(פרק מהפואֶמה “בדרכי תבל”)

כִּפַּת הָרָקִיעַ –

הִינוּמָה,

הָאֲדָמָה הַיְּרֻקָּה – שַׂלְמָה;

וְאַיֵּה הַכַּלָּה?

הַגְּאֻלָּה הֵיכָן הִיא?

יַרְאֶה הִיא לְהוֹפִיעַ

לְעֵינֵי כֹּל עֲרֻמָּה.

הַהִינוּמָה כְּחֻלָּה, וִירֻקָּה הָאֲדָמָה –

עוֹלָם נָאֶה, בְּלִי עַיִן רָעָה, עוֹלַם־יְקָרוֹת,

וְכַמָּה אֲנָחוֹת, וְכַמָּה שְׂמָחוֹת

נִשְׁקָפוֹת מִתּוֹךְ יָמִים – עֵינַיִם בָּרוּת!

וְשֶׁמֶשׁ עוֹלֶה וְשׁוֹקַעַת חַמָּה –

רַק אֵל־נָא יְיַסְרֵנִי אֱלֹהִים

עַל דְּבָרַי הַחַטָּאִים:

אִלּוּ נִתַּן בְּרַגְלַי הַכֹּחַ,

שָׂשׂ הָיִיתִי בַּחֲשַׁאי מִכָּאן

אֵי־לְאָן לִבְרֹחַ.

תִּשְׁאַל: לְאָן? הוֹי, אַל תִּשְׁאַל, כִּי לֹא לְהָשִׁיב…

מַעְגָּל הוּא, בְּמַעְגָּלוֹת אָחוּז, –

אֵין שְׁבִיל, אֵין דֶּרֶךְ וְנָתִיב

לִפְנֵי מִי שֶׁמְּבַקֵּשׁ לָנוּס;

מַעְגָּל בְּתוֹךְ מַעְגָּלוֹת, בְּלִי קֵץ, –

כָּל יְצִיאָה הִיא מֻפְרֶכֶת;

רַק אַחַת אֵדַע: רְצוֹנִי עַתָּה לְהִתְפָּרֵץ

מִתּוֹךְ יָמַי, מִלֵּילוֹתַי,

לַעֲזוֹב הַכֹּל, וּמִכָּאן לָלֶכֶת…

אֵין כָּל “לְאָן”… לַשָׁוְא, לַשָּׁוְא

אֵלִי כְּנָפַיִם לִי הִצְמִיחַ;

גַּן־הָעֵדֶן, אֲהָהּ, הוּא סָגַר עָלַי בְּמַנְעוּלָיו,

בְּשִׁבְעָה בְּרִיחִים, בְּרִיחַ עַל בְּרִיחַ;

הוֹי, אֶרֶץ – גַּל גָּדוֹל שֶׁל אַשְׁפָּה וּגְבָב,

הוֹי, שַחַק – עָשָׁן וְעָנָן־עָב,

רְצוֹנִי לְהִסְתַּלֵּק מִכָּאן, מֵרָחוֹק שְׂאוּ שָׁלוֹם רָב;

אַךְ גֵּיהִנּוֹם אַתָּה, שְׂנֵאתִיךָ גֵּיהִנּוֹם, בַּאֲשֶׁר תִּמְשׁוֹל וְתִשְׂתָּרֵרָה

בְּאֵשׁ וָזֶפֶת שֶׁלְּךָ, בְּגָפְרִית בּוֹעֵרָה.

הֵן לוֹ אֶמְצָא אֵלֶיךָ שְׁבִיל – –

אֶתְלַבֵּשׁ מִיָּד בִּדְמוּת אַחֶרֶת,

אֶת עַצְמִי בְּעֹז אֶל קִרְבְּךָ אָטִיל,

אַבְחִין בְּךָ לְפִי אֹדֶם הָאַדֶּרֶת.

לֹא עוֹד אֹבֶה לִהְיוֹת כַּאֲשֶׁר הִנְנִי, לִהְיוֹת אוֹתוֹ הָאִישׁ…

לֹא עוֹד אֶרְצֶה לִהְיוֹת הָעַכָּבִישׁ,

לָכוּד בְּרֶשֶׁת קוּרַי הַשּׁוֹאֲפִים לְסַבְּכֵנִי…

אֶחְפֹּץ לִהְיוֹת אַחֵר – לְהִתְהַדֵּר –

לֵהָפֵךְ לְסָלָמַנְדֵּר.

הֲיוּכַל מִי מֵעוֹרוֹ לְהִתְפָּרֵץ?

אֲשֶׁר עָנִי הִנֵּהוּ נִשְׁאָר עָנִי, זֹאת מוּדַעַת;

אִם בְּקֶלַח כְּרוּב, אִם בְּבוּל־עֵץ

הַתּוֹלַעַת תִּשָּׁאֵר תּוֹלַעַת…

אַךְ הַסָּלָמַנְדֵּר הוּא אָדֹם, הָאֵשׁ – אִמּוֹ בְּגוּף וְנֶפֶשׁ;

אַף הוּא הִנֵּהוּ שֶׁרֶץ, אַךְ בְּלִי רֶפֶשׁ,

כָּל אֵשׁ וָאֵשׁ לוֹ מְקֹרָבוֹת,

לֶהָבָה הִנֵּהוּ עִם לֶהָבוֹת.

– עמוד!

