיע חדש מתחיל ומתמתח על פני קוברין העיר.

והכביש צוהל! הככר הירוק שמשני צדיו צוחק ורותת תחת מעוף צפריו. העצים הבודדים, מלכי הכִּכָּר הטובים, עדו את נִזְרֵיהֶם והורידום על עיניהם עד הצואר והפקירו את ממלכתם לכל חי, וביום השבת — לבני ישראל…

והככר צוהל —

*

לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה!

אַבָּא שָׁב מִבֵּית-הַתְּפִלָּה.

אַבָּא קִדֵּשׁ עַל הַיַּיִן,

אַבָּא בִּצַּע כְּבָר הַחַלָּה,

אַבָּא אָכַל כְּבָר פַּשְׁטִידָא

עַל צִמּוּקִים וְעַל שֻׁמָּן;

רֵיחָהּ עוֹד לֹא פָג עֲדַיִן,

אָמְנָם לֹא רַק רֵיחָהּ גְּרִידָא…

וּכְבָר בֵּרַךְ אֶת “הַמְּזֻמָּן”,

וְגַם עָבַר עַל הַסֶּדְרָה,

וּכְבָר חָלַץ אֶת נְעָלָיו, —

וְהוּא יָשֵן שְנָת עֲרֵבָה;

נַחֲרָה בָאָה כְּבָר מֵחֶדְרוֹ,

“שֵׁבֶט-מוּסָר” כְּבְָר עַל פָּנָיו…

עָלֶה נָפַל מִתּוֹךְ עָלָיו,

נָפַל אַרְצָה עַל מְסָאנָיו…

וְכַלָּתֵךְ כְּבָר הִתְקַשְּׁטָה,

יָצְאָה אֶת הָעִיר הַשְּׁלֵוָה —

בֵּין הַשְׁדֵרוֹת יָצְאָה הַשְׁתָּא!

בֵּין הַשְׁדֵרוֹת לָךְ תְחַכֶּה —

לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה!

*

לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה!

לֹא בַשּׁוּק עַל יַד הַחֲנוּיוֹת —

שָׁם לֹא תִמְצָא אֶת הַנַּעֲלָה;

לֹא בְחוּצוֹת הָעֲיָרָה —

שָׁם לֹא תִמְצָא אֶת “הַיְקָרָה”;

לֹא בְבֵית הַדּוֹדָה רִיבָה —

שָׁם לֹא תִמְצָא אֶת “הַחֲבִיבָה”;

לֹא בְבֵית הַסָּב ר' יְהוּדָה —

שָׁם לֹא תִמְצָא אֶת הַחֲמוּדָה;

רֵיקִים עַתָּה כָּל הַשְּׁוָקִים,

סְגוּרוֹת עַתָּה כָּל הַחֲנוּיוֹת,

וּבָרְחוֹבוֹת דְּמָמָה, דְּמָמָה —

שְׁכִינַת-שַׁבָּת שׁוֹרָה שָׁמָּה…

בְּבֵיתָהּ שֶׁל הַדּוֹדָה רִיבָה

אֵין כָּל עַלְמָה, אֵין כָּל רִיבָה…

נָשִׁים שְׁכֵנוֹת, נָשִׁים צְנוּעוֹת,

שָׁמָּה בָאוּ לְשׂוֹחֵחַ,

לְשׂוֹחֵחַ וּלְהֵאָנֵחַ;

הַסָּב ר' יְהוּדָה קָם מִשְּׁנָתוֹ, —

יוֹשֵׁב הוּא עַל גְּמָרָתוֹ…

גְּדוֹלָה, עָבָה הַגְּמָרָא!

קָשׁוֹת, קָשׁוֹת הַהֲלָכוֹת!

עַל הַדַּפִּים כִּתְמֵי-כָתֶם,

רֵיחוֹת-טַבַּק, זֵעַת מְצָחוֹת…

וְרֶ' יְהוּדָה יוֹשֵׁב בּוֹדֵד,

מְקַמֵּט מִצְחוֹ וּמִתְנוֹדֵד…

עַל הַיַּרְמוֹלְקָה הַמְּכֹעָרָה,

רוֹעֵד קַו-אוֹר עָלוּב, יָתוֹם —

לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה!

*

לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה!

עַל הַכְּבִישׁ, שָׁם בֵּין הַשְּׁדֵרוֹת

הִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת אַלָּה.

עַל הַכְּבִישׁ, שָׁם בֵּין הַשְּׁדֵרוֹת!

בְּנוֹת-יִשְׂרָאֵל שָׁם מְטַיְּלוֹת,

…עֵצִים גְּדֵלִים, שׁוֹשַׁנִּים וְרֻדּוֹת —

בְּנוֹת-יִשְׂרָאֵל מַה חֲמוּדוֹת!

רוּחַ תִּשּׁוֹב, שֶׁמֶשׁ יָהֵל —

הוֹי, מַה יָפוֹת בְּנוֹת-יִשְׂרָאֵל!

בְּבִגְדֵי שַׁבָּת, בִּשְׂמָלוֹת צְחוֹרוֹת

תִּתְנוֹסֵסְנָה הַשְּׁחַרְחֹרוֹת

וְהַנָּאווֹת כַּשּׁוּלַמִּית —

קְוֻצּוֹת רֹאשָׁן קְצַת פְּרוּעוֹת —

בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל בָּנוֹת צְנוּעוֹת,

לֹא תִסְרֹקְנָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת,

אֶת הַלֶּינְטוֹת וּמִטְפְּחוֹתָן

עַל צַוְארֵיהֶן קָשְׁרוּ אוֹתָן —

לֹא יִשְׂאוּ מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת —

*

לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה!

עַל הַכְּבִישׁ, שָׁם בֵּין הַשְּׁדֵרוֹת —

נַעֲרָה יָפָה, נַעֲרָה רַכָּה,

יוֹשְׁבָה, יוֹשְׁבָה תַּחַת אַלָּה —

יוֹשְׁבָה, יוֹשְׁבָה הִיא וּמְחַכָּה…

לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה!

— — — —

והכביש צוהל — ואני הולך לי יחידי, מלפני ומאחרי מטילים להם יהודים חנונים, שבכל ימות השבוע הם טרודים בעבודה ובדאגה, עומדים בתוך חנותם, ידם האחת נעוצה, מחמת יאוש בכיס בגדם, וידם השניה מפשפשת, מחמת יאוש בזקן, שלרוב הוא צהוב. וכשנכנס “המזיק” הקטן: אבא מצאתי נקב באגוז, תן לי אחר! — הוא בועט ב“מזיקו” זה ברגל גסה: לעזאזל! אל ה“חדר”! אל הרבי! אותם היהודים — משבאה שבת…אמנם לא כל נשי ישראל יפות הן, אלא כלן נשות-חיל הן ויודעות להכין מטעמים לשבת, כל אחת לפי פרוטותיה.

והבעלים, כיון שהסיחו את דעתם מכל דאגת-חול, לבם זונה אחרי הנאה של עולם-הזה; וידוע דבר זה לכל יהודי כי אחרי סעודת-שמנים גם טיול כל-שהוא עלול להחלים ויציאה כל-שהיא אל פני אויר-השדה, “לחטוף” שעה קלה ריח עשבים, זהו דבר המועיל לבריאות; ויהודי הרי רוצה בכל אופן להיות בריא…וכשהולכים לשם טיול בעלמא, הידים משולבות לאחור, ו“המזיקים” הקטנים אינם הולכים אל החדר ללמוד פרק — הפרק לא ימלט! והמה נגררים אחרי אביהם, ויש שגם ה“פלונית” מוַתֶּרת קצת משעות השינה, ומתנהלת לאטה בצד אישה וצאצאיה, אלא לרוב היא מתחרטת באמצע הדרך והיא שבה לביתה. אם מוצאה היא בתוך הקערה שיָרי “טשולנט”, חטמה מתעקם קצת מן המראה ומן הריח: — שוטים, מה ראו בתפוחי-אדמה אלה כדי להשאיר! —

— שבת-טובה! שבת-טובה! מברכים אותי יהודים המכירים אותי, ושאינם מכירים אותי.

— שבת טובה לכם, שבת טובה!

והככר צוהל — ובמדה שאני מרחיק ללכת, הולכים היהודים,

שידיהם משולבות להם מאחוריהם, ומתמעטים, ובחורים שספק תחום-שבת אינו מעסיק את מוחם, פוסעים בפסיעות גסות הלאה נכר, ממהלכם המובטח, כּי באים הם לחלל פה את השבת במחשבה תחלה, וכשאם ימששו בכיסיהם — ימצאו אצל כל אחד מהם פפירוסים בּלי כל ספק.

חבורת בחורים עברה על פני, בחור אחד שהיה לבוש כתונת אדומה הלך בראש.

כתונת אדומה. כתונת אדומה — ובזפרון!

כמדומה לי שהכירו בי “פנים-חדשות”, כי מיד שראוני התחילו לזמר: אָח, אָרימע אַרבּייטער!

בני-ברית, בני-ברית…ובזפרון!

לאחר רגעים אחדים עברה על פני חבורת בחורים שניה, בחור אחד שהיה לבוש כתונת כחולה הלך בראש.

כתונת כחולה, כּתונת כחולה — ובזפרון!..

הסתכלו בי הבחורים ועברו, ואחרי רגעים אחדים הגיעה אלי השירה: אַהיים פאַר דעם יודישען אַרבּייטער!

פועלי-ציון. פועלי-ציון…ובזפרון!

נשאתי את עיני — מרחוק נראו לי שתי החבורות, כשהן הולכות קדימה…אל היער השחרחר, כל אחת הולכת ביחידות ואינה מצטרפת לרעותה. וכברת הארץ שביניהן כל-כך קטנה; על נקלה היו יכולות להצטרף…צלילי-שיר עוד מגיעים אל אזני, אי אפשר עוד להבדיל בין המלים, נדמה לי שזהו שיר אחד — הצטרפו השירים והיו לאחד…

נשאתי את עיני — שתי החבורות הקטנות ירדו מעל הכביש ונכנסו לעבי היער שעמד והשחיר בצדו. והכביש השתרע הרחק,

הרחק לפני, כשהוא ריק ופנוי כאלו הקדוֹש-ברוך-הוא יעבור עוד מעט בזה במרכבת-אש.

בלי כונה נתקל מבטי ביער —

דיסקוסיה, דיסקוסיה…ובזפרון!

השמש עמדה בגבול שמי המערב, ואולם עוד היה היום גדול, — צעדים ושיר אהבים נשמעו לי מאחורי. הפניתי את שכמי: בתולה גדולה הלכה אחרי. ההליכה הגסה, הבְּלוּסָה עם הפסים האדומים והכחולים והשמלה בעלת צבעונין מבהיקים, נתנו אותותיהן, כי הבתולה הלזו היא מן הכפריות, המשרתת בבית אחד “מבעלי-בתי” העיר, והתקשטה זו בשמלות שבתה והולכת לה לכפרה הקרב לבלות שם שעות אחדות, בחברת…נו, אלהים יודע אותה! שפתיה המשורבבות והמלאות דם, שהעליונה כמעט נגעה בחטמה, הקיאו: ווי איך האָבּ דיך ליעבּ, מיין טהייערער קראַסאַוויעץ! — יצורי גוה של ריבה זו רעדו מבעד להבלוסה, הלסתות המלאות האדימו, העינים השחורות והקטנות מאד הביטו ארצה, כאלו חפצו לברוא “זכר” מן האדמה.

הפכתי את פני וחכיתי רגעי-מספר עד שתעבור הלאה.

נכנסתי היערה — את עצי היער הזה, שמרחוק נראו לי כדבקים איש לאחיו, מצאתי עומדים כל אחד יחידי ונבדל…אור וחשך שמשו בו בערבוביה ועשן קל תמר בעבי היער בין העצים…לפעמים רפרפו בחלל היער חצאי-מלים וצללו בדממה, איזו קוּקִיָה, חבויה על אחד הענפים, קראה: קוּ קוּ! — קוּ קוּ? — כלומר: איֵכם יהודים כשרים? איכם? האספו נא וראו את בחוריכם, העוסקים בדברים בטלים — ומחללים את השבת…

קוּ-קו? קוּ-קו?

והיהודים הכשרים לא יבואו — יותר מתחום-שבת אינם הולכים…

בשובי הביתה כבר עמדה השמש בשפולי המערב. איזה עצבות של חתימת שבת פעפעה באויר. מספר ההולכים על הכביש כמעט שלא נתמעט, ואולם הכל חוזר אל העירה, הכל שב…החיים הולכים ומסתלקים מעל הכביש, אָבֵל אָבַל הכביש, הבטתי עוד הפעם אל המערב, וארא את השקיעה.

כשנכנסתי הביתה השתפכו על ראשי קולות חביבים:

— אוּה! שבת תמימה! בקשנו וחפשנו — איה “הפולנאי” שלנו?

היכן “הפולנאי” שלנו?! —

— “שלש-סעודות” יש?

— יש ויש! נו, עוד נתחשב…

— אוּה?… אִיְמו עלי גם באגרוף.

תיכף אחרי “ההבדלה” נשמע מבית שכן נגינה של פסנתר, והנגינה-נגינת חול —

ד: מוֹצָאֵי-שַבָּת

למוצאי-שבת נסתלקה הקדושה ביחד עם היראה מפני חלול שבת, ובא הערב היפה שיש בו ממנוחת שבת ומעונג של חול.

סמוור קצר-צואר, קצר-רגל ושכלו כרס, מאותם הסמוורים הכרסתנים הגדולים, המצוים בבתי הליטאים בליטא, עמד בראש השלחן והשמיע קול רתיחתו. הבל לבן וחם פרץ ותמר מכל נקביו וחלוליו ופרש כמו אד על עיני כל המסובים.

לפני שעות אחדות ראיתי אותו הסמוור בבית-המבשלות. עמד לו צהוב זה על איזה ספסל בקרן-זויות, שותק ועלוב. נגעתי בו באצבע — קור של קפאון. אי-אפשר היה להאמין שבר-מינן קופא זה יתחמם בעוד מספר של שעות מעטות עד כדי רתיחה צוהלת ויעלה מחזהו הבל חי ומנעים שכזה:

והתֵּה צח וטוב ורותח, והרי הוא מדיח בפיות המסובים שאר שומנם ושאר ריחם של מאכלי השבת.

אחד המסובים יושב על קופסת טבק וגלילי נייר ועושה פפירוסות. הפפירוסה האחת כבר נעוצה בין שניו, והרי הוא מעשן ועושה את מלאכתו בבת-אחת; הפה שואף והיד מפטמת את גליל-הנייר, נכר

שהעשון חביב עליו מאד, הפפירוסה ממש שהיא מרקדת בין שפתיו.

אפשר לציר לעצמו, עד כמה קשה לו, לאברך זה, להתאפק יום שבת כלו!…

אני עמדתי בפתח הדלת ונמלכתי עם לבי אם להכנס, או לשוב ולבוא לאחד החדרים הריקים⁹ לפי שעה ולהתיחד עם עצמי. פניהם של רוב המסובים היו זרים לי. רגע עמדתי ובחנתי את הפנים החדשים ואת צהלת-החולין הלזו, והנה אחת מעלמות הבית עוברת על פני. עצרתי בה, גחנתי אל אזנה ולחשתי לה את שאלתי:

מי המה בני אדם הללו?…

— יהודים. רגילים הם לבוא לביתנו אחרי ה“הבדלה” לשם פטפוט סתם ולשם כוס חמין רותחת אחת ושנית…רואה אתה, שני דליות מים שופכים לסמוור זה.

— שני דליות מים? — מתפלא אני בחשאי על אזנה הקטנה והיפה.

— מי נהר!…

— מי נהר?…

— הם מתוקים וצלולים…

— מתוקים וצלולים, ונבראו להכין בם תֵּה בשביל שומרי השבת?

— בערב הולכים שואבי המים אל הנהר ושואבים את מימיו החיים והקרים בשביל סמוורי העיר.

— וביום?

— ביום בהיר רצות שם הנערות עם הסדינים והאלונטיות הלבנים התלוים על גבי כתפיהן ורוחצות בגליו הקטנים והזכּים את בשרן.

— והנערים?

— הנערים? שני עברים לנהר…

— והיהודים הללו גם הם רוחצים שם?

— לא. הם אוהבים רק את התֵּה…

נתתי לה ללכת. אזנה הקטנה והיפה, שלחשתי עליה את שאלותי הקצרות, התאדמה קצת, כאלו נגעתי בה בשפתי…אוזן קטנה יפה ואדמדמת!

רגעים אחדים נשארתי עומד על מקומי, להקשיב ולהתבונן אל המסובים העליזים, העוסקים בפטפוט סתם, ואגב גם בשתיה של תה צלול ורותח עם ריח הנהר…

במשך של חצי שעה נתרוקן הסמוור והנערה המשרתת באה, הסירה את הכיסוי שלו שנצרבה בו, ושפכה לתוכו דלי מים שלישי.

— ממימי הנהר?

— לא, ממי הבאר שבחצר…וכי מה, העודו רוצה לשתות?

— לא, אחרי שטעמתי פעם ממימי הנהר לא אשתה עוד ממי הבאר. איני רוצה…

— וְהֵם ישתו!.

והם שתו! הם הוסיפו לפטפט ולשתות, ולא הרגישו בדבר.

אמנם כשהסתכלתי בפניהם היטב, ראיתי שזקניהם אינם סרוקים ואינם עשוים, זקנים המקבלים את המראה שנותנות להם הרוח הנושבת, היד הפולה והיד המורטת…למצחיהם אין צורה של מצחות כלל; יַמים קטנים של קמטים קטנים; בכל קמט יושבת לה דאגה קטנה, בת פרוטה ומנמנמת…טוב ויפה שמנמנמות הדאגות הקטנות הללו לפי שעה. מקיצות הן בודאי, כלן, ברגע אחד, ומצפצפות כלן, ברגע אחד —בררר…והשפם שלהם — — אוי, השפם

שלהם! כומש הוא ונובל הוא מתחת לחטמיהם…אוי, אוי טבק מריחים הם!…

— — — —

מה טוב שאין אני יהודי שכמותם!

הפכתי את פני ונמלטתי לחדרי הסמוך, שלא העלו בו אור.

השתרעתי במלוא קומתי על הרפידה וכבשתי את פני בכר הקטן שהלבין באפלת החדר, וההרהורים הקלים התפרצו לתוך מוחי בעד אזני הגלויות על כרחי —

מה טוב שאינני יהודי שכמותם! לו הייתי יהודי שכמותם, אז הייתי בודאי או חנוני או מגיד או משולח או דַיָן או בן-תורה סתם והייתי מריח טבק, מזורר ומנבל את שפמי… חי נפשי, שכל אותם הבריות, היושבים אל השלחן ושותים תה ומעשנים ומפטפטים, הנם או חנונים או מגידים או משולחים או דינים או בני-תורה סתם, ויש להם בודאי בבתיהם נשים צנועות ומכוערות, בנים עם חוטמים זבים ההולכים אל “החדר” וציציותיהם סרוחות על גבי המכנסים מלפניהם ומאחריהם, ותינוקות מוטלים במטות הפוכות בתוך מבול של כסתות וטבוריהם מציצים מן הכתנות הפתוחות והנאלחות…

מתהפך אני אפרקדן, כתלי החדר נמים בארבע פנותיהם האפלות, רק התקרה ערה ומסתכלת בי מגבוה בעין גדולה ולבנה.

…אוי לי! אוי לי! לו היתה לי אשה צנועה ומכוערה לא הייתי אוהב אותה בשום אופן…ולא הייתי מכחש גם ממנה את הדבר הזה; בכל יום ובכל שעה הייתי אומר לה ישר: אין אני אוהב אותך! ולו גם הרעישה עלי עולמות, ולו גם מרטה את כל זקני, ולו גם לא נתנה לי חלוק לבן לשבת…לא הייתי מכחד ממנה!

חי האלהים, הייתי מעורר אותה גם בלילה! — הה, הה! יודע אני את אשתי שלי — היא היתה נמה בודאי בצניפה! — ונוצות הכר היו מתעופפות כתולעים לבנים ושוקעות בשערותיה הפרועות; הידים הרזוֹת היו נחות בודאי על לוח החזה וקשקשים של דגים מלוחים נוצצים עליהן. אוי…לו רק תהיינה הידים הללו טמונות תחת השמיכה, תחת השמיכה…וחָזֶהָ עצמו? אוי לאותו חזה! צנום ומדולדל! כמה תינוקות כבר מצצו את לשדם של שָׁדַיִם אלה! והרי הם נופלים כשתי חתיכות של אוּמצה מעופשה — תחת השמיכה! תחת השמיכה!…מה שנורא ביותר: נחרת אפה…אימים היא מהלכה עלי! בלילה, בלילה הייתי מעורר אותה ואומר לה: אין אני אוהב אותך!

מחברת העלמות היפות והצעירות הייתי בורח, אף-על-פי שהייתי אוהב אותן בכל לבי. העלמות היפות והצעירות לא היו מבינות אותי לא היו מרגישות בצערי…צר לי מאד! צר לי מאד! הן היו יורקות בודאי בפָנַי, בּפְנֵי בעל-האשה, שנודף מחטמו ומזקנו ושציציות טלית-קטנו טופחות לו בברכיו…ולו ארע אסון…בטעות, לו אירע וירקו בי?..פי…מה מכוער!…תיכף הייתי תוחב בלבי את השכין הגדול בעל-החוד, שאני חותך בו בשבת פרוסות “המוציא” לאשתי ולילדי…אשתי וילדי…אוי — בביתי לא היו שוכנות רגלי בשום אופן…בחנות, בבית המדרש, ובמוצאי-שבת בבית החם והטוב הזה, לחדות על כוס תה, על פפירוסה ועל דבר של מה-בכך, שהלשון והמוח רגילים בם בין יהודים כגילי; בין היהודים הללו אפשר לבוא לידי היסח-דעת גמור, עד שלא להבחין בין מי הנהר למי באר חפור…

רעד קל עבר בכל בדי גוי, מששתי בסנטרי…אין זקן! לאור הגפרור שהצתי ראיתי והנה גם “טלית-קטן” איננו יורד על מדותי…

גם אשה צנועה ומכוערה, כמדומה, שאין לי!…אי, אי הרהורים שלי! אין אני שכמותם כל עיקר!…

והעלמות היפות, חי נפשי שלא תירַקנה בפני! כלום אין אני יודע לנשק?

לנשק, לנשק…לאו כל הבחורים יודעים את זה!

קרה לי פעם וטיילי לבדי בין שדרות של אילנים ענֵפים, היתה שעה של בין השמשות, קרני שמש אחרונות גועו על הצמרות וכוכבים התחילו מציצים בין הענפים, זמירי היום נרדמו וזמירי הלילה נֵעורו, ושמתי את לבי להתבונן אל האנשים כיצד המה אוהבים… איזה בחוּר לחץ את אהובתו אל העץ ונשָׁקה בלי הרף בלסתה¹⁰ האחת, ונדמה לי, לכתחלה, שהוא עקר גזר מן האדמה ולועסו בין שניו…

נערה עניה! אנה היא באה עם הלחי האדומה האחת? לבית הוריה? הם יכירו בה תיכף…לרעותיה? ועל לבן לא יעלה שלחיה נתאדמה מנשיקות אוהב…

תחת אילן אחר שמעתי זוג שני מתלחש. יש זוגים, שהם מתלחשים גם בעמדם בצל העצים, בשעה של בין-השמשות…אלה המה מאנשי המעשה, המביאים כבר את אָשרם בחשבון ויודעים את משקלו: בקרוב, בקרוב יכנסו לחפה ויולידו בנים ויפתחו חנות-מרכולת, או יעסקו בדבר הדומה לזה…אין אני אוהב להתעכב על יד הזוגות הללו!

הזוג השלישי היה חבוי עמוק עמוק באילנו. מרחוק נדמה לי, שאיזה חתול עומד על כד חלב מתוק ומלקק, מוציא לשון ארוכה ודקה ומלקק…בעמדי כבר בקרבתו של האילן, הגיע לאזני קול נערה מתחננת: — עזבני!…עזבני!…לסוף הגיחה מבין הענפים

פרועת שער, מטפחתה הקלה תלתה לה בכתפה האחת, היא מחתה בשרוולה את לחייה ואת קצות שפתיה… — נָבָל, את השוקולדה שנתן לי מצץ מבין שני… —

ומה שלקק לה בלחייה לא חרה לה. פתיה שכזו…

— — — —

מחר אלך ואתיצב על אם הדרך, העולה אל הנהר, ואמנה את הסדינים והאלונטיות הלבנים שעל גבי כתפי הנערות הליסאות, העוברות על פני אל נחל המים הצלולים…ולעת-ערב, בשובן העירה, אלך ואשאל את פי הגלים: מה דברו עלי העלמות?…

קמתי ממושבי ואקרב אל החלון. אור הלבנה החִוֵר רעד על זרועות ידי, שרבצו על גבי אדנו של החלון.

הלבנה והכוכבים!…הו כמה פעמים נשאתי בגללן חן וחסד מלפני עינים שחורות, כחולות, חומות…לא היתה עוד שלא תאהב נערה בשעה שלבנה חִוֶרֶת מזילה את כספה הלבן על דודה, ובשעה שכוכבי-הזהב הצוהלים זורחים לכבודו ברקיע התכלת.

לא אפתח את פי לשטן…אולם לפעמים עולה על לבי המחשבה הנוראה: וכי מה יהיה עם יכָּבו הלבנה והכוכבים בשמים בזמן מן הזמנים!…לא אפתח את פי לשטן!

דלת חדרי נפתחה. זרם של אור המנורה התלויה בתקרת החדר השני הציף את החדר האפל. הפניתי את שכמי: ראש יפה תחוב בפתח הדלת ושתי עינים יפות מציצות בי.

— מי זה עומד בכאן?

— אני…

— אה, יחידי?!

— בואי ונשבה יחד.

פקפקה רגע הבּישנית היפה. קרבה בטיסה אחת אל החלון ועמדה לידי…שערות אחדות נפלו על מצחי ועל עיני. הלבנה האחת נשתברה בתלתלי לכמה לבנות, הכוכבים הלוהטים התלבטו בשערותי, ונדמה לי שעוד מעט וצרבו אותי במצחי.

אחזתי את ידה הקטנה של הנערה והקרבתי אותה למו פי. היד החמימה רעדה רעד כל שהוא, ואולם נשארה בכפי.

רוחות הלילה הקלות רפרפו עלי בעד החלון והתחילו מלַבּות בי לַבּה. לבי התחיל כבר מתיז ניצוצות.

היא הסתכלה בי רגעי מספר, לא חפצה כנראה להפריעני מהרהורי שנשקעתי בם. לסוף הרימה קצת את ראשה היפה ושאלה:

— על אדות מה אתה חושב, אחי?

— על אדות הלבנה והכוכבים, אחותי…

היא הורידה את ראשה על לבה, וידה הקטנה לחצה את ידי עד לכאב.

— — וְאַתְּ, למה חורו פּנַיִךְ, אחותי?

— — מלחיצת יד אחי…

ראש אחותי צנח לגמרי על לבה, וכסף הלבנה נפל לעינַי על שערות המשי השחורות. אני מהרתי לפרש עליהן את ידי ולארוג לה אגדה על תלתליה.

כל אגדותי היפות נולדו על תלתלי אהובות…

האגדה.

אוהב אני את הרוחות הקלות הבאות מרחוק והמרחפות לרחוק; הנולדות עם שמש במזרח וגועות עם שמש במערב.

מלטפות הרוחות הקלות וגועות, מלבּוֹת הן תקוות בלבות יצורים, תקוות בנות-יומן.

ואוהב אני את רוחות הסער הגדולות המנשבות מצפון וסוערות אל דרום ומטאטאות בדרכן את אדמת העולם וסוחפות אתן את החלאה ואת עפר הארץ הדק המלא תולעים…

מִתְרַעמות הרוחות בעברן ובטהרן את הארץ, אולם אי-אפשר להן, לאזני העולם הנבוכות, להבחין את דברי הרוחות הגדולות המסורסים מתוך כעש בין שניהן הלבנות.

רוחות קדמוניות הנה, שעדיין זוכרות את הארץ ביפיה ובזהרה לפנים, ורואות אותה בשפלות עמידתה כיום הזה.

מתרעמות הרוחות, ודבר לא יציל העולם הנבוך מפיהן…

אוהב אני להסְתּוֹפֵף ברגלי ההרים הרחוקים, עמוסי שלג-הנצחים — לב שדי הקר והלבן. ממעל להרי השלג תלוים נשרים, הם קפאו באויר, כשכנפיהם עוד פרושות וראשם עוד מורם למעלה — הם קפאו על לב אדני.

שם, מן ההרים ההם פורצות רוחות הסער הגדולות, הן פורצות מֵחֲזֵה אלהים — זכרונות הקדומים!

ונתלות הרוחות הללו על כנפי הנשרים הקרושות ונוֹססים זכרונות חיים באויר הקר והכחול, וסוערות על אזני הנשרים המתות אגדות הקדומים.

בערבי הקיץ היפים על רחבת כרים ושדמות פגשוני הרוחות הקלות. הן התרפקו על לבי ולחשו באזני לחישות-חלומות וספרו עמדי על אהבת הארץ. ובלמדי את שפתן הקלה ואדע ללטף כמוהן. ואדע להפיח חלקות כמוהן, ואדע כמוהן לרפרף על נשמות בנות האדמה.

ויהי כאשר בגר בי לבי וחלומות הארץ לא השביעו את נפשי, שלחוני הרוחות הקלות אל ההרים הרחוקים, למקום שם תסערנה הרוחות הגדולות, למקום שם תפרוצנה ממקורן, ואבוא להסתופף ברגלי ההרים ההם, להשתרע על לב שדי הלבן, ולספוג אל עיני את הזכרונות החיים התלויים על כנפי הנשרים הקרושות.

אני את שפת הרוחות אדעה.

מנשבות הרוחות הגדולות, מסתובבות בצוארי הנשרים הנטוים הקשים —

הו, מה סבוכים מעשי בראשית!

…שורקות הסערות ונבלעות באזני הנשרים המתות.

הו כמה עולמות כבר נבראו ואבדו בתהומות נשיה!

…מתחוללות הרוחות ומנערות פתי שלג למאות ולאלפים מעל לבות ההרים ומסערות אותן באויר…קופאות הפתים הלבנות באויר —

הו כמה עולמות שרים שירי תפארת ויוצאים במחולות לקראת הקדוש ברוך-הוא, וכמה מצבות כבר נחצבו מלבו הלבן לעולמיו שאבדו!

נוצצות המצבות באויר.

…הנה שקטו הרוחות הגדולות. הן נחות על כנפי הנשרים כאלי המנוחה. נמות הסערות ולוחשות מתוך חלומותיהן.

ואגדות הקדומים מה יפות!

"לפנים — ואור הלבנה כאור החמה, פני הלבנה כפני השמש…

אודם של ארגמן היה ללבנה, ותיף כּעלמה אשר לחי-שושנים לה.

ותיף ותאדם מיום אל יום ותתגעגע לחתנה הרחוק, אשר לא ידעה עוד כּנותו…

העננים, כושי-השמים הפוחזים, אשר גם ביום גם בלילה התגלגלו בטלים, בלי כל מגמה ותכלית, ספרו לה על אדותיו בראשונה…

— שלום לך, מלכה, מאת חתנך! ראינו אותו היום והתענגנו מזיוו. הו כמה זיו!

רעדה הלבנה וארגמן משנה כסה את פניה היפים.

— מה שמו?

— השמש!

— השמש…השמש… — לחשה הלבנה לעצמה ויצוריה רעדו כשדי עלמה צעירה לרגש אהבה ראשון.

— ומה מראהו?

קמו העננים מתפעלים, מחאו כף וקראו:

— אבירו של השחקים! רוחץ שבעה עולמות בזהרו! וזהב קרניו משתפך בכל פנות השמש לבשר את בוא האביר.

— השמש…השמש…לחשה הלבנה לעצמה, — רוחץ הוא שבעה עולמות בזהרו…

— וזהב קרניו משתפך בכל פנות השמים ומבשר את בואו!

— ומבשר את בואו… —

— וכאשר יופיע — וצחקו לקראתו השחקים ומלואם, וצחק השמש גם הוא, ובצחקו ונעו על ראשו היפה תלתליו הבוערים!

— תלתליו הבוערים… —

— אך הנה הוא בא! הנה הוא בא! — העננים השובבים

התחילו מתופפים בידיהם ומשתחוים כלפי המזרח.

אך התחיל הבקר.

— השמש, השמש… — לחשה צנועת-השחקים והסתירה את פניה המאדימים בחיק עב נחמדה.

צעד השמש היפה בתוך עבי השיש והזהיבן. טשו לקראתו הכושים השחורים בפיות פעורים להלל באזניו את הלבנה היפה, לספר לוֹ כיצד האדימו פניה בהגידם לה את שמו.

טשו לקראתו העננים בפיות פעורים, פרצו גלי הזוהר אל תוכם, נתמלאו פיות וגרונות העננים בזיוו של שמש, ולא יכלו לדבר, ולא יכלו להוציא אף הגה מפיהם…

הסתכל השמש בפני הכּושים הנחנקים באורו וגחך…

פרפרו השדכנים האלמים בגופם, התעקלו כנחשים, הניעו בראשיהם לשמש —

והשמש — הוא צעד על פני הרקיע והתעלל בּכושיו השחורים, זרק עליהם מטר של קרנים חמימות, והם התעלפו ושבו לתחיה וחזרו והתעלפו מעונג וכאב. גרפם בתלתליהם למערב, ובעמדו על פני התהום שלח אותם באש, והוא עצמו צולל ונהנה למראה העננים הנעים והמתרוצצים בלבות האש.

עם-שקיעת השמש, הלכה גם מדורת האש שלחשה במערב הלך ועמם, הלך וגוע. גופות העננים השחורים התחילו בולטים מתוך הלהבים הגוססים וקוראים לשמש שיעמוד.

עמד השמש, חציו טובע וחציו גוסס על פי התהום.

עמדו העננים הפוחזים וספרו על אדות הלבנה היפה.

שמע השמש היפה וירעד, ויחשב להתפקע מגעגועים חכלילים. לקח השמש וחצב ניצוץ מלבו, וזרק את הניצוץ המזהיר לעדת

העננים ואמר: שאו את ניצוץ-לבי זה ותנוהו ללבנה היפה. אמרו לה: “מתנה לך שלח השמש!”

לקח השמש וזרק את ניצוץ הזהב לשחק —

הכוכב הראשון!

— — — —

לערב נבקע לב עב נחמדה, והלבנה הַוְרֻדה הופיעה בשפריר השמים הכחול, ויטושו אליה העננים הפזיזים ובחיקם הכוכב המזהיר, ויאמרו:

“מתנה לך שלח השמש!”

— השמש…השמש… — ולקחה הלבנה הורֻדה את מתנת אהובה, ואמצה אותה אל לבה —

וכאשר תאמץ אל לבה את הכוכב המזהיר, כן תחור, כן תחור.

ממחרת חצב לה השמש עוד ניצוץ מלבו —

הכוכב השני!

בערב השלישי קבלה¹¹ הלבנה במתנה את שביב לבו השלישי…

והלבנה היא מאמצת אל לבה הרועד את מתנות השמש, וכל ניצוץ נוטל ממנה קמעא קמעא מחכליל עיניה היפות, טפה מדמה החם והאדום.

מיום ליום תחור הלבנה —

ד¹² כמה כוכבים לה זורחים בלילה!

רועדים כוכבי הזהב…הם זעים! הם זעים!

כי איך לא יזועו השביבים החיים הללו? חתיכות מלבו החי של השמש!

מיום ליום תחור הלבנה —

כי איך זה לא תחור הלבנה, ולבו החי של השמש רועד ומהבהב לעיניה!..

*

אחותי היפה הרימה את ראשה, אשר צנח על לבי, שפשפה בעיניה היפות והשקיפה החוצה: השמים היו כחולים ועמוקים מאד. בתוך ים של כוכבים נוצצים ורועדים עמדה הלבנה החורת…

— אתה פוסק באמצע?…

— הסוף יבוא…אני יודע אותו, לרגלי ההרים הרחוקים שמעתיו, רוחות הסער הגדולות יודעות גם לנבאות…נמו רוחות הסער על כנפי הנשרים, ונבאו מתוך חלומות באזני הנשרים המֵתות — אני רק שמעתי!

הן נבאו:

"לא תם עוד, לא תם עוד לב השמש הגדול. עוד יחצוב ממנו ניצוצות ללבנה…עוד הרבה כוכבים מזהירים יעשירו את הלילה…כי כל-זמן שלא תם עוד לב השמש הגדול, עוד יאהב השמש עוד ישלח מתנותיו ללבנה, עוד ירוה אותה בנשיקות הזהב שלו!…

רק אז כאשר יכלה בו לבו — —

— אז?

— אז אור לרגע הלילה…אז יעלה אליה השמש בלילה — ובלָעָה בחיקו..

— ואז?

— אולי יוליד השמש עוד שמשות…אך הלבנה לא תהיה עוד!…

— והכוכבים?

— הם יאבדו…שדכני-השמים השחורים יבלעו את מתנות הכלה ו¹³…

— ועולמנו היפה מה תהא עליו?…בלי לבנה וכוכבים!…

— אולי יהיו אז שמשות חדשות? ואולם ידאג לו הדור החדש לעצמו…

— — —

הבטנו בחלון. במזרח כבר נגה כוכב-השחר. תרנגול טפש, אשר שכב תחת גדר לבנה מול חלוננו וחלם בודאי כי גונבים ממנו את כרבלתו, הקיץ בפחדים וקרא: קוקוריקו, פעם אחת מתוך בהילות, ועוד הפעם, ועוד פעם שלישית, מפני שקולו מצא חן בעיניו.

אחותי היפה והחורה קמה, לחצה את ידי, אמרה לי: תערב לך שנתך? ויצאה את החדר.

— — — —

…אחותי היפה! נדם כבר רשרוש שמלתה בחדרה…הנה אשמע; היא חולצת את נעליה החמודות…הנה אשמע!.. אחותי הכשרה! לחישות לחישות של “קריאת-שמע”..הנה אשמע: “המפיל חבלי שנה על עיני”…עינים-שמים! “ותנומה על עפעפי”…עפעפים-שרעפים!…היא נמה — הכּשֵרה! איזה מתנה לה אתור בלבי ההומה?

— — — —

שכבתי עם-בקר, עוד לא נסגרו אשמורות עיני ומלאך קל-ראש וקל-כנפים בא לחדרי…הוא היה שכור קצת, ואני הכרתי בו מתוך נומה את בעל-החלומות. הוא נדחק עמי מתחת לסדיני ועשה בי מה שלבו חפץ…

כשהקיצותי, היה היום גדול. בשבתי לשלחן-התה ועוגות-הבוקר החמות, אמרה לי אחותי היפה: לא יכולתי להתנמנם, כל הלילה צחקת!

ודאי דגדגד אותי יפה בעל-החלומות!

— — — —

ה: ליטא שׁלי

——

ליטא שלי, ליטא שלי!

— — — — — — — —

— — — — — — — —

כֻּלָּהּ מִישׁוֹר, כֻּלָּהּ מִישׁוֹר,

אֶרֶץ אֵין לָהּ הָרִים;

דַּרְכֵּי-מֶלֶךְ בָּהּ נִמְשָׁכִים,

כְּבִישִׁים בָּהּ מִשְׂתָּרְעִים.

כֻּלָּהּ צְחִיחָה, כֻּלָּהּ צְחִיחָה,

אֵין לָהּ פְּרִי תִפְאֶרֶת;

שְׁאָר-יְרָקוֹת הִיא מַצְמִיחָה,

קִשּׁוּאִים וַחֲזֶרֶת.

