רקע
יצחק קצנלסון
גָּלוּת (פּוֹאֶמָה)

מתנה לאבי ולאמי

יעקב־בנימין והֶנדה קצנלסון

מאת בנם


 

א. מַשּׁהוּ זיקנה    🔗

משהיו מתחילים העצים המעטים מלבלבים ומוריקים, השמים מכחילים, ורוח של אביב נדחקת ומנשבת לתוך חומות עירי הגדולה שבפולין – היה בולמוס של־חוץ־לארץ אוחז את אנשי עירי הנבונים והישרים, ואני – רגיל הייתי אנוכי ללכת לגבולות־ליטא, כדי לָקיץ שם ירחים אחדים, ובתחילת הסתיו היינו חוזרים לפולין – מחנות האנשים הנבונים והישרים מעבר מזה, ואנוכי – מעבר מזה.

אלא שלא כך היה בפעם האחרונה, – העצים המעטים התחילו מַשירים עָליהם, השמים – כעין האפר על־גבי העיר ורוחות של טחב התחילו תועות בחוצות – ובעת אשר כזאת הלכתי בפעם האחרונה לליטא.

זאת היתה הנסיעה הראשונה שהייתי נוסע על־כָּרחי! אני הלכתי בעידן זה לליטא משום שקראו לי, קראו לי לעמוֹד לצבא.

לעמוד לצבא!

גם עכשיו – אחרי שמלאו לי, הודות לאל, – נו, למה לי להכריז על שנותי ברבים… הן על דבר השערות האחדות הנושרות בבוקר־בבוקר, ועל דבר אותו השדכן המנוּול שבא אלי, אמנם, בשעה שלא יום ולא לילה, בענין של נכבדות, – אין יודע שום איש… ובכל זאת, גם עכשיו, גם עכשיו עדיין רך אנוכי וצעיר ביותר. ועדיין לא הגיעה שעתי “לעמוד”; לעמוד לצבא!

ואז, זכורני שמגבעת עגולה וקלה ומופשלת אל הצד הייתי חובש לראשי, ושוליה רחבים־רחבים, ומקלי השחור של היום לא היה לי עוד, אלא מקל־חובלים קל ויפה שהיה מתלבט בדרך הילוכי בין אצבעותי. שירים הייתי כותב עוד בלילה, שירים ליריים עצובים:

לִשְׁקִיעַת חַמָּה נֵעוֹרוּ בִי רְגָשִׁים רַכִּים,

קַלִּים וַעֲגוּמִים…


וכו' וכו'.

ובאותם הימים הרביתי עוד לקרוא בספרים לא מתוך שכיבה על הספה, והספר הפתוח מעט ממני והלאה, כמו שאני אוהב לקרוא היום, אלא שלשולחן דווקא הייתי עומד, או על־יד החלון וראשי ורובי בספרי. ובקומי בבוקר – יש שהייתי אוכל דבר־מה בטרם ששתיתי. עכשיו, כיוָן, שלא שתיתי שתי כוסות תה, איני אוכל כלום! בַא! – שתי כוסות תה או קפה,– ואולם לשתות אני צריך קודם בכל אופן… ואז – לא כך היה! אז הייתי צעיר באמת…

והזמנה זו לבוא לליטא בעתותי הסתיו באה אלי פתאום, לפתע־פתאום, – לכתחילה פרצתי בצחוק, היום אני צוחק לי, כך… בניחותא… ואולם אז, עדיין הייתי פורץ בצחוק. –

לעמוד לצבא! לעמוד לצבא! – כך הייתי עומד כל היום ופורץ בצחוק, אלא שלעת־ערב לא ידעתי קצת את נפשי… לעת־ערב, לעת־ערב הייתי עומד כלפי המראה הגדולה שבבית, מסתכל בפני ומתבייש. –

עשרים ואחת! עשרים ואחת!


אהה, כיצד משתנים מאוַייו של אדם, כיצד נהפך עליו לבו במשך של שנים!

עוד קודם שנעשיתי בר־מצוה הייתי מקנא בכל מי שהיתה לו קומה, בכל מי שצמח לו שפמו וזקנו, – הגדולים, הגדולים, הוי כמה קינאתי אז בגדולים, ביחוד זו הערמומית הרכה והאורבת שבעיניהם, זו הערמומית ושחוק הזדון הקל מתחת לשפמם, ואלה דבריהם המקוטעים –, דוברים הם מעט וסוברים הרבה… חצאי מלים, הברות סתם – אלה, אלה צדוני!

הוי, הוי, כיצד מבינים הם זה את זה? אהה, מדוע זה נתאדמו פני העלמה הלזו, מדוע זה נתאדמו פניה ומדוע הלכה לה? והאיש הצעיר הן לא אמר לה כלום! הוא רק הביט בה ופלט מבין שפתיו איזו מילוֹדיה קלה ובלתי־ברורה ולא אמר לה כלום! וכשהלכה, מדוע היה האיש הצעיר עומד ומגחך לחברו – וחברו פורץ בצחוק – בלי כל סיבה! בלי כל סיבה! תיכף לזה נכנס האיש הצעיר השלישי. האיש הצעיר השלישי לא ידע לכתחילה כמוני מכל הנעשה כאן והעמיד על חבריו עינים תמהות, ואולם תמיהתו לא ארכה הרבה –

חִי־חִי! – חייכו לו האנשים הצעירים השנַים, ולא אמרו לו כלום!

– והיכן היא? – שאלם מתוך כעס. אלי, אלי, מדוע זה כעס? האיש הצעיר השלישי, מדוע זה כעס?

– והיכן היא? – מדוע זה שאל עליה? מנַין ידע לשאול עליה?

– פיוּ־וּ! – שרקו השנַים מתוך צחוק בשפתיהם, ולא אמרו לו כלום.

האיש הצעיר השלישי הרים את הכיסא הקרוב אליו והשליכו על חבריו.

מדוע השליך עליהם כיסא? במה חטאו לו שני האנשים הצעירים? הלא דבר הוא!

וכך תמיד, בהתרחש אָז לעיני מיני מעשים ודברים כאלה, הייתי עומד ותמיהַ וקורא: הלא דבר הוא!

הוי, מי יתנני איש־צעיר כמותם, חכם כמותם, שהכל יהיה די לו ברמיזא, בריצת עין אחת… ככה צר היה לי אזי בעולמי שלי, בבית־ספרי, בתוך בגדי־התלמידים שהייתי לובש. כמה התגעגעתי לקומת־אנשים, לידי גברים גדולות ועבות.

ידי גברים גדולות ועבות – אלי, אלי, כמה התפללתי להן, וכמה חרפות וביושים שבעתי עד שגדלו ועבו… זכורני ערב אחד בתיאטרון עירנו הגדול. משחקת מצוּינת אחת באה ממדינה אחת ושיחקה את הַאמלט, היא – אשה – אשה! אשה תשחק את המאלט! את הפלא הגדול הזה ראיתי בעיני.

־ לוֹטוֹ ויט! האח, לוטו ויט! – קראתי מתוך התפעלות רבה אחרי כל אקט ואקט בשם המשחקת המצוינת הזאת, מעל הגלֶריה ששם הייתי יושב צפוף בין אדם רב.

– קטן זה מדוע הוא צועק ככה?

את הדברים האלה דיבר בן־אדם אחד, שישב בצדי, למשנהו. ושניהם הסתכלו בי אחר־כך חליפות וצחקו. מובטחני שגם הוא וגם חברו לא ידעו עד מה מכל אשר ראו עיניהם על במת החזיון…

אני כמובן, לא מצאתי כלל את עצמי נעלב על־ידם! ואולם, הוי, מה חפצתי לומר להם בזה הרגע שישנם קטנים כאלה (כדי לרמז עלי) שגדולים (כדי לרמז עליהם) יכולים ללמוד מהם הרבה!… אלא שעצרתי בכעסי ולא אמרתי את הדברים הנכוחים הללו, יראתי… אלא מאי? הוספתי ואמחא כף ואקרא בקול יותר רם: לוֹטוֹ וִיט! האח, לוֹטוֹ וִיט!

ככלות החזיון מיהרתי וירדתי למטה, עמדתי בפתח הדלת המוליכה אל אחורי הקלעים, עמדתי ושמרתי על דלת זו: היא צריכה לצאת מכאן, היא, לוֹטוֹ ויט, ששיחקה את האמלט…

אני עמדתי בין כנופיה שלמה של מעריצים, בחורים גדולים שרובם לא השגיחו בי כלל, ומיעוטם הביטו עלי מגבוה ויבזוני בלבם לגמרי.

מה לי ולהם! אני אחכה לה עד שתצא – ויעבור עלי מה!…. אָה, אני אגש אליה ואודה לה מקירות לבי, אלחץ את ידה ואודה לה, ללוֹטוֹ ויט ששיחקה היום את האמלט!

כשיצאה – קרבתי אליה הראשון, הושטתי לה את ידי – ואולם בזה הרגע לבי מת בי ולא אמרתי לה כלום. היא לקחה את ידי בתוך שלה, יד גדולה וחמה וטובה, הסתכלה בי ושחקה, שחקה בפני מטוב־לב. עכשיו יודע אנוכי שמטוב־לב שחקה בפני, ואולם אז נכלמתי, נכלמתי מאוד ומשכתי ידי משלה… אָה, אני הרגשתי לפתע פתאם שקטנה ידי עד מאוד, ונכלמתי והוצאתיה מתוך ידה.

הוי, כמה התגעגעתי בהאי שעתא לידי גבר גדולות ועבות!

אלא שתאוה זו לגדוֹל חדלה אצלי מיום שהדפסתי את שירי הראשון…

אהה, בבוקר לא עבות אחד – ואני, עדיין ישן אנוכי, ושנתי ככה עריבה ויד רכה נוגעת בי – הקיצותי, והנה זו אמי עומדת עלי ואיזה ז’ורנאל נוסס בידה.

– ראה, כלום זה שירך שנדפס כאן?

קפצתי מעל המיטה ולקחתי את הז’ורנאל לתוך ידי והסתכלתי היטב־היטב בשירי הראשון, הנדפס שחור על גבי לבן – ופתאום קראתי בקול פחדים

– הוי, אמי, הרואה אַתּ, את האותיות המרובעות?

– וכי מה? – נבהלה גם אמי ולא ידעה מה.

– ראי, ראי, הן זהו שמי, שמי הנדפס! הוי, הוי, תיפח רוחו של העורך! – קראתי וזרקתי את הז’ורנאל לרגלי על הארץ.

– וכי מה עשה לך, מה עשה לך העורך? – שאלתני אמי.

– הוא הדפיס את שירי, אמי! הוא הדפיס את שירי!… קראתי בקול־בוכים ממש ואכבוש את ראשי בכר המיטה.

הוי, כמה נבהלתי אז מפני המלה הנדפסת שלי ומפני שמי הנדפס, העיקר מפני שמי הנדפס!

הרגשתי פתאום שאני עָרב בעד כל שורה ושורה שהבאתי בדפוס. נעשיתי פתאום לאיש ואני עָרֵב בעד כל שורה ושורה…

תיפח רוחו של העורך! – אני את השיר הקטן כתבתי לא מתוך מחשבה זרה כלל; רק הציפור בלבד, וצלצול המלים, וגם החרוז, החרוז לקחו את לבי:

הַצִּפּוֹר הַנַּעֲלָסָה –

עָפָה וְטָסָה;

טָסָה וְטָסָה;

טָסָה וְעָפָה –

הַצִּפּוֹר הַיָּפָה!

רק הצפור וצלצול המלים בלבד וגם החרוז לקחו את לבי וכתבתיו – ומשום שאני קל־דעת מטבעי, צררתיו במעטפה ושלחתיו! והעורך השוטה הזה הדפיסו, גם אותו וגם את שמי, ובין־לילה עשני לאיש! – הבו לי עכשיו את לוֹטוֹ ויט! כי גם ידַי גדלו ועבוד! אחרי שנדפס שירי הראשון הסתכלתי בידי: והנה גדלו ידי, גדלו ועבו.

וראו־נא, ראו! משגדלתי ונשיתי לאיש – ורוח אחרת כבר היתה עמדי… כמה הייתי נותן גיל־ילדים זה שהיה לי אך אתמול! גם את בואה של המשחקת המצוּינת הייתי מוחל רק שלא להיעשות לאיש במהירות כל־כך מבהילה.

חבל, כי אחרי שנדפס שירי הראשון הייתי הולך וכותב עוד שירים, חדשים לבקרים; בראשונה הלך לבי עוד הפעם שבי אחרי הציפור, אחר־כך אל פרח־הגן ואחר־כך אל הנערה אשר מול חלון ביתי, ואל כל אלה נלוָה תמיד צלצול המלים, והחרוז שלקח את לבי אף הוא. נוסף לזה נפלתי בידי עורכים שאינם חכמים והדפיסו את שירי זה אחר זה.

ואני, אנא אני בא? עם כל שיר ושיר שהמה מדפיסים, התחיל זקני לצַמח ובחרוּת קפצה עלי.

הבו לי את לוֹטוֹ ויט, תשחק נא עכשיו את האמלט; עכשיו אלחצנה בידה, כי הנערה הקטנה אשר אנוכי אשר אוהב, רפת־כוח היא, וכשאני נוטל את ידה לתוך שלי היא מושכת בשתי כתפיה, ראשה נפשל לאחוריו ושפתיה קפוצות שלא לצעוק, שלא לצעוק מתוך כאב.

את לוֹטוֹ ויט! – כי הבחרוּת קפצה עלי… ואולם מי יודע. מי יודע אם עוד תקח משחקת מצוינת זו, המשַׂחקה את האמלט, את לבי… מי יודע אם לא יהא לבי נוהה אחרי אוֹפֶּלִיָה, כי משקפצה עלי הבחרות התחלתי להתפלל לזה שאינו שב, התחלתי להתגעגע לגיל־ילדים, לתום־עינים ולידים רכות וקטנות מאוד…

אך גלגלו של עולם אינו חוזר! עם הדפסת שיר עשירי הייתי מוכרח כבר ללכת לבית הגלב… אהה, שירי העשירי!

כשיצאתי מבית הגלב אמנם הוקל לי מעט, מעצמו מובן שהוקל לי מעט, ואולם רגלי – כיצד קלו גם הן? גם רגלי וגם מקלי אשר בידי – למה התחיל מרקד בין אצבעותי?

יום־חמה היה אז בעולם. יצאתי מבית הגלב והשמש זורחת לי ברחובות עירי ההומיות, ופני חלקים־חלקים כפני ילד, ורגלי קלות, ומקלי אשר בידי – הריהו מרקד בין אצבעותי ונוצץ בקרני השמש.

נכנסתי אל הגינה הקטנה שעמדה סמוכה לביתי, והנה האביב הגדול יושב ומחכה לי בגינה הקטנה הלזו. יושב לו האביב הגדול ושולי מעילו מלאים את הגינה הקטנה.

בראשונה לא הרגשתי בו, משום שרובו שקוף הוא כעין האויר על ראשי ההרים, ואולם בהיכנסי נתקלתי בו במשעול הגן והכרתיו, הכרתיו מדאשתקד.

השתחויתי לו, וקראתי לו בקול רם ומתוך צחוק: ברוך אתה לי, אביבי, שנתחדשת!

– ברוך אתה לי, גם אתה, שנתחדשת! – לחש לי האביב הגדול, והעביר את ידו בשׁחוק קל על פנַי החלקים־החלקים.

פנַי, וביחוד סנטרי, סנטר־הנערים שלי, אָדמוּ קצת, כמדומני… אלא שעשיתי את עצמי כלא־יודע ואמרתי לעבור. האביב הגדול תמך את שתי זרועותיו על שכמי האחת, גחן ולחש אל אָזני ולחש עליה: טוב עשית אחי, אח רך וצעיר, אלא שהאו־די־קוֹלוֹן אשר שפכת על ראשך למותר הוא! או־די־קוֹלוֹן למותר הוא לעת־עתה…

– לעת־עתה? – שאלתי את האביב הגדול שבגינה הקטנה, והעמדתי עליו פנים תמימים, תמימים מאוד… אָה, בלבי ידעתי היטב שאתו הצדק.

– לעת־עתה?

– לעת־עתה, עדיין רענן הוא ראשך ואו־די־קולון למותר הוא! – גער בי האביב הגדול בלחישה.

אני חפצתי לבכות מרב שמחה, לבכות בחיק האביב הגדול.

האח, עוד רענן עלי ראשי! גם אחרי שירי העשירי רענן עלי ראשי!…

מן היום ההוא הייתי בא אל בית־הגלב שתי פעמים בשבוע… כבר הוא רגיל בי, האדון הגלב; כשאני נכנס אליו, אני מוסר את עצמי ברשותו ועוצם לפעמים את עינַי, כדי שלא לראות כיצד המלאכה נעשית. אוהב אנוכי לפקוח את עיני לאחר מעשה, ולראות בפעם אחת את מעט הנעורים אשר שבו אלי, בשעה שהיו העינים עצומות…

והגלב שלי – הרגל יש לו לרחוץ את ראשי אורחיו במימיו. תמיד לאחר שהוא גומר את המלאכה אצלי, ידו נמשכת אל בקבוק המים הכחולים, אני מרגיש בזה מתוך עינים עצומות, אוחזו בידו, ואיני נותן לו לבצע את מחשבתו.

– או־די־קוֹלוֹן למותר הוא!

אמנם ירא אנוכי מאוד, שיפשוט יום אחד הגלב את ידו מתוך הרגלו אל בקבוק מימיו הכחולים, ואני אחריש־אחריש ולא אגיד לו כלום…

ואותו היום בא – השמים היו כעין האפר על־גבי העיר, ורוחות הטחב התחילו תועות בחוצות. בעידן זה קראו לי שאבוא לליטא, ושאעמוד לצבא.

אהה, גם ביום שיצא לאור קובץ שלם של שירי, לא נפל כמו קריאה זו לעמידת הצבא.

גם אז, ביום שיצא קובץ שירי לאור, היה הרושם נורא.

אוי ואבוי, ספר שלם! ספר שלם! – וכמעט שהרכנתי את ראשי תחת יד הגלב שירחץ אותו במימיו; את ראשי הרכנתי, ואולם בידי לא נתתי לו לעשות את הדבר הרע הזה.

מי יודע, שמא רענן עוד עלי ראשי; הספר הרי קטן הוא ודק ואין בו כלום… רק שלושים שירים ואחד, ולא יותר!…

וכשקראו אותי לצבא צחקתי, לכתחילה צחקתי… רק לעת־ערב לא ידעתי קצת את נפשי… לעת־ערב הייתי עומד כלפי המראה הגדולה שבבית, מסתכל בפני ומתבייש –

עשרים ואחת! עשרים ואחת!

ולמחרתו של אותו יום, הייתי משכים לבית הגלב, סר וזעף ישבתי בתוך הכיסא כלפי המראה, הפשלתי את ראשי והפקרתי לו את צוארי בלי מלים. הוא עשה בי מה שעשה, שותק ודומם אף הוא. לאחר שגמר את מלאכתו לא קמתי אלא שקראתי לו מתוך עינים עצומות: או־די־קוֹלוֹן!

אָמַרְתָּ: תַּם אֲבִיבִי,

וְקֵיצִי הָלָךְ;

רְאֵה, מִי יָרַד הַיּוֹם הַזֶּה אֶל גַנִּי,

וּמִי בּוֹ מָלָךְ!


אָמַרְתָּ: עָבַר חַגִּי,

וְנָמַר יֵינִי;

רְאֵה, הֵן לִבִּי מָלֵא תְּשֻׁאוֹת,

וְצוֹחֲקָה עֵינִי!

*

תְּמוֹל בָּעֶרֶב שָׁקְעָה שִׁמְשִׁי,

הַמַּעֲרָב בָּעַר;

וּבְעָבְרְךָ עָלַי – נָשַׁקְתִּי צֵל,

חִבַּקְתִּי צַעַר.


הַיּוֹם בַּבֹּקֶר בְּעָבְרְךָ בְּגַנִּי –

לֹא הִכַּרְתִַּנִי;

מָצָאתָ אוֹתִי בַעַלוּמַי רַךְ וְקַל.

וּבְרֹאשִׁי – מָלֵא טָל.

*

כָּל אֵלֶּה מִלֵּב אֶחָד הֵמָּה נוֹבְעִים,

וְאֶחָד אֶחָד הוּא מְקוֹרָם,

עֲלוּמַי – תְּמוֹל טָעַמְתָּ מִצֵּל צַעֲרָם

הַיּוֹם – עָלֶיךָ נָפְלָה צַהֲלַת אוֹרָם.


וּמָחָר –

מָחָר אַל נָא תָבוֹא,

וְאַל נָא תַעֲבֹר עָלָי…

אֲנִי יוֹדֵעַ –


אַתָּה מוֹצֵא אוֹתִי חָי!

וְאוּלָם –

מָחָר אֶפְשָׁר יִבָּקַע מַעְיָן חָדָשׁ בִּי

מַעְיָן חָדָשׁ –

אַךְ אָפוּנָה אִם אֶת לִבְּךָ יִקְנֶה;

עִם מְעַט הַגִּיל, עִם מְעַט צַעַר הָעֲלוּמִים –

אֶפְשָׁר תִּטְעַם

גַם מַשֶּׁהוּ זִקְנָה.