איש לא צעק, אך כאילו מישהו היה קורא בקול לאחר כל מספר צעדים שלי: עמוד! זאלאמאנקה. הסימטה הראשונה כבר היתה מאחורי. כל רגע ורגע הייתי נעצר, מתבונן על סביבי, וכמעט נבהל הייתי על שאין איש, על שאיש לא פקד להיעצר ולעמוד. הריקנוּת אשר לפנַי, זו הבאה לקראתי, לא הטרידה אותי ביותר, אלא זו שמאחורי, זו שעזבתיה, הריקנות שבזאלאמאנקה… השעה היא, אמנם , לפני עלות השחר, ובקארֶליץ, אם השעה היא טרם־שחר, הדבר ניכר! שעת טרם־שחר זו פשטה על־פני קארליץ והציפה את כל סימטאותיה כולם שמלפנות־בוקר, את בקתות־העץ המסוּידות ובתי־האבן הקטנים, כולם נבלעו בתוך הוויית טרם־בקור. הס, מבחוץ עוד איך־שהוא. אפשר לעבור כאן בחשאי על פנינו, אולם מבפנים, בתוך הבקתאות, האנשים ישֵנים…

עצור!

הס, אל תצעק… אני מתבונן סביבי־ אין כל נפש חיה. סימטה – כמו לא עברתי בה, והלא עבוֹר עברתי בה זה עתה. דומה, צעדי הידהדו, וכמו לא אירע דבר… אדם, אם הוא עובר באיזה מקום שהוא – הלא נשאר שם משהו ממנו, ואילו סימטת־שחרית זו – כמו לא אירע כלום… יכול הייתי להישבע, כי מאז היות העולם עדיין לא עמד שום איש בסימטה זו. למן ששת ימי־בראשית שוֹרה כאן טרם־בוקר! והרי קושיה: כיצד הגיעו לכאן הבקתות המפוזרות? והחלונות בזגוגיותיהם הכהות כלפי חוץ? כיצד הגיעו הם לכאן? ובכן, הקושיה במקומה עומדת! לכשארצה אומַר – גם הבקתאות, כמו שהן, כולן מששת ימי בראשית הן.

בעוד אני עומד כך ומביט לאחורַי – נפתח חלון – הא? צוהר אילו נפתח בשמים, לא היה זה מפליאני כמו אשנב זה כאן. מי עלול היה לפָתחו? קרוב יותר לשעֵר, כי זהו אחד בלתי־נראה מבחוץ מאשר מישהו מבפנים, כי מבפנים הלא ישֵנים. אולם בעד החלון הפתוח הזדקר ראש, וכאילו כלפי, לעברי, כלפי. אויה לי, נעשיתי אדום וללא־נשום. כבוד רב כזה עם שחר, וי, וי, אין אני ראוי לכך! הזזתי עצמי קרוב־קרוב לבקתה שבשכנוּת, והראש הזקוּר נשאר לָטוּש כמקודם אל טבורו של הרחוב, לאָרכו. ואני נרגעתי: לא אלי הוא מתכוון, מתכוון הוא למזרח. היה לי ענין לפנות לאחור ככל האפשר ולהעיף עין. הלכתי לאט, עברתי לכתחילה כמו אין זה נוגע לי, רק מבט העפתי ונשארתי עומד. במסגרת החלון עמד יהודי.

יהודי, ישישון לגמרי־לגמרי; יהודי קדמון. יהודי מיָמיו של אדם הראשון. לפניו היה ספר פתוח כלפי הרחוב והוא עמד ואמר… שמא אגש אליו ואחשוף אותו, כמו שהוא, מתוך החלון, כשהוא עומד ואומר, ואציב אותו בבית ממכר־עתיקות, נו, נו… אני עצמי הייתי קונה אותו לי, נכון לתת תמורתו עשרה פרעונים חנוטים, כיוָן שהוא זקֵן מהם, זקן יותר מאחד פרעה שהועלה מעפר־חפירות, זקן פי עשרה, ונוסף לכך הרי זה עומד ואומר!

– בוקר טוב לך, סבא, – שילבתי לתוך אמירתו.

– שנה טובה, שנה טובה! – ביטא הישיש בפה מלא, כביכול “שנה טובה” זו היתה בתוך הסידור.

– עוד השעה מוקדמת, סבא?

– מוקדמת, בני, וַדאי מוקדמת… הביע הסכמתו מראש, אך ליתר בטחון הוציא שנית החוצה את ראשו עם צווארו הכחוש, הטיל מבט כלפי מזרח – מוקדמת, ודאי מוקדמת.

– ואתה מתפלל כבר?

– לא, בני, עדיין איני מתפלל… רק אומר הנני.

שמחה עבָרַתני. בעצם, לא הייתי צריך כלל לגשת. ידעתי הכל עוד לפני גִשתִּי לחלון. שמחה תקפה אותי, ואני שאלתיו עוד דברים רבים שידעתים… אמור, אמור, סבא אמור… שתחיה כך עד עולם ותהיה אומר כך עד עולם. אולם נכסף אני, סבא, לשאלך: מאחר שאתה עומד כבר בחלון וכבר עטוף אתה בטלית; ואתה מתנועע ממילא – למה זה, אגב אורחא, גם לא תתפלל?

הישיש הניח יד כחושה באצבעותיה הארוכות־הארוכות על־גבי הספר הפתוח, נשא אלַי פנים מאירות – אך אני לא נתתיו לענות.