כֻּלָּהּ עֹנִי, כֻּלָּהּ דַּחֲקוּת,

לֹא זָהָב וְלֹא מַטְמוֹנִים!

אֶרֶץ-פְּרוּטוֹת זוֹ הָאָרֶץ,

אַדְמַת אֲסִימוֹנִים.

בְּלִי טַל-תְּחִיָּה וּבְלִי לֵח,

אֶרֶץ אֵין לָהּ פְּרָחִים;

בָּהּ הַסִּרְפָּד נוֹתֵן רֵיחַ,

מְשַׂגְשֵׂג קוֹץ-הַדְּרָכִים…

צִפֳרֶיהָ: דְּרוֹרִים, דְּרוֹרִים,

קִצְרֵי-כָנָף כֻּלָּם;

מִן הַקַּרְקַע עַל הַגַּגּוֹת,

עוֹלִים הֵם בַּסֻּלָם.

בְּלִי תַנִּינִים, לִוְיְתָנִים,

אֶרֶץ — אֵין בָּהּ יַמִּים;

דְּגֵי-רְקָק וְעַם-סַרְטָנִים

פָּרִים בָּאֲגַמִּים.

אֵין בָּהּ שַׂר וְאֵין בָּהּ מֶלֶךְ,

אֵין בָּהּ הֵיכְלֵי שָׂרִים;

בָּאֳהָלִים קְטַנִּים-קְטַנִּים,

אֲנָשֶׁיהָ גָּרִים.

וְנָשֶׁיהָ חוֹלְבוֹת פָּרוֹת,

וְהַבְּעָלִים שׁוֹתִים;

וְהַבְּתוּלוֹת שָׁם עֲקָרוֹת,

הַבַּחוּרִים פּוֹתִים.

— — — —

ליטא שלי!

אֵלי, כמה דבות שוא, כמה מלשינות רעה וכמה בלבולים! ולו היתה בזה רק קמעא מן האמת…אמנם, הבחורים, שֶׁהִשָם ה' מעט שכל טוב, ביחוד — את בחורי זפרון, וביחוד את זה עם הזקן הקטן והצהבהב…הצהבהב — אני יודע כשיגיעו דברי אלה לזפרון יבואו כל בחוריה שזקנים צהבהבים צמחו להם בסנטריהם לבית הגלב ויגלחום — כובעו של הגנב מתלקח על ראשו…יודע אני! ובבוקר לא עבות אחד, ובצהרים של אותו יום, ובשעת בין השמשות, יצאו הבחורים לטיֵל ברחוב הנגידים בפנים חלקים-חלקים, כל אחד עם בת-צחוקו על פניו: הכירו בי עכשו…וגם פלוני שלי ודאי שיהיה ביניהם…שלי — אלא אני אכיר את בעל דברי זה אפילו לכשיקצץ בסנטרו. אני אמצא אותו ב“רחוב הנגידים” או מה שיותר נכון — יבוא לקראתי “ברחוב הנגידים”, ואטפח לו — או מה שיותר נכון, יטפח לי בגבי; וכי מה, נטַיל קמעא יחד? —

— קמעא? — נטיל קמעא…

— חֶה-חֶה…

— וכי מה?

— “רחוב הנגידים” שלנו —

— ומה בכך?

— חֶה-חֶה…

והריני קופץ את שפתי ושותק. צועדים אנו במתינות טיוּלית, וכעסי הקטן שהתחיל מפעפע בחזי כמעט שדעך; שתי שורות העצים השתולים בצדי הרחוב “רחוב הנגידים”, עבותים וגבוהים, וענפיהם משתרבבים במרום ושלוחים כזרועות נפילים, אלה מימין ואלה משמאל, ואני חוזר ושב תחת כפת עלים חיים ורֵיחָנִים, כעבור רגעים — וּמְלַוִּי מְגָּרֵנִי שוב.

— חֶה-חֶה…

— וכי מה?

— עַלְמָה זוּ שעברה —

— ומה בכך?

— חה-חה…

ואני קופץ שוב את פי; מטַיל אני בין עצים שבעי-ימים ומדושני-ריח; אפלת ערבים קלה עוטה את הרחוב כלו, ואני רואה רק את החבצלות הלבנות, אולם את השושנים הוְרוּדות ואת הזִכְרִיּוֹת הכחולות אין אני רואה כבר, יודע אני רק שהנה משגשגות פה בקרבתי, בגדרות האהלים הצנועים, והרי הן מלטפות אותי חבויות בריחן הרך והמעַדן, ואני חוזר רגע לאחורי, והנה אמנם, עלמה זו שעברה — כתפיה, ערפה, מתניה והלוכה הנאה — אפס שהרחיקה קצת ללכת, והריני צוחק בלבי על שנוח אני לכעוס…אלא שברגע

זה והבחור מעקם את שפתיו הצדה ופולט מהן:

— חֶה-חֶה…

— וכי מה?

— כך — גם בחורים זפרונים שכמותנו —

— ומה בכך?

— חֶה-חֶה…

רבונו של עולם, הלואי שיכנס הרוח באבי-אבי-אביו של בחור זה!

— — — —

רחוב הנגידים!

רחוב פלמונית כמעט שהיא חוצה את כל העיר זפרון לארכה; בסופו נמשכים לו משני עבריו רחוב-הנגידים בצד ימין והבעל-בַּתִּים¹⁴ בצד שמאל. מי שפניו היערה, לעדרי הצאן, ולחולות של מדבר — משמאיל, — ומי אשר לנחל, לרופא רחמנא ליצלן, לבית¹⁵-הדואר, או מי שחפץ להנות מאילן יפה, מפרח נחמד ומאויר מבריא — מימין.

נגידי הרחוב — ודאי שאינם חיים בשלום ושונאים את השׁכֵנוֹת. — כל בית עומד במרחק של צעדים אחדים ממשנהו; כל בית עם ארֻבה יחידה על גגו, עם שלשת, ארבעת חלונותיו הלבנים עומד לוֹ חבוי בתוך גדר רבוּעה ושוקע כלוֹ בשיחים ובּפרחים, וחַי לו כל נגיד בתוך בית-סתר זה, ואין יודע אתו את סדר חייו וסדר ביתו. יש לשער, שהוא אוכל קודם התפלה…מבשל גדיים בחלב וצובט את אשתו, את הנגידה — אולם, הס! זוהי רק השערה…ראה, ראה: כל הבית שוקע בעמק שיחים רבים ופרחים, וגדר, גדר רבועה שומרת על מעון נבדל זה מכל עבריו.

ברוכים אתם, נגידי זפרון, וברוך טעמכם!

בעצם היום עוד נראים חלונות הבתים היפים בעד גזעיהם וסבכיהם של שתי שורות העצים, ואם אחד מגרי הבית עומד קרוב לאשנב, רוֹאים גם את פניו של זה. יש שחתוּל מפונק מקפץ על אדן חלון ומתחמם שעה קלה בקרני צהרים השוטפות את השמשות…

ובהיות הערב וחדלו לאט-לאט הבתים להסתַּמן מתוך שפעת הצללים, ונמחקו רשומיהם, ונעלמו מן העין, והיו כלא היו…ודוקא בשעה זו מוסבים ומוּגפים תריסי כל בית על ציריהם, ואין רואה את הנפש ואת היד הסוגרת בחשאי…בבית פנימה ודאי שהאור רב, ומשתפך בכל הזויות, הנה קרן דקה מסתננת מסדק התריס, נמתחת כחוט זהב על רחב כל הרחוב. חוט זהב אִלֵם, שאינו מספר כלום, ואין יודע בחוץ כל חשבון למעשה הנגיד בערבים האלה, מתי המה מתחילים אצלו ומתי כלים. יש לשער, שהוא יושב עכשו לשלחנו בראש גלוי… מונה רבית…מזייף את סיגיו…אך הס! הס! אין לשער כלום, אין לדעת כלום — חתור, חתור בעיניך — אם לא ריח פרחים ל-ד¹⁶ עולה באפך!

ברוכים אתם¹⁷ וברוך טעמכם, נגידי זפרון!

ואפשר לילך ברחוב הנגידים, לילך, לילך — עד שבאים לפני איזה שער — ועמוד! עד פה תבוא ולא תוסיף, שער זה חוסם את הדרך בעד המטיילים, אמנם, יש פתח בשער אל הגנה…ואיזה חלקי בנין נראים מתוך הגן, שיש בו ממראה ארמון, וכל זה שייך לאיזו פריצה זקנה. אל הגן פנימה אינם באים. בעלומיה הטתה פרצה זו חסד ליהודי זפרון, ולא ידעו אנשי העיר כל גבול בטיולם, היו נכנסים מן הרחוב ישר אל הגן. והיה להם גן זה בבחינת קדש-קדשים לבית המקדש; אולם

משהזקינה ה“פריצה” נהפךְ עליה לבה וסגרה את השער, — והולכים פרחי הגן וקמלים ואין קוטף אותם, ושביליו שוממים מאין עובר — אִי לה, לפריצה, שהזקינה!

— — — —

מאז הבוקר לא יצאתי מפתח הבית החוצה מפני השרב הגדול. עוד אתמול בערב אמרה לי קרובתי היפה: חום גדול יהיה מחר!

— מחר?

— שא עיניך לשמים.

נשאתי את עיני, והנה אמנם הרקיע זרוע כעין דייסא של כוכבים, כוכב בצד כוכב, צפופים ורחוקים מסוף הרקיע ועד סופו — סימן לשרב גדול ביום המחר.

— דאגת-מחר למקוֹם, ואנחנו נשתמש בליל עדנים זה — עניתי לה, לקרובתי היפה, והרחקתי עמה פרסה מן העיר.

אולם משזרחה השמש נעשו קרניה צורבות והאויר קודח עד שהוכרחתי להוריד את הוילון על גבי החלון כלו ולהשאר עם כמה מבני הבית בחצי אפלה.

— זוהי שמשה של ליטא הברוּכה — רגנתי בחשאי וחרקתי שני.

רעיון נפלא נולד במוחו של אחד מאתנו, מי ששכב אפרקדן על שלשה כסאות, שהעמידם לתכלית זו בשורה אחת.

— אילו לא היינו מתעצלים, היינו יורדים עכשו אל המים; אך הוציא זה את הדברים מפיו, נזכרתי בנהר הקטן ובאהלי הרחצה שהוקמו עליו.

— אל המים! אל המים! — קראתי אחריו ואתחיל מושך אותם בכתפיהם.

העצלים שבנו לא רצו לעזב את רבצם בבית ומֵעוטנוּ לקחנו סדינים, ואל הנהר!

באמצע הדרך התחרטו גם האחדים שהלכו אחרי ושבו הביתה.

באתי אל אהלי הרחצה. יהודי גוץ, שיצא מן ה“אהל” הרעוע הבנוי על רמה שלרגלי הנהר ושקבל מידי את הפרוטות, הראה לי בידו על המעברה הקטנה והקצרה, המתוחה משפת הנהר אל האהלים הקטנים העומדים תקועים בתוך המים.

אהלי רחצה אלה — נצנצה מחשבה במחי — ודאי שמימי מתושלח המה שוקטים על שמריהם בנחל זה, אני — רק העמדתי את רגלי על קרש המעברה — והתחילה כלה רותתת וזעה ואנכי עליה. מתוך חרדתי אחזתי ביד המעברה, והנה העץ רקוב מן הקצה אל הקצה; אזוב עלה בו, אזוב לח, שנולד בבקיעי העץ במשך הרבה שנים מתוך לחלוחית. אחזי במנעול הדלת הראשונה, ואמרתי ללחוץ עליו, והנה קול היהודי בא אלי מן הרמה: ישמאיל נא מעט האברך! כלום אין האברך שומע את קול העלמות העולה מן הרחצה?

בַּא. עלמות…קולו של היהודי הגוץ היה צרוד ורפה…לו היתה המעברה מעט רחוקה מן הרמה, ולו הייתי חֵרש קצת באזני — בַּא!

נקל לבוא לידי טעות בליטא, אין מפתחות שם לתאי אהלי-הרחצה!

פניתי לצד שמאל, פתחתי את הדלת שמצד שמאל

ונכנסתי לתוך ד' אמות של תא שמאלי…הרצפה: חציה שנים-שלשה קרשים רקובים וחציה מים. הספון חסר לגמרי, ודאי שֶׁקַּל היה סִפּוּנה של סוכה זו ורוח קיץ מצויה נשאה אותו באחד הלילות ועכשו שוהה שמש צהרים קודח ותּאיָני באמצע הרקיע ומסתכל בחור גדול זה, שולח את קרניו וטובלן במֵימָי.

הספון איננו — והשמש פנים אל פנים עם המים: יש לחשוש, שדוקא באותה שעה שאהיה במים ישיאהו לבו גם הוא לקפץ אלי המימה, לתוך המים החיים והקרים. הסכנה, אמנם, אינה גדולה ביותר, כיון שאשב במים שוב אין לי מה לירא — יקפץ-נא, יקפץ-נא, אדרבה, כשאני שוחה לי במנוחת נפש חלקת המים אינה מתנועעת, אולם די לי להתהפך על הצד — ואַמַת המים השׁקֵטה נעשה כמרקחה. צריך אני לשלוח כל ידי ולהכות את חלקת המים — ועמודים של רבבות טפות, הררי רסיסים מתרוממים ורוקדים כשטנים…יקפץ-נא, חי אלהים, אם לא אהמו, אם לא אבלבלו, אם לא אהפכו כאן משמש לירח, לירח חִוֵר שׁוֹקֵט וצנוע…

באוהל הרחצה היה רק זכר צעיר אחד, נער בן שתים-עשרה? “תנא” זה עמד ערום כמו שילדתו אמו; זרועותיו הרזות דבקו במנוחה שלמה ובבטחון גמור על גבי אחד הקירות וראשו — על גבי אזרועותיו. מתוך הסתכלות סקרנית לא וערפו בבואי, נטלה ראיתו הרבה משמיעתו; קדקדו של זה וצוארו מאחוריו לא זעוּ ולא גלו כלום, רק כתפיו וכל יצורי גוו הכחוש, שהזדעזעו לרגעים ורעדו רעידות קלות, רעידות כל-שהן, העידו על הסער המתחולל בּלבו של הקטן, אשר גנח כך ודבק בפניו אל הקיר.

— נוּ, כמה שם עלמות, פּרחָח? — שאלתי לא היתה כי אם להבהילו קצת. את מספר העלמות ידעתי גם אני: שלשה היו

הקולות: שנים מצלצלים, והשלישי גם הוא מצלצל.

הנער ממש החלחל והפך אלי את פניו — לא אדבר בם! לא אדבר בם! נוח לי לדבר על אודות גנב שמצאתי פעם אחת במחתרת, ובלבד שלא אדבר על אודות פני הקטן התאוני הזה.

לכשיצא הפעוט התבוננתי אל הקיר המבדיל. והנה הוא מלא נקבים ככברה, מהם גדולים וקטנים, מהם אטומים כפקקי ניר ושקופים; נראה, שמן העבר האחד באות ידים וסותמות, ומן העבר השני באות ידים ומוציאות. בחורי זפּרון ודאי באים לכאן עם אולרים ומנסרים ומפצלים בקרשים הדקים, כל אחד לפי עינו, כגדולה כקטנה…וכל הרוצה לדעת את מספר הזכרים שבּזפרון יבוא וימנה את הנקבים והחלולים בקיר המבדיל את אהלי הרחצה.

יחיו המים! יש בריות, אשר ברגע שהם צריכים לרדת אל המים, הם מתחילים להתישב בדעתם, כיצד לעשות את המעשה הזה; האד הקר העולה מחלקת המים ונושב בגופם מביא קצת מורך בלבם, והרי הם שולחים קצה רגלם האחת, מתאמצים לנגוע במים ומושכים אותה שוב. נוגעים ואינם נוגעים, ועד שהמה יורדים לשם נעשה גופם קר והמים פושרים ואין עוד לֵיָהנות מרחיצה זו.

יחיו המים! אנכי נוהג לגשת בחשאי, להתגנב בצעדים קלים אל הדיוטה הראשונה, ובטרם שהמים ראוני פנים אל פנים אני אוהב להפתיע עליהם, לקפוץ קפיצה אחת — ואינני… והם — המים רוגעים ושקטים ואינם יודעים בעצמם מי ומי נפל לתוכם: שמא לויתן זה, או תנין זנק ככה עם ראשו למטה ורגליו למעלה, או בליסטרא סתם צללה במצולותיהם? — רוגעים, שקטים המים,

אלא שמעט מעט מקמטים הם את מצחם, עמלים למצוא חידה זו: מי נפל לתוכם ונקבר בקרקעם?…

ואני איני קבור כל עיקר, לכשארצה — הריני קל כנוצה, והריני עולה וצף על פניכם, על פניכם, מימי הצלולים!…הריני מתרפק על חזכם, פורש כפי ומלטף את גליכם כאותו תינוק את שדי אמו…אלא מאי? צר לי קצת בסכה זו, בין ד' אמותיכם; טס אני טיסה אחת וכבר ארבות ידי מתחבטות בכתלי האהל; סנפיר לי וקשקשת, אלא דרכי סוגה בעדי…בקיע זה שמצאתי אמנם קטן הוא וצר, אולם לכשאתהפך על צלעי, אפשר שאוכל לצאת בו ממיצר זה, אם גם בריסוק אברים; אולם אין רע: במים תחיינה העצמות וכל מיני הסריטות מהר!…

האח! שמים ומים חדשים נגלים לפי — מרחב ומישור של מים! אצוף לי לאן שנושאות אותי עיני, ועיני נושאות אותי הלאה, הלאה — ואת הגבול אינן רואות. משני עברי הנחל נמתחות שדות-תבואה, וקומה להן לכל השבלים, וכאלו נצטוו לעמוד פה ולשמור פה על הנחל, שלא ימעיט את מימיו, שלא יעבר על גדותיו, ושלא יחדל לזרום, העיקר — שלא יחדל לזרום!…

עודני שוחה על פני המים, השמש צורבתני בשכמי והגלים הקרירים נדחקים מתחת לחזי, תומכים בי ועוברים, תומכים בי ועוברים — עודני שוחה, ומבין השבלים יצאה, ונגלתה — אֵלי, אלי — צעקה קצרה וחדה כזו וקפיצה כזו לתוך המים לא פללתי לשמוע ולראות מנערה ליטאית.

צללה הנערה לתוך המים, בלעו המים את כל היופי החי, את הגוף הלבן כשיש, עם הפנים הנבוכים, עם הפה הפעור ועם התלתלים הפרועים…

נכמרו נחומי על עניה זו, והפכתי את פני לחזור לאהלי, אולם מה שיגרתי בא לי — היא קראה לי!…קראה לי; לא רק לי…היא קראה סתם. צפיתי לאחורי — אוי, אוי, נערתי טובעת ועולה, טובעת במים ועולה; עושה עויות בידיה, עויות מתוך יאוש.

נערה זו — אם לא אמשנה בעוד רגע, שנים רגעים, חיה, אמשה בעוד שלשה רגעים את גופה הקר, ואז — לא על מוסר-הכליות אני מדבר, אלא — מי יודע אם לא יכבד ממני הדבר?…אין לך דבר קל מלמשוך אחריך ריבה חיה, ואין לך דבר כבד מסחוב על גבך ריבה שכבר נפחה נשמתה…

הכיתי את הגלים הקטנים, שישאוני, שישאוני…עוד הפעם הבהיקה יד לבנה מן המים וצללה, ונסיוני לחטפנה בידה לא הצליח, רק באצבּעונה נגעתי, רק באצבעונה!…סרטתני צפרנה סריטה כל שהיא ונעלמה.

חשתי וירדתי מצולות כאדם היורד אל קרקע הים לחפש שם מרגלית יקרה…בתוך הנוזלים הקרים נגעו ידי בגוף חָמים וחי. אך הרגיש אותו הגוף — ואחז בי, שלב את ידיו על צוארי; כדי שלא אטבע עם המשא היקר ביחד הוכרחתי גם אני להביאנה בזרועותי. להתרומם על פני המים, לשאוף מעט רוח ולפקוח את העינים.

כשצמחו ראשינו מן המים פקחנו את עינינו; עיני נפקחו ראשונה, אלא שלא יכולתי להנתק ממנה. לזרועותינו, שהיו שלובות אלו באלו, היה בשר אחד ולובן אחד ולא הכרתי בשלי ובשלה, ולכן חכיתי שמא תכיר היא. אמנם, כשפקחה את עיניה הסתכלה בי, עין בעין… הרבה מהכרת-תודה ומעוד איזה דבר…היו בעיניה, ואחר שהתבוננה בזרועותיה, הכירה בשלה ומשכתן ממני; ודאי שהאבעבועה הקטנה והיפה, שהיתה חרותה בקבורֶת זרועה השמאלית, היתה לה לסימן מובהק ומבהיק…אי — אי— האבעבועה הקטנה! לולא היא אפשר

שהיינו עושין חליפין: היא היתה נוטלת זרועותי שלי, ואנכי את זרועוֹתיה הרכות והמחוננות; ובכל רגע ורגע הייתי מפשיל את שרוולי ומגישן למו פי, למו פי…

עזבתיה על פני גלים קטנים ונאמנים והפכתי את פני לאהלי הרחצה. באתי והתלבשתי. אחרי שנים שלשה רגעים נוסף באוהל הסמוך עוד קול צלול על שלשת הקולות הצלולים.

בַחורוֹת, צריכה אני לברך את ברכת הגומל…

— וכי מה מצאֵך? אלא השפילי מעט את קולך — כמדומה, שאחורי כתלנו —

את הדברים האחרונים לא שמעתי משום שנאמרו בלחישה.

— אפשר שזהו! — שכחה החדשה ולא השפילה את קולה; ואדע, שזוהי מי שמשיתי מן המים.

בצאתי בעד הפתח שמצד שמאל, יצאו בעד הפתח מצד ימין ארבע עלמות, אחת יפה מחברתה. לולא אדמו פני האחת, לא הייתי מכיר את מי שהצלתי בעצם ידי…אלא שפני האחת אדמו-אדמו ואדע, שהיא היא מי שאבעבועה קטנה ויפה חרותה לה בקִבּורֶת זרועה השמאלית.

ממהר אני הביתה. רוצה אני שיהיה ראשי רטוֹב קצת, שתהיינה עוד כמה פנינים קרירות נתלות בשערותי בבואי הביתה, כדי שיכירו בי מבלי אשר אגיד להם, שמן המים עליתי. אולם מסופקני אם כל זה יצלח בידי, והכל בשביל הקרנים הקודחות. על כל פנינת מים רבצה קרן של שמש, בכל רסיס-בדלח נחתה לשון-אש, עלוקת זהב, ועד שאבוא למקומי תיבַשׁנה קוצותי על ראשי. יָמוּת זכרון הנהר על שערי.

— פּסס!

קריאה זו מהיכן היא באה?

פניתי לאחורי והנה איזה בר-נש רודף אחרי; בגדיו של אותו אדם היו שלמים ונקיים, אלא ששפמו נובל היה ומלוכלך ביותר; בשתי זויות עיניו, משני צדי חטמו נחו להן של טפות סרוחות של לפלוף שנתלקטו אל אותן הזויות זה ימים ושנים. שפתיו של זה היו קפוצות ובדברו לא נפתחו, אלא שבעד הנקב העגול והקטן שנעשה באמצע, הוציא את המלין, זו אחר זו, ככדורים קטנים שזרקם במהירות זה אחר זה.

— קל אתה ברגליך…ואני ששלש פעמים ברחתי מאותו הבית, קשה עלי ההליכה המהירה…שלש פעמים, ואם יתחכמו לי וסגרוני עוד הפעם, בערמה, אל בין אותם הכתלים — אברח בפעם הרביעית…שוטים שבעולם! כיצד זה אין המה מבינים, שאי-אפשר לאדם לישב שם…אם יש לך פפירוסה אז תן לי ואם אַיִן — אָ, אָ — יש לך, דיוּבֶּק! ודאי שסוחר בעצים אתה, או אביך הוא הסוחר בעצים, ואתה מקטר דיוּבּק. כך…לאביך — ודאי שיש לו כרס; גם אתה לכשתגדל — אני אין לי כזה, משום שאני סרסור ומשום ששתי גלוסקאות וכוס חלב קרה זהו מה¹⁸ שאני אוכל בבקר…לפנים כשהייתי סוחר בעצים בפני עצמי היה לי כמו לאביך, — אבל עכשיו, אחרי שהנני סרסור איני זקוק לכך, משום שהסרסור הריהו מזַמֵן את הפריץ ואת הסוחר בעצים לפונדק אחד, את הפריץ עם כרסו ואת הסוחר בעצים עם כרסו והסרסור עומד בין שניהם, וכל מה שרזה הסרסור העומד בין שני האיתנים, כל מה שבשרוֹ כחוש, חביב הוא על הפריץ ועל הסוחר בעצים…ואולם אם יש, חס ושלום, גם לסרסור מה שלשניהם, אז על נקלה יבאו הדברים לידי טעות. הא כיצד? עומדים להם שלשה כרסתנים בכפיפה אחת, הסוחר בעצים

טועה ונותן מעותיו לסרסור, והפריץ טועה גם הוא ומכר את יערו — למי? אם שני בעלי גופים לפניו, וערבוביה ואנדרלמוסיא, נתבלבלה דעתם של האיתָנים וכרס נוגחת בכרס, הדיובק שבכיסיהם מתמעך ולא יצלח עוד לכל…ובכן כתוב לו, אם חפץ אתה, לאביך, שאתה מכיר אותי; יש לי КаКЪ разЪ עכשיו יער למכירה, יער-אֲרנים; כתוב לו, שמא ירא הוא, שאין לי אף סימן ממה שיש לו…ויכול אני בעוד מועד לבוא לביתו ולדבר על אודות הענין; ההוצאות בודאי על חשבונו הוא. אלא שלא יעלה על לבבו מחשבה זרה, לגנוב את דעתי ולהביאני לאותו מקום — אברח! הריני מתרה ומודיע מתחלה שאברח! לכאורה איני מבין כלל למה זה המה רוצים שאחבש פַּפַּכה לבָנה לראשי דוקא, ושמעילי יהיה דוקא של בד לבן, ושיהיה סרחו העודף נגרר אחי לארץ כמו לאותה אשה. — אומרים לי: די לנו במשוגע אחד!.. אם כך — אני טוען, סחבו את וֶלויל לאותו מקום וממני הרפו…הרי ולויל מַכֶּה, ואני איני מכה, אני מְדַבֵּר, נוּ, מדבר…וכי מה איכפת להם אם אני מדבר? הריני איש שיחה מטבעי, כלומר: אוהב אנכי שאהיה אני מדבר והשני שומע, ואם תאמר להפך את סדר הדברים — לא יצלח. ראה את פקעות המוך שפקקתי בּהן אזני, מפני שני דברים ישמרוני: מפני רוח תזזית ומפני דברי בני-אדם. רואה אתה את הישיש הזה העובר לפנינו, גם הוא נוהג לשים מוך באזניו ובפגשך אותו בחוץ, בבית-המדרש, ובפנותך אליו בדברים, הוא יתחיל ב“מאי” שלו: מאי? מאי? — בעל-תאוה זקן זה, כשבאים לביתו בענין של “נכבדות”, הריהו מוציא את המוך מן האפרכסת ורוצה דוקא שיקראו בשם את הבתולה הרוצה להנשא לו… וכשאומרים לו, הוא חוזר על השם: מירקה — נוּ, ועיניה?…את צבע העינים אמור לו דוקא! את מירקה זו אני יודע; בתולה זו שעיניה שחורות תנשא בעוד שבועות ימים לבן הששים

הזה…לוּ הייתי אנכי המזַוֵג את הזוּוגים ולא הוא, אני מרים את ידי ומראה עליו באצבע…לוּ הייתי אנכי ולא — הוא, הייתי נותן את מירקה לבחור שכמותך, לוּ רק נשאת אותה בלי נדוניא, ולו, לתרח זה, הייתי נותן את מלכת-שבא…מדוע זה מלכת-שבא? משום שזקנה בלה היא ומכוערת — ולו נאה ולו יאה; צוחק אתה, מנין אני בא לומר שמלכת-שבא מכוערת היא? שכלי הישר הוא המלמדני, שלוּלא היתה מלכה זו מכוערת, לא היתה באה אל שלמה, אלא הוא, שהיה עוגב אחרי כל אשה יפה ובעלת-חן, היה בא אליה, אל ארצה, אל שבא המעטירה…וראה, ראה, משמתחיל אני להרהר בדבר זווּג זה, אין דעתי נוחה גם הימנו; צר לי על מלכת-שבא, שאעפ“י שהיא מכוערת הרי מלכה היא, שטפּחוּה במחמאות, יצקו לה דבש בגרונה, וכלום תוכל המפונקת והענוגה לסבול בביתו של כילי זה? מספרים עליו, שאינו מסיק את תנוריו בחרף, ולכן מהרו בניו ובנותיו לשאת נשים ובעלים ולבנות להם בתים לעצמם: קר היה להם ביותר בבית אביהם…לא, לא, הריני שב ממחשבתי — גם את מלכת-שבא לא אתן לו, אלא שהייתי מחיה את הפלונית שלו, את ה”זקנה", את זלדה, ששבקה חיים לכל חי…בעל-תאוה, חסר-שנים זה, כלום אינו כדאי לעונש שכזה? את זלדה, רק את זלדה!…הנך מגחך — אות הוא שלבך טוב עליך עכשו ולכן תכָּנס עמי לכאן…הוי, כל צמא לכו למים! למים מה? במי סֶלטֶר הכתוב מדבר; בוא, בוא ואמור לה לריבה זו, שתמזוג לי כוס סלטר, לחש לה, אגב אורחא: “עם מיץ”…את זו שתה אתה, ובשבילי תקח כוס אחרת ותשים בה ראשונה מלא הכף מיץ דבדבניות. ואם תצוה לצקת לתוך כוסי מן הבקבוק הזה תשלם חמש אגורות. רואה אתה את הבקבוק הזה? הנה העלה אבק וחלודה, המיץ שבתוכו הריהו המעולה והמשובח יען שכמה קֵיצים וכמה חֳרפים עברו עליו במרתף, בכליות האדמה

ונתישן שם יפה יפה…עכשיו לך וחשוב כמה תשלם בעד שתי הכוסות ששתיתי ובעד השלישית שהיא מוזגת לי? מה שקשה לי ביותר, הריהו החשבון! חכמת-החשבון — זוהי מכה שאינה כתובה בתורה: חמש, חמש וחמש — כמה הן? צריכים לבחר במספר אחד לשלשת המספרים הללו, מספר אחד — ובאיזה תבחר? יש עולם של מספרים גדול: יש ששים, עשרים, תשעים, שבעים, שמנה-עשרה וארבעים…נוּ, בא אנכי וגוזר: ארבעים! בעיני מוצאים חן ארבעים, נוּ, שלם לה ארבעים!… אדרבה, הראה לי כמה אתה נותן לה — זוז! רואה אתה: זוז, ניחא לך יותר לתת לה זוז ולא את הארבעים…אלא חשבונו של מי הוא הנכון — אין איש מאתנו יודע…כמדומני. שגם היא, הריבה, אינה יודעת אל נכון את החשבון. הרי היא מרכינה את ראשה אל הפרח הנעוץ בין עפריה, מריחה בו למראית עין ושואלת בלחישה, אם לא רמית אותה חס וחלילה…אלא שגם הפרח לא יגיד לה כלום, משום שהוא יושב בין העפרים…שאל אותו, אדרבה, כמה עלים לו בגבעולו ולא ידע! אין הפרח זוכר גם את מספר עָלָיו — והדבר מובן מאליו: בשעה שאדם מתעלס באהבים עם הפלונית שלו אינו זוכר את מספר בניו…אי, אי, המספרים!…אינם נותנים כלום ועוד נוטלים הרבה ממחו של אדם, כי לא באו רק להוגיעהו ולסבך שם את הענינים עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. לפני שנתים ימים מת עלי אבי והניח לנו — לי ולאחי, איזה סכום של כסף. התחילו אחי, לאחר מוֹתו, לחשוב אתי את החשבונות ונעשה מוחי כמין דיסא, וקמתי מלפני השלחן ואמרתי להם, אם ישכם ממלאים את שני כיסי-העור שלי מוניטין, מוטב! ואם אין — אל הרב!…ונתנו לי את המוניטין…הבריות אומרים, שאחי רמוני, אלא שאני חושב שרמיתים אנכי…מי שלא משש בשני ילקוטי העור המלאים מוניטין, לא ראה עשר מימיו¹⁹. מוניטין, מוניטין! כמה מקילות הן ממחו של אדם. קנית לך גלוסקה —

תן מטבע והנך כבר פטור; שתית מי-סלטר עם מיץ דובדבניות — הרי לך, ריבה, מלא הקומץ, קחי כמה שמגיע לך: שתים, שלש, אלא שלא תקחי לך את כלן, אני הוצאתי את מלא קמצי, כדי שתהיינה מוכנות על כל פּנים. ואתְּ — יהי אלהים בקרבך, נערה!…הנשים אינן מתפללות שבע ביום ואת האלהים הן יראות יותר ממנו, הגברים. אני, למשל, הרי אני נכנס לבית-המדרש, מתקן שם חשבוני עם הקדוש-ברוך-הוא, ובצאתי, שוב אני בן-חורין, ועיני פונות וזונות אחרי כל דבר אסור…הנשים — תמיד הן שרויות בפחד: אלהים…אלהים…פְּס…מי יודע!…הבריות הללו אינן יודעות לגמרי שאפשר לקנות את לבו של זה בתפלה; זה, עם המשקפים בחטמו שישב עמדי באותו מקום, היה דורש יום ולילה על הנשים, הוא היה אומר: הנשים — הרי הן חמר רך…רך! מה שָׁיַךְ רך? יש בינותן פרות-הבשן ויש דקות ורעות המראה, שאינן אלא עור ועצמות, יש הא ויש הא, ואשרי מי שהזמין לו הקדוש-ברוך-הוא מן החומר הרך…במה דברים אמורים — כשׁמכָה אותך אשתך, שחוּדי עצמותיה בולטים…מלבד שמכותיה מכאיבות, הרי היא נותנת בך סימנים, מכה, מכה וסימנה, ואין אתה יכול להרָאות בחוץ ולבוא לבין אנשים. ובעלות הבשר הן רכות הלב והמזג, נוחות הן, ואינן מתנפלות על הבעלים באגרופים קמוצים, אלא, נניח, שגם היא מכה — ואז, למה הדבר דומה? כאלו לקחה לביבות מן המחבת, לביבות נוטפות שמן, וטופחת בהן על גבך — לביבות חמות ורכות, ולא לבד שלא יכאב לך זה כי גם עודך נהנה, חי נפשי — נהנה! כי בדידי היה הדבר: לי היו שתי הנשים ואותי הכו שתי הנשים…שפרינצה עליה השלום, — נוּ, הריני מוחל לה, לשוכנת העפר, אף על פי שאיני רשאי, אחרי כל מה שעוללה לי בחייה, וּברַינה — אוי, אוי ברינה! הריני אומר לה: חניני! הכיני פצעיני בידיך-לביבותיך ותני לי לבוא בצל קורתך!

אך דא עקא, שהיא מגרשת אותי מפתח ביתה במגרפה שבידיה, ומגרפה — זהו ענין אחר לגמרי…בגט — רוצה היא, בגט, — ופעמַיִם שסחבתני להרב דמתא, רק אני הריני מתעקש לגבי דבר זה ואיני נותן לה…מה איכפת לי, אם יש פה בית בזפרון, ויש באותו הבית נפש-חיה אחת, שיכול אני להראות עליה באצבע: זוהי אשתי! זו, עם הסנטר הכפול-שלשה, ועם, עם…גט פטורין! בֶרל-קצב, שנתאלמן בשנה העברה, לוטש עליה את עיניו; ברל-קצב לא יצא מדעתו ויודע הוא על מה הוא לוטש את עיניו. אלא שאנכי, אנכי לא אצא שתי פעמים מדעתי לתת לה גט-פטורין. הגע בעצמך: הנה אני נותן לה את גטה, בא זה מן האטלז ומקדשה לו, ושוב היא אשת-איש, האיש הוא ברל, זכר-נא, זכור: ברל! ואני — הכל אבד לי: לא רק שאיני יכול לדרוך על מפתן אשת-איש אלא שגם הרהורי, הרהורי אסורים לי, ואנה אני בא? עד עתה, כשהייתי נתקל בבול-עץ הייתי מחבקו ומנשקו ואומר: יהי רצון כאלו חבקתי ונשקתי את זוגתי שלי, את ברינה!…כל זה אסור יהי לי להבא, אם יפתוני, חס וחלילה… ברינה זו, הרי אשת-איש היא גם עכשו! אשת איש היא! והאיש — זה אנכי. ואם חפץ אני לבדח קצת את דעתי, הרי אני בא ומתרפק בחלון אטלזו של האלמן הקצב, — בּרל: מה אתה נותן לי ואפנה לך את הדרך, ברל?…ועכשו — הס, הנה עוברים אנו על ביתו של הד"ר…מיום שנודע לי, שגם ידו היתה במעל, שגם הוא היה בעצה אחת לשלחני לאותו מקום, אני רואה בו את אלף העינים, ואיני רוצה להפגש עמו. כמדומה לי שהוא עומד בחלון; הורד את ראשך כמוני — האַ! הוא ברכני לשלום — אותי, אוֹ…? — אפשר שהוא מכיר גם אותך, ודאי שהיית אצלו ונתת לו רובל. אם נתת לו רובל, הסכלת עשה: דוקטור זה, כשנותנים לו גם חצי רובל, אינו פוצה פה, אדרבא, הזפרונים אינם מפנקים את דוקטוריהם, בפרט את זה,

שמשלנו הוא: את מקלו אינו נושא בשבת, וכבר ראו ציצית אחת מטליתו הקטנה מבצבצת — נוּ, הרי יודע אתה מאין מבצבצות הציציות אצל יהודי! וגם אתה, לכשתצטרך לו עוד הפעם, תחב לו לתוך ידו חצי רובל; או, אמנם, יוכל היות, שיש לאביך רב, אך אתה כלום צריך אתה לפזר את עמלו? לעסוק, למשל, בגמילות חסדים — את זה אתה יכול על דעת עצמך, ולא להיות תלוי בדעת אביך — לגמרי לא תלוי! הנה אני בא אליך בבקשה כזו: הלוני פרוטות אחדות! בלי שום ספק, שאתה מחויב לתת לי מבלי קחת הרמנא מאביך, משום שאביך הריהו חזיר מפוטם ולא יותר, בעבורו הפסדתי את הפרוטות — הוי פרוטותי, פרוטותי! פעמים שאני זקוק לגמילות-חסד ואני נכנס לבתי הגבירים שכלם הם ספק קרובי — איני זוכר היטב כיצד אמרה אמי ז"ל: אם כל קרובינו בזפרון — גבירים או כל הגבירים הם קרובינו. כמדומה לי, שאין שום הבדל בין השנים הללו, ואני נכנס אליהם. “לך ועבוד”, אם אומרים לי, — “כלום בעל-מום אתה”? אני צועֵק, שמשוגע אני! — משוגע אינו נחשב בעיניהם!…אי, אי — השמש! מכה הוא היום על ראשי, בלי רחמים. אפשר שתכנס אתי לשעה קלה לבית המדרש, ואם תאבה, נמתין שם עד לתפלת מנחה — אינך רוצה? נוּ, יש ברוך השם עם מי לשוחח בבית המדרש. כשאני בא לבית המדרש מקפלים חובשיו את דפי גמרותיהם, מקיפים אותי ואומרים לי: דרוש! מתגעגעים אלה חובשי בית-המדרש למלה החיה שאני מביא להם מן החוץ…

— — —

באתי הביתה. והחם — אוי החם! ועוד היום גדול, עוד היום גדול!…בדרכי על מפתן הבית נזכרתי בחביבי ובחביבותי, באלה שלא אבו ללכת אתי ונשארו בבית, ובאלה שהלכו אחרי אל הנהר ובאמצע דרכם התחרטו ושבו. ודאי שֶׁכָּל אחד מהם סרוח במצב של

התעלפות על גבי הספסלים, הכסאות והספות, ואין חדר אשר אין בו גוף עיף ויגע ומזיע. נכנסתי, עברתי בכל החדרים ולא מצאתים, בחדר הבישול מצאתי נפש אחת חיה — את המשרתת, שהסתכלה בָּראי וצחקה לעוד נפש חיה אחת, לעוד משרתת. לוּ היתה יפה מעט, ולולא היה כל פיחו של הכבשן על פניה, הייתי אומר לה באותו מעמד מלה יפה וחמימה, כי בשעה שנערה נהנית מעצמה לבה פתוח למלה יפה וחמימה.

