תרשיש: מחזה בשלוש מערכות

הנפשות

רב שלמה תרשיש

שמחה, בּנו

אסתר, בּתו

יחזקאל, בן אחיו המת

יאניק שווידריצקי, צייר

יאדוויגה, אחותו

אופיצר

פקיד־צבא, סגנו

חייל

הזמן: שלהי הקיץ של שנת 1914

המקום: פולניה

מימינו ושמאלו של הצופה

המערכה הראשונה

הבימה: (חדרה של אסתר במעון אָביה. רהיטי החדר לבנים, על־גבי הכתלים תלויות תמונותיהם של גדולי משוררי פולניה ואמניה. בקיר שביַרכתי הבימה חלון פתוח כלפי הגן; וילאות החלון מקופלים וקשורים מזה ומזה אל הקיר מלמטה. השעה החמישית אחר־הצהרים.)

אסתר (יושבת שקועה בראשה ורובה בספר. קוראת בו מתוך עיון בלבד.)

יאדוויגה (צצה ומופיעה פתאום מעבר לחלון הפתוח אל הגן. מכה בכוח בשמשה.) אסתרה!

אסתר (קופצת חרדה ממקומה כשהיא מכסה בידה האחת על דפי ספרה.) אוי!

יאדוויגה (בצחוק צלול.) זאת הפעם השלישית! (זורקת בה כמה מפרחי הגן.) גשי אלי הנה ושקי־לי, לכל הפחות, שהחרדתיך; זאת היא הפעם השלישית!

אסתר משפרצה המלחמה, יאדוויגה, אני חרדה לכל עלה נידף. (מלקטת את הפרחים על הרצפה.) היכנסי.

יאדוויגה איני יכולה… אחי – הוא אתי.

אסתר (מתאדמת קצת, בתמהון.) יאניק?

יאדוויגה כלום לא הגדתי לך? הן זה שבועיים –

אסתר ידעתי, ידעתי. ואולם – פה הוא, אתך?

יאדוויגה גשי הנה, אל החלון גשי, הרי הוא חפץ לראותך. (הופכת ראשה לעבר הגן.) יאנקו? הרי היא פה, יאניק.

אסתר אי, אי יאדוויגה… (סוככת על פניה בספרה.)

יאדוויגה רואים אותה, יאניק, רואים אותה!

אסתר (מסירה את הספר מעל פניה, כועסת קצת.) יאדוויגה!

יאדוויגה וכי מה?

אסתר כמה פתיה את, יאדוויגה, הוי כמה את פתיה!… הן אפשר להיכנס אלינו, אל הבית פנימה… אחלי – גם אותך, וגם את אחיך הנכבד.

יאדוויגה (נפנית שוב לעבר הגן.) רוצה אתה, יאניק? (נעלמת מתוך קפיצה למטה מאצל החלון, קולה נשמע בשדלה את אחיה.) בוא! בוא, יאנקו, בוא אתי!

אסתר (מטפלת בינתיים מהר־מהר ברהיטי החדר, מתקנת בו משהו זעֵיר פה, זעֵיר שם.)

יאדוויגה (באה משמאל וצרור פרחים בידה.)

יאניק (בא אחריה.)

יאדוויגה הנני! אני – הריני יאדוויגה, ובעצמי בכבודי, וזה אחי יאניק. (נופלת על צוארי אסתר ומעתירה עליה נשיקות.)

אסתר נעים, נעים לי עד מאוד.

יאדוויגה הנה כי כן. שנַים אנו. כפי שאת רואה: ידוויגה ויאניק!

אסתר (מתוך השתחוָיָה קלה.) זאת אדע גם אדע: את ידוויגה אני מכירה, ראיתיה פעמים אין ספורות, ואת האח – את האח הנכבד – שמעתי על־אודותיו רבות…

יאניק (קרב אליה זקוף־קומה, מושיט לה את ידו מתוך קידה.) יאן שווידריצקי.

יאדוויגה וזאת היא אסתרה, אסתרה תרשיש. (מושיטה לה את צרור הפרחים.) פרחים אלה – לך הם.

אסתר (לוקחת אותם מידה.) כל־כך הרבה! קוטפת מהם אחד. שושנה אחת אני משיבה לך, השניה – לאדון האח, ואת השאר – אל העציץ. (ממהרת אל השולחן ומסתכלת בתוך העציץ העומד עליו.) אוי, למים חיים אני צריכה! (נוטלת את העציץ מעל השולחן, מרמזת ליאדוויגה, שתעסוק בינתיים באָחיה.) אני אַך לרגע, יאדוויגה. (יוצאת עם עציץ הפרחים לצד שמאל.)

יאדוויגה (תמהה ורצינית.) לא אבין לך, יאניק, חי נפשי.

יאניק וכי מה?

יאדוויגה עברת בבית – ולא בירכתָּ את אנשיו בשלום.

יאניק קאפוטות!

יאדוויגה מה?

יאניק איני יודע משום־מה, ואולם – גועל־נפש היא מעירה בי, הקאפוטה.

יאדוויגה היהודי?

יאניק ולוּא גם כּך. האמיני לי, דבר זה – לא עמדתי עליו מעודי, ואולם עכשיו ששאלתיני, נדמה לי, כי אמנם כן הוא: הם מעירים בי גועל־נפש.

יאדוויגה כולם כאחד?

יאניק כולם? אולי יש ביניהם כאלה… אותם הדומים בכול אלינו, שהילוכם הדוּר, שדיבורם נאה… (מחריש רגע, כמפקפק.) כלום אדע?

יאדוויגה ונערה? נערה יהודיה?

יאניק נערה? חכי נא… נערה יהודיה? הנה היתה לי איזה פגישה במינכן… ואולם מה זאת תאמרי? כלום הנערות שלהם הן? נדמה לי: אין להם ליהודים בנות… הללו רק מתאַכסנות בבתיהם, גדלות שם בשבילי, בשבילנו.

יאדוויגה יאניק! (בבקשה ובאיום כאחד.) ראה, אל נא תכלים את אסתר, יאניק! אַל־נא תעלה מחשבה רעה בלבך, יאניק! מתחננת. אָנא, אל תכלימנה. לא אותה, לא את אביה וגם לא אותו, את תרשיש הצעיר… זה הלבוש קאפוטה… הראית אותו קלסתר־הפנים ואותה חוורת־הפנים הנפלאה?

יאניק חסיד!

יאדוויגה אל תכלימם, יאניק! אָביה – אָציל הוא, אָציל בקאפוטה ארוכה… ויחזקאל זה, הוא תרשיש הצעיר, – למעני ולמען אסתר חברתי הטובה אל תביישו. היזהר בּהם, ראה ביקשתיך…

יאניק הרפי ממני! וכי מה אני עושה להם? רצונך – ואתגנב לצאת מכאן. (מראה על החלון הפתוח.)

יאדוויגה (תופשת בדשי בגדו.) בשם אלוהים, יאניק!

יאניק קפיצה אחת בעד החלון – ואינני.

יאדוויגה פה תישאר! פה! פה!

אסתר (שבה עם צרור הפרחים בעציץ, מעמידתו על השולחן.) עתה, יאדוויגה, יאריכו פרחיך ימים.

יאניק פרחַי הם.

אסתר האומנם? (מודה לו מתוך קידה אילמת.)

יאדוויגה אמנם שלו היו, ואולם לא ידע יאניק להיכן אני מוליכתו, ולא למענך קטפם… מנחתי הם! (ליאניק.) רוצה אַתה להגיש לה פרחים – קטוף אותם לשמה לכתחילה והביאָם אליה הנה!

אסתר (גוערת בה.) יאדוויגה!

יאניק מחר, מחר יהיה האות הזה.

יאדוויגה מחר אני עסוקה, לא אהיה פה מחר.

יאניק ואָבוא בעצמי. לאסתר. דרך החלון או דרך הפתח?

אסתר כאשר יהיה עם לבבך, מר שווידריצקי. ואולם בוא, בוא, אדוני.

יאדוויגה יאניק! דבר־מה עלה על דעתי. מצא־נא את הדבר! נסה־נא ומצאהו.

יאניק מצאתיו.

יאדוויגה מהו?

יאניק (מראה בידו על אסתר.) לציירה.

יאדוויגה לציירה! לציירה! הפעם מצאת! (מחבקת לאסתר.) לצייר אתה צריך אותה, את היהודייה הקטנה הזאת… ואַתּ – שקטה תשבי, התשמעי?

יאניק את אשר יקשה ממנה לעשות היא ממריצה את חברתה.

יאדוויגה (מכוונת את ראשה אל אסתר אילך ואילך ומלמדתה.) שבי במנוחה, ואת הראש לכאן – כך!

אסתר (מחייכת ונשמעת לה.)

יאניק לא כך דווקא.

יאדוויגה אלא כיצד? כך? (מניעה ראשה לעבר אחר.) או אולי ככה?

יאניק גם לא ככה.

יאדוויגה איך זה איפוא, איך? קרב הנה והושיבנה אַתּה.

יאניק (לאסתר.) אם רק תרשיני.

אסתר (מעמידה פנים בעצמה.) ככה?

יאניק זה אמנם יותר טוב, אולם… (הוא קרב אליה, מרכין קצת ראשה למטה, חוזר ומתבונן אליה מעט בריחוק מקום.) הרי!

יאדוויגה מאדונה!

יאניק בד! יריעת בד מי יתן לי!…

אסתר (קמה.)

יאדוויגה שבי! שבי!

אסתר עתה הגיע תורך – שבי אַתּ… שבי פה, ואראה כיצד ישבתי אנוכי…

יאדוויגה לשבת? תשואות חן! טוב כי אלך לשם, אל הזקן שלי, אל תרשיש. (יוצאת לצד שמאל.)

יאניק אחותי מכירה אותך זה כבר, גבירתּי?

אסתר זה זמן רב, זאת השנה הרביעית.

יאניק היא כל־כך כרוכה אחריך, גבירתּי. הרבה כתבה לי על־אודותיך, כמעט בכל מכתביה.

אסתר אחותי היא.

יאניק אם כן, אף אָנו קרובים אנו עד מאוד…

אסתר אה, מכירה אני את אדוני היטב… את כל אשר ציירת – כמעט את כל ציוריך ראיתי.

יאניק האומנם?

אסתר (אחרי הפסקה קלה, מורידה את עיניה.) אַל־נא תציירני.

יאניק מדוע?

אסתר לא לפי רוחך הוא, אדוני… כמעט לא ראיתי צורת אדם בכל ציוריך.

יאניק אותך, גברתי, אצייר.

אסתר אל־נא, מר –

יאניק (גומר.) יאניק.

אסתר אל־נא, אל־נא, אדוני, יאניק… הערבים שלך כה דוממים, כה נוגים.

יאניק (מתוך שחוק קל.) האומנם?

אסתר צוחק אתה אדוני – וכי לא נוגים הם?

יאניק אולי… ואולם לא לזה נתכוונתי בהם.

אסתר הכן הוא? יאדוויגה הביאה אלי הנה אחד מציוריך: “שדה לאחר הקציר”. האם גם בשדה ההוא לא נתכוונת לשום דבר?

יאניק לשום דבר. העליתי על הבּד את אשר ראיתי.

אסתר אך עתה אדע, שאיני מבינה ולא כלום. ואני, בּעָמדי לפני התּמונה – מה רבו אז מחשבותי!

יאניק על מה?

אסתר על האיש אשר נפקד מקומו מעל הבּד. אילו היה שם איש – כמה רחמים היה מעורר! כמה יתמוּת היתה נסוכה אז על־פני השדה לאחר הקציר.

יאניק את רואה בעיניך־אַתּ, אסתּרה. ואולם אני – אין את נפשי להשלות את מי שהוא. האיש – מקומו נפקד שם במקרה: בשעה שציירתי, לא היה איש בשדה… אם יש לי לפעמים מגמה בציירי, הרי היא: פולניה.

אסתר פולניה?

יאניק אדמת פולניה, שדות פולניה, דרכיה ונהרותיה, אילן פולני – אלה הם הדברים, שאני מתכוון להם לעיתים קרובות, בציירי.

אסתר כמדומה לי, שזה שנים אחדות אשר אתה מתגורר במינכן?

יאניק במינכן. ושם, גבירתי, כסבורה אַתּ, אין אָדם יכול לצייר פולנית? אף אני אסתרה, אף אני רואה בעינַי־אני.

אסתר מאמינה אני.

יאניק וגם אותך – גם אותך אצייר פולנית… כך דרכי!

אסתר לא יכבד ממך הדבר.

יאניק כלומר?

אסתר כפר גרמני אם הפך תחת ידך לפולני – אני מכל שכן.

יאניק בלי כל ספק.

אסתר אני הן נולדתי פה, וכל אשר לי – מן הארץ בא לי…

יאניק (לוחץ את ידה בתודה.)

אסתר למה אתה מודה לי, אדוני?

יאניק (מעמיד פנים כמתמרמר על אחותו.) יאדוויגה זו – אַיֶהָ? היא אל נערה יהודיה משכתני, כך אמרה לי בפירוש: אל נערה יהודיה!

אסתר (אודם קל עולה בפניה.) כלום כּיחשתי בזה?

יאניק כּחשי בזה, אסתרה! פולניה אָצלה לך די והותר, פולניה שלנו – לעקרך ולהרחיקך מכול היא צריכה.

אסתר מכול?