אל תענני, סבא, אל תענני, אני שאלה־סתם שאלתי. אני אשאלך ובעצמי אענה לך… אתה, סבא, הַמשֵך באמירה, אתה הוֵה “אומר”… ולאחר שתעלה השמש תפסיק אמירה שלך ואז תתפלל. ולאחר שתסיים תפילתך, שוב תהא “אומר”. רק דבר אחד אינני יודע. אימתי תיטול ידַיים בשביל הגלוסקה וכוס החלב? שגלוסקה זו הניחה יד נאמנה עוד אתמול – דבר זה ברור לי כאור־היום, שיעלה, אם ירצה השם, מיד על קארֶליץ: מראה הגלוסקה הוא טרי, אבל טריה לגמרי איננה… הגולסקאות הטריות לגמרי טרם באו לעולם; את הגלוסקאות הטריות לגמרי רודים רק עתה במרדאות מן התנורים, בעוד זמן מועט יכול היה למצוא כאן גלוסקה טריה. אלא מה? לישישים טובה יותר זו האפיה־קודם אין רע. היד הנאמנה, ששׂמה כאן את הגלוסקה עם כוס החלב בעוד מועד, יודעת את אשר היא עושה. כשמגיעה שעת נטילת־ידים לפני האכילה ואמירת הברכה, ניתנת הגלוסקה לבציעה באמצעותה וניתן לטָבלָה בכוס החלב הקר…אבל אימתי יגיע הקשיש לכך, אימתי יסעד הישיש את לבו? לעת־עתה השעה מוקדמת עדיין. ישֵנים עדיין האנשים בבקתה שלך, סבא, לא כן? שם, שם ישֵנה הזקֵנה שלך, לא כן? והלאה קצת ישֵנות בנותיך, ורחוק יותר, במקום צנוע, שם, בחדר אחרון ישנות הנכדות שלך, רחל’ך וחנה’לך, היפות משובבות־הנפש… אולי אפשר לחדור לשם, לרגע אחד, לבקתה האחרונה, למקום שנכדותיך ישֵנות שם? בעד אשנב, אקפוץ פנימה… אל תלך מכאן – כי אקפוץ פנימה… כי דבר־מה הולך עתה לאיבוד בשבילי, ברגע זה, משהו נעלם ממני ועובר… הרי זו שעת טרם־בוקר שהולכת לאיבוד… שם, בקיטון האחרון שלך, מקום שם הילָדות־הנכָדות שלך ישֵנות שם. שם על־גבי השמיכות, על הכרים המחוממים, סביב לקלסתרונים נסוכי החלום ומסביב לשערות הארוכות, המדובללות, לשם התכנסה שעת טרם־בוקר, ההתחלה, שם היא מתחממת… כי לא כאשר ייראה השמש יהיה יום, כי אם כאשר נכדותיך שבקיטון האחרון, הרחל’ך והחנ’לך, יתעוררו ויקיצו, – אותה שעה תוכל לפתוח בתפילה.

בעוד אני עומד כך ומביט בגעגועים רבים כל־כך, בעד האשנב הפתוח, לתוך הבקתה אשר שמה התכנסה כעת שעת־שחרית, נפתחת לראשונה דלת מבפנים, ויהודי בגיל בינוני מלובש למחצה, שחור ועבדקן הבהיל אותי בקול עבה:

– אבא!

מגודל זה, בהילוכו, במגפיו הגמלוניים ובקולו – הוא בנו של הישיש, והוא ישן כאן מתחת לגג!

– אבא, היכן הוא האילפס?

הישיש הסב פניו אל בנו:

– אתה, אברהם־בר?

אולם אברהם־בר זה כבר יצא לאיזה מקום.

בו ברגע נפתחת דלת אחרת, ועוד אחד, גבוה, שחור, עבדקן, במשקפיים רחבים ובקאמיזלקה¹⁰ בשרוולי־כותונת רחבים, ־ נכנס ובפיו אותו “ויצעקו”:

– אבא!

לא היה לי ענין רב לדעת, מה ביקש מאת הזקן. עינַי פילבלו עדיין למראה שני הגברתנים שהופיעו באורח לא־צפוי בפתחי הקיטונים האלה, בעוד שצריכות היו להימצא כאן נפשות אחרות לגמרי… מי יכול לשעֵר, כי ייראו משם דובים? אברהם־בר והשני אף הוא בר־דוב! וייקראו בשם השנַים הללו. לא כן סבא?

תחילה לא הבין הישיש, מה כוונתי בזה, אולם מיד תפס והצטחק:

– אמנם כן הוא, אולם השני הוא אחֵר קצת. השני הוא לא דוב, כי אם זאב, מדרכי־ווֹלף.

– והוא בנך? כן הראשון, וכן גם השני?

– יש לי עוד אחד, שלישי, – חייך הזקן שוב, חיוך של אור – יעקב לייב. ההוא עודנו ישֵן.

– גם אריה?! והרחל’ך שלך? והחנה’לך, האמנם עד כדי כך טעיתי?

– הא?

– לא כלום… לא כלום… למה זה בניך משכימים כל־כך לקום?

– אנו נגרים הננו.

– נגרים! בניך?

– גם אנוכי.

– מה? – הטלתי בו זוג עיניים – מי הוא? מי הוא, איפה הרב כאן? אם זקָן לך, לָבן שכזה, ואור השכינה בפנים ושחריתי הנך כל־כך, ועומד אתה ואומר כך, וגלוסקת החיטים השרויה בכוס החלב החיוֵר מחכה לך שתברך עליה ותהא נהנה, מי איפה הרב כאן, אם לא אתה?

– אנו נגרים אנו כולנו.