— רחצי, רֵיזה, והִזַכִּי, ולפי שעה הגידי לי, איפה נעלמו כל בני הבית?

— במרתף.

— במרתף?

את הדרך אל המרתף ידעתי. מן המרתף היתה הנערה המשרתת מעלה את סירי החלב הקרים שנתחמצו ואת כל אותם המאכלים והמשקאות, שמקום צנה יפה להם, משַׁפֵּר אותם ונותן להם טעם מיוחד.

יצאתי אל הגן, תליתי את כובעי על אחד מענפי העצים וירדתי במעלות צרות ועקומות אל המרתף.

על המדרגה התחתונה ראיתי עוד מה שלפני, אולם משדרכה רגלי על אדמת המרתף הלאה, נשקעתי בראשי ורובי בתוך חשכה עמוקה-עמוקה, שאי אפשר גם לגשש בה. הגיח לפתע עלי החשך וסגר עלי הדרך — ואין להימין, ואין להשמאיל, רק דרך אחת לך: לשוב אחור, אחור במעלות שירדת בהם ולעלות אל העולם המוּאָר, שהכל גלוי לך שם וידוע, ושׁכָּל-כך בטוּח אתה על קרקעו המזהיר, כל-כך בטוח ושוקט, ומרגיש את עצמך בטוב, עד שאתה מזיע ומפהק מרוב בטחון מרוב אמת ואור שמש…

הלאה, לתוך המרתף! לתוך עמקו של המרתף!

מירכתי המרתף הגיעו אלי קולות-דברים, מרחוק באו אלי הקולות, מעמקו של המרתף. גם שם — נולד הרהור מוזר ובלתי-ברור בלבי — גם שם במעמקי המרתף ממקום שקולות אלה באים, ישנה שמש, לא שמש בהירה וצורבת, רק אחרת — שמש מכוסה בערפל… דק דק הוא הערפל, וקרניה החורות זולפות, זולפות, דקות וכהות — ונבלעות בפנות המרתף הרבות והאפלות.

חתרתי עוד צעד בתוך החשכה, ועמדתי.

אותם הקולות, אלא שאינם רחוקים עוד ממני, ברורים הם ביותר; אני מכיר כבר ומבדיל בין הקולות…

— אַיֵכם?!

אך יצאה מלתי — ובכל המרתף נודע כבר דבר בואי: לכל הנקיקים ולכל החורים הסמויים מן העין יצא הקול.

— הננוּ!

מלה יפה ואדירה זו נאמרה מפיות רבים; קראה לי מלה זוּ, משכה בי: חתר בחושך הזה ואל תירא, זה קול אנשים שאתה שומע, חתר אלינו!

אולם — הס! כמדומה לי, שאני שומע רגלים קלות רצות אלי, הנה הן רצות…מירכתי המרתף הן רצות אלי!

כנציב שיש אעמוד, שמא תעבור עלי ולא תראני — לא תראני ובעברה — ואחטפנה אנכי בכנף שמלתה.

— פלשתים עליך!

איני יודע אם היה ברצונה להחרידני; היא אחזה בידי פתאם, ברגע שלא פללתי. אני מהרתי להביא את ידה בידי השניה, כף ידה, כף ידה! סך-הכל היו בידי חמש אצבעותיה, אלא שנדמה לי שהיא כלה, זו הגויה החמודה, כלה בזרועותי.

— מה אתה עושה, אחי!

— אני נושק את צפרניך החדות, רק את צפרניך…נקרי, אם חפצה אתּ, את עיני, סרטי, סרטי בפני וטפטפו דמיהם על ידך ועל חמש האצבעות; דמַי — לא תראי אותם בחשֶך, ואולם הרגש תרגישי כי חמות תהיינה הטפות.

— את עיניך לא אנקר, ובפניך לא אסרוט, אלא אתה, למה אתה לוחצני באצבעותי?

— חמש האצבעות!

— וכי צריכה אני ליותר?

—אחת, שתים, שלש, ארבע, חמש — פעוטית זוּ גם כן באה בחשבון?

היא משכה אותי לארכו של שביל אפל, — זהו פרוזדורו של גן-עדננו — לחשה לי, ואני לא ראיתיה בתוך האפלה ובתוך ריח הטחב, רק נמשכתי אחריה כסומא ודובבתי: אחריך — גם אל ירכתי שאול ארד!

דחפה החביבה ברגלה הקלה, דלת סבבה על צירה ונכנסנו למדור נמוך חדש. בתוך אור כהה שהסתנן בעד צהר קטן משוח בסיד, בתקרת המרתף מצאתי את כל החבריא.

מפני השמש נסו, מפני חרבוני הקיץ חשו מפלט למו; פה בבית מקלט קריר ועדין זה, פה, במקום שהיינות מתישנים, שהקשואים מתחמצים, וחלב נוזל מתקשה לגליד לבן אחד.

— הנה עוד פליט אחד! מלמעלה אתה בא?

— מלמעלה!

— מה נשמע שם, וכי אפשר כבר לעלות?

— ישמרכם ה'!

— וכי מה?

— השמים נחושה והארץ ברזל.

— והאנשים?

— דלקת המוח אחזה את כלם, והרי הם יוצאים מדעתם.

— חַה-חה-חה!

עד בוא השמש אשב פה עמהם. פה, בתוך המרתף — לרעבי אוכל קשואים, לצמאי — אשתה יין: הנה הן עומדות, החביות הכרסתניות ואינן מגידות כלום, אולם הריחות החריפים פשטו בחלל המרתף ומגלים מכל הטוב הצפון בהם. עד בוא השמש אשב פה עמהם ובבואו, נעלה עם הצללים אל הארץ המלאה משוגעים. חמשה, במספר שנעלה מן המרתף, נהיה, שלא נתרופפו מוחותיהם, חמשה — שדעתם לא נטרפה עליהם.

— — —

— קומה נא…

לאחר כמה שנים כשאהיה שוכב אפרקדן על הקרשים ההם, על אותו מצע התבן ועם אותם הנרות למראשותי — פּי, гадооть — תבוא נא אחותו זו, תִכֹּף על אזני ותקרא בו בקול רם, כדי שישקע צלצולה עמק עמק לתוך מחי ויגע נימה בלבבי: קומה-נא ואקום, מאמין אני שאקום…נֵס זה, שמא לא יתרחש לעיני הנצבים עלי — אזי, כך יאמרו לי: הנה יצאה נשמתו, תקומה לא תהיה לי עוד,לקבורה, לקבורה!

— קומה-נא!

זה היה קול אחותי — קרובתי היפה בכל העלמות, מתוך שנה הכרתי בו, כה רך וכה ענוג היה קולה — והקיצותי.

נפקחו עיני ונתקלו באפלת לילה. צנת לילה קרה ולחה חבקתני. קמתי, ונלחצתי אל מי ששמרה עלי, שעמדה פה בנוּמי ושמרה עלי.

— כלם עלו כבר מן המרתף!

— אַה…מן המרתף!

— השמש באה כבר…

— היא באה כבר, אבל — —

— מה?

— שֵנה זו שישנתִּי —

— משנכנס בך היין נרדמת על החבית.

— אַה!

הכל נתבאר לי ברגע זה. החביבה גחכה בתוך החשכה, אני הרגשתי בגחוכה הקל, גחנתי אליה, נשקתי אותה בראשה וישבתי על חביתי.

— עודך חושב להשאר פה, אחי? עֲלה עמי. בלעדי לא תמצא את הדרך למעלה.

— ואת החלום אינך חפצה לשמע?

— את החלום —?

— שבי פה עמדי, אחותי.

קטנה היתה החבית ועגולה, לולא ישבנו דבוקים ושלובים — צר היה המקום הזה לשנינו.

— זוהי כתפך החמה שאני תומך את ראשי עליה —

— את החלום!

— השפתים הללו שאני נושק —

— החלום! החלום!

— העינים הללו —

— החלום!

— ואם על אהבתי אספר לך?

— לא אאמינה לך, אחי…

תשובה פשוטה ובלתי צפוּיה זו הביאתני במבוכה — ומשכתי את שפתי שכבר נגעו וצרבו קצת במצחה.

— לא תאמיני?

— מעיר גדולה אתה בא…

— הנה אני מריח את קוֻצתךְ — וראי, ריח הפרחים לשערותיך.

— ממקום חכמים וסופרים אתה בא —

— ואַת, טפוחת-גנים אַת, אחות!

— ממדינת-האור אתה בא —

— ואת רְוַת-טללים את, אחות!

— אני נולדתי בעמק…

— שושנת העמקים!

— פה, בקרן האפלה, גֻדלתי, בלי שמש, בלי שמש…

— על אהבתי אספּר לך!

— הן אהבתָּ כבר, אחי, אהבת שָׁם, בכרכים הגדולים, את בנות האור!…

— ואתְּ?

— חכיתי לך הרבה…

— חכית לי?

— ולא באת.

— הן באתי!

— לאחר זמן…

— חֲלוֹמִי! חלומי!

— אני צעקתי וקפצתי ממקומי — חלומי! זה היה פתרונו של חלומי, אשר שמעתי, פתרון חלומי אשר חלמתי במרתף על חבית היין.

— אָחִי…

לא ראתני בתוך האפלה וקראה לי:

— אחי, וחלומך?

נלחצה אלי הנערה והניחה את ראשה על כתפי. שפתיה נעו, בעד בגדי הקל הרגשתי בשפתיה הנעות…

אֵלו הנשיקות האלמות! כֻלי מלהט גחלים, כֻלי בוער באש, ובגדי, בגדי הקל, אינוֹ אֻכָּל…והרי היא חכתה לי, חכתה לי הנערה, שאבוא ממדינת האור אל הקרן האפלה — חלומי! חלומי!

*

עוֹד לֹא שַׁרְתִּי שִׁיר הַלַּיְלָה —

הָבָה אָשִׁיר שִׁיר הַלַּיְלָה,

הָבָה אַשְׁלִים עִם הַחשֶךְ,

וְלֹא אֵתַע בְּרִשְׁתּוֹת אוֹר…

קָרֹא קָרָא לִי הָאֹפֶל.

לָחשׁ לָחַשׁ לִי מֵרָחוֹק:

"אֲנִי מַפְקִיר לָךְ עוֹלָמִי,

בּוֹא וְדַבֵּר שִׁיר!

הִנֵּה שָׁקַע כְּבָר הַשֶּׁמֶשׁ,

הַיָּרֵחַ לֹא יַגִּיהַּ,

הַכּוֹכָבִים לֹא יַצְהִירוּ,

עָנָן רוֹכֵב עַל-גַּב עָב…

קָרֹא קָרָא לִי הָאֹפֶל.

שָׁלַח אֵלַי אֶת מַלְאָכוֹ,

בָּא וְעָמַד בְּחַלּוֹנִי,

וְדָפַק אֵלַי: “צֵא”!

"טַלִּית שְׁחוֹרָה תְּלֵה עַל שֶׁכֶם,

עֲלֵי רֹאשְׁךָ שִׂים מִצְנָפֶת;

שָׁלש קְצָווֹת לַמִּצְנָפֶת —

וְצֵא אֵלַי וּמְלֹךְ!

רַבִּים יֶשְנָם פֹּה הַשֵּׁדִים,

רַבּוֹת יֶשְׁנָן פֹּה הַשִּׁדוֹת;

רַק הָאַחַת שִׁדָּה-בְּתוּלָה,

וְאֵין שֵׁנִית לָהּ,

הִיא הַיְחִידָה בִּבְנוֹת-לַיְלָה:

חִין-הַלַּיְלָה עַל שְׂפָתֶיהָ;

שְׁתֵּי עֵינֶיהָ — חֲלוֹם אֶחָד,

חֲלוֹם-לַיְלָה הוּא.

עַל כְּתֵפֶיהָ שְׁנֵי בְנֵי-עוֹרְבִים,

עַל שָׂדֶיהָ שְׁנֵי בְנֵי-עוֹרְבִים,

מִי שֶׁיָּבוֹא וְיַבְרִיחֵם —

הוּא הוּא יִזְכֶּה בָּהּ.

לֹא עַל הַר וְלֹא עַל גִּבְעָה,

רַק בָּעֵמֶק הִיא נֶחְבָּאָה,

הֵקִים לַיְלָה סְבִיבָהּ גָּדֵר;

צֵל עַל גַּבֵּי צֵל.

מִי שֶיֵדַע שֵׁם הַמְּפרָשׁ,

יָבוֹא שָׁם וְיַגִּידֶנוּ —

אָז יִתְמוֹטֵט קִיר הַצְּלָלִים,

אֲשֶׁר סָבִיב לָהּ. —

אַךְ יָצָאתִי אֶל-הַלַּיְלָה,

וּבְלָעַנִי כְּבָר הַלַּיְלָה;

טָס עָלַי בְּכָנָף שְׁחוֹרָה,

וְאֶת דַּרְכִּי סָךְ.

אַיֵּךְ אַיֵּךְ שִׁדָּה יָפָה?

קִרְאִי, קִרְאִי לִי, הַיָּפָה!

אֹחַז בְּצִלְצוּלֵי קוֹלֵךְ —

וְאֶמְצָא אֶת הַשְּׁבִיל…

שֵׁם הַמְּפֹרָשׁ עוֹדִי זוֹכֵר:

הֵן לֹא אַחַת בּוֹ פָּתַחְתִּי

שַׁעֲרֵי הַשָּׁמַיִם לַחֲזוֹת

בְּאוֹר פְּנֵי אֲדֹנָי…

אַךְ יָצָאתִי אֶל-הַלַּיְלָה —

וְהִתְעַנִּי כְבָר הַלַּיְלָה;

שֶׁמָּא אֵין זֶה כִּי-אִם בְּדוּתָה.

בְּדוּתָה יָפָה וְלֹא כְלוּם?…

הַס! לִי נִשְׁמַע לַחֲשֵׁי-שָׂפָה.

שְׁתֵּי יָדַיִם לִי מוּשָׁטוֹת:

"בּוֹא, אֶת-אִישִׁי כְּבָר שָׁלַחְתִּי —

סוּר אֵלַי וָלִין…

מִי קוֹרֶצֶת לִי בְּעֵינָהּ?

שִׁדָּה! שִׁדָּה! בַּעֲלָהּ נִרְדָּם —

וּמִבֵּין שְׁתֵּי כְתֵפָיו רוֹמְזָה,

רוֹמְזָה, קוֹרְצָה לִי…

מִי לִּי קוֹרְאָה אֶל-הַשִּׂיחִים —

שִׁדָּה, שִׁדָּה! אִישָׁהּ מוּנָח

כָּפוּת בְּתַלְתַּלֵּי רֹאשָׁהּ,

וְהִיא קוֹרֵאת לִי…

אַיֵּךְ אַיֵּךְ, שִׁדָּה תַּמָּה?

הַצִּילִינִי נָא, הַתַּמָּה!

הִרְהוּר-זִמָּה בִּי כְבָר נִתְקָל,

לְרַגְלַי רוֹבֵץ חֵטְא!

— — —

בְּדוּתָה יָפָה! אוֹתָהּ שִׁדָּה

שֶׁאִמְצַתְנִי אֱלֵי לִבָּהּ.

לָחֲשָׁה לִי עַל אָזְנִי חֶרֶשׁ:

"בְּדוּתָה סִפֵּר לָךְ…

רַק קְצָת אֱמֶת יֵשׁ בַּדָּבָר:

הָיְתָה, אָמְנָם, שִׁדָּה יָפָה,

עִם בְּנֵי-עוֹרְבִים עַל כְּתֵפָיִם —

חִכְּתָה לָךְ בַּגַּיא.

אוּלָם, אַף לֹא אֶחָד הָיָה

אֲשֶׁר יָדַע שֵׁם הַמְּפֹרָשׁ,

יַעֲלֵהוּ עֲלֵי שְׂפָתָיו

וְיֹאמְרוּ שָׁם בַּגַּיא…

הַרְבֵּה לֵילוֹת אֹפֶל חִכְּתָה,

לֵילוֹת-שָׁוְא וְלֵילוֹת-עָמָל,

עַד שֶׁקָּרְאָה אֶל-הָעוֹרְבִים:

— שָׂאוּנִי אֶל-הָהָר!

עַל הָהָר רַגְלֶיךָ עוֹמְדוֹת,

עַל הָהָר יֵשׁ שִׁדּוֹת רַבּוֹת;

בְּכָל אַחַת, אֶפְשָר, תִּמְצָא

מִי שֶׁחִכְּתָה לָךְ!…

*

הִנֵּה שַׁרְתִּי שִׁיר הַלַּיְלָה,

שִׁיר הַיּוֹם כְּשִׁיר הַלַּיְלָה;

שְׂחֹק הַכְּרוּבִים שְׂחֹק הַשֵּׁדִים, —

אִם לֹא אֶחָד הוּא?…

— — —

טעות היתה עמנו. כשעלינו מן המרתף, והנה הערב אך החל, עצי הגן עוד בלטו באויר הכהה; על אמירים רבים נחו והתפנקו במנוחה קרנים מזהירות. בלי קושי מצאתי את כובעי הלבן על אחד הענפים, חבשתיו ונכנסתי אחרי אילתי הביתה.

סביב השלחן הגדול בחדר-האכל עמדה כל החבורה וטפלה בשתי קערות מלאות דובדבניות ובשתי צנצנות גדולות, מרוחצות וריקות לפי שעה.

נכר היה שהדובדבניות נשרו זה עתה מן העצים אל תוך הקערות הללו; הרי הן מונחות אדמדמות, רוות ומלאות כל אחת עם חרצנה בתוך מעיה וגבעולה בצדה. ובריות צעירות ויפות עומדות עליהן, שולחות ידיהן ותופשות בהן בעודן חיות, עוקרות גבעוליהן עם השרשים, אל כל גבעול עקור דבוקה טפת-דם אחת, אדומה ורוֹתַחַת… ועוד לא שב אפן אל הבריות הצעירות והיפות, והרי הן דוקרות בכלי המשחית שהוציאו מקוצותיהן, דוקרות דקירה אחת לתוך לִבָּה של הדובדבניה, לתוך-תוכה, ומוציאות משם את הקלפה, רחמנא לצלן, שישבה שם, את השטן הרע, את החרצן…אוי, אוי! ישב לו חרצן זה עמוק בלבה, במקום שהלמו פועם, נשקע עמוק-עמוק בדמיה וכבר שרגו עליו גידים. כפות היה, כפות בשלשלאות — ולכן קשה כל-כך עקירתו; כל לחה וכל דמה של הדובדבניה יצאוה אחריו, והרי הם מטפטפים טפות טפות על ידי מלאכי-המות הצעירים והיפים שמסביב לשלחן, מטפטפים ושותתים לבינות אצבעותיהם, והדובדבניה עצמה, הרי היא מצטמקת, מתכוצת בחבליה, שפו וצנמו פניה, הנה היא נזרקת, זקנה בלה וצומקת, לתוך הצנצנת; רבונו של עולם! מדובדבניות צנומות ודוויות אלו עוד יִסָּחֵט המיץ, עוד יִמָּצֶה עסיס? מחלש זה עוד יצא מתוק? אותו מתוק שֶׁדַיו גם בכף

קטנה להמתיק ולתת ריח יין לכוס טֵה מלֵאה?…

בין כה וכה והקערות הולכות ופוחתות, הולכות וחסרות, והצנצנות הולכות ומתמלאות מחוליתן.

נלותה חברתי אליהם, עמדה לשלחן והתחילה בוררת גם היא מכלי זה וזורקת לכלי זה. פניה היפים והתמימים לא ספרו ולא גלו כלום…רק אנכי יראתי עוד לגשת אל השלחן, משום שנשיקותיה עוד לחשו על לחיי. וכל מי שהיה מביט בפני, יכול היה למנותן אחת לאחת ולדעת את מספרן. לבסוף לא יכולתי להיות פרוש מאותן הבריות וקרבתי גם אני אל הדובדבניות.

— מה טיבן של דבדבניות אלו? — עמדתי ונסתכלתי בשתי הקערות, אלא שלא הרהבתי לתחוב בהן יד.

— פתח פיך — קראה לי זוּ שידיה מלאוּ דם, דם דובדבניות.

פתחתי את פי והיא זרקה לתוכו דובדבניה אחת, שגבעולה וחרצנה לא היו לה.

— גם עם החרצנים, יקירה, יכולה את לזרוק לתוך פי, גם על החרצנים ועל הדם אבלע את דובדבניותיך.

כל אותו הערב עמדתי כְשֶׁפִּי פתוח, ויד קטנה ואדמדמת זרקה לתוכו את הדובדבניות, זוּ אחר זוּ, זו אחר זוּ.

מתנה לאבי ולאמי

יעקב־בנימין והֶנדה קצנלסון

מאת בנם

א. מַשּׁהוּ זיקנה

משהיו מתחילים העצים המעטים מלבלבים ומוריקים, השמים מכחילים, ורוח של אביב נדחקת ומנשבת לתוך חומות עירי הגדולה שבפולין – היה בולמוס של־חוץ־לארץ אוחז את אנשי עירי הנבונים והישרים, ואני – רגיל הייתי אנוכי ללכת לגבולות־ליטא, כדי לָקיץ שם ירחים אחדים, ובתחילת הסתיו היינו חוזרים לפולין – מחנות האנשים הנבונים והישרים מעבר מזה, ואנוכי – מעבר מזה.

אלא שלא כך היה בפעם האחרונה, – העצים המעטים התחילו מַשירים עָליהם, השמים – כעין האפר על־גבי העיר ורוחות של טחב התחילו תועות בחוצות – ובעת אשר כזאת הלכתי בפעם האחרונה לליטא.

זאת היתה הנסיעה הראשונה שהייתי נוסע על־כָּרחי! אני הלכתי בעידן זה לליטא משום שקראו לי, קראו לי לעמוֹד לצבא.

לעמוד לצבא!

גם עכשיו – אחרי שמלאו לי, הודות לאל, – נו, למה לי להכריז על שנותי ברבים… הן על דבר השערות האחדות הנושרות בבוקר־בבוקר, ועל דבר אותו השדכן המנוּול שבא אלי, אמנם, בשעה שלא יום ולא לילה, בענין של נכבדות, – אין יודע שום איש… ובכל זאת, גם עכשיו, גם עכשיו עדיין רך אנוכי וצעיר ביותר. ועדיין לא הגיעה שעתי “לעמוד”; לעמוד לצבא!

ואז, זכורני שמגבעת עגולה וקלה ומופשלת אל הצד הייתי חובש לראשי, ושוליה רחבים־רחבים, ומקלי השחור של היום לא היה לי עוד, אלא מקל־חובלים קל ויפה שהיה מתלבט בדרך הילוכי בין אצבעותי. שירים הייתי כותב עוד בלילה, שירים ליריים עצובים:

לִשְׁקִיעַת חַמָּה נֵעוֹרוּ בִי רְגָשִׁים רַכִּים,

קַלִּים וַעֲגוּמִים…

וכו' וכו'.

ובאותם הימים הרביתי עוד לקרוא בספרים לא מתוך שכיבה על הספה, והספר הפתוח מעט ממני והלאה, כמו שאני אוהב לקרוא היום, אלא שלשולחן דווקא הייתי עומד, או על־יד החלון וראשי ורובי בספרי. ובקומי בבוקר – יש שהייתי אוכל דבר־מה בטרם ששתיתי. עכשיו, כיוָן, שלא שתיתי שתי כוסות תה, איני אוכל כלום! בַא! – שתי כוסות תה או קפה,– ואולם לשתות אני צריך קודם בכל אופן… ואז – לא כך היה! אז הייתי צעיר באמת…

והזמנה זו לבוא לליטא בעתותי הסתיו באה אלי פתאום, לפתע־פתאום, – לכתחילה פרצתי בצחוק, היום אני צוחק לי, כך… בניחותא… ואולם אז, עדיין הייתי פורץ בצחוק. –

לעמוד לצבא! לעמוד לצבא! – כך הייתי עומד כל היום ופורץ בצחוק, אלא שלעת־ערב לא ידעתי קצת את נפשי… לעת־ערב, לעת־ערב הייתי עומד כלפי המראה הגדולה שבבית, מסתכל בפני ומתבייש. –

עשרים ואחת! עשרים ואחת!

אהה, כיצד משתנים מאוַייו של אדם, כיצד נהפך עליו לבו במשך של שנים!

עוד קודם שנעשיתי בר־מצוה הייתי מקנא בכל מי שהיתה לו קומה, בכל מי שצמח לו שפמו וזקנו, – הגדולים, הגדולים, הוי כמה קינאתי אז בגדולים, ביחוד זו הערמומית הרכה והאורבת שבעיניהם, זו הערמומית ושחוק הזדון הקל מתחת לשפמם, ואלה דבריהם המקוטעים –, דוברים הם מעט וסוברים הרבה… חצאי מלים, הברות סתם – אלה, אלה צדוני!

הוי, הוי, כיצד מבינים הם זה את זה? אהה, מדוע זה נתאדמו פני העלמה הלזו, מדוע זה נתאדמו פניה ומדוע הלכה לה? והאיש הצעיר הן לא אמר לה כלום! הוא רק הביט בה ופלט מבין שפתיו איזו מילוֹדיה קלה ובלתי־ברורה ולא אמר לה כלום! וכשהלכה, מדוע היה האיש הצעיר עומד ומגחך לחברו – וחברו פורץ בצחוק – בלי כל סיבה! בלי כל סיבה! תיכף לזה נכנס האיש הצעיר השלישי. האיש הצעיר השלישי לא ידע לכתחילה כמוני מכל הנעשה כאן והעמיד על חבריו עינים תמהות, ואולם תמיהתו לא ארכה הרבה –

חִי־חִי! – חייכו לו האנשים הצעירים השנַים, ולא אמרו לו כלום!

– והיכן היא? – שאלם מתוך כעס. אלי, אלי, מדוע זה כעס? האיש הצעיר השלישי, מדוע זה כעס?

– והיכן היא? – מדוע זה שאל עליה? מנַין ידע לשאול עליה?

– פיוּ־וּ! – שרקו השנַים מתוך צחוק בשפתיהם, ולא אמרו לו כלום.

האיש הצעיר השלישי הרים את הכיסא הקרוב אליו והשליכו על חבריו.

מדוע השליך עליהם כיסא? במה חטאו לו שני האנשים הצעירים? הלא דבר הוא!

וכך תמיד, בהתרחש אָז לעיני מיני מעשים ודברים כאלה, הייתי עומד ותמיהַ וקורא: הלא דבר הוא!

הוי, מי יתנני איש־צעיר כמותם, חכם כמותם, שהכל יהיה די לו ברמיזא, בריצת עין אחת… ככה צר היה לי אזי בעולמי שלי, בבית־ספרי, בתוך בגדי־התלמידים שהייתי לובש. כמה התגעגעתי לקומת־אנשים, לידי גברים גדולות ועבות.

ידי גברים גדולות ועבות – אלי, אלי, כמה התפללתי להן, וכמה חרפות וביושים שבעתי עד שגדלו ועבו… זכורני ערב אחד בתיאטרון עירנו הגדול. משחקת מצוּינת אחת באה ממדינה אחת ושיחקה את הַאמלט, היא – אשה – אשה! אשה תשחק את המאלט! את הפלא הגדול הזה ראיתי בעיני.

־ לוֹטוֹ ויט! האח, לוטו ויט! – קראתי מתוך התפעלות רבה אחרי כל אקט ואקט בשם המשחקת המצוינת הזאת, מעל הגלֶריה ששם הייתי יושב צפוף בין אדם רב.

– קטן זה מדוע הוא צועק ככה?

את הדברים האלה דיבר בן־אדם אחד, שישב בצדי, למשנהו. ושניהם הסתכלו בי אחר־כך חליפות וצחקו. מובטחני שגם הוא וגם חברו לא ידעו עד מה מכל אשר ראו עיניהם על במת החזיון…

אני כמובן, לא מצאתי כלל את עצמי נעלב על־ידם! ואולם, הוי, מה חפצתי לומר להם בזה הרגע שישנם קטנים כאלה (כדי לרמז עלי) שגדולים (כדי לרמז עליהם) יכולים ללמוד מהם הרבה!… אלא שעצרתי בכעסי ולא אמרתי את הדברים הנכוחים הללו, יראתי… אלא מאי? הוספתי ואמחא כף ואקרא בקול יותר רם: לוֹטוֹ וִיט! האח, לוֹטוֹ וִיט!

ככלות החזיון מיהרתי וירדתי למטה, עמדתי בפתח הדלת המוליכה אל אחורי הקלעים, עמדתי ושמרתי על דלת זו: היא צריכה לצאת מכאן, היא, לוֹטוֹ ויט, ששיחקה את האמלט…

אני עמדתי בין כנופיה שלמה של מעריצים, בחורים גדולים שרובם לא השגיחו בי כלל, ומיעוטם הביטו עלי מגבוה ויבזוני בלבם לגמרי.

מה לי ולהם! אני אחכה לה עד שתצא – ויעבור עלי מה!…. אָה, אני אגש אליה ואודה לה מקירות לבי, אלחץ את ידה ואודה לה, ללוֹטוֹ ויט ששיחקה היום את האמלט!

כשיצאה – קרבתי אליה הראשון, הושטתי לה את ידי – ואולם בזה הרגע לבי מת בי ולא אמרתי לה כלום. היא לקחה את ידי בתוך שלה, יד גדולה וחמה וטובה, הסתכלה בי ושחקה, שחקה בפני מטוב־לב. עכשיו יודע אנוכי שמטוב־לב שחקה בפני, ואולם אז נכלמתי, נכלמתי מאוד ומשכתי ידי משלה… אָה, אני הרגשתי לפתע פתאם שקטנה ידי עד מאוד, ונכלמתי והוצאתיה מתוך ידה.

הוי, כמה התגעגעתי בהאי שעתא לידי גבר גדולות ועבות!

אלא שתאוה זו לגדוֹל חדלה אצלי מיום שהדפסתי את שירי הראשון…

אהה, בבוקר לא עבות אחד – ואני, עדיין ישן אנוכי, ושנתי ככה עריבה ויד רכה נוגעת בי – הקיצותי, והנה זו אמי עומדת עלי ואיזה ז’ורנאל נוסס בידה.

– ראה, כלום זה שירך שנדפס כאן?

קפצתי מעל המיטה ולקחתי את הז’ורנאל לתוך ידי והסתכלתי היטב־היטב בשירי הראשון, הנדפס שחור על גבי לבן – ופתאום קראתי בקול פחדים

– הוי, אמי, הרואה אַתּ, את האותיות המרובעות?

– וכי מה? – נבהלה גם אמי ולא ידעה מה.

– ראי, ראי, הן זהו שמי, שמי הנדפס! הוי, הוי, תיפח רוחו של העורך! – קראתי וזרקתי את הז’ורנאל לרגלי על הארץ.

– וכי מה עשה לך, מה עשה לך העורך? – שאלתני אמי.

– הוא הדפיס את שירי, אמי! הוא הדפיס את שירי!… קראתי בקול־בוכים ממש ואכבוש את ראשי בכר המיטה.

הוי, כמה נבהלתי אז מפני המלה הנדפסת שלי ומפני שמי הנדפס, העיקר מפני שמי הנדפס!

הרגשתי פתאום שאני עָרב בעד כל שורה ושורה שהבאתי בדפוס. נעשיתי פתאום לאיש ואני עָרֵב בעד כל שורה ושורה…

תיפח רוחו של העורך! – אני את השיר הקטן כתבתי לא מתוך מחשבה זרה כלל; רק הציפור בלבד, וצלצול המלים, וגם החרוז, החרוז לקחו את לבי:

הַצִּפּוֹר הַנַּעֲלָסָה –

עָפָה וְטָסָה;

טָסָה וְטָסָה;

טָסָה וְעָפָה –

הַצִּפּוֹר הַיָּפָה!

רק הצפור וצלצול המלים בלבד וגם החרוז לקחו את לבי וכתבתיו – ומשום שאני קל־דעת מטבעי, צררתיו במעטפה ושלחתיו! והעורך השוטה הזה הדפיסו, גם אותו וגם את שמי, ובין־לילה עשני לאיש! – הבו לי עכשיו את לוֹטוֹ ויט! כי גם ידַי גדלו ועבוד! אחרי שנדפס שירי הראשון הסתכלתי בידי: והנה גדלו ידי, גדלו ועבו.

וראו־נא, ראו! משגדלתי ונשיתי לאיש – ורוח אחרת כבר היתה עמדי… כמה הייתי נותן גיל־ילדים זה שהיה לי אך אתמול! גם את בואה של המשחקת המצוּינת הייתי מוחל רק שלא להיעשות לאיש במהירות כל־כך מבהילה.

חבל, כי אחרי שנדפס שירי הראשון הייתי הולך וכותב עוד שירים, חדשים לבקרים; בראשונה הלך לבי עוד הפעם שבי אחרי הציפור, אחר־כך אל פרח־הגן ואחר־כך אל הנערה אשר מול חלון ביתי, ואל כל אלה נלוָה תמיד צלצול המלים, והחרוז שלקח את לבי אף הוא. נוסף לזה נפלתי בידי עורכים שאינם חכמים והדפיסו את שירי זה אחר זה.

ואני, אנא אני בא? עם כל שיר ושיר שהמה מדפיסים, התחיל זקני לצַמח ובחרוּת קפצה עלי.

הבו לי את לוֹטוֹ ויט, תשחק נא עכשיו את האמלט; עכשיו אלחצנה בידה, כי הנערה הקטנה אשר אנוכי אשר אוהב, רפת־כוח היא, וכשאני נוטל את ידה לתוך שלי היא מושכת בשתי כתפיה, ראשה נפשל לאחוריו ושפתיה קפוצות שלא לצעוק, שלא לצעוק מתוך כאב.

את לוֹטוֹ ויט! – כי הבחרוּת קפצה עלי… ואולם מי יודע. מי יודע אם עוד תקח משחקת מצוינת זו, המשַׂחקה את האמלט, את לבי… מי יודע אם לא יהא לבי נוהה אחרי אוֹפֶּלִיָה, כי משקפצה עלי הבחרות התחלתי להתפלל לזה שאינו שב, התחלתי להתגעגע לגיל־ילדים, לתום־עינים ולידים רכות וקטנות מאוד…

אך גלגלו של עולם אינו חוזר! עם הדפסת שיר עשירי הייתי מוכרח כבר ללכת לבית הגלב… אהה, שירי העשירי!

כשיצאתי מבית הגלב אמנם הוקל לי מעט, מעצמו מובן שהוקל לי מעט, ואולם רגלי – כיצד קלו גם הן? גם רגלי וגם מקלי אשר בידי – למה התחיל מרקד בין אצבעותי?

יום־חמה היה אז בעולם. יצאתי מבית הגלב והשמש זורחת לי ברחובות עירי ההומיות, ופני חלקים־חלקים כפני ילד, ורגלי קלות, ומקלי אשר בידי – הריהו מרקד בין אצבעותי ונוצץ בקרני השמש.

נכנסתי אל הגינה הקטנה שעמדה סמוכה לביתי, והנה האביב הגדול יושב ומחכה לי בגינה הקטנה הלזו. יושב לו האביב הגדול ושולי מעילו מלאים את הגינה הקטנה.

בראשונה לא הרגשתי בו, משום שרובו שקוף הוא כעין האויר על ראשי ההרים, ואולם בהיכנסי נתקלתי בו במשעול הגן והכרתיו, הכרתיו מדאשתקד.

השתחויתי לו, וקראתי לו בקול רם ומתוך צחוק: ברוך אתה לי, אביבי, שנתחדשת!

– ברוך אתה לי, גם אתה, שנתחדשת! – לחש לי האביב הגדול, והעביר את ידו בשׁחוק קל על פנַי החלקים־החלקים.

פנַי, וביחוד סנטרי, סנטר־הנערים שלי, אָדמוּ קצת, כמדומני… אלא שעשיתי את עצמי כלא־יודע ואמרתי לעבור. האביב הגדול תמך את שתי זרועותיו על שכמי האחת, גחן ולחש אל אָזני ולחש עליה: טוב עשית אחי, אח רך וצעיר, אלא שהאו־די־קוֹלוֹן אשר שפכת על ראשך למותר הוא! או־די־קוֹלוֹן למותר הוא לעת־עתה…

– לעת־עתה? – שאלתי את האביב הגדול שבגינה הקטנה, והעמדתי עליו פנים תמימים, תמימים מאוד… אָה, בלבי ידעתי היטב שאתו הצדק.

– לעת־עתה?

– לעת־עתה, עדיין רענן הוא ראשך ואו־די־קולון למותר הוא! – גער בי האביב הגדול בלחישה.

אני חפצתי לבכות מרב שמחה, לבכות בחיק האביב הגדול.

האח, עוד רענן עלי ראשי! גם אחרי שירי העשירי רענן עלי ראשי!…

מן היום ההוא הייתי בא אל בית־הגלב שתי פעמים בשבוע… כבר הוא רגיל בי, האדון הגלב; כשאני נכנס אליו, אני מוסר את עצמי ברשותו ועוצם לפעמים את עינַי, כדי שלא לראות כיצד המלאכה נעשית. אוהב אנוכי לפקוח את עיני לאחר מעשה, ולראות בפעם אחת את מעט הנעורים אשר שבו אלי, בשעה שהיו העינים עצומות…

והגלב שלי – הרגל יש לו לרחוץ את ראשי אורחיו במימיו. תמיד לאחר שהוא גומר את המלאכה אצלי, ידו נמשכת אל בקבוק המים הכחולים, אני מרגיש בזה מתוך עינים עצומות, אוחזו בידו, ואיני נותן לו לבצע את מחשבתו.

– או־די־קוֹלוֹן למותר הוא!

אמנם ירא אנוכי מאוד, שיפשוט יום אחד הגלב את ידו מתוך הרגלו אל בקבוק מימיו הכחולים, ואני אחריש־אחריש ולא אגיד לו כלום…

ואותו היום בא – השמים היו כעין האפר על־גבי העיר, ורוחות הטחב התחילו תועות בחוצות. בעידן זה קראו לי שאבוא לליטא, ושאעמוד לצבא.

אהה, גם ביום שיצא לאור קובץ שלם של שירי, לא נפל כמו קריאה זו לעמידת הצבא.

גם אז, ביום שיצא קובץ שירי לאור, היה הרושם נורא.

אוי ואבוי, ספר שלם! ספר שלם! – וכמעט שהרכנתי את ראשי תחת יד הגלב שירחץ אותו במימיו; את ראשי הרכנתי, ואולם בידי לא נתתי לו לעשות את הדבר הרע הזה.

מי יודע, שמא רענן עוד עלי ראשי; הספר הרי קטן הוא ודק ואין בו כלום… רק שלושים שירים ואחד, ולא יותר!…

וכשקראו אותי לצבא צחקתי, לכתחילה צחקתי… רק לעת־ערב לא ידעתי קצת את נפשי… לעת־ערב הייתי עומד כלפי המראה הגדולה שבבית, מסתכל בפני ומתבייש –

עשרים ואחת! עשרים ואחת!