 

ב. שְׁעַת הַבֹּקֶר הַמֻּקְדֶמֶת    🔗

עִם עֶרֶב בָּאתִי אֶל עִיר נָכְרִיָּה –

וְכָכָה רַע־לִי, כָכָה רַע־לִי!

מִי לִי פֹה? מִי וּמָה־לִי?

וְשִׁמְשִׁי רַד עָלַי בְעִיר נָכְרִיָּה!…


וַיְהִי בְלֶכְתִּי – וּבְיָדִי מַקְלִי,

וְתַחַת זְרוֹעִי חֲבִילָתִי,

וְאִתִּי פַחְדִי וְתוּגָתִי –

וְשִׁמְשִׁי רַד עָלַי בְעִיר נָכְרִיָּה!


וַתִּקְרַב אֵלַי אִשָּׁה זְקֵנָה,

וְהִיא צוֹלַעַת וּפִיהָ עָקֹום –

וַתֹּאמֶר לִי: "יֵשׁ אֶצְלִי מָקוֹם!

כִּי אִישִׁי מֵת וּבָנִים אֵין לִי."


"אִישֵׁךְ מֵת, וּבָנִים אֵין לָךְ, ־

וַחֲדָרִים אֶצְלֵךְ כַּמָּה?"

“שְׁנַיִם!” צָחֲקָה וְנָדַמָּה,

וְהִיא צוֹלַעַת וּפִיהָ עָקֹום.


וָאֶשְׁאַל אוֹתָהּ: מַפְתֵּחַ תִּתְּנִי?

מַפְתֵּחַ־בַּרְזֶל בִּשְׁבִיל דַּלְתִּי,

כִּי אִם אֶחְפֹּץ וְנָעַלְתִּי –

הַזְּקֵנָה שָׂחֲקָה: אֶתֵּן, אֶתֵּן!


וְתִנְהַג אוֹתִי לְסִמְטָא אַחַת.

הַיּוֹם כְּבָר פָּנָה לְאַחַר שְׁקִיעָה,

וְאָנֹכִי בָאתִי אֶל עִיר נָכְרִיָּה –

“הוֹי, זְקֵנָה, אָנָה תוֹלִיכִינִי?”


“אָנֹכִי גָּרָה פֹה בַסִּמְטָא.”

“וְזֶהוּ בֵּיתֵךְ? זֶה, הַשּׁוֹמֵם?”

הַזְּקֵנָה צָחֲקָה: וּמַה תִּשְׁתּוֹמֵם

וְאִישִׁי וּמֵת, וּבָנִים אֵין לִי…"


וַתָּבִיא אוֹתִי לְבַיִת אָפֵל,

וְאִישׁ לֹא חִכָּה שָׁם לְבוֹאִי,

רַק חֲבִילָתִי תַּחַת זְרוֹעִי –

“הוֹי, זְקֵנָה, אָנָה הֵבֵאתִנִי?”


"זֶה הַחֶדֶר! פֹּה תִּשְׁכַּב אַתָּה,

אֲנִי יְשֵׁנָה בְחֶדֶר שֵׁנִי;

אִם תֶּחְסֵר דָּבָר, הַעִירֵנִי…"

“לִי כְּלוּם לֹא יֶחְסַר! לֹא־כְּלוּם, הַזְּקֵנָה!”


הַזְּקֵנָה יָצְאָה וַאֲנִי נָעַלְתִּי

אֶת הַדֶּלֶת יָפֶה־יָפֶה –

כִּי הַיּוֹם כְּבָר הָיָה רָפֶה,

וּבְחֶדְרִי יָמֵשׁ כְּבָר הַחֹשֶׁךְ.


וַיְהִי בְצַעֲדִי צַעַד אֶחָד,

וְאָנֹכִי נִתְקָל בְּאִשָּׁה זְקֵנָה –

וְהִיא הֵן יָצְאָה! יָצְאָה וְאֵינָהּ!

וָאֶשְט בְּכָל זֹאת לְעֵבֶר אַחֵר.


חָלַצְתִּי נְעָלַי שֶׁלֹּא לְנַקֵּשׁ –

הֵיכָן עוֹמְדָה כָּאן הַמִּטָּה?

מָה נוֹאַלְתִּי שֶׁבְּלִי צִתָּה

בָּאתִי הֵנָּה אֶל עִיר נָכְרִיָּה…


זֶה תַּנּוּר! תַּנּוּר! יֵשׁ פֹּה תַּנּוּר!

אַךְ מִי שָׁם עוֹמֵד? בְּמִי נִתְקַלְתִּי?

וְאֶת הַדֶּלֶת הֵן נָעַלְתִּי!

יֵשׁ פֹּה תַּנּוּר – וְלִקְרַב אִירָא…


הֲרֵי הַשֻּׁלְחָן! – אֵלִי, אֵלִי!

גַּם לַשֻּׁלְחָן הִיא יוֹשֶׁבֶת!

מִתְנַמְנֶמֶת וְדוֹבֶבֶת –

גַּם לַשֻּׁלְחָן, עַל הַכִּסֵּא!….


וַיְהִי בִפְנוֹתִי – וַיָמָת לִבִּי,

הִיא אַחֲרַי, אַחֲרַי מִתְנוֹעַעַת,

דֹּם צוֹלַעַת, דֹּם צוֹלַעַת –

הוֹי, לוּ לֹא תִּגַּע רַק בשכמי…


וְלוּ אַךְ הָלְכָה! לוּ נִשְׁמַע צַעֲדָהּ –

וְהִיא בַּחֲשָׁאִי אַחֲרַי שַׁטֵּה,

מְלַוֶּה אוֹתִי בָּעֲלָטָה –

הוֹי, לוּ לֹא תִּגַּע רַק בְּשִׁכְמִי!…


הֲרֵי הַמִּטָּה! מִטָּה רְבוּדָה –

עָמְדָה מִטָּה זוֹ בַפִּנָּה;

שָׁכַבְתִּי – וַאֲחָזַתְנִי צִנָּה –

הַזְּקֵנָה הָיְתָה שָׁם לְצַלְעִי.


אֲנִי קָפַצְתִּי מֵעַל הַמִּטָּה,

מִתּוֹךְ קְפִיצָה הִתְאַפַּקְתִּי,

וְלֹא צָעַקְתִּי, וְלֹא צָעַקְתִּי,

וְצָנַחְתִּי עַל הָאָרֶץ.


עַל הָאֶרֶץ נָחָה דּוּמָם

חֲבִילָתִי, חֲבִילָתִי –

שֶׁאִתָּהּ יַחַד הִנֵּה בָּאתִי,

וָאֲחַבְּקָהּ בִּזְרוֹעוֹתָי.


שְׁמוּרִים אִתִּי בַחֲבִילָתִי

תְּמוּנוֹת קְרוֹבַי, בְּנֵי מִשְׁפַּחְתִּי –

וְאוּלָם מַקְלִי – אֵי הִנַּחְתִּי?

לְבַדּוֹ עוֹמֵד בְּאֵיזֶה זָוִית…


וַיְהִי הַלַּיְלָה אָרֹךְ־אָרֹךְ,

עַל הַחֲבִילָה אֲנִי נִשְׁעָן;

כָּכָה אִישַׁן, כָּכָה אִישַׁן –

הַלַּיְלָה הָיָה אָרֹךְ־אָרֹךְ.


בְּבֵית אֲבוֹתַי עוֹד הַכֹּל עֵרִים,

בַּחֲדַר־הָאֹכֶל דּוֹלֶקֶת מְנוֹרָה,

וְשִׂיחָה חַיָּה וּצְחֹק וְאוֹרָה –

הַס! מַקְלִי נָפַל בְּזָוִיתוֹ…


מַקְלִי! מַקְלִי! נָפַל מַקְלִי

וּמִתְגּוֹלֵל עָדַי, עָדַי –

כָּכָה קַר הוּא! בְתוֹךְ יָדִי

חַם לָךְ יִהְיֶה, מַקְלִי, מַקְלִי!


רֹאשִׁי צָנַח עֲלֵי חָזִי

וְשֵׁנָה קַלָּה רִחֲמָה אוֹתִי – –

וְעִם בֹּקֶר הֱקִיצוֹתִי –

וַאֲנִי בַּמִּטָּה כְּבֶן־מֶלֶךְ.


בְּאוֹתוֹ רֶגַע – וְעֵינַי אֹרוּ.

חֲלוֹם־רַע נָגֹל מֵעַפְעַפַּי,

וְנֹגַהּ נִתַּךְ חַם עַל כַּפַּי –

הַשֶּׁמֶשׁ זָרַח לִי בְעִיר נָכְרִיָּה!


בְּאוֹתוֹ רֶגַע – וָאֵבְךְ וָאֶצְחַק:

כִּי חֶסֶד אֵל בַּחֲלוֹנִי נִשְׁקָף –

קוּם, עַד מָתַי, עָצֵל, תִּשְׁכָּב?

הַשֶּׁמֶשׁ זָרַח לִי בְּעִיר נָכְרִיָּה!

עם ערב באתי אל עיר נכריה –

וככה רע־לי –

ולכן סרתי אל בית־המלון הראשון, סגרתי את החדר שהראו לי על מסגר ושכבתי במיטה קרה וזרה, שכבתי וחלמתי את החלום המשונה ההוא, ובאשר הקיצותי, והנה אמנם, השמש זרח לי בעיר הנכריה!

אלא ששעה קלה זרח לי שמש זה, – הימים ההם ימי סתיו היו בליטא! וליטא שלי, הרי היא חביבה עלי עד מאוד, ואולם לא בסתיו, לא בסתיו, באותם הימים שעומדים שם לצבא.

אכן נס נעשה לי, שזרח לי השמש לשעה קלה דווקא באותו בוקר ראשון לבואי ואחרי ביעוּתי לילה אלה. הוי, אנה הייתי בא, לוּ הקיצותי מתוך חלום רע זה, וחֶסד אל לא נשקף לי בחלוני!

לבשתי מהר את בגדי ויצאתי החוצה. לבי הגיד לי קודם שרק לשעה קלה זרח לי השמש.

יצאתי החוצה, והנה השעה ככה מוקדמת היא!

עוד בטרם שעזבתי את חדרי בבית־המלון, הוצאתי את מורה־השעות שלי מכיס בגדי, הסתכלתי בו והשעה המוקדמת שהראה לי מורה השעות לא הפליאתני כלל, וכשיצאתי החוצה, הייתי עומד ותמיה – תמיה על השעה המוקדמת.

הרחוב לא היתה ריקה כלל. זעיר־שם, זעיר־שם נתקלו עיני בבן־אדם אחד, במשנהו, אלא שהשעה המוקדמת היתה כל־כך בולטת. לא בשנַים יחד נתקלו עיני אלא ביחידים.

גם אני הלכתי יחידי כשאני מנקש נקישות קלות, נקישות קלות במקלי על־גבי אבנים. בקצה הראשון של הרחוב עמד לו בחור אחד בין שני סוסים על־יד באר־מים. הסוס האחד שתה מתוך הדלי המלא, והסוס השני – ראשו מורד לארץ. הוא ודאי שלא שתה עדיין והרי הוא ממתין, מוריד את ראשו וממתין. הבחור הרי הוא עומד ביניהם, רם־הקומה וגבר אלים, מפהק לרגעים וטופח להם מתוך פיהוקים קלים על גביהם ועל מפרקותיהם המלאות והחלקות.

בחור זה יודע כיצד מטפחים על גבי סוסים; הוא כמעט שאינו מרים את כפות ידיו למעלה משני טפחים, וכל מכה ומכה יש לה הד חי ומצלצל, ומכריז בכל העיירה:

־ נומו, נומו, אזרחים, השעה עדיין מוקדמת היא! זה אנוכי, אנוכי ושני סוסי!

גם הוא, הבחור עצמו, אך זה עתה קם. כובעו הקטן, בעל המצחה הידועה, הנוצצת, אינו חבוש לראשו כלל, אלא שתלוי הוא בנס על גַבַּחתו. אני יודע, יודע, בחור שכמותו, כשהוא קם משנתו, הרי הוא מושך עליו במשיכה אחת את מכנסיו, במשיכה שניה הוא משקיעם ביחד עם רגליו לתוך זוג המגפיים – ותם ונשלם! בן־פורת זה כבר עומד על רגליו וכבר הוא רוצה לצאת – והנה מצחת כובעו הקטן ניצנצה לו ממרגלות יצועו, מתוך היסח־הדעת נתקלה בו עינו והרי הוא תופסו, מניחו על גבחתו ויוצא. אני יודע, יודע, גם כשיניע בראשו לכל הרוחות, גם כשיפשילוֹ לאחוריו, לא יצנח כובע קטן זה, בעל המצחה הנוצצת מעל הגבחת.

כשעברתי על־ידו עמד עוד הבחור בין סוסיו, בשערו הקצר והפרוע הלבינו נוצות ובנות־נוצות קטנות שדבקו בו בלילה זה, בלילה העבר ובלילות דאשתקד. ידו האחת נחה על צואר אחד הסוסים ובידו השניה שאב מתוך הדלי מלוא הכף ממשקה הסוס הקר ושיפשף בו את פניו השזופים עד שנתאדמו ונתחממו יפה.

בכל ניעיו וגידיו של הבחור וגם באלה של הסוסים היה כל־כך הרבה משעת הבוקר המוקדמת.

־ נומו, נומו אזרחים, השעה עדיין מוקדמת היא, זה אנוכי, אנוכי ושני סוסי!

אני עברתי עליו מהר ולא נתעכבתי אצלו. ירא הייתי שיפתח ההדיוט הטוב והצעיר הזה את פיו וידבר אלי, ולא יהיה צר לו על שעת הבוקר המוקדמת הלזו. בעברי ריחפה עליה סכנה: בחורים אלה אוהבים לדבר אל העובר על־ידם יחידי, לברך אותו בשלום בלשונם־הם, אלא שלאָשרי הגדול שאב הבחור באותו רגע מלוא הכף מים ושיפשף בם את פניו. אני עברתי ושעת הבוקר עוד נמשכה, נמשכה הלאה.


בִּפְאַת מִזְרָח דְּבַר־מָה רָחָשׁ –

שַׂר הַבֹּקֶר נֵעוֹר רִאשׁוֹן,

נִפְנֵף כְּנָפָיו וְנִתְגַּלָּה:

זָרְחָה עַיִן, הִבְהִיק אִישׁוֹן.


שַׂר הַבֹּקֶר נִפְנֵף כְּנָפָיו –

יַחַד חָוְרוּ הַשָּׁמַיִם;

כָּל הַכָּחֹל הָפַךְ תְּכֵלֶת,

וְכָל תְּכֵלֶת – צַח פִּי־שְׁנַיִם.


נִפְנֵף כְּנָפָיו טָס וַיָּעָף

טִיסָה קַלָּה בֵּין הֶעָבִים:

תַּחְתָּיו נִמְחָה שְׁבִיל־הֶחָלָב,

נָשַׁב דּוּמָם בַּכּוֹכָבִים.


גַּם הַכְּסִיל וְגַם הַכִּימָה,

כָּל הָעֵדָה כְּבָר נִנְעֶרֶת;

וּבִנְשִׁיקָה אַחַת הֵמִית

אֶתְּ הַלְּבָנָה הַחִוֶּרֶת.


נִפְנֵף כְּנָפָיו, טָס וַיָּעָף,

יָרַד דּוּמָם לָעֲיָרָה;

וּמְצָאַנִי בְּבֵית מְלוֹנִי,

בְחֶדֶר קַר וּבְמִטָּה זָרָה.


חֲלוֹם רַע נָגֹל מֵעַפְעַפַּי –

קַמְתִּי וְעָזַבְתִּי בֵיתִי –

וְשַׁלְוַת־חַיִּים, וְרַחַשׁ־מְנוּחוֹת

קִדְמוּנִי וְצָחֲקוּ לִי בְצֵאתִי.


קִדְּמַנִי גֶבֶר מֵעַל גְּדֵרוֹ,

וְהֶגֶה יוֹנִים מֵרֹאשׁ גַּגָּם;

צִפֳּרִים צָחֲקוּ־לִי מִבֵּין הָעֵצִים –

גַּם אֲנִי צָחַקְתִּי מִתּוֹךְ לַהֲגָם.


הֱיֵה לִי בָּרוּךְ, שַׂר הַבֹּקֶר!

וְאֵל הַחַיִּים, וְזֶה הַמְּנוּחָה, –

גַּם שְׁלֹשֶׁת אֵלֶּה עַל בְּאֵר הַמַּיִם –

שְׁעַת הַבֹּקֶר, הֱיִי לִי בְרוּכָה!


וגם האופה, גם האופה, יהא ברוך אף הוא! אף הוא שייך לשעת הבוקר המוּקדמת. אף הוא, האופה, שדלתי חנותו היו פתוחות לרווחה באותו הבוקר, באחת הרחובות השקטות של העיירה ההיא, אף הוא יהא ברוך, יהא ברוך!

לכתחילה הייתי עומד מעבר הרחוב מזה ותָמיה: מי הוא זה שפתח עכשיו את חנותו, ומה הוא רוצה עכשיו למכור? – והייתי עומד כך ותמיהַ ואולם לעבוֹר אל העֵבר השני לא עלתה על לבי. וַדאי שזהו אחד הסוחרים הקטנים שנשארה לו בחנותו סחורה סרוחה מאתמול ולכן ככה השכים… אלא שברגע זה ראיתי והנה ציפור קטנה – קטנה ככף ילד קטן שבאה מרחוק, עפה ישר אל עבר החנות הפתוחה הלזו, ירדה ועמדה מתוך מעופה על סיפה. קטנה ככף ילד קטן עמדה על סיפה ולא כלום…

עברתי אל העֵבר השני ועמדתי בפתח החנות והסתכלתי לתוכה אף אָני: שם גר אופה! אופה. ואותה החנות – לא היתה חנות כלל, כי אם בית־המאפה שלו אשר פתח את דלתיו החוצה, בשעת הבוקר המוּקדמת.

בין סלים ושקים רבים מלאים גלוסקאות וכיכרות־לחם עמד לו האופה עצמו כשהוא עוטה טלית לבנה של קמח ומונה את הגלוסקאות ואת כיכרות הלחם האדמדמים מתוך סל זה לתוך סל שני. כל־כך הרבה לחם אפה האיש הזה ועוד השאיר מסָלתוֹ הטובה והיפה לקַשט בה את בגדיו וליפות את עיניו!

הוי כמה מגוחך היה אופה זה לוּ עמד בתוך סלי הלחם הללו ובגדיו שחורים כאלה, שאנוכי לובש, ולחייו אדמדמות.

אשריך, האופה, שחשכת מקמחך לבגדיך וללחייך! מי ידמה ומי ישוֶה לך עכשיו בין סלי ושקי הלחם!

והלחם היה חם. הציפור הקטנה ככף ילד קטן עדיין עמדה על סיפו של בית־המאפה מלפנַי. הרגישה הציפור הקטנה היטב שאני עומד לה מאחריה, והיא – כנפיה לא זעו, כי חם, ככה חם היה הלחם!

– סגור את דלתיך, האופה! ואת סלי הלחם הללו – כַּסֵם, כּסם! – קראתי אליו, – כי הנה חם הלחם מאוד וריחו נפוץ כבר ברחובות! וראֵה, ראה – אנשי העיירה, עכשיו עדיין ישֵנים הם, ואולם כשיקומו ויָריחוּ את ריח הגלוסקאות הללו והתנפלו עליהן כולם, כולם… מן הסלים יחטפו ולא ישאירו אף אחת! מחדרי משכבם יבואו, ובעוד לפלוף השנה בעיניהם, יחטפו ויאכלו את הגלוסקאות החמות הללו! סגור את דלתיך, האופה!

ואולם אני אך לשוא הזהרתי אותו על הסכנה הצפויה לו מכל המחנה שיקום בעוד זמן מה ויבקש טרף. לא רצה האופה לסגור ביתו על לחמו. אני עשיתי מה שֶׁיָכוֹלְתִּי: עמדתי על יד הסלים ובחרתי לי מתוכם את הגלוסקאות היותר יפות, חמות, חמות קניתין מלוא התיק והלכתי לי ברחובות העיירה השקטות בשעת הבוקר המוקדמת, פורס פתים־פתים מן הלחם וזורק אותן לציפורים קטנות שהיו עפות אחרַי אל כל אשר הלכתי.

בשוק נלוותה אלי עז אחת, מרחוק ראתני והתחילה רצה מתוך דהרות דהרות קלות ישר אלי, כאילו ידעה אותי מאז.

־ תקרב־נא, תקרב־נא… – עמדתי ואחכה לה מתוך חיוך קל עד שתקרב. עוד מעט ותכיר את טעותה; עז זו לא ראתני מעולם – הן תמול באתי!

אחרי רגע ראיתי ונוכחתי שלא ידעתי את טבע העיזים כלל. כי אף־על־פי שלא ראתני מעולם, לא עמדה מתוך ריצתה וכמעט שקפצה עלי, שתי קרניה ורגליה הקדמיות למעלה.