– אם כן למה זה עומד אתה ואומר, לכל הרוחות הטובות? – לא יכולתי לעצור ברוחי. – למה זה אתה מתיצב בחלון לפני עלות־השחר ומרַמה עולם כולו?

נפלה רוחו, מאוד־מאוד, ולא כל־כך בגלל הבנים, כי אם בגללו הוא. הבנים שלו, האריות והדובים עם הזאבים, במקומן של בנות ענוגות, תמימות – על כך אינני טוען… טעיתי, והריני שם יד על פי… הבנים מן האלוהים הם, אין אלה נולדים בדמות שאתה מדַמה לך בנפשך, אלא כאשר מינה לך הגורל.

הנה מכיר אני בעיירה אחת יהודי צדקני אחר בשם יוסל עושה־טליתות, שנולד לו בן משומד. או למשל, כוחו של קצב! זה ילדה לו אשתו הקצבית בת, והיא בת־מלכה, יפה וענוגה… ואילו השַמש הקטן בבית־המדרש הקטן, יָלדה לו אשתו, הקטנטונת לגמרי, בלילה אחד שלישיה, שלוש תופרות. הבנים מן האלוהים הם… אבל אתה בעצמך, סבא חביב, הכיצד עושה אתה צחוק לי ואין אתה רב כלל? לוּ לפחות, סגרת את הספר והפסקת “אמירה” שלך?

– דוקא ה“אמירה”, בני, – הפסיק הישישון, – דוקא האמירה לנגרים היא. לולא הבנין החדש, שקיבלו בנַי עליהם – אנו הלא נגרים וגם נגרי־בנין, – היו גם הם מתיצבים ואומרים. הרב שלנו אינו מרבה כל־כך לאמור. לא שהוא אומר ולא שהוא מרבה בתפילה, צליין מועט הינהו. הרב שלנו לומד, ולא כמוני, שאני מביט לתוך הסידור פנימה ורק לפעמים אני נעזר באצבע לסימון המקום, אלא לומד הוא מעל־פה. אל תתן עיניך, איש צעיר, בזקָן. שים עין על המצח. אני, כשאני משהה את עיני על מצחו של הרב שלנו, עוברת אותי צמרמורת. במצב כזה כמו אצל הרב שלנו אפשר להחריב עולמות, ולא עוד אלא כשהוא מסיט את הכיפה למעלה לפלוט בנהימה פיסקה בגמרא, מתחיל לבי לנקוף. וַי, הכיצד אינו חושש לטעות? הן זוהי סוגיה בגמרא שחכמים מתנצחים כאן לחיים ולמוות. אני הלא איני יכול להניע את עצמי לבלוע בעל־פה שורה כלשהי בסידור, אף שאני יודע אותה יפה! וזוכר אותה היטב! אך למה זה אהיה סומך על זכרוני! בעוד שבפנים מבוטח יותר.

– אבא!

מאיִן הופיע, הבחור, לא הבחנתי, ראיתיו עומד באמצע החדר, אחרי שהשמיע אבא בנוסח של השניים הקודמים. זהו, ודאי, השלישי, יעקב אריה.

– היום, אבא, אין אתה צריך לצאת לבניָה שלנו, היום אין אתה יכול לעזור לנו, היום מניפים אנו קורות.

– היום לקורות יָצוֹא אצא דוקא! – קורא הישיש בעליצות. – משום מה יש לי חשק היום להרים קורה…

בשעת כך הפך הישיש פניו כלפַי והוסיף בבת־צחוק:

– מין תאוָה של מקצוענים היא.

ההתבוננתי בו עוד פעם ושוב נחה דעתי. הסתכלתי בו והחרשתי מחמת תענוג. אם רב ואם נגר – אין כל נפקא מינה! אם להפליט בנהימה חתיכה של גמרא, ואם להרים קורה – על כל פנים, יהודי גדול הנהו. אותו רגע יצאו מן הביקתה בצעדה לתוך הסימטה החרישית, אל המקום שעמדתי בו, שלושת בניו של הזקן – אברהם־בר, מרדכי־ווֹלף ויעקב־לייב, נושאים עמם מַשׂורים ופטישים ומקצועות, צעדו ונסתכלו.

– יודע אתה, סבא, בניך מוצאים חן רב בעיני…

– כן, מקצוענים… גם בנות יש לי, צעירות יותר.

– ככה! הרי שגם ניחשתי. אבל מה שלא ניחשתי הוא רב יותר וגדול יותר ואני ליויתי בעינַי בסקרנות את שלושת האחים, שנטלו עליהם בניָה חדשה, והם צועדים אליה ברגל איתנה כל־כך ובבטחון, וצעדיהם מהדהרים בשחר ההולך ונחלש.

ניתקתי עינַי מהם, ויחד עם הזקן העפתי מבט כלפי מזרח.

נרתעתי לאחור. אמרתי שלום לישיש ונסתלקתי מהר־מהר. רציתי לעזוב את קאראֶליץ לשעה קלה. ראיתי פתאום התחלה של תבערה, ואני ביקשתי לראותה היטב. תבערה אחזה את קארֶליץ.