ולמחרתו של אותו יום, הייתי משכים לבית הגלב, סר וזעף ישבתי בתוך הכיסא כלפי המראה, הפשלתי את ראשי והפקרתי לו את צוארי בלי מלים. הוא עשה בי מה שעשה, שותק ודומם אף הוא. לאחר שגמר את מלאכתו לא קמתי אלא שקראתי לו מתוך עינים עצומות: או־די־קוֹלוֹן!

אָמַרְתָּ: תַּם אֲבִיבִי,

וְקֵיצִי הָלָךְ;

רְאֵה, מִי יָרַד הַיּוֹם הַזֶּה אֶל גַנִּי,

וּמִי בּוֹ מָלָךְ!

אָמַרְתָּ: עָבַר חַגִּי,

וְנָמַר יֵינִי;

רְאֵה, הֵן לִבִּי מָלֵא תְּשֻׁאוֹת,

וְצוֹחֲקָה עֵינִי!

*

תְּמוֹל בָּעֶרֶב שָׁקְעָה שִׁמְשִׁי,

הַמַּעֲרָב בָּעַר;

וּבְעָבְרְךָ עָלַי – נָשַׁקְתִּי צֵל,

חִבַּקְתִּי צַעַר.

הַיּוֹם בַּבֹּקֶר בְּעָבְרְךָ בְּגַנִּי –

לֹא הִכַּרְתִַּנִי;

מָצָאתָ אוֹתִי בַעַלוּמַי רַךְ וְקַל.

וּבְרֹאשִׁי – מָלֵא טָל.

*

כָּל אֵלֶּה מִלֵּב אֶחָד הֵמָּה נוֹבְעִים,

וְאֶחָד אֶחָד הוּא מְקוֹרָם,

עֲלוּמַי – תְּמוֹל טָעַמְתָּ מִצֵּל צַעֲרָם

הַיּוֹם – עָלֶיךָ נָפְלָה צַהֲלַת אוֹרָם.

וּמָחָר –

מָחָר אַל נָא תָבוֹא,

וְאַל נָא תַעֲבֹר עָלָי…

אֲנִי יוֹדֵעַ –

אַתָּה מוֹצֵא אוֹתִי חָי!

וְאוּלָם –

מָחָר אֶפְשָׁר יִבָּקַע מַעְיָן חָדָשׁ בִּי

מַעְיָן חָדָשׁ –

אַךְ אָפוּנָה אִם אֶת לִבְּךָ יִקְנֶה;

עִם מְעַט הַגִּיל, עִם מְעַט צַעַר הָעֲלוּמִים –

אֶפְשָׁר תִּטְעַם

גַם מַשֶּׁהוּ זִקְנָה.

ב. שְׁעַת הַבֹּקֶר הַמֻּקְדֶמֶת

עִם עֶרֶב בָּאתִי אֶל עִיר נָכְרִיָּה –

וְכָכָה רַע־לִי, כָכָה רַע־לִי!

מִי לִי פֹה? מִי וּמָה־לִי?

וְשִׁמְשִׁי רַד עָלַי בְעִיר נָכְרִיָּה!…

וַיְהִי בְלֶכְתִּי – וּבְיָדִי מַקְלִי,

וְתַחַת זְרוֹעִי חֲבִילָתִי,

וְאִתִּי פַחְדִי וְתוּגָתִי –

וְשִׁמְשִׁי רַד עָלַי בְעִיר נָכְרִיָּה!

וַתִּקְרַב אֵלַי אִשָּׁה זְקֵנָה,

וְהִיא צוֹלַעַת וּפִיהָ עָקֹום –

וַתֹּאמֶר לִי: "יֵשׁ אֶצְלִי מָקוֹם!

כִּי אִישִׁי מֵת וּבָנִים אֵין לִי."

"אִישֵׁךְ מֵת, וּבָנִים אֵין לָךְ, ־

וַחֲדָרִים אֶצְלֵךְ כַּמָּה?"

“שְׁנַיִם!” צָחֲקָה וְנָדַמָּה,

וְהִיא צוֹלַעַת וּפִיהָ עָקֹום.

וָאֶשְׁאַל אוֹתָהּ: מַפְתֵּחַ תִּתְּנִי?

מַפְתֵּחַ־בַּרְזֶל בִּשְׁבִיל דַּלְתִּי,

כִּי אִם אֶחְפֹּץ וְנָעַלְתִּי –

הַזְּקֵנָה שָׂחֲקָה: אֶתֵּן, אֶתֵּן!

וְתִנְהַג אוֹתִי לְסִמְטָא אַחַת.

הַיּוֹם כְּבָר פָּנָה לְאַחַר שְׁקִיעָה,

וְאָנֹכִי בָאתִי אֶל עִיר נָכְרִיָּה –

“הוֹי, זְקֵנָה, אָנָה תוֹלִיכִינִי?”

“אָנֹכִי גָּרָה פֹה בַסִּמְטָא.”

“וְזֶהוּ בֵּיתֵךְ? זֶה, הַשּׁוֹמֵם?”

הַזְּקֵנָה צָחֲקָה: וּמַה תִּשְׁתּוֹמֵם

וְאִישִׁי וּמֵת, וּבָנִים אֵין לִי…"

וַתָּבִיא אוֹתִי לְבַיִת אָפֵל,

וְאִישׁ לֹא חִכָּה שָׁם לְבוֹאִי,

רַק חֲבִילָתִי תַּחַת זְרוֹעִי –

“הוֹי, זְקֵנָה, אָנָה הֵבֵאתִנִי?”

"זֶה הַחֶדֶר! פֹּה תִּשְׁכַּב אַתָּה,

אֲנִי יְשֵׁנָה בְחֶדֶר שֵׁנִי;

אִם תֶּחְסֵר דָּבָר, הַעִירֵנִי…"

“לִי כְּלוּם לֹא יֶחְסַר! לֹא־כְּלוּם, הַזְּקֵנָה!”

הַזְּקֵנָה יָצְאָה וַאֲנִי נָעַלְתִּי

אֶת הַדֶּלֶת יָפֶה־יָפֶה –

כִּי הַיּוֹם כְּבָר הָיָה רָפֶה,

וּבְחֶדְרִי יָמֵשׁ כְּבָר הַחֹשֶׁךְ.

וַיְהִי בְצַעֲדִי צַעַד אֶחָד,

וְאָנֹכִי נִתְקָל בְּאִשָּׁה זְקֵנָה –

וְהִיא הֵן יָצְאָה! יָצְאָה וְאֵינָהּ!

וָאֶשְט בְּכָל זֹאת לְעֵבֶר אַחֵר.

חָלַצְתִּי נְעָלַי שֶׁלֹּא לְנַקֵּשׁ –

הֵיכָן עוֹמְדָה כָּאן הַמִּטָּה?

מָה נוֹאַלְתִּי שֶׁבְּלִי צִתָּה

בָּאתִי הֵנָּה אֶל עִיר נָכְרִיָּה…

זֶה תַּנּוּר! תַּנּוּר! יֵשׁ פֹּה תַּנּוּר!

אַךְ מִי שָׁם עוֹמֵד? בְּמִי נִתְקַלְתִּי?

וְאֶת הַדֶּלֶת הֵן נָעַלְתִּי!

יֵשׁ פֹּה תַּנּוּר – וְלִקְרַב אִירָא…

הֲרֵי הַשֻּׁלְחָן! – אֵלִי, אֵלִי!

גַּם לַשֻּׁלְחָן הִיא יוֹשֶׁבֶת!

מִתְנַמְנֶמֶת וְדוֹבֶבֶת –

גַּם לַשֻּׁלְחָן, עַל הַכִּסֵּא!….

וַיְהִי בִפְנוֹתִי – וַיָמָת לִבִּי,

הִיא אַחֲרַי, אַחֲרַי מִתְנוֹעַעַת,

דֹּם צוֹלַעַת, דֹּם צוֹלַעַת –

הוֹי, לוּ לֹא תִּגַּע רַק בשכמי…

וְלוּ אַךְ הָלְכָה! לוּ נִשְׁמַע צַעֲדָהּ –

וְהִיא בַּחֲשָׁאִי אַחֲרַי שַׁטֵּה,

מְלַוֶּה אוֹתִי בָּעֲלָטָה –

הוֹי, לוּ לֹא תִּגַּע רַק בְּשִׁכְמִי!…

הֲרֵי הַמִּטָּה! מִטָּה רְבוּדָה –

עָמְדָה מִטָּה זוֹ בַפִּנָּה;

שָׁכַבְתִּי – וַאֲחָזַתְנִי צִנָּה –

הַזְּקֵנָה הָיְתָה שָׁם לְצַלְעִי.

אֲנִי קָפַצְתִּי מֵעַל הַמִּטָּה,

מִתּוֹךְ קְפִיצָה הִתְאַפַּקְתִּי,

וְלֹא צָעַקְתִּי, וְלֹא צָעַקְתִּי,

וְצָנַחְתִּי עַל הָאָרֶץ.

עַל הָאֶרֶץ נָחָה דּוּמָם

חֲבִילָתִי, חֲבִילָתִי –

שֶׁאִתָּהּ יַחַד הִנֵּה בָּאתִי,

וָאֲחַבְּקָהּ בִּזְרוֹעוֹתָי.

שְׁמוּרִים אִתִּי בַחֲבִילָתִי

תְּמוּנוֹת קְרוֹבַי, בְּנֵי מִשְׁפַּחְתִּי –

וְאוּלָם מַקְלִי – אֵי הִנַּחְתִּי?

לְבַדּוֹ עוֹמֵד בְּאֵיזֶה זָוִית…

וַיְהִי הַלַּיְלָה אָרֹךְ־אָרֹךְ,

עַל הַחֲבִילָה אֲנִי נִשְׁעָן;

כָּכָה אִישַׁן, כָּכָה אִישַׁן –

הַלַּיְלָה הָיָה אָרֹךְ־אָרֹךְ.

בְּבֵית אֲבוֹתַי עוֹד הַכֹּל עֵרִים,

בַּחֲדַר־הָאֹכֶל דּוֹלֶקֶת מְנוֹרָה,

וְשִׂיחָה חַיָּה וּצְחֹק וְאוֹרָה –

הַס! מַקְלִי נָפַל בְּזָוִיתוֹ…

מַקְלִי! מַקְלִי! נָפַל מַקְלִי

וּמִתְגּוֹלֵל עָדַי, עָדַי –

כָּכָה קַר הוּא! בְתוֹךְ יָדִי

חַם לָךְ יִהְיֶה, מַקְלִי, מַקְלִי!

רֹאשִׁי צָנַח עֲלֵי חָזִי

וְשֵׁנָה קַלָּה רִחֲמָה אוֹתִי – –

וְעִם בֹּקֶר הֱקִיצוֹתִי –

וַאֲנִי בַּמִּטָּה כְּבֶן־מֶלֶךְ.

בְּאוֹתוֹ רֶגַע – וְעֵינַי אֹרוּ.

חֲלוֹם־רַע נָגֹל מֵעַפְעַפַּי,

וְנֹגַהּ נִתַּךְ חַם עַל כַּפַּי –

הַשֶּׁמֶשׁ זָרַח לִי בְעִיר נָכְרִיָּה!

בְּאוֹתוֹ רֶגַע – וָאֵבְךְ וָאֶצְחַק:

כִּי חֶסֶד אֵל בַּחֲלוֹנִי נִשְׁקָף –

קוּם, עַד מָתַי, עָצֵל, תִּשְׁכָּב?

הַשֶּׁמֶשׁ זָרַח לִי בְּעִיר נָכְרִיָּה!

עם ערב באתי אל עיר נכריה –

וככה רע־לי –

ולכן סרתי אל בית־המלון הראשון, סגרתי את החדר שהראו לי על מסגר ושכבתי במיטה קרה וזרה, שכבתי וחלמתי את החלום המשונה ההוא, ובאשר הקיצותי, והנה אמנם, השמש זרח לי בעיר הנכריה!

אלא ששעה קלה זרח לי שמש זה, – הימים ההם ימי סתיו היו בליטא! וליטא שלי, הרי היא חביבה עלי עד מאוד, ואולם לא בסתיו, לא בסתיו, באותם הימים שעומדים שם לצבא.

אכן נס נעשה לי, שזרח לי השמש לשעה קלה דווקא באותו בוקר ראשון לבואי ואחרי ביעוּתי לילה אלה. הוי, אנה הייתי בא, לוּ הקיצותי מתוך חלום רע זה, וחֶסד אל לא נשקף לי בחלוני!

לבשתי מהר את בגדי ויצאתי החוצה. לבי הגיד לי קודם שרק לשעה קלה זרח לי השמש.

יצאתי החוצה, והנה השעה ככה מוקדמת היא!

עוד בטרם שעזבתי את חדרי בבית־המלון, הוצאתי את מורה־השעות שלי מכיס בגדי, הסתכלתי בו והשעה המוקדמת שהראה לי מורה השעות לא הפליאתני כלל, וכשיצאתי החוצה, הייתי עומד ותמיה – תמיה על השעה המוקדמת.

הרחוב לא היתה ריקה כלל. זעיר־שם, זעיר־שם נתקלו עיני בבן־אדם אחד, במשנהו, אלא שהשעה המוקדמת היתה כל־כך בולטת. לא בשנַים יחד נתקלו עיני אלא ביחידים.

גם אני הלכתי יחידי כשאני מנקש נקישות קלות, נקישות קלות במקלי על־גבי אבנים. בקצה הראשון של הרחוב עמד לו בחור אחד בין שני סוסים על־יד באר־מים. הסוס האחד שתה מתוך הדלי המלא, והסוס השני – ראשו מורד לארץ. הוא ודאי שלא שתה עדיין והרי הוא ממתין, מוריד את ראשו וממתין. הבחור הרי הוא עומד ביניהם, רם־הקומה וגבר אלים, מפהק לרגעים וטופח להם מתוך פיהוקים קלים על גביהם ועל מפרקותיהם המלאות והחלקות.

בחור זה יודע כיצד מטפחים על גבי סוסים; הוא כמעט שאינו מרים את כפות ידיו למעלה משני טפחים, וכל מכה ומכה יש לה הד חי ומצלצל, ומכריז בכל העיירה:

־ נומו, נומו, אזרחים, השעה עדיין מוקדמת היא! זה אנוכי, אנוכי ושני סוסי!

גם הוא, הבחור עצמו, אך זה עתה קם. כובעו הקטן, בעל המצחה הידועה, הנוצצת, אינו חבוש לראשו כלל, אלא שתלוי הוא בנס על גַבַּחתו. אני יודע, יודע, בחור שכמותו, כשהוא קם משנתו, הרי הוא מושך עליו במשיכה אחת את מכנסיו, במשיכה שניה הוא משקיעם ביחד עם רגליו לתוך זוג המגפיים – ותם ונשלם! בן־פורת זה כבר עומד על רגליו וכבר הוא רוצה לצאת – והנה מצחת כובעו הקטן ניצנצה לו ממרגלות יצועו, מתוך היסח־הדעת נתקלה בו עינו והרי הוא תופסו, מניחו על גבחתו ויוצא. אני יודע, יודע, גם כשיניע בראשו לכל הרוחות, גם כשיפשילוֹ לאחוריו, לא יצנח כובע קטן זה, בעל המצחה הנוצצת מעל הגבחת.

כשעברתי על־ידו עמד עוד הבחור בין סוסיו, בשערו הקצר והפרוע הלבינו נוצות ובנות־נוצות קטנות שדבקו בו בלילה זה, בלילה העבר ובלילות דאשתקד. ידו האחת נחה על צואר אחד הסוסים ובידו השניה שאב מתוך הדלי מלוא הכף ממשקה הסוס הקר ושיפשף בו את פניו השזופים עד שנתאדמו ונתחממו יפה.

בכל ניעיו וגידיו של הבחור וגם באלה של הסוסים היה כל־כך הרבה משעת הבוקר המוקדמת.

־ נומו, נומו אזרחים, השעה עדיין מוקדמת היא, זה אנוכי, אנוכי ושני סוסי!

אני עברתי עליו מהר ולא נתעכבתי אצלו. ירא הייתי שיפתח ההדיוט הטוב והצעיר הזה את פיו וידבר אלי, ולא יהיה צר לו על שעת הבוקר המוקדמת הלזו. בעברי ריחפה עליה סכנה: בחורים אלה אוהבים לדבר אל העובר על־ידם יחידי, לברך אותו בשלום בלשונם־הם, אלא שלאָשרי הגדול שאב הבחור באותו רגע מלוא הכף מים ושיפשף בם את פניו. אני עברתי ושעת הבוקר עוד נמשכה, נמשכה הלאה.

בִּפְאַת מִזְרָח דְּבַר־מָה רָחָשׁ –

שַׂר הַבֹּקֶר נֵעוֹר רִאשׁוֹן,

נִפְנֵף כְּנָפָיו וְנִתְגַּלָּה:

זָרְחָה עַיִן, הִבְהִיק אִישׁוֹן.

שַׂר הַבֹּקֶר נִפְנֵף כְּנָפָיו –

יַחַד חָוְרוּ הַשָּׁמַיִם;

כָּל הַכָּחֹל הָפַךְ תְּכֵלֶת,

וְכָל תְּכֵלֶת – צַח פִּי־שְׁנַיִם.

נִפְנֵף כְּנָפָיו טָס וַיָּעָף

טִיסָה קַלָּה בֵּין הֶעָבִים:

תַּחְתָּיו נִמְחָה שְׁבִיל־הֶחָלָב,

נָשַׁב דּוּמָם בַּכּוֹכָבִים.

גַּם הַכְּסִיל וְגַם הַכִּימָה,

כָּל הָעֵדָה כְּבָר נִנְעֶרֶת;

וּבִנְשִׁיקָה אַחַת הֵמִית

אֶתְּ הַלְּבָנָה הַחִוֶּרֶת.

נִפְנֵף כְּנָפָיו, טָס וַיָּעָף,

יָרַד דּוּמָם לָעֲיָרָה;

וּמְצָאַנִי בְּבֵית מְלוֹנִי,

בְחֶדֶר קַר וּבְמִטָּה זָרָה.

חֲלוֹם רַע נָגֹל מֵעַפְעַפַּי –

קַמְתִּי וְעָזַבְתִּי בֵיתִי –

וְשַׁלְוַת־חַיִּים, וְרַחַשׁ־מְנוּחוֹת

קִדְמוּנִי וְצָחֲקוּ לִי בְצֵאתִי.

קִדְּמַנִי גֶבֶר מֵעַל גְּדֵרוֹ,

וְהֶגֶה יוֹנִים מֵרֹאשׁ גַּגָּם;

צִפֳּרִים צָחֲקוּ־לִי מִבֵּין הָעֵצִים –

גַּם אֲנִי צָחַקְתִּי מִתּוֹךְ לַהֲגָם.

הֱיֵה לִי בָּרוּךְ, שַׂר הַבֹּקֶר!

וְאֵל הַחַיִּים, וְזֶה הַמְּנוּחָה, –

גַּם שְׁלֹשֶׁת אֵלֶּה עַל בְּאֵר הַמַּיִם –

שְׁעַת הַבֹּקֶר, הֱיִי לִי בְרוּכָה!

וגם האופה, גם האופה, יהא ברוך אף הוא! אף הוא שייך לשעת הבוקר המוּקדמת. אף הוא, האופה, שדלתי חנותו היו פתוחות לרווחה באותו הבוקר, באחת הרחובות השקטות של העיירה ההיא, אף הוא יהא ברוך, יהא ברוך!

לכתחילה הייתי עומד מעבר הרחוב מזה ותָמיה: מי הוא זה שפתח עכשיו את חנותו, ומה הוא רוצה עכשיו למכור? – והייתי עומד כך ותמיהַ ואולם לעבוֹר אל העֵבר השני לא עלתה על לבי. וַדאי שזהו אחד הסוחרים הקטנים שנשארה לו בחנותו סחורה סרוחה מאתמול ולכן ככה השכים… אלא שברגע זה ראיתי והנה ציפור קטנה – קטנה ככף ילד קטן שבאה מרחוק, עפה ישר אל עבר החנות הפתוחה הלזו, ירדה ועמדה מתוך מעופה על סיפה. קטנה ככף ילד קטן עמדה על סיפה ולא כלום…

עברתי אל העֵבר השני ועמדתי בפתח החנות והסתכלתי לתוכה אף אָני: שם גר אופה! אופה. ואותה החנות – לא היתה חנות כלל, כי אם בית־המאפה שלו אשר פתח את דלתיו החוצה, בשעת הבוקר המוּקדמת.

בין סלים ושקים רבים מלאים גלוסקאות וכיכרות־לחם עמד לו האופה עצמו כשהוא עוטה טלית לבנה של קמח ומונה את הגלוסקאות ואת כיכרות הלחם האדמדמים מתוך סל זה לתוך סל שני. כל־כך הרבה לחם אפה האיש הזה ועוד השאיר מסָלתוֹ הטובה והיפה לקַשט בה את בגדיו וליפות את עיניו!

הוי כמה מגוחך היה אופה זה לוּ עמד בתוך סלי הלחם הללו ובגדיו שחורים כאלה, שאנוכי לובש, ולחייו אדמדמות.

אשריך, האופה, שחשכת מקמחך לבגדיך וללחייך! מי ידמה ומי ישוֶה לך עכשיו בין סלי ושקי הלחם!

והלחם היה חם. הציפור הקטנה ככף ילד קטן עדיין עמדה על סיפו של בית־המאפה מלפנַי. הרגישה הציפור הקטנה היטב שאני עומד לה מאחריה, והיא – כנפיה לא זעו, כי חם, ככה חם היה הלחם!

– סגור את דלתיך, האופה! ואת סלי הלחם הללו – כַּסֵם, כּסם! – קראתי אליו, – כי הנה חם הלחם מאוד וריחו נפוץ כבר ברחובות! וראֵה, ראה – אנשי העיירה, עכשיו עדיין ישֵנים הם, ואולם כשיקומו ויָריחוּ את ריח הגלוסקאות הללו והתנפלו עליהן כולם, כולם… מן הסלים יחטפו ולא ישאירו אף אחת! מחדרי משכבם יבואו, ובעוד לפלוף השנה בעיניהם, יחטפו ויאכלו את הגלוסקאות החמות הללו! סגור את דלתיך, האופה!

ואולם אני אך לשוא הזהרתי אותו על הסכנה הצפויה לו מכל המחנה שיקום בעוד זמן מה ויבקש טרף. לא רצה האופה לסגור ביתו על לחמו. אני עשיתי מה שֶׁיָכוֹלְתִּי: עמדתי על יד הסלים ובחרתי לי מתוכם את הגלוסקאות היותר יפות, חמות, חמות קניתין מלוא התיק והלכתי לי ברחובות העיירה השקטות בשעת הבוקר המוקדמת, פורס פתים־פתים מן הלחם וזורק אותן לציפורים קטנות שהיו עפות אחרַי אל כל אשר הלכתי.

בשוק נלוותה אלי עז אחת, מרחוק ראתני והתחילה רצה מתוך דהרות דהרות קלות ישר אלי, כאילו ידעה אותי מאז.

־ תקרב־נא, תקרב־נא… – עמדתי ואחכה לה מתוך חיוך קל עד שתקרב. עוד מעט ותכיר את טעותה; עז זו לא ראתני מעולם – הן תמול באתי!

אחרי רגע ראיתי ונוכחתי שלא ידעתי את טבע העיזים כלל. כי אף־על־פי שלא ראתני מעולם, לא עמדה מתוך ריצתה וכמעט שקפצה עלי, שתי קרניה ורגליה הקדמיות למעלה.

־ הסליחה! – המלטתי במבוכתי מפי, והרימותי את מקלי. העז נרתעה לאחוריה, העמידה בי זקן ועינים תמהות: מ־מה?

אני הסתכלתי בה ופרצתי בצחוק רם מאוד באמצע השוק: זאת היתה הבריה המגוחכת האחת שנלוותה אלי בשעת הבוקר המוקדמת בשוק העיירה. נערי העיירה הקטנים ודאי רוכבים עליה! יושב לו בן־החדר על גבה כשהוא תופשה בקרניה ובקולי־קולות: ויא!

הרי לך, עז, גלוסקה!

אני אמנם לא ארכב עליך, משום שכבדתי… וכי על כן קוראים אותי לצבא, ידידתי, אלא לאחוז אותך בזקנך בשוק זה, ובשעה מוקדמת זו, ולומר לך בפה מלא “לֶקיש”¹, את זה אני יכול!

תיק הלחם החם נתרוקן מהר. בין אלה שבאו אלי לריח הלחם היה גם חזיר מפוטם אחד. לכתחילה הייתי תמיהַ על זה: גם הוא כאן בשעה זו! וכמעט שחפצתי להעניק מטובי גם את המכוער השעיר הזה שפיהו קצוץ ורחב ועיניו קטנות ושחלבו־ בְּרְר!… ואולם לא התאפק, לא התאפק חזיר זה וחרק, חרק לרגלַי חריקה זו שיש בה הרבה משיקוצו וטינופת כל העולם.

– אל ואַניאַ לֵךְ! אל ואַניאַ!

הייתי מכה אותו, אלא שלא חפצתי לטמא בו את מקלי שאני אוחז בידי תמיד.

אף־על־פי־כן אזלו הגלוסקאות החמות מן התיק אחת־אחת. הוי, כמה הסכלתי שלא קניתי מאת האופה ההוא את כל אשר אפה. סלי לחם־הבוקר החם לא היו מעיקים על כתפי הרבה. הייתי מוצא עליהם קופצים, ואנשי העיירה היו קמים רעבים ללחם – ואין… עדיין ישנים הם ובטוחים שלחמם נכון. מוכן להם לכתחילה. הסכלתי, הסכלתי עשׂה!

הנה הם נעוֹרים כבר אנשי העיירה, יחד עם העננים העולים בשמיה המה יוצאים מפתחי אהליהם. משפקחו את עיניהם, התחילו השמים דולפים. זהו גשם הסתיו, גשם סתיו מצאני באמצע הרחוב ובתוך עייר הנכריה…

ואני לא מפני הגשם אעזוב את הסימטה האפלה הלזו. אני ירא, ירא מאוד שאם אעמוד במקום הזה עוד רגעים ותצא לקראתי מאחת הפינות הללו אותה הזקנה הצולעת, שהופיעה בלילה, בבית־מלוני. כי אף־על־פי שזה לא היה אלא בחלום – ואולם בתוך קדרות זו שירדה פתאום והציפה את כל העיירה, הייתי בטוח שהיא חיה, חיה פה, ואם אתמהמה בסימטה זו עוד רגעים, אזי אראנה, אראנה בלי כל ספק!

אלך ואֶסָגר בבית־מלוני ואשא קינה חשאית על הבוקר שהיה כלא היה.

שירה קולנית וחסרת־טעם באה אלי פתאום מאחורי. לא היו בה, בשירה זו, לא הגיון, לא מלים ואף לא מילודיה, אלא היתה בה הפקרות רבה ושגעון הדיוטות של המון אדם הקורא ביחד.

הפכתי את פני ועמדתי: זאת היתה חבורה שלמה של בחורים טירונים. המצנפות שלהם וגם הקוּרטְקאות² והמגפיים וההליכה ביחד ביום סתיו – טירונים! טירונים!

אני הכרתי בם, בבני־גילי אלה, תיכף, והסתכלתי בם בעברם על־ידי, בפני כל אחד ואחד הסתכלתי וכמעט שהתפּלאתי, התפלאתי רגע אחד שלא מצאתי גם את עצמי ביניהם. הן גם אנכי קרוא אתם אל המקום ההוא! כל אלה ממקומות שונים באו הנה, מארבע כנפות המדינה, וכאן נעשו לאגודה אחת. ואולם כיצד מצאו אלה את אלה? הנה הם הולכים ביחד ובקולי־קולות, ומדוע זה לא קראו גם אותי אתם? אני הן לא נחבאתי אל הכלים. כלום לא ראשון יצאתי בשעת הבוקר המוקדמת?

ילכו להם אלה לבדם, ילכו להם לבדם, אני אחד אבוא לבית מושב הצבא, בלי שירים ובלי קול תרועה, כי רוח הבוקר הטובה סרה, סרה מעלי.

מיהרתי למלוני. בעברי דרך המסדרון האפל אל חדרי, לא נזדמן לי שם אף מי שהוא. אלא ניכר היה שכבר קמו, קמו גם בני הבית הזה, ושכבר עברו לא אחת במסדרון האפל.

נכנסתי לחדרי, – אותו החלון ששמש הבוקר זרח לי בעדו לפני שעה קלה, היה דולף עכשיו טיפות־טיפות של גשם קר וטורד.

“מי לי פה? מי ומה־לי?”

וכו'…

קרבתי אל השולחן והנה ארוחה מוכנה שם בשבילי. הכרתי את גלוסקאותיו של האופה, ואולם הן לא היו עוד יפות וחמות כמו בשעת הבוקר המוקדמת.

ג. הִשְׁלַמְנוּ

גֶּשֶׁם סְתָו, גֶּשֶׁם סְתָו,

אֲהָה, מְקוֹרְךָ כָּכָה רָב!

וְלָמָּה תֵּרֵד טִיף וְטִיף,

זְעֵיר בַּחַלּוֹן, וּזְעֵיר בַּבִּיב?

וְכָל הַיּוֹם, וְכָל הַיּוֹם,

טוֹרֵד אַט בְּלִי תֹם, בְּלִי תֹם.

הוֹי, צְהַל אוֹ הֱוֵי עָגוּם!

רְאֵה: כְּבָר עֵינַי קָמוּ,

וּכְאִלּוּ קָפָא דָּמִי,

וּלְבָבִי פָּגוּם, פָּגוּם…

*

גֶּשֶׁם סְתָו, גֶּשֶׁם סְתָו,

אֲהָה, מְקוֹרְךָ כָּכָה רָב!

רַב הוּא, רַב הוּא, עַד בְּלִי דָּי –

אַךְ אֵינְךָ מֵת וְאֵינְךָ חָי…

אֶת אוֹצָרְךָ פַּעַם שְׁפָךְ

כְּגֶשֶׁם קַיִץ בְּיוֹם צַח,

בֶּהָמוֹן וּבְרָב שָׁאוֹן!

וְאֶת רַעַמְךָ שְׁלַח,

וְעֵץ בַּשָּׂדֶה יַךְ,

וְהָרַג אִישׁ בַּמָּעוֹן!…

*

שֵׁב וָדֹם, שֵׁב וָדֹם –

אֲנִי טוֹרֵד כָּל הַיּוֹם…

אֲנִי יוֹדֵעַ אֶחָד נִיב:

טִיף וְטִיף, טִיף וְטִיף…

וְאִם יִשְׁתַּגַּע בְּחֶדְרוֹ מִי –

לִי אַחַת הִיא, לִי אַחַת הִיא!

לֹא בְּרַעַם וְלֹא בֶהָמוֹן –

לְאַט לִי, לְאַט וּבְנָחַת;

כִּי אִמִּי – הַשַּׁלָּכֶת,

וְאָבִי – הַשִּׁמָמוֹן.

בין שאר החפצים שהיו מונחים במלתחתי המוארכה היו גם מחסה ממָטָר וזוג ערדליים חדשים, ואולם אני לא פתחתי את מלתחתי בפעם הזאת, כי הגשם היה מגשמי הסתיו החשאיים והמתונים הנוקבים בראשונה את המחסה ממטר ואחר כך את המוח ואת הלב ואת הנשמה, – את הכל, את הכל נוקבים הם, גשמי הסתיו החשאיים והמתונים. גם את זוג הערדליים לא לקחתי אתי, משום שהרפש הלך וגאה ברחובות העיירה. – מגפיים! מי יתן לי, מי יתן לי זוג מגפיים זקופות למעלה מן הברכיים, או מסע מהיר על־יד הבית הזה – ולאמריקה!

יצאתי, לא בצִדה של הרחוב, אלא באמצעיתה דווקא; וראה, זה חדש: חם לי, ונוח לי, וטוב לי! הרי אני הולך בראש מוּרד קצת, עיני מושפלות – למטה לתוך הבִּצה שאני טובע בה, והולך בלי מעצור!… מה־טוב שהרכנתי את ראשי וששמתי את שתי ידי בכיסי בגדי העליון הקל ושהתחלתי ללכת בלי מעצור… הו, מה־זאת: הרפש הרך והחלקלק והנוצץ קמעא מתחיל למצוא חן בעיני, אני מחייך לו מתוך געגועים, מתוך געגועים ממש…

השלום, השלום!… כל זה עשה השלום!

בצאתי מפתח מלוני עלתה בי מחשבה להשלים עמו, לא להתחכּם ביותר ולהשלים עמו, ולא ניסיתי כלל ללכת בצִדה של הרחוב רק באמצעיתה דווקא. כי השלמתי עם הרפש!

עכשיו נוח לי, וחם לי! עוד מעט ואשתרע כאן במלוא קומתי ואשכב בתוך הרפש הרך והנוצץ לעיני בני העיירה כולה, ואפשוט את טלפי בשורה אחת עם חזירו של ואַניאַ – כי השלמתי עמו!

ובני העיירה עצמם – אוי להם, לבני העיירה! כאן נולדו, במקום הזה גדלו ועדיין לא השלימו! והרי הם עומדים ותוהים בצדי הרחובות מזה ומזה, עומדים ותוהים: כיצד עוברים? – אלה מזה ואלה מזה.

– איסטניסים! ייכנס הרוח באבי־אבי־אביכם, הַשלימו!

בתוך שפע הרפש הזה נעשיתי לעז־פנים, וזורק מרה ונבלה מתוך קלוּת־ראש, ואולם כל זה רק מן השפה ולחוץ. כי באמת נהניתי מהם, מבני העיירה הקטנה הלזו, אלה עם האיסטניסים שהיו עומדים ותוהים: כיצד עוברים?

– אל תשלימו, חביבי, עמדו ואל תעברו! ואם הדבר נחוץ, אהיה־נא אנוכי כפרתכם, אחי!… – וכמעט שנולדה בי מחשבה לבוא לעזרתם, ליטול אותם, אחד־אחד על גבי ולהעבירם בחָרָבה… אני – כאשר אבדתי־אבדתי, ואולם הם, – יֵצאו־נא, איסטניסים, מן החלאה הזאת נקיים!

הרעיון לטבוע עד הברכים בים־רפש, להושיט משם את זרועותי ולהציל את כל אלה העומדים ומצפים לישועה, רעיון זה, כשהוא לעצמו, לקח רגע את לבי, ואולם אך לרגע… אך העיפותי את עיני וראיתי את המחנה הגדול שבצדי הדרכים וכבר ידעתי שלא אני הוא, לא אני הוא האדון המושיע…

רק את זו, את הנערה הקטנה והקלה הלזו אני נוטל על זרועותי – וחסל.

עוד בטרם שקרבתי אליה והיא כבר פשטה אלי את שתי ידיה:

“קחני! שאני!”

היא לא אמרה “קחני! שאני!” רק פשטה אלי את שתי ידיה ושחקה אלי שחוק קל מאוד.

נטלתיה על זרועותי: הנערה הקטנה הלזו לא כל־כך קטנה היתה, באמת!

– להיכן, נערה קטנה וקלה? – חפצתי לשאול אותה ולא שאלתי.

– לירכתי תבל!

והיא לא ענתה כלל “לירכתי תבל”, אני לא שאלתיה והיא לא ענתה לי כלל. אני ידעתי שרק דרך הבצה הזאת אשאנה, ובצִדה השני של הרחוב אניחנה ואלך לי.

– זהירות! – קראתי פתאום בקול גדול, שלא לצורך, ועמדתי באמצע הרחוב, – זהירות! זהירות! כמעט שנפלתי לתוך השלולית!

הנערה הקטנה והקלה שבזרועותי גחנה אלי מתוך יראה בראשה ולפתה היטב צוארי.

אז עמדתי ושאלתיה בלחש:

– מה שמך?

– רחל.

אז עמדתי ואשקנה בקצה סנטרה, כי קצה סנטרה היה סמוך אל פי ולא היה קשה לי הדבר הקטן הזה לעשותו.

והשלולית שנפלת בה כמעט? – סנטרה נשאר סמוך עלי פי כמו שהיה, היא רק שאלתני על דבר השלולית.

– לא היתה ולא נבראה! – אמרתי לה לרחל זו שבזרועותי, ואני נושא אותה “על־כפיים” עד החוף.

על קרש אחד בטוח ויבש שבצד שורת הבתים הקטנים הנחתיה ואמרתי ללכת –, אהה, השעה מאוחרת! ושם בבית מושב הצבא, נזכרתי פתאום, וַדאי מחכים לי… אינם יודעים אותי שם, ומחכים לי.

השתחויתי לה, לרחל הקטנה והקלה, מתוך הודיה שהואילה לשבת, קטנה וקלה, בזרועותי ואמרתי ללכת, אלא שזו אחזה בידי וביקשתני בקול רפה:

– העבר־נא, בטובך, גם את אחותי!

העיפותי את עיני אל העֵבר ההוא שבאתי משם ואראה את אחותה.

אחותה זו עמדה נואשת על פי התהום מן העֵבר מזה, את ידיה אמנם לא הפשיטה אלי, אלא שהתחננה, התחננה אלי, במבט עיניה מן העבר השני.

אני עמדתי והסתכלתי בה מרחוק – ואיני זז ממקומי.

– העבר־נא, בטובך, גם את אחותי!

אז גחנתי על אוזן רחל הקטנה שעמדה על הקרש היבש והבוטח ולחשתי בקול רפה ונאשם עד מאוד:

– הן האשה ההיא הרה…

פני רחל נתאדמו קצת, הורידה את ראשה ואת שמורות עיניה ואמרה:

– הרי היא עלמה…

זאת היתה עלמה! באותו רגע שנטלתי אותה נקרעו עיני, ואמי־זקנתי, מעולם האמת, נראתה לי מתוך שביבי אש, אמי־זקנתי הצנועה עם היבלת הקטנה מתחת לשפתה התחתונה, כשהיא מסתכלת בי מתוך צער ועלבון גדול.

– אהה, אמי־זקנתי הטובה, חושדת את בכשרים! הרי היא עלמה! לא אשה, כי אם עלמה, אמי־זקנתי הצנועה!

נתפייסה אמי־זקנתי הטובה ועלתה מעלי מתוך ניצוצי האש.

זאת היתה עלמה! ואולם חי נפשי שהעלמה הרה ויולדת בן, או שני בנים, שני בנים בבת אחת…

רגלי האחת נכשלה במקצת וכמעט שנפלתי לתוך שלולית, אלא שעצרתי ברוחי ולא קראתי כלום, והיא לא לפתה, לא לפתה לאשרי הגדול את צוארי.

הלכתי דומם תחת כובד משאי זה, וגם היא, העלמה, דומם ישבה עלי, ככנף־רננים גדול עד מאוד, ולא פצתה את פיה. בהיותי כבר קרוב, לא התאפקתי עוד וצעקתי עליה:

– מה שמך?

– מירה’לי… ענתה לי רפות ועצמותיה רחפו, – מירה’לי!

– מירה’לי! ייכנס הרוח – ואולם אני לא כיליתי, כי כרגע הוקל לי, הוקל לי… היא צנחה מעלי על הקרש היבש והבטוח, שנתבקע תחתיה לשנַיִם.

אני עמדתי, שאפתי רוח בכבדות, והלכתי.

לבית מושב הצבא! לבית מושב הצבא!

ובמהרי כך ללכת, ואיני יודע – נעשה ברור לי פתאום דינו של אותו בית־המושב:

איש־צבא, איש צבא אהיה!

חד ותרי! חד ותרי!

אני התחלתי פוסע קצובות וכבדות מבלי שארגיש בזה בעצמי, זקפתי קומתי, הבלטתי חזי: אני ואפסי עוד! ורגלי מתיזות רפש לכל עבר.

חד ותרי! חד ותרי!

אהה, מתוך הרהורי הכבד שרבץ על פתאום באתי לידי הילוכו הנאה של חייל הארץ הזאת.

חד ותרי! חד ותרי!