־ הסליחה! – המלטתי במבוכתי מפי, והרימותי את מקלי. העז נרתעה לאחוריה, העמידה בי זקן ועינים תמהות: מ־מה?

אני הסתכלתי בה ופרצתי בצחוק רם מאוד באמצע השוק: זאת היתה הבריה המגוחכת האחת שנלוותה אלי בשעת הבוקר המוקדמת בשוק העיירה. נערי העיירה הקטנים ודאי רוכבים עליה! יושב לו בן־החדר על גבה כשהוא תופשה בקרניה ובקולי־קולות: ויא!

הרי לך, עז, גלוסקה!

אני אמנם לא ארכב עליך, משום שכבדתי… וכי על כן קוראים אותי לצבא, ידידתי, אלא לאחוז אותך בזקנך בשוק זה, ובשעה מוקדמת זו, ולומר לך בפה מלא “לֶקיש”1, את זה אני יכול!

תיק הלחם החם נתרוקן מהר. בין אלה שבאו אלי לריח הלחם היה גם חזיר מפוטם אחד. לכתחילה הייתי תמיהַ על זה: גם הוא כאן בשעה זו! וכמעט שחפצתי להעניק מטובי גם את המכוער השעיר הזה שפיהו קצוץ ורחב ועיניו קטנות ושחלבו־ בְּרְר!… ואולם לא התאפק, לא התאפק חזיר זה וחרק, חרק לרגלַי חריקה זו שיש בה הרבה משיקוצו וטינופת כל העולם.

– אל ואַניאַ לֵךְ! אל ואַניאַ!

הייתי מכה אותו, אלא שלא חפצתי לטמא בו את מקלי שאני אוחז בידי תמיד.

אף־על־פי־כן אזלו הגלוסקאות החמות מן התיק אחת־אחת. הוי, כמה הסכלתי שלא קניתי מאת האופה ההוא את כל אשר אפה. סלי לחם־הבוקר החם לא היו מעיקים על כתפי הרבה. הייתי מוצא עליהם קופצים, ואנשי העיירה היו קמים רעבים ללחם – ואין… עדיין ישנים הם ובטוחים שלחמם נכון. מוכן להם לכתחילה. הסכלתי, הסכלתי עשׂה!

הנה הם נעוֹרים כבר אנשי העיירה, יחד עם העננים העולים בשמיה המה יוצאים מפתחי אהליהם. משפקחו את עיניהם, התחילו השמים דולפים. זהו גשם הסתיו, גשם סתיו מצאני באמצע הרחוב ובתוך עייר הנכריה…

ואני לא מפני הגשם אעזוב את הסימטה האפלה הלזו. אני ירא, ירא מאוד שאם אעמוד במקום הזה עוד רגעים ותצא לקראתי מאחת הפינות הללו אותה הזקנה הצולעת, שהופיעה בלילה, בבית־מלוני. כי אף־על־פי שזה לא היה אלא בחלום – ואולם בתוך קדרות זו שירדה פתאום והציפה את כל העיירה, הייתי בטוח שהיא חיה, חיה פה, ואם אתמהמה בסימטה זו עוד רגעים, אזי אראנה, אראנה בלי כל ספק!

אלך ואֶסָגר בבית־מלוני ואשא קינה חשאית על הבוקר שהיה כלא היה.

שירה קולנית וחסרת־טעם באה אלי פתאום מאחורי. לא היו בה, בשירה זו, לא הגיון, לא מלים ואף לא מילודיה, אלא היתה בה הפקרות רבה ושגעון הדיוטות של המון אדם הקורא ביחד.

הפכתי את פני ועמדתי: זאת היתה חבורה שלמה של בחורים טירונים. המצנפות שלהם וגם הקוּרטְקאות2 והמגפיים וההליכה ביחד ביום סתיו – טירונים! טירונים!

אני הכרתי בם, בבני־גילי אלה, תיכף, והסתכלתי בם בעברם על־ידי, בפני כל אחד ואחד הסתכלתי וכמעט שהתפּלאתי, התפלאתי רגע אחד שלא מצאתי גם את עצמי ביניהם. הן גם אנכי קרוא אתם אל המקום ההוא! כל אלה ממקומות שונים באו הנה, מארבע כנפות המדינה, וכאן נעשו לאגודה אחת. ואולם כיצד מצאו אלה את אלה? הנה הם הולכים ביחד ובקולי־קולות, ומדוע זה לא קראו גם אותי אתם? אני הן לא נחבאתי אל הכלים. כלום לא ראשון יצאתי בשעת הבוקר המוקדמת?

ילכו להם אלה לבדם, ילכו להם לבדם, אני אחד אבוא לבית מושב הצבא, בלי שירים ובלי קול תרועה, כי רוח הבוקר הטובה סרה, סרה מעלי.

מיהרתי למלוני. בעברי דרך המסדרון האפל אל חדרי, לא נזדמן לי שם אף מי שהוא. אלא ניכר היה שכבר קמו, קמו גם בני הבית הזה, ושכבר עברו לא אחת במסדרון האפל.

נכנסתי לחדרי, – אותו החלון ששמש הבוקר זרח לי בעדו לפני שעה קלה, היה דולף עכשיו טיפות־טיפות של גשם קר וטורד.

“מי לי פה? מי ומה־לי?”

וכו'…

קרבתי אל השולחן והנה ארוחה מוכנה שם בשבילי. הכרתי את גלוסקאותיו של האופה, ואולם הן לא היו עוד יפות וחמות כמו בשעת הבוקר המוקדמת.


 

ג. הִשְׁלַמְנוּ    🔗

גֶּשֶׁם סְתָו, גֶּשֶׁם סְתָו,

אֲהָה, מְקוֹרְךָ כָּכָה רָב!


וְלָמָּה תֵּרֵד טִיף וְטִיף,

זְעֵיר בַּחַלּוֹן, וּזְעֵיר בַּבִּיב?


וְכָל הַיּוֹם, וְכָל הַיּוֹם,

טוֹרֵד אַט בְּלִי תֹם, בְּלִי תֹם.


הוֹי, צְהַל אוֹ הֱוֵי עָגוּם!

רְאֵה: כְּבָר עֵינַי קָמוּ,

וּכְאִלּוּ קָפָא דָּמִי,

וּלְבָבִי פָּגוּם, פָּגוּם…

*

גֶּשֶׁם סְתָו, גֶּשֶׁם סְתָו,

אֲהָה, מְקוֹרְךָ כָּכָה רָב!


רַב הוּא, רַב הוּא, עַד בְּלִי דָּי –

אַךְ אֵינְךָ מֵת וְאֵינְךָ חָי…


אֶת אוֹצָרְךָ פַּעַם שְׁפָךְ

כְּגֶשֶׁם קַיִץ בְּיוֹם צַח,


בֶּהָמוֹן וּבְרָב שָׁאוֹן!

וְאֶת רַעַמְךָ שְׁלַח,

וְעֵץ בַּשָּׂדֶה יַךְ,

וְהָרַג אִישׁ בַּמָּעוֹן!…

*

שֵׁב וָדֹם, שֵׁב וָדֹם –

אֲנִי טוֹרֵד כָּל הַיּוֹם…


אֲנִי יוֹדֵעַ אֶחָד נִיב:

טִיף וְטִיף, טִיף וְטִיף…


וְאִם יִשְׁתַּגַּע בְּחֶדְרוֹ מִי –

לִי אַחַת הִיא, לִי אַחַת הִיא!


לֹא בְּרַעַם וְלֹא בֶהָמוֹן –

לְאַט לִי, לְאַט וּבְנָחַת;

כִּי אִמִּי – הַשַּׁלָּכֶת,

וְאָבִי – הַשִּׁמָמוֹן.


בין שאר החפצים שהיו מונחים במלתחתי המוארכה היו גם מחסה ממָטָר וזוג ערדליים חדשים, ואולם אני לא פתחתי את מלתחתי בפעם הזאת, כי הגשם היה מגשמי הסתיו החשאיים והמתונים הנוקבים בראשונה את המחסה ממטר ואחר כך את המוח ואת הלב ואת הנשמה, – את הכל, את הכל נוקבים הם, גשמי הסתיו החשאיים והמתונים. גם את זוג הערדליים לא לקחתי אתי, משום שהרפש הלך וגאה ברחובות העיירה. – מגפיים! מי יתן לי, מי יתן לי זוג מגפיים זקופות למעלה מן הברכיים, או מסע מהיר על־יד הבית הזה – ולאמריקה!

יצאתי, לא בצִדה של הרחוב, אלא באמצעיתה דווקא; וראה, זה חדש: חם לי, ונוח לי, וטוב לי! הרי אני הולך בראש מוּרד קצת, עיני מושפלות – למטה לתוך הבִּצה שאני טובע בה, והולך בלי מעצור!… מה־טוב שהרכנתי את ראשי וששמתי את שתי ידי בכיסי בגדי העליון הקל ושהתחלתי ללכת בלי מעצור… הו, מה־זאת: הרפש הרך והחלקלק והנוצץ קמעא מתחיל למצוא חן בעיני, אני מחייך לו מתוך געגועים, מתוך געגועים ממש…

השלום, השלום!… כל זה עשה השלום!

בצאתי מפתח מלוני עלתה בי מחשבה להשלים עמו, לא להתחכּם ביותר ולהשלים עמו, ולא ניסיתי כלל ללכת בצִדה של הרחוב רק באמצעיתה דווקא. כי השלמתי עם הרפש!

עכשיו נוח לי, וחם לי! עוד מעט ואשתרע כאן במלוא קומתי ואשכב בתוך הרפש הרך והנוצץ לעיני בני העיירה כולה, ואפשוט את טלפי בשורה אחת עם חזירו של ואַניאַ – כי השלמתי עמו!

ובני העיירה עצמם – אוי להם, לבני העיירה! כאן נולדו, במקום הזה גדלו ועדיין לא השלימו! והרי הם עומדים ותוהים בצדי הרחובות מזה ומזה, עומדים ותוהים: כיצד עוברים? – אלה מזה ואלה מזה.

– איסטניסים! ייכנס הרוח באבי־אבי־אביכם, הַשלימו!

בתוך שפע הרפש הזה נעשיתי לעז־פנים, וזורק מרה ונבלה מתוך קלוּת־ראש, ואולם כל זה רק מן השפה ולחוץ. כי באמת נהניתי מהם, מבני העיירה הקטנה הלזו, אלה עם האיסטניסים שהיו עומדים ותוהים: כיצד עוברים?

– אל תשלימו, חביבי, עמדו ואל תעברו! ואם הדבר נחוץ, אהיה־נא אנוכי כפרתכם, אחי!… – וכמעט שנולדה בי מחשבה לבוא לעזרתם, ליטול אותם, אחד־אחד על גבי ולהעבירם בחָרָבה… אני – כאשר אבדתי־אבדתי, ואולם הם, – יֵצאו־נא, איסטניסים, מן החלאה הזאת נקיים!

הרעיון לטבוע עד הברכים בים־רפש, להושיט משם את זרועותי ולהציל את כל אלה העומדים ומצפים לישועה, רעיון זה, כשהוא לעצמו, לקח רגע את לבי, ואולם אך לרגע… אך העיפותי את עיני וראיתי את המחנה הגדול שבצדי הדרכים וכבר ידעתי שלא אני הוא, לא אני הוא האדון המושיע…

רק את זו, את הנערה הקטנה והקלה הלזו אני נוטל על זרועותי – וחסל.

עוד בטרם שקרבתי אליה והיא כבר פשטה אלי את שתי ידיה:

“קחני! שאני!”

היא לא אמרה “קחני! שאני!” רק פשטה אלי את שתי ידיה ושחקה אלי שחוק קל מאוד.

נטלתיה על זרועותי: הנערה הקטנה הלזו לא כל־כך קטנה היתה, באמת!

– להיכן, נערה קטנה וקלה? – חפצתי לשאול אותה ולא שאלתי.

– לירכתי תבל!

והיא לא ענתה כלל “לירכתי תבל”, אני לא שאלתיה והיא לא ענתה לי כלל. אני ידעתי שרק דרך הבצה הזאת אשאנה, ובצִדה השני של הרחוב אניחנה ואלך לי.

– זהירות! – קראתי פתאום בקול גדול, שלא לצורך, ועמדתי באמצע הרחוב, – זהירות! זהירות! כמעט שנפלתי לתוך השלולית!

הנערה הקטנה והקלה שבזרועותי גחנה אלי מתוך יראה בראשה ולפתה היטב צוארי.

אז עמדתי ושאלתיה בלחש:

– מה שמך?

– רחל.

אז עמדתי ואשקנה בקצה סנטרה, כי קצה סנטרה היה סמוך אל פי ולא היה קשה לי הדבר הקטן הזה לעשותו.

והשלולית שנפלת בה כמעט? – סנטרה נשאר סמוך עלי פי כמו שהיה, היא רק שאלתני על דבר השלולית.

– לא היתה ולא נבראה! – אמרתי לה לרחל זו שבזרועותי, ואני נושא אותה “על־כפיים” עד החוף.

על קרש אחד בטוח ויבש שבצד שורת הבתים הקטנים הנחתיה ואמרתי ללכת –, אהה, השעה מאוחרת! ושם בבית מושב הצבא, נזכרתי פתאום, וַדאי מחכים לי… אינם יודעים אותי שם, ומחכים לי.

השתחויתי לה, לרחל הקטנה והקלה, מתוך הודיה שהואילה לשבת, קטנה וקלה, בזרועותי ואמרתי ללכת, אלא שזו אחזה בידי וביקשתני בקול רפה:

– העבר־נא, בטובך, גם את אחותי!

העיפותי את עיני אל העֵבר ההוא שבאתי משם ואראה את אחותה.

אחותה זו עמדה נואשת על פי התהום מן העֵבר מזה, את ידיה אמנם לא הפשיטה אלי, אלא שהתחננה, התחננה אלי, במבט עיניה מן העבר השני.

אני עמדתי והסתכלתי בה מרחוק – ואיני זז ממקומי.

– העבר־נא, בטובך, גם את אחותי!

אז גחנתי על אוזן רחל הקטנה שעמדה על הקרש היבש והבוטח ולחשתי בקול רפה ונאשם עד מאוד:

– הן האשה ההיא הרה…

פני רחל נתאדמו קצת, הורידה את ראשה ואת שמורות עיניה ואמרה:

– הרי היא עלמה…

זאת היתה עלמה! באותו רגע שנטלתי אותה נקרעו עיני, ואמי־זקנתי, מעולם האמת, נראתה לי מתוך שביבי אש, אמי־זקנתי הצנועה עם היבלת הקטנה מתחת לשפתה התחתונה, כשהיא מסתכלת בי מתוך צער ועלבון גדול.

– אהה, אמי־זקנתי הטובה, חושדת את בכשרים! הרי היא עלמה! לא אשה, כי אם עלמה, אמי־זקנתי הצנועה!

נתפייסה אמי־זקנתי הטובה ועלתה מעלי מתוך ניצוצי האש.

זאת היתה עלמה! ואולם חי נפשי שהעלמה הרה ויולדת בן, או שני בנים, שני בנים בבת אחת…

רגלי האחת נכשלה במקצת וכמעט שנפלתי לתוך שלולית, אלא שעצרתי ברוחי ולא קראתי כלום, והיא לא לפתה, לא לפתה לאשרי הגדול את צוארי.

הלכתי דומם תחת כובד משאי זה, וגם היא, העלמה, דומם ישבה עלי, ככנף־רננים גדול עד מאוד, ולא פצתה את פיה. בהיותי כבר קרוב, לא התאפקתי עוד וצעקתי עליה:

– מה שמך?

– מירה’לי… ענתה לי רפות ועצמותיה רחפו, – מירה’לי!

– מירה’לי! ייכנס הרוח – ואולם אני לא כיליתי, כי כרגע הוקל לי, הוקל לי… היא צנחה מעלי על הקרש היבש והבטוח, שנתבקע תחתיה לשנַיִם.

אני עמדתי, שאפתי רוח בכבדות, והלכתי.

לבית מושב הצבא! לבית מושב הצבא!

ובמהרי כך ללכת, ואיני יודע – נעשה ברור לי פתאום דינו של אותו בית־המושב:

איש־צבא, איש צבא אהיה!

חד ותרי! חד ותרי!

אני התחלתי פוסע קצובות וכבדות מבלי שארגיש בזה בעצמי, זקפתי קומתי, הבלטתי חזי: אני ואפסי עוד! ורגלי מתיזות רפש לכל עבר.

חד ותרי! חד ותרי!

אהה, מתוך הרהורי הכבד שרבץ על פתאום באתי לידי הילוכו הנאה של חייל הארץ הזאת.

חד ותרי! חד ותרי!

ובעָמדי אצל פתחו של בית מושב הצבא וּמוֹחה זיעה מעל מצחי, נזכרתי בדבר ישן אחד, ומתוך שחוק ותמהון גם יחד התפרצה מפי קריאה קצרה:

זאת היתה עלמה!

קריאה קצרה זו ולא יותר, כי ברגע זה פתחתי את דלת בית־המושב, נכנסתי לתוכו, גל של הבל חם עם ריח רקב קל התחבט בפני ושכחתיה תיכף.

בית־מושב הַצבא! צר לי שלא הסתכלתי בו מבחוץ, כמדומה לי שהוא אדום כולו מבחוץ; מבפנים הרי הוא לבן, סיד לבן מן המסד עד הקורה הגבוהה. כל בתי הממשלה הזאת כמעט שהם משוחים מבפנים סיד לבן!

נכנסתי ועמדתי. אותו בית־מושב הצבא היה מלא מפה אל פה, וכולם בחורים בני עשרים ואחת, בני עשרים ואחת, רק ביַרכתי האולם הוקמה כעין גדר קטנה החוסמת בין אלה העומדים לצבא, בני העשרים ואחת, ובין אלה המוסרים אותם לצבא ששנותיהם שונות וכפתוריהם נוצצים.

גם אלה וגם אלה לא הרגישו בי בהיכנסי.

אה! בין המון הבחורים הללו, בין בני הגיל האחד האלה, אפשר שיפסחו עלי, האחד, שלא מדעתם… אלה בעלי הכפתורים הנוצצים – אפשר מאוד שישכחוני, ולעת־ערב, כתום כל החזיון הזה, אתגנב לי מכאן בחשאי ואלך לי כלעומת שבאתי, אלך לי מבלי שאביט לאחורי, מבלי שאחזיר את פני אל הבית הזה לראותו, אם אדוֹם הוא מבחוץ.

הכל אפשר, הכל אפשר! כל־כך רבים אנחנו כאן, וכל־כך שָוים בשנותינו!

־ איזהו מספר גורלך?

בחור אחד שעמד בצִדי פנה אלי פתאום, לא תָּמַהּ כלל על פנַי החדשות ושאלני את מספר גורלי.

– לא אדע.

– גם אתה לא היית כאן אתמול כשהיו מעלים גורלות!

– גם אנוכי…

הוא אינו מכיר, אינו מכיר שזה עתה באתי.

־ ובכן גם בשבילך העלה אחד מאלה האדונים גורל.

־ ודאי גם בשבילי.

לא הכיר בי הבחור כלום… ואולם ראה נא, ראה, אחד מבעלי הכפתורים שיכל תמול את ידו והעלה את גורלי. קראו בוַדאי כאן את שמי בקול רם, בקול רם ואיש לא ענה, ושִׂיכּל אחד מהם את ידו והעלה את גורלי… ניסים ונפלאות!

כשקם אחד מאלה שישבו לשולחן וגליון גדול בידו והתחיל קורא מעליו ומכריז על שמות עצם ומשפחה שונים, נעשיתי כולי אוזן. הדבר הזה נעשה לי מעניין מתחילתו.

־ ברוך חבקוק!

כלומר: בתוכנו, בתוך אלה הרבים העומדים אתי צפופים ודחוקים ואזניהם כאפרכסות ישנו אחד דמתקריא: ברוך חבקוק… ברוך חבקוק זה, ודאי שחָרוּם הוא בחָטמוֹ, קטן־קומה ועבדקן! – והנה אף אמנם: החרומף הקטן והעבדקן ענה מתוכנו: אנוכי! – כלומר: אני הוא אותו ברוך חבקוק!

־ סנדר שלומיאל!

גם זהו חרומף! הריני נשבע שחרומף הוא ושחרחר כחבקוק… ואולם מה גדול תמהוני בראותי כיצד מזדקף ראש צהוב אחד וקורא: אני הוא!

הזהו סנדר שלומיאל? שמא טועה הוא… אמנם גם הוא, חרום הוא קצת, ואולם קדקוד צהוב זה, ועיניו השקערוריות מהיכן לו?

־ נוח יוכבד!

בחור כארזים! – אני הספקתי ללחוש לי לעצמי, “בחור כארזים” ולא יותר, כי ברגע הזה קם צעיר גבה־קומה אחד, שחום ובעל־בלורית מתוך החבורה וענה –

אמנם, זהו, זהו נוח יוכבד… רק השפם והזקן העשויים הללו – רק את אלה לא פיללתי.

־ צמח יהלום!

–?

– בנימין אשכנזי!