יאניק (בעוז.) גם משורשך! זר לך שורשך וכאילו אינו… דל הוא.

אסתר אנא, אדוני יאניק, אל־נא תדבר בדלוּת זו.

יאניק מה לך ולה?

אסתר אמנם דלוּת זו לא הירהרתי בה לפני רגע, ומאוד אפשר שגם אחרי רגע אשכּחנה… אולם עכשיו, בּדבּרך עמדי, אדוני, שלי היא… אַל תגע בה.

יאניק האומנם?

אסתר בחברת יאדוויגה איני חוששת כלום, ואולם אתך… בעומדי ובדברי אתך, נדמה לי, שאני שייכת למקום אחר… אולי משום שאתה, אדוני, הנך יותר פולני מאחותך.

יאניק אף לא פולני יותר ממך, אסתרה.

יחזקאל (בא משמאל. כבן עשרים וחמש, לבוש כיהודי המקום, כובע קטן בראשו ובגדו אָרוך קצת. כמעט שאינו מרגיש ביאניק, וקידתו אליו קלה ובלתי־נראית לעין. במשך דבריו מורגשת אי־המנוחה שבנפשו.) אסתר?

אסתר וכי מה, יחזקאל? (קרבה אליו מעט, מציגה את השניים זה לפני זה.) התוודעו, אדוני: בן־דודי תרשיש – האדון שווידריצקי.

יחזקאל נעים לי… (משתחווה לו כמעט.)

יאניק (משתחווה לו אף הוא מתוך הסברת־פנים יפה ומתוקה.)

יחזקאל אסתר… (מתקשה קצת בדברו.) עניין קשה… איני יודע מה לעשות.

אסתר מה הדבר?

יחזקאל שמחה שב עוד היום הביתה.

אסתר שמחה?

יחזקאל הוא טילגרף. עוד אתמול טילגרף.

אסתר שהוא בא? עוד אתמול! ואנוכי לא ידעתי!

יחזקאל הטלגרמה בידי היא, אך אין אני יודע מה לעשות בה. להראותה לדודי או לא?

אסתר גם אבא איננו יודע? מה יש בה, יחזקאל?

יחזקאל מטלגרף הוא לנו מאחד המקומות…

אסתר מאַין? מה אתה סח? כלום לא בחארקוב הוא?

יחזקאל הדבר לא ברור לי… ואולם את האוניברסיטה, כפי הנראה, עזב.

אסתר עזב? דווקא עכשיו, לאחר שפרצה המלחמה? אֵי הטלגרמה?

יחזקאל הרי היא, אך אל תקראי בה עתה – אבא בחדר הסמוך… שמחה יבוא הנה תיכף, עם המסע המהיר הוא בא.

אסתר מה זה? מה היה?

יחזקאל לא כלום… אין הרעה גדולה ביותר, ואולם…

אסתר מה קרה, יחזקאל? הגד! (תופשתו בידו ודוחה אותו ברגע.) אַבּא!…

יאדוויגה (מתפרצת משמאל לתוך החדר וספר בידה.)

תרשיש (בא אחריה.)

יאדוויגה עתה נראה! מי מאתנו יודעת יותר, אני או אסתר… הבה, מצאי־נא כאן אלף, פה, בסידורכם זה.

אסתר (מחפשת בסידור מתוך חיוך קל.) ידעתיו, לפנים ידעתיו, אלא ששכחתיו.

יאדוויגה גויה! גויה גמורה!… הרי לך אָלף. כאן, כאן, ראי־נא… (פונה אל אָחיה.) הבט יאניק, כך הוא מראהו של אלף. (כרכרה עוברת ברחוב.)

יחזקאל (ממהר אל החלון ומציץ אל הגן.)

יאניק (מעיין רגע באותיות הסידור.) כמה משונה.

יאדוויגה וזה – הר' זה בֵּית, וזה גימל.

תרשיש למדנית! למדנית היא יאדוויגה! (הוא מושך את ראש בתו אל חזהו ומחליקה על שערותיה.) השומעת אַתּ, אסתר? אלף! בית! גימל! יאדוויגה זו – אך נכנסה לבית, וכמעט שכחתי את המלחמה כולה ואת כל הפורענויות. (נאנח.)

אסתר הוי, אבי, זיקנה קפצה עליך בימים אלה. על מה אתה מיצר כל־כך – המלחמה לא תארך!

תרשיש הלוואי, הלוואי, בתי.

יאניק (עיניו בסידור.) אותיות מצוינות באמת. מרובעות, מלאות.

תרשיש (לאסתר.) זה אחיה? (בלחש.) זה – הריהו גוי, גוי ממש, לכל פרטיו ודקדוקיו.

אסתר הלא הוא צייר ידוע, אבי. זה אָבי – וזה מר שווידריצקי.

יאניק (נושא עיניו מעל הסידור ומחווה קידה לתרשיש.) אתכּבּד־נא.

תרשיש (מחליק על ראש בתו.) אחיה של יאדוויגה… אדרבּה… מאוד, מאוד אשמח. יאדוויגה זו – למדנית, למדנית היא!… רוצה אַתּ, אסתּר, בקשי ממנה ותלמדך פרק בסידור.

יאניק (מתבונן שעה קלה אל תרשיש ואסתר.) כמה תמוה ומשונה. פעמים שאתה קורא איזה ספר, והרושם אינו נמחה לעולם. כשאני רואה יהודי ובתו, נדמה לי: הרי שיילוק ויסכּה.

תרשיש מי הוא שיילוק זה?

אסתּר (משתמטת לאט־לאט מתחת ידי אביה.)

יאניק סוחר הוא, סוחר מוויניציאה, יהודי… יסלח לי, מר תרשיש. האם יש לו למר תּרשיש הרבה כסף?

תּרשיש יש.

יאניק כּן הוא… ועתּה – הלא יסלח לי אדוני – הנותן הוא את כספו בנשך?

יאדוויגה יאניק!

תּרשיש אין עסקי בזה. ממוני שקוע כולו בקרקעות וביערות.

יאדוויגה (מלגלגת על אחיה.) בֶּה! בֶּה! בֶּה!

יאניק ואולם את בתך, אדוני, הלא את בתך אתה אוהב!

תרשיש (מחייך קצת, מכווץ את שפתיו ומאריכן ברוגז מעוּשה.) לא, לאו דווקא! הפעם לא אוהבנה… כי הנה נוכחתי היום, שאין היא יודעת קרוא בסידור… אך אתה, אדוני הצעיר, הנח מזה, טוב כי תספר לי על־אודות אותו הסוחר שלך.

יאניק לא שלי הוא – הוא שלכם.

יאדוויגה לא אמת!

יחזקאל (מאצל החלון, מחזיר אליהם את פניו.) שלנו הוא, שלנו. אין להתבייש בשיילוק.

תרשיש שלנו – שלכם! הלא תספרו לי תחילה מה טיבו של זה?

אסתּר לא היית צריך באמת, מר שווידריצקי, להזכיר את שיילוק בחברתנו.

יחזקאל (מקשיב בתמהון.) מדוע לא יזכיר?

יאניק סלחו לי… לא היה בדעתי להעליב את מי שהוא… נזכרתי בספר – והדברים התמלטו מפי שלא בכוונה.

יחזקאל מר שווידריצקי כאילו מתנצל… למה?

אסתר הוי, אבי, לוּא ידעת כמה מנוּול אותו שיילוק!

יחזקאל מדוע?

אסתר רוצח הוא. לוטש הוא את סכינו כרוצח ממש… זוָעה תאחזני!

יאניק שואף הוא לדם נוצרי… מוכן ומזומן לחתוך בבשר אדם חי…

תּרשיש האף אמנם? יהודי כזה? אי־אי פי! כיצד? כלום זה מעשה שהיה? מעשה ממש?

אסתר לא, אבי. רק ספר הוא זה, כתוב בידי אחד הגדולים.

תּרשיש מה? ספר? כלומר, בדותא? סיפור־בּדים?… אֶט! וכי מי זה ישים לב לדבר בדוי?

יחזקאל סיפור־מעשה זה – לא כולו בדוי הוא… ישנו סיפור קדום מעֵין זה על מעשה שהיה. לומר, עצם המעשה הזה קרה אמנם, אך בשינוי קטן…

תּרשיש דהיינו?

יחזקאל אותו הסכין ואותו הבָּשר החי, ואולם לא סכינו של יהודי ולא בשרו של גוי, כי־אם להיפך…

יאניק האומנם נמצא סיפור קדום כזה? עוד לפני שקספיר?

יחזקאל לפניו, לפניו!…

תּרשיש גם לפי נוסחך אתּה, יחזקאל, כּפי שאַתּה גורס, קשה לי להאמין.

יחזקאל שקספיר הפך כאן את סדר הדברים.

תרשיש לא טוב עשה, עוון פלילי הוא… הרי הוא מעליל עלינו עלילת־דם ממש… חרפה היא!

אסתר חוזה חזיונות גדול היה, אבי, איש־הרוח…

יחזקאל ושיילוק זה הרי הוא אחד ממחזות־התוגה שלו היותר נעלים.

תרשיש ראה, זה חדש! ובכן, גם אתה, יחזקאל, מספר בשבחו של זה?

יאניק אָכן, אכן, מר תרשיש! שיילוק – הרי היא אחת הטראגדיות היותר מעוּלות.

יאדוויגה דום!

יחזקאל לא אמת הדבר, מר שווידריצקי. לךָ אין זה אלא חזיון־היתולים בלבד. כך ציין שקספיר עצמו בפתח הספר. חזיון־תוגה הרי זה לי. מעשה מעציב עד מאוד בגיבור בעל־יסורים. הגיבור המעונה הרי הוא יהודי המוצא חן בעינַי והקרוב לי ביותר. אָכן, שיילוק זה – קרוב הוא לרוחי. כשאני רואה אותו יושב ולוטש ברזלו בבית־המשפט, אני משפשף ידי בהנאה: צדקת, אחי, צדקת!

כולם (כמעט נרתעים ממקומותיהם.) אוי! אוי!

אסתר מה אתה סח, יחזקאל!

תרשיש משוגע או חסר דעה?… חכה־נא, חכה לי מעט קט, ליסטים מזוין שכמותך, אני רק סיגרה אקח. (יוצא.)

יחזקאל (לאחר שיצא תרשיש.) הגידי־נא לי, אסתר, אביך… אָביך – מהו? יהודי יפה הוא? טוב הוא? ישר הוא?

יאדוויגה תניני, אסתר, ואשיבהו אנוכי.

יחזקאל חי נפשי, אסתר, אם שיילוק זה נופל מאביך!

אסתר (אוטמת אוזניה.) גם שמוע לא אוכל!

תרשיש (שב, סיגרה עשנה בפיו, מושיט קופסת הסיגרות ליאניק.) אתה ודאי מעשן?

יאניק (נוטל סיגרה.) לפעמים. תודה!

תרשיש (מתבונן סביב, מכיר בבתו שהיא נרגשת.) מה היה פה עוד? איזו חדשה נפלה פה, אסתר?

יחזקאל היא כועסת. השוויתי את שיילוק אליך, דודי.

תרשיש דמיון לא־רע, על־כל פנים… (מוצץ תכופות את הסיגרה המבריקה באשה.) כנראה, היה גם זקנו לבן?

יאניק בכל אשר אשתדל לזכּוֹת את שיילוק ועם כל שאיני מכיר עדיין את מר תרשיש – רחוק אני מהשוות את האחד אל השני… רק בעָמדם פה לפני, האב והבת ביחד, הזכירו לי משהו… אני אמנם מבקש סליחה…

יחזקאל (מסתכל בו זמן־מה דומם.) מר שווידריצקי –

יאניק שומע אנוכי.

יחזקאל (מסתכל בו שוב.) רוצה הייתי לשאול את אדוני דבר. אולם… אין כדאי.

יאדוויגה (מלבינה קצת, פוצרת בו.) ישאל־נא יחזקאל… מר יחזקאל…

יאניק ישאל־נא, בבקשה.

יחזקאל יסלח לי אדוני… כך… כשכבודו קורא בספר, או בשבתו בתיאטרון – האם לא יקרהו לפעמים כי יירדם?

יאניק אף לא פעם.

יחזקאל גם לא בשעה שידובר ביהודי?

יאניק לא.

יחזקאל גם לא בשעה שמתגלים כל מכאוביו וגודל צערו?

יאניק לא אבין לרעך.

יחזקאל ואני סבור הייתי, שרוב קוראיו וצופיו של שיילוק יש ששינה חוטפתם ואת העיקר אינם רואים. בה בשעה שהוא כואב ומתיאש, בה בשעה שמתקלסים בו באופן היותר מגונה, כשבאים אל ביתו חרש וגונבים ממנו את כל אשר לו – בשעה זו תרדמה נופלת עליהם! (אל תרשיש.) איש יהודי היה בוויניציאה ושמו שיילוק, והיה לאיש הזה ממון ובת אחת היתה לו. ואהב האיש את בתו.

יאניק (מולל מקוצר־רוח ברגליו.)