ובעָמדי אצל פתחו של בית מושב הצבא וּמוֹחה זיעה מעל מצחי, נזכרתי בדבר ישן אחד, ומתוך שחוק ותמהון גם יחד התפרצה מפי קריאה קצרה:

זאת היתה עלמה!

קריאה קצרה זו ולא יותר, כי ברגע זה פתחתי את דלת בית־המושב, נכנסתי לתוכו, גל של הבל חם עם ריח רקב קל התחבט בפני ושכחתיה תיכף.

בית־מושב הַצבא! צר לי שלא הסתכלתי בו מבחוץ, כמדומה לי שהוא אדום כולו מבחוץ; מבפנים הרי הוא לבן, סיד לבן מן המסד עד הקורה הגבוהה. כל בתי הממשלה הזאת כמעט שהם משוחים מבפנים סיד לבן!

נכנסתי ועמדתי. אותו בית־מושב הצבא היה מלא מפה אל פה, וכולם בחורים בני עשרים ואחת, בני עשרים ואחת, רק ביַרכתי האולם הוקמה כעין גדר קטנה החוסמת בין אלה העומדים לצבא, בני העשרים ואחת, ובין אלה המוסרים אותם לצבא ששנותיהם שונות וכפתוריהם נוצצים.

גם אלה וגם אלה לא הרגישו בי בהיכנסי.

אה! בין המון הבחורים הללו, בין בני הגיל האחד האלה, אפשר שיפסחו עלי, האחד, שלא מדעתם… אלה בעלי הכפתורים הנוצצים – אפשר מאוד שישכחוני, ולעת־ערב, כתום כל החזיון הזה, אתגנב לי מכאן בחשאי ואלך לי כלעומת שבאתי, אלך לי מבלי שאביט לאחורי, מבלי שאחזיר את פני אל הבית הזה לראותו, אם אדוֹם הוא מבחוץ.

הכל אפשר, הכל אפשר! כל־כך רבים אנחנו כאן, וכל־כך שָוים בשנותינו!

־ איזהו מספר גורלך?

בחור אחד שעמד בצִדי פנה אלי פתאום, לא תָּמַהּ כלל על פנַי החדשות ושאלני את מספר גורלי.

– לא אדע.

– גם אתה לא היית כאן אתמול כשהיו מעלים גורלות!

– גם אנוכי…

הוא אינו מכיר, אינו מכיר שזה עתה באתי.

־ ובכן גם בשבילך העלה אחד מאלה האדונים גורל.

־ ודאי גם בשבילי.

לא הכיר בי הבחור כלום… ואולם ראה נא, ראה, אחד מבעלי הכפתורים שיכל תמול את ידו והעלה את גורלי. קראו בוַדאי כאן את שמי בקול רם, בקול רם ואיש לא ענה, ושִׂיכּל אחד מהם את ידו והעלה את גורלי… ניסים ונפלאות!

כשקם אחד מאלה שישבו לשולחן וגליון גדול בידו והתחיל קורא מעליו ומכריז על שמות עצם ומשפחה שונים, נעשיתי כולי אוזן. הדבר הזה נעשה לי מעניין מתחילתו.

־ ברוך חבקוק!

כלומר: בתוכנו, בתוך אלה הרבים העומדים אתי צפופים ודחוקים ואזניהם כאפרכסות ישנו אחד דמתקריא: ברוך חבקוק… ברוך חבקוק זה, ודאי שחָרוּם הוא בחָטמוֹ, קטן־קומה ועבדקן! – והנה אף אמנם: החרומף הקטן והעבדקן ענה מתוכנו: אנוכי! – כלומר: אני הוא אותו ברוך חבקוק!

־ סנדר שלומיאל!

גם זהו חרומף! הריני נשבע שחרומף הוא ושחרחר כחבקוק… ואולם מה גדול תמהוני בראותי כיצד מזדקף ראש צהוב אחד וקורא: אני הוא!

הזהו סנדר שלומיאל? שמא טועה הוא… אמנם גם הוא, חרום הוא קצת, ואולם קדקוד צהוב זה, ועיניו השקערוריות מהיכן לו?

־ נוח יוכבד!

בחור כארזים! – אני הספקתי ללחוש לי לעצמי, “בחור כארזים” ולא יותר, כי ברגע הזה קם צעיר גבה־קומה אחד, שחום ובעל־בלורית מתוך החבורה וענה –

אמנם, זהו, זהו נוח יוכבד… רק השפם והזקן העשויים הללו – רק את אלה לא פיללתי.

־ צמח יהלום!

–?

– בנימין אשכנזי!

יהלום לא היה כלל באולם. כבר הכריזו על בנימין אשכנזי אחד, ואני עומד ותוהה עדיין על אותו צמח יהלום שאיננו… הנה מלאו לו לאותו בן־אדם עשרים ואחת ולא הופיע לכאן! אך זהו צמח יהלום!

באותו רגע נזדעזעתי, איש לא ראה, ואולם אני נזדעזעתי קצת… כי פתאום, לפתע־פתאום הכריזו באולם זה על שמי: אני עמדתי שאנן ובוטח – והנה: אהה! הנה קראוני בשם! – ואני האמנתי, עד הרגע האחרון האמנתי, שיתרחש לי נס, וכשם שאינם יודעים אותי, לא יכריזו עלי במקום הזה. אהה, שלא אצא עוד מכאן בחשאי כלעומת שבאתי!…

במבוכתי שכחתי ולא השיבותי שאני כאן, והכריזו עלי באולם הגדול הזה באָזני כול עוד הפעם.

– אנוכי! אנוכי!

שתי פעמים נעניתי להם, זו אחר זו. ירא הייתי שיכריזו עלי כאן בקול רם פעם שלישית.

קריאתי הכפולה משכה עלי את עיניהם של בחורים אחדים – הכירו בי… אה, הם הכירו בי בוַדאי! עכשיו יודעים אותי הכול, גם אלה היושבים לשולחנות, ואלה העומדים אתי.

אוי לי שהכירו בי –, בחור אחד שעמד לצלעי היפנה אלי את פניו ושח אל אזני, לכתחילה נשב עליה מלוא הבל הפה, ואחר־כך לחש לי בסוד גדול:

־ הביורוֹקראטים הללו… והראה בקצה אצבעונו אל עבר השולחן. אני נסוּגותי קצת לאחור, כי אחרי שלחש לי בסוד גדול: “הביורוקראטים הללו”, התחיל שוב לנשוב עלי במלוא הבל הפה. נסוּגותי קצת לאחור והסתכלתי בו:

גם זה היה בחור בן עשרים ואחת. כמובן, בחוץ, אמנם, הייתי טועה ומונה לו הרבה יותר, אלא משנכנס לכאן… על חטמו מלמעלה – זוג משקפיים, ובקצהו כתוב היה באותיות גדולות ומרובעות: שוטה בן פיקהולץ³ !

ראה הבחור שאני מסתכל בו והתחיל מתקן בעניבתו את המכבנת.

אותה המכבנת – משוּבצה היתה בתוכה צורה הגונה ויהירה שהכרתיה תיכף – וקראתי:

– זהו יושב־הראש של בית־מושב צבא זה! – ואכן, במקצת היתה הצורה דומה לו, ליושב־הראש שלנו!

הבחור נכלם עד מאוד… אהה, כיצד טועים בפנים הללו, הן זהו קאו מארכּס! הרים, כסוני! הן זהו קארל מארכס!

אותו בחור עם האותיות הגדולות והמרוּבעות בקצה חטמו סר מעלי לגמרי, ובעמדו בקירבת זה הבחור הגבוה נוח יוכבד, התחיל נושם על אזנו הוא ולוחש דבר־מה, ואני־ אנה אני בא!…

אהה, זהו נוח יוכבד, המסתכל בי בשאט־נפש… ואני־ רק טעות היתה עמדי: הן זהו קארל מארכס!

אחרי שהכריזו על כל אלה הנמצאים באולם ועל כמה נפשות שבאמריקה, התחילו בני המדרגה השלישית להתפשט. נכנסו לתכלית זו לחדר הסמוך והופיעו מתוך אותו החדר, רק בדלת אחרת, ערומים בלוויַת איש־צבא אחד לפני היושבים לשולחנות.

כשהובא הגוף הראשון מן החדר הסמוך, נכנס עמו ביחד הבלו וריחו של בית־מרחץ. גם קודם היה האולם מלא הבל חם וריח של רקב קל, אלא שלא הרגשתים היטב, ועם כניסתו של הגוף הערום הראשון, הוברר לי מהיכן הם.

לכתחילה נראה לי כל הדבר למשונה קצת: בתוך המון מלובשים ועטופי בגדים עומד לו בחור אחד כמו שילדתו אמו ומתעללים בו; אני עמדתי מרחוק, ונדמה לי ממקום עָמדי שמתעללים בו, זה מושכו לכאן וזה להתם, זה ממשמשו, נוטלו בסנטרו ומסתכל לתוך עיניו.

הראשון שהובא לפני בעלי־הכפתורים היה מוצק בגופו, קומתו גבוהה מבינונית. העמידוהו על־גבי הספסל הנמוך שהיה סמוך לכותל ומדוהו, גם את גבהו ואת רוחב מתניו. הכל טוב וכשר. הרופא שם גם את השפופרת הקטנה אל לבו ושַח על פיה באזנו האחת.

– איש־צבא! – קרא יושב־הראש ראשון.

ברגע זה תחב הבחור הערום את חטמו לבין שתי אצבעותיו, התנפח קצת ואזניו התחילו שורקות על פני כל האולם.

גם השני וגם השלישי הראו את הפלא הזה ונשתחררו; הרביעי – שלוש אצבעות חסרו לו ברגלו השמאלית; החמישי – כל האצבעות היו לו בשתי רגליו, אלא שהיה צולע בכל־זאת; השישי – ראשו שמוט קצת הצדה ואין להישירו; השביעי – עינו האחת נפקחת למחצה; השמיני – כעין כתר לו בראשו!… וכך הרבה, הרבה הולכים ומשתחררים ופניהם נוהרים. אני ראיתי כשהמה הופכים את עָרפם אל בעלי־הכפתורים, כדי לצאת – פניהם נוהרים, נוהרים בגניבה.

עוד הפעם פנה אלי אותו בחור שעמד לצלעי ואני ראיתי עוד הפעם את משקפיו בחטמו למעלה, ובקצהו באותיות גדולות ומרובעות: שוטה בן פיקהולץ.

עוד הפעם שח אלי ולחש לי: בושה וכלימה! עם־הארץ לא יעשה כך לעולם, רק משלנו, משלנו…

אה, אני לא עניתי לבר־נש זה, כי צער גדול עד מאוד ומכאוב גדול תקפוני. לא בושה וכלימה, רק צער ומכאוב:

אלי, מהיכן לנו בעלי־מומים כל־כך הרבה? בעלי־מומים! בעלי־מומים!…

ואולם עודני שרוי בצערי ובמכאובי, ועיני אורו לפתע: הרעיון האמיתי האחד ניצנץ לפתע במוחי: אין הם רוצים להשלים!… ואחריו ניצנץ בי עוד רעיון אחד גדול, וכל־כך נעים היה לי להרהר בו, לי לעצמי, ומתוך שחוק קל: כשאבוא היום בערב לבתיהם ואמצא אותם, את בעלי־המומים המדומים, כמו שהם: זה אזניו שומעות, זה רגלו ישרה, זה עינו רחבה וכך כולם, כולם…

פניתי הנה והנה ואת זה שעמד עד עתה לידי לא ראיתי עוד… ואני, דעתי היתה מבודחת עלי, וחפצתי להטות אותו הצדה ולהוציא לו בצנעא את לשוני.

עדיין אני עומד ופונה לכאן ולכאן והנה התכשיט הובא לפני הביורוקראטים, כמו שהוא… גם את המכבנת לא השאירו לו בצוארו, ואולם אני הכרתיו תיכף, גופו – אוי ואבוי לאותו גוף! אני הכרתיו רק בזוג המשקפיים שהתנוססו בראש חַטמוֹ, והאותיות הגדולות והמרובעות.

בלי־משים נתקלו עיני רגע אחד בגופו ומשכתין ממנו ותקעתין בחלון בית מושב־הצבא – אה, בעלי־הפנים הללו – תמיד גופתם כך! אלה הגופות לא ראו מעולם את החמה, ואם נשתחמו לא נשתחמו הימנה, מאפס ליח ואפיסת הכוחות צפד העור על עצמותיהם.

אלי, אלי, והרי בריה עלובה זו ישבה על “ממונו” של מארכס⁴ ומצאה שם את ידיה ואת רגליה!…

־ לעבודת הצבא!

הוי, שוטה בן פיקהולץ!

אני חפצתי לקרוא אליו בקול: שוטה בן־פיקהולץ, מדוע לא אמרת להם שעיניך סמויות, שלבך נמק, שריאתך לקויה; מדוע לא אמרת להם שהנך כלי רעוע, בעל־מום גדול, שאין לו תקנה!?

– לעבודת הצבא! – החזיקו עוד אחדים אחרי היושב־ראש – והוא נמסר לצבא.

בהפכו את ערפו ללכת, ראיתי – ופניו נוהרים־נוהרים גם הם, ואני טרם אדע על מה פניו נוהרים.

אחרי רגעים אחדים, כשכילו בני המדרגה השניה לפשוט את בגדיהם אחד־אחד, זה כדי להשתחרר, וזה כדי להימסר לצבא, הגיע גם תורי להיכנס אל אותו החדר הקטן, זה הפרוזדור לבית־המרחץ המשונה הזה.

לכתחילה החלטתי שלא לפשוט את הבגדים כלל! אני אבוא ואתיַצב לפניהם ואומר להם: בריא־אולם אנוכי, שלחוני לגדוד! – אלא שהשיבותי תיכף עם לבי והבינותי שלא זה המקום לתקן תקנות חדשות… נתמלאתי חימה ועמדתי לפשוט את בגדי.

אחדים מאלה שהיו אתי בפרוזדור, ושזה עתה נכנסו, התחילו לפשוט את בגדיהם כמוני, ואחדים ששבו מלפני השולחנות – התלבשו.

עוד הפעם אינה המקרה לידי את זה עם המשקפיים וכו', שככה אהבתי. הוא ישב לידי ממש על גל בגדיו הקטן, כשהוא חובק להנאתו בזרועותיו שתי ברכיים מגולות ועלובות.

הוא גחן עלי, כמובן, ולחש לי באזני:

– שם יהיה לי שדה רחב לעבוד!

– מה? – אני צעקתי עליו, כי לא יכולתי שלא לצעוק מתוך חריקת־שינים גרידא.

– שדה רחב, לעבודת השחרור!… – גימגם לי והתכווץ קצת, נפחד אל עצמו.

אז קמתי וציויתי אותו:

– התלבש! ברגע זה התלבש, פן אכך שוק על ירך!

הוא מיהר והכניס את ראשו לתוך חלוקו, ואני מיהרתי להסיר מעלי את שלי. ידוע ידעתי: אך ימשוך עליו נבל זה את זוג מכנסיו – ויתחיל עוד הפעם לדרוש על דבר השדה הרחב ולא יירא… מוטב לי להיכנס קודם אל האולם, רק שלא לשמוע פעם שלישית על דבר “שדה רחב” מפי שבר־כלי זה.

לפני הדלת עמדתי רגע וכיסיתי במלוא ידי על עיני, שלא אראה את עצמי בקלקלתי… והנה קראוני –

דחפתי בדלת ונכנסתי אל האולם.

אך דרכה רגלי על מפתן האולם – וכל הנמצאים באולם צעקו. גם אלה לשולחנות והמון העומדים – כולם צעקו בקול. ואולם אחרי רגע ידעתי ברור שלא צעקו כלל. אוירוֹ החם של האולם והעינים הרבות שננעצו בבת אחת בבשרי – היכוני והלמוני על המפתן, נטלו מאור־עינַי לרגע ונהפכו לצעקה איומה, בת־קולות רבים באָזני.

עם הכרתי זו היתה רוח אחרת עמדי – והצטערתי ממש שצר כאן המקום בין השולחנות ובין בני־האדם האלה לצאת במחולות, ושלא הביא הנה יושב־הראש של בית־צבא זה את אשתו ואת בנותיו… אני הייתי מפשיל את ידי לאחורי, כשהיו רוצים, ועומד הכן כפסל יוָני ממש!

אֶכָּבדה־נא ואתיַצב לפניכם, רבותי, כמו שהנני! ואולם מהרו, מהרו, רבותי, וחוו עלי את דעתכם, אם לא למעני, אזי למען אגודלי שברגלי הימנית עשו! הנה לא מצאתם לנחוץ לטאטא כאן את הרצפה לכבודו, ולפרוש מרבד קל שבקלים אשר ידרוך עליו… ראו־נא ראו, את אגודלי כיצד זקף את ציפורני – הרי הוא מתגעגע לפוזמקו החם ולנעלו המרוּוחת.

אחרי שהעמידני איש־הצבא על אותו הספסל הקטן שהזיע כבר מכפות הרגלים הרבות והשונות שעמדו עליו, ואחרי שעינה אותי קצת בתכסיסי־המידה שלו, קרב אלי הרופא, רופא־הצבא, אדם נבזה עד מאוד, עם חוורת־פנים חשודה, בעל קרחת, ובעל יד חלקה וקלה, קרב אלי ושאלני בבת־צחוק בזוּיָה מה אני חסר?…

– את תחתונַי… – עניתי לו לאדם זה לחישה.

– לא הא, לא הא… – התחיל הרופא לחייך וטופח לי ביד חלקה וקלה בשכמי המגולה. – שמא אזניך שורקות? שמא רגלך קצרה? שמא חש אתה בחזה ככל אחד משלכם?

אני נסוּגותי צעד אחד הצִדה. כדי שלא יטפח לי עוד מחמת חיבה בידו החלקה והקלה בשכמי. מדבר היה אלי מתוך שנאה, אלא שטופח היה לי בשכמי מחמת חיבה.

– שמא קצר־רואי אתה? – הוסיף הרופא, ואת ראשו השפיל קצת ואת עיניו הערים־הערים, וקרחתו נוצצת, – שמא כבד־פה אתה? שמא ריאתך נמקה, ככל אחד מאחיך?

פניתי אל איש־הצבא וביקשתי בקול:

– את תחתוני הבה לי, שקל כסף אתן!

ידעתי שמשפטי כבר נחרץ לשלחני. ואני יכול כבר לצאת מאת פניהם, אלא שכך לא חפצתי – לא במערומי אצא! אני אתחיל בהלבשתי לעיניהם דווקא! סנהדריה זו וַדאי סוברת שכך באתי להכא, ערום ויחף מן הרחוב באתי… יראו נא שבאתי לכאן בבגדי כאדם מן הישוב.

איש הצבא הביא לי תיכף את זה שביקשתיו, ובשומי עלי את בגדי הלבן הראשון, לעיני הרופאים ולעיני כל היושבים לשולחנות, התחיל אחד מהם קורא מעל הגליון:

– נמסר לצבא ונמנה על גדוד רוסיה הישנה.

–היאך? – שאלתי את איש־הצבא שעמד וחלוקי בידו.

– רוסיה הישנה! – ענה לי איש־הצבא בלחש, ואני מיהרתי ויצאתי מאת פניהם למקום שחיכו לי שאר בגדי.

לרוסיה הישנה – פלאי־פלאים!

– לחפשי?! לחפשי?!

נערים ערומים ומלובשים למחצה סבוני בצאתי והקיפוני בשאלות.

– לאו־דווקא, אחי, סמירנוֹ! ⁵ הרי איש־צבא לפניכם!

– יד לרקה! – קרא אחד הנערים בקול מצוֶה, והכל עמדו וחָלקו לי את הכבוד הצבאי הזה.

– וזה לא הכל, אחי, גדודי – רוסיה־הישנה!

הנער שהכל צייתו לו קודם, פרץ לדברי בצחוק, ואני אהבתיו ברגע זה בגלל שערותיו השחורות ובגלל העינים הצוהלות והחיות.

אני קרבתי אליו, הנחתי את ידי על כתפו, כתף גמישה וחזקה.

– אחא, שמא תימסר גם אתה היום, ותימנה על גדודי – בוא בערב למלוני!

– אבוא, ואולם לא אבוא לבדי…

אני שחקתי וקראתי לו: עשה מה שלבך חפץ! ואולם הגד־לי: הנה רק משלנו עומדים היום, והיכן הם בני הארץ הזאת?

– הם נלקחו אתמול, הם לבד ואנחנו לבד…

– וגם בקסרקטין לבד ־? קראתי וחם לי בלבי.

– אה, ־ קרא הנער הטוב הזה, ־ שם הכל יחדיו…

באותו רגע נפתחה דלת האולם ואיש־הצבא, שקיבל ממני לפני רגע את שכרוֹ, קרא אלינו:

– נחמיה דוכן! מי כאן נחמיה דוכן?

בן־גילי היפה, שעמד ערום לפני, נטל את ידי ולחצה – כבר קוראים לי! אני לא הנחתי את ידו רגע קט, גחנתי עליו ושאלתיו בלחישה:

– את מי אתה בא למלוני?

– עם הטיפה המרה… קרא נחמיה זה, שפתי־השָני שלו נתעקמו בשחוק קל, ונכנס מתוך קפיצה קלה לאולם.

אני יצאתי החוצה. באוירו של יום הסתיו הכהה שאפתי לתוכי מעט רוח וצער גדול כים. אני מציתיו מן האויר בחוץ, כי בין כתלי בית־צבא זה לא היה לי.

הריהו הבית! אדום הוא, אדום הוא, כמו ששיערתי מראש. חלונותיו ככה משחירים. כיצד היינו רואים בתוכו זה את זה? כל הבנין האדום הזה באופל הוא שרוי! אמנם קשה לי לזכור את פני אחד מכל הנמצאים שם… ואני הרי ראיתים פנים אל פנים!

הריהו הבית, – אני נכנסתי לכאן צעיר ואיש לא ידע ואיש לא ראה, ובין כתליו – מבלי שהרגשתי, נהפכתי לאיש־צבא שנתבדרו עליו עצמותיו ובשרו רוטש. גם כי אלך מזה על־מנת שלא לשוב לכאן לא נוח לי: בבנין הזה יודעים את משקלי, ונמצא שם כתוב שאנוכי הנני איש־צבא!

אה, מאוד אפשר שבלילה זה יצחק ויגדל שפמי, קשה ועוקץ כזה של איש־צבא, יילָפת אצלי אל על. בבוקר אני קם ורואהו במראה ואיני תמיהַ כלל… מה שנורא ביותר – אני לא אֶתמַהּ עליו כלל.

רק היום, היום הזה קשה לי להסכין עמו, עם איש־הצבא המכביד עלי…

גם הביתה לא אכתוב היום! כיצד אכתוב את זה? אני ממש שמתבייש אנוכי! שם הרי יודעים אותי… ופתאום – הרי לך איש־צבא.

פירורי המחשבות הללו עינו אותי מאוד, ואולם דבר לא היה להם אל הצער הגדול כים אשר שאפתי לתוכי עם מעט הרוח. אלה לחוד, וזה לחוד.

הצער שלי באותו יום ־ לא היו לו סיבות ולא מלין – אך הוא ממית בי כל תקוה, הרחיק כל ישועה ונלחץ לבדו אל לבי. צער גדול כים, ואני כוחותי פוחתים – עוד מעט ואני מתעלף בזרועותיו.

פניתי ללכת – והנה מתוך חבורת הנשים הצובאות על־גבי החלונות והדלתות של בית־מושב הצבא, אלו האמות והאחיות שהיו מלַווֹת עד כאן את בניהם ואחיהם, ושוהות לפני הבית הזה, ועינים כלות לדעת מה נהיתה בם, – מתוך חבורה זו של נשים יצאה נערה אחת והיא ממהרת אלי. הסתכלתי בה, והנה היא – רחל! זו הנערה הקטנה, והקלה שהעברתיה היום על זרועותי, על פני רוחב רחוב אחת.

רחל! – ואולם הס, היא לא תכירני עוד, כי אינני עוד מי שהייתי.

– לחפשי? – קראה הנערה בקול רועד.

פני נהרו. הרי אני לפניה כמו שהייתי ואין היא חוששת כלום. גיליתי לה, לרחל הקטנה, שהנני איש־צבא ושאלתיה, אם יש לה כאן אח, כי בחבורת הנשים הצובאות כאן ראיתיה.

פני הנערה נתאדמו ולא השיבה לי כלום. אז ידעתי שבאה להכא בשבילי, ויהי לי הדבר הזה למשיב־נפש; וכשהרחקנו קצת ונכנסנו לרחוב נידחת אחת של העיירה, נשקתיה בראשה ואמרתי לה עוד הפעם שאנוכי הנני איש־צבא, והיא – הרי היא נערה קטנה עד מאוד שאני נושא בזרועותי גם לירכתי תבל מבלי שאיעף אף משהו. ועוד רציתי לומר לה דבר־מה, אלא שהיא קפצה, שׂמה את ידה על פי והכחישה את דברי מראשיתם, באמרה שאם היא קטנה עד מאוד, אזי אי־אפשר הוא שאהיה אנוכי כל־כך גדול, והוסיפה שאיני גדול כל־עיקר, רק היום כשנשאתיה בזרועותי היינו איש גדול אחד, שנינו ביחד היינו איש גדול אחד! ועוד הוסיפה הקטנה שאיני איש־צבא כלל, כי את אנשי־הצבא אין היא אוהבת… אז הרכנתי קצת את ראשי ואשקנה בשפתיה. ובהרכיני את ראשי ראיתי עוד הפעם שאינה קטנה כל־כך, כי אך מעט הרכנתי את ראשי בנשקי שפתיה. היא, אמנם, התרוממה קצת, כי בשעה שנשקתיה הרימה אלי את ראשה, ואת זרועותיה הפשילה על צוארי וקראה לי: חיילי! חיילי הקטן!

אז רָווח לי לגמרי. כי באמת לא הייתי אלא חייל קטן מאוד. אני האמנתי בדברי הנערה תיכף, וכשאמרה לי את זה עוד הפעם לא כיחשתי עוד לה גם אני ואמרתי לה שהנני נער ממש, ועוד מעט, עוד מעט והרי היא נוטלת אותי על זרועותיה ומעבירה את חיילה הקטן מעֵבר זה לעֵבר אחר.

קטן עד כדי כך לא נעשיתי ואולם רָווח לי עד מאוד בחברתה. צערי הגדול כיָם לא היה לי עוד, אלא שנשאר ממנו בלבי כעין חוט דק שהיה זורם בי בחשאי. וחוט צער זה, אף־על־פי שלא יתן דמי לי ממעמקי, אלא שאין־אונים הוא להמית בי תקוָה זו השבה לחיים וישועה קרובה.

רק כשהלכה רחל –

ורחל הרי הלכה, סוף־סוף הלכה… היא הזכירה לי את אחותה, את מירה’לי, שנֶחלתה. הקרש הרי נבקע תחתיה ובאה הביתה ונֶחלתה…

־ מירה’לי?… איזֹה מירה’לי?… אַה! עלמה זו. אהה, אלה המה חבלי־לידה, רחלתי! – ואולם אני לא הגדתי לה לרחלתי את השערתי זו, משום שדעתי לא היתה בדוחה עלי כלל אחרי שהזכירה לי שעליה ללכת, ללכת…

וכשהלכה – ואולם כיוָן שהסחתי את דעתי מאותו הבנין האדום, לא חפצתי לשוב ולהרהר בו בשום אופן. ופתאום ורעיון עלה בי חזק וקר: אני אשלים עמו!

אה, זה לא היה רעיון כלל, זאת היתה החלטה!

ועוד הפעם קצה נפשי ללכת בצדי הדרכים ולחפש לי בנֵרוֹת בליטות של אבנים וכפיסי־עץ כדי לעבור ביַבּשה. עוד הפעם ירדתי לתוך הרפש באמצעיתה של הרחוב. ואולם הערב כבר היה ממשמש ובא, כל היום היה הערב ממשמש לבוא ולסוף בא! המיט את השמים הכהים והכבדים על בתי העיירה ממש, ואת כל העיירה צימצם לגוש אפור ולח אחד. עד מהרה סגרו עלי הבצות ואין להימין ולהשמאיל.

וכך הייתי עומד שעה קלה ותועה, עומד ותועה. חציי טובע בטיט וממלט מתוך כעס ועלבון גם יחד:

– תינָזף־נא אמכן, הבצות! אני הן השלמתי, ומדוע סגרתן עלי את הדרך?

בשעה מאוחרת בערב מצאתי את מלוני. נכנסתי לחדרי והנה נחמיה זה יושב למרגלות מיטתי, והוא נרדם עליה מתוך ישיבה. לפניו, על־פני השולחן עומד בקבוק הגון והוא ריק. בקבוק זה – ניכר שמלא היה אלא שנתרוקן מתוכו.

שמחתי עליו מאוד, על נחמיה, תפסתיו בכתפו והחילותי מנענעו: “ערבא־טבא, אחא!” – רוצה הייתי שיפקח בחור זה עיניו היפות ושיפתח את שפתי־השָני שלו, את פיו – ויהא הפה מפיק מרגליות…

את עיניו אמנם לא פקח, אלא עשה נסיונות אחדים כדי להרים את ראשו ולא יכול. כבד עליו ראשו השחור! כמעט שהרימו למעלה, ושוב צנח על חזהו.

– פתח פיך, נחמיה, ויאירו דבריך, ויהא פיך מפיק מרגליות! – התחננתי מלפניו.

נחמיה פתח בקושי ומתוך עויות משונות את פיו והתחיל ממלמל ומגמגם:

– תּנ – תּ – תּינזף־נא –

אני שמתי מהר את ידי עלי פיו ולא נתתי לו לגמור.

ואולם ידוע ידעתי, מן המעט שהיה מגמגם ידעתי, שגם הוא השלים… גם הוא השלים!

ד. בֵּין הַיּאַטִים⁶ וְהַיּאָלְדִים⁷

אֲנִי יָדַעְתִּי מֵלִיץ אֶחָד,

וְהָיָה אוֹמֵר מִתּוֹךְ מְלִיצָה:

אַךְ הֲזָיָה הֵם הַנְּעוּרִים!

פִּתְאֹם תִּיקַץ: וְהִנֵּה קִצָּהּ!

אוֹתוֹ מֵלִיץ הָיָה אוֹמֵר:

כָּל הַחַיִּים הֵמָּה הָבֶל!

אַוַּת־אָדָם וּגְדָל חִשְׁקוֹ –

מִגְדַּל בָּבֶל! מִגְדַּל בָּבֶל!

אוֹתוֹ מֵלִיץ הוּא גַּם נִבֵּא,

בְּלָשׁוֹן גְּבוֹהָה וּבְעִמְקֵי שָׂפָה:

גַּם הַשֶּׁמֶשׁ – סוֹפוֹ לִכְבּוֹת!

הַכֹּל אָפַע! הַכֹּל אָפַע!

פַּעַם אַחַת לִי נִזְדַּמֵּן

מֵלִיץ זֶה בַגַיְא, בַמִּשְׁעוֹל,

וְחָפַצְתִּי לְהַכּוֹתוֹ –

הַכּוֹת, הַכּוֹת וְלֹא לִשְׁאֹל.

וְאוּלָם הַכּוֹת לֹא הִכֵּיתִיו,

כִּי אֵינִי רַע וְאֵינִי חוֹטֵא:

אַךְ הִתְרֵיתִי בּוֹ בְאֶצְבַּע:

אַל תְּהֵא שׁוֹטֶה! אַל תְּהֵא שׁוֹטֶה!

לֵךְ אֶל בֵּיתְךָ וְהִסָּגֵר,

וְעַל הַתַּנּוּר דּוּמָם שִׁכְבֶה;⁸

לֹא הֲזָיָה הֵם הַנְּעוּרִים;

גַּע בִּי, גַּע, וְאַתָּה נִכְוֶה.

לֹא הֲזָיָה הֵם הַנְּעוּרִים,

וְהֵמָּה יַעַמְדוּ יָמִים הַרְבֵּה;

דַּרְכִּי סוּגָה בַשּׁוֹשַׁנִים;

הַבַּחוּרוֹת כְּמוֹ הָאַרְבֶּה.

לֹא הֲזָיָה הֵם הַנְּעוּרִים;

גַּם הַחַיִּים, אַף גַּם הֵמָּה –

שׁוּר: מְחַיְּכָה לִי אַדְמָתִי,

וְכִפַּת שָׁמַי הָרוֹמֵמָה.

כָּךְ אָמַרְתִּי לוֹ לַמֵּלִיץ –

הוּא שָׁב לְבֵיתוֹ וְעָשָׂה צְרָכָיו;

וְדוּמָם עָלָה עַל תַּנּוּרוֹ,

דּוּמָם עָלָה שָׂם וְשָׁכַב.

אֶל הַמִּשְׁעוֹל עוֹד לֹא יָצָא,

וְלֹא נִשְׁמַע עוֹד דִּבּוּרוֹ;

אֶת הַנַּעַר הָיָה יָרֵא –

וְלֹא יָרַד מִתַּנּוּרוֹ…

אַךְ לֹא עָבְרוּ יָמִים רַבִּים –

וְהִנֵּה אוֹי לִי וַאֲבוֹי לִי:

גַּם אָנֹכִי אֵינִי יוֹרֵד,

אֶל הַגַּיְא וְאֶל מִשְׁעוֹלִי…

גַּם אָנֹכִי יָרֵא שֶׁמָּא

יַעֲבֹר אָדָם וְרָאָנִי;

שֶׁמָּא יִמְצָא אוֹתִי נַעַר –

וְהִכָּנִי, וְהִכָּנִי…

ואולם אנוכי ירדתי מתנורי. אחרי חודש ימים ירדתי מעל תנור ביתנו החם, ושלא היה לי כל־כך רע עליו, כדי לאחֵר את המועד, בהיאסף כל המוני הטירונים לאותה העיירה הקטנה שנמסרו שמה לפני חודש ימים לצבא, והנשלחים עכשיו מאותו המרכז כיתות־כיתות, כל אחת אל גדודה.

מי שראני הפעם ברדתי אל העיירה, לא היה מאמין לי, אמנם, שמעל התנור ירדתי. אני באתי לעיר נידחה זו ומגפַי – ברגלי, לא רחבים כל־כך ולא גבוהים ביותר, אלא שאלה היו מגפיים בכל־זאת! זוג מגפיים מגוהצים הכנסתי לתוכם את רגלי וגם את מכנסי; לבוש הייתי בגד קצר וחם שהיה מתרכּס כולו ומחסה את חזי ואת צוארי למחצה, רק צוארונו היה נפשל. בראשי חבשתי מצנפת של חורף – וחסל!

תיכף לבואי הלכתי לראשו של הצבא. לא חפצתי לאבד כאן זמן לריק והלכתי אליו תיכף.

כמדומה לי שרק יום אחד נשהה כאן, והיום – צינה קלה של חורף מוקדם ירדה בבוקר ונתקשה קרקעה של העיירה כולה; השמַים רמים עליה וכחולים; לא, לא אאבד את השעות האלו לריק.

התיצבתי לפני אותו ראש־הצבא, הגדתי לו את שמי. הוא לא הכירני גם אחרי זה, אלא השקיע את ראשו בגליונות ומצאני שם בקושי רב.

עם הארץ הזאת בכללו מתקשה להוציא דבר־מה מן הגליונות, ואולם מה שהפליאני ביותר הוא זה שהלא הכירני! אדם זה ראה אותי כמו שלא ראו אותי רבים… אני זוכר אותו היטב, הוא ישב אז בראש השולחן, הוא חיוָה עלי דעתו ראשון, בראשונה הסתכל בי, בכל מבנה־גֵוי, מצאתי חן בעיניו, כנראה, ומסרני לצבא – ועכשיו לא הכירני!

גם הוא השלים

– גדוד רוסיה הישנה! – קרא סוף־סוף ראש הצבא המקומי, הרים את ראשו מעל הגליון והעמיד את עיניו עלי, וכך היו עיניו אומרות: ברור לי כשמש שעמדת לפָנַי לפנֵי חודש ימים “כמו שהנך” ואני הוא, אני הוא זה שהקדישך לרוסיה הישנה, אלא שאיני זוכר אותך אף משהו. – כל אלה היו אומרים עיניו, ואולם בפה מלא לא הודה זקן זה כלום.

– כך כך… לגדוד רוסיה הישנה! כיתה זו הולכת מכאן לפנות־ערב.

הוא הושיט לי בדַבּרוֹ איזֹה תעודה, רחמנא ליצלן, שיספחוני לעת־ערב אל הכיתה; שאינני, חס וחלילה, סתם אדם הרוצה להתגנב באופן זה אל הקסרקטין ולאכול שם לחם שחור ודייסה משך של שלוש שנים.

לקחתי את התעודה ויצאתי דרך החצר הגדולה החוצה. החצר היתה מלאה טירונים, ואולם לא מאותו המין שראיתי לפני חודש ימים. אלה היו רבים, רבים מהם. עשיריתם מאלה שהיו בחצר היתה ממלאה את אולמו של בית־מושב הצבא, מפה אל פה, רק עשיריתם!

הם עמדו בחצר הגדולה עטופים בטוּלוּפים ובמגפיים של עור בוּרסקי לבן, בלתי־מעובד. חבורות־חבורות עמדו על־גבי קלחות מלאות כרוב חמיץ מאוד וביד כל אחד מהם חתיכה גדולה של פת שחורה.

דודי הכרוב העלו תימרות הבל באויר הקר וגם ריחו של הכרוב החמיץ הזה הלך למרחוק.

המה אוכלים כבר ממזונותיה של הממשלה!

ואולם לא רק המזונות, אלא הכל, הכל, כל הנמצא באותה שעה בחצר – של הממשלה היה.

הטלופים⁹, המגפיים, גם הכרוב, הפת השחורה וגם הנפש, כל הנפש שבחצר של הממשלה הם.

גם אני, לוּ חפצתי, הייתי זוכה בסעודה זו
колαгαется! ¹⁰

ואולם אנוכי לא חפצתי.

אה, לא אאבד זמן לריק! – אני נזכרתי בזה עוד הפעם ויצאתי החוצה, ובצאתי – שחקתי, שחקתי לי לעצמי, כי לא ידעתי ברור מה עלי לעשות היום הזה כאן, כדי שלא לאבד זמן לריק?

האח, מה טוב שנתקשה קרקעה של העיירה!

הרחוב שהלכתי בה היתה ריקה מאדם. בעיירות הקטנות אפשר לעבור שעה קלה באיזה רחוב, בעצם היום ושלא לפגוש בנפש חיה אחת.

אחרי רגע לא ראיתי עוד את הרחוב כרשות־הרבים, אלא כרשותי־אני. הנה בהילוכי יש הרבה יותר מן המחול, וגם הפזמון שאני פולט – יש לו צלילים גבוהים יותר מדי… אָגילה ואשמחה –

כי: מִי לִי פֹּה? מִי וּמַה לִּי?!

הנאה משונה זו שאין לי פֹּה כל, כמעט שלא ידעתיה עד כה… אני הלכתי לארכה של הרחוב לאיטי ומתוך מחול ושיר, ומרגע לרגע גדלה בי שמחתי על שאין לי פה כל! לא רע, אה, לא רע כלל היות האדם לבדו!

ביחוד מצא חן בעיני לבושי החדש.

אני הסירותי לרגע את מצנפתי הגבוהה מעל ראשי ושמתיה בפיה על פנַי.

במצנפתי העמוקה רחש חום רך, חום ככה עדין ורך, ובשימי את פי המצנפת על פנָי ־ נפל החום הזה על עיני ועל לחיי הקרות, ויחד עם זה נלוותה אלי אותה ההנאה המשונה, שאני הולך בעיירה זו לבדי ושאין לי פה כל!

אני הלכתי ושחקתי, שחקתי לי לעצמי: האומנם אין לי פה כל!… ושוב שחקתי לעצמי: אם אפגוש כאן את הנערה הקטנה, את רחלתי, מוטב, ואם לאו – לא אחפשנה ביותר, משום שטוב לי, טוב גם בלעדיה.