יהלום לא היה כלל באולם. כבר הכריזו על בנימין אשכנזי אחד, ואני עומד ותוהה עדיין על אותו צמח יהלום שאיננו… הנה מלאו לו לאותו בן־אדם עשרים ואחת ולא הופיע לכאן! אך זהו צמח יהלום!

באותו רגע נזדעזעתי, איש לא ראה, ואולם אני נזדעזעתי קצת… כי פתאום, לפתע־פתאום הכריזו באולם זה על שמי: אני עמדתי שאנן ובוטח – והנה: אהה! הנה קראוני בשם! – ואני האמנתי, עד הרגע האחרון האמנתי, שיתרחש לי נס, וכשם שאינם יודעים אותי, לא יכריזו עלי במקום הזה. אהה, שלא אצא עוד מכאן בחשאי כלעומת שבאתי!…

במבוכתי שכחתי ולא השיבותי שאני כאן, והכריזו עלי באולם הגדול הזה באָזני כול עוד הפעם.

– אנוכי! אנוכי!

שתי פעמים נעניתי להם, זו אחר זו. ירא הייתי שיכריזו עלי כאן בקול רם פעם שלישית.

קריאתי הכפולה משכה עלי את עיניהם של בחורים אחדים – הכירו בי… אה, הם הכירו בי בוַדאי! עכשיו יודעים אותי הכול, גם אלה היושבים לשולחנות, ואלה העומדים אתי.

אוי לי שהכירו בי –, בחור אחד שעמד לצלעי היפנה אלי את פניו ושח אל אזני, לכתחילה נשב עליה מלוא הבל הפה, ואחר־כך לחש לי בסוד גדול:

־ הביורוֹקראטים הללו… והראה בקצה אצבעונו אל עבר השולחן. אני נסוּגותי קצת לאחור, כי אחרי שלחש לי בסוד גדול: “הביורוקראטים הללו”, התחיל שוב לנשוב עלי במלוא הבל הפה. נסוּגותי קצת לאחור והסתכלתי בו:

גם זה היה בחור בן עשרים ואחת. כמובן, בחוץ, אמנם, הייתי טועה ומונה לו הרבה יותר, אלא משנכנס לכאן… על חטמו מלמעלה – זוג משקפיים, ובקצהו כתוב היה באותיות גדולות ומרובעות: שוטה בן פיקהולץ3 !

ראה הבחור שאני מסתכל בו והתחיל מתקן בעניבתו את המכבנת.

אותה המכבנת – משוּבצה היתה בתוכה צורה הגונה ויהירה שהכרתיה תיכף – וקראתי:

– זהו יושב־הראש של בית־מושב צבא זה! – ואכן, במקצת היתה הצורה דומה לו, ליושב־הראש שלנו!

הבחור נכלם עד מאוד… אהה, כיצד טועים בפנים הללו, הן זהו קאו מארכּס! הרים, כסוני! הן זהו קארל מארכס!

אותו בחור עם האותיות הגדולות והמרוּבעות בקצה חטמו סר מעלי לגמרי, ובעמדו בקירבת זה הבחור הגבוה נוח יוכבד, התחיל נושם על אזנו הוא ולוחש דבר־מה, ואני־ אנה אני בא!…

אהה, זהו נוח יוכבד, המסתכל בי בשאט־נפש… ואני־ רק טעות היתה עמדי: הן זהו קארל מארכס!

אחרי שהכריזו על כל אלה הנמצאים באולם ועל כמה נפשות שבאמריקה, התחילו בני המדרגה השלישית להתפשט. נכנסו לתכלית זו לחדר הסמוך והופיעו מתוך אותו החדר, רק בדלת אחרת, ערומים בלוויַת איש־צבא אחד לפני היושבים לשולחנות.

כשהובא הגוף הראשון מן החדר הסמוך, נכנס עמו ביחד הבלו וריחו של בית־מרחץ. גם קודם היה האולם מלא הבל חם וריח של רקב קל, אלא שלא הרגשתים היטב, ועם כניסתו של הגוף הערום הראשון, הוברר לי מהיכן הם.

לכתחילה נראה לי כל הדבר למשונה קצת: בתוך המון מלובשים ועטופי בגדים עומד לו בחור אחד כמו שילדתו אמו ומתעללים בו; אני עמדתי מרחוק, ונדמה לי ממקום עָמדי שמתעללים בו, זה מושכו לכאן וזה להתם, זה ממשמשו, נוטלו בסנטרו ומסתכל לתוך עיניו.

הראשון שהובא לפני בעלי־הכפתורים היה מוצק בגופו, קומתו גבוהה מבינונית. העמידוהו על־גבי הספסל הנמוך שהיה סמוך לכותל ומדוהו, גם את גבהו ואת רוחב מתניו. הכל טוב וכשר. הרופא שם גם את השפופרת הקטנה אל לבו ושַח על פיה באזנו האחת.

– איש־צבא! – קרא יושב־הראש ראשון.

ברגע זה תחב הבחור הערום את חטמו לבין שתי אצבעותיו, התנפח קצת ואזניו התחילו שורקות על פני כל האולם.

גם השני וגם השלישי הראו את הפלא הזה ונשתחררו; הרביעי – שלוש אצבעות חסרו לו ברגלו השמאלית; החמישי – כל האצבעות היו לו בשתי רגליו, אלא שהיה צולע בכל־זאת; השישי – ראשו שמוט קצת הצדה ואין להישירו; השביעי – עינו האחת נפקחת למחצה; השמיני – כעין כתר לו בראשו!… וכך הרבה, הרבה הולכים ומשתחררים ופניהם נוהרים. אני ראיתי כשהמה הופכים את עָרפם אל בעלי־הכפתורים, כדי לצאת – פניהם נוהרים, נוהרים בגניבה.

עוד הפעם פנה אלי אותו בחור שעמד לצלעי ואני ראיתי עוד הפעם את משקפיו בחטמו למעלה, ובקצהו באותיות גדולות ומרובעות: שוטה בן פיקהולץ.

עוד הפעם שח אלי ולחש לי: בושה וכלימה! עם־הארץ לא יעשה כך לעולם, רק משלנו, משלנו…

אה, אני לא עניתי לבר־נש זה, כי צער גדול עד מאוד ומכאוב גדול תקפוני. לא בושה וכלימה, רק צער ומכאוב:

אלי, מהיכן לנו בעלי־מומים כל־כך הרבה? בעלי־מומים! בעלי־מומים!…

ואולם עודני שרוי בצערי ובמכאובי, ועיני אורו לפתע: הרעיון האמיתי האחד ניצנץ לפתע במוחי: אין הם רוצים להשלים!… ואחריו ניצנץ בי עוד רעיון אחד גדול, וכל־כך נעים היה לי להרהר בו, לי לעצמי, ומתוך שחוק קל: כשאבוא היום בערב לבתיהם ואמצא אותם, את בעלי־המומים המדומים, כמו שהם: זה אזניו שומעות, זה רגלו ישרה, זה עינו רחבה וכך כולם, כולם…

פניתי הנה והנה ואת זה שעמד עד עתה לידי לא ראיתי עוד… ואני, דעתי היתה מבודחת עלי, וחפצתי להטות אותו הצדה ולהוציא לו בצנעא את לשוני.

עדיין אני עומד ופונה לכאן ולכאן והנה התכשיט הובא לפני הביורוקראטים, כמו שהוא… גם את המכבנת לא השאירו לו בצוארו, ואולם אני הכרתיו תיכף, גופו – אוי ואבוי לאותו גוף! אני הכרתיו רק בזוג המשקפיים שהתנוססו בראש חַטמוֹ, והאותיות הגדולות והמרובעות.

בלי־משים נתקלו עיני רגע אחד בגופו ומשכתין ממנו ותקעתין בחלון בית מושב־הצבא – אה, בעלי־הפנים הללו – תמיד גופתם כך! אלה הגופות לא ראו מעולם את החמה, ואם נשתחמו לא נשתחמו הימנה, מאפס ליח ואפיסת הכוחות צפד העור על עצמותיהם.

אלי, אלי, והרי בריה עלובה זו ישבה על “ממונו” של מארכס4 ומצאה שם את ידיה ואת רגליה!…

־ לעבודת הצבא!

הוי, שוטה בן פיקהולץ!

אני חפצתי לקרוא אליו בקול: שוטה בן־פיקהולץ, מדוע לא אמרת להם שעיניך סמויות, שלבך נמק, שריאתך לקויה; מדוע לא אמרת להם שהנך כלי רעוע, בעל־מום גדול, שאין לו תקנה!?

– לעבודת הצבא! – החזיקו עוד אחדים אחרי היושב־ראש – והוא נמסר לצבא.

בהפכו את ערפו ללכת, ראיתי – ופניו נוהרים־נוהרים גם הם, ואני טרם אדע על מה פניו נוהרים.

אחרי רגעים אחדים, כשכילו בני המדרגה השניה לפשוט את בגדיהם אחד־אחד, זה כדי להשתחרר, וזה כדי להימסר לצבא, הגיע גם תורי להיכנס אל אותו החדר הקטן, זה הפרוזדור לבית־המרחץ המשונה הזה.

לכתחילה החלטתי שלא לפשוט את הבגדים כלל! אני אבוא ואתיַצב לפניהם ואומר להם: בריא־אולם אנוכי, שלחוני לגדוד! – אלא שהשיבותי תיכף עם לבי והבינותי שלא זה המקום לתקן תקנות חדשות… נתמלאתי חימה ועמדתי לפשוט את בגדי.

אחדים מאלה שהיו אתי בפרוזדור, ושזה עתה נכנסו, התחילו לפשוט את בגדיהם כמוני, ואחדים ששבו מלפני השולחנות – התלבשו.

עוד הפעם אינה המקרה לידי את זה עם המשקפיים וכו', שככה אהבתי. הוא ישב לידי ממש על גל בגדיו הקטן, כשהוא חובק להנאתו בזרועותיו שתי ברכיים מגולות ועלובות.

הוא גחן עלי, כמובן, ולחש לי באזני:

– שם יהיה לי שדה רחב לעבוד!

– מה? – אני צעקתי עליו, כי לא יכולתי שלא לצעוק מתוך חריקת־שינים גרידא.

– שדה רחב, לעבודת השחרור!… – גימגם לי והתכווץ קצת, נפחד אל עצמו.

אז קמתי וציויתי אותו:

– התלבש! ברגע זה התלבש, פן אכך שוק על ירך!

הוא מיהר והכניס את ראשו לתוך חלוקו, ואני מיהרתי להסיר מעלי את שלי. ידוע ידעתי: אך ימשוך עליו נבל זה את זוג מכנסיו – ויתחיל עוד הפעם לדרוש על דבר השדה הרחב ולא יירא… מוטב לי להיכנס קודם אל האולם, רק שלא לשמוע פעם שלישית על דבר “שדה רחב” מפי שבר־כלי זה.

לפני הדלת עמדתי רגע וכיסיתי במלוא ידי על עיני, שלא אראה את עצמי בקלקלתי… והנה קראוני –

דחפתי בדלת ונכנסתי אל האולם.

אך דרכה רגלי על מפתן האולם – וכל הנמצאים באולם צעקו. גם אלה לשולחנות והמון העומדים – כולם צעקו בקול. ואולם אחרי רגע ידעתי ברור שלא צעקו כלל. אוירוֹ החם של האולם והעינים הרבות שננעצו בבת אחת בבשרי – היכוני והלמוני על המפתן, נטלו מאור־עינַי לרגע ונהפכו לצעקה איומה, בת־קולות רבים באָזני.

עם הכרתי זו היתה רוח אחרת עמדי – והצטערתי ממש שצר כאן המקום בין השולחנות ובין בני־האדם האלה לצאת במחולות, ושלא הביא הנה יושב־הראש של בית־צבא זה את אשתו ואת בנותיו… אני הייתי מפשיל את ידי לאחורי, כשהיו רוצים, ועומד הכן כפסל יוָני ממש!

אֶכָּבדה־נא ואתיַצב לפניכם, רבותי, כמו שהנני! ואולם מהרו, מהרו, רבותי, וחוו עלי את דעתכם, אם לא למעני, אזי למען אגודלי שברגלי הימנית עשו! הנה לא מצאתם לנחוץ לטאטא כאן את הרצפה לכבודו, ולפרוש מרבד קל שבקלים אשר ידרוך עליו… ראו־נא ראו, את אגודלי כיצד זקף את ציפורני – הרי הוא מתגעגע לפוזמקו החם ולנעלו המרוּוחת.

אחרי שהעמידני איש־הצבא על אותו הספסל הקטן שהזיע כבר מכפות הרגלים הרבות והשונות שעמדו עליו, ואחרי שעינה אותי קצת בתכסיסי־המידה שלו, קרב אלי הרופא, רופא־הצבא, אדם נבזה עד מאוד, עם חוורת־פנים חשודה, בעל קרחת, ובעל יד חלקה וקלה, קרב אלי ושאלני בבת־צחוק בזוּיָה מה אני חסר?…

– את תחתונַי… – עניתי לו לאדם זה לחישה.

– לא הא, לא הא… – התחיל הרופא לחייך וטופח לי ביד חלקה וקלה בשכמי המגולה. – שמא אזניך שורקות? שמא רגלך קצרה? שמא חש אתה בחזה ככל אחד משלכם?

אני נסוּגותי צעד אחד הצִדה. כדי שלא יטפח לי עוד מחמת חיבה בידו החלקה והקלה בשכמי. מדבר היה אלי מתוך שנאה, אלא שטופח היה לי בשכמי מחמת חיבה.

– שמא קצר־רואי אתה? – הוסיף הרופא, ואת ראשו השפיל קצת ואת עיניו הערים־הערים, וקרחתו נוצצת, – שמא כבד־פה אתה? שמא ריאתך נמקה, ככל אחד מאחיך?

פניתי אל איש־הצבא וביקשתי בקול:

– את תחתוני הבה לי, שקל כסף אתן!

ידעתי שמשפטי כבר נחרץ לשלחני. ואני יכול כבר לצאת מאת פניהם, אלא שכך לא חפצתי – לא במערומי אצא! אני אתחיל בהלבשתי לעיניהם דווקא! סנהדריה זו וַדאי סוברת שכך באתי להכא, ערום ויחף מן הרחוב באתי… יראו נא שבאתי לכאן בבגדי כאדם מן הישוב.

איש הצבא הביא לי תיכף את זה שביקשתיו, ובשומי עלי את בגדי הלבן הראשון, לעיני הרופאים ולעיני כל היושבים לשולחנות, התחיל אחד מהם קורא מעל הגליון:

– נמסר לצבא ונמנה על גדוד רוסיה הישנה.

–היאך? – שאלתי את איש־הצבא שעמד וחלוקי בידו.

– רוסיה הישנה! – ענה לי איש־הצבא בלחש, ואני מיהרתי ויצאתי מאת פניהם למקום שחיכו לי שאר בגדי.

לרוסיה הישנה – פלאי־פלאים!

– לחפשי?! לחפשי?!

נערים ערומים ומלובשים למחצה סבוני בצאתי והקיפוני בשאלות.

– לאו־דווקא, אחי, סמירנוֹ! 5 הרי איש־צבא לפניכם!

– יד לרקה! – קרא אחד הנערים בקול מצוֶה, והכל עמדו וחָלקו לי את הכבוד הצבאי הזה.

– וזה לא הכל, אחי, גדודי – רוסיה־הישנה!

הנער שהכל צייתו לו קודם, פרץ לדברי בצחוק, ואני אהבתיו ברגע זה בגלל שערותיו השחורות ובגלל העינים הצוהלות והחיות.

אני קרבתי אליו, הנחתי את ידי על כתפו, כתף גמישה וחזקה.

– אחא, שמא תימסר גם אתה היום, ותימנה על גדודי – בוא בערב למלוני!

– אבוא, ואולם לא אבוא לבדי…

אני שחקתי וקראתי לו: עשה מה שלבך חפץ! ואולם הגד־לי: הנה רק משלנו עומדים היום, והיכן הם בני הארץ הזאת?

– הם נלקחו אתמול, הם לבד ואנחנו לבד…

– וגם בקסרקטין לבד ־? קראתי וחם לי בלבי.

– אה, ־ קרא הנער הטוב הזה, ־ שם הכל יחדיו…

באותו רגע נפתחה דלת האולם ואיש־הצבא, שקיבל ממני לפני רגע את שכרוֹ, קרא אלינו:

– נחמיה דוכן! מי כאן נחמיה דוכן?

בן־גילי היפה, שעמד ערום לפני, נטל את ידי ולחצה – כבר קוראים לי! אני לא הנחתי את ידו רגע קט, גחנתי עליו ושאלתיו בלחישה:

– את מי אתה בא למלוני?

– עם הטיפה המרה… קרא נחמיה זה, שפתי־השָני שלו נתעקמו בשחוק קל, ונכנס מתוך קפיצה קלה לאולם.

אני יצאתי החוצה. באוירו של יום הסתיו הכהה שאפתי לתוכי מעט רוח וצער גדול כים. אני מציתיו מן האויר בחוץ, כי בין כתלי בית־צבא זה לא היה לי.

הריהו הבית! אדום הוא, אדום הוא, כמו ששיערתי מראש. חלונותיו ככה משחירים. כיצד היינו רואים בתוכו זה את זה? כל הבנין האדום הזה באופל הוא שרוי! אמנם קשה לי לזכור את פני אחד מכל הנמצאים שם… ואני הרי ראיתים פנים אל פנים!

הריהו הבית, – אני נכנסתי לכאן צעיר ואיש לא ידע ואיש לא ראה, ובין כתליו – מבלי שהרגשתי, נהפכתי לאיש־צבא שנתבדרו עליו עצמותיו ובשרו רוטש. גם כי אלך מזה על־מנת שלא לשוב לכאן לא נוח לי: בבנין הזה יודעים את משקלי, ונמצא שם כתוב שאנוכי הנני איש־צבא!

אה, מאוד אפשר שבלילה זה יצחק ויגדל שפמי, קשה ועוקץ כזה של איש־צבא, יילָפת אצלי אל על. בבוקר אני קם ורואהו במראה ואיני תמיהַ כלל… מה שנורא ביותר – אני לא אֶתמַהּ עליו כלל.

רק היום, היום הזה קשה לי להסכין עמו, עם איש־הצבא המכביד עלי…

גם הביתה לא אכתוב היום! כיצד אכתוב את זה? אני ממש שמתבייש אנוכי! שם הרי יודעים אותי… ופתאום – הרי לך איש־צבא.

פירורי המחשבות הללו עינו אותי מאוד, ואולם דבר לא היה להם אל הצער הגדול כים אשר שאפתי לתוכי עם מעט הרוח. אלה לחוד, וזה לחוד.

הצער שלי באותו יום ־ לא היו לו סיבות ולא מלין – אך הוא ממית בי כל תקוה, הרחיק כל ישועה ונלחץ לבדו אל לבי. צער גדול כים, ואני כוחותי פוחתים – עוד מעט ואני מתעלף בזרועותיו.

פניתי ללכת – והנה מתוך חבורת הנשים הצובאות על־גבי החלונות והדלתות של בית־מושב הצבא, אלו האמות והאחיות שהיו מלַווֹת עד כאן את בניהם ואחיהם, ושוהות לפני הבית הזה, ועינים כלות לדעת מה נהיתה בם, – מתוך חבורה זו של נשים יצאה נערה אחת והיא ממהרת אלי. הסתכלתי בה, והנה היא – רחל! זו הנערה הקטנה, והקלה שהעברתיה היום על זרועותי, על פני רוחב רחוב אחת.

רחל! – ואולם הס, היא לא תכירני עוד, כי אינני עוד מי שהייתי.

– לחפשי? – קראה הנערה בקול רועד.

פני נהרו. הרי אני לפניה כמו שהייתי ואין היא חוששת כלום. גיליתי לה, לרחל הקטנה, שהנני איש־צבא ושאלתיה, אם יש לה כאן אח, כי בחבורת הנשים הצובאות כאן ראיתיה.

פני הנערה נתאדמו ולא השיבה לי כלום. אז ידעתי שבאה להכא בשבילי, ויהי לי הדבר הזה למשיב־נפש; וכשהרחקנו קצת ונכנסנו לרחוב נידחת אחת של העיירה, נשקתיה בראשה ואמרתי לה עוד הפעם שאנוכי הנני איש־צבא, והיא – הרי היא נערה קטנה עד מאוד שאני נושא בזרועותי גם לירכתי תבל מבלי שאיעף אף משהו. ועוד רציתי לומר לה דבר־מה, אלא שהיא קפצה, שׂמה את ידה על פי והכחישה את דברי מראשיתם, באמרה שאם היא קטנה עד מאוד, אזי אי־אפשר הוא שאהיה אנוכי כל־כך גדול, והוסיפה שאיני גדול כל־עיקר, רק היום כשנשאתיה בזרועותי היינו איש גדול אחד, שנינו ביחד היינו איש גדול אחד! ועוד הוסיפה הקטנה שאיני איש־צבא כלל, כי את אנשי־הצבא אין היא אוהבת… אז הרכנתי קצת את ראשי ואשקנה בשפתיה. ובהרכיני את ראשי ראיתי עוד הפעם שאינה קטנה כל־כך, כי אך מעט הרכנתי את ראשי בנשקי שפתיה. היא, אמנם, התרוממה קצת, כי בשעה שנשקתיה הרימה אלי את ראשה, ואת זרועותיה הפשילה על צוארי וקראה לי: חיילי! חיילי הקטן!