יחזקאל אולי זוכר מי מכם אחרת, – יואיל להעיר את אשר יש להעיר. ואהב זה האיש שיילוק את בתו… בודד היה ונעזב… רק הוא, ממונו ובתו. ממונו? את ממונו כמעט לא הבאתי עד עתה בחשבון. עכשיו – (ברמז על יאניק) – לכבודו של האדון – אזכיר גם את שׂק הכסף של זה. לפי דעתו של האָדון חביבים על היהודי דינרי זהבו, האם לא כן? לפיכך אוסיף: גם את ממונו אהב היהודי הלז, ולקחוהו ממנו; כלומר: לקחו על־מנת להחזיר ולא החזירו. ממונו של יהודי! נשארה לו איפוא בתו, נערה פשוטה ביותר, – שקספיר אינו מטפל בה הרבה. הנערה – יותר משהיתה יפה פתיה היתה, אלא שנערה פתיה זו היתה נחמתו האחת של אביה, אישון־עינו – בתו של יהודי!

תרשיש (מחבק את אסתר בזרועותיו.) או־הו!

יחזקאל ובא אותו בר־נש, שכל מעלותיו אינן אלא שהוא גוי, בא אותו גוי, שלקח מאת היהודי את כספו, בא חרש וגנב את בתו, את יחידתו; מי שראה את היהודי הזה רץ מחדר לחדר והנר הדולק בידו, כשהוא מבקש וקורא את יסכה – הוא ידע מה אבד לו ליהודי זה… והנה אינה לו המקרה ליהודי זה ויש לאל ידו להתנקם בשונאיו, לקחת חלף כל חייו רק ליטרה אחת מבשר רוצחו… אמור איפוא אתה, דודי, מה היית אתה עושה במקומו?

תרשיש אנוכי?… בַּא! (מחבק בידו את ראשה של אסתר.) לא שמעתי את כל הענין היטב… רצוני לאמר – שמעתי, אלא שלא הוברר לי כל־צרכו עצם הענין, תוכו של דבר… כפי שאני רואה, יש במעשה זה איזה תוך… בת ישנה בו… (מתאושש ומחייך.) בתו של יהודי! הוי, גורו לכם!… הנמצא ספר זה בביתנו?

אסתר כן, בוודאי.

תרשיש בשעת הפנאי, יחזקאל, תקרא את הספר באוזני. לא היום, לא היום כמובן, – היום אין מוחי קולט דבר… זאת המלחמה אשר פרצה אחזתני בציצית ראשי, נטלתני למעלה, והריני תלוי באוויר. (ליאניק.) גם אתה ודאי שבת מטעם זה הביתה?

יאניק שבתי לפולניה.

תרשיש הביתה! הביתה! בשעת־חרום זו יימלט־ נא כל איש לביתו! אכן לפלא הוא בעינַי, שלא עצרוך בדרך שובך… הלא בחוץ־לארץ היית?

יאניק הריחותי ריח מלחמה, בחלל האוויר הריחותיה, וקמתי ועזבתי את מינכן יום אחד לפני התפרצה.

תרשיש אמנם כן, אבל כיצד… מה היא עמידתך… אַה, ודאי שכבר עמדת למבחן הצבא?

יאניק נשתחררתי באלף תשע מאות ותשע.

תרשיש (מתוך קורת רוח.) גם שלי כך, גם שמחה שלי… עוד לפני היכנסוֹ לאוניברסיטה. התדעי לך, אסתר, מה שמטרידני מאז הבוקר? צריכים אנו לטלגרף לשמחה שיבוא! מה דעתך, יחזקאל?

יאדוויגה בוודאי! יבוא שמחה שלכם הנה. כיצד אפשר לו לאדם ללמוד עתה?

יחזקאל דומה אני, שיבוא בעצמו, בטוח אני, שיבוא… היום או מחר… (מביט בחלון.)

תרשיש אם יבוא – מחכמה יעשה זאת! ואף־על־פי־כן, לא אדע שָלֵו בנפשי כל הימים האלה… לא שדואג אני לשמחה, אלא חוץ מזה… איזה דבר לא יתן דמי לי… הגם עליך, אדוני שווידריצקי הצעיר, עשתה המלחמה הזאת רושם אשר כזה?

יאניק (מתוך התעוררות.) רושם עז במאוד־מאוד!

תרשיש (בוחנו בעיניו.)

יאדוויגה שוב! שוב מדברים במלחמה! אנה אברח מפני מלחמה זו? זה ימים רצופים שאין מנוס ואין מפלט ממנה!

אסתר אולי תלכי אתי אל בית־הנתיבות, יאדוויגה!

יאדוויגה לכי ונלכה. בוא גם אתה עמנו, יחזקאל.

יאניק (מוציא נייר לבן על השולחן, משרטט עליו בעפרון.)

אסתר מר שווידריצקי יחכה לנו רגעים אחדים פה. אנו שבים תיכף ומיד.

יאניק לבית־הנתיבות אתם הולכים? אולי אבוא גם אני אחריכם. (אסתר, ידוויגה ויחזקאל יוצאים מצד שמאל.)

תרשיש (אחרי דומיה קלה.) במאוד מאוד! “במאוד מאוד” אמרת.

יאניק כן, המלחמה עשתה עלי רושם עז עד מאוד.

תרשיש רושם עז… כמובן, כמובן…

יאניק ומשמח.

תרשיש גם משמח?… האף אמנם? לשמחה מה זו עושה? אדרבא, הבינני־נא ואשמע. האר־נא עיניו של אדם זקן כמוני!

יאניק אני – פולני אנוכי!

תרשיש אהא! אהא!… אם כן איפוא? יפה, יפה, מבין אני – פולני אתה…

יאניק עננה כבדה עלתה על שמי תבל.

תרשיש אמת…

יאניק ועלטה, עלטה גדולה כיסתה את העולם כולו.

תרשיש גם זה אמת…

יאניק אך הנה הבריק הברק על־פני פולניה, והאור עלה לנו.

תרשיש הנה זאת היא כוונתך!

יאניק רעם הרעים – רעם מתגלגל מקצה הארץ ועד קצהָ. קול מבשר הוא, וטוב יבשר.

תרשיש עתה אבין… כמעט אבינה.

יאניק אפשר לישב כאן עתה. יש כאן מקום לתקווה.

תרשיש יפה, יפה, טוב ויפה. אך אני – מדוע לא אדע אנוכי שָלֵו? – רחמני־נא, אדוני שווידריצקי הצעיר, והחייני. בשם אלוהים, האר־נא את עיני! הלא יושבים אנחנו פה אתכם זה כבר – אבי, אבי־אבי, בני־תרשיש כולם!

יאניק התיקר פולניה בעיניך?

תרשיש תיקר, תיקר מאוד! ואולם… עולמו של הקדוש־ברוך־הוא… העולם מה יהא עליו?

יאניק העולם? מה לי ולעולם? פולניה – זהו כל העולם כולו! ואתה אם יקרה לך פולניה, הלא יעלוץ כך גם לבך בסתר.

תרשיש אין עולם עוד? חדל – ואיננו?… כן… מה היה ברצוני לשאלך… בזכות מי אתה מצדד?

יאניק דבר זה אינו נוגע לי כלל. אחת היא לי, מי מהצדדים יזכה. ואולם בגורלי ודאי יעלה משהו, אם מהכא או מהתם.

תרשיש כן הוא. ובמערכותיו של מי מהם אתה אומר… אה, כמעט שכחתי, הן חופשי אתה!

יאניק נשתחררתי באלף תשע מאות ותשע.

תרשיש בשמחה. גם שלי כן!…

יאניק לא בישלתי את הנזיד, לא שמתי את חלקי לתוך הפארור, ומן הקערה אוכַל.

תרשיש בר־דעת אתה, מר שווידריצקי. צעיר לימים – ודבריך מיושבים כל־כך… ואילו אני, כלומר אנחנו היהודים – לא כך חלקנו… כדאי לעיין בדבר… צריך אני לעיין בדבר… כמה משונה יום זה! כל היום אני שומע כמה דברים שיש להרהר אחריהם, לעיין בהם… מתחילה אותו מעשה באותו יהודי – מה שמו של אותו האב עם הבת?

יאניק שיילוק.

תרשיש כן. מתחילה אותו שיילוק. אחר־כך דיבוריך על הרעמים והברקים… הנה הינם! החבורה כולה! (אסתר, ידוויגה ויחזקאל שבים משמאל.)

אסתר (בהיכנסה.) אי־אפשר להידחק ולעבור אל בית־הנתיבות.

יאדוויגה עם רב – מחיל המילואים כולם. המסע טרם בא, והם כבר נאספו שם המונים־המונים וצרים על בית־הנתיבות. לוּא ראית, יאניק: אבות, אמהות, אחיות…

יאניק כלות – רצונך לאמר, כלות או רעיות… אחיות אינן ולא כלום.

אסתר אחיות אינן ולא כלום?

יאדוויגה וכי מה את סבורה? בי נשבעתי, אם הייתי מורידה עליו – (מרמזת על יאניק) – אף דמעה אחת. אדרבא, נסה־נא יאניק, הפעם והתנדב לצבא.

יאניק לא אוהב קרבות, אני פה אשב ואצייר.

יאדוויגה מוג־לב!

אסתר אכן, טוב כי תצייר, אדוני.

תרשיש בר־דעת אתה, אדוני שווידריצקי… צייר, צייר… הייתי מבקש ממך, אדוני הצעיר, אם יבוא בני הנה, צייר אותם, את שניהם יחד, את האח והאחות.

יאניק בעונג רב, גם אותך. מימַי לא העליתי יהודי על הבד.

תרשיש ניחא, ניחא… ואולם בעיקר – את השנַים. ועשה־נא זאת במוקדם… כי מי יודע… הא? מה אני סח?… לא כלום, דברי שטות… זה ימים אחדים שאיני יודע נפשי… אדוני שווידריצקי הצעיר, הדברים אינם משמחים כלל, כמו שאתה סבור… כן, אמנם צדקת: גם אותי שים ביניהם. בין בני ובתי, והיינו שלושה, שלושתנו יחד…

חייל (נכנס בצד שמאל.)

כולם (מלבד יאניק.) שמחה!

יאניק (כאומר לנפשו.) זהו השלישי. (מוציא מכיסו כלאחר־יד גליון נייר ומשרטט עליו כמו ברשלנות בעפרונו, כשהוא מתבונן לרגעים אל פני שלושתם. הפסקה ממושכה.)

תרשיש אתה? בצורה זו?

שמחה אני, אבי.

אסתר (נופלת על צווארו.) שמחה, מה זאת?

שמחה (נושק לה.) הירגעי, אסתר. ואתה, אבי, מרחוק אתה עומד. תמיה אתה… האומנם לא טוב עשיתי? (מביט במבוכה קלה על סביבותיו.) אכן אפשר שלא טוב עשיתי… עכשיו רואה אני…

תרשיש (עומד משמים.) כך, כך…

שמחה עכשיו אני רואה… אולי לא טוב עשיתי… צריך הייתי לשאול תחילה את פיך.

תרשיש (כבתחילה.) בצבא – אתה?…

שמחה אני, אבי. על דעת עצמי עשיתי זאת… רגיל אני זה כבר לעשות הכל על דעת עצמי, ואתה מעולם לא כיהית בי… יחזקאל! (נושק לו.) רק אתך הייתי רָב כל ימי. ואתה, אבי, בטחת בי תמיד, חשבתני לבר־דעת.

תרשיש לא, לא – רק זה הוא בר־דעת! (מראה על יאניק המצייר על השולחן.) הוא, הוא!… לא אתה, רק הוא!

אסתר (מציגה אותו לפני אחיה:) האדון שווידריצקי.

שמחה (מברכו בקידה.)

אסתר אחיה של יאדוויגה… איה יאדוויגה? הנה היא. ראו גם ראו לאן נחבאה!

יאדוויגה (מן הזָווית.) אני מתביישת.

שמחה (ממהר אליה.) יאדוויגה! הגברת יאדוויגה!

יאדוויגה לא ראיתי את מר שמחה זמן רב כל־כך… אני מתביישת.

תרשיש (מתאושש פתאום בקול רם.) שמחה!

שמחה הנני, אבי… (פונה אליו.) עוד לא נשקתיך, אבי!

תרשיש אמנם כן… לא נשקתני. (נושקים זה לזה.) כך… ועתה מה? עליך לבאר לי באר היטב, להבינני… להבין אני צריך… כי הנה ברמזים תדברו אלי כולכם היום… כולכם… האדון שווידריצקי, יחזקאל, אתה… ואני שומע ומבין – ואינני מבין כלום… שמעוני, כל הסתום הזה צריך בירור! כל אותו המעשה באותו… באותו… (מתרגז.) מה שמו של אותו יהודי עם בנו היחיד?

יחזקאל עם בתו, שיילוק.

תרשיש שיילוק! ואחר־כך – שמחתו של זה. (מראה על יאניק, המשרטט עוד על־גבי הנייר ופניו נוהרים מצחוק.) ראו, הרי זה שׂשׂ ושמח!

יאניק (מעל גליון־הנייר.) פולניה! שעתה של פולניה הגיעה!

תרשיש השמעתם? והאחרון הגדיל! (מראה על שמחה.) חייל! בוא, חיילי. אתה מוקשה ומופלא לי מכולם. בוא אתי, אל לשכתי בוא, ואמור לי שם דבר אשר יניח את דעתי בבת־אחת.

שמחה נרעשת, אבי. ואני נכון הייתי ובטוח, שתבין לי וגם תשמח.

תרשיש אני שמח! שמח!… אני שמח עד מאוד, ואולם הבן לא אבין… וביקשתיך ללכת אתי אל הלשכה, והרי אתה מסרב… ולכן אשאלך פה בפני כולם: (בקפדנות בקול רם.) מה עשית?