ואולם אחרי שעה, אחרי ששבעתי מלוֹא החזה מאוירה הצח של העיירה ורגלי כבדו קמעה בתוך המגפיים – עייפתי קצת והחילותי לחפשנה.

לוּ נזדמנה לי באותה שעה, הייתי נשען קמעא על כתפה ולוחש לה על אָזנה שאני עייף מאוד, בשעה שעייפתי אך מעט.

ואולם את הנערה הקטנה, את רחלתי היפה, לא מצאתי עוד…

קטנה זו בוַדאי הולכת יום־יום אל בית־הדואר ושואלת למכתבים… אהה, באותו היום המר והנמהר, לפנות ערב, כשהיתה קטנה זו נחמתי האחת, הבטחתי לה לכתוב לבית־הדואר… כך, כך… “לבית־הדואר בשביל רחל”.

ואחרי שחיפשתיה ברחובות העיירה לשוא, התחלתי מהרהר שאם אתכנס לתוך מעטפה, בראשונה, כמובן, אכתוב על גבי המעטפה את שמה, ואחר־כך אתכנס לתוכה. את המעטפה ירביצו שעה קלה בבית־הדואר, והרי היא באה ונוטלת אותי משם על־ידיה, על זרועותיה ממש! ונמצאו חשבונותינו שָוים. אני נטלתיה על זרועותי, והיא – נטלתני על זרועותיה אף היא; חושש אני רק שלא תעצור כוח, ביחוד היום עם זוג המגפיים הללו.

מתוך עיפה קלה הייתי הולך ומהרהר בהבלי־הבלים כאלה.

היא אמנם לא עצרה כוח, כמו שהייתי חושש, ואני נפלתי מעל זרועותיה. המעטפה נקרעה ואני קפצתי על רגלי ופרצתי בצחוק, והיא רחלתי, היא נפלה על צוארי מכתבה הגדול, אשר קפץ ועמד לפניה רם וחסון מתוך המעטפה, והרי היא מתנצלת, הקטנה הזו: חיילי, הוי, חיילי הקל, לולא המגפיים, זוג המגפיים הללו לא הוצאתיך מזרועותי בשום־אופן.

הבלי־הבלים! אני את רחלתי לא מצאתי, כל היום ביקשתיה, ביקשתיה ולא מצאתיה.

לפנות־ערב ואני נואשתי כבר מן התקוָה לראותה, הלכתי לבית־הנתיבות של העיירה הקטנה, וכשבאתי לשם – והנה הפלאטפורמה רוחשת, רוחשת מטירונים; זה ארגזו בכתפו; זה קומקומו מלא רותחין והוא אץ, אץ מאוד לעגלתו; וזה – אמו בוכה עליו: אל תאכל מן הקלחת! – ומדלתות עגלותיו של המסע הציצו גם כן ראשי טירונים, אלה על גב אלה.

– להיכן? להיכן אתה?!

אני חפצתי כבר לעלות ולהיכנס אל אחת העגלות, ואחד הבחורים הוסיף וקרא אלי מעגלה אחרת:

– אנחנו, הרי אנו כאן!

אחרי רגע נודע לי ששתי העגלות האחרונות של המסע הרי הן בשבילנו, והשאר, שמונה־עשרה עגלות, בשביל עם הארץ הזאת.

זה היה מסע שמעבירים בו סוסים וטירונים. מסע ארוך וגדול ורחב־הידיים.

אני, כמובן, נכנסתי אל אחת משתי העגלות שבסוף המסע. אני כמעט נכנסתי לשם האחרון ובי וַדאי שנתמלא המספר: “ארבעים איש”. כמו שכתוב שם מבחוץ, לבן על גבי אדום: שמונה סוסים או ארבעים איש.

בהיכנסי נדמה לי שלא אמצא לי כאן מקום, לא בשבילי ולא בשביל מלתחתי.

– הנכם כאן יותר מארבעים, אחי! – וכבר חפצתי לשוב, אלא ששנים מן הבחורים תפשוני למתחת בית־שחיי:

– הֳוֵי יאַט ואל תהא יאָלד! – ומשכוני אל העגלה והעמידוני בתווך.

לבי היה טוב עלי, ובעודי עומד בתוכם על מלתחתי הייתי מקשה:

– יאַט ויאָלד – כלום לא אחת הם?

– כמעט שהם אחת… ענה האחד קצרות – ואולם יאַט הרי הוא יאַט ויאָלד – הרי הוא יאָלד בכל־זאת!

אני החילותי מעט להכיר ולהבדיל בין שני אלה.

הם פינו בשבילי מקום ביניהם שלא רק לשבת הייתי יכול עליו, אלא אפשר היה לי גם לשכב עליו ברווחה. אז ידעתי שאם יבואו אלינו עוד ארבעים – וימצאו מקום בתוכנו, ואולם כל אחד מהם יהא יאַט ואַל יהא יאָלד.

עוד ארבעים, עוד ארבעים! יבואו עוד ארבעים משלנו – חם יהיה לנו אזי ואולם לא צר, לא צר!

ידעתי שגם העגלה השניה – גם בה משלנו, אלא ששם היו הכל שרויים בצער מדכא, לא הרימו קול, ולא שוחחו זה עם זה הרבה, ולא בפה מלא.

יאָלדים! ־ ניצנצה מחשבה במוחי. גם אלה משלנו, ואולם יאָלדים הם, ואני ידעתי כבר היטב מה בינינו לבינם…

המסע עוד היה עומד. גם הערב כיום כולו היה צח ובהיר, אם כי קריר ביותר. אחד מאיתנו היה מייעץ לסגור את דלתות העגלה ולהתחיל בהסקה, אלא שהכל התנגדו לזה.

– כל זמן שלא זע המסע, תהיינה הדלתות פתוחות לרווחה ואחדים מאתנו יעמדו בפתח על המשמר: שמא יירָאה יאַט מאחר על הפלאטפורמה – וייכנס!

אלא שיותר לא באו אלינו. וכשנשמעה שריקתה של מכונת־הקיטור, אותה השריקה שלאחריה מזדעזע המסע והלב גם יחד – הרגשנו לפתע שממעטים אנו כאן… המסע ככה ארך, ככה ארך, ונושא אתו אדם רב! שתי העגלות שלנו – לסופו של המסע נצמדו, ושריקות קטרוֹ רפות באָזנינו….

עוד מעט ואנו עוברים מזה. – סִגרוּ את הדלתות! – אלא שברגע זה, ואשה אחת תחבה את ראשה בפתח העגלה וקראה בתחנונים: אל תאכל, בני, מן הקלחת! – איש לא ענה לה מתוכנו, ואולם ידוע ידענו שבנה יושב כאן אתנו, בתוכנו הוא ואינו עונה…

אהה, הוא יאכל מן הקלחת, יודע הוא שיאכל מן הקלחת ואינו רוצה להבטיח על־שוא.

וכשזע המסע, זעו גם לבות היאַטים – שנַים מהם התחילו להסיע את שתי הדלתות, מזה ומזה, ולסגור עלינו את העגלה. והשלישי ביַרכתי העגלה כבר פתח בשיר, אלא שהמסע זע ועמד. לפעמים יקרה שהמסע זע ועומד, עמידה זו מעוררת תמיד לרגע את הלבבות, ונשארת תמיד בסוד. אך לרגע קל עמד המסע – הנה זע פעם שניה והריהו עובר, עובר בלי מעצור, על עמידתו אין עוד להרהר, היא נשארת בסוד.

מסענו זע בפעם השניה ולא עמד עוד אף הוא, אלא שהכרתי בו שיתנהל כל הדרך לאט! את הסוסים – וַדאי שמתנהלים אתם לאט… אחת היא בשביל שמונת הסוסים העומדים כאן על המספוא, ואולם איתנו עִברו מהר! איתנו עשו חסד ועברו מהר, אנחנו – בחורים אנו, בני עשרים ואחת, עברו איתנו מהר, ואם אָיִן – נרימה את קולותינו ונצעק ונרעיש עולמות!

הנשנַים הראשונים הסיעו את שתי הדלתות, והשלישי שפתח קודם בשיר וחדל, התחיל עוד הפעם, אלא שהשתיקונו גם בפעם הזאת.

־ בראשונה אנו מסיקים יפה את תנור־הברזל הזה, ואחר־כך כולנו פותחים ביחד!

תנור־הברזל הריק והקר נתמלא ברגע זה עצים ואש. אלה היאַטים שהיו מלמטה היו משתטחים סביבותיו ופניהם מאדימים, כי נפל עליהם נוגה הלהבת שבתנור, ואלה שהיו יושבים מלמעלה – פניהם מקרינים בקרני שמש אחרונות שפרצו אלינו דרך צוהר אחד בעגלתנו.

ואז פתחו, הכל פתחו יחדיו:

מֵחִיסְלַאוִויץ עד ליוּבַּאוִויץ

הָא, מַאי אִיכְפַּת לִי?!

מִליוּבַּאוִויץ עַד חִיסְלַאוִויץ

הָא, מַאי אִיכְפַּת לִי?!

תנור הברזל הקטן נתכרכם ונתאדם כולו לעינינו, ורואים היינו בחוש שלא מתוכו נתלהב, אלא שירה זו שהיינו שרים נחה עליו מבחוץ ותלהיבו עד־כדי־כך.

כשחם לנו ביותר, לא חדלו מהוסיף לו עצים. אנחנו את צָהרה של העגלה נפתח, ואולם, אתה, תנור־ברזל שלנו הקטן, אתה אדוֹם תהיה אצלנו! אדוֹם תהיה אצלנו!

וכשנפתח אותו צהר, פרצה בעדו שירה בלי־מצרים ואדירה, ונפלה בשדות השוממים, חטפוה שם רוחות־הערב הצוננות ונשאוה למרחק:

מֵחִיסְלַאוִויץ עד ליוּבַּאוִויץ

הָא, מַאי אִיכְפַּת לִי?!

הה, עִברו איתנו מהר! עֲשׂוּ חסד ועִברוּּ איתנו מהר, ואם אין – יעלו הקולות עד לב השמַים!

ויאַט אחד קם מתוך ההתלהבות והקולות, קטן־קומה, עיניו קטנות ורעות ושפתיו קפוצות – וגם הוא משלנו, הוא קם וקרב אל הפתח, לחץ בצלעו על הדלת ונפתחה. גל גדול של קור התפרץ אלינו הביתה. הוא הוציא את ראשו ויד אחת שהיתה אוחזת בכפיס־עץ עבה בקצהו, וכשעבר המסע על פני פנס, הניפו עליו וּשבָרוֹ.

־ מזל־טוב! – קראו הכל פה אחד והשירה נפסקה לרגע.

אותו קטן־קומה עמד יהיר בפתח ולא היה אומר כלום, ובחלפו על פני פנס שני הניף את כפיסו גם עליו, ורסיסי הזכוכית נתפזרו בהמולה קלה לארץ.

אך משך אחד מאתנו את המשחית פנימה, סגר בעדו ושאלוֹ על מעשהו.

ואולם המשחית לא ענהו דבר, וחזר שותק ורע למקומו. – יאָלד! – קרא זה שישב אצלי, ואולם אני לחשתי לו: יאַט, ידידי, יאַט ולא יאָלד…

־ והרי יאכל שם דייסה!

־ יאכל… אָה, כולנו נאכל… מן הקלחת, אחא, נאכל!…

השירה שנפסקה לרגע התחילה עוד הפעם, בראשונה התרשלו לה, ואולם מהר־מהר אחזו בה הכל מחדש, בריתחא ובקולי־קולות; התנור עמד בתוכנו אדום ומחייך כולו גם כשירד עלינו הלילה.

והלילה ירד עלינו פתאום: אחד מאתנו קרא: הלילה! – וכולנו נשאנו את ראשינו אל הצוהר והנה עין שחורה אחת גדולה צרה על כל הצוהר – ואז ידענו כולנו שיָרד עלינו הלילה.

– לעבעדיג¹¹ !

מֵחִיסְלַאוִויץ עד ליוּבַּאוִויץ

הָא, מַאי אִיכְפַּת לִי?!

הפקר! הפקר! יאַטים מקבלים את הלילה בקריאות הפקר. וב“יהיה־מה־שהיה!”

לעבעדיג! לעבעדיג –

מִליוּבַּאוִויץ עַד חִיסְלַאוִויץ

הָא, מַאי אִיכְפַּת לִי?!

והמסע, הוא מתנהל לאטו, ואולם אין אף אחד מרגיש. הפקר! הפקר ולעבעדיג!

באמצע הלילה, כשעמד המסע לפני תחנה קטנה אחת, שמענו והנה דופקים מבחוץ בדלתות עגלתנו. פתחנו אותה – ואחד חדש עלה אלינו בקפיצה אחת. אני הסתכלתי בו וספקתי כף:

– נחמיה! נחמיה דוכן. אתה מהיכן?

הוא הסתכל בי והכירני אף הוא:

– האח! ואני בעגלה השניה ישבתי!

אני ספקתי עוד הפעם כף:

– בין היאָלדים!

– טעות היתה עמדי, אחי, בטעות נכנסתי לשם, וכיוָן, שנכנסתי נשארתי שם!

– בין היאָלדים! בין היאָלדים! – הייתי מניע בראשי ונד לו בחשאי.

עד מהרה פינו לו הבחורים הטובים מקום על ידי; אני לא ביקשתים, ידעתי שיעשו את הדבר הזה גם בלאו־הכי, מבלי שאבקש אותם.

ונחמיה דוכן, כשישב אצלי, התחיל מסַפר ושואל אותי בנשימה אחת: היכן הייתי כל אותו היום? והוא ביקשני, ביקשני… כל היום היה עומד ושומר את המגרָש הגדול, מקום שם נתאספו כל הטירונים – לכאן אבוא בוַדאי!

– אָה, ואל המגרש ההוא לא באתי כלל!

– אני גם במלונך הייתי, באותו בית־המלון שהיית לן שם לפני חודש ימים; סבור הייתי שמא מתאכסן אתה שמה גם הפעם!…

– אה, ואני אל המלון ההוא לא סרתי כלל!

ונחמיה דוכן לא יכול להירגע, וכשהיה יושב כך אצלי, נפל על צוארי וחיבקני: ואתה היכן היית, יאַט, יום כולו? אתה איפה ביקשתני?

הודיתו לו, קשה היה לי. אך הודיתי לו בכל־זאת, שלא ביקשתי אותו כלל… אני אמנם ביקשתי את מי בעיירה, ואולם לא אותו, לא את נחמיה שלי… וכאן פרץ נחמיה בצחוק והתחיל מתאר לי את פני הנערה שהיתה סובבת גם היא במגרש ושאלה גם היא על אודותי, היא ועוד עלמה אחת עבה מאד שטעה בה נחמיה לכתחילה וחשָבה לאשה –

– את מירלי! – צעקתי בקול, ולבי, לבי לרחל, זו הנערה הקטנה שהיתה סובבת במגרָש ומבקשת אותי בין הטירונים!….

נתמכתי בראשי על כתפו של נחמיה, וקראתי באזניו בנפש מרה: יאָלד אני, נחמיה, יאָלד ולא יאַט… אני אל המגרש לא באתי!

וכאשר לא הונח לי, עזבתי את רבצי בעגלה וירדתי כדי להתהלך קצת לרוח הלילה על־פני התחנה הלזו ולחזור.

רצה נחמיה להילוות אתי, אך אני לא נתתי לו:

– כיון שנכנסת לכאן נחמיה, היכבד ושב תחתיך! אני, עוד מעט ואשוב. שני הפנסים שהיו עומדים על־יד התחנה לא האירו סביבותי את האפלה, רק הטילו אור כהה על בית־הנתיבות הדל והנידח העומד כאן בלי כל צורך.

בית־נתיבות שומם זה – למה העמידו אותו כאן? בוַדאי הושיבו שם גם קאסיר כדי שימכור כרטיסי־מסע!

אני נכנסתי לבית הנתיבות פנימה, והנה, אף אמנם, אין איש, אין איש….

על הרצפה אצל התנור שכבו רק שנַים, שלושה איכרים. בוַדאי משלמים להם לאיכרים הללו שיבואו לכאן להשתטח על הרצפה ולישון. בכל בתי־הנתיבות של הארץ הזאת מוצאים אותם בין ביום ובין בלילה; לכאורה הרי הם נראים כאילו ממתינים כאן למסע, ואולם טעות היא, ־ הממתינים למסע – תרדמה כזו אינה נופלת עליהם.

אני יצאתי מהר מבית־הנתיבות והלכתי לאור הפלאטפורמה הקצרה והייתי עובר על־פני המסע הארוך הזה שגם עגלתי צמודה לו בסופו.

אני עובר במתינות, מתעכב על־יד כל עגלה ועגלה וּמַשהה עליה רגע את עינַי.

הס, עם־הארץ ישן!

עזבתי עגלה זו ואני צועד חרש ועומד על־יד השניה: גם מצוהר עגלה זו ניבט אלי אופל משונה ודממה קרה מנשבת מתוכה.

הס, עם־הארץ ישן!

וכך הלאה – מכל שמונה־עשרה העגלות ניבט עלי האופל ודממה קרה מנשבת מתוכן.

הס, הס, המה ישנים בכל שמונה־עשרה העגלות!

ואולם בשובי – היתה רוח אחרת עמָדי: אני לא אלך חרש! הם לא יקיצו גם כשלא אלך חרש, אני אריע בלכתי, הכוכבים יעלו לקולי בשמים, הלבנה תיגלה אלי ברקיע בהריעי, ואולם הם לא יקיצו. שופרו של גואל שמא ירעים עליהם עכשיו – הללו מכיוָן שהמה שקועים בשינה – לא יקומו.

ואז עליתי ונכנסתי אל אחת העגלות ההן. זאת היתה מחשבה מוזרה קצת, אך אני עליתי. כשדרכה רגלי על מפתן העגלה וחושך גדול אפפני ומשכני פנימה, אני לא ראיתי כלום, רגלי האחת נתקלה בגוף אחד ועמדתי.

היצתי עץ־גפרית אחד והנה, אוי לי, עוד מעט והייתי עולה על צורת אדם ממש, צורה ישֵנה מגואלה ואינה חוששת כלום…

האור הרפה האיר לי רגע את כל העגלה ואני ראיתי אותם והנה הם הוזים, שוכבים, כמו ששיערתי מראש, הוזים, שוכבים על ארגזיהם וקומקומיהם. בתווך עומד לו תנור־ברזל כזה שבעגלתנו, אלא שהיה עומד אילם וקר, והם התכנסו לתוך הטוּלוּפים והוזים.

אסיק להם כאן את התנור! אהיה יאָלד ואסיק להם כאן את התנור.

ואולם את מחשבתי לא הוצאתי אל הפועל. בטרם שתפסתי כפיס־עץ ראשון, והמסע זע.

אני קפצתי ממקומי – הוי אנה אני בא! אני רק להסיק להם את התנור חפצתי וללכת לי, ללכת לי מכאן…

זכרתי פתאום שהמסע הזה מתנהל לאיטו – אני מיהרתי אל הפתח וקפצתי משם לארץ.

עמדתי על הארץ מלמטה והעגלות עוברות לפנַי, זו אחר זו, אני עומד ומוֹנה אותן ונותן להן לעבור לפנַי…

־ הכא! – קראתי וקפצתי על־פני הקרש היחידי שלאחת העגלות האחרונות והכיתי באגרופי על הדלתות שיפתחו לי.

פִתחוּ לי – ואני כמעט שצעקתי וצחקתי גם יחד – היאָלדים!

כך, כך, אני אמנם נכנסתי לאחת משתי העגלות האחרונות, אלא ששגיתי בחָפזי ונפלתי לתוך עגלת היאָלדים – כך נאה וכך יאה לי אמנם! כאן מקומו של יאָלד… ואולם את התנור אסיק להם, ויעבור עלי מה! כשיעמוד המסע על התחנה הקרובה אצא עם שאר היאָלדים הללו ונסיק את תנורי־הברזל בכל שמונה־עשרה העגלות! ולעת־עתה שב ודוֹם ואל תסַפר את טעותך ברבים, כדי שלא יצחקו עליך גם אלה.

גם כאן היה התנור אדום כדם, אלא שלא היה מחייך; גם הבחורים, הבחורים משלנו היו, ואולם אחרים לגמרי; אלה היו מנמנמים בזוויות, אלה יושבים על ארגזיהם ושותקים בשעמומם…

יודע אנוכי שאף אחד מן השתקנים השוממים הללו אינו נקשר בעבותות־אהבה למקומו שהוא גולה עכשיו משם; אף אחד לא השאיר שם כלתו שהוא אוהב, אלמלא כך היו שרים, היו צועקים ומריעים מתוך געגועים וצער גם יחד.

את רוב הבחורים מצאתי כשהם משחקים בקוביא. לתכלית זו העמידו ארגזים על־גבי ארגזים וערכו שולחן, ישבו עליו, חילקו זה לזה קלפים וצילצלו שוממות במטבעות קטנות לאור נר אחד.

צרור הקלפים היה ישן־נושן. המלכים – ניטשטשו צורותיהם וכתריהם, ואילו הבתולות שקראו להם היאָלדים מלכוֹת – כבר בלו מיוֹשֶן. ואולם הם לא הניחו אותן מידיהם, ומימשו־מישמשו בהן והמטבעות הקטנות היו מהלכות מזה אל זה.

אני ישבתי קצת מרחוק והייתי מתבונן שעה קלה, מאפס מעשה, במשחקים. לסוף קמתי וקרבתי אל “השולחן” כי היה המשחק משעמם עד מאוד…

– יאָלדים! – קראתי להם, – הבו לנו מטבעות של כסף ויהא השחוֹק קודח! –

אני ידעתי שכל זמן שתהיינה הפרוטות מצלצלות, תברקנה עיניהם של הבחורים הללו, ואני חפצתי, חפצתי מאוד שבתרקנה עיניהם… אז ישבתי אל שולחנם והוצאתי מטבעות־כסף אחדות והנחתין גל קטן לידי. גם הם התחילו למשמש בכיסיהם והמשחק החל מחדש.

אָה, עיניהם הבריקו תיכף! גל כספי הקטן גאה, הלך וגאה, ועיניהם הבריקו בכל־זאת! אני חפצתי כבר שלא תברקנה שוב – אך אי־אפשר עוד… וראה פלא: הם התחילו לדבר בקול רם ולצעוק – וגל כספי גאֹה גאָה. ואולם משהתחילו לבותיהם של אלה מתחממים, פניהם לוהטים ופיהם מלא תרועה, חפצתי אנכי לנום, לנום, אָה לנום… ובעודי יושב והקלפים בידי – ושמורותי נדבקו זו לזו, וראשי כמעט שצנח על שני הטוזים¹²², אז מסרתי את קלפי ואת גל כספי לזה שישב אצלי. אם תזכה – מוטב, ואם תאבד את כל אלה, גם כן מוטב! – ובאשר הייתי יושב שם שכבתי.

שנתי עָרבה לי על הארגז, כי בפָקחי את עיני חפצתי להירדם עוד הפעם, אלא שהרימותי את ראשי קצת ושאלתי את הבחורים שיָשבו עוד לשולחן ושחקו בקוביא, אם עמד המסע על־יד איזֹה תחנה בשעה שהייתי ישן.

– עדיין לא עמד, – ענה לי זה שישב אצלי, – ואולם הנה הלוויתי לך שני שקלים בשעה שהיית ישן.

– מה? – מכל דבריו שאמר לי ידעתי רק שהמסע לא עמד ולא יותר.

– הרי שחקת בשעה שהיית ישן, כלום לא כך אמרת? –

אז הבינותי מה יאָלד זה סח. שילמתי לו את אשר הילוָה לי בשעה שהייתי ישן ושכבתי שוב, וכמעט שמתוך נומה נזכרתי וקראתי לו למַלוה שלי: עכשיו, לכל הפחות, כשאישן, אל נא אהיה שוחק, במטותא…

– ושמא אזכה? – שאל אותי היאלד ואני כבר נם.

– לא אדרוש! לא אדרוש… – הבטחתי לו מתוך נומה.

וכאשר הקיצותי שוב והנה המסע עומד. מיהרתי ועזבתי את העגלה הלזו. הבחורים עדיין שחקו לאור הבוקר הרפה שזלף לתוך ארובת העגלה, כי נרם כבר תם. ואולם בצאתי החוצה ראיתי שעוד הבוקר רחוק. זאת היתה חוורת־פנים של לילה אשר עטתה את המסע מזה ואת בית־הנתיבות הדל מזה. מתוך רטט קל זכרתי את הבחורים היושבים עתה אל שולחן הקלפים, נעים כצללים, וממשמשים, ממשמשים את המלכות הבלות לחוורת־פניו של הלילה.

נעשה לי פתאום קר ואמהר אל העגלה השניה.

אני דפקתי בלָט; רוצה הייתי שלא ישמע נחמיה את הדפיקות הללו ושלא יראני בהיכנסי.

הדלתות נפתחו לרווחה, והנה – אהה, זה היה נחמיה שפתח לי!

– היכן היית, אחא, כל הלילה?

אני נפלתי על צואריו ולחשתי לו במר נפשי: בעגלה השניה, אחא.

– בין היאָלדים! – קרא נחמיה, וספק עלי את כפיו.

ה. עִבְרִי? ־ עִבְרִי, רוּם מַעֲלָתוֹ!

המסע שלנו, אף־על־פי שהתנהל לאיטו, בא אחרי שני ימים למקום חנייתו של הגדוד.

כשעמד המסע בפעם האחרונה ועלינו היה לרדת, ירדתי אנוכי בלי רצון. אמרו לנו אמנם שיצאו לקראתנו בתופים ובצלצלים, ואפשר ששר־הגדוד בעצמו יצא לקַדמֵנו. אך כל אלה לא לקחו את לבי ואני ירדתי בלי רצון. במשך שני הימים ושני הלילות הרצופים שהיינו יושבים במסע כמעט שנשתכחה מלבי מטרת הנסיעה עצמה, ואם נזכרה לי, לא נזכרה לי – אלא כדבר רחוק, רחוק מאד…

אה, עוד ימים רבים ניסע כך! טוב־טוב שהוא מתנהל לאיטו… לאט־לך, לאט־לך, המסע!

ביום השני לנסיעתנו היה יורד הגשם מן הבוקר, ואני שמחתי עליו הפעם. דלתות העגלה היו סגורות, רק שני אשנביו פתוחים היו. חוטי המים הדקים יורדים. מן הסקירה הראשונה איני רואה אותם כלל, ואולם כשאני תולה את עיני באויר ואיני גורע אותן רגע, הרי המה מבליטים חוטי הגשם הדקים והחדים היורדים במהירות כמחטים ומעוורים את העין המסתכלת בם מתחת לגג.

גשם זה – גם הוא לא לשעה אחת בא, הוא ילוונו עד הגדוד, והגדוד עדיין לא היה ולא נברא… רק אתה, לאט־לך, לאט־לך, המסע.

לאט־לך, כי החילותי לחלום קצת ולחשב חשבון אחד גדול; החלום אינו עיקר אצלי הפעם, ואולם את החשבון אני צריך לחשב עכשיו!… השד יודע אותי כיצד מלאו לי עשרים ואחת! – היכן הוא החשבון? עד השנה החמישית, אומרים אי־אפשר לזכור כלום, ואולם מן החמישית ואילך הרי אפשר לי לחשב – שָנים אלו במה עברו עלי. – אתמול… אתמול! אתמול! הכל היה אצלי אתמול, כמו לאותו תינוק ממש…השד יודע אותי במה עברו עלי שנותי! – המסע! גוזר אני עליך שלא תביאני לאותו מקום קודם־זמן… אני צריך לחיות את עשרים־ואחת השנים מחדש כדי שיחוור לי החשבון דַיוֹ – אָה, הכל תלוי בך, ולכן לאט־לך, לאט־לך, המסע!

וכאשר הביאונו ביום השלישי לקסרקטינו של הגדוד והעמידונו שורה אחת ארוכה בחצר הגדולה, חנקתי בגרוני דמעה אחת: אני חמלתי, חמלתי על שלוש שנים חדשות, על שלושה קיצים ושלושה חרפים שיעברו עלי במקום הזה, ואני לא אדע על מה עברו עלי.

הקסרקטין היו בקצה השני של העיר ואנחנו עברנו דרך הרבה רחובות העירה. בתופים ובחלילים העבירונו. חלונות הבתים הקטנים נפתחו וראשים רבים הציצו משם עלינו. על גזוזטרות ועל מעקות הבתים עמדו נשים עבריות והכירו מתוך אנחות בשלנו. גם עלי נאנחו. מה־טוב, מה־טוב שהכירוני בתוך אלה ושנאנחו גם עלי…

וכאשר הביאונו אל חצר הקסרקטין שמאחורי העיר וסגרו עלינו את השערים הגדולים – נכמרו ניחומי על שלוש שנים, שלושה קיצים ושלושה חרפים וחפצתי להתפלל עליהם, שיחוננו אותן, את שלוש השנים הללו.

שלחוני, שלחוני מזה ואביא לכם בשלוש השנים האלו את המשיח! – אני העצל היותר גדול שבעולם – עשרים ואחת שנה לא עשיתי כלום ואולם עכשיו נפלאות אַראה, מופתים אעשה,– שלחוני מזה ואביא לכם במשך שלוש השנים הללו את המשיח!

עוד באותו היום נתחלקנו לשישה־עשר חלקים. המחצית נשארו בחצר הקסרקטין ההוא, ואת המחצית השניה, ואני בתוכה, שלחו בלווית אנשי־צבא אחרים למקום אחר. כי רק שני באטאליונים של הגדוד היו חונים בעיירה הזאת, והשנַים הנשארים חונים היו באיזה מצודה נבדלת הרחק מן הישוב.

לכתחילה שמחתי על זה שעלי עוד לצאת מן השערים האלה וללכת כברת־ארץ גדולה… אלא תיכף נתתי עם לבי: במצודה נבדלת, הרחק מן הישוב, ויֵצר לי הדבר עד מאוד.

אמנם בטרם שהלכו העמידונו עוד הפעם בשורה, ושר־הגדוד עבר עלינו והיה מנחמנו: שלא יעזבנו חס־וחלילה, שיבקר אותנו שם במצודה לבקרים.

תנחומים, תנחומים!…

כמה שלא היה לבי טוב עלי – אני בכל־זאת שׂחקתי! לא יכולתי לעצור בשׂחוק הקל שנח על שפתי לדברי הממזר־יוּנג¹³³ הזה, היודע כיצד להתעלל בנו טרם לכתנו.

אָה, לא יעזבנו, לא יעזבנו, חלילה.

ואולם תיכף ראיתי שאיני אלא טועה; הוא לא היה ממזר־יוּנג כלל; הוא היה עובר עלינו ההולכים מזה ומנחמנו מלב תם, והכל נתנחמו מדבריו… הוא רק קרב אלי ונשען בשתי זרועותיו על כתפַי.

הוא היה ממזר־יונג בכל זאת! את בת־צחוקי צד מעל שפתי…

הוא עמד נשען עלי בכל כובד גופו, העמיד עינים שוחקות בעיני ושאל:

– עברי?

– עברי, רום־מעלתו! ־ עניתי ונשמתי קצת בפניו.

– ובמה היית עוסק שם בביתך כל השנים? – שאלני שר־הגדוד הקטן והבריא הזה והוא נשען עלי ופניו שוחקות.

אני נשמתי עוד הפעם… ואולם שר־הגדוד הקטן עשה את עצמו כלא יודע ונשאר נשען על כתפי.

– במה היית עוסק שם בביתך כל השנים? – ופניו שוחקות.

גם הוא שואל אותי במה עברו עלי עשרים ואחת שנה! האגיד לו, לרום־המעלה הזה, שאיני יודע בעצמי… שעברו עלי השָנים פתאום?… ואולם אסור, אסור לדבר עם ממזר־יונג זה בכובד־ראש.

־ לומד הייתי קצת בבית־אבותי… – עניתי לו קצרות ובשחוק קל.

־ אלף? בית? גימל? – שאלני הפיקח, זה אחר זה.

אז נשמתי בפעם השלישית בחזקה – ויסר מעלי בפעם הזאת וילך לו כשהוא עוד חוזר לעצמו את כל האל“ף־בּי”ת. אך זהו ממזר־יונג!

וכשהלך – פתחו לנו את שערי החצר ובלווית אנשי־צבא אחרים יצאנו אל המצודה הנבדלת.

אה, הוא יבקרנו, יבקרנו שם לבקרים.

ואנחנו הלכנו כל־כך הרבה!

השתרעה לפנינו דרך־מלך אחת שאין לה סוף ואנחנו עברנו בה שורות־שורות, דוממים. רק אנשי־הצבא האחרים, מורי־הדרך שלנו, שהלכו מזה ומזה, החליפו ביניהם לרגעים דברים אחדים, מעוטי־תוכן, ולא באו, כך היה הדבר דומה, אלא להוסיף אחרי כל דיבור ודיבור “מאמר” ידוע אחד.

לפעמים היו פונים גם אלינו, אלה מזה ואלה מזה, בהערות, גם כן שלא מן הענין: רגל ברגל! רגל ברגל!

עשינו להם נחת־רוח והשתדלנו ללכת רגל ברגל, אף־על־פי שלא היינו חייבים כלל…אנחנו לוּ חפצנו, יכולים היינו ללכת לא רגל־ברגל דווקא! גם את השורה הישרה היינו רשאים לעקם קצת… אָה, אנחנו הרי היינו טירונים, ועוד הכל היה מותר לנו… ואם לא היינו משתמשים באלו הזכויות – הרי מטוב־לב עשינו את זאת, שלא לצעֵר אותם, את אנשי הצבא ההולכים בצדנו.

־ רגל־ברגל! רגל־ברגל, שֵדים!

הם גם חירפו אותנו, למרות רצונם חירפו אותנו. אחדים מאתנו וַדאי שלא היו מנוסים בהליכתם, או, מה שאפשר גם כן, הבליטו קצת את גופם מן השורה – אהה, ו“איש־הצבא” כמה קשה לו לראות את זה בעיניו ולא לומר כלום.

– החישו את צעדיכם, טירונים! – קראו לנו אנשי־הצבא, – הנה ארגזיכם הקדימוכם ומחכים לכם כבר במצודה.

אמנם כך, בטרם שעזבנו את החצר הגדולה, שָׂם כל אחד את ארגזו על אחת העגלות שעמדו בשער החצר. ועוד טרם שעמדנו שורות־שורות הובלו ארגזי הטירונים, אותם הארגזים עם מסגרות הברזל הקטנים והמצלצלים התלויים בם, אל המצודה.

מאוד אפשר, מאוד אפשר, שהם באו כבר ומחכים לנו במצודה, כל אחד ארגזו מחכה לו… נָחישה, נחישה, אמנם, את פעמינו!

זמן מועט היינו ממהרים בהליכתנו, ואולם לאט־לאט שבה אליה ההתרשלות הקודמת, ראשינו צנחו קצת, זה אחר זה, ואת דבר ארגזו שכח כל אחד עד־מהרה.

ומחנה הטירונים היה גדול מאוד, אף־על־פי שמחציתם נשארה בעיר. אני לא הרגשתי כלל שנתמעט מספרו של המחנה. משלנו, אמת, לא נשארו אלא מעט, מעט מזעֵיר, ואולם מבני עם־הארץ כמעט שלא נגע מהם.

מה שהפליאני ביותר: גם המה הולכים ושותקים! מדוע שותקים גם המה? כלום מעיק דבר־מה גם על לבותיהם של אלה? נשבעתי, שדבר־מה מעיק גם על לבותיהם של אלה: הם זכרו את הכפרים!

ואחד מהם הרים ברגע זה את ראשו ושאל את איש־הצבא שהלך בצדו:

– היתנו לנו רותחין היום?

– גם רותחין וגם לחם! – הבטיח איש־הצבא בקול רם, כדי שנשמע כולנו. אז עברה רחישה במחנה, והכל התחילו להחיש את צעדיהם מחדש.

רותחין ולחם, – אה, הם לא זכרו את הכפרים כלל. הם היו רעבים וצמאים ולא זכרו את הכפרים.

ואיש־צבא אחד, שהלך בראש, הרים פתאם את קולו והתחיל לשיר על־דבר “שמונה בתולות ואחד הוא; הן ליער – אף הוא שם! הן לקמה – שם אף הוא!”

הרים את קולו והחזיר את פניו אלינו וקרץ לכל המחנה שיילָווּ אליו כולם. כשהתחילו הכל לשיר בבת־אחת, אבדה השירה את ערכה וחינה המעט: שמונה בתולות וכל הגדוד! שמונה בתולות וכל הגדוד!

־ ישירו גם העברים! – עלתה מחשבה בראש איש־צבא לא פיקח. הוא הן ראה שאין לבם את העברים אל השירה.

־ התחל, התחל, יענקל!

יענקל זה, שלא היה יענקל כלל, כי אם אָשר סנדרוביטש, ושהלך עמדי בשורה אחת, נשא עליו תמיהַ את עיניו, – הוא היה כולו שקוע בהרהורו באותו רגע ולא הבין לכתחילה, מה זה סח.

־ שירה לנו גם אתה!

אך עתה הוברר לו לסנדרוביטש, מה זה רוצה ממנו ויפער את פיו ובקול רם מאוד נכנס לתוך ניגונו של עם־הארץ:

– אַי פאָניע¹⁴ ! פאָניע!

השירה, כידוע, אחרת היתה לגמרי, אלא מה שהיו שרים נבלע בניגונם, הכל התאים לו, ואי־אפשר היה להכיר כלום.

־ כיצד אתה שר, כיצד אתה שר, סנדרוביטש? – שאלתי אותו בלחישה.

הוא הסתכל בי והניע עלי בראשו כשהוא מריע בקולו: אי פאָניע! פאָניע!

־ צדקת, צדקת, סנדרוביטש! – אני התאפקתי שלא לפרוץ בצחוק והרימותי אל קולי גם אני: אַי פאנָיע! פאָניע!

בשעה מאוחרת בערב באנו אל המצודה. עייפים היינו ועשינו מה שביקשו אותנו… וכשציווּ אותנו לעמוד בשורה אחת עוד הפעם. עמדנו עוד הפעם, מתוך לאוּת עמדנו, זה בכתף זה, וחיכינו מתוך צפיה: מה יעשו בנו עכשיו? והם לא חפצו כלום, אלא למנות אותנו מחדש היו רוצים, ולחלק אותנו לשמונה לגיונות ולא יותר.

– עכשיו טלו את ארגזיכם, וכל רוֹטה¹⁵ ורוטה אל קסרקטינה!

הטירונים מיהרו אל העגלות הטעונות ארגזים, אלה על גבי אלה, שחיכו להם, אמנם, כאן שעות אחדות. בחצי האפלה כמעט שלא הכיר כל אחד את ארגזו, וטרם שהורידוֹ, מישמש בו, גיפפו, ויש אשר גם שאלו: האתה הוא, ארגזי? – ונטלו על כתפו והביא אותו אל הקסרקטין.

וכאשר נכנסתי גם אנוכי אל הקסרקטין, חזק עלי יגוני עד מאוד, כי ראיתי את הכתלים והנה הם לבנים ואת הערשות ראיתי והנה הם רבים וצרים ודבוקים זה לזה, ואת כל הנפש שנכנס אתי ראיתי – ועמדתי בהיכנסי וקראתי: איני רוצה!

אני קראתי כך בבלי־דעת, ואל עצמי קראתי… כי אמי לא היתה עמדי במקום ההוא, אמי וסינורה הטוב כדי לאחוז בו…

אמי לוּ היתה כאן, אמי וסינורה, ואז היה התינוק הגדול קורא בקול: איני רוצה! ותופש בידים גדולות את הסינור.