אז רָווח לי לגמרי. כי באמת לא הייתי אלא חייל קטן מאוד. אני האמנתי בדברי הנערה תיכף, וכשאמרה לי את זה עוד הפעם לא כיחשתי עוד לה גם אני ואמרתי לה שהנני נער ממש, ועוד מעט, עוד מעט והרי היא נוטלת אותי על זרועותיה ומעבירה את חיילה הקטן מעֵבר זה לעֵבר אחר.

קטן עד כדי כך לא נעשיתי ואולם רָווח לי עד מאוד בחברתה. צערי הגדול כיָם לא היה לי עוד, אלא שנשאר ממנו בלבי כעין חוט דק שהיה זורם בי בחשאי. וחוט צער זה, אף־על־פי שלא יתן דמי לי ממעמקי, אלא שאין־אונים הוא להמית בי תקוָה זו השבה לחיים וישועה קרובה.

רק כשהלכה רחל –

ורחל הרי הלכה, סוף־סוף הלכה… היא הזכירה לי את אחותה, את מירה’לי, שנֶחלתה. הקרש הרי נבקע תחתיה ובאה הביתה ונֶחלתה…

־ מירה’לי?… איזֹה מירה’לי?… אַה! עלמה זו. אהה, אלה המה חבלי־לידה, רחלתי! – ואולם אני לא הגדתי לה לרחלתי את השערתי זו, משום שדעתי לא היתה בדוחה עלי כלל אחרי שהזכירה לי שעליה ללכת, ללכת…

וכשהלכה – ואולם כיוָן שהסחתי את דעתי מאותו הבנין האדום, לא חפצתי לשוב ולהרהר בו בשום אופן. ופתאום ורעיון עלה בי חזק וקר: אני אשלים עמו!

אה, זה לא היה רעיון כלל, זאת היתה החלטה!

ועוד הפעם קצה נפשי ללכת בצדי הדרכים ולחפש לי בנֵרוֹת בליטות של אבנים וכפיסי־עץ כדי לעבור ביַבּשה. עוד הפעם ירדתי לתוך הרפש באמצעיתה של הרחוב. ואולם הערב כבר היה ממשמש ובא, כל היום היה הערב ממשמש לבוא ולסוף בא! המיט את השמים הכהים והכבדים על בתי העיירה ממש, ואת כל העיירה צימצם לגוש אפור ולח אחד. עד מהרה סגרו עלי הבצות ואין להימין ולהשמאיל.

וכך הייתי עומד שעה קלה ותועה, עומד ותועה. חציי טובע בטיט וממלט מתוך כעס ועלבון גם יחד:

– תינָזף־נא אמכן, הבצות! אני הן השלמתי, ומדוע סגרתן עלי את הדרך?

בשעה מאוחרת בערב מצאתי את מלוני. נכנסתי לחדרי והנה נחמיה זה יושב למרגלות מיטתי, והוא נרדם עליה מתוך ישיבה. לפניו, על־פני השולחן עומד בקבוק הגון והוא ריק. בקבוק זה – ניכר שמלא היה אלא שנתרוקן מתוכו.

שמחתי עליו מאוד, על נחמיה, תפסתיו בכתפו והחילותי מנענעו: “ערבא־טבא, אחא!” – רוצה הייתי שיפקח בחור זה עיניו היפות ושיפתח את שפתי־השָני שלו, את פיו – ויהא הפה מפיק מרגליות…

את עיניו אמנם לא פקח, אלא עשה נסיונות אחדים כדי להרים את ראשו ולא יכול. כבד עליו ראשו השחור! כמעט שהרימו למעלה, ושוב צנח על חזהו.

– פתח פיך, נחמיה, ויאירו דבריך, ויהא פיך מפיק מרגליות! – התחננתי מלפניו.

נחמיה פתח בקושי ומתוך עויות משונות את פיו והתחיל ממלמל ומגמגם:

– תּנ – תּ – תּינזף־נא –

אני שמתי מהר את ידי עלי פיו ולא נתתי לו לגמור.

ואולם ידוע ידעתי, מן המעט שהיה מגמגם ידעתי, שגם הוא השלים… גם הוא השלים!


 

ד. בֵּין הַיּאַטִים6 וְהַיּאָלְדִים7    🔗

אֲנִי יָדַעְתִּי מֵלִיץ אֶחָד,

וְהָיָה אוֹמֵר מִתּוֹךְ מְלִיצָה:

אַךְ הֲזָיָה הֵם הַנְּעוּרִים!

פִּתְאֹם תִּיקַץ: וְהִנֵּה קִצָּהּ!


אוֹתוֹ מֵלִיץ הָיָה אוֹמֵר:

כָּל הַחַיִּים הֵמָּה הָבֶל!

אַוַּת־אָדָם וּגְדָל חִשְׁקוֹ –

מִגְדַּל בָּבֶל! מִגְדַּל בָּבֶל!

אוֹתוֹ מֵלִיץ הוּא גַּם נִבֵּא,

בְּלָשׁוֹן גְּבוֹהָה וּבְעִמְקֵי שָׂפָה:

גַּם הַשֶּׁמֶשׁ – סוֹפוֹ לִכְבּוֹת!

הַכֹּל אָפַע! הַכֹּל אָפַע!


פַּעַם אַחַת לִי נִזְדַּמֵּן

מֵלִיץ זֶה בַגַיְא, בַמִּשְׁעוֹל,

וְחָפַצְתִּי לְהַכּוֹתוֹ –

הַכּוֹת, הַכּוֹת וְלֹא לִשְׁאֹל.


וְאוּלָם הַכּוֹת לֹא הִכֵּיתִיו,

כִּי אֵינִי רַע וְאֵינִי חוֹטֵא:

אַךְ הִתְרֵיתִי בּוֹ בְאֶצְבַּע:

אַל תְּהֵא שׁוֹטֶה! אַל תְּהֵא שׁוֹטֶה!


לֵךְ אֶל בֵּיתְךָ וְהִסָּגֵר,

וְעַל הַתַּנּוּר דּוּמָם שִׁכְבֶה;8

לֹא הֲזָיָה הֵם הַנְּעוּרִים;

גַּע בִּי, גַּע, וְאַתָּה נִכְוֶה.


לֹא הֲזָיָה הֵם הַנְּעוּרִים,

וְהֵמָּה יַעַמְדוּ יָמִים הַרְבֵּה;

דַּרְכִּי סוּגָה בַשּׁוֹשַׁנִים;

הַבַּחוּרוֹת כְּמוֹ הָאַרְבֶּה.


לֹא הֲזָיָה הֵם הַנְּעוּרִים;

גַּם הַחַיִּים, אַף גַּם הֵמָּה –

שׁוּר: מְחַיְּכָה לִי אַדְמָתִי,

וְכִפַּת שָׁמַי הָרוֹמֵמָה.


כָּךְ אָמַרְתִּי לוֹ לַמֵּלִיץ –

הוּא שָׁב לְבֵיתוֹ וְעָשָׂה צְרָכָיו;

וְדוּמָם עָלָה עַל תַּנּוּרוֹ,

דּוּמָם עָלָה שָׂם וְשָׁכַב.


אֶל הַמִּשְׁעוֹל עוֹד לֹא יָצָא,

וְלֹא נִשְׁמַע עוֹד דִּבּוּרוֹ;

אֶת הַנַּעַר הָיָה יָרֵא –

וְלֹא יָרַד מִתַּנּוּרוֹ…


אַךְ לֹא עָבְרוּ יָמִים רַבִּים –

וְהִנֵּה אוֹי לִי וַאֲבוֹי לִי:

גַּם אָנֹכִי אֵינִי יוֹרֵד,

אֶל הַגַּיְא וְאֶל מִשְׁעוֹלִי…


גַּם אָנֹכִי יָרֵא שֶׁמָּא

יַעֲבֹר אָדָם וְרָאָנִי;

שֶׁמָּא יִמְצָא אוֹתִי נַעַר –

וְהִכָּנִי, וְהִכָּנִי…


ואולם אנוכי ירדתי מתנורי. אחרי חודש ימים ירדתי מעל תנור ביתנו החם, ושלא היה לי כל־כך רע עליו, כדי לאחֵר את המועד, בהיאסף כל המוני הטירונים לאותה העיירה הקטנה שנמסרו שמה לפני חודש ימים לצבא, והנשלחים עכשיו מאותו המרכז כיתות־כיתות, כל אחת אל גדודה.

מי שראני הפעם ברדתי אל העיירה, לא היה מאמין לי, אמנם, שמעל התנור ירדתי. אני באתי לעיר נידחה זו ומגפַי – ברגלי, לא רחבים כל־כך ולא גבוהים ביותר, אלא שאלה היו מגפיים בכל־זאת! זוג מגפיים מגוהצים הכנסתי לתוכם את רגלי וגם את מכנסי; לבוש הייתי בגד קצר וחם שהיה מתרכּס כולו ומחסה את חזי ואת צוארי למחצה, רק צוארונו היה נפשל. בראשי חבשתי מצנפת של חורף – וחסל!

תיכף לבואי הלכתי לראשו של הצבא. לא חפצתי לאבד כאן זמן לריק והלכתי אליו תיכף.

כמדומה לי שרק יום אחד נשהה כאן, והיום – צינה קלה של חורף מוקדם ירדה בבוקר ונתקשה קרקעה של העיירה כולה; השמַים רמים עליה וכחולים; לא, לא אאבד את השעות האלו לריק.

התיצבתי לפני אותו ראש־הצבא, הגדתי לו את שמי. הוא לא הכירני גם אחרי זה, אלא השקיע את ראשו בגליונות ומצאני שם בקושי רב.

עם הארץ הזאת בכללו מתקשה להוציא דבר־מה מן הגליונות, ואולם מה שהפליאני ביותר הוא זה שהלא הכירני! אדם זה ראה אותי כמו שלא ראו אותי רבים… אני זוכר אותו היטב, הוא ישב אז בראש השולחן, הוא חיוָה עלי דעתו ראשון, בראשונה הסתכל בי, בכל מבנה־גֵוי, מצאתי חן בעיניו, כנראה, ומסרני לצבא – ועכשיו לא הכירני!

גם הוא השלים

– גדוד רוסיה הישנה! – קרא סוף־סוף ראש הצבא המקומי, הרים את ראשו מעל הגליון והעמיד את עיניו עלי, וכך היו עיניו אומרות: ברור לי כשמש שעמדת לפָנַי לפנֵי חודש ימים “כמו שהנך” ואני הוא, אני הוא זה שהקדישך לרוסיה הישנה, אלא שאיני זוכר אותך אף משהו. – כל אלה היו אומרים עיניו, ואולם בפה מלא לא הודה זקן זה כלום.

– כך כך… לגדוד רוסיה הישנה! כיתה זו הולכת מכאן לפנות־ערב.

הוא הושיט לי בדַבּרוֹ איזֹה תעודה, רחמנא ליצלן, שיספחוני לעת־ערב אל הכיתה; שאינני, חס וחלילה, סתם אדם הרוצה להתגנב באופן זה אל הקסרקטין ולאכול שם לחם שחור ודייסה משך של שלוש שנים.

לקחתי את התעודה ויצאתי דרך החצר הגדולה החוצה. החצר היתה מלאה טירונים, ואולם לא מאותו המין שראיתי לפני חודש ימים. אלה היו רבים, רבים מהם. עשיריתם מאלה שהיו בחצר היתה ממלאה את אולמו של בית־מושב הצבא, מפה אל פה, רק עשיריתם!

הם עמדו בחצר הגדולה עטופים בטוּלוּפים ובמגפיים של עור בוּרסקי לבן, בלתי־מעובד. חבורות־חבורות עמדו על־גבי קלחות מלאות כרוב חמיץ מאוד וביד כל אחד מהם חתיכה גדולה של פת שחורה.

דודי הכרוב העלו תימרות הבל באויר הקר וגם ריחו של הכרוב החמיץ הזה הלך למרחוק.

המה אוכלים כבר ממזונותיה של הממשלה!

ואולם לא רק המזונות, אלא הכל, הכל, כל הנמצא באותה שעה בחצר – של הממשלה היה.

הטלופים9, המגפיים, גם הכרוב, הפת השחורה וגם הנפש, כל הנפש שבחצר של הממשלה הם.

גם אני, לוּ חפצתי, הייתי זוכה בסעודה זו
колαгαется! 10

ואולם אנוכי לא חפצתי.

אה, לא אאבד זמן לריק! – אני נזכרתי בזה עוד הפעם ויצאתי החוצה, ובצאתי – שחקתי, שחקתי לי לעצמי, כי לא ידעתי ברור מה עלי לעשות היום הזה כאן, כדי שלא לאבד זמן לריק?

האח, מה טוב שנתקשה קרקעה של העיירה!

הרחוב שהלכתי בה היתה ריקה מאדם. בעיירות הקטנות אפשר לעבור שעה קלה באיזה רחוב, בעצם היום ושלא לפגוש בנפש חיה אחת.

אחרי רגע לא ראיתי עוד את הרחוב כרשות־הרבים, אלא כרשותי־אני. הנה בהילוכי יש הרבה יותר מן המחול, וגם הפזמון שאני פולט – יש לו צלילים גבוהים יותר מדי… אָגילה ואשמחה –

כי: מִי לִי פֹּה? מִי וּמַה לִּי?!

הנאה משונה זו שאין לי פֹּה כל, כמעט שלא ידעתיה עד כה… אני הלכתי לארכה של הרחוב לאיטי ומתוך מחול ושיר, ומרגע לרגע גדלה בי שמחתי על שאין לי פה כל! לא רע, אה, לא רע כלל היות האדם לבדו!

ביחוד מצא חן בעיני לבושי החדש.

אני הסירותי לרגע את מצנפתי הגבוהה מעל ראשי ושמתיה בפיה על פנַי.

במצנפתי העמוקה רחש חום רך, חום ככה עדין ורך, ובשימי את פי המצנפת על פנָי ־ נפל החום הזה על עיני ועל לחיי הקרות, ויחד עם זה נלוותה אלי אותה ההנאה המשונה, שאני הולך בעיירה זו לבדי ושאין לי פה כל!

אני הלכתי ושחקתי, שחקתי לי לעצמי: האומנם אין לי פה כל!… ושוב שחקתי לעצמי: אם אפגוש כאן את הנערה הקטנה, את רחלתי, מוטב, ואם לאו – לא אחפשנה ביותר, משום שטוב לי, טוב גם בלעדיה.

ואולם אחרי שעה, אחרי ששבעתי מלוֹא החזה מאוירה הצח של העיירה ורגלי כבדו קמעה בתוך המגפיים – עייפתי קצת והחילותי לחפשנה.

לוּ נזדמנה לי באותה שעה, הייתי נשען קמעא על כתפה ולוחש לה על אָזנה שאני עייף מאוד, בשעה שעייפתי אך מעט.

ואולם את הנערה הקטנה, את רחלתי היפה, לא מצאתי עוד…

קטנה זו בוַדאי הולכת יום־יום אל בית־הדואר ושואלת למכתבים… אהה, באותו היום המר והנמהר, לפנות ערב, כשהיתה קטנה זו נחמתי האחת, הבטחתי לה לכתוב לבית־הדואר… כך, כך… “לבית־הדואר בשביל רחל”.

ואחרי שחיפשתיה ברחובות העיירה לשוא, התחלתי מהרהר שאם אתכנס לתוך מעטפה, בראשונה, כמובן, אכתוב על גבי המעטפה את שמה, ואחר־כך אתכנס לתוכה. את המעטפה ירביצו שעה קלה בבית־הדואר, והרי היא באה ונוטלת אותי משם על־ידיה, על זרועותיה ממש! ונמצאו חשבונותינו שָוים. אני נטלתיה על זרועותי, והיא – נטלתני על זרועותיה אף היא; חושש אני רק שלא תעצור כוח, ביחוד היום עם זוג המגפיים הללו.

מתוך עיפה קלה הייתי הולך ומהרהר בהבלי־הבלים כאלה.

היא אמנם לא עצרה כוח, כמו שהייתי חושש, ואני נפלתי מעל זרועותיה. המעטפה נקרעה ואני קפצתי על רגלי ופרצתי בצחוק, והיא רחלתי, היא נפלה על צוארי מכתבה הגדול, אשר קפץ ועמד לפניה רם וחסון מתוך המעטפה, והרי היא מתנצלת, הקטנה הזו: חיילי, הוי, חיילי הקל, לולא המגפיים, זוג המגפיים הללו לא הוצאתיך מזרועותי בשום־אופן.

הבלי־הבלים! אני את רחלתי לא מצאתי, כל היום ביקשתיה, ביקשתיה ולא מצאתיה.

לפנות־ערב ואני נואשתי כבר מן התקוָה לראותה, הלכתי לבית־הנתיבות של העיירה הקטנה, וכשבאתי לשם – והנה הפלאטפורמה רוחשת, רוחשת מטירונים; זה ארגזו בכתפו; זה קומקומו מלא רותחין והוא אץ, אץ מאוד לעגלתו; וזה – אמו בוכה עליו: אל תאכל מן הקלחת! – ומדלתות עגלותיו של המסע הציצו גם כן ראשי טירונים, אלה על גב אלה.

– להיכן? להיכן אתה?!

אני חפצתי כבר לעלות ולהיכנס אל אחת העגלות, ואחד הבחורים הוסיף וקרא אלי מעגלה אחרת:

– אנחנו, הרי אנו כאן!

אחרי רגע נודע לי ששתי העגלות האחרונות של המסע הרי הן בשבילנו, והשאר, שמונה־עשרה עגלות, בשביל עם הארץ הזאת.

זה היה מסע שמעבירים בו סוסים וטירונים. מסע ארוך וגדול ורחב־הידיים.

אני, כמובן, נכנסתי אל אחת משתי העגלות שבסוף המסע. אני כמעט נכנסתי לשם האחרון ובי וַדאי שנתמלא המספר: “ארבעים איש”. כמו שכתוב שם מבחוץ, לבן על גבי אדום: שמונה סוסים או ארבעים איש.

בהיכנסי נדמה לי שלא אמצא לי כאן מקום, לא בשבילי ולא בשביל מלתחתי.

– הנכם כאן יותר מארבעים, אחי! – וכבר חפצתי לשוב, אלא ששנים מן הבחורים תפשוני למתחת בית־שחיי:

– הֳוֵי יאַט ואל תהא יאָלד! – ומשכוני אל העגלה והעמידוני בתווך.

לבי היה טוב עלי, ובעודי עומד בתוכם על מלתחתי הייתי מקשה:

– יאַט ויאָלד – כלום לא אחת הם?

– כמעט שהם אחת… ענה האחד קצרות – ואולם יאַט הרי הוא יאַט ויאָלד – הרי הוא יאָלד בכל־זאת!

אני החילותי מעט להכיר ולהבדיל בין שני אלה.

הם פינו בשבילי מקום ביניהם שלא רק לשבת הייתי יכול עליו, אלא אפשר היה לי גם לשכב עליו ברווחה. אז ידעתי שאם יבואו אלינו עוד ארבעים – וימצאו מקום בתוכנו, ואולם כל אחד מהם יהא יאַט ואַל יהא יאָלד.

עוד ארבעים, עוד ארבעים! יבואו עוד ארבעים משלנו – חם יהיה לנו אזי ואולם לא צר, לא צר!

ידעתי שגם העגלה השניה – גם בה משלנו, אלא ששם היו הכל שרויים בצער מדכא, לא הרימו קול, ולא שוחחו זה עם זה הרבה, ולא בפה מלא.

יאָלדים! ־ ניצנצה מחשבה במוחי. גם אלה משלנו, ואולם יאָלדים הם, ואני ידעתי כבר היטב מה בינינו לבינם…

המסע עוד היה עומד. גם הערב כיום כולו היה צח ובהיר, אם כי קריר ביותר. אחד מאיתנו היה מייעץ לסגור את דלתות העגלה ולהתחיל בהסקה, אלא שהכל התנגדו לזה.

– כל זמן שלא זע המסע, תהיינה הדלתות פתוחות לרווחה ואחדים מאתנו יעמדו בפתח על המשמר: שמא יירָאה יאַט מאחר על הפלאטפורמה – וייכנס!

אלא שיותר לא באו אלינו. וכשנשמעה שריקתה של מכונת־הקיטור, אותה השריקה שלאחריה מזדעזע המסע והלב גם יחד – הרגשנו לפתע שממעטים אנו כאן… המסע ככה ארך, ככה ארך, ונושא אתו אדם רב! שתי העגלות שלנו – לסופו של המסע נצמדו, ושריקות קטרוֹ רפות באָזנינו….

עוד מעט ואנו עוברים מזה. – סִגרוּ את הדלתות! – אלא שברגע זה, ואשה אחת תחבה את ראשה בפתח העגלה וקראה בתחנונים: אל תאכל, בני, מן הקלחת! – איש לא ענה לה מתוכנו, ואולם ידוע ידענו שבנה יושב כאן אתנו, בתוכנו הוא ואינו עונה…

אהה, הוא יאכל מן הקלחת, יודע הוא שיאכל מן הקלחת ואינו רוצה להבטיח על־שוא.