שמחה את החובה המוטלת עלי.

תרשיש דרדק! (משפיל קולו.) מה עשית?

אסתר אל־נא, אבי…

שמחה (מחשה רגע. בקול רועד, מרחוק, כמדבר אל נפשו.) סלח לי… (מסתכל באביו.) נסור אל הלשכה. (יוצא ראשון לצד שמאל.)

תרשיש (הולך לאט־לאט אחריו, בפתח הוא מחזיר את פניו.) מן הפתאים איננו, שמחה זה. ראה תראו. הוא יבינני שם דבר…( יוצא.)

אסתר חוששת אני לאבא, יחזקאל… (ממהרת אל הפתח ומטה את אוזנה אל הדלת.)

יחזקאל אי לזאת – אין לירוא… כל זה יכשר בעיני דודי על־נקלה… ראה תראי, שהכול יכשר בעיניו, כל איוולת.

אסתר (סרה מאצל הדלת.) איוולת?

יאדוויגה יחזקאל צדק. מר שמחה לא היה צריך ללכת עם המוסקאלי.

יאניק (מושיט ליאדוויגה את הגיליון.) הכירי־נא, יאדוויגה.

יאדוויגה (חוטפת מידו את הציור, בהתפעלות.) הרי זה! הרי הם ניכרים. כולם! זו אסתרקה, וזה ישישי, תרשישי! וזה מי הוא?

יאניק האינך מכירה אותו?

יאדוויגה שמחה הוא! (בתמהון.) ברובה ובארבע־כנפות?

יאניק כך יוצא יהודי אל מערכות המלחמה… כך נאה להם. (רוצה לקחת מידה את הציור.) אין בו ולא כלום, קרעיהו.

אסתר (לאחר שהסתכלה בציור.) בני אדם, מר שווידריצקי, אינם עולים בידך יפה, כאותם השדות השוממים.

יאניק אין זה ציור, אלא שרטוט קל, כלאחר־יד.

אסתר אני כאן יפה ביותר, ואחי… אל־נא תצייר אנשים, מר שווידריצקי…

יאניק אָה, גברת תרשיש, מדוע לא נחמוד לנו לפעמים קצת לצון?

אסתר השעה לא שעת לצון היא.

יאדוויגה מה זה היה לך, יאניק? כל־כך נשתנית שם במינכן.

יאניק לא נשתניתי כלל. פולני אנכי, ומשום שאני פולני, עשיתי זאת. לאסתר. למה אכחד? הנה חרה לי מעט על אחיך.

יאדוויגה מה? מה הוא מלהג שם?

יאניק מדיו… אלה המַדים! איפה נולד אחיך, גבירתי?

אסתר פה.

יאניק על אדמת פולניה, בפולניה גדל, אווירה של פולניה שאף אל קרבו, שמשה השפיעה לו אור, פה גבר… והיכן הוא מבזבז כוחותיו? ברוסיה! שם הוא משקיעם, ואליהם, אל הרוסים, התנדב לצבא. כלום אין זה מרגיז?

אסתר מרגיז?…

יאדוויגה יאניק! שקר אתה דובר, יאניק! אין זה מרגיזך כלל! מרוע־לב אתה מדבר כך. ידעתיך! עם מי ילך שמחה? אל מי יילָווה? אל אויבי רוסיה?

יאניק גם לא עמהם! לשוב הביתה היה צריך, לשוב ולחכות.

אסתר לחכות? למי?

יאניק לחכות עד שאתחיל אני… אנחנו.

אסתר אני – לוּא היתי במקומך, לא הייתי עושה בעצמי דבר. הייתי ממתינה… בזאת אמנם נעניתי לך, אדוני שווידריצקי. עם הרוסים לא הייתי הולכת.

יאדוויגה אל־נא, אסתר, אל־נא תדברי כה אל יאניק, משום שאינו כדאי.

יחזקאל משום שלא צדק.

אסתר לא צדק? מדוע? מה לו לשמחה ולרוסיה?

יחזקאל לא כלום. לא עם רוסיה היה עליו ללכת, גם לא עם שונאי רוסיה, ולא עם פולניה.

אסתר מדוע לא ילך עם פולניה?

יחזקאל עם עצמו ילך… לנפשו!

יאניק הנה כי כן!

אסתר מה אמרת, מה? עוד טרם אבין… מה משמע “עם עצמו ילך”?

יחזקאל עם עצמו!

יאדוויגה עם היהודים –כיוֵן מר יחזקאל.

יאניק (אל יחזקאל). גם אתם דורשים? גם אתם באים בטענותיכם?

יחזקאל טענותינו רבות משל אחרים.

יאניק הנה כי כן! (צוחק.) יפה, יפה!

יאדוויגה יאניק!

שמחה) נכנס נבוך ולבן־פנים.) הואילי, אסתר, לרגע… אני חושש לו.

אסתר (חרדה.) איהו?

שמחה בלשכה.

אסתר מה היה? (ממהרת ויוצאת אל אביה.)

יאדוויגה) הולכת אחריה.) מה זה היה היום לזקני, לתרשיש שלי?) יוצאת.)

יאניק (קורא אחריה.) אני הולך מזה, יאדוויגה, אני הולך הביתה. (בקידה ליחזקאל ושמחה.) היו שלום, אדוני! (יוצא לצד שמאל.)

שמחה (נבוך.) לא אכיר הפעם את אבא… ותרן שכמותו!

יחזקאל) קרב אל השולחן, לוקח את ציורו של יאניק, מתבונן אליו רגע). אל תדאג, עוד היום ייתפיס לך. עוד היום יסכים גם לך, גם לאסתר, וגם לי, אם רק אחפוץ בזה.

שמחה טועה אתה. גם שמוע לא יחפוץ… ואולם ראה גם ראה, יחזקאל, אופן דיבורך אתה מה תמוה הוא? מדוע לא יסכים אבא לשלושתנו? כלום כה שונים אנחנו איש מאחיו?

יחזקאל האין אתה מרגיש? (מסתכל בציור, צוחק.) מגוחך.

שמחה למה זה תצחק?

יחזקאל בגדי־השרד הללו… (מושיט לשמחה את הציור.) הכר־נא.

שמחה (מתבונן רגע אל הציור, מתוך חיוך קל.) הגדיש קצת, כמובן, ואולם לא רע, לא רע.

יחזקאל הגדיש? האומנם? לפי דעתך, הגדיש אותו ערל את הסאה? ואני הנה נדמה לי, שבחיים אתה מגוחך יותר מאשר בשרטוטו של זה. אינך כדאי שיציירוך כך.

שמחה כלומר?

יחזקאל אין אתה ראוי לארבע־הכנפות… שמע־נא, אתה יוצא באמת למלחמה?

שמחה בזמן קרוב מאוד, אולי עוד מחר. אני מחכה פה לגדודי.

יחזקאל קאצאפּ![¹]

שמחה אני יהודי טוב ממך.

יחזקאל חונף!

שמחה חדל! אין אני מחניף לשום איש – אני את דמי הולך לשפוך.

יחזקאל הדיוט!

שמחה הרף ממני, יחזקאל!

יאדוויגה (באה ועומדת בפתח.) מר שמחה?

שמחה (נפנה לאחוריו.) מה שם?

יאדוויגה אביך…

שמחה מה שלומו? הוא גירשני, יחזקאל… מה שלומו עתה?

יאדוויגה שלום לו. הוא קורא לך.

שמחה (יוצא מצד שמאל.)

יאדוויגה (מתבוננת אל יחזקאל זמן רב מרחוק.)

יחזקאל (מסתכל בציור שבידו, מניחו לבסוף על השולחן.)

יאדוויגה רשע! רשע מרושע!… מדוע אתה ככה רע?

יחזקאל אין אני סובלו.

יאדוויגה (צועדת אליו צעד אחד.) את מי? את מי?

יחזקאל את שמחה.

יאדוויגה את שמחה… ואותו? אותו? (מראה בידה על הציור, מזהירה בו.) יחזקאל! יחזקאל!

יחזקאל (מוריד קצת את עיניו, שותק רגע.) בעל כשרונות הוא… הוא… הוא כה זר לי… לא אוהַב אותו, יאדוויגה.

יאדוויגה (מתייצבת במלוא קומתה, נוהרת כולה.) קרב הנה ושקה לי. על שפתי שקה לי.

יחזקאל (נשאר במקום עומדו, מתבונן אליה רגע, מכסה את פניו בכפיו ולוחש.) יאדוויגה! יאדוויגה!

המסך

המערכה השניה

(חדרה של אסתר כמו במערכה הראשונה. ביום המחרת אחר־הצהרים.)

יאדוויגה (שוכבת על המֵסַב הקטן המוצג באלכסון. הספר שקראָה בו צנח מיָדה; הוא מונח פתוח על המרבד. היא מנמנמת. הפסקה קצרה.)

יאניק (עולה וצץ בחלון הפתוח אל הגן. מציץ רגע אל החדר פנימה, מטפס על אדן־החלון ונכנס מתוך קפיצה לחדר.)

יאדוויגה (מקיצה וקופצת מעל המסב, לאחר שהסתכלה בו.) יאניק!

יאניק את זאת! ואני האמנתי – זאת יסכה.

יאדוויגה קרא לה בשמה, יאניק. אל אסתר באת?

יאניק לוּא יהי כדבריך. אם כך ואם כך, טעות היתה עמדי – את זאת!

יאדוויגה כמעט נבהלתי. דרך החלון נכנסת?

יאניק כך הבטחתי לה. ואַת? הן לא היה בדעתך לבוא הנה היום.

יאדוויגה היה! היה! רק בכוונה אמרתי אתמול כך, כדי שלא תילָווה אלי היום בדרכי הנה. אַיָם פרחיך? הבטחת לה פרחים אתמול.

יאניק את דבר הפרחים שכחתי.

יאדוויגה שכחת?

יאניק (מתוך חיוך קל.) כמעט חפצתי לכחש לך, אלא שאין הדבר כדאי… לא שכחתים, יאדוויגה, רק התעצלתי. בגן ביתנו ישבתי. היה עלי רק להושיט את ידי ולעשות את מעשה־השטות. פרחים שאינם נקטפים מתוך אהבה ורחשי־לב נאמנים – הרי זה מעשה־שטות.

יאדוויגה טוב עשית.

יאניק ואַתּ – בת־בית אַת כאן. הנה שכבת פה וגם נימנמת… אני כמעט שהייתי מתירא לעצום עין בבית יהודי.

יאדוויגה (מניעה קצת בראשה לדבריו.) אום־הו.

יאניק את משתאה לי, האף אין זאת?

יאדוויגה לא. אני התפלאתי עליך רק אתמול. היום אני יודעת כבר הכול, את מהלך כל מחשבותיך. את כל הפזמון אני יודעת… ואולם הגד לי, יאניק, למה זה באת באמת הנה, אל היהודיה כּיתַתָ רגליך מן הכפר וגם הסתכנת בנפשך – טיפסת בחלון?

יאניק זה אפשר.

יאדוויגה לוּא הייתי אנוכי במקומה – בעביט של שופכין הייתי מגרשתך.

יאניק ואני בשלי: זה אפשר! (צוחק.) הרי זה מעניין: שוב נזכר לי אותו שיילוק… בטַפסי בחלון נזכרתי בו, הייתי בבחינת אנטוניוֹ בהתגנבוֹ לבוא אל בית היהודי.

יאדוויגה למעלה מאנטוניוֹ אינך נושא את נפשך?

יאניק בבחינת אנטוניו, בבואו חרש להוציא את הבת… אינני זוכר היטב: אנטוניו מביא לה שם פרחים ליסכה?

יאדוויגה לא.

יאניק ולמה זה אֶטרַח אני? (בשמחת־פתאום.) – חי נפשי, ידוויגה, אנטישמי אנוכי! לא ידעת, עד כמה אני אנטישמי.

יאדוויגה אשריך. שמע־נא אלי, יאניק, אולי תערוך פוגרום?

יאניק פוגרום? זה שעושים שם, מעט מזרחה? לא ראיתי עוד פוגרום מיָמי. במינכן לא נזדמן לי… לא, לא, אני לא אערוך אותו בכל אופן. איני מסוגל. (כמתיישב בדעתו.) מה אָמַרת? פוגרום? אולי להביט אל זה פעם, מקרוב… עיניך מזרות זיקים. חדלי לך, יאדוויגה, חי נפשי… עושה אַת עלי רושם כאילו סוככת את על הבית הזה ושומרת עליו מרעה.

יאדוויגה אף אמנם כך נדמה גם לי… השעה שעת־חירום, שעת מלחמה – אני… אני אֶהיה אתם פה.

יאניק יָפְיְפָנוּת ולא יותר… אמנם גדולה לפעמים אהבת אשה לרעוּתה, אבל שתהיי קשורה באסתרה שלך עד כדי כך…

יאדוויגה לא רק אותה אני אוהבת.

יאניק ידעתי. זה הזקן –

יאדוויגה גם את יחזקאל אני אוהבת.

יאניק יאדוויגה!

יאדוויגה גם את יחזקאל.

יאניק את היהודי!

יאדוויגה את הקאפוטה, את… את… את יחזקאל! הוא יהיה חתני, אם אך יחפוץ. ואולם ירֵאה אני שלא יחפוץ.

יאניק את ראשו אסיר מעליו.