בעצם, יכולתי לעקור אותם, אל הקארֶליצאים מתוך שנתם, ולהצילם. כי מה גודלה של קארֶליץ כולה? קול צעקה אחד: “שריפה”! היה משליך אותם כולם מתוך בקתות־העץ. אכן, היתה זו התלקחות של שריפה גדולה נהדרת. האח! עוד מעט ותשתלהב האש! האח! עוד מעט וישתפכו הלהבות על־פני העולם כולו… עולם כולו יעלה באש! הוֵה אומר, מיד תאחז האש בקארליץ קארליץ היא עולם כולו, מלבדה אין עוד! הנה עליתי על גבעה, לא גבוהה ביותר, אבל ממנה רואים את העולם. שממה, שממה, מלבד קארֶליץ אין מאומה, כל מה שהיה עד עתה לא היה אלא חלום. בדָיָה. ותוּ לא. קארֶליץ היא הכל. לולא היתה קראליץ הכל, לא היה המזרח מתלקח כך, בדיוק ממולה. נומי, נומי, קרארֶליץ ואל תדעי כי אורבת לך, קטנטונת שכמותך, שכולך הכל, שמש־תָּפתֶּה לוהטת כזו.

נומי, קארֶליץ, נומי! אותם המעטים שאינם ישֵנים, האש לא תפסח גם עלי, אף שאני מרוחק משהו, ואני עומד על גבעה. הגבעה שרויה בסכנה מרובה ביותר, ואני, אני עומד על סף האש הראשונה. משום כך דוקא אני נוטל רשות לעצמי להתבונן במראה, לפקוח עיני לרווחה ולראות את השריפה, להסתכל בבוהקה, ולראות כיצד עולם שלם עולה בלהבות, ולא לעורר אנשים, לא לצעוק, ולא לנסות בהצלה. רשאי אני לגרום לי את התענוג הזה – לא להציל. אני בוער יחד עם הכל… אני וכל אלה שהקיצו בהקדם, אפילו הלה, אותו קדמון, היהודי ההוא, אם הוא רב ואם בנאי, שהכּרתי אותו בעד החלון הפתוח, גם הבנים שלו, העושים בבנין החדש, שהחלו בבניינוֹ. כולנו, כולנו נבער יחד.

ביחד! הכליון הגדול, קץ העולם הנהדר ילכד אותנו לברית־אחים ואת העֵרים ואת הישֵנים. שלהבת אחת תקח את בית־המדרש, שכבר עולה משם זעקת הבחורים הלומדים העֵרים, ולהבדיל, את המסגד הנוצרי עם חנוטיו המנמנמים באפלולית.

הוא זר לי, המסגד, הוא מטיל עלי פחד נושן… על כן ממעֵט הייתי להסתכל בו, לא הייתי מבחין בו כלל, אלא שהוא גבוה כל־כך ובנוי לתלפיות, ואני נושא עיניים לראות, מי מסתיר את האור מעיני. תופס הוא שטח רב מדי בכל מקום שהוא בנוי שם, וחודיו צועקים ונוקבים חורים בשמים. בעצם לא הייתי צריך לאמור זאת. הרי זו אמת מן האמיתות הידועות שאין אומרים אותן. עכשיו נתמַלט הדבר מפי, עכשיו בטרם מוות. לפני המוות אין אומרים את האמת, לפני המוות אתה מפליט את האמת מפיך שלא מדעת. הוא זר לי, המסגד, אין זה מחייבני במאומה. מותר שיהא זר לי. המסגד שונא אותי יותר משאני שונא אותו; אילו עברתי את סיפו ונכנסתי פנימה, היה זה מתמוטט ונופל, – כל־כך הוא שונא אותי. לשום מסגד אינני נכנס. רחמים בלבי עליו, על המסגד. בכן, מה איכפת לי, יעמוד לו. אם יש שהוא חש מרחוק במבטי, מיד הוא נדלק… אולם עכשיו נדלק אחרת לגמרי. אש אחת תקח אותנו היום, את כולנו, ותכרות ברית־אחים בינינו ושלום תעשה בינינו, זו שמש־הגבורה הגדולה הלוהטת.

בכן, ניחא, יפה. לא לירוא את המוות. – אולם להיות עליז עכשיו, ולהתרפס בבת־צחוק, כשם שקארֶליץ מחייכת לפני שקיעתה והתרוננות שכזו על גגות עניים מטולאים ושל ארובות־עשן זעירות. אי, אי, אכן, עולם נואָל הוא, ולא כל־כך נואל כשם שהוא שקוע באיוַלתו.

אתם, השוכבים שקטים כל־כך על משכבותיכם, אני הלא יודע אני, מה טעם שוכבים אתם שקטים כל־כך ומהרהרים בלבכם המנומנם: שמש כבכל הימים, אין רע, היא תעלה, תעשה דרכה כמו אתמול, כמו שלשום ואז תשקע במחילה. אתם, המתהפכים כעת מצד אל צד ואינכם מתביישים לנחור במקצת בשעה זו, בטוחים אתם כי שום דבר לא יקרה, רגילים אתם שלא יקרה דבר… אולם יום אחד הלא קָרֹה יקרה. אלף שנים, אמנם, לא אירע דבר, ואך שחר לא־עבות אחד – הנה, עתה, יארע הדבר! ואך מי יתמַהּ עליכם! מקווים אתם לעבור דרך אש כזו ולהגיע בשלום לעולם הבא ולהתפאר שם לעילא ולעילא: נהגנו ברוח שקטה בשעת השואה. לא איכפת היה לנו דבר וחצי דבר. אותה שעה שקועים היינו בשינה, ואפילו נחרנו כאוות־נפשנו.

ואתם, המעטים העֵרים, לשמחה זו שלכם מהי עושה? אמנם, עֵרים אתם, חיים אתם, אולם לפי שעה אתם חיים לפני השואה. הוי, מי יתן והיתה באה כבר השואה, והיתה פוסחת עליכם… אולם השריפה הגדולה רק מתחוללת כעת, והיא לא תפסח עליכם, ואתם מה אתם עושים? אופים אתם כעכים, אומרים סידור תפילה ומתחילים לבנות בניינים חדשים!