וכשזע המסע, זעו גם לבות היאַטים – שנַים מהם התחילו להסיע את שתי הדלתות, מזה ומזה, ולסגור עלינו את העגלה. והשלישי ביַרכתי העגלה כבר פתח בשיר, אלא שהמסע זע ועמד. לפעמים יקרה שהמסע זע ועומד, עמידה זו מעוררת תמיד לרגע את הלבבות, ונשארת תמיד בסוד. אך לרגע קל עמד המסע – הנה זע פעם שניה והריהו עובר, עובר בלי מעצור, על עמידתו אין עוד להרהר, היא נשארת בסוד.

מסענו זע בפעם השניה ולא עמד עוד אף הוא, אלא שהכרתי בו שיתנהל כל הדרך לאט! את הסוסים – וַדאי שמתנהלים אתם לאט… אחת היא בשביל שמונת הסוסים העומדים כאן על המספוא, ואולם איתנו עִברו מהר! איתנו עשו חסד ועברו מהר, אנחנו – בחורים אנו, בני עשרים ואחת, עברו איתנו מהר, ואם אָיִן – נרימה את קולותינו ונצעק ונרעיש עולמות!

הנשנַים הראשונים הסיעו את שתי הדלתות, והשלישי שפתח קודם בשיר וחדל, התחיל עוד הפעם, אלא שהשתיקונו גם בפעם הזאת.

־ בראשונה אנו מסיקים יפה את תנור־הברזל הזה, ואחר־כך כולנו פותחים ביחד!

תנור־הברזל הריק והקר נתמלא ברגע זה עצים ואש. אלה היאַטים שהיו מלמטה היו משתטחים סביבותיו ופניהם מאדימים, כי נפל עליהם נוגה הלהבת שבתנור, ואלה שהיו יושבים מלמעלה – פניהם מקרינים בקרני שמש אחרונות שפרצו אלינו דרך צוהר אחד בעגלתנו.

ואז פתחו, הכל פתחו יחדיו:

מֵחִיסְלַאוִויץ עד ליוּבַּאוִויץ

הָא, מַאי אִיכְפַּת לִי?!

מִליוּבַּאוִויץ עַד חִיסְלַאוִויץ

הָא, מַאי אִיכְפַּת לִי?!


תנור הברזל הקטן נתכרכם ונתאדם כולו לעינינו, ורואים היינו בחוש שלא מתוכו נתלהב, אלא שירה זו שהיינו שרים נחה עליו מבחוץ ותלהיבו עד־כדי־כך.

כשחם לנו ביותר, לא חדלו מהוסיף לו עצים. אנחנו את צָהרה של העגלה נפתח, ואולם, אתה, תנור־ברזל שלנו הקטן, אתה אדוֹם תהיה אצלנו! אדוֹם תהיה אצלנו!

וכשנפתח אותו צהר, פרצה בעדו שירה בלי־מצרים ואדירה, ונפלה בשדות השוממים, חטפוה שם רוחות־הערב הצוננות ונשאוה למרחק:

מֵחִיסְלַאוִויץ עד ליוּבַּאוִויץ

הָא, מַאי אִיכְפַּת לִי?!


הה, עִברו איתנו מהר! עֲשׂוּ חסד ועִברוּּ איתנו מהר, ואם אין – יעלו הקולות עד לב השמַים!

ויאַט אחד קם מתוך ההתלהבות והקולות, קטן־קומה, עיניו קטנות ורעות ושפתיו קפוצות – וגם הוא משלנו, הוא קם וקרב אל הפתח, לחץ בצלעו על הדלת ונפתחה. גל גדול של קור התפרץ אלינו הביתה. הוא הוציא את ראשו ויד אחת שהיתה אוחזת בכפיס־עץ עבה בקצהו, וכשעבר המסע על פני פנס, הניפו עליו וּשבָרוֹ.

־ מזל־טוב! – קראו הכל פה אחד והשירה נפסקה לרגע.

אותו קטן־קומה עמד יהיר בפתח ולא היה אומר כלום, ובחלפו על פני פנס שני הניף את כפיסו גם עליו, ורסיסי הזכוכית נתפזרו בהמולה קלה לארץ.

אך משך אחד מאתנו את המשחית פנימה, סגר בעדו ושאלוֹ על מעשהו.

ואולם המשחית לא ענהו דבר, וחזר שותק ורע למקומו. – יאָלד! – קרא זה שישב אצלי, ואולם אני לחשתי לו: יאַט, ידידי, יאַט ולא יאָלד…

־ והרי יאכל שם דייסה!

־ יאכל… אָה, כולנו נאכל… מן הקלחת, אחא, נאכל!…

השירה שנפסקה לרגע התחילה עוד הפעם, בראשונה התרשלו לה, ואולם מהר־מהר אחזו בה הכל מחדש, בריתחא ובקולי־קולות; התנור עמד בתוכנו אדום ומחייך כולו גם כשירד עלינו הלילה.

והלילה ירד עלינו פתאום: אחד מאתנו קרא: הלילה! – וכולנו נשאנו את ראשינו אל הצוהר והנה עין שחורה אחת גדולה צרה על כל הצוהר – ואז ידענו כולנו שיָרד עלינו הלילה.

– לעבעדיג11 !

מֵחִיסְלַאוִויץ עד ליוּבַּאוִויץ

הָא, מַאי אִיכְפַּת לִי?!


הפקר! הפקר! יאַטים מקבלים את הלילה בקריאות הפקר. וב“יהיה־מה־שהיה!”

לעבעדיג! לעבעדיג –

מִליוּבַּאוִויץ עַד חִיסְלַאוִויץ

הָא, מַאי אִיכְפַּת לִי?!

והמסע, הוא מתנהל לאטו, ואולם אין אף אחד מרגיש. הפקר! הפקר ולעבעדיג!

באמצע הלילה, כשעמד המסע לפני תחנה קטנה אחת, שמענו והנה דופקים מבחוץ בדלתות עגלתנו. פתחנו אותה – ואחד חדש עלה אלינו בקפיצה אחת. אני הסתכלתי בו וספקתי כף:

– נחמיה! נחמיה דוכן. אתה מהיכן?

הוא הסתכל בי והכירני אף הוא:

– האח! ואני בעגלה השניה ישבתי!

אני ספקתי עוד הפעם כף:

– בין היאָלדים!

– טעות היתה עמדי, אחי, בטעות נכנסתי לשם, וכיוָן, שנכנסתי נשארתי שם!

– בין היאָלדים! בין היאָלדים! – הייתי מניע בראשי ונד לו בחשאי.

עד מהרה פינו לו הבחורים הטובים מקום על ידי; אני לא ביקשתים, ידעתי שיעשו את הדבר הזה גם בלאו־הכי, מבלי שאבקש אותם.

ונחמיה דוכן, כשישב אצלי, התחיל מסַפר ושואל אותי בנשימה אחת: היכן הייתי כל אותו היום? והוא ביקשני, ביקשני… כל היום היה עומד ושומר את המגרָש הגדול, מקום שם נתאספו כל הטירונים – לכאן אבוא בוַדאי!

– אָה, ואל המגרש ההוא לא באתי כלל!

– אני גם במלונך הייתי, באותו בית־המלון שהיית לן שם לפני חודש ימים; סבור הייתי שמא מתאכסן אתה שמה גם הפעם!…

– אה, ואני אל המלון ההוא לא סרתי כלל!

ונחמיה דוכן לא יכול להירגע, וכשהיה יושב כך אצלי, נפל על צוארי וחיבקני: ואתה היכן היית, יאַט, יום כולו? אתה איפה ביקשתני?

הודיתו לו, קשה היה לי. אך הודיתי לו בכל־זאת, שלא ביקשתי אותו כלל… אני אמנם ביקשתי את מי בעיירה, ואולם לא אותו, לא את נחמיה שלי… וכאן פרץ נחמיה בצחוק והתחיל מתאר לי את פני הנערה שהיתה סובבת גם היא במגרש ושאלה גם היא על אודותי, היא ועוד עלמה אחת עבה מאד שטעה בה נחמיה לכתחילה וחשָבה לאשה –

– את מירלי! – צעקתי בקול, ולבי, לבי לרחל, זו הנערה הקטנה שהיתה סובבת במגרָש ומבקשת אותי בין הטירונים!….

נתמכתי בראשי על כתפו של נחמיה, וקראתי באזניו בנפש מרה: יאָלד אני, נחמיה, יאָלד ולא יאַט… אני אל המגרש לא באתי!

וכאשר לא הונח לי, עזבתי את רבצי בעגלה וירדתי כדי להתהלך קצת לרוח הלילה על־פני התחנה הלזו ולחזור.

רצה נחמיה להילוות אתי, אך אני לא נתתי לו:

– כיון שנכנסת לכאן נחמיה, היכבד ושב תחתיך! אני, עוד מעט ואשוב. שני הפנסים שהיו עומדים על־יד התחנה לא האירו סביבותי את האפלה, רק הטילו אור כהה על בית־הנתיבות הדל והנידח העומד כאן בלי כל צורך.

בית־נתיבות שומם זה – למה העמידו אותו כאן? בוַדאי הושיבו שם גם קאסיר כדי שימכור כרטיסי־מסע!

אני נכנסתי לבית הנתיבות פנימה, והנה, אף אמנם, אין איש, אין איש….

על הרצפה אצל התנור שכבו רק שנַים, שלושה איכרים. בוַדאי משלמים להם לאיכרים הללו שיבואו לכאן להשתטח על הרצפה ולישון. בכל בתי־הנתיבות של הארץ הזאת מוצאים אותם בין ביום ובין בלילה; לכאורה הרי הם נראים כאילו ממתינים כאן למסע, ואולם טעות היא, ־ הממתינים למסע – תרדמה כזו אינה נופלת עליהם.

אני יצאתי מהר מבית־הנתיבות והלכתי לאור הפלאטפורמה הקצרה והייתי עובר על־פני המסע הארוך הזה שגם עגלתי צמודה לו בסופו.

אני עובר במתינות, מתעכב על־יד כל עגלה ועגלה וּמַשהה עליה רגע את עינַי.

הס, עם־הארץ ישן!

עזבתי עגלה זו ואני צועד חרש ועומד על־יד השניה: גם מצוהר עגלה זו ניבט אלי אופל משונה ודממה קרה מנשבת מתוכה.

הס, עם־הארץ ישן!

וכך הלאה – מכל שמונה־עשרה העגלות ניבט עלי האופל ודממה קרה מנשבת מתוכן.

הס, הס, המה ישנים בכל שמונה־עשרה העגלות!

ואולם בשובי – היתה רוח אחרת עמָדי: אני לא אלך חרש! הם לא יקיצו גם כשלא אלך חרש, אני אריע בלכתי, הכוכבים יעלו לקולי בשמים, הלבנה תיגלה אלי ברקיע בהריעי, ואולם הם לא יקיצו. שופרו של גואל שמא ירעים עליהם עכשיו – הללו מכיוָן שהמה שקועים בשינה – לא יקומו.

ואז עליתי ונכנסתי אל אחת העגלות ההן. זאת היתה מחשבה מוזרה קצת, אך אני עליתי. כשדרכה רגלי על מפתן העגלה וחושך גדול אפפני ומשכני פנימה, אני לא ראיתי כלום, רגלי האחת נתקלה בגוף אחד ועמדתי.

היצתי עץ־גפרית אחד והנה, אוי לי, עוד מעט והייתי עולה על צורת אדם ממש, צורה ישֵנה מגואלה ואינה חוששת כלום…

האור הרפה האיר לי רגע את כל העגלה ואני ראיתי אותם והנה הם הוזים, שוכבים, כמו ששיערתי מראש, הוזים, שוכבים על ארגזיהם וקומקומיהם. בתווך עומד לו תנור־ברזל כזה שבעגלתנו, אלא שהיה עומד אילם וקר, והם התכנסו לתוך הטוּלוּפים והוזים.

אסיק להם כאן את התנור! אהיה יאָלד ואסיק להם כאן את התנור.

ואולם את מחשבתי לא הוצאתי אל הפועל. בטרם שתפסתי כפיס־עץ ראשון, והמסע זע.

אני קפצתי ממקומי – הוי אנה אני בא! אני רק להסיק להם את התנור חפצתי וללכת לי, ללכת לי מכאן…

זכרתי פתאום שהמסע הזה מתנהל לאיטו – אני מיהרתי אל הפתח וקפצתי משם לארץ.

עמדתי על הארץ מלמטה והעגלות עוברות לפנַי, זו אחר זו, אני עומד ומוֹנה אותן ונותן להן לעבור לפנַי…

־ הכא! – קראתי וקפצתי על־פני הקרש היחידי שלאחת העגלות האחרונות והכיתי באגרופי על הדלתות שיפתחו לי.

פִתחוּ לי – ואני כמעט שצעקתי וצחקתי גם יחד – היאָלדים!

כך, כך, אני אמנם נכנסתי לאחת משתי העגלות האחרונות, אלא ששגיתי בחָפזי ונפלתי לתוך עגלת היאָלדים – כך נאה וכך יאה לי אמנם! כאן מקומו של יאָלד… ואולם את התנור אסיק להם, ויעבור עלי מה! כשיעמוד המסע על התחנה הקרובה אצא עם שאר היאָלדים הללו ונסיק את תנורי־הברזל בכל שמונה־עשרה העגלות! ולעת־עתה שב ודוֹם ואל תסַפר את טעותך ברבים, כדי שלא יצחקו עליך גם אלה.

גם כאן היה התנור אדום כדם, אלא שלא היה מחייך; גם הבחורים, הבחורים משלנו היו, ואולם אחרים לגמרי; אלה היו מנמנמים בזוויות, אלה יושבים על ארגזיהם ושותקים בשעמומם…

יודע אנוכי שאף אחד מן השתקנים השוממים הללו אינו נקשר בעבותות־אהבה למקומו שהוא גולה עכשיו משם; אף אחד לא השאיר שם כלתו שהוא אוהב, אלמלא כך היו שרים, היו צועקים ומריעים מתוך געגועים וצער גם יחד.

את רוב הבחורים מצאתי כשהם משחקים בקוביא. לתכלית זו העמידו ארגזים על־גבי ארגזים וערכו שולחן, ישבו עליו, חילקו זה לזה קלפים וצילצלו שוממות במטבעות קטנות לאור נר אחד.

צרור הקלפים היה ישן־נושן. המלכים – ניטשטשו צורותיהם וכתריהם, ואילו הבתולות שקראו להם היאָלדים מלכוֹת – כבר בלו מיוֹשֶן. ואולם הם לא הניחו אותן מידיהם, ומימשו־מישמשו בהן והמטבעות הקטנות היו מהלכות מזה אל זה.

אני ישבתי קצת מרחוק והייתי מתבונן שעה קלה, מאפס מעשה, במשחקים. לסוף קמתי וקרבתי אל “השולחן” כי היה המשחק משעמם עד מאוד…

– יאָלדים! – קראתי להם, – הבו לנו מטבעות של כסף ויהא השחוֹק קודח! –

אני ידעתי שכל זמן שתהיינה הפרוטות מצלצלות, תברקנה עיניהם של הבחורים הללו, ואני חפצתי, חפצתי מאוד שבתרקנה עיניהם… אז ישבתי אל שולחנם והוצאתי מטבעות־כסף אחדות והנחתין גל קטן לידי. גם הם התחילו למשמש בכיסיהם והמשחק החל מחדש.

אָה, עיניהם הבריקו תיכף! גל כספי הקטן גאה, הלך וגאה, ועיניהם הבריקו בכל־זאת! אני חפצתי כבר שלא תברקנה שוב – אך אי־אפשר עוד… וראה פלא: הם התחילו לדבר בקול רם ולצעוק – וגל כספי גאֹה גאָה. ואולם משהתחילו לבותיהם של אלה מתחממים, פניהם לוהטים ופיהם מלא תרועה, חפצתי אנכי לנום, לנום, אָה לנום… ובעודי יושב והקלפים בידי – ושמורותי נדבקו זו לזו, וראשי כמעט שצנח על שני הטוזים122, אז מסרתי את קלפי ואת גל כספי לזה שישב אצלי. אם תזכה – מוטב, ואם תאבד את כל אלה, גם כן מוטב! – ובאשר הייתי יושב שם שכבתי.

שנתי עָרבה לי על הארגז, כי בפָקחי את עיני חפצתי להירדם עוד הפעם, אלא שהרימותי את ראשי קצת ושאלתי את הבחורים שיָשבו עוד לשולחן ושחקו בקוביא, אם עמד המסע על־יד איזֹה תחנה בשעה שהייתי ישן.

– עדיין לא עמד, – ענה לי זה שישב אצלי, – ואולם הנה הלוויתי לך שני שקלים בשעה שהיית ישן.

– מה? – מכל דבריו שאמר לי ידעתי רק שהמסע לא עמד ולא יותר.

– הרי שחקת בשעה שהיית ישן, כלום לא כך אמרת? –

אז הבינותי מה יאָלד זה סח. שילמתי לו את אשר הילוָה לי בשעה שהייתי ישן ושכבתי שוב, וכמעט שמתוך נומה נזכרתי וקראתי לו למַלוה שלי: עכשיו, לכל הפחות, כשאישן, אל נא אהיה שוחק, במטותא…

– ושמא אזכה? – שאל אותי היאלד ואני כבר נם.

– לא אדרוש! לא אדרוש… – הבטחתי לו מתוך נומה.

וכאשר הקיצותי שוב והנה המסע עומד. מיהרתי ועזבתי את העגלה הלזו. הבחורים עדיין שחקו לאור הבוקר הרפה שזלף לתוך ארובת העגלה, כי נרם כבר תם. ואולם בצאתי החוצה ראיתי שעוד הבוקר רחוק. זאת היתה חוורת־פנים של לילה אשר עטתה את המסע מזה ואת בית־הנתיבות הדל מזה. מתוך רטט קל זכרתי את הבחורים היושבים עתה אל שולחן הקלפים, נעים כצללים, וממשמשים, ממשמשים את המלכות הבלות לחוורת־פניו של הלילה.

נעשה לי פתאום קר ואמהר אל העגלה השניה.

אני דפקתי בלָט; רוצה הייתי שלא ישמע נחמיה את הדפיקות הללו ושלא יראני בהיכנסי.

הדלתות נפתחו לרווחה, והנה – אהה, זה היה נחמיה שפתח לי!

– היכן היית, אחא, כל הלילה?

אני נפלתי על צואריו ולחשתי לו במר נפשי: בעגלה השניה, אחא.

– בין היאָלדים! – קרא נחמיה, וספק עלי את כפיו.


 

ה. עִבְרִי? ־ עִבְרִי, רוּם מַעֲלָתוֹ!    🔗

המסע שלנו, אף־על־פי שהתנהל לאיטו, בא אחרי שני ימים למקום חנייתו של הגדוד.

כשעמד המסע בפעם האחרונה ועלינו היה לרדת, ירדתי אנוכי בלי רצון. אמרו לנו אמנם שיצאו לקראתנו בתופים ובצלצלים, ואפשר ששר־הגדוד בעצמו יצא לקַדמֵנו. אך כל אלה לא לקחו את לבי ואני ירדתי בלי רצון. במשך שני הימים ושני הלילות הרצופים שהיינו יושבים במסע כמעט שנשתכחה מלבי מטרת הנסיעה עצמה, ואם נזכרה לי, לא נזכרה לי – אלא כדבר רחוק, רחוק מאד…

אה, עוד ימים רבים ניסע כך! טוב־טוב שהוא מתנהל לאיטו… לאט־לך, לאט־לך, המסע!

ביום השני לנסיעתנו היה יורד הגשם מן הבוקר, ואני שמחתי עליו הפעם. דלתות העגלה היו סגורות, רק שני אשנביו פתוחים היו. חוטי המים הדקים יורדים. מן הסקירה הראשונה איני רואה אותם כלל, ואולם כשאני תולה את עיני באויר ואיני גורע אותן רגע, הרי המה מבליטים חוטי הגשם הדקים והחדים היורדים במהירות כמחטים ומעוורים את העין המסתכלת בם מתחת לגג.

גשם זה – גם הוא לא לשעה אחת בא, הוא ילוונו עד הגדוד, והגדוד עדיין לא היה ולא נברא… רק אתה, לאט־לך, לאט־לך, המסע.

לאט־לך, כי החילותי לחלום קצת ולחשב חשבון אחד גדול; החלום אינו עיקר אצלי הפעם, ואולם את החשבון אני צריך לחשב עכשיו!… השד יודע אותי כיצד מלאו לי עשרים ואחת! – היכן הוא החשבון? עד השנה החמישית, אומרים אי־אפשר לזכור כלום, ואולם מן החמישית ואילך הרי אפשר לי לחשב – שָנים אלו במה עברו עלי. – אתמול… אתמול! אתמול! הכל היה אצלי אתמול, כמו לאותו תינוק ממש…השד יודע אותי במה עברו עלי שנותי! – המסע! גוזר אני עליך שלא תביאני לאותו מקום קודם־זמן… אני צריך לחיות את עשרים־ואחת השנים מחדש כדי שיחוור לי החשבון דַיוֹ – אָה, הכל תלוי בך, ולכן לאט־לך, לאט־לך, המסע!