יאדוויגה הנני ואקראהו, הוא שם… (פונה אל הדלת.)

יאניק (קורא לה שתעמוד.) יאדוויגה!

יאדוויגה (מחזירה אליו פניה, פתאום.) צא! צא כרגע! (מראה בידה על הדלת מצד שמאל.)

יאניק (פונה לצאת.) טוב.

יאדוויגה דרך החלון צא! דרך החלון!

יאניק (בלי רצון.) דרך החלון?

יאדוויגה כלעומת שבאת! מהר וצא… אל־נא יראו ואל־נא יֵדעו האנשים הטובים האלה, שהיית בביתם.

יאניק אף אמנם, אל־נא יראו אותי ואל־נא אראה אותם גם אני… הסבי עיניך, יאדוויגה, ואל־נא תראיני בשעת קלקלתי… אני יוצא מכאן בידים ריקות. (מטפס בחלון וקופץ הגנה.)

יאדוויגה (פונה אליו בשעת טפסו עורף בשאט נפש.)

יאניק (מחזיר פניו לפנים החדר.) יאדוויגה… אך עתה אדע: בשלך, בשלך נמאסו עלי יהודיך אלה… על אשר ייהֲדו אותך. (הולך.)

יאדוויגה (קוראת לו אחרי איזה זמן.) יאניק! יאניק!

יאניק (שב.)

**יאדוויגה ** (קרבה אליו מעט אל החלון.) מה תעשה לו ליחזקאל, באהבתי אותו? אולי תועידהו למלחמת־שנַים? הועידה אותו, אנא…

יאניק אין את אוהבת אותו… אינני מאמין לך. (הולך.)

יאדוויגה יאניק! (יושבת לאחר רגע עייפה, מורידה ראשה, תומכתו בשתי ידיה. דממה ממושכה. קמה פתאום, מקשיבה רגע למה שמתרחש בחדר הסמוך משמאל, ממהרת וקופצת דרך החלון הגנה.)

תרשיש (בא משמאל כמתהלך לתומו. עומד רגע ותוהה. מתבונן מסביב בחדר בתו. קרב בהיסח־הדעת אל השולחן, נשען בו במרפקי זרועותיו, גוחן עליו, מריח את הפרחים בעציץ. קם לאחר רגע במלוא קומתו, מתוך אנחה קלה. מתהלך אחת הנה ואחת הנה בחדר מתוך אי־מנוחה פנימית. עומד פתאום מלכת וקורא אל הדלת שנשארה לאחר כניסתו פתוחה.) יחזקאל.

יחזקאל (בא ועתון בידו.)

תרשיש קרא את העתון פה. אצל אסתר קרא.

יחזקאל אולי אקרא לפניך בקול?

תרשיש לאו־דווקא, קרא אותו בפני עצמך… (מורה באצבע על העיתון.) הרי הם משחקים כבר, הנערים. הנה החלה, כבר החלה…

יחזקאל לפי שעה – בּבֶּלגיה.

תרשיש שָם. מן העבר הלז.

יחזקאל גם עדינו תגיע.

תרשיש הס, הס מלהזכיר… לעֵבר זה אתה מתכוון? לעֶברנו אנו, של היהודים?

יחזקאל לפולניה.

תרשיש פולניה! פולניה! אל־נא תחזור על דבריו של אותו ערל, של יאניק… בוודאי רצונך לומר שהאָסון הולך וקרב אלינו, אל תחום־המושב?

יחזקאל האסון? אלינו?

תרשיש אל תחום־מושבנו… אל אפתח פה לשטן: אם יקרה, חס וחלילה, דבר –

יחזקאל וכי מה הדבר אשר יקרה?

תרשיש מה הדבר? אם אך יתחיל כאן, חס ושלום, כי אז… איני אומר, חלילה, בהחלט… אלא מכיוָן שיתחיל אצלנו, כי אז…

יחזקאל כי אז מה?

תרשיש (מחקה אותו מתוך רוגז.) “כי אז מה?” “כי אז מה?”! האם לא תבין? (לאחר רגע של שתיקה.) ואולי – אולי גם אתך הצדק… מי יודע, אולי אין זה אלא פחד־שווא… הנה גם אסתר באה!

אסתר אצלי אתה, אבי?

תרשיש התדעי לך, אסתר, את אשר עלה בדעתי? מנויה וגמורה היא אצלי להעתיק את דירתי לחדרך אַת, ואם אין – הנני להזמין לי רהיטים לבנים כאלה שלך.

אסתר תצחק לי, אבי.

תרשיש אך פה המנוחה, בתי. פה אפשר להינפש מעט. פה הכל לבן. התזכרי, אסתר, את אמך?

אסתר מעט מזעיר.

תרשיש שמחה זוכר אותה היטב. אַי, אַי שמחה… איהו? – ובכן, לא תזכרי את אמא?

אסתר (בצער כמוס.) רק מעט.

תרשיש ואני אסתר, ראי גם ראי, אב אנוכי ברגע זה לשתי בנות, האחת גדלה כבר ועלתה כפורחת, והשניה – קטנה עדיין, קטנונית בחיק אמך… (נאנח.) בשנה אחת מתו עלי שניהם: אמך ואביו. (מראה על יחזקאל.)

אסתר יחדל־נא אבי הפעם… דווקא היום, כשאנו נבוכים גם מבלעדי זאת, הרי אתה מעלה זכרונות…

תרשיש גם את, בתי, נבוכה? גם אַת? (מחבקה ומלטפה בשער ראשה.) מה־לך, מה־לך, בתי?

אסתר אין דבר, אבי. ההיתה פה יאדוויגה?

יחזקאל היתה, היתה פה ויצאה. ודאי בגן היא.

אסתר זה כבר? (פונה ללכת.) הנני ואביא לפניה את דיבתך רעה, אבי. הוי, הוי, יאדוויגה לא תסלח לך על זה.

תרשיש תבוא, תבוא־נא הנה, אדרבא.

אסתר (יוצאת לצד שמאל.)

תרשיש (מתהלך שוב בחדר קדורנית, ידיו שלובות לו מאחוריו. עומד פתאום מלכת, תוהה רגע.) יחזקאל.

יחזקאל מה דודי?

תרשיש קרב אלי, יחזקאל.

יחזקאל (מניח את העתון וניגש אל תרשיש.)

תרשיש אני תלוי באוויר, יחזקאל, כלום אינך רואה?

יחזקאל באלה הימים האחרונים? אני רואה.

תרשיש עייף. העמידני נא על רגלי. כי הנה כָבדתי. זקן כמוני – בין השמים והארץ. כבד ממני הדבר… הורידני ארצה.

יחזקאל (מדבר לנפשו.) ארץ זו – אַיֶהָ?

תרשיש מה? (מתרגז.) אַל תהי דומה לאביך, השמעת? (מביט בו ברחמים. בקול נוח ועצוב.) נחמיה! נחמיה ממש!… (שוב בקצת רוגזה.) אמנם תרשיש אתה, ואולם אל־נא תהיה נחמיה תרשיש.

יחזקאל מדוע?

תרשיש משום שהתרשישים רובם דבוקים לאדמה אשר ממנה קורצו, ואביך – השמים היה נוסק תמיד, במרומים היה מרחף.

יחזקאל (לאחר רגע של דממה.) דודי… אולי ישמעני דודי?

תרשיש אדרבה, השמיעני דבר, אשר ימצא חן בעיני, אשר יהיה לפי רוחי. דבר אשר יִשוֶה לי אמור.

יחזקאל סע מזה.

תרשיש הרי לך!

יחזקאל סע מזה, דודי.

תרשיש מה משמע סע מזה? לאן אסע?

יחזקאל לרוסיה. אתה ואסתר.

תרשיש אנחנו, שנינו. יפה, ואתה מה?

יחזקאל אני אֶשאר פה.

תרשיש כלומר?

יחזקאל אני פה אהיה.

תרשיש היית הולך גם אתה אתנו. אלא שכל הענין כולו אינו מתקבל עדיין על הדעת… לא, יחזקאל, לא טובה עצתך.

יחזקאל שם תשבו לבטח, דודי.

תרשיש הניחה לי. אף אני – ממקומי איני זז. כלום לא יפה ביתי בעיניך, וגני זה לא נחשב לך במאומה? וזה בית־הכנסת שלנו הבנוי לתלפיות, וזו העיירה כולה – מה תהא עליהם? והלא יש לנו, כמדומני, חלק ונחלה גם במערת המכפלה, זה בית־העלמין המלא מפה לפה, מצבות על־גבי מצבות… שטות זו, יחזקאל, כיצד עלתה על דעתך?

יחזקאל תשובו, כעבור זעם תשובו.

תרשיש לא, לא, לא אסע מכאן. לא אטוש את ביתי בשום אופן.

יחזקאל הן היה בדעתך, דודי, לעזוב את הארץ הזאת פעמים אין ספורות.

תרשיש (מעמיד בו עינים תמהות.) מתי?

יחזקאל ולהשתקע בארץ־ישראל.

תרשיש שוטה שבעולם! ובכן – אחת היא בעיניך: ארץ־ישראל וזאת… זאת… ארץ פלשתים?

יחזקאל לא להשתקע שם, כמובן. רק לזמן־מה. עד אשר תקום הסערה לדממה.

תרשיש היה לא תהיה! אני לא אשמע לך, יחזקאל, ומה תעשה לי? איני שומע לך!… (מהרהר זמן־מה בדבר.) שמע־נא, שמע, יחזקאל… הנה בנוגע לשמחה… מה דעתך על שמחה?

יחזקאל מה אני יכול לומר?

תרשיש את אשר תחשוב. רוצה אני לדעת את אשר בלבך.

יחזקאל לבי אומר לי, כי ישוב הביתה בריא ושלם.

תרשיש תבוא עליך ברכה, יחזקאל.

יחזקאל ברם… לא מחכמה עשה.

תרשיש הרי אתה החכם! (מביט על סביבותיו, גוחן אל יחזקאל ומשפיל קולו.) הלא איננו פה אתנו, ולכן אומר לך בפה מלא: שוטה אתה! אמנם גערתי בו אתמול, וגם היום, כאשר ישוב הביתה, אגער בו שוב. ואולם עכשיו שאיננו פה – אבקשך, הגד לי, אדרבא, מה שטות ראית במעשהו זה? “לא מחכמה!” אדם פולט מפיו “לא מחכמה!” מה פשעו ומה חטאתו, אם האב הזקן ממאן?

יאדוויגה (מתגלית לפתע בחלון הפתוח, כשהיא אוכלת תפוח.) חטוף, יחזקאל, תפוח! (מרימה ידה לזרוק את הפרי.)

תרשיש האַת זאת, יאדוויגה? אלי, אלי זרקי. אני אחטוף.

יאדוויגה יפה!

תרשיש אני, אני אחטוף. הוא – (מראה על יחזקאל) – זקן ממני. דברים המובנים לי דַיָם – אין מוחו קולט.

יאדוויגה (אל יחזקאל.) סטארי דזשאד! סטארי דזשאד! ¹

תרשיש לא יוכל או לא יחפוץ הבינם… זרקי אלי! (מושיט את ידיו לנוכח התפוח.)

יאדוויגה (זורקת את התפוח אל תרשיש.)

תרשיש (חוטף.) הנה!

יאדוויגה (מטפסת ועולה בחלון בצחוק ונכנסת.) חטף! חטף! (בחלון, אל תוך הגן.) בואי הנה, אסתרה, ראי!

תרשיש אני חטפתיו, ואולם אתה, יחזקאל, תאכלהו. קחהו. (נותן לו את התפוח.) אלכה אל אסתר, אולי תדע היא, אנה פנה שמחה? (יוצא בצד שמאל.)

יאדוויגה (אל יחזקאל.) אכלהו, מתוק הוא.

יחזקאל מנין לך זה? התפוח שלם.

יאדוויגה שנים קטפתי, בעץ אחד עלו, תאומים. (אוכלת מפריָה.) זה שלי.

יחזקאל אולי נעשה חליפין?

יאדוויגה לא, לא… כבר תקעתי בו את שיני. (אוכלת את התפוח וזורקת את גבעולו דרך החלון.)

יחזקאל (מניח את התפוח על השולחן.)

יאדוויגה (קרבה אליו.) עתה – הנני אליך!

יחזקאל (בקול לא־עז, בתוך רחשי־לב עצורים.) יאדוויגה!

יאדוויגה הוי כמה רע אתה! לא הבאתי הנה את יאניק בגללך… בבית נשאר. עתה שב פה, אתי, ודבר עמדי. הגד לי דבר־מה מן הלב…

יחזקאל (תמיהַ.) מן הלב?

יאדוויגה אמנם כן, מן הלב… דבריך – לא תמיד יוצאים מן הלב…

יחזקאל לא אמת.

יאדוויגה רק אתי, כמובן. רק כשאתה מדבר אתי… עיניך מביטות בי יפה… עיניך אלה, עיני יהודי גדולות, רחבות ופקוחות… ואולם דיבורך עמי כה זר הוא, כה רחוק וכה קר… אולי תספר לי מה?

יחזקאל טוב.

יאדוויגה (בעליצות.) התספר לי דבר־מה? האח! האח!

יחזקאל אני רק אבקש ממך… אולי תעמדי שם, במקום שעמדת לפני רגע.

יאדוויגה אהה, אלוהים! הרי הוא שולח אותי מעל פניו!