ואני, אני גופא – במה אני מסתכל ורואה, שאני שמח כל־כך? מה טעם רגלי מתרוממות משום־מה? מנַיין תשוקתי זו לרקוד? אוי, כמה שקועים אנו בסכלותנו. פיקחים הננו, לכל הרוחות, וחכמים גדולים שכמותנו הם נואָלים לעתים קרובות. אכן, אין דבר־פיקחוּת גדול מאשר להיות נואָל. החכמים מסתגלים מהר לחיות בשואה, עם הֶרגלם האחרון הרוקד כנגדנו. חכם, שעה שאש הכליון לופתת אותו, הריהו מתיַצב במלוא קומתו והריהו בוער כנֵר. מראשו. אי, כמה נסכל הוא!

לברוח – לפי שעה אין איש בורח. הישֵנים אינם יודעים כי צריך לברוח, והעֵרים – שמא אינם רוצים? שמא אין להם מקום לברוח אליו? חסומים כל הדרכים. העולם נצטמצם, רחמנא ליצלן. משֶל העולם כולו לא נשארה אלא קארֶליץ בלבד, וקארֶליץ נתכווצה כיולדת ונזדחלה למרגלות גבעתי הקטנה, שאני עומד עליה; עומד אני ואיני יכול להחזיק מעמד. –

אני, שברגעי זה הריני העֵר ביותר שבכל העֵרים, הפיקח ביותר שבכל הפיקחים, רוצה אני להיות הראשון, רוצה להטיל עצמי ראשון לתוך האש הבאה על קארֶליץ… הוי, מי רוצה לעשות אתי את המירוץ הגדול והאחרון על־פני קארֶליץ לשם, לשם, שמשם באה דליקת־התופת הגדולה – שמש האש הגדולה.

השמעתי את הקריאה, אולם חַכֵּה לא חיכיתי – לבדי התחלתי במירוץ הגדול. דברים כאלה אדם מתחיל בהם תמיד לבדו. בדרך אפשר שיצטרף אלי מי, בדרך אולי אמשוך אחרי עוד ועוד, תשוקתי תדליק אותם, והם ירוצו אחרי, יטילו עצמם לתוך הלהבות וייספו.

אני רץ, אני רץ רגלי גדלו באורח משונה, חָזקו וקלו, אני מגַמא בהן שטחי־ארץ גדולים, לרצוני מקצר אני לי את הדרך בצעדים מהירים כחיצים, ובמעוף כזה יכול אני לדלג על גגות, אולם אין אני רוצה לעבור מעל קארֶליץ, כי אם דרך קארֶליץ, דרך הסימטאות היהודיות של קארֶליץ… יתר בטחון בסימטאות יהודיות. מה שמתחולל בלבי אין איש יודע. אם בסימטאות היהודיות יפול חשד עלי כי מסית ומדיח הנני – אין אסון בכך. את אנשי אני מדיח. ושוב, לא דבר חדש הוא בקרב בני ישראל, רגילים הם למות בנוי ובקדושה – ואם בסימטאות משלנו לא יימצאו בעלנים לכליון נאה, מכל מקום לי – מכשול לרגלי לא ישימו שם. במקום אחר לא היו רואים אותי בכך בעין יפה. עברו העתים הטובות הישנות, ימי ספרד, בזמן שהיו הורגים יהודים בהדר. כיום מחלקים גרזִנים לאיכרים ושולחים אותם בחשאי ובחשֵכה לעליות הגגות ולמרתפים.

ואולם אני נקלעתי מן הגבעה, כמו להכעיס, לסימטה הקודרת, לרחובם של בני קֵדָר. טסתי כברק, אולם הברק רואה. אני הכרתי אותו, את הרחוב הקודר, הכרתיו גם בלעדי הקֵדָרים. ולא הרי הקדרים כהרי לקוחותיהם. בבקתאות של גויים אני מבחין תוך כדי ריצת־הבזק. בקתה של גוי, כמוה כגוי, ריח של טריפה עולה ממנה. אולם את מַסלולי לא אשנה. ירוצו איפוא הגויים אחרַי ראשונים. להתנפל לתוך האש – ענין יהודי הוא. אם מי מהם ימצא טעם בדבר טוב כזה – אדרבא ואדררבא… לא יהיה נשרף.

רצים! רצים כבר אחרַי, ברוך השם! בהתלהבות פרועה כזו. לא של בני־אדם כלל. מי הרץ? מי? מה איכפת, מי! כלב התפרץ בעד דלתה של שומירה, והוא רץ אחרי. הוי, הוי, רק עתה היה רובץ במחבוא מאורתו עם הפרעושים והקש, ופתאום, פרץ לקראת השֶמש באופן נמרץ ובלהט שכזה. הריהו דורך כבר על עקבַי, עוד מעט, עוד מעט והוא יעבור על פני, והוא, הכלב, יהיה הראשון!

רוּצה, רוּצה, ורק אַל תקרע את בגדי מרוב גדולה. ואַל תקציף כל־כך את פיך, ואל תנשוך ברגלי, ואם אתה נושך בכל־זאת, אל תירתע ואל תפגר. אץ אתה להישרף, ובו בזמן נבהל אתה למראה נטף דם שהקזת לי.