וכאשר הביאונו ביום השלישי לקסרקטינו של הגדוד והעמידונו שורה אחת ארוכה בחצר הגדולה, חנקתי בגרוני דמעה אחת: אני חמלתי, חמלתי על שלוש שנים חדשות, על שלושה קיצים ושלושה חרפים שיעברו עלי במקום הזה, ואני לא אדע על מה עברו עלי.

הקסרקטין היו בקצה השני של העיר ואנחנו עברנו דרך הרבה רחובות העירה. בתופים ובחלילים העבירונו. חלונות הבתים הקטנים נפתחו וראשים רבים הציצו משם עלינו. על גזוזטרות ועל מעקות הבתים עמדו נשים עבריות והכירו מתוך אנחות בשלנו. גם עלי נאנחו. מה־טוב, מה־טוב שהכירוני בתוך אלה ושנאנחו גם עלי…

וכאשר הביאונו אל חצר הקסרקטין שמאחורי העיר וסגרו עלינו את השערים הגדולים – נכמרו ניחומי על שלוש שנים, שלושה קיצים ושלושה חרפים וחפצתי להתפלל עליהם, שיחוננו אותן, את שלוש השנים הללו.

שלחוני, שלחוני מזה ואביא לכם בשלוש השנים האלו את המשיח! – אני העצל היותר גדול שבעולם – עשרים ואחת שנה לא עשיתי כלום ואולם עכשיו נפלאות אַראה, מופתים אעשה,– שלחוני מזה ואביא לכם במשך שלוש השנים הללו את המשיח!

עוד באותו היום נתחלקנו לשישה־עשר חלקים. המחצית נשארו בחצר הקסרקטין ההוא, ואת המחצית השניה, ואני בתוכה, שלחו בלווית אנשי־צבא אחרים למקום אחר. כי רק שני באטאליונים של הגדוד היו חונים בעיירה הזאת, והשנַים הנשארים חונים היו באיזה מצודה נבדלת הרחק מן הישוב.

לכתחילה שמחתי על זה שעלי עוד לצאת מן השערים האלה וללכת כברת־ארץ גדולה… אלא תיכף נתתי עם לבי: במצודה נבדלת, הרחק מן הישוב, ויֵצר לי הדבר עד מאוד.

אמנם בטרם שהלכו העמידונו עוד הפעם בשורה, ושר־הגדוד עבר עלינו והיה מנחמנו: שלא יעזבנו חס־וחלילה, שיבקר אותנו שם במצודה לבקרים.

תנחומים, תנחומים!…

כמה שלא היה לבי טוב עלי – אני בכל־זאת שׂחקתי! לא יכולתי לעצור בשׂחוק הקל שנח על שפתי לדברי הממזר־יוּנג133 הזה, היודע כיצד להתעלל בנו טרם לכתנו.

אָה, לא יעזבנו, לא יעזבנו, חלילה.

ואולם תיכף ראיתי שאיני אלא טועה; הוא לא היה ממזר־יוּנג כלל; הוא היה עובר עלינו ההולכים מזה ומנחמנו מלב תם, והכל נתנחמו מדבריו… הוא רק קרב אלי ונשען בשתי זרועותיו על כתפַי.

הוא היה ממזר־יונג בכל זאת! את בת־צחוקי צד מעל שפתי…

הוא עמד נשען עלי בכל כובד גופו, העמיד עינים שוחקות בעיני ושאל:

– עברי?

– עברי, רום־מעלתו! ־ עניתי ונשמתי קצת בפניו.

– ובמה היית עוסק שם בביתך כל השנים? – שאלני שר־הגדוד הקטן והבריא הזה והוא נשען עלי ופניו שוחקות.

אני נשמתי עוד הפעם… ואולם שר־הגדוד הקטן עשה את עצמו כלא יודע ונשאר נשען על כתפי.

– במה היית עוסק שם בביתך כל השנים? – ופניו שוחקות.

גם הוא שואל אותי במה עברו עלי עשרים ואחת שנה! האגיד לו, לרום־המעלה הזה, שאיני יודע בעצמי… שעברו עלי השָנים פתאום?… ואולם אסור, אסור לדבר עם ממזר־יונג זה בכובד־ראש.

־ לומד הייתי קצת בבית־אבותי… – עניתי לו קצרות ובשחוק קל.

־ אלף? בית? גימל? – שאלני הפיקח, זה אחר זה.

אז נשמתי בפעם השלישית בחזקה – ויסר מעלי בפעם הזאת וילך לו כשהוא עוד חוזר לעצמו את כל האל“ף־בּי”ת. אך זהו ממזר־יונג!

וכשהלך – פתחו לנו את שערי החצר ובלווית אנשי־צבא אחרים יצאנו אל המצודה הנבדלת.

אה, הוא יבקרנו, יבקרנו שם לבקרים.

ואנחנו הלכנו כל־כך הרבה!

השתרעה לפנינו דרך־מלך אחת שאין לה סוף ואנחנו עברנו בה שורות־שורות, דוממים. רק אנשי־הצבא האחרים, מורי־הדרך שלנו, שהלכו מזה ומזה, החליפו ביניהם לרגעים דברים אחדים, מעוטי־תוכן, ולא באו, כך היה הדבר דומה, אלא להוסיף אחרי כל דיבור ודיבור “מאמר” ידוע אחד.

לפעמים היו פונים גם אלינו, אלה מזה ואלה מזה, בהערות, גם כן שלא מן הענין: רגל ברגל! רגל ברגל!

עשינו להם נחת־רוח והשתדלנו ללכת רגל ברגל, אף־על־פי שלא היינו חייבים כלל…אנחנו לוּ חפצנו, יכולים היינו ללכת לא רגל־ברגל דווקא! גם את השורה הישרה היינו רשאים לעקם קצת… אָה, אנחנו הרי היינו טירונים, ועוד הכל היה מותר לנו… ואם לא היינו משתמשים באלו הזכויות – הרי מטוב־לב עשינו את זאת, שלא לצעֵר אותם, את אנשי הצבא ההולכים בצדנו.

־ רגל־ברגל! רגל־ברגל, שֵדים!

הם גם חירפו אותנו, למרות רצונם חירפו אותנו. אחדים מאתנו וַדאי שלא היו מנוסים בהליכתם, או, מה שאפשר גם כן, הבליטו קצת את גופם מן השורה – אהה, ו“איש־הצבא” כמה קשה לו לראות את זה בעיניו ולא לומר כלום.

– החישו את צעדיכם, טירונים! – קראו לנו אנשי־הצבא, – הנה ארגזיכם הקדימוכם ומחכים לכם כבר במצודה.

אמנם כך, בטרם שעזבנו את החצר הגדולה, שָׂם כל אחד את ארגזו על אחת העגלות שעמדו בשער החצר. ועוד טרם שעמדנו שורות־שורות הובלו ארגזי הטירונים, אותם הארגזים עם מסגרות הברזל הקטנים והמצלצלים התלויים בם, אל המצודה.

מאוד אפשר, מאוד אפשר, שהם באו כבר ומחכים לנו במצודה, כל אחד ארגזו מחכה לו… נָחישה, נחישה, אמנם, את פעמינו!

זמן מועט היינו ממהרים בהליכתנו, ואולם לאט־לאט שבה אליה ההתרשלות הקודמת, ראשינו צנחו קצת, זה אחר זה, ואת דבר ארגזו שכח כל אחד עד־מהרה.

ומחנה הטירונים היה גדול מאוד, אף־על־פי שמחציתם נשארה בעיר. אני לא הרגשתי כלל שנתמעט מספרו של המחנה. משלנו, אמת, לא נשארו אלא מעט, מעט מזעֵיר, ואולם מבני עם־הארץ כמעט שלא נגע מהם.

מה שהפליאני ביותר: גם המה הולכים ושותקים! מדוע שותקים גם המה? כלום מעיק דבר־מה גם על לבותיהם של אלה? נשבעתי, שדבר־מה מעיק גם על לבותיהם של אלה: הם זכרו את הכפרים!

ואחד מהם הרים ברגע זה את ראשו ושאל את איש־הצבא שהלך בצדו:

– היתנו לנו רותחין היום?

– גם רותחין וגם לחם! – הבטיח איש־הצבא בקול רם, כדי שנשמע כולנו. אז עברה רחישה במחנה, והכל התחילו להחיש את צעדיהם מחדש.

רותחין ולחם, – אה, הם לא זכרו את הכפרים כלל. הם היו רעבים וצמאים ולא זכרו את הכפרים.

ואיש־צבא אחד, שהלך בראש, הרים פתאם את קולו והתחיל לשיר על־דבר “שמונה בתולות ואחד הוא; הן ליער – אף הוא שם! הן לקמה – שם אף הוא!”

הרים את קולו והחזיר את פניו אלינו וקרץ לכל המחנה שיילָווּ אליו כולם. כשהתחילו הכל לשיר בבת־אחת, אבדה השירה את ערכה וחינה המעט: שמונה בתולות וכל הגדוד! שמונה בתולות וכל הגדוד!

־ ישירו גם העברים! – עלתה מחשבה בראש איש־צבא לא פיקח. הוא הן ראה שאין לבם את העברים אל השירה.

־ התחל, התחל, יענקל!

יענקל זה, שלא היה יענקל כלל, כי אם אָשר סנדרוביטש, ושהלך עמדי בשורה אחת, נשא עליו תמיהַ את עיניו, – הוא היה כולו שקוע בהרהורו באותו רגע ולא הבין לכתחילה, מה זה סח.

־ שירה לנו גם אתה!

אך עתה הוברר לו לסנדרוביטש, מה זה רוצה ממנו ויפער את פיו ובקול רם מאוד נכנס לתוך ניגונו של עם־הארץ:

– אַי פאָניע14 ! פאָניע!

השירה, כידוע, אחרת היתה לגמרי, אלא מה שהיו שרים נבלע בניגונם, הכל התאים לו, ואי־אפשר היה להכיר כלום.

־ כיצד אתה שר, כיצד אתה שר, סנדרוביטש? – שאלתי אותו בלחישה.

הוא הסתכל בי והניע עלי בראשו כשהוא מריע בקולו: אי פאָניע! פאָניע!

־ צדקת, צדקת, סנדרוביטש! – אני התאפקתי שלא לפרוץ בצחוק והרימותי אל קולי גם אני: אַי פאנָיע! פאָניע!

בשעה מאוחרת בערב באנו אל המצודה. עייפים היינו ועשינו מה שביקשו אותנו… וכשציווּ אותנו לעמוד בשורה אחת עוד הפעם. עמדנו עוד הפעם, מתוך לאוּת עמדנו, זה בכתף זה, וחיכינו מתוך צפיה: מה יעשו בנו עכשיו? והם לא חפצו כלום, אלא למנות אותנו מחדש היו רוצים, ולחלק אותנו לשמונה לגיונות ולא יותר.

– עכשיו טלו את ארגזיכם, וכל רוֹטה15 ורוטה אל קסרקטינה!

הטירונים מיהרו אל העגלות הטעונות ארגזים, אלה על גבי אלה, שחיכו להם, אמנם, כאן שעות אחדות. בחצי האפלה כמעט שלא הכיר כל אחד את ארגזו, וטרם שהורידוֹ, מישמש בו, גיפפו, ויש אשר גם שאלו: האתה הוא, ארגזי? – ונטלו על כתפו והביא אותו אל הקסרקטין.

וכאשר נכנסתי גם אנוכי אל הקסרקטין, חזק עלי יגוני עד מאוד, כי ראיתי את הכתלים והנה הם לבנים ואת הערשות ראיתי והנה הם רבים וצרים ודבוקים זה לזה, ואת כל הנפש שנכנס אתי ראיתי – ועמדתי בהיכנסי וקראתי: איני רוצה!

אני קראתי כך בבלי־דעת, ואל עצמי קראתי… כי אמי לא היתה עמדי במקום ההוא, אמי וסינורה הטוב כדי לאחוז בו…

אמי לוּ היתה כאן, אמי וסינורה, ואז היה התינוק הגדול קורא בקול: איני רוצה! ותופש בידים גדולות את הסינור.

ויגוני חזק עלי עד מאוד; הדבר הקשה, שצף עוד הפעם במוחי, ושלא יכולתי להבין בשום אופן, היו אלו שלוש השנים… כבר ראשי סובב עלי, ואני – דבר זה כמה לא מובן לי, איני הולמוֹ, איני הולמוֹ, ־ שלוש שנים… שלמות! חי נפשי, אני את המשיח אביא לכם!

שנַים קרבו אלי וקראו מתוך צהלה: ואתה, אתנו אתה?!

אלה היו אחד סנדרוביטש ועוד אחד משלנו.

אחזתי אותם בידם, כי שמחתי בם ברגע הזה עד מאוד, ושאלתים: מי עוד כאן משלנו?

– רק שלושתנו! – והעיפו את עיניהם על־פני כל האולם שהיה רוחש כולו מעַם־הארץ.

– רק את שניכם השאירו לי! ־ קראתי, ולא הרפיתי מהם – אהה, בני־הבליעל הללו, השאירו לי רק את שניהם! באפלת הערב לא ראיתי כיצד חילקוּ, והם השאירו לי רק שנַים… את נחמיה דוכן הניחו איתם בעיירה, וכאן לא השאירו לי אלא את שניהם!

– רחישה זו –, קרא האחד שעמד על ידי, ־ הרי היא בשל הרותחין שהביאו בקומקומיהם ממטבחו של הצבא, שמא נשתה גם אנחנו?

– כאן?

– והיכן? נלכה, יש לי כוֹס וכף קטנה וסוּכּר.

ברגע זה קרב אלינו איש צבא וגלה את אזנינו דבר גדול אחד, שלא ידענו קודם. בקירבת המצודה הזאת ישנו עברי וחנוּתו, ואנחנו לא ידענו!

– כמדומה לי, – אמרתי להם לשנים, – שאנו יכולים לרדת אליו לחצי שעה? הם הסכימו לזה תיכף.

לפני רדתי נזכרתי בדבר־מה, פתחתי את מלתחתי והוצאתי משם מחברת אחת מקופלת בנייר, ושלושתנו ירדנו אל העברי.

העברי לא מצא חן בעיני כלל; הוא ודאי גר כאן יחידי, זה שנים ויובלות, ובמשך הזמן נעשו פניו דומים לפני אנשי המחוז הזה. ואולם בנו הקטן – הייתי תמיהַ עליו, נשאתיו קמעא על זרועותי והייתי תמיהַ: העינים השחורות הללו, מהיכן לו, לילד זה?

– היכן היא אמך? – שאלתי את הילד.

הילד הרים את כפיו הקטנות למעלה ואמר בתום ובעצב־ילדים:

– היא עלתה השמימה.

השמימה, השמימה עלתה עם עיניה השחורות, אָה, לה היו העינים השחורות!

ואחד מאתנו קרא אליו את החנווני ושאל אותו בלחישה אם יש לו יין־שרף.

החנווני הסתכל בנו רגע והניע את ראשו בהחלט: אָיִן.

– וחלב?

– חלב ישנו. – והלך לו וירד אל המרתף והעלה לנו משם יין־שרף.

שחקתי והבינותי ששיקר לנו ושאין חלב בביתו כלל. ואחרי שמצאתי בו את הדבר הטוב הזה, גמרתי למסור לו את מחברתי המקופלת בנייר. משלנו הוא!

– לשנים ימים, אדוני, ולא יותר – קראתי במסרי לו את מחברתי, ואולם מכיון שראיתי את מחברתי בידו והתחרטתי

*

שם היו שירי האחרונים –

בטרם שירדתי אליו, אל העברי, נזכרתי בשירי האחרונים המונחים אתי במלתחתי – אָה, אותו עברי – בודאי יש לו אוהל־ישרים, חדרים קטנים ושקטים, וקוֹמוֹדה166 ישנה לו בוַדאי אחת בטוחה בחדר האחרון, תהא המחברת מונחת שם בין תכשיטי אשתו, ולא כאן בקסרקטין.

ואולם בראותי את שירי האחרונים בידו התחרטתי, כי אף־על־פי שמשלנו הוא, אלא לא זהו… גם אשתו עלתה השמימה, את תכשיטיה בודאי מכר, והקומודה עומדת פתוחה…

וכששבנו אל הקסרקטין, היכני לבי: אהה, לא בידים אמונות השארתי את שירי האחרונים.

חפצתי לשוב ולקחתם, אלא שאי־אפשר היה, כי נזעקנו עוד הפעם מכל פינות הקסרקטין לעמוד בשורה אחת.

הרי הם מונים אותנו שוב! מי יודע כמה פעמים יעמידונו עוד היום בשורה וימנו אותנו… ואולם זאת היתה הפעם האחרונה!

הפעם עמד לפניו פֶלְדפֶבּל גבה־קומה וקרא מעל הגליון את שמות הטירונים.

– הסכת ושמע – לחש לי סנדרוביטש – שמותיהם! שמותיהם!… – ואני עשיתי את אזני כאפרכסת.

– קראַסנוֹשצוֹקי!

– אנוכי!

– דוֹרוֹפֵיאֶב! ניקיטה דורופֵיאֶב!

– אנוכי!

– טיִמוֹשקיִן, איִוואַן!

– אנוכי!

אני עמדתי בחלון שהיה יוצא אל הכיכר הרחבה שלפני המצודה. אני את הכיכר לא ראיתי בעדו, מבטי צללו לתהום לילה שחור ורחוק מאוד… כשהרגשתי מאחורי את השנַיִם שהשאירו לי, גחנתי אליהם ושאלתים: איפה אישן הלילה?

הם הסתכלו בי בעינים תמהות, כי לא הבינו את שאלתי, גם אני הבינותי את שאלתי אך מעט.

– כלום אשכבה בתוך אלה ואישן? – הוספתי ושאלתים.

הפעם הבינותי היטב את שאלתי, ורק אחת לא הבינותי, כיצד זה אשכבה כל הלילה בתוך אלה ואישן?

רעיון נפלא ניצנץ רגע במוחי, וככה קל, ככה קל הוא הדבר לעשותו! אני לקחתי את סנדרוביטש והנחתיו על ערש מזה, ואת השני רפאלוביטש על ערש מזה, ואני שכבתי באמצע. אחרי רפאלוביטש היה שוכב טימושקין, איוואַן טימושקין, ואולם זה לא היה שייך לי כלל.

אני ישנתי בלילה ההוא שינה קצרה, ואולם שנתי עָרבה לי בין השנַים.

זאת היתה שינה עריבה במקצת וטרופה גם יחד. עם כל יקיצה הרימותי את ראשי וצפיתי והאזנתי, נדמה לי שדבר־מה אורב לי כאן באפלת הקרקטין. אה, אני ידעתי: זה ארב לי יום־רע אחורי כָתלי הלילה…


*

אָרַב לִי יוֹם רַָע אֲחוֹרֵי כָתְלֵי לַיְלָה:

עִם קֶשֶׁת אֵשׁ וְחִצִּים עָמַד לוֹ בַמַּאֲרָב –

וְחִכָּה;

לַבֹּקֶר – שִׁבֵּר שַׁעֲרֵי הַלַּיְלָה,

וּכְתַיִשׁ פֶּרֶא קָפַץ אֶת הָעוֹלָם,

וַיֵּט אֶת שׁוֹטוֹ־אֵשׁ עַל רָאשֵׁי הָרִים שׁוֹתְקִים.

וְהִכָּה –

חַי וְגֹולֶם.


לַבֹּקֶר מְצָאַנִי עוֹמֵד בְּרֹאשׁ מוּרָד,

בְּיָדַיִם שְׁלוּבוֹת עַל לְבָבִי,

וּבְפָנִים צוֹפִים אֶל הַמַּעֲרָב –

לְפַאֲתֵי שְׁחָקִים כֵּהִים וְלֹא־בְרוּרִים,

שֶׁהָיוּ לִי לְסִתְרָה כָּל הַלַּיְלָה.


הוּא טָס –

הוּא טָס עָלֵי עִם שֶׁמֶשׁ וְעִם רְעָמִים!

אֲחוֹרֵי גַּבִּי אֶשְׁמַע מְעוּף הַיּוֹם הָרָע,

עַל רֹאשִׁי נִתַּךְ נִפְנוּף כַּנְפֵי דָמִים –

הוּא בָא, הוּא בָא –

מֵרָאשִׁי צוּרִים,

מִפִּסְגּוֹת הָרִים רָמִים,

צוֹרֵחַ לִי, מְבַשֵּׂר לִי אֶת בּוֹאוֹ!

עוֹד מְעַט, עוֹד מְעָט –

וּפָעַר עָלַי לוֹעוֹ,

וְתָקַע בִּי אֶת שִׁנָּיו…


הוֹי מַה זֶּה הָיָה לִי, וְלָמָּה כֹּה אֶפְחָדָה?

אֵי תוּגָה גְדוֹלָה מִתּוּגַת יוֹם הֶעָבָר?