יחזקאל כן, מרחוק קצת.

יאדוויגה יפה, יפה. ואולם אל־נא תַשיב עלי צינה בדבריך.

יחזקאל מן הלב יבואו.

יאדוויגה זכור לך איפוא! (שבה למקומה הראשון.) הן מותר גם לשבת?

יחזקאל (מתבונן אליה רגע במבט אילם ובכליון־נפש גדול.) יאדוויגה…

יאדוויגה (מאדימה קצת וכאילו לא תדע דבר.) הרי אני יושבת… ועתה פתח.

יחזקאל (לאט־לאט, מתקשה קצת בתחילתו.) זה היה – לפני שנים… בעודי ילד…

יאדוויגה גם עתה – אך ילד אתה, יחזקאל.

יחזקאל כבן שמונה. בימים ההם ואני נער עם בני החדר. הן תדעי את החדר שלנו?

יאדוויגה יהודי קטן, חוַרוָר, שפיאותיו מסולסלות ושחורות, האם לא כן?

יחזקאל אכן… (בשחוק קל.) בעצם הדבר, יכולה היית לזכור אותי.

יאדוויגה הראיתי אותך פעם?

יחזקאל אני ראיתיך.

יאדוויגה באמת?

יחזקאל בבוקר בהיר אחד ראיתיך… כמה תמוה הדבר: אך אעביר לנגד עיני מראהו של קיץ – ואני נזכר באותו בוקר, בריחו של אותו יום… אל החדר הלכתי, ועברתי על־פני בית־תפילתכם. המגרָש הגדול, המרוצף אבני־גזית, רחץ כולו באור… אני לא התנפלתי לארץ, לא התגלגלתי באור השמש השפוך, אם כי חפוץ חפצתי בזה.

יאדוויגה שובב!

יחזקאל מדלג הייתי עם סידורי מתחת לבית־שחיי על־פני המגרָש רווי־האור, והנה נתקלו עיני במראה אחד ועמדתי: במגרָש ההוא, באמצעיתו, עמדה ילדה נוצריה אחת, כשהיא גוחנת באותו רגע לארץ, ידה מושכת בפוזמק המופשל, מושכתו למעלה אל ברכה, שהלבינה לעיני העולם כולו. הילדה חציה כפופה היתה לארץ, ואולם ראשה, זה ראשה הצהבהב, זקוף היה למעלה, לנוכח השמש, ובעיניה מיצמצה כנגד זוהרו… (דממת־רגע.) אותה הילדה, יאדוויגה, אותה הילדה – – – אהה, שרוך־נעלך הנה זה הוּתר!

יאדוויגה (גוחנת בו ברגע וידה תופשת ברגלה במקום הברך.)

יחזקאל הִנֵהָ! (משפיל קולו.) כבאותם הימים…

יאדוויגה רימיתני.

יחזקאל לוּא יכולתי לרמות אותך עתה שם, על המגרָש, בזרוח השמש…

יאדוויגה כלום בי אתה מדבר?

יחזקאל לא שוּנית.

יאדוויגה יחזקאל!

יחזקאל רך הייתי וירא־אלוהים, יאדוויגה… ברחתי אז אל החדר ואתפלל שם באותו היום בכל חום לבי הקטן, וגם ממחרת היום, וגם ימים רבים אחר כך…

יאדוויגה (אחרי הפסקה קצרה.) המתפלל אתה גם היום?

יחזקאל לא. רק מקור דברי נפתח לפעמים, כפי שרואה אַת…

יאדוויגה בעד התפילה – הנני ואשקך בראשך, ובעד דברך אלי היום – קרב־נא הנה, יחזקאל!

יחזקאל יאדוויגה!

יאדוויגה שוב השרוך?

יחזקאל הנה דברתי… אולי תואילי גם אַת?

יאדוויגה לדבר? כמוך?

יחזקאל נסי.

יאדוויגה רק “לנסות”? וכי לא דיברתי אליך מעולם דברים היוצאים מן הלב?

יחזקאל דומני.

יאדוויגה (מניעה בידה בחרונה.) אי, אי!

יחזקאל אל־נא, יאדוויגה. (ממהר אליה, אוחזה בידה.) טובה אַת, רחמניה… ואולם לומר ליהודי את כל העולה על הלב – זאת לא תוכלי… שמעיני, יאדוויגה. הנה חפצתי לומר לך דבר־מה בגלוי, בלי הסתר־פנים.

יאדוויגה אמוֹר.

יחזקאל אני… אני ירא מפניך.

יאדוויגה (מאיימת עליו מתוך העווית־פנים מעוּשה.) בּוּ־אוּ־אוּ!

יחזקאל אני ירא…

יאדוויגה (רצינית, אחרי שהיא מביטה בו בתמהון.) אתה? מפָני?

יחזקאל מפני ה“גויה”… ואת? אמרי בגלוי, אַת – כלום אינך יראה?

יאדוויגה את מי?

יחזקאל אותי… את היהודי… (לאחר רגע קל, בהתעוררות, כאילו הוסבה השיחה פתאום לענין אחר.) הנה סגולה מיוחדת יש לי, יאדוויגה, כשאני רוצה, אני נהפך תוך־כדי־רגע לאיש אחר. אחר מבפנים, בתוך־תוכי, במקורי… הנה אני עומד פה לפניך, ואני אחד מכם, מבני הארץ הזאת… גוי… גוי מכמה וכמה דורות. אין אני רואה את פנַי, אלא נדמה לי: גם רשמי פנַי נשתנו אצלי עתה… (דממה.) אך התדעי… התדעי לך, מה אנוכי מרגיש בזה הרגע?

יאדוויגה (חיוורה קצת אף היא.) מה?

יחזקאל אימה גדולה מפני היהודי.

יאדוויגה יאניק!

יחזקאל (עומד קופא, מתוך חיוך קל.) לא, יאדוויגה, יאניק אינני. מכיוָן שנהפכתי לבן עם אחר, הריני אָדוק ונאמן וטיפוסי יותר ממנו. במקום גסותו ושנאת־החינם של זה – שם אני מרגיש יראָה… במקום שהוא מבזה על לא־דבר ולועג מתוך קלות־ראש – שם אימה נופלת עלי. לא לבד שאני לובש צורה אחרת, אלא שמשתמר בי גם אָפיו של ה“גוי” הקדמון. (דממה ממושכה.)

יאדוויגה (לאחר שהביטה בו זמן רב קופאת.) יחזקאל!

יחזקאל (כמתעורר מהרהורים.) הנני.

יאדוויגה (בשחוק קל מאוד.) שוב יהודי?

יחזקאל שוב.

יאדוויגה (משפילה קולה. בחום ובהתגלות־לב.) אתה ירא אותי, יחזקאל?

יחזקאל אני ירא, ירא… סוד כמוס אַת, סוד המושך בי ומהלך עלי אימים. סוד כמוס אַת, יאדוויגה.

יאדוויגה (נוטלת את ידיו ומעמידה עליו פנים גלויים.) גלה, יחזקאל, את הסוד. מי כמוך יודע לגלות סוד?

יחזקאל (מתבונן אליה זמן רב אילם.) סוד עמוק הוא… מעמקי תהום לו… לא אגלה אותו לעולם.

יאדוויגה לא תאהבני, יחזקאל.

יחזקאל לא יאהבך עוד איש כמוני.

יאדוויגה ובכל־זאת –

יחזקאל את מהלכת עלי אימים… יאד־ווי־גה… יאד־ווי־גה… זה שמך – גם הוא…

יאדוויגה לא אבין… כלום כך אתם כולכם? כל היהודים?

יחזקאל כך אנחנו. ואולי רק אני… ועוד כמוני. זו התכונה המדברת מקרבי תכונתי היא. תכונת לאום.

יאדוויגה לא אוכל שמוע!

יחזקאל ואַת? מאמין הייתי – גם אַת כמוני… אלא שאין את נפשך לעשות כמתכונתי, כלומר: להשיח את הלב…

יאדוויגה לדבר מעומק הלב.

שמחה (בא משמאל.)

יחזקאל שמחה!

שמחה כאן אתם?

יאדוויגה (ידה לרקתה.) זדראוויא ז’אֶלאיאֶם! ²

שמחה אכן, זדראוויא ז’אֶלאיאֶם. היכן אבא, אסתר? מה שלום אחיך, מרת יאדוויגה? איננו פה? כמעט לא נפרדתי ממנו אתמול.

יאדוויגה אל־נא יֵצר לך, מר שמחה… לא חפצתי עוד להביאו אתי הנה, על אשר קילקל פה תמול.

שמחה אי משום זה, אין בכך כלום… (מוציא מכיסו את השרטוט.) הן לזה כיוונת?

יאדוויגה קרע את זה!

שמחה חלילה.

יחזקאל תנהו במסגרת, ונכחך, נכחך תתלהו, מעל שולחן־עבודתך.

שמחה כך אמנם אעשה. ורק אבקש מאת אחיה של מרת יאדוויגה למחוק מכאן את “ארבע־הכנפות”.

יחזקאל את היפה אתה רוצה למחוק.

שמחה לא במקומה היא. (מסתכל בציור.) ואולי? אולי צדקת, יחזקאל. תישאר “ארבע־הכנפות” כמו שהיא.

יאדוויגה שמחה תרשיש! רק אתה מוצא חן בעיני, ולא הוא! (מראה באצבעה על יחזקאל.) הוא – לא רוסי הוא, לא פולני, וגם לא – (מחייכת) – גם לא יהודי.

שמחה (בצחוק קל.) ואני?

יאדוויגה אתה?

שמחה (כבראשונה.) מקצת מכולם?

יאדוויגה אמנם כן הוא! (רוצה לחזור מדבריה.) לא – לא זאת, לא זאת! לא כך אמרתי!

שמחה אין בכך כלום, מרת יאדוויגה. יש בי אמנם מקצת מכולם. עצם חי אנוכי, וכל מקום, כל סביבה שאני נמצא בה איזה זמן, משפיעה עלי במקצת, אוצלת עלי משהו משלה… תכונתי היא, תכונת הלאום.

יאדוויגה (מתאוששת.) מה? הן דברי יחזקאל הם! (אל יחזקאל.) הן אתה דובר כך!

יחזקאל אופן הדיבור אולי אחד הוא, ואולם כוונתו ודאי שהיא אחרת.

יאדוויגה (מתבוננת אל יחזקאל בהתפעלות מסותרת.) זאת אדע אל־נכון! ואולם ראו גם ראו, ארשת אחת אצל שני בני־אדם כה זרים ורחוקים.

שמחה זרים עד כדי כך איננו. איזה יחס אמנם ישנו בין האחד למשנהו, האף אין זאת, יחזקאל? (קרב אליו ושם את ידו תחת זרועו.) ואם כי צאתי למלחמה לא מצאה חן בעיניך, בכל־זאת תצדיקני לפני אבי ותרגיע את רוחו… לדבריך יטה אוזן קשבת.

אסתר (באה משמאל.) יאדוויגה, אבי בא אחרי – מהרי ועצרי־נא אותו שם, אך לרגע.

יאדוויגה כמה צר לי על זקני! (ממהרת ויוצאת.)

אסתר הרי לך טלגרמה, שמחה.

שמחה (נוטל את הטלגרמה מידה.) בשבילי?

אסתר הצפן. הצפן אותה אתך, הוא בא.

שמחה אין מה להצפין… ידע אבא את הכול. (קורא בה.)

תרשיש (נכנס, אחריו יאדוויגה.) לחוד לי חידה היא רוצה, השובבה! כאן אתה, שמחה? ואני בקשתיך בכל פינות הגן, לחוד חידה היא רוצה. אדרבא, חודי לי חידתך. אלא מה? בחדר־האוכל היא רוצה דווקא! אם לעקשנות – כוחו של יהודי יפה משלך. כיוָן שהיא מתעקשת: שם! אני רוצה דווקא – כאן! מה נשמע אתך, שמחה?

שמחה לא טוב, אבי.

תרשיש וכי מה?

שמחה לא טוב.

תרשיש “לא טוב”! שוב איזה מעשה? אמור!

שמחה הנה הטלגרמה. היום אני עוזב את העיר.

תרשיש (מעיין רגע בטלגרמה.) היום הזה… הנה כי כן… (נותן עיניו שוב בנייר.) כך… זה הכל? אי, אי, שמחה, למה זה החרדתני?

שמחה כלום יש רע מזה?

תרשיש אל תחטא, בני… לכאורה, הרי זה תמוה. מנהגך משונה… בין לילה אחד! מה זה היה לך, שמחה?

שמחה הוי, אבי, אבי…

תרשיש קרב אליו, חרש. אולי מתחרט אתה?

שמחה מה עלתה על דעתך, אבי!

תרשיש כאילו רוח אחרת היתה אתך.

שמחה לא אתי היתה רוח אחרת, אבי. רק… קשה לי לכלכל הפעם את דברי עמך.

תרשיש ראה, זה חדש! אני – הריני מתחבט בענין ביש זה מיום אתמול, וכמעט השלמתי עמו… עם מלבושך החדש… כמעט נתעיתי להאמין, שכל זה לא היה אלא לצורך. פיתיתני ואפת.

שמחה ולכן קשה לי היום… פיתיתיך, אבי.. ואני סבור הייתי לכתחילה – אך אתיצב לפניך ואך תשמע את הדבר מפי –

תרשיש מיד אקום ואצא במחולות! (נרגש.) יאדוויגה, אסתר, יחזקאל, – יד אל יד! יד אל יד!