אני רץ הלאה. בחברת הכלב היה שמח יותר. הוא רץ בנביחה, הוא נשך, השתולל. אף אמנם טוב לעשות מירוץ כזה מתוך השתוללות. אך הנה הוא נעצר. מתחָרט הנהו. כך דרכם של חמומי־המוחין. תחילה מתרתחים, עד כי יש להתפלל לשֵם יתברך כי יהא שומר ומציל, ממש כמו לפני קפיצת־מוות, ולבסוף הרי הם נשארים עומדים. ושמא לא התכוון כלל לאש, שמא רק שיסו אותו בי, והוא – אין כל מחשבת אָוון בלבו? הנה באים אחרים, מכל החצרות, מתחת לקרונות השחת מקפצים הם, מתוך גרנות ואורוות, מתולתלים וקרחים, צרודים ובעלי צוויחה – לאן, איפוא? לאן, איפוא? לנשוך אותי? או להיספות באש הגדולה? אכן, לי אתם מתכוונים, הנה אתם מקיפים אותי! כנופיית כלבים שכמותכם! צרה עיניכם בי, במוות נהדר שכזה בשבילי… אי, ועינִי אני לא צרה בכם – רצונכם, לנַשך, נשכו ורק מאחור, כדרך שיעשה הראשון, רק אל תהיו מקפצים לתוך עינִי, אתם מתולתלים שכמותכם וקרוחים שכמותכם, אל תסתמו בקפיצותיכם ובנביחותיכם את דרכי הנהדרת.

אני רץ את מירוצי הנאה. כבדה עלי הריצה, אך מוסיף אני לרוץ. כלבים מתרוצצים סביבי, סחרחורת בעיני, רגלי כושלות. עֵדי בשמַים, לא היתה לי כל כוונה להרע למישהו בדרך, ואילו הם עולים לקראת נעלי הקשה, החדה ומתגלגלים עליה. אין ברירה! כבר יֶשנם קרבנות. קצרה רוחם לחכות לתבערה הגדולה, והנה ניספו ברגל אדם. ראו כוחם של כלבי הגויים. אין הם אשמים. לא בי האשמה ולא בהם. שיסו אותם. על הלבָנה הם מתנפלים בשכלם הם, וביהודי משסים אותם. ראיתם את בעליהם בעד המשוכות הנמוכות – אלה ראשי הפשתה הצהובים, מנומנמים, לא־רחוצים, בראשים מוּרדים, בדומה לבהמותיהם, אשר בטיפולן עסקו. כהלומי־חושים היו. הם הריחו בי עוד לפני כלביהם. “יהודי רץ!”

ודאי רץ יהודי, יהודי רץ, בורח מן העולם. עם שחר שוקע יהודי, עיניו בשמָים, והנה הוא רץ…

רץ אני, לא הייתי צריך כלל לחצות את רחוב הקֵדרים. רחוב הקדרים, שראשיתו היתה מפוארת כל־כך, התמשך יוצא־דופן, ואני נקלעתי לרחוב יהודי. גם בסימטה היהודית נגררו רבים אחרי, דבקו בי במירוצי; אולם היו אלה אחרים לגמרי. הכלבים נעלמו, כביכול ניגרו ואזלו. אי מזה חשה הופיעה עֶגלה קטנטונת, רק בעלת עינַים גדולות. מה יועילו לי עיניך הגדולות, עגלתי הקטנטונת, בעוד שחסרת הכרה אַתּ. הנה את הולכת, הנה את עומדת… בעיניים כשלך, ועוד ללא הכרה, הוי, הוי, היית קופצת אצלי במקום הדרוש, במקום שאין מוצא אחר. הנה באה אמך הפרה, הטפשה, והיא גועה: ביתוֹנת שלי!

לכי בת, שוב לאחור, יש לשמוע בקולה של אמא.

התחלתי לרוץ ביתר מרץ, איש לא רץ אחרי, ואף על פי כן גרפתי אתי את הכל־הכל. הבקתאות היהודיות התחילו לנוע, מסתובבות עם הגגונים, עם ארובות העשן הקטנות, כל בקתה ובקתה לבדה. הן ביקשו יחד לרוץ עמדי והיו מסתובבות. בעד החלונות התחילו להזדקר ראשים ופרצופים. מה? מהי הריצה הזאת? המבט לא היה תמיה כל כך, אלא כמתגעגע, כשואל. הצוואירם מתוחים, הנה עוד מעט והללו יקפצו החוצה ויילָווּ אלַי, למירוץ הנהדר שלי. מה שאיש לא יצא החוצה, אינו מוכח כלום. אכן, רצון היה בהם. העיניים היהודיות, השחורות, הפקוחות לרווחה היו מתחננות ומתחננות כמו לקידוש השם. אולם החוצה יצאה רק אחת במטפחת, וסל־נצרים בידה –

– אתי, בת־ישראל, לא כן?

– לא, לא אתך; אני נושאת בזה פת־שחרית לאבי ולשני דודי.

– תחילה דואגים לסבא… – חקרתי בסתר.

– לסבא דאגתי עוד אמש לפני לכתי לישון.

– אביך הוא אריה! – כמעט שנצטעקתי.

– אריה הוא דודי.

– ובכן, הריהו זאב…

– אבי הוא דוב, ודוד לי זאב. לכולם אני נושאת פת שחרית.

– מעט יש בסל. לכי הביתה. פתחי את הרפת ומשכי משם את השור בקרניו. שור עליהם לטרוף.

– הם לא יאכלו את כל אשר בסל. רצונך בגלוסקה? קח וגמע חלב מן הבקבוק. אם רוצה אתה.