אֵי אָסוֹן גָּדוֹל מֵאָסוֹן הַהֹוֶה?

לָמָּה כָּכָה אִירָא אֶת הַיּוֹם הַבָּא,

וּצְפִירָה זוֹ הַקְּרוֹבָה?

הֵן הָיְתָה עֵת נֶחְמָדָה

וְהֵבִיא לִי כָּל בֹּקֶר בְּשׂוֹרָה־טוֹבָה

צְרוּרָה בְּכָנָף לְבָנָה –

בִּכְנַף הַשָּׁחַר;

וּקְשׁוּרָה עַל חוּטֵי שָׁנִי –

עַל קַרְנֵי שֶׁמֶשׁ.


וְהַלַּיְלָה פָנָה,

לֵיל הַסְּתָרִים חָוָר –

וְעוֹד אָנֹכִי עוֹמֵד וְרֹאשִׁי מוּרָד,

וּזְרוֹעוֹתַי נְתוּנוֹת עַל לְבָבִי,

וּפָנַי אֶל מַעֲרָבִי…


ואנחנו השכמנו בלילה. קול אחד עבר בכל הקסרקטין וכולנו השכמנו. החלונות עדיין השחירו. לאור הכהה של עששיות עשנות אחדות היו הטירונים מתנערים, ממשמשים בעיניהם, מתגדרים מתוך ישיבה, ורגלים חמות־חמות נבלעות פה ושם במגפיים שעמדו כל הלילה תחת העשר בקרה.

כשנקרעו עפעפי מיהרתי וישבתי ובעיני הבהיק יומי הרע. השחר עדיין לא עלה ויומי הרע הבהיק מתוך חצי־האפלה, עם ריח ההמון המתנער בקסרקטין.

התלבשתי מהר־מהר; רק שלא לשבת בלי בגדים בחדר־המשכב הגדול הזה! איש־צבא אחד עבר על־ידי ועמד כשהוא תוהה על רגלי, ואולם לא על רגלי היה תוהה, רק על הפוזמק.

– פוזמקאות אסורים כאן!

– ומה אשים על רגלי? – שאלתי אותו שאלת־חכם.

– היום עדיין רשאי אתה לשים עליך את אלה, ואולם להבא אתה צריך לסמרטוטים.

– מה?

– סמרטוטים שמחתלים בהם את הרגלַים!

– טוב מאוד! בקרוב יהיו לי סמרטוטים! – קראתי ואני העיפותי את עיני סביבותי וראיתי במה מחתלים אחרים את רגליהם ובאיזה מהירות מלאכה זו אצלם נעשית.

– אה, שר־הגדוד מקפיד!… – גמר איש־הצבא בחצי קולו והלך לו.

אני אעשה מה שעושים פה כולם, – הכל, הכל אעשה כמותם, רק שלא להרגיש את עצמי ככה זר בתוכם ושלא תארכנה לי השנים…

זה היה רעיון סתם שעבר וחלף במוחי, זה היה שקר קטן שחפצתי לעשות בנפשי ושלא עלה לי… כי האמנתי ביומי הרע הראשון אשר הבהיק לי כאן באותו רגע שנקרעו עפעפי.

זר אהיה בתוכם והשנים תארכנה, תארכנה לי עד מאוד…

לא הספקתי לרחוץ יפה את פנַי במים הקרים וקול עבר בקרסקטין:

– לטיול!

מטיילים כאן! מיהרתי לנגב את פנַי ולעמוד בשורה שחיכתה לי ולעוד אחדים. כשנתאספנו כולנו, יצאנו ביד רמה מן הקסרקטין לטייל באשמורת הבוקר הראשונה.

בכיכר שלפני המצודה עמדנו. הפֶלדפֶבל שהיתה לו טביעת־עין הכיר את שׂר־לגיוננו מרחוק, כשהוא יוצא מביתו והולך הלוך וקרוב אלינו.

הפלדפבּל פנה אלינו ואמר לנו במהירות ובחצי קולו, ששר־הלגיון הוא! והריהו בא כדי לומר לנו שלום ולשמוע כיצד יענו לו. ואתם ענו לו ביחד כך וכך – קאפיטאן הוא!

שר־הלגיון אמנם קרב אלינו. הפלדפבּל הכריז “הס” שלא לצורך, ושר־הגדוד אמר לנו “שלום”. הכל ענו לו, כמובן; הוא העמיד את אָזניו, האזין והעקים את חטמו, אז אמר לנו עוד הפעם “שלום” – וגם הפעם העקים את חטמו…לא, לא מצא המענה חן בעיניו! אלא שלא אמר כלום – טירונים! – מבלי הגד כלום שב בדרך שבא. עכשיו ודאי ישוב וישכב, כי מה יעשה זה באשמורת־הבוקר הראשונה? גם הפלדפבל נתקנא בו בקאפיטאן ומסר אותנו בידי אנשי־צבא אחדים, שפסים לבנים תפורים להם בכתפם על גבי השליפרות177 והלך לישון גם הוא.

ואנחנו טיילנו. אלא שרימו אותנו לכתחילה, זה לא היה טיול כלל! הם לימדו אותנו כיצד צועדים, כיצד הולכים רגל־ברגל. רגל־ברגל – זהו העיקר! ואחרי העיקר לימדונו כיצד רצים וכיצד עומדים מתוך ריצה, גם זה עיקר! ואחר־כך לימדו אותנו כיצד צריכים לחזור, וכשהיינו מתקשים בלימוד זה, אמרו לנו האדונים המורים שעלינו לשכוח כל מה שעבר עלינו בביתנו, את הכל צריכים לשכוח ולהתחיל מחדש!

ברגע זה עברנו על־יד חנותו הקטנה של העברי. החנות היתה כבר פתוחה, ואני נזכרתי בשירי האחרונים…

אז עמדתי וקראתי לאחד מאנשי הצבא: אהה, אדוני המורה, הנה לבי התחיל נוקף, אֶכנס־נא לכאן ואקח לי כוס מים קרים!

הוא הירשני ואני נכנסתי מהר אל החנות וקראתי אל העברי שהיה עומד בחנותו ומטפל בסחורותיו.

– את מחברתי הבה לי!

פני החנווני חוורו כסיד. אני וַדאי שקראתי בקול ופניו חוורו כסיד. רק זקנו הקצר הצהיב.

– איני זוכר… איני זוכר בשום אופן להיכן הנחתיה!

אויה לי, הוא מגמגם! אין החנווני אומר לי ישר: קח ולך! – הוא מגמגם, הוא מגמגם!

אני מיהרתי ופרצתי בעד הדלת הצרה למעונו: את המחברת! את המחברת!

לקולי הקיץ הילד הקטן שהיה שוכב במיטה, ואנוכי לא ידעתי. הוא פקח את עיניו השחורות, הכירני ולא נבהל.

מיהרתי אליו וחיבקתיו – מה־טוב, קטני, שלא נבהלת, ואולם הגד לי, הגד לי, קטני, מה עשה אבא במחברת המקופלת בנייר שמסרתי לו אתמול?

– הוא שרף אותה באש, ־ ענה לי הילד בתום ובעצב־ילדים, כמו שענה לי אתמול עד דבר אמו שעלתה השמימה.

– הוא שרף אותה באש! אהה! וגם את אמך המית, קטני!

את הדברים האחרונים לא קראתי בקול, זה היה רעיון אשר ניצנץ במוח מוכה־תמהון.

עזבתי את הילד מבלי שהודיתי לו. אני ראיתי, ראיתי שאסוני נגע עד לבו; עזבתיו ומיהרתי החנותה: שם תפשתי את הזקן הקצר והצהוב לתוך ידי: את שירי האחרונים שרפת!

– דברים אסורים מסרת לי לשמור… אני לשר־הלגיון אגיד!

אז ניענעתי אותו בזקָנו וקראתי לו בדמע ממש: שם לא היה יין־שרף, כלב שבכלבים! שם היו שירי האחרונים…

פני החנווני חוורו עוד יותר והתחיל מגמגם מתוך פחדים שאין לו, אין לו יין־שרף… שלא שתיתי אצלו יין־שרף כלל, כך יגיד בפירוש – לא שתיתי!

ואני יצאתי החוצה כדי לטייל קצת עם שאר הטירונים… איש־צבא זה, שהירשה לי להיכנס ולשתות כוס מים קרים מצא דבר־מה בפני ושאלני על לבי.

– אה, לבי אינו נוקף עוד, עכשיו סובב עלי ראשי, אדוני המורה! אלא אין בכך כלום… לטייל אני יכול.

– ובכן, התחיל האדון המורה לדרוש, ־ אתם צריכים לשכוח כל מה שהבאתם אתכם משם, ולהתחיל כאן מחדש!

אהה, הרי אני מתחיל מחדש! אני מתחיל מחדש! גם שירי האחרונים עוד אינם אתי… חמל עליהם אותו חנווני!… עכשיו אני מתחיל מחדש. – מי יודע, אפשר יעלה לי – חד ותרי!


*

פִּלְאֵי־פְּלָאִים! כָּל הַחֲכָמִים

לְמִקְּטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם –

כֻּלָּם, כֻּלָּם עַכְשָׁו יוֹדוּ:

הַכֹּל אֶפְשָׁר פֹּה בָּעוֹלָם!


אֲנִי הָיִיתִי תְמוֹל שְׁפַל־בֶּרֶךְ,

עוֹבֵר־בָּטֵל, גַּל־עֲצָמוֹת;

חָזִי נוֹבֵל, לִבִּי נָמֵק,

צֵל! צֵל נִגְרָר עַל אֲדָמוֹת.


וְלֵחִי נָס, וְקוֹלִי שָׁפֵל,

וְעֵינִי רַכּוֹת וְהִנָּן דּוֹמְעוֹת,

שִׁנַּי נָשְׁרוּ, פִּי מְמַלְמֵל,

וְאָזְנַי כָבְדוּ וְאֵינָן שׁוֹמְעוֹת.


וּבִן־לַיְלָה – פִּלְאֵי פְּלָאִים!

לְכוּ הַבִּיטוּ מַה שֻּׁנֵּיתִי;

הַס כָּל פִּשְׁפֵּשׁ, הַס כָּל פַּרְעֹשׁ,

כָּל הָעוֹלָם הַס בְּצֵאתִי!


רְאוּ־נָא כַּמָּה עֹז לָבַשְׁתִּי!

וְכַמָּה גְּבוּרָה יְעָטָתְנִי;

גַּם בִּבְלִיטוֹת שׁוֹקַי נִכָּר

אֹמֶץ לִבִּי וְגֹדֶל חָסְנִי.


צַוָּארִי נָטוּי וְרֹאשִׁי זָקוּף,

וּשְׁתֵּי עֵינִי מְזָרוֹת זִיקִים –

אַךְ זֶה גִּבּוֹר בַּגִּבּוֹרִים!

אַךְ זֶה מַזִּיק בַּמַּזִּיקִים!


גִּיגִית חָזִי, רֹחַב צַעֲדַי, ־

מִי לִי דּוֹמֶה? מִי לִי דּוֹמֶה?!

וְגֵהוּקִי וּפֵהוּקִי –

כָּל הַקִּרְיָה הוֹמָה הוֹמָה…


קְעָרָה אַחַת כְּרוּב וְדַיְסָה –

וּכְבָר דַּי לִי, דַּי וְהוֹתֵר,

וּפָסוּק אֶחָד בְּאֵם־אִמְּכֶם –

וּכְלוּם לֹא יוֹתֵר, כְּלוּם לֹא יוֹתֵר.


כֻּלִּי אוֹמֵר: גִּבּוֹר־חָיִל!

כְּבוֹד אַבִּירִים עָלַי חוֹפֵף;

שׁוֹקַי בוֹלְטוֹת מֵאֲחוֹרַי,

וּלְפָנַי הוֹלֵךְ לוֹ הַמְּתוֹפֵף.


פִּלְאֵי־פְּלָאִים! אַךְ בִּן־לַיְלָה –

לְכוּ הַבִּיטוּ מַה שֻּׁנֵּיתִי;

הַס כָּל פִּשְׁפֵּשׁ, הַס כָּל פַּרְעֹשׁ,

כָּל הָעוֹלָם הַס בְּצֵאתִי!


למחרתו של אותו יום היה הקסרקטין מלא תשואות. זה היה יום־הראשון, אחר־כך הסכנתי גם עם זה, ואולם אותו “יום־הראשון” היה הראשון!

הם קמו מתוך צהלה, וכל הקסרקטין נתמלא הימנה בין־רגע. בלילה נמו ושנתם עָרבה להם עד מאוד, ועכשיו קמו בני הכפר הללו, כולם, כולם קמו ומתוך צהלה, והרי המה רוחשים־רוחשים באולמה של הקאזרנה188 הגדולה. דבר־מה המה חורשים לעשות היום, עדיין לא אדע מה, – עוד מעט, עוד מעט ואדע.

אהה, לא בקבוקי היי"ש המלאים שהיו מביאים בגניבה אל הקסרקטין, ולא שתיה זו כדת מכוסות של חמין בבת־אחת, לא הרקיקה לאחר שנתרוקנה הכוס לתוך הגרון, גם לא המחולות ולשונם באותו יום, לכל אלה כמעט שלא שמתי לב, רק ההרמוניקה, ההרמוניקה של בן הכפר – כמה זרה היתה לי, כמה זרה ובלתי־מובנת!

רגע אחד הייתי מחליט לשמוע, לשבת בלב קופא ולשמוע. סוף־סוף כלי־נגינה היא… קצת עקשנות, קצת עקשנות ולא יותר!… ואולם אך לרגע עצרתי כוח – הרי אני נופל אין־אונים וכובש את פני על אָזני בכר התבן של ערשי – אין אני הולמה את ההרמוניקה, איני הולמה ואינה מבינה כל־עיקר!

הילולא וחינגא באולם: הרי הם שותים ויוצאים במחולות, הרי הם שותים ונותנים את קולם בשיר־ וההרמוניקות, אלי, אלי! מאז הבוקר לא חדלו קולותיהם הצורמים והצורדים בקסרקטין.

אָה, מי שלא ראה את הטירוני הקוֹסטרוֹמי שכבר לגם הגוּנוֹת מן הבקבוק, כיצד צנח קצת ראשו על כתפו, כיצד הפשיל למחצה את העינים הקטנות למעלה בחוריהן ושר מתוך גיהוקים קלים וצפצפניים, שר ומותח ברעש את התיבה אשר בחיקו ומכנסה ברעש, מותחה ומכנסה – ואין מנוס, ואין מנוס מפניו.

אחר־כך השלמתי גם עם זה… ואולם אותו היום־הראשון –

אני ספקתי כף בחשאי, נשכתי את בשרי בחשאי,– לולא בושתי, הייתי מורט את שערותי לעיניהם ובוכה בקול רם, כי לא היה מנוס לי!

כשפנה היום לערוב התחילה גם השמחה שוקעת בקסרקטין, הבקבוקים האחרונים מתרוקנים, ההרמוניקות ניחרות ונאלמות, והטירונים נופלים אחד־אחד על פניהם.

אז קמתי אנוכי ממקומי והלכתי קמעא לאורך אולמו של הקסרקטין.

גם אני עייפתי במשך היום, גם אני – מאוד אפשר שהייתי מתנועע בלכתי, אפשר שיכּור הייתי גם אני – ההרמוניקות הרי הן היו מנגנות מאז הבוקר, מאז הבוקר! ומששכבו – קמתי והתנועעתי קמעא גם אנוכי, בלכתי אחת הנה ואחת הנה בקסרקטין.

– היֹי, טי19 ! אתה אמור לי, מה שמך?

ראש צהבהב ושיכור אחד התרומם מאיזה ערש ושאל לשמי.

אני הסתכלתי בו מרחוק ולא עניתי לו. לוּ גם הגדתי לו את שמי, הוא ודאי שלא היה זוכרו כל עיקר.

– אתה, הרי אתה טימוֹשקין!

– אני? אני טימושקין? – אני כמעט שנבהלתי ואמהר ואלך לי.

– טימושקין! טימושקין! יודע אנוכי! – קרא אחרי הראש הצהבהב והשיכור הזה, ושוב צנח על כר התבן ונחרתו אימה.

הם שכבו כבר כולם. בריאי־אולם, אדומים ומזיעים.

ובעברי עליהם – ולא היה לי מובן גם זה: כיצד מבריאים ומאדימים ככה בני־אדם?

אלי, אלי, כיצד מבריאים ומאדימים ככה?!

אני שבתי לזוויתי והנה סנדרוביטש יושב בקצה ערשי ופניו נופלים וראשו צונח בדאגה על לבו.

– מה זה היה לך, סנדרוביטש?

– לבי… ענה לי סנדרוביטש בקול שפל, והרים אלי את פניו החוורים. – אהה, חולה אני בלבי, אחי…

ישבתי על ידו, הנחתי את ראשי על שכמו, ובקול רפה־רפה לחשתי לו:

־ ניחא, ניחא הרבה יותר, אחי, שיהא קצת הלב חולה, רק לא להאדים ככה ולא להבריא כמותם.

ובעודנו יושבים – והדמדומים התגנבו אל הקסרקטין, ואיש לא ראה ואיש לא שמע, וכתבו באותיות זהב על כתלי הקסרקטין ותקרה מעל לראשינו:

גלוּת ־ ואיש לא ראה ואיש לא שמע…


*

אֱמֹר: זֶה הָיָה חֲלוֹם!

וֶאֱמֹר: הָיָה הַחֲלוֹם רָע –

שָׁמַעְתָּ מְעַט וְלִבְּךָ זָע,

וְנֶאֱנַקְתָּ דֹּם…


וּרְאֵה: הֵם הִכִּירוּנִי שָׁם –

וַאֲנִי לֹא הִתְפַּלֵּאתִי;

הֵן לֹא שִׁחַתִּי תָאֳרִי, בְּצֵאתִי

לָגוּר עִם חָם.


כְּלוּם הֵקִיא מִי אֶת חֲלֵב אִמּוֹ?

וְאֶת דָּמָהּ אֲשֶׁר סָפָג – שָׁפָךְ?

וּמִי אֶת עוֹרוֹ הָפָךְ?

וְאֶת יְרֵשַת אָבִיו אֲשֶׁר עִמּוֹ?


בְּכָל אֲשֶׁר אָנֹכִי בָא –

שָׁם שְׁכִינָה טְמִירָה עִמִּי הוֹלְכָה,

וְשֶׁמֶשׁ רְחֹקָה אַחַת עָלַי מוֹלְכָה,

וַחֲלוֹם אֲשֶׁר לֹא בָא…


וּפְתֹר: כַּאֲשֶׁר בָּאתִי תַּחַת גַּגָּם –

לָמָּה כָּכָה נְבוּכוֹתִי?

וִיגוֹן־עוֹלָמִים לָמָּה תָּקַף אוֹתִי,

בְּיוֹם חַגָּם?


לָעֶרֶב הַכֹּל נִשְׁקַע בְּתוֹךְ צְלָלִים –

וְהִנֵּה הֵם מִתְגַּנְּבִים הַדִּמְדּוּמִים,

מַזְהִירִים וַעֲגוּמִים,

וְהִתְחִילוּ כּוֹתְבִים עַל הַכְּתָלִים ־ ־


אֲנִי רוֹאֶה, אָחִי, וְעֵינֵיךָ כָּלוֹת,

וּזְהַב דִּמְדּוּמַי סְבִיבְךָ רוֹחֵשׁ;

וּבַחֲשַׁאי אֶשְׁמַע – וְאַתָּה לוֹחֵשׁ:

גָּלוּת… גָּלוּת –


ברלין



  1. “לֶקיש”(יידיש) – שוטה.  ↩

  2. קורטקה (רוסית) – מעיל קצר זקוף־צוארון.  ↩

  3. שוטה בן פיקהולץ (יידיש) – כינוי של קנטור וזלזול.  ↩

  4. “ממונו”של מארכס ־ “הקאפיטאל” מאת קארל מארכס.  ↩

  5. סמירנו! (רוסית) – לשון פקודה: דוֹם!  ↩

  6. יאט (יידיש) – בן־חַיל.  ↩

  7. יאָלד (יידיש) – גולם, חושם.  ↩

  8. שִׁכְבֶה – כך במקור, לצורך החרוז. צ“ל שִׁכְבָה. הערת פב”י.  ↩

  9. טוּלוּפּ (רוסית) – אדרת מעור־כבשים.  ↩

  10. כדין! מַגיע לי!  ↩

  11. לעבעדיג! (יידיש) – בהתעוררות!  ↩

  12. טוּז (רוסית) – אלוף (במשחק הקלפים).  ↩

  13. ממזר־יונג (יידיש) – בחור ממזרי, ערום ופיקח.  ↩

  14. פאָניע (יידיש) – כינוי של גנאי וזלזול לאדם רוסי.  ↩

  15. רוטה (רוסית) – פלוגה בצבא.  ↩

  16. קומודה (מרוסית) – קמטר, שידה.  ↩

  17. שליפֶרות (מיידיש) ־ כתָפות  ↩

  18. קאזארנה (מרוסית) – קסרקטין.  ↩

  19. היי, טי! (רוסית) – הו, אתה!  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47934 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!