יאדוויגה (מושיטה את זרועותיה.) אני מוכנה ומזומנה.

תרשיש אל תוך המעגל, חיש! (פתאום לשמחה.) שוטה שכמוֹתך, וכי מה היית סבור?

שמחה סבור הייתי, שתבין לי ותסכים.

תרשיש והַסכֵם בלבד? הסכם לדבר מבלי הבן אותו – בזה אינך רוצה?

שמחה אין עצם הדבר משתנה, אם אובה ואם אמאן. ואולם קשה לי, קשה להיפרד, כשאין כאן אלא הסכמה בלבד.

תרשיש ובכן נוסע אתה?

שמחה לפנות־ערב.

תרשיש סע ושוב אלינו. השמעת? שוב! לך ושוב!

שמחה אם אך יהא הדבר תלוי בי.

תרשיש שוב! מצווה אני עליך בגזירת אָב! שוב תשוב! שום תירוצים לא יועילו.

אסתר (מחבקת את אביה.) הוי, אבי…

תרשיש מובטחני, שתשוב, הן רופא אתה. בבית־חולים תעשה. בית־חולים אינו מסוכן ביותר.

שמחה (עושה תנועה כרוצה לענות לאביה דבר. פניו מפיקים צער.)

תרשיש (בקול־רם.) אל תפסיקני! שוב תשוב – אמרתי. בן יחיד אתה לתרשיש הזקן!… ועתה קומי, אסתר, נלכה ונציץ לתוך מלתחתו.

אסתר אני בעצמי אלך.

תרשיש לא, בתי. את – רק אחות אַת לו, ואני – אביו ואמו אני. גם אמו. בואי! (שניהם יוצאים לצד שמאל.)

שמחה (נרגש רץ אחריהם.) הוי, אבי! (יוצא.)

יאדוויגה (אל יחזקאל.) התזכור את אביך?

יחזקאל לא.

יאדוויגה חבל.

יחזקאל דבר־מה ירחש לו לבי, רגש לא־ברור, כעין כּלות־נפש לדבר־מה בלתי־ידוע.

יאדוויגה חבל! חבל! אחיו של תרשיש הזקן היה אביך. גם אביך תרשיש היה.

יחזקאל (שחוק קל חולף בין שפתיו.) יש לשער, שתרשיש הבן דומה לאביו יותר מאשר ידמה לו אחיו.

יאדוויגה אל־נא, אל־נא! אל תדבר סרה בזקני, טוב הוא ויפה מכולכם! אסורה־נא לרגע, אולי נחוצה שם עזרתי. (ממהרת ויוצאת.)

יחזקאל (מביט אחריה זמן־מה גם לאחר שהלכה, סר לאט אל החלון ומציץ אל הגן.)

שמחה (שב. מבטו נתקל בגב יחזקאל. הוא נסוג קצת לאחור ורוצה לצאת, אלא מיד נמלך בדעתו ונשאר. לאחר רגע קל.) יחזקאל.

יחזקאל (מפנה אליו ראשו.) אתה?

שמחה אני ננהה אחריך ובורח ממך גם יחד.

יחזקאל רואה אנוכי.

שמחה אינך רואה כלום. (אירונית.) ניכר, שאותו מעשה בחייל, בחייל המתנדב – לא ישר בעיניך. האף אין זאת?

יחזקאל כמו ביום אתמול.

שמחה למה זה תחייך?

יחזקאל לא כדודי – אנוכי. אני – לא נשתנה אצלי מיום אתמול כלום.

שמחה אבל למה תצחק? ולוּא ידעת עוד דברים כהוויתם, יחזקאל!

יחזקאל מה?

שמחה שיקרתי אתמול.

יחזקאל נעים לי לשמוע הודאה זו מפיך. ואולם מה טיבו של שקר זה?

שמחה על־דבר חובתי… חובתי לרוסיה – הרי זה שקר.

יחזקאל הנה כי כן!…

שמחה לא יכולתי להגיד לאבי אחרת.

יחזקאל ולי? למה זה שיקרת לי?

שמחה לך? גם לך? וכי מה אמרתי לך אתמול?

יחזקאל לא אזכור עוד. כמדומני, על ה“דם”… לשפוך את דמך אתה הולך!

שמחה אבל הן זאת אמת, יחזקאל!

יחזקאל כלומר?

שמחה הרי אני הולך אמנם לשפוך את דמי.

יחזקאל בלא חובות?

שמחה חובות? לגבי מי? לגבי רוסיה? איני חייב לה כלום.

יחזקאל ובכן, כל זה לא היה אלא –

שמחה תירוץ, תירוץ בשביל אבא.

יחזקאל אינני מבין איפוא, וזה שאמרת גם תמול גם היום?…

שמחה (תנועה של אי־רצון ניכרת בפניו. לבסוף הוא מבליג על רגשו.) זה הדבר?… אתמול, יחזקאל, אך באתי – התנפלת עלי בחרָפוֹת, ולחינם התנפלת… יהודי טוב אנוכי.

יחזקאל גם טוב…

שמחה שם, בנכר, ברוסיה, היתה רוח אחרת עמדי.

יחזקאל שם… כיצד נעשים שם ליהודי טוב?

שמחה נכון אנוכי לחזור על מה שאמרתי לך פעם: אני יהודי טוב ממך.

יחזקאל “טוב ממני” אינה ראָיה שהנך טוב.

שמחה אתה לא תשפוך את דמך על לא־דבר.

יחזקאל על לא־דבר? ואתה?

שמחה הנה אני הולך לעשותו. אני הולך למוּת על לא־דבר.

יחזקאל “למות על לא־דבר”… לשון משונה קצת בחרת לך, שמחה.

שמחה לשון בלתי־מדויקת קצת. יש אמנם “דבר”, ויש טעם בדבר. אך אין לו ערך ביותר, וכמעט שאני בוש לדבר בו. (מחריש לרגע.) עניים אנו, יחזקאל, בני עם עני ואביון, בלא ארץ־מולדת, בלא חבל־אדמה קטן להגן עליו כּבוא זמנו…

יחזקאל מלים חדשות בפיך: ארץ־מולדת, חבל־ארץ קטן…

שמחה להגן עליו, כהגן עם ועם על אדמת־מולדתו. הוי כמה מתוק, כמה טוב להגן על מולדת!

יחזקאל על מולדת דווקא?

שמחה אין רגש גדול ונעלה מזה. ואולם אנחנו – רגש זה נעדר ממנו. דמיוננו כסומא לגבי האור השופע. נעדרי מולדת אנחנו. והנה תאר לך איפוא, יחזקאל: אילו נפתחו לנו כיום הזה השמים ומולדת נפלה לנו פתאום ממרומים – מה היינו עושים? כיצד היינו עוצרים כוח להגן עליה בבוא הסכנה?

יחזקאל מדוע לא נעצור כוח?

שמחה האנחנו – אנחנו שכחי־מולדת? לא ראית, יחזקאל, את פניהם החוגגים של הרוסים הצעירים בה בשעה שפרצה המלחמה! אלי, אלי, התלהבות זו מהיכן היא באה? לוּא שמעת את הנאומים החוצבים להבות אש!… מולדת, מולדת… המולדת בסכנה!… ואני עמדתי מאחריהם, כבן־בלי־שם, כּאסופי מן החוץ, שאין לו מה לאהוב, שאין לו על מה להגן בדמו עד סוף ימיו…

יחזקאל מקנא היית?

שמחה (אינו שומע.) ואם יהיה? ואם תהיה לי מולדת בזמן מן הזמנים? היתעורר בי אותו הרגש העז, אותה רוח־האלוהים החזקה, שפיעמה את הקטן בנערי בר־כוכבא? הן למן הימים הרחוקים ההם לא אינה עוד המקרה לידינו…

יחזקאל על האלוהים הגינונו גם כאן, בארצות הגלות.

שמחה אה, על האלוהים! למוּת בעד האלוהים – זאת ידענו. את האלוהים לא שכחנו. אבל את המולדת שכחנו.

יחזקאל ציוני אתה.

שמחה ברוסיה – שם נתחדש לבבי.

יחזקאל כלומר: שם נעשית לציוני. מתחילה היה עליך לומר כך!

שמחה ואני איך אמרתי?

יחזקאל אתה אמרת? יהודי טוב. יהודי טוב הוא למעלה מציוני.

שמחה אין למעלה מזה! ללכת ולשפוך את דמי – אין למעלה מזה.

יחזקאל בעד מה תשפוך את דמך?

שמחה ציון! אני אומר: בעד ציון.

יחזקאל ואני: בעד כול. גם בעד ציון, וגם בעד אוהלי הדל בתחום־המושב, בעד אבי ואמי ואחותי. להגן על דלוּתנו אנו צריכים, זו הדלוּת היהודית, שבלתה אין לנו עדיין כלום…

שמחה (בוחנו מתוך סקרנות.) התוכל?

יחזקאל כמדומני.

שמחה אומץ זה וביטחה זו מנַין לך? ולנסות? לנסות את כוחך לא עלה על דעתך?

יחזקאל אין לנסות את הלב, כמו שלא ינסה המאמין את אלוהיו… ואשר לי לעצמי – הנה כבר אינה המקרה לידי פעמים אין ספורות.

שמחה (תמיהָ.) מה, מה?

יחזקאל פעמים אין ספורות… לא אחת הורגתי כבר. לא על כבוד התורה דווקא… פעם בעמידתי על החומה… פעם בהילחמי על כבוד בת ישראל… ופעם – בשסותם כֶּלב ביהודי… אמנם אלה לא מיתות ממש, ואולם המוות עבר עלי – בחדרים הללו, בפינת־גן חבויה; נלחמתי – ואיש לא ראה, הפלתי חללים רבים ומַתי לא־אחת – ואיש לא ידע… כל זה עבר עלי, והייתי אמיץ, אביר־לב ועומד בנסיון.

שמחה (מתבונן אליו בעיניים מאירות ובהערצה.) האומנם?… (ברוח נופלת.) ואני – מעולם לא הרגשתי בכוח זה, ומאוד־מאוד חפצתי לדעת, אם ישנו בי… אתה, יחזקאל, יהודי טוב אתה באמת.

יחזקאל במה?

שמחה אתה… אין אתה צריך לנסות את לבך. אינך זקוק לנסיונות כלל. עתה… עתה מתבייש אנוכי להביט אל פניך.

יחזקאל שמחה!

שמחה זה האֶכספרימנט – כלום יש דבר מכוער ממנו? יהודי כמוני, יהודי צעיר כמוני, יהא מפקפק בכוחו להגן על שלו בשעת הסכנה!

יחזקאל בעל־הלכה אתה, שמחה, וההלכה דרכה באֶכספרימנטים. (לאחר הפסקה קצרה.) מי יודע… אולי אתך הצדק?

שמחה לא, לא… ומלבד זאת, עוד גדול עווני כנגד אבא.

יחזקאל מה עוד? שוב איזה שקר?

שמחה גרוע מזה… אבא מאמין בדבר־מה, ואני החרשתי, לבל תיכזב אמונתו.

יחזקאל מה הדבר?

שמחה לא בבית־חולים אהיה.

יחזקאל איך זה? הן רופא אתה.

שמחה אני חפצתי בקנה־רובה.

יחזקאל אל החזית?

שמחה אל החזית. מכיוָן שבחרתי באֶכספרימנט – יהי־נא אֶכספרימנט הגוּן… ואולם להגיד לאבי את כל האמת – לא עמד בי לבי.

תרשיש (בא משמאל ומלתחה בידו.)

שמחה (ליחזקאל.) אף לא הגה…

תרשיש עתה שמחה, נסה־נא והרימנה. התוכל?

שמחה (מניף אותה תנופה קלה.) הוקלה. ההוצאת מתוכה דבר?

תרשיש שמתי לתוכה כפלַים.

שמחה הכיצד?

תרשיש הוצאתי את כותנות־הבד ושמתי כותנות־משי תחתן.

שמחה חייל וכותנות־משי!

תרשיש הן רופא אתה, בבית־חולים תעבוד… הנה גם אסתר באה!

אסתר (נושאת ספלי קהווה ורקיקים על־גבי טס גדול.) היזהרו!

תרשיש היזהרו בספלי הקהווה הקטנים ועוגות־החמאה הגדולות! יפה, יפה. גם נאכל וגם נשתה. ואולם חכו כמעט־קט – כוס משקה אולי?

שמחה הנה יש פה אתי בקבוק יי"ש אמיתי, רוסי.

תרשיש יהי לך אשר לך! לכי־נא, אסתר, והביאי לי את שלי, את היהודי!

אסתר (ממהרת ויוצאת.)

תרשיש יהי לך אשר לך, הרוסי! משלי תשתה הפעם.

אסתר (מביאה בקבוק יין־שרף וכוסות, מעמידתם על השולחן.)

תרשיש מן היהודי היהודי הזה! כולנו נשתה! לצאתך, שמחה, נשתה כוס לחיים, ויאמינו־נא כולם, שאני מסכים לך באמת. (מרים את כוסו, מתבונן על סביבותיו.) יאדוויגה היכן היא? אם אין יאדוויגה כאן, לא אשתה! (קורא.) יאדוויגה!

יאדוויגה (קולה נשמע.( הנני, הנני! (באה וארבע־כנפות בידה.) ואת זאת? את זאת שכחתם לשים בתוך המלתחה? (צחוק.)