ויגוני חזק עלי עד מאוד; הדבר הקשה, שצף עוד הפעם במוחי, ושלא יכולתי להבין בשום אופן, היו אלו שלוש השנים… כבר ראשי סובב עלי, ואני – דבר זה כמה לא מובן לי, איני הולמוֹ, איני הולמוֹ, ־ שלוש שנים… שלמות! חי נפשי, אני את המשיח אביא לכם!

שנַים קרבו אלי וקראו מתוך צהלה: ואתה, אתנו אתה?!

אלה היו אחד סנדרוביטש ועוד אחד משלנו.

אחזתי אותם בידם, כי שמחתי בם ברגע הזה עד מאוד, ושאלתים: מי עוד כאן משלנו?

– רק שלושתנו! – והעיפו את עיניהם על־פני כל האולם שהיה רוחש כולו מעַם־הארץ.

– רק את שניכם השאירו לי! ־ קראתי, ולא הרפיתי מהם – אהה, בני־הבליעל הללו, השאירו לי רק את שניהם! באפלת הערב לא ראיתי כיצד חילקוּ, והם השאירו לי רק שנַים… את נחמיה דוכן הניחו איתם בעיירה, וכאן לא השאירו לי אלא את שניהם!

– רחישה זו –, קרא האחד שעמד על ידי, ־ הרי היא בשל הרותחין שהביאו בקומקומיהם ממטבחו של הצבא, שמא נשתה גם אנחנו?

– כאן?

– והיכן? נלכה, יש לי כוֹס וכף קטנה וסוּכּר.

ברגע זה קרב אלינו איש צבא וגלה את אזנינו דבר גדול אחד, שלא ידענו קודם. בקירבת המצודה הזאת ישנו עברי וחנוּתו, ואנחנו לא ידענו!

– כמדומה לי, – אמרתי להם לשנים, – שאנו יכולים לרדת אליו לחצי שעה? הם הסכימו לזה תיכף.

לפני רדתי נזכרתי בדבר־מה, פתחתי את מלתחתי והוצאתי משם מחברת אחת מקופלת בנייר, ושלושתנו ירדנו אל העברי.

העברי לא מצא חן בעיני כלל; הוא ודאי גר כאן יחידי, זה שנים ויובלות, ובמשך הזמן נעשו פניו דומים לפני אנשי המחוז הזה. ואולם בנו הקטן – הייתי תמיהַ עליו, נשאתיו קמעא על זרועותי והייתי תמיהַ: העינים השחורות הללו, מהיכן לו, לילד זה?

– היכן היא אמך? – שאלתי את הילד.

הילד הרים את כפיו הקטנות למעלה ואמר בתום ובעצב־ילדים:

– היא עלתה השמימה.

השמימה, השמימה עלתה עם עיניה השחורות, אָה, לה היו העינים השחורות!

ואחד מאתנו קרא אליו את החנווני ושאל אותו בלחישה אם יש לו יין־שרף.

החנווני הסתכל בנו רגע והניע את ראשו בהחלט: אָיִן.

– וחלב?

– חלב ישנו. – והלך לו וירד אל המרתף והעלה לנו משם יין־שרף.

שחקתי והבינותי ששיקר לנו ושאין חלב בביתו כלל. ואחרי שמצאתי בו את הדבר הטוב הזה, גמרתי למסור לו את מחברתי המקופלת בנייר. משלנו הוא!

– לשנים ימים, אדוני, ולא יותר – קראתי במסרי לו את מחברתי, ואולם מכיון שראיתי את מחברתי בידו והתחרטתי

*

שם היו שירי האחרונים –

בטרם שירדתי אליו, אל העברי, נזכרתי בשירי האחרונים המונחים אתי במלתחתי – אָה, אותו עברי – בודאי יש לו אוהל־ישרים, חדרים קטנים ושקטים, וקוֹמוֹדה¹⁶⁶ ישנה לו בוַדאי אחת בטוחה בחדר האחרון, תהא המחברת מונחת שם בין תכשיטי אשתו, ולא כאן בקסרקטין.

ואולם בראותי את שירי האחרונים בידו התחרטתי, כי אף־על־פי שמשלנו הוא, אלא לא זהו… גם אשתו עלתה השמימה, את תכשיטיה בודאי מכר, והקומודה עומדת פתוחה…

וכששבנו אל הקסרקטין, היכני לבי: אהה, לא בידים אמונות השארתי את שירי האחרונים.

חפצתי לשוב ולקחתם, אלא שאי־אפשר היה, כי נזעקנו עוד הפעם מכל פינות הקסרקטין לעמוד בשורה אחת.

הרי הם מונים אותנו שוב! מי יודע כמה פעמים יעמידונו עוד היום בשורה וימנו אותנו… ואולם זאת היתה הפעם האחרונה!

הפעם עמד לפניו פֶלְדפֶבּל גבה־קומה וקרא מעל הגליון את שמות הטירונים.

– הסכת ושמע – לחש לי סנדרוביטש – שמותיהם! שמותיהם!… – ואני עשיתי את אזני כאפרכסת.

– קראַסנוֹשצוֹקי!

– אנוכי!

– דוֹרוֹפֵיאֶב! ניקיטה דורופֵיאֶב!

– אנוכי!

– טיִמוֹשקיִן, איִוואַן!

– אנוכי!

אני עמדתי בחלון שהיה יוצא אל הכיכר הרחבה שלפני המצודה. אני את הכיכר לא ראיתי בעדו, מבטי צללו לתהום לילה שחור ורחוק מאוד… כשהרגשתי מאחורי את השנַיִם שהשאירו לי, גחנתי אליהם ושאלתים: איפה אישן הלילה?

הם הסתכלו בי בעינים תמהות, כי לא הבינו את שאלתי, גם אני הבינותי את שאלתי אך מעט.

– כלום אשכבה בתוך אלה ואישן? – הוספתי ושאלתים.

הפעם הבינותי היטב את שאלתי, ורק אחת לא הבינותי, כיצד זה אשכבה כל הלילה בתוך אלה ואישן?

רעיון נפלא ניצנץ רגע במוחי, וככה קל, ככה קל הוא הדבר לעשותו! אני לקחתי את סנדרוביטש והנחתיו על ערש מזה, ואת השני רפאלוביטש על ערש מזה, ואני שכבתי באמצע. אחרי רפאלוביטש היה שוכב טימושקין, איוואַן טימושקין, ואולם זה לא היה שייך לי כלל.

אני ישנתי בלילה ההוא שינה קצרה, ואולם שנתי עָרבה לי בין השנַים.

זאת היתה שינה עריבה במקצת וטרופה גם יחד. עם כל יקיצה הרימותי את ראשי וצפיתי והאזנתי, נדמה לי שדבר־מה אורב לי כאן באפלת הקרקטין. אה, אני ידעתי: זה ארב לי יום־רע אחורי כָתלי הלילה…

*

אָרַב לִי יוֹם רַָע אֲחוֹרֵי כָתְלֵי לַיְלָה:

עִם קֶשֶׁת אֵשׁ וְחִצִּים עָמַד לוֹ בַמַּאֲרָב –

וְחִכָּה;

לַבֹּקֶר – שִׁבֵּר שַׁעֲרֵי הַלַּיְלָה,

וּכְתַיִשׁ פֶּרֶא קָפַץ אֶת הָעוֹלָם,

וַיֵּט אֶת שׁוֹטוֹ־אֵשׁ עַל רָאשֵׁי הָרִים שׁוֹתְקִים.

וְהִכָּה –

חַי וְגֹולֶם.

לַבֹּקֶר מְצָאַנִי עוֹמֵד בְּרֹאשׁ מוּרָד,

בְּיָדַיִם שְׁלוּבוֹת עַל לְבָבִי,

וּבְפָנִים צוֹפִים אֶל הַמַּעֲרָב –

לְפַאֲתֵי שְׁחָקִים כֵּהִים וְלֹא־בְרוּרִים,

שֶׁהָיוּ לִי לְסִתְרָה כָּל הַלַּיְלָה.

הוּא טָס –

הוּא טָס עָלֵי עִם שֶׁמֶשׁ וְעִם רְעָמִים!

אֲחוֹרֵי גַּבִּי אֶשְׁמַע מְעוּף הַיּוֹם הָרָע,

עַל רֹאשִׁי נִתַּךְ נִפְנוּף כַּנְפֵי דָמִים –

הוּא בָא, הוּא בָא –

מֵרָאשִׁי צוּרִים,

מִפִּסְגּוֹת הָרִים רָמִים,

צוֹרֵחַ לִי, מְבַשֵּׂר לִי אֶת בּוֹאוֹ!

עוֹד מְעַט, עוֹד מְעָט –

וּפָעַר עָלַי לוֹעוֹ,

וְתָקַע בִּי אֶת שִׁנָּיו…

הוֹי מַה זֶּה הָיָה לִי, וְלָמָּה כֹּה אֶפְחָדָה?

אֵי תוּגָה גְדוֹלָה מִתּוּגַת יוֹם הֶעָבָר?

אֵי אָסוֹן גָּדוֹל מֵאָסוֹן הַהֹוֶה?

לָמָּה כָּכָה אִירָא אֶת הַיּוֹם הַבָּא,

וּצְפִירָה זוֹ הַקְּרוֹבָה?

הֵן הָיְתָה עֵת נֶחְמָדָה

וְהֵבִיא לִי כָּל בֹּקֶר בְּשׂוֹרָה־טוֹבָה

צְרוּרָה בְּכָנָף לְבָנָה –

בִּכְנַף הַשָּׁחַר;

וּקְשׁוּרָה עַל חוּטֵי שָׁנִי –

עַל קַרְנֵי שֶׁמֶשׁ.

וְהַלַּיְלָה פָנָה,

לֵיל הַסְּתָרִים חָוָר –

וְעוֹד אָנֹכִי עוֹמֵד וְרֹאשִׁי מוּרָד,

וּזְרוֹעוֹתַי נְתוּנוֹת עַל לְבָבִי,

וּפָנַי אֶל מַעֲרָבִי…

ואנחנו השכמנו בלילה. קול אחד עבר בכל הקסרקטין וכולנו השכמנו. החלונות עדיין השחירו. לאור הכהה של עששיות עשנות אחדות היו הטירונים מתנערים, ממשמשים בעיניהם, מתגדרים מתוך ישיבה, ורגלים חמות־חמות נבלעות פה ושם במגפיים שעמדו כל הלילה תחת העשר בקרה.

כשנקרעו עפעפי מיהרתי וישבתי ובעיני הבהיק יומי הרע. השחר עדיין לא עלה ויומי הרע הבהיק מתוך חצי־האפלה, עם ריח ההמון המתנער בקסרקטין.

התלבשתי מהר־מהר; רק שלא לשבת בלי בגדים בחדר־המשכב הגדול הזה! איש־צבא אחד עבר על־ידי ועמד כשהוא תוהה על רגלי, ואולם לא על רגלי היה תוהה, רק על הפוזמק.

– פוזמקאות אסורים כאן!

– ומה אשים על רגלי? – שאלתי אותו שאלת־חכם.

– היום עדיין רשאי אתה לשים עליך את אלה, ואולם להבא אתה צריך לסמרטוטים.

– מה?

– סמרטוטים שמחתלים בהם את הרגלַים!

– טוב מאוד! בקרוב יהיו לי סמרטוטים! – קראתי ואני העיפותי את עיני סביבותי וראיתי במה מחתלים אחרים את רגליהם ובאיזה מהירות מלאכה זו אצלם נעשית.

– אה, שר־הגדוד מקפיד!… – גמר איש־הצבא בחצי קולו והלך לו.

אני אעשה מה שעושים פה כולם, – הכל, הכל אעשה כמותם, רק שלא להרגיש את עצמי ככה זר בתוכם ושלא תארכנה לי השנים…

זה היה רעיון סתם שעבר וחלף במוחי, זה היה שקר קטן שחפצתי לעשות בנפשי ושלא עלה לי… כי האמנתי ביומי הרע הראשון אשר הבהיק לי כאן באותו רגע שנקרעו עפעפי.

זר אהיה בתוכם והשנים תארכנה, תארכנה לי עד מאוד…

לא הספקתי לרחוץ יפה את פנַי במים הקרים וקול עבר בקרסקטין:

– לטיול!

מטיילים כאן! מיהרתי לנגב את פנַי ולעמוד בשורה שחיכתה לי ולעוד אחדים. כשנתאספנו כולנו, יצאנו ביד רמה מן הקסרקטין לטייל באשמורת הבוקר הראשונה.

בכיכר שלפני המצודה עמדנו. הפֶלדפֶבל שהיתה לו טביעת־עין הכיר את שׂר־לגיוננו מרחוק, כשהוא יוצא מביתו והולך הלוך וקרוב אלינו.

הפלדפבּל פנה אלינו ואמר לנו במהירות ובחצי קולו, ששר־הלגיון הוא! והריהו בא כדי לומר לנו שלום ולשמוע כיצד יענו לו. ואתם ענו לו ביחד כך וכך – קאפיטאן הוא!

שר־הלגיון אמנם קרב אלינו. הפלדפבּל הכריז “הס” שלא לצורך, ושר־הגדוד אמר לנו “שלום”. הכל ענו לו, כמובן; הוא העמיד את אָזניו, האזין והעקים את חטמו, אז אמר לנו עוד הפעם “שלום” – וגם הפעם העקים את חטמו…לא, לא מצא המענה חן בעיניו! אלא שלא אמר כלום – טירונים! – מבלי הגד כלום שב בדרך שבא. עכשיו ודאי ישוב וישכב, כי מה יעשה זה באשמורת־הבוקר הראשונה? גם הפלדפבל נתקנא בו בקאפיטאן ומסר אותנו בידי אנשי־צבא אחדים, שפסים לבנים תפורים להם בכתפם על גבי השליפרות¹⁷⁷ והלך לישון גם הוא.

ואנחנו טיילנו. אלא שרימו אותנו לכתחילה, זה לא היה טיול כלל! הם לימדו אותנו כיצד צועדים, כיצד הולכים רגל־ברגל. רגל־ברגל – זהו העיקר! ואחרי העיקר לימדונו כיצד רצים וכיצד עומדים מתוך ריצה, גם זה עיקר! ואחר־כך לימדו אותנו כיצד צריכים לחזור, וכשהיינו מתקשים בלימוד זה, אמרו לנו האדונים המורים שעלינו לשכוח כל מה שעבר עלינו בביתנו, את הכל צריכים לשכוח ולהתחיל מחדש!

ברגע זה עברנו על־יד חנותו הקטנה של העברי. החנות היתה כבר פתוחה, ואני נזכרתי בשירי האחרונים…

אז עמדתי וקראתי לאחד מאנשי הצבא: אהה, אדוני המורה, הנה לבי התחיל נוקף, אֶכנס־נא לכאן ואקח לי כוס מים קרים!

הוא הירשני ואני נכנסתי מהר אל החנות וקראתי אל העברי שהיה עומד בחנותו ומטפל בסחורותיו.

– את מחברתי הבה לי!

פני החנווני חוורו כסיד. אני וַדאי שקראתי בקול ופניו חוורו כסיד. רק זקנו הקצר הצהיב.

– איני זוכר… איני זוכר בשום אופן להיכן הנחתיה!

אויה לי, הוא מגמגם! אין החנווני אומר לי ישר: קח ולך! – הוא מגמגם, הוא מגמגם!

אני מיהרתי ופרצתי בעד הדלת הצרה למעונו: את המחברת! את המחברת!

לקולי הקיץ הילד הקטן שהיה שוכב במיטה, ואנוכי לא ידעתי. הוא פקח את עיניו השחורות, הכירני ולא נבהל.

מיהרתי אליו וחיבקתיו – מה־טוב, קטני, שלא נבהלת, ואולם הגד לי, הגד לי, קטני, מה עשה אבא במחברת המקופלת בנייר שמסרתי לו אתמול?

– הוא שרף אותה באש, ־ ענה לי הילד בתום ובעצב־ילדים, כמו שענה לי אתמול עד דבר אמו שעלתה השמימה.

– הוא שרף אותה באש! אהה! וגם את אמך המית, קטני!

את הדברים האחרונים לא קראתי בקול, זה היה רעיון אשר ניצנץ במוח מוכה־תמהון.

עזבתי את הילד מבלי שהודיתי לו. אני ראיתי, ראיתי שאסוני נגע עד לבו; עזבתיו ומיהרתי החנותה: שם תפשתי את הזקן הקצר והצהוב לתוך ידי: את שירי האחרונים שרפת!

– דברים אסורים מסרת לי לשמור… אני לשר־הלגיון אגיד!

אז ניענעתי אותו בזקָנו וקראתי לו בדמע ממש: שם לא היה יין־שרף, כלב שבכלבים! שם היו שירי האחרונים…

פני החנווני חוורו עוד יותר והתחיל מגמגם מתוך פחדים שאין לו, אין לו יין־שרף… שלא שתיתי אצלו יין־שרף כלל, כך יגיד בפירוש – לא שתיתי!

ואני יצאתי החוצה כדי לטייל קצת עם שאר הטירונים… איש־צבא זה, שהירשה לי להיכנס ולשתות כוס מים קרים מצא דבר־מה בפני ושאלני על לבי.

– אה, לבי אינו נוקף עוד, עכשיו סובב עלי ראשי, אדוני המורה! אלא אין בכך כלום… לטייל אני יכול.

– ובכן, התחיל האדון המורה לדרוש, ־ אתם צריכים לשכוח כל מה שהבאתם אתכם משם, ולהתחיל כאן מחדש!

אהה, הרי אני מתחיל מחדש! אני מתחיל מחדש! גם שירי האחרונים עוד אינם אתי… חמל עליהם אותו חנווני!… עכשיו אני מתחיל מחדש. – מי יודע, אפשר יעלה לי – חד ותרי!

*

פִּלְאֵי־פְּלָאִים! כָּל הַחֲכָמִים

לְמִקְּטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם –

כֻּלָּם, כֻּלָּם עַכְשָׁו יוֹדוּ:

הַכֹּל אֶפְשָׁר פֹּה בָּעוֹלָם!

אֲנִי הָיִיתִי תְמוֹל שְׁפַל־בֶּרֶךְ,

עוֹבֵר־בָּטֵל, גַּל־עֲצָמוֹת;

חָזִי נוֹבֵל, לִבִּי נָמֵק,

צֵל! צֵל נִגְרָר עַל אֲדָמוֹת.

וְלֵחִי נָס, וְקוֹלִי שָׁפֵל,

וְעֵינִי רַכּוֹת וְהִנָּן דּוֹמְעוֹת,

שִׁנַּי נָשְׁרוּ, פִּי מְמַלְמֵל,

וְאָזְנַי כָבְדוּ וְאֵינָן שׁוֹמְעוֹת.

וּבִן־לַיְלָה – פִּלְאֵי פְּלָאִים!

לְכוּ הַבִּיטוּ מַה שֻּׁנֵּיתִי;

הַס כָּל פִּשְׁפֵּשׁ, הַס כָּל פַּרְעֹשׁ,

כָּל הָעוֹלָם הַס בְּצֵאתִי!

רְאוּ־נָא כַּמָּה עֹז לָבַשְׁתִּי!

וְכַמָּה גְּבוּרָה יְעָטָתְנִי;

גַּם בִּבְלִיטוֹת שׁוֹקַי נִכָּר

אֹמֶץ לִבִּי וְגֹדֶל חָסְנִי.

צַוָּארִי נָטוּי וְרֹאשִׁי זָקוּף,

וּשְׁתֵּי עֵינִי מְזָרוֹת זִיקִים –

אַךְ זֶה גִּבּוֹר בַּגִּבּוֹרִים!

אַךְ זֶה מַזִּיק בַּמַּזִּיקִים!

גִּיגִית חָזִי, רֹחַב צַעֲדַי, ־

מִי לִי דּוֹמֶה? מִי לִי דּוֹמֶה?!

וְגֵהוּקִי וּפֵהוּקִי –

כָּל הַקִּרְיָה הוֹמָה הוֹמָה…

קְעָרָה אַחַת כְּרוּב וְדַיְסָה –

וּכְבָר דַּי לִי, דַּי וְהוֹתֵר,

וּפָסוּק אֶחָד בְּאֵם־אִמְּכֶם –

וּכְלוּם לֹא יוֹתֵר, כְּלוּם לֹא יוֹתֵר.

כֻּלִּי אוֹמֵר: גִּבּוֹר־חָיִל!

כְּבוֹד אַבִּירִים עָלַי חוֹפֵף;

שׁוֹקַי בוֹלְטוֹת מֵאֲחוֹרַי,

וּלְפָנַי הוֹלֵךְ לוֹ הַמְּתוֹפֵף.

פִּלְאֵי־פְּלָאִים! אַךְ בִּן־לַיְלָה –

לְכוּ הַבִּיטוּ מַה שֻּׁנֵּיתִי;

הַס כָּל פִּשְׁפֵּשׁ, הַס כָּל פַּרְעֹשׁ,

כָּל הָעוֹלָם הַס בְּצֵאתִי!

למחרתו של אותו יום היה הקסרקטין מלא תשואות. זה היה יום־הראשון, אחר־כך הסכנתי גם עם זה, ואולם אותו “יום־הראשון” היה הראשון!

הם קמו מתוך צהלה, וכל הקסרקטין נתמלא הימנה בין־רגע. בלילה נמו ושנתם עָרבה להם עד מאוד, ועכשיו קמו בני הכפר הללו, כולם, כולם קמו ומתוך צהלה, והרי המה רוחשים־רוחשים באולמה של הקאזרנה¹⁸⁸ הגדולה. דבר־מה המה חורשים לעשות היום, עדיין לא אדע מה, – עוד מעט, עוד מעט ואדע.

אהה, לא בקבוקי היי"ש המלאים שהיו מביאים בגניבה אל הקסרקטין, ולא שתיה זו כדת מכוסות של חמין בבת־אחת, לא הרקיקה לאחר שנתרוקנה הכוס לתוך הגרון, גם לא המחולות ולשונם באותו יום, לכל אלה כמעט שלא שמתי לב, רק ההרמוניקה, ההרמוניקה של בן הכפר – כמה זרה היתה לי, כמה זרה ובלתי־מובנת!

רגע אחד הייתי מחליט לשמוע, לשבת בלב קופא ולשמוע. סוף־סוף כלי־נגינה היא… קצת עקשנות, קצת עקשנות ולא יותר!… ואולם אך לרגע עצרתי כוח – הרי אני נופל אין־אונים וכובש את פני על אָזני בכר התבן של ערשי – אין אני הולמה את ההרמוניקה, איני הולמה ואינה מבינה כל־עיקר!

הילולא וחינגא באולם: הרי הם שותים ויוצאים במחולות, הרי הם שותים ונותנים את קולם בשיר־ וההרמוניקות, אלי, אלי! מאז הבוקר לא חדלו קולותיהם הצורמים והצורדים בקסרקטין.

אָה, מי שלא ראה את הטירוני הקוֹסטרוֹמי שכבר לגם הגוּנוֹת מן הבקבוק, כיצד צנח קצת ראשו על כתפו, כיצד הפשיל למחצה את העינים הקטנות למעלה בחוריהן ושר מתוך גיהוקים קלים וצפצפניים, שר ומותח ברעש את התיבה אשר בחיקו ומכנסה ברעש, מותחה ומכנסה – ואין מנוס, ואין מנוס מפניו.

אחר־כך השלמתי גם עם זה… ואולם אותו היום־הראשון –

אני ספקתי כף בחשאי, נשכתי את בשרי בחשאי,– לולא בושתי, הייתי מורט את שערותי לעיניהם ובוכה בקול רם, כי לא היה מנוס לי!

כשפנה היום לערוב התחילה גם השמחה שוקעת בקסרקטין, הבקבוקים האחרונים מתרוקנים, ההרמוניקות ניחרות ונאלמות, והטירונים נופלים אחד־אחד על פניהם.

אז קמתי אנוכי ממקומי והלכתי קמעא לאורך אולמו של הקסרקטין.

גם אני עייפתי במשך היום, גם אני – מאוד אפשר שהייתי מתנועע בלכתי, אפשר שיכּור הייתי גם אני – ההרמוניקות הרי הן היו מנגנות מאז הבוקר, מאז הבוקר! ומששכבו – קמתי והתנועעתי קמעא גם אנוכי, בלכתי אחת הנה ואחת הנה בקסרקטין.

– היֹי, טי¹⁹ ! אתה אמור לי, מה שמך?

ראש צהבהב ושיכור אחד התרומם מאיזה ערש ושאל לשמי.

אני הסתכלתי בו מרחוק ולא עניתי לו. לוּ גם הגדתי לו את שמי, הוא ודאי שלא היה זוכרו כל עיקר.

– אתה, הרי אתה טימוֹשקין!

– אני? אני טימושקין? – אני כמעט שנבהלתי ואמהר ואלך לי.

– טימושקין! טימושקין! יודע אנוכי! – קרא אחרי הראש הצהבהב והשיכור הזה, ושוב צנח על כר התבן ונחרתו אימה.

הם שכבו כבר כולם. בריאי־אולם, אדומים ומזיעים.

ובעברי עליהם – ולא היה לי מובן גם זה: כיצד מבריאים ומאדימים ככה בני־אדם?

אלי, אלי, כיצד מבריאים ומאדימים ככה?!

אני שבתי לזוויתי והנה סנדרוביטש יושב בקצה ערשי ופניו נופלים וראשו צונח בדאגה על לבו.

– מה זה היה לך, סנדרוביטש?

– לבי… ענה לי סנדרוביטש בקול שפל, והרים אלי את פניו החוורים. – אהה, חולה אני בלבי, אחי…

ישבתי על ידו, הנחתי את ראשי על שכמו, ובקול רפה־רפה לחשתי לו:

־ ניחא, ניחא הרבה יותר, אחי, שיהא קצת הלב חולה, רק לא להאדים ככה ולא להבריא כמותם.

ובעודנו יושבים – והדמדומים התגנבו אל הקסרקטין, ואיש לא ראה ואיש לא שמע, וכתבו באותיות זהב על כתלי הקסרקטין ותקרה מעל לראשינו:

גלוּת ־ ואיש לא ראה ואיש לא שמע…

*

אֱמֹר: זֶה הָיָה חֲלוֹם!

וֶאֱמֹר: הָיָה הַחֲלוֹם רָע –

שָׁמַעְתָּ מְעַט וְלִבְּךָ זָע,

וְנֶאֱנַקְתָּ דֹּם…

וּרְאֵה: הֵם הִכִּירוּנִי שָׁם –

וַאֲנִי לֹא הִתְפַּלֵּאתִי;

הֵן לֹא שִׁחַתִּי תָאֳרִי, בְּצֵאתִי

לָגוּר עִם חָם.

כְּלוּם הֵקִיא מִי אֶת חֲלֵב אִמּוֹ?

וְאֶת דָּמָהּ אֲשֶׁר סָפָג – שָׁפָךְ?

וּמִי אֶת עוֹרוֹ הָפָךְ?

וְאֶת יְרֵשַת אָבִיו אֲשֶׁר עִמּוֹ?

בְּכָל אֲשֶׁר אָנֹכִי בָא –

שָׁם שְׁכִינָה טְמִירָה עִמִּי הוֹלְכָה,

וְשֶׁמֶשׁ רְחֹקָה אַחַת עָלַי מוֹלְכָה,

וַחֲלוֹם אֲשֶׁר לֹא בָא…

וּפְתֹר: כַּאֲשֶׁר בָּאתִי תַּחַת גַּגָּם –

לָמָּה כָּכָה נְבוּכוֹתִי?

וִיגוֹן־עוֹלָמִים לָמָּה תָּקַף אוֹתִי,

בְּיוֹם חַגָּם?

לָעֶרֶב הַכֹּל נִשְׁקַע בְּתוֹךְ צְלָלִים –

וְהִנֵּה הֵם מִתְגַּנְּבִים הַדִּמְדּוּמִים,

מַזְהִירִים וַעֲגוּמִים,

וְהִתְחִילוּ כּוֹתְבִים עַל הַכְּתָלִים ־ ־

אֲנִי רוֹאֶה, אָחִי, וְעֵינֵיךָ כָּלוֹת,

וּזְהַב דִּמְדּוּמַי סְבִיבְךָ רוֹחֵשׁ;

וּבַחֲשַׁאי אֶשְׁמַע – וְאַתָּה לוֹחֵשׁ:

גָּלוּת… גָּלוּת –

ברלין

(פרק מהפואֶמה “בדרכי תבל”)

כִּפַּת הָרָקִיעַ –

הִינוּמָה,

הָאֲדָמָה הַיְּרֻקָּה – שַׂלְמָה;

וְאַיֵּה הַכַּלָּה?

הַגְּאֻלָּה הֵיכָן הִיא?

יַרְאֶה הִיא לְהוֹפִיעַ

לְעֵינֵי כֹּל עֲרֻמָּה.

הַהִינוּמָה כְּחֻלָּה, וִירֻקָּה הָאֲדָמָה –

עוֹלָם נָאֶה, בְּלִי עַיִן רָעָה, עוֹלַם־יְקָרוֹת,

וְכַמָּה אֲנָחוֹת, וְכַמָּה שְׂמָחוֹת

נִשְׁקָפוֹת מִתּוֹךְ יָמִים – עֵינַיִם בָּרוּת!

וְשֶׁמֶשׁ עוֹלֶה וְשׁוֹקַעַת חַמָּה –

רַק אֵל־נָא יְיַסְרֵנִי אֱלֹהִים

עַל דְּבָרַי הַחַטָּאִים:

אִלּוּ נִתַּן בְּרַגְלַי הַכֹּחַ,

שָׂשׂ הָיִיתִי בַּחֲשַׁאי מִכָּאן

אֵי־לְאָן לִבְרֹחַ.

תִּשְׁאַל: לְאָן? הוֹי, אַל תִּשְׁאַל, כִּי לֹא לְהָשִׁיב…

מַעְגָּל הוּא, בְּמַעְגָּלוֹת אָחוּז, –

אֵין שְׁבִיל, אֵין דֶּרֶךְ וְנָתִיב

לִפְנֵי מִי שֶׁמְּבַקֵּשׁ לָנוּס;

מַעְגָּל בְּתוֹךְ מַעְגָּלוֹת, בְּלִי קֵץ, –

כָּל יְצִיאָה הִיא מֻפְרֶכֶת;

רַק אַחַת אֵדַע: רְצוֹנִי עַתָּה לְהִתְפָּרֵץ

מִתּוֹךְ יָמַי, מִלֵּילוֹתַי,

לַעֲזוֹב הַכֹּל, וּמִכָּאן לָלֶכֶת…

אֵין כָּל “לְאָן”… לַשָׁוְא, לַשָּׁוְא

אֵלִי כְּנָפַיִם לִי הִצְמִיחַ;

גַּן־הָעֵדֶן, אֲהָהּ, הוּא סָגַר עָלַי בְּמַנְעוּלָיו,

בְּשִׁבְעָה בְּרִיחִים, בְּרִיחַ עַל בְּרִיחַ;

הוֹי, אֶרֶץ – גַּל גָּדוֹל שֶׁל אַשְׁפָּה וּגְבָב,

הוֹי, שַחַק – עָשָׁן וְעָנָן־עָב,

רְצוֹנִי לְהִסְתַּלֵּק מִכָּאן, מֵרָחוֹק שְׂאוּ שָׁלוֹם רָב;

אַךְ גֵּיהִנּוֹם אַתָּה, שְׂנֵאתִיךָ גֵּיהִנּוֹם, בַּאֲשֶׁר תִּמְשׁוֹל וְתִשְׂתָּרֵרָה

בְּאֵשׁ וָזֶפֶת שֶׁלְּךָ, בְּגָפְרִית בּוֹעֵרָה.

הֵן לוֹ אֶמְצָא אֵלֶיךָ שְׁבִיל – –

אֶתְלַבֵּשׁ מִיָּד בִּדְמוּת אַחֶרֶת,

אֶת עַצְמִי בְּעֹז אֶל קִרְבְּךָ אָטִיל,

אַבְחִין בְּךָ לְפִי אֹדֶם הָאַדֶּרֶת.

לֹא עוֹד אֹבֶה לִהְיוֹת כַּאֲשֶׁר הִנְנִי, לִהְיוֹת אוֹתוֹ הָאִישׁ…

לֹא עוֹד אֶרְצֶה לִהְיוֹת הָעַכָּבִישׁ,

לָכוּד בְּרֶשֶׁת קוּרַי הַשּׁוֹאֲפִים לְסַבְּכֵנִי…

אֶחְפֹּץ לִהְיוֹת אַחֵר – לְהִתְהַדֵּר –

לֵהָפֵךְ לְסָלָמַנְדֵּר.

הֲיוּכַל מִי מֵעוֹרוֹ לְהִתְפָּרֵץ?

אֲשֶׁר עָנִי הִנֵּהוּ נִשְׁאָר עָנִי, זֹאת מוּדַעַת;

אִם בְּקֶלַח כְּרוּב, אִם בְּבוּל־עֵץ

הַתּוֹלַעַת תִּשָּׁאֵר תּוֹלַעַת…

אַךְ הַסָּלָמַנְדֵּר הוּא אָדֹם, הָאֵשׁ – אִמּוֹ בְּגוּף וְנֶפֶשׁ;

אַף הוּא הִנֵּהוּ שֶׁרֶץ, אַךְ בְּלִי רֶפֶשׁ,

כָּל אֵשׁ וָאֵשׁ לוֹ מְקֹרָבוֹת,

לֶהָבָה הִנֵּהוּ עִם לֶהָבוֹת.

– עמוד!

איש לא צעק, אך כאילו מישהו היה קורא בקול לאחר כל מספר צעדים שלי: עמוד! זאלאמאנקה. הסימטה הראשונה כבר היתה מאחורי. כל רגע ורגע הייתי נעצר, מתבונן על סביבי, וכמעט נבהל הייתי על שאין איש, על שאיש לא פקד להיעצר ולעמוד. הריקנוּת אשר לפנַי, זו הבאה לקראתי, לא הטרידה אותי ביותר, אלא זו שמאחורי, זו שעזבתיה, הריקנות שבזאלאמאנקה… השעה היא, אמנם , לפני עלות השחר, ובקארֶליץ, אם השעה היא טרם־שחר, הדבר ניכר! שעת טרם־שחר זו פשטה על־פני קארליץ והציפה את כל סימטאותיה כולם שמלפנות־בוקר, את בקתות־העץ המסוּידות ובתי־האבן הקטנים, כולם נבלעו בתוך הוויית טרם־בקור. הס, מבחוץ עוד איך־שהוא. אפשר לעבור כאן בחשאי על פנינו, אולם מבפנים, בתוך הבקתאות, האנשים ישֵנים…

עצור!

הס, אל תצעק… אני מתבונן סביבי־ אין כל נפש חיה. סימטה – כמו לא עברתי בה, והלא עבוֹר עברתי בה זה עתה. דומה, צעדי הידהדו, וכמו לא אירע דבר… אדם, אם הוא עובר באיזה מקום שהוא – הלא נשאר שם משהו ממנו, ואילו סימטת־שחרית זו – כמו לא אירע כלום… יכול הייתי להישבע, כי מאז היות העולם עדיין לא עמד שום איש בסימטה זו. למן ששת ימי־בראשית שוֹרה כאן טרם־בוקר! והרי קושיה: כיצד הגיעו לכאן הבקתות המפוזרות? והחלונות בזגוגיותיהם הכהות כלפי חוץ? כיצד הגיעו הם לכאן? ובכן, הקושיה במקומה עומדת! לכשארצה אומַר – גם הבקתאות, כמו שהן, כולן מששת ימי בראשית הן.

בעוד אני עומד כך ומביט לאחורַי – נפתח חלון – הא? צוהר אילו נפתח בשמים, לא היה זה מפליאני כמו אשנב זה כאן. מי עלול היה לפָתחו? קרוב יותר לשעֵר, כי זהו אחד בלתי־נראה מבחוץ מאשר מישהו מבפנים, כי מבפנים הלא ישֵנים. אולם בעד החלון הפתוח הזדקר ראש, וכאילו כלפי, לעברי, כלפי. אויה לי, נעשיתי אדום וללא־נשום. כבוד רב כזה עם שחר, וי, וי, אין אני ראוי לכך! הזזתי עצמי קרוב־קרוב לבקתה שבשכנוּת, והראש הזקוּר נשאר לָטוּש כמקודם אל טבורו של הרחוב, לאָרכו. ואני נרגעתי: לא אלי הוא מתכוון, מתכוון הוא למזרח. היה לי ענין לפנות לאחור ככל האפשר ולהעיף עין. הלכתי לאט, עברתי לכתחילה כמו אין זה נוגע לי, רק מבט העפתי ונשארתי עומד. במסגרת החלון עמד יהודי.

יהודי, ישישון לגמרי־לגמרי; יהודי קדמון. יהודי מיָמיו של אדם הראשון. לפניו היה ספר פתוח כלפי הרחוב והוא עמד ואמר… שמא אגש אליו ואחשוף אותו, כמו שהוא, מתוך החלון, כשהוא עומד ואומר, ואציב אותו בבית ממכר־עתיקות, נו, נו… אני עצמי הייתי קונה אותו לי, נכון לתת תמורתו עשרה פרעונים חנוטים, כיוָן שהוא זקֵן מהם, זקן יותר מאחד פרעה שהועלה מעפר־חפירות, זקן פי עשרה, ונוסף לכך הרי זה עומד ואומר!

– בוקר טוב לך, סבא, – שילבתי לתוך אמירתו.

– שנה טובה, שנה טובה! – ביטא הישיש בפה מלא, כביכול “שנה טובה” זו היתה בתוך הסידור.

– עוד השעה מוקדמת, סבא?

– מוקדמת, בני, וַדאי מוקדמת… הביע הסכמתו מראש, אך ליתר בטחון הוציא שנית החוצה את ראשו עם צווארו הכחוש, הטיל מבט כלפי מזרח – מוקדמת, ודאי מוקדמת.

– ואתה מתפלל כבר?

– לא, בני, עדיין איני מתפלל… רק אומר הנני.

שמחה עבָרַתני. בעצם, לא הייתי צריך כלל לגשת. ידעתי הכל עוד לפני גִשתִּי לחלון. שמחה תקפה אותי, ואני שאלתיו עוד דברים רבים שידעתים… אמור, אמור, סבא אמור… שתחיה כך עד עולם ותהיה אומר כך עד עולם. אולם נכסף אני, סבא, לשאלך: מאחר שאתה עומד כבר בחלון וכבר עטוף אתה בטלית; ואתה מתנועע ממילא – למה זה, אגב אורחא, גם לא תתפלל?

הישיש הניח יד כחושה באצבעותיה הארוכות־הארוכות על־גבי הספר הפתוח, נשא אלַי פנים מאירות – אך אני לא נתתיו לענות.