– לא, לא, אסור עלי כל דבר, אפילו להתנשק אתך אסור לי, מקודש הנני, הנה – מקודש לאש ההיא, אשר תבלע עוד מעט את קארֶליץ כולה.

תוך כדי קראי את הקריאה הזאת, הוספתי לרוץ וזיעזעתי סימטה שניה שהתפרצתי לתוכה. שוב ביקשתי להיעצר. הנה המה שלושת הבנאים! העולם עומד לשקוע בעוד רגע, והללו פותחים בבניָה חדשה. יהודים נואָלים, שמסוגלים לכך! יהודים חזקים, בריאים, אבל יהודים נואלים, נואלים ביותר, ניענעתי כלפיהם בידי ורצתי על פניהם. בנוּ! בנוּ! אף לדקה אחת יש ערך בעולמו של הקדוש ברוך הוא.

אותו רגע נפלה קורה מלמעלה ממקום עָמדוֹ של אחד האחים. הקורה נפלה למטה על ראשו של אח אחר.

נשארתי עומד כקפוא, בפה פתוח לצעקה: לעינַי נפלה הקורה עליו! אבל זה הנפגע התגרד בערפו:

– הוי, אברהם־בר, מה זה אתה משליך כפיסים עלינו?

אברהם־בר העיף מבט אל אחיו למטה.

– אמור נא לי, יעקב לייב, מאימתי, אחא, נעשית רגיש כל־כך?

שוב פערתי פי על האנשים הללו. ביקשתי לדעת דבר ברור, אם לא טעיתי, והפלטתי:

– כפי שאני רואה, הרי אתם כבר לאחר פת שחרית?

– עדיין לפני כן, עדיין לפני כן! – נענה זה שלמעלה, ־ עוד מעט וטייבלה תביא לנו מה.

– מי?

– טייבלה.

הן ידעתי כי נושאים פת שחרית להם, אולם כי טייבלה שמה, זאת לא ידעתי. דב שכזה, וזאב שכזה, ואריה שכזה ויונה מפרנסת אותם… פתאום ערבה לי הגלוסקה וגמיעת החלב מן הבקבוק שהיא הציעה לי. חשתי כי אתחסן בכך כמוהם. אולם אותה שעה קראני לבי אל דרכי הגדולה, הקרובה, שנזדרחה בהדר, ומיד פתחתי לרוץ־לרוץ.

אותו רגע בא מישהו לקראתי, הגיע מתוך סימטה צדדית. לא הצלחתי להתבונן אליו היטב… רק הבחנתי בקפוטה שלו, המפושקת, ובכיפה היהודית בראשו. מגפיו ניצנצו לתוך עיני: ככל שיכולתי לראות תוך כדי ריצה, היה זה צועד תחילה מרוגע, אולם משראני נדלק לא כאדם, כי אם כחומר־נפץ. בִּן־רגע נשתנה האיש. הקפוטה המפושקת התפרחה ככנפיים, הכיפה למעלה מעל למצח הגבוה, הרחב, והמגפיים נתכסו אבק. אך זוהי ריצה כהלכה! יהודי בקפוטה מתפרחת כזו ובכיפה מוסטת כזו למעלה ובעל מצח גלוי גמום כזה – יהודי כזה, אם הוא רץ מאחוריך ומשיג אותךָ והנה־הנה הוא משתווה בצעדיו אתך, הרי זו שמחה ממש לראותו. צוהל הלב, גואה גואה משמחה. –

אולם הוא עבר על פנַי. מאחור ראיתי את כנפי בגדו, הוא רץ וגם כנפי הבגד רצו, וגם בידים פרושות לרווחה, כנשר אדיר, והיה נוהם מה. נוהם על מישהו, כי ראשו היה זקור למעלה, למעלה.

אני רצתי אחריו ולבי צהל־צהל. יהודי כזה, מעופף, מן הנמנע הוא שיהיה שני להגיע; יהודי כזה מוכרח להיות ראשון. אין עיני צרה ביהודי שכזה! אולם לא עוד אזכה לראות מפנים, ונכסף הייתי מאוד להציץ בו עוד מפנים. פתאום, בעוד אני מהרהר כך, ראיתיו, הוא הסתובב, הפך פניו אלי, ושוב ראיתיו

---

נשארתי עומד. לא היו כאן פנים, היתה זו שלהבת אש, ידיו המשוכלות כקודם וארשת־פניו החמורה, הלוהטת, כמו ציווּ עלי לעמוד, ואני נעצרתי, רק יגעתי להעלות בת־צחוק על שפתַי.

– למה זה נעצרת, ידידי, רוץ!

– לאן? – שאלני קצרות, כמי שאומר: אדרבא, הראֵה, לאן? וידיו עדיין משוכלות לשני צדדיו, כמו חסם את הדרך לפנַי.

– מה פירוש לאן? כלום אין אתה רואה אש עולה על קארֶליץ, והרי אנו רצים לקראתה.

היהודי התבונן בי, ניגש לאי, הושיט לי יד:

– שלום עליכם! משמע, גם אתה משוגע?

– גם אני? מה פירושו של “גם” זה? – שאלתי, – ומי הוא עוד?

– אנוכי, אלא שאתה גדול יותר, כלום אין אתה רואה שאין טעם לרוץ, האש כבר בקעה לתוך השמים ופסחה על קארֶליץ.

– מה אתה סח?!

– נשאתי עיני לשמים, וכמו הטיח בי בגרזן על ראשי – יום גדול כבר עמד בקארֶליץ.

תרגם מיידיש מ.ז. ולפובסקי