אל תענני, סבא, אל תענני, אני שאלה־סתם שאלתי. אני אשאלך ובעצמי אענה לך… אתה, סבא, הַמשֵך באמירה, אתה הוֵה “אומר”… ולאחר שתעלה השמש תפסיק אמירה שלך ואז תתפלל. ולאחר שתסיים תפילתך, שוב תהא “אומר”. רק דבר אחד אינני יודע. אימתי תיטול ידַיים בשביל הגלוסקה וכוס החלב? שגלוסקה זו הניחה יד נאמנה עוד אתמול – דבר זה ברור לי כאור־היום, שיעלה, אם ירצה השם, מיד על קארֶליץ: מראה הגלוסקה הוא טרי, אבל טריה לגמרי איננה… הגולסקאות הטריות לגמרי טרם באו לעולם; את הגלוסקאות הטריות לגמרי רודים רק עתה במרדאות מן התנורים, בעוד זמן מועט יכול היה למצוא כאן גלוסקה טריה. אלא מה? לישישים טובה יותר זו האפיה־קודם אין רע. היד הנאמנה, ששׂמה כאן את הגלוסקה עם כוס החלב בעוד מועד, יודעת את אשר היא עושה. כשמגיעה שעת נטילת־ידים לפני האכילה ואמירת הברכה, ניתנת הגלוסקה לבציעה באמצעותה וניתן לטָבלָה בכוס החלב הקר…אבל אימתי יגיע הקשיש לכך, אימתי יסעד הישיש את לבו? לעת־עתה השעה מוקדמת עדיין. ישֵנים עדיין האנשים בבקתה שלך, סבא, לא כן? שם, שם ישֵנה הזקֵנה שלך, לא כן? והלאה קצת ישֵנות בנותיך, ורחוק יותר, במקום צנוע, שם, בחדר אחרון ישנות הנכדות שלך, רחל’ך וחנה’לך, היפות משובבות־הנפש… אולי אפשר לחדור לשם, לרגע אחד, לבקתה האחרונה, למקום שנכדותיך ישֵנות שם? בעד אשנב, אקפוץ פנימה… אל תלך מכאן – כי אקפוץ פנימה… כי דבר־מה הולך עתה לאיבוד בשבילי, ברגע זה, משהו נעלם ממני ועובר… הרי זו שעת טרם־בוקר שהולכת לאיבוד… שם, בקיטון האחרון שלך, מקום שם הילָדות־הנכָדות שלך ישֵנות שם. שם על־גבי השמיכות, על הכרים המחוממים, סביב לקלסתרונים נסוכי החלום ומסביב לשערות הארוכות, המדובללות, לשם התכנסה שעת טרם־בוקר, ההתחלה, שם היא מתחממת… כי לא כאשר ייראה השמש יהיה יום, כי אם כאשר נכדותיך שבקיטון האחרון, הרחל’ך והחנ’לך, יתעוררו ויקיצו, – אותה שעה תוכל לפתוח בתפילה.

בעוד אני עומד כך ומביט בגעגועים רבים כל־כך, בעד האשנב הפתוח, לתוך הבקתה אשר שמה התכנסה כעת שעת־שחרית, נפתחת לראשונה דלת מבפנים, ויהודי בגיל בינוני מלובש למחצה, שחור ועבדקן הבהיל אותי בקול עבה:

– אבא!

מגודל זה, בהילוכו, במגפיו הגמלוניים ובקולו – הוא בנו של הישיש, והוא ישן כאן מתחת לגג!

– אבא, היכן הוא האילפס?

הישיש הסב פניו אל בנו:

– אתה, אברהם־בר?

אולם אברהם־בר זה כבר יצא לאיזה מקום.

בו ברגע נפתחת דלת אחרת, ועוד אחד, גבוה, שחור, עבדקן, במשקפיים רחבים ובקאמיזלקה¹⁰ בשרוולי־כותונת רחבים, ־ נכנס ובפיו אותו “ויצעקו”:

– אבא!

לא היה לי ענין רב לדעת, מה ביקש מאת הזקן. עינַי פילבלו עדיין למראה שני הגברתנים שהופיעו באורח לא־צפוי בפתחי הקיטונים האלה, בעוד שצריכות היו להימצא כאן נפשות אחרות לגמרי… מי יכול לשעֵר, כי ייראו משם דובים? אברהם־בר והשני אף הוא בר־דוב! וייקראו בשם השנַים הללו. לא כן סבא?

תחילה לא הבין הישיש, מה כוונתי בזה, אולם מיד תפס והצטחק:

– אמנם כן הוא, אולם השני הוא אחֵר קצת. השני הוא לא דוב, כי אם זאב, מדרכי־ווֹלף.

– והוא בנך? כן הראשון, וכן גם השני?

– יש לי עוד אחד, שלישי, – חייך הזקן שוב, חיוך של אור – יעקב לייב. ההוא עודנו ישֵן.

– גם אריה?! והרחל’ך שלך? והחנה’לך, האמנם עד כדי כך טעיתי?

– הא?

– לא כלום… לא כלום… למה זה בניך משכימים כל־כך לקום?

– אנו נגרים הננו.

– נגרים! בניך?

– גם אנוכי.

– מה? – הטלתי בו זוג עיניים – מי הוא? מי הוא, איפה הרב כאן? אם זקָן לך, לָבן שכזה, ואור השכינה בפנים ושחריתי הנך כל־כך, ועומד אתה ואומר כך, וגלוסקת החיטים השרויה בכוס החלב החיוֵר מחכה לך שתברך עליה ותהא נהנה, מי איפה הרב כאן, אם לא אתה?

– אנו נגרים אנו כולנו.

– אם כן למה זה עומד אתה ואומר, לכל הרוחות הטובות? – לא יכולתי לעצור ברוחי. – למה זה אתה מתיצב בחלון לפני עלות־השחר ומרַמה עולם כולו?

נפלה רוחו, מאוד־מאוד, ולא כל־כך בגלל הבנים, כי אם בגללו הוא. הבנים שלו, האריות והדובים עם הזאבים, במקומן של בנות ענוגות, תמימות – על כך אינני טוען… טעיתי, והריני שם יד על פי… הבנים מן האלוהים הם, אין אלה נולדים בדמות שאתה מדַמה לך בנפשך, אלא כאשר מינה לך הגורל.

הנה מכיר אני בעיירה אחת יהודי צדקני אחר בשם יוסל עושה־טליתות, שנולד לו בן משומד. או למשל, כוחו של קצב! זה ילדה לו אשתו הקצבית בת, והיא בת־מלכה, יפה וענוגה… ואילו השַמש הקטן בבית־המדרש הקטן, יָלדה לו אשתו, הקטנטונת לגמרי, בלילה אחד שלישיה, שלוש תופרות. הבנים מן האלוהים הם… אבל אתה בעצמך, סבא חביב, הכיצד עושה אתה צחוק לי ואין אתה רב כלל? לוּ לפחות, סגרת את הספר והפסקת “אמירה” שלך?

– דוקא ה“אמירה”, בני, – הפסיק הישישון, – דוקא האמירה לנגרים היא. לולא הבנין החדש, שקיבלו בנַי עליהם – אנו הלא נגרים וגם נגרי־בנין, – היו גם הם מתיצבים ואומרים. הרב שלנו אינו מרבה כל־כך לאמור. לא שהוא אומר ולא שהוא מרבה בתפילה, צליין מועט הינהו. הרב שלנו לומד, ולא כמוני, שאני מביט לתוך הסידור פנימה ורק לפעמים אני נעזר באצבע לסימון המקום, אלא לומד הוא מעל־פה. אל תתן עיניך, איש צעיר, בזקָן. שים עין על המצח. אני, כשאני משהה את עיני על מצחו של הרב שלנו, עוברת אותי צמרמורת. במצב כזה כמו אצל הרב שלנו אפשר להחריב עולמות, ולא עוד אלא כשהוא מסיט את הכיפה למעלה לפלוט בנהימה פיסקה בגמרא, מתחיל לבי לנקוף. וַי, הכיצד אינו חושש לטעות? הן זוהי סוגיה בגמרא שחכמים מתנצחים כאן לחיים ולמוות. אני הלא איני יכול להניע את עצמי לבלוע בעל־פה שורה כלשהי בסידור, אף שאני יודע אותה יפה! וזוכר אותה היטב! אך למה זה אהיה סומך על זכרוני! בעוד שבפנים מבוטח יותר.

– אבא!

מאיִן הופיע, הבחור, לא הבחנתי, ראיתיו עומד באמצע החדר, אחרי שהשמיע אבא בנוסח של השניים הקודמים. זהו, ודאי, השלישי, יעקב אריה.

– היום, אבא, אין אתה צריך לצאת לבניָה שלנו, היום אין אתה יכול לעזור לנו, היום מניפים אנו קורות.

– היום לקורות יָצוֹא אצא דוקא! – קורא הישיש בעליצות. – משום מה יש לי חשק היום להרים קורה…

בשעת כך הפך הישיש פניו כלפַי והוסיף בבת־צחוק:

– מין תאוָה של מקצוענים היא.

ההתבוננתי בו עוד פעם ושוב נחה דעתי. הסתכלתי בו והחרשתי מחמת תענוג. אם רב ואם נגר – אין כל נפקא מינה! אם להפליט בנהימה חתיכה של גמרא, ואם להרים קורה – על כל פנים, יהודי גדול הנהו. אותו רגע יצאו מן הביקתה בצעדה לתוך הסימטה החרישית, אל המקום שעמדתי בו, שלושת בניו של הזקן – אברהם־בר, מרדכי־ווֹלף ויעקב־לייב, נושאים עמם מַשׂורים ופטישים ומקצועות, צעדו ונסתכלו.

– יודע אתה, סבא, בניך מוצאים חן רב בעיני…

– כן, מקצוענים… גם בנות יש לי, צעירות יותר.

– ככה! הרי שגם ניחשתי. אבל מה שלא ניחשתי הוא רב יותר וגדול יותר ואני ליויתי בעינַי בסקרנות את שלושת האחים, שנטלו עליהם בניָה חדשה, והם צועדים אליה ברגל איתנה כל־כך ובבטחון, וצעדיהם מהדהרים בשחר ההולך ונחלש.

ניתקתי עינַי מהם, ויחד עם הזקן העפתי מבט כלפי מזרח.

נרתעתי לאחור. אמרתי שלום לישיש ונסתלקתי מהר־מהר. רציתי לעזוב את קאראֶליץ לשעה קלה. ראיתי פתאום התחלה של תבערה, ואני ביקשתי לראותה היטב. תבערה אחזה את קארֶליץ.

בעצם, יכולתי לעקור אותם, אל הקארֶליצאים מתוך שנתם, ולהצילם. כי מה גודלה של קארֶליץ כולה? קול צעקה אחד: “שריפה”! היה משליך אותם כולם מתוך בקתות־העץ. אכן, היתה זו התלקחות של שריפה גדולה נהדרת. האח! עוד מעט ותשתלהב האש! האח! עוד מעט וישתפכו הלהבות על־פני העולם כולו… עולם כולו יעלה באש! הוֵה אומר, מיד תאחז האש בקארליץ קארליץ היא עולם כולו, מלבדה אין עוד! הנה עליתי על גבעה, לא גבוהה ביותר, אבל ממנה רואים את העולם. שממה, שממה, מלבד קארֶליץ אין מאומה, כל מה שהיה עד עתה לא היה אלא חלום. בדָיָה. ותוּ לא. קארֶליץ היא הכל. לולא היתה קראליץ הכל, לא היה המזרח מתלקח כך, בדיוק ממולה. נומי, נומי, קרארֶליץ ואל תדעי כי אורבת לך, קטנטונת שכמותך, שכולך הכל, שמש־תָּפתֶּה לוהטת כזו.

נומי, קארֶליץ, נומי! אותם המעטים שאינם ישֵנים, האש לא תפסח גם עלי, אף שאני מרוחק משהו, ואני עומד על גבעה. הגבעה שרויה בסכנה מרובה ביותר, ואני, אני עומד על סף האש הראשונה. משום כך דוקא אני נוטל רשות לעצמי להתבונן במראה, לפקוח עיני לרווחה ולראות את השריפה, להסתכל בבוהקה, ולראות כיצד עולם שלם עולה בלהבות, ולא לעורר אנשים, לא לצעוק, ולא לנסות בהצלה. רשאי אני לגרום לי את התענוג הזה – לא להציל. אני בוער יחד עם הכל… אני וכל אלה שהקיצו בהקדם, אפילו הלה, אותו קדמון, היהודי ההוא, אם הוא רב ואם בנאי, שהכּרתי אותו בעד החלון הפתוח, גם הבנים שלו, העושים בבנין החדש, שהחלו בבניינוֹ. כולנו, כולנו נבער יחד.

ביחד! הכליון הגדול, קץ העולם הנהדר ילכד אותנו לברית־אחים ואת העֵרים ואת הישֵנים. שלהבת אחת תקח את בית־המדרש, שכבר עולה משם זעקת הבחורים הלומדים העֵרים, ולהבדיל, את המסגד הנוצרי עם חנוטיו המנמנמים באפלולית.

הוא זר לי, המסגד, הוא מטיל עלי פחד נושן… על כן ממעֵט הייתי להסתכל בו, לא הייתי מבחין בו כלל, אלא שהוא גבוה כל־כך ובנוי לתלפיות, ואני נושא עיניים לראות, מי מסתיר את האור מעיני. תופס הוא שטח רב מדי בכל מקום שהוא בנוי שם, וחודיו צועקים ונוקבים חורים בשמים. בעצם לא הייתי צריך לאמור זאת. הרי זו אמת מן האמיתות הידועות שאין אומרים אותן. עכשיו נתמַלט הדבר מפי, עכשיו בטרם מוות. לפני המוות אין אומרים את האמת, לפני המוות אתה מפליט את האמת מפיך שלא מדעת. הוא זר לי, המסגד, אין זה מחייבני במאומה. מותר שיהא זר לי. המסגד שונא אותי יותר משאני שונא אותו; אילו עברתי את סיפו ונכנסתי פנימה, היה זה מתמוטט ונופל, – כל־כך הוא שונא אותי. לשום מסגד אינני נכנס. רחמים בלבי עליו, על המסגד. בכן, מה איכפת לי, יעמוד לו. אם יש שהוא חש מרחוק במבטי, מיד הוא נדלק… אולם עכשיו נדלק אחרת לגמרי. אש אחת תקח אותנו היום, את כולנו, ותכרות ברית־אחים בינינו ושלום תעשה בינינו, זו שמש־הגבורה הגדולה הלוהטת.

בכן, ניחא, יפה. לא לירוא את המוות. – אולם להיות עליז עכשיו, ולהתרפס בבת־צחוק, כשם שקארֶליץ מחייכת לפני שקיעתה והתרוננות שכזו על גגות עניים מטולאים ושל ארובות־עשן זעירות. אי, אי, אכן, עולם נואָל הוא, ולא כל־כך נואל כשם שהוא שקוע באיוַלתו.

אתם, השוכבים שקטים כל־כך על משכבותיכם, אני הלא יודע אני, מה טעם שוכבים אתם שקטים כל־כך ומהרהרים בלבכם המנומנם: שמש כבכל הימים, אין רע, היא תעלה, תעשה דרכה כמו אתמול, כמו שלשום ואז תשקע במחילה. אתם, המתהפכים כעת מצד אל צד ואינכם מתביישים לנחור במקצת בשעה זו, בטוחים אתם כי שום דבר לא יקרה, רגילים אתם שלא יקרה דבר… אולם יום אחד הלא קָרֹה יקרה. אלף שנים, אמנם, לא אירע דבר, ואך שחר לא־עבות אחד – הנה, עתה, יארע הדבר! ואך מי יתמַהּ עליכם! מקווים אתם לעבור דרך אש כזו ולהגיע בשלום לעולם הבא ולהתפאר שם לעילא ולעילא: נהגנו ברוח שקטה בשעת השואה. לא איכפת היה לנו דבר וחצי דבר. אותה שעה שקועים היינו בשינה, ואפילו נחרנו כאוות־נפשנו.

ואתם, המעטים העֵרים, לשמחה זו שלכם מהי עושה? אמנם, עֵרים אתם, חיים אתם, אולם לפי שעה אתם חיים לפני השואה. הוי, מי יתן והיתה באה כבר השואה, והיתה פוסחת עליכם… אולם השריפה הגדולה רק מתחוללת כעת, והיא לא תפסח עליכם, ואתם מה אתם עושים? אופים אתם כעכים, אומרים סידור תפילה ומתחילים לבנות בניינים חדשים!

ואני, אני גופא – במה אני מסתכל ורואה, שאני שמח כל־כך? מה טעם רגלי מתרוממות משום־מה? מנַיין תשוקתי זו לרקוד? אוי, כמה שקועים אנו בסכלותנו. פיקחים הננו, לכל הרוחות, וחכמים גדולים שכמותנו הם נואָלים לעתים קרובות. אכן, אין דבר־פיקחוּת גדול מאשר להיות נואָל. החכמים מסתגלים מהר לחיות בשואה, עם הֶרגלם האחרון הרוקד כנגדנו. חכם, שעה שאש הכליון לופתת אותו, הריהו מתיַצב במלוא קומתו והריהו בוער כנֵר. מראשו. אי, כמה נסכל הוא!

לברוח – לפי שעה אין איש בורח. הישֵנים אינם יודעים כי צריך לברוח, והעֵרים – שמא אינם רוצים? שמא אין להם מקום לברוח אליו? חסומים כל הדרכים. העולם נצטמצם, רחמנא ליצלן. משֶל העולם כולו לא נשארה אלא קארֶליץ בלבד, וקארֶליץ נתכווצה כיולדת ונזדחלה למרגלות גבעתי הקטנה, שאני עומד עליה; עומד אני ואיני יכול להחזיק מעמד. –

אני, שברגעי זה הריני העֵר ביותר שבכל העֵרים, הפיקח ביותר שבכל הפיקחים, רוצה אני להיות הראשון, רוצה להטיל עצמי ראשון לתוך האש הבאה על קארֶליץ… הוי, מי רוצה לעשות אתי את המירוץ הגדול והאחרון על־פני קארֶליץ לשם, לשם, שמשם באה דליקת־התופת הגדולה – שמש האש הגדולה.

השמעתי את הקריאה, אולם חַכֵּה לא חיכיתי – לבדי התחלתי במירוץ הגדול. דברים כאלה אדם מתחיל בהם תמיד לבדו. בדרך אפשר שיצטרף אלי מי, בדרך אולי אמשוך אחרי עוד ועוד, תשוקתי תדליק אותם, והם ירוצו אחרי, יטילו עצמם לתוך הלהבות וייספו.

אני רץ, אני רץ רגלי גדלו באורח משונה, חָזקו וקלו, אני מגַמא בהן שטחי־ארץ גדולים, לרצוני מקצר אני לי את הדרך בצעדים מהירים כחיצים, ובמעוף כזה יכול אני לדלג על גגות, אולם אין אני רוצה לעבור מעל קארֶליץ, כי אם דרך קארֶליץ, דרך הסימטאות היהודיות של קארֶליץ… יתר בטחון בסימטאות יהודיות. מה שמתחולל בלבי אין איש יודע. אם בסימטאות היהודיות יפול חשד עלי כי מסית ומדיח הנני – אין אסון בכך. את אנשי אני מדיח. ושוב, לא דבר חדש הוא בקרב בני ישראל, רגילים הם למות בנוי ובקדושה – ואם בסימטאות משלנו לא יימצאו בעלנים לכליון נאה, מכל מקום לי – מכשול לרגלי לא ישימו שם. במקום אחר לא היו רואים אותי בכך בעין יפה. עברו העתים הטובות הישנות, ימי ספרד, בזמן שהיו הורגים יהודים בהדר. כיום מחלקים גרזִנים לאיכרים ושולחים אותם בחשאי ובחשֵכה לעליות הגגות ולמרתפים.

ואולם אני נקלעתי מן הגבעה, כמו להכעיס, לסימטה הקודרת, לרחובם של בני קֵדָר. טסתי כברק, אולם הברק רואה. אני הכרתי אותו, את הרחוב הקודר, הכרתיו גם בלעדי הקֵדָרים. ולא הרי הקדרים כהרי לקוחותיהם. בבקתאות של גויים אני מבחין תוך כדי ריצת־הבזק. בקתה של גוי, כמוה כגוי, ריח של טריפה עולה ממנה. אולם את מַסלולי לא אשנה. ירוצו איפוא הגויים אחרַי ראשונים. להתנפל לתוך האש – ענין יהודי הוא. אם מי מהם ימצא טעם בדבר טוב כזה – אדרבא ואדררבא… לא יהיה נשרף.

רצים! רצים כבר אחרַי, ברוך השם! בהתלהבות פרועה כזו. לא של בני־אדם כלל. מי הרץ? מי? מה איכפת, מי! כלב התפרץ בעד דלתה של שומירה, והוא רץ אחרי. הוי, הוי, רק עתה היה רובץ במחבוא מאורתו עם הפרעושים והקש, ופתאום, פרץ לקראת השֶמש באופן נמרץ ובלהט שכזה. הריהו דורך כבר על עקבַי, עוד מעט, עוד מעט והוא יעבור על פני, והוא, הכלב, יהיה הראשון!

רוּצה, רוּצה, ורק אַל תקרע את בגדי מרוב גדולה. ואַל תקציף כל־כך את פיך, ואל תנשוך ברגלי, ואם אתה נושך בכל־זאת, אל תירתע ואל תפגר. אץ אתה להישרף, ובו בזמן נבהל אתה למראה נטף דם שהקזת לי.

אני רץ הלאה. בחברת הכלב היה שמח יותר. הוא רץ בנביחה, הוא נשך, השתולל. אף אמנם טוב לעשות מירוץ כזה מתוך השתוללות. אך הנה הוא נעצר. מתחָרט הנהו. כך דרכם של חמומי־המוחין. תחילה מתרתחים, עד כי יש להתפלל לשֵם יתברך כי יהא שומר ומציל, ממש כמו לפני קפיצת־מוות, ולבסוף הרי הם נשארים עומדים. ושמא לא התכוון כלל לאש, שמא רק שיסו אותו בי, והוא – אין כל מחשבת אָוון בלבו? הנה באים אחרים, מכל החצרות, מתחת לקרונות השחת מקפצים הם, מתוך גרנות ואורוות, מתולתלים וקרחים, צרודים ובעלי צוויחה – לאן, איפוא? לאן, איפוא? לנשוך אותי? או להיספות באש הגדולה? אכן, לי אתם מתכוונים, הנה אתם מקיפים אותי! כנופיית כלבים שכמותכם! צרה עיניכם בי, במוות נהדר שכזה בשבילי… אי, ועינִי אני לא צרה בכם – רצונכם, לנַשך, נשכו ורק מאחור, כדרך שיעשה הראשון, רק אל תהיו מקפצים לתוך עינִי, אתם מתולתלים שכמותכם וקרוחים שכמותכם, אל תסתמו בקפיצותיכם ובנביחותיכם את דרכי הנהדרת.

אני רץ את מירוצי הנאה. כבדה עלי הריצה, אך מוסיף אני לרוץ. כלבים מתרוצצים סביבי, סחרחורת בעיני, רגלי כושלות. עֵדי בשמַים, לא היתה לי כל כוונה להרע למישהו בדרך, ואילו הם עולים לקראת נעלי הקשה, החדה ומתגלגלים עליה. אין ברירה! כבר יֶשנם קרבנות. קצרה רוחם לחכות לתבערה הגדולה, והנה ניספו ברגל אדם. ראו כוחם של כלבי הגויים. אין הם אשמים. לא בי האשמה ולא בהם. שיסו אותם. על הלבָנה הם מתנפלים בשכלם הם, וביהודי משסים אותם. ראיתם את בעליהם בעד המשוכות הנמוכות – אלה ראשי הפשתה הצהובים, מנומנמים, לא־רחוצים, בראשים מוּרדים, בדומה לבהמותיהם, אשר בטיפולן עסקו. כהלומי־חושים היו. הם הריחו בי עוד לפני כלביהם. “יהודי רץ!”

ודאי רץ יהודי, יהודי רץ, בורח מן העולם. עם שחר שוקע יהודי, עיניו בשמָים, והנה הוא רץ…

רץ אני, לא הייתי צריך כלל לחצות את רחוב הקֵדרים. רחוב הקדרים, שראשיתו היתה מפוארת כל־כך, התמשך יוצא־דופן, ואני נקלעתי לרחוב יהודי. גם בסימטה היהודית נגררו רבים אחרי, דבקו בי במירוצי; אולם היו אלה אחרים לגמרי. הכלבים נעלמו, כביכול ניגרו ואזלו. אי מזה חשה הופיעה עֶגלה קטנטונת, רק בעלת עינַים גדולות. מה יועילו לי עיניך הגדולות, עגלתי הקטנטונת, בעוד שחסרת הכרה אַתּ. הנה את הולכת, הנה את עומדת… בעיניים כשלך, ועוד ללא הכרה, הוי, הוי, היית קופצת אצלי במקום הדרוש, במקום שאין מוצא אחר. הנה באה אמך הפרה, הטפשה, והיא גועה: ביתוֹנת שלי!

לכי בת, שוב לאחור, יש לשמוע בקולה של אמא.

התחלתי לרוץ ביתר מרץ, איש לא רץ אחרי, ואף על פי כן גרפתי אתי את הכל־הכל. הבקתאות היהודיות התחילו לנוע, מסתובבות עם הגגונים, עם ארובות העשן הקטנות, כל בקתה ובקתה לבדה. הן ביקשו יחד לרוץ עמדי והיו מסתובבות. בעד החלונות התחילו להזדקר ראשים ופרצופים. מה? מהי הריצה הזאת? המבט לא היה תמיה כל כך, אלא כמתגעגע, כשואל. הצוואירם מתוחים, הנה עוד מעט והללו יקפצו החוצה ויילָווּ אלַי, למירוץ הנהדר שלי. מה שאיש לא יצא החוצה, אינו מוכח כלום. אכן, רצון היה בהם. העיניים היהודיות, השחורות, הפקוחות לרווחה היו מתחננות ומתחננות כמו לקידוש השם. אולם החוצה יצאה רק אחת במטפחת, וסל־נצרים בידה –

– אתי, בת־ישראל, לא כן?

– לא, לא אתך; אני נושאת בזה פת־שחרית לאבי ולשני דודי.

– תחילה דואגים לסבא… – חקרתי בסתר.

– לסבא דאגתי עוד אמש לפני לכתי לישון.

– אביך הוא אריה! – כמעט שנצטעקתי.

– אריה הוא דודי.

– ובכן, הריהו זאב…

– אבי הוא דוב, ודוד לי זאב. לכולם אני נושאת פת שחרית.

– מעט יש בסל. לכי הביתה. פתחי את הרפת ומשכי משם את השור בקרניו. שור עליהם לטרוף.

– הם לא יאכלו את כל אשר בסל. רצונך בגלוסקה? קח וגמע חלב מן הבקבוק. אם רוצה אתה.

– לא, לא, אסור עלי כל דבר, אפילו להתנשק אתך אסור לי, מקודש הנני, הנה – מקודש לאש ההיא, אשר תבלע עוד מעט את קארֶליץ כולה.

תוך כדי קראי את הקריאה הזאת, הוספתי לרוץ וזיעזעתי סימטה שניה שהתפרצתי לתוכה. שוב ביקשתי להיעצר. הנה המה שלושת הבנאים! העולם עומד לשקוע בעוד רגע, והללו פותחים בבניָה חדשה. יהודים נואָלים, שמסוגלים לכך! יהודים חזקים, בריאים, אבל יהודים נואלים, נואלים ביותר, ניענעתי כלפיהם בידי ורצתי על פניהם. בנוּ! בנוּ! אף לדקה אחת יש ערך בעולמו של הקדוש ברוך הוא.

אותו רגע נפלה קורה מלמעלה ממקום עָמדוֹ של אחד האחים. הקורה נפלה למטה על ראשו של אח אחר.

נשארתי עומד כקפוא, בפה פתוח לצעקה: לעינַי נפלה הקורה עליו! אבל זה הנפגע התגרד בערפו:

– הוי, אברהם־בר, מה זה אתה משליך כפיסים עלינו?

אברהם־בר העיף מבט אל אחיו למטה.

– אמור נא לי, יעקב לייב, מאימתי, אחא, נעשית רגיש כל־כך?

שוב פערתי פי על האנשים הללו. ביקשתי לדעת דבר ברור, אם לא טעיתי, והפלטתי:

– כפי שאני רואה, הרי אתם כבר לאחר פת שחרית?

– עדיין לפני כן, עדיין לפני כן! – נענה זה שלמעלה, ־ עוד מעט וטייבלה תביא לנו מה.

– מי?

– טייבלה.

הן ידעתי כי נושאים פת שחרית להם, אולם כי טייבלה שמה, זאת לא ידעתי. דב שכזה, וזאב שכזה, ואריה שכזה ויונה מפרנסת אותם… פתאום ערבה לי הגלוסקה וגמיעת החלב מן הבקבוק שהיא הציעה לי. חשתי כי אתחסן בכך כמוהם. אולם אותה שעה קראני לבי אל דרכי הגדולה, הקרובה, שנזדרחה בהדר, ומיד פתחתי לרוץ־לרוץ.

אותו רגע בא מישהו לקראתי, הגיע מתוך סימטה צדדית. לא הצלחתי להתבונן אליו היטב… רק הבחנתי בקפוטה שלו, המפושקת, ובכיפה היהודית בראשו. מגפיו ניצנצו לתוך עיני: ככל שיכולתי לראות תוך כדי ריצה, היה זה צועד תחילה מרוגע, אולם משראני נדלק לא כאדם, כי אם כחומר־נפץ. בִּן־רגע נשתנה האיש. הקפוטה המפושקת התפרחה ככנפיים, הכיפה למעלה מעל למצח הגבוה, הרחב, והמגפיים נתכסו אבק. אך זוהי ריצה כהלכה! יהודי בקפוטה מתפרחת כזו ובכיפה מוסטת כזו למעלה ובעל מצח גלוי גמום כזה – יהודי כזה, אם הוא רץ מאחוריך ומשיג אותךָ והנה־הנה הוא משתווה בצעדיו אתך, הרי זו שמחה ממש לראותו. צוהל הלב, גואה גואה משמחה. –

אולם הוא עבר על פנַי. מאחור ראיתי את כנפי בגדו, הוא רץ וגם כנפי הבגד רצו, וגם בידים פרושות לרווחה, כנשר אדיר, והיה נוהם מה. נוהם על מישהו, כי ראשו היה זקור למעלה, למעלה.

אני רצתי אחריו ולבי צהל־צהל. יהודי כזה, מעופף, מן הנמנע הוא שיהיה שני להגיע; יהודי כזה מוכרח להיות ראשון. אין עיני צרה ביהודי שכזה! אולם לא עוד אזכה לראות מפנים, ונכסף הייתי מאוד להציץ בו עוד מפנים. פתאום, בעוד אני מהרהר כך, ראיתיו, הוא הסתובב, הפך פניו אלי, ושוב ראיתיו

---

נשארתי עומד. לא היו כאן פנים, היתה זו שלהבת אש, ידיו המשוכלות כקודם וארשת־פניו החמורה, הלוהטת, כמו ציווּ עלי לעמוד, ואני נעצרתי, רק יגעתי להעלות בת־צחוק על שפתַי.

– למה זה נעצרת, ידידי, רוץ!

– לאן? – שאלני קצרות, כמי שאומר: אדרבא, הראֵה, לאן? וידיו עדיין משוכלות לשני צדדיו, כמו חסם את הדרך לפנַי.

– מה פירוש לאן? כלום אין אתה רואה אש עולה על קארֶליץ, והרי אנו רצים לקראתה.

היהודי התבונן בי, ניגש לאי, הושיט לי יד:

– שלום עליכם! משמע, גם אתה משוגע?

– גם אני? מה פירושו של “גם” זה? – שאלתי, – ומי הוא עוד?

– אנוכי, אלא שאתה גדול יותר, כלום אין אתה רואה שאין טעם לרוץ, האש כבר בקעה לתוך השמים ופסחה על קארֶליץ.

– מה אתה סח?!

– נשאתי עיני לשמים, וכמו הטיח בי בגרזן על ראשי – יום גדול כבר עמד בקארֶליץ.

תרגם מיידיש מ.ז. ולפובסקי

– יהודיה! – קראתי לאותה השחרחורת ששמה שגור על שפתי, שם־עצם כשר וקדוש וטוב, אלא ששכחתיו בו ברגע, מבלי הרגֵש בזה, ומבין שפתי נמלטה מלתה קצרה זו: “יהודיה”, שהיתה הולמַתה אף היא.

– יהודיה, חלום חלמתי –

היא הפליטה כעין שחוק על דל שפתיה, אלא תוך כדי שחקה שבה ובלעתהו ולא נודע כי בא אל קרבה.

– חלום?

– ופותר אין אותו…

– שוב שחקה, ואולם הפעם לא מיהרה לגנזוֹ, אלא שנשאה את זוג עיניה השחורות והתמימות במרמה למרום וקראה:

– לאלוהים פתרונים… סַפרֶנו נא לי!

– יהודיה, ־ קראתי אליה בכוונה ומתוך כובד־ראש, – זה שנים שלא הייתי בבית־כנסת.

– רשע!

– מימי לא עליתי לתורה…

– רשע מרוּשע!

– בחדרי שאני ישן בו… בכל לילה ולילה רוחות מנשבות בו, זה חדרי וזה יצועי שבין שני ארונות־הספרים החיצוניים… חדרי זה – בלא מזוזה הוא.

– גוי, גוי גמור!

בפעם הזאת הורדתי את ראשי, מבוּיש קצת ואובד־עצות, וכשהרימותיו שוב, חפצתי להסב את הדברים לענין אחר, חפצתי אך לא יכולתי, כי בהרימי את ראשי מצאתיה יושבת על ידי ממש ומחכה לחלומי. אוי לי כי אבדתי! כבר אני יודע את השחרחורת, מכיוָן שישבה על ידי, לא תחדל עוד ממני עד שאספר לה חלומי.

– שמעי נא, יהודיה, – קראתי אליה פתאום, ובלבי חשבתי: בקצרה, בקצרה…"עדה שלמה של יהודים ראיתי עוברת ברחובות עיירה אחת, עדת יהודים – הראית מימַיך מראה נהדר ואיום כאחד, מרהיב עין ומחריד לב ונפש? הראית מימַיך עדה גדולה של יהודים ארוכי־מדים ומגודלי־זקן, יהודים עם פיאות, עם שולי בגדים מבודרים נישׂאים ומתרוממים מן העפר, הם, שולי הבגדים הארוכים עם ציציות טיליותיהם הקטנות הטופחים להם בברכיהם?…. לא ראית, לא ראית עדה מיואשת של יהודים כשהם הולכים יחד, בסך, בסך עם המצחים הרחבים, עם יַמי הקמטים? אלפי גדודים בעָברם עם רמחיהם ועם חרבותיהם השלופות לא יפולו עליך אימתם כעדה זו של יהודים. לא ראית עדת יהודים טופפת, טופפת, עדה מגורשה מני גֵו, מגֵוָהּ של עיר, ורַבּה הזקן בראשה. הראית מימַיך רב זקן? לא הפיאות המסולסלות, לא הזקן הלבן ולא אתה מצנפת־השיער החבושה לראש הישיש, אלא אותה חוורַת־הפנים האצילה השפוכה על צורתו ואותו המאור שבעינים. באיזה אורח פלא באתי לתוך העיירה הנידחת שגירוש נגזר עליה – לא אדע, ואולם את העדה ראיתי, עדת יהודים גדולה. אנשים ונשים וטף, המון עוללים ויונקים והרבה־הרבה תרמילים ושקים ומקלות וכולם נגררים, נגררים, זה בצד זה, זה אחורי כתפו של זה: לוּ יכולתי לעמוד, להתבונן ולרעוד מן הצד, בצידה של עדה זו, מחוצה לה, לוּ אך יכולתי! אני נמשכתי אל העדה מאלי, נבלעתי בה כטיפה בתוך מערבולת… הנני הולך אתם, בתוכם, זוקף לרגעים את ראשי מעל ראש כולם ועיני תועות ומבקשות: הרב? היכן הוא הרב?

– הנהו! ־ בכל פעם ופעם בהתרוממי על קצות רגלי הייתי רואהו ודובר לי לעצמי: הנהו! בגיגית גבו הכרתיו ובפיאות זקנו המדולדלות והנידפות מזה ומזה ברוח – הנהו!

– השעה שעת בין־השמשות אחרי יום סגריר. –

– ברגע זה קמתי ממקומי וקראתי אל היהודיה אשר ישבה על ידי: שאלי ממני את אשר תשאלי, אך נחדל מן החלום!

– היה לא תהיה!

– כלום לא תדעי לך מה הוא יום סגריר?

– מעט מזעֵיר.

– ואולם יום סגריר בחלום הלילה! – צעקתי אליה שלא בקולי – יום סגריר בחלום הליל ואותה תהלוכה של יהודים בחלום, בחלום… עיקר תמהוני וחרדתי גם עתה הוא זה, שלא בא בו שום הפסק בחלומי, הוא הלך ונמשך, לא היו לו סירוגין, לא חליפות משונות, לא זרות… מה שנורא ביותר – לא היו בו כל זרות!

– מחנה של גולים…

– אף אמנם, מחנה של גולים, מן הדברים שאנו רגילים לשמוע, אך לא לרות. ואני ראיתי, ובחלום ראיתי,… ואנוכי מה הסכלתי ־ שפתחתי את פי… זה האסון, זה החלום אשר ראיתי, אין לסַפרוֹ, רק לחלום צריכים אותו… הרב! הרב!

– וכי מה הרב?

– הוא היה אובד־עצות, הוא עמד פתאום מלכת, הפך פניו, הציץ בעדת יהודיו והיה אובד־עצות.

– ולא יותר?

– רק אובד־עצות, ואחר־כך… לא אזכור אם הוא או זה שעמד לידו לחש באותו רגע: לבית־הכנסת… שמעי נא, יהודיתי, את אוהבת חלום עם אֶפקטים?

– עוד לא ניסיתי באלה.

– ישמרך ה', ניפולה נא בהקיץ מראש צוּר ואל נצנח בחלום מעל מצע תבן… לבית־הכנסת נכנסנו כמו שהיינו, כולנו, ודומה היה שהבאנו את החושך אתנו מן החוץ. לרגע נכנסנו, אף אחד מאתנו לא הוריד שַׂקו מעל גבו, לא התיר צרורו, לא הניח מקלו מידו, רק אחד יחיד – – מי הוא ואיזה הוא לא ידעתי, ראיתיו כשהיה עומד כבר על הבימה וחובט בכפו על גבי השולחן: ־ נתפלל מנחה…

– רק אחת היכה אותו יהודי בידו על דף העמוד, ואולם תינוק על זרועות אמו נבהל והרים קול־בוכים, ואחריו פרץ שני בבכי, שני, שלישי ורביעי ואחריהם – מה זה היה להם פתאום?… כולם בוכים, הקטנים החלו והגדולים, הם אחריהם, יחד יתיַפחו, העדה כולה, ובקולי־קולות.

– שמעי נא, יהודיה, סופו של חלום… ואולם, אַת גם אַת, הואילו נא ברוב טובך ומחי כרגע את הדמעה שעמדה בעינך…בבית־הכנסת – שָׂאני, מחלה מתדבקה היא, הבכיָה לעדה, בכיה שגאתה, והיתה לשאגה… מְחי דמעתך שעמדה בעינך, הרי גם שם, בבית־הכנסת, היה אחד שלא בכה, זה היה הרב. הוא, הזקן והחלוש, ניתק פתאום ממקומו וכחץ מקשת עלה אל ארון־הקודש; לכתחילה היה דומה שהרים שני אגרופים, קטנים, קמוצים כלפי הפרוכת, אלא שהוא רק נתמך בהם והניח ראשו עליהם ושאל, וחזר ושאל: מדוע? מדוע?

– שאלה יתומה.

– ועתה, אשאל נא אותך גם אנוכי: מדוע? מדוע? חדל הקהל ברגע זה לבכות? הגדולים – לא קושיא, ואולם הקטנים, וביחוד אותו התינוק שבכה ראשון – מדוע נשתתק אף הוא?

– לא אוכל להבין…

– משום שהפרוכת נגולה מעצמה. גם לעיני אותו תינוק שפקח את עיניו לרווחה, ודלתות ארון־הקודש נפתחו מאליהם. והתורה, תורה זו, לבושת מלכות עם כתרה בראשה – היא מעדה ונפלה לרגלי הרב וקראה, בקול חי ודובב ונשמע לאוזן: סלח לי!

– והקיצות?

– לאו דווקא, יספתי לישון ולחלום… על־אודותיך –

– היהודיה שישבה על ידי קפצה ממקומה, נרעשת מזה ששמעה ואדמדמת מזה שהיתה עתידה לשמוע, שמה כף ידה הקטנה על פי ולא נתנתני לדבר.

– רשע! רשע מרושע וגוי גמור! כיצד מערבין קודש בחול?