תרשיש “זאת”! “זאת”! קראי זאת בשם.

יאדוויגה ארבע־כנפות.

תרשיש יפה. עתה גשי הנה, יאדוויגה, וקראי אתנו יחד עוד מלה יפה אחת, שהיהודים ממתיקים בה את כוס המרורות.

יאדוויגה (מרימה את כוסה.) לחיים!

כולם לחיים! לחיים!

תרשיש לחיים, שמחה. השומע אתה? לחיים – לחיים ממש!

שמחה (בהתעוררות.) שוב אשוב, אבי.

תרשיש ברוך תהיה לי, בני, על הבטחה טובה זו.

שמחה שוב אשוב, יחזקאל… כל זה עבר עלי… זה־עתה… כמוך נתנסיתי ברגע זה, וראה… עמדתי בנסיון. יכולתי להם ונשארתי בחיים.

תרשיש מה אתם עוסקים שם בסתרי־תורה?… השמיעונו־נא גם אני!

שמחה בשורות טובות אנו משמיעים, אבי.

תרשיש את אלה אני מתיר לכם גם בלחש.

יאדוויגה הבו לי את המלתחה ואשים בה את ארבע־הכנפות.

שמחה למה? אני שׂם אותה עלי. (נוטלה מידה.)

יחזקאל המצאתו של יאניק!

שמחה אכן! (צחוק.)

תרשיש יאניק? זה בר־דעת הוא! הן זה דברי מאז: בר־דעת הוא!

המסך

המערכה השלישית

(אולם מרוּוח ומקושט יפה בבית תרשיש. דלת־זכוכית רחבה בקיר שביַרכתי הבימה יוצאת אל הגן. מימין – דלת לחדר אסתר. וילונות־החלונות השקופים מוּרדים. משמאל – דלת אל המסדרון. מפנים לבימה, לצד ימין, מֵסַב. בירכתי הבימה, בזווית משמאל – מזנון. השולחן והכיסאות באמצע.)

ימים מעטים אחרי המערכה השניה. – השעה השלישית אחרי־הצהרים.

תרשיש יושב נבוך בראש השולחן משמאל. אסתר – בראש השולחן מימין, לנוכח אביה. יחזקאל עומד נרגז וחיוור כסיד ליד אסתר. יאדוויגה – ליד תרשיש.)

יחזקאל אינני הולך! בשום אופן! השמעתם?

יאדוויגה אל ביתי אתי, אלי!

יחזקאל (מכה בשולחן.) לא! לא! לא!

יאדוויגה אנא, יחזקאל…

יחזקאל לא!

תרשיש (שהיה מחריש ופוסח על הסעיפים, בהביטו רגע בפני יחזקאל ורגע בפני יאדוויגה, כשואל מהם עצה, בא פתאום לידי החלטה.) אמנם… לא נלך. (קם, מחריש רגע ויושב שוב על כיסאו.) גם אני לא אלך, לא אטוש את ביתי.

אסתר הוי, אבי, כולנו נלך. אל יאדוויגה נלך.

תרשיש אל יאדוויגה אמנם נלך. נלך אליה סתם, ואולם לא עתה דווקא.

יאדוויגה עתה, עתה בואו! כולכם בואו! גם יאניק – גם הוא ביקשכם, גם דוֹדי שווידריצקי…

יחזקאל (לאסתר.) לכי לך אַת. וגם אתה, דודי. לך גם אתה.

תרשיש גזירה היא מלפניך?

יחזקאל (מתרגז.) לכו! לכו שניכם, אני אומר!

תרשיש אל תרים עלי את קולך, השומע אתה?

יחזקאל הם נסוגים לאחור. לכו מזה…

אסתר (ממהרת אל אביה ומתרפקת עליו.) נלך־נא, אבי!

תרשיש (חובק לה.) למה אתה מחריד את הילדה?

יחזקאל (מתחנן.) אנא, אל־נא תשגיחו בי. אני פה אהיה. אינני ירא!

תרשיש גיבור!

יחזקאל אף אמנם גיבור. הלא כך התפארתי כל הימים… לפני שמחה התפארתי.

תרשיש אין זאת כי־אם נשתגע… יאדוויגה, אסתר, מה הוא סח?

יחזקאל (מתחנן.) עשו־נא זאת למעני ולכו מזה. אנא דודי, דודי רחימאי. גם אַת, אסתר. למעני עשו ולכו עם יאדוויגה… כי ירא אני מאוד… לא לעצמי אני ירא, רק לכם – אולי לא אוּכל להגן עליכם… (צועק.) להגן, להגן עליכם לא אוּכל!… כשיבואו אלה בהמון כולם יחד, ויתפרצו אל הבית הזה בקולות פראים… המון גויים…

תרשיש (חובק לאסתר.) למה אתה מפחיד את הנערה?

יחזקאל אני מתרה בכם מראש: אל תבטחו בי, אני לא אגן עליכם!

תרשיש אל תגן! אל־נא תגן! הביטו וראו את המֵגֵן ואת המושיע הלזה! – שמע־נא, אתה גיבור־חיל! אני – אם כך ואם כך פה אֶשאר. אם תלך ואם לא תלך. אני את ביתי לא אֶטוש!

אסתר הוי, אבי…

תרשיש אל הבית הזה לא יבואו. ואַת, ילדתי, אַת ויאדוויגה, אחוזנה אשה ביד אחותה ולֵכנה לכן לאט־לאט, כיוצאות לרוח הים, אל הכפר לכנה.

יאדוויגה כך נעשה. (מאיימת על יחזקאל.) זכור לך זאת!

תרשיש (נבוך.) אל הבית הזה לא יבואו.

יאניק (בא מן המסדרון.) צפרא טבא!

כולם (מלבד יחזקאל.) יאניק!

יאניק באתי אליך, יאדוויגה. לקחתך הביתה באתי.

יאדוויגה) ממהרת אל אחיה, פונה אליו בלחש.) בקש את כולם, יאניק, את כולם.

יאניק אתם מפחדים? אָה, הרי הוא נסוג לאחור, איש־מוסקבה. קיבל מנה אחת אפיים! מלאכת האשכנזי נקיה… בואו, אם רוצים אתם.

יאדוויגה (מתוך רוגז עצור.) איך אתה מבקשם, יאניק?

יאניק בבקשה. יש לנו מרתף. אפשר להחבא ולישב שם… אמי־זקנתי מספרת כי במרתף זה כבר התחבאו יהודים פעם אחת. בואו!

יאדוויגה (נרגזה עוד יותר.) איך אתה מבקש?

יאניק בואו. (לאסתר.) אַת, אסתרה, רצויה לנו, על־כל־פנים.

אסתר רב תודות לך, אדוני, ואולם… (אל תרשיש.) גם אני, אבי, גם אני פה אהיה, בבית.

תרשיש (קם, נושם תכופות וכבדות, מניע בשתי כנפות בגדו, כמי שמשיב רוח.) אוף! חם, חם היום. האם לא כך, מר שווידריצקי?

יאניק לאו־דווקא.

תרשיש לא חם לך… השמעת, יחזקאל? הנה כי לא חם לו! (מניע כנפות בגדו.) אוף! אוף! בבקשה, קרב־נא הנה, איש צעיר. (נוטל כיסא מאצל השולחן ומעמידו באמצע החדר לידו הימנית.) פה, פה. שב־נא.

יאניק (מביט קצת בזקן ובכיסא ויושב עליו בזהירות מיותרת.)

תרשיש (בקול לא־רם. כמדבר רק אל יאניק.) כסבור אתה, שאנו יראים?

יאניק אמנם כן. היהודים יראים היום.

תרשיש סבור אתה?

יאניק הרי הם נסוגים לאחור!

תרשיש ובכן? מה משמע? וכי מי ביקש מידם שיסוגו? לדידי – לא יסוגו! אני – אין לי לירוא פה כלל. כלומר… (מביט בעיניים תמהות אחרי יחזקאל, שקם והלך אל הפתח.) אתה הולך מזה, יחזקאל?

יחזקאל עוד מעט ואָשוב.

תרשיש שוב, שובה.

יחזקאל (יוצא.)

תרשיש הרי לך זה – (שולח ידו לעבר הדלת לאחר שיצא יחזקאל) – דל־פנים, לכאורה, יושב־אוהל, כמעט שלא מן הישוב, כל ימיו הגה רק בספרים, בשלכם ובשלנו, – ואף על פי־כן יִראָה אין לו! חיוורת פנים זו באה לו רק משום שהוא רע ביותר – איש צר ואויב, שונא הוא את הבריות הללו שלך הנסוגות שם לאחור תכלית שנאה, ואולם ירֹא לא יירא אותם… אסתר – גם היא אין לה מה לירוא מפניהם. נערה היא, מה רעה עשתה להם? ואנוכי? אנוכי לא כל־שכן! (מַישיר גבו מתוך ישיבה, הריווח שבינו ובין יאניק נעשה גדול משהיה, מחריש ומעביר ידו על זקנו.) הבט־נא אל פני, איש צעיר, התראה?

יאניק מה?

תרשיש זה הזָקָן… ארוך הוא, האף אין זאת? זקן ארוך ורחב. הזקן – (נמשך וגוחן בחצי גופו אל יאניק ומשפיל קצת את קולו) – הזָקָן היהודי נוח הוא וטוב, לכאורה, אפשר להעביר עליו יד ולהחליקוֹ. רצונך – שים ידך באמצע והפרידהו. חלקהו לשנים. קצה אחד לכאן וקצה אחד לכאן… ואולם לפעמים יש אשר, אשר… על דבר גזירת ת"ח, אדוני הצעיר, על דבר מעשה חמילניצקי, שמעת?

יאניק זה הקוזאק?

תרשיש הקוזאק, הקוזאק. בימיו היה הדבר ובאחד מעושי רצונו. בבוקר לא־עבות אחד מתדפק קוזאק בבית יהודי. בעלת־הבית יושבת מבפנים וכאילו לא שומעת. אומר לה בעל־הבית: “פתחי לו בריינה!” – “הא כיצד? בן־אדם זה הן רוצה להרע לנו!” “פתחי לו – אנחנו נעמוד על נפשנו”. – “מה משמע: נעמוד על נפשנו? במה? במכתש־הנחושת שמא? משקלו גדול ביותר, ויש בו משום סכנה. במנורת הכסף? לכבוד שבת היא, וחבל על כלי־קודש זה. במטאטא? כלי־זינה של אשה הוא. במה איפוא תעמוד על נפשך, בינֶם? הבית ריק”… – “פתחי, בריינה, יש כאן על מה לסמוך”. – “מה יש לך כאן?” – “הזָקָן, זקני אתי הוא. פתחי!”

יאניק הוי, כמה מגוחך! ספר!

תרשיש מגוחך, האף אין זאת?

יאניק אותו מעשה בזָקָן.

תרשיש (מחריש רגע, מחליק את זקנו.) היזהר בו, איש־צעיר, היזהר בו בזקן יהודי… ובכן, הוא אומר לה: “פתחי!” והיא ממאנת. והרי הוא נותן עליה בקולו: “פתחי, בריינה!” – עמדה ופתחה הדלת, והקוזאק מתפרץ אל הבית פנימה. קוזאק שהתפרץ לביתו של יהודי – מה יעשה? ראשית דבר – הראי: קם על ראי־הזכוכית ומנפצוֹ. הזקן מחשה. הראי, אם כי מלוטש היה, אינו אלא ראי. ראה אותו בר־נש את קאפוטתו של בעל־הבית – בגד שנתיַשן אמנם, אבל בגד שלם וטוב – תלויה עם סודרה של בעלת הבית ועם הקרינולינה של הבת – וקרָעָם. והזקן רואה ומחשה… לאחר שכילה מלאכתו בכלי־הבית – לא נתקררה דעתו עד שנתן עיניו בבעלת־הבית עצמה. בזו הזקנה, בבריינה – לא בה גופה, אלא בפאה נכרית זו שבראשה. אחז בה ביד גסה, כדי להשמיטה מעל קדקודה דווקא. הזָקָן – אוחז בשני קצוות זקנו ומפרידם.

יאניק (מזיז קצת את כיסאו מתוך ישיבה לאחור.)

תרשיש פאף! פאף! הזָקָן ירה.

יאניק הזקָן? מה אתה סח?

תרשיש (מרחיב עיניו, מבליט גבותיו ושפתיו כנגדו ומניע בראשו. לאחר רגע.) כך, ידידי, הוא ירה. הזקָן ירה.

יאניק (תוהה.) וזה… זה האיש… הקוזאק?

תרשיש זה? לארץ נפל.

יאניק מת?!

תרשיש מת? וכי מי זה אומר מת? זקנו של יהודי אינו הורג נפשות. מלבד זאת היה כאן משום סכנה לעיירה. עיירה קטנה מלאה יהודים. הוא נפל לארץ, לא מת ולא חי; צמרמורת אחזה בו ולא הרפתה ממנו כל הימים. אימת הזָקָן ביעתתו.

יאניק ירה יָרָה!

תרשיש) אוחז בזקנו בשתי ידיו.) יָרָה.

יאניק (קם ממושבו ועובר מהר למקום אחר.)

תרשיש (מתרומם אף הוא ממקומו והולך אחריו לאט־לאט, כשהוא אוחז בזקנו.) חם, חם היום, עול־ימים.

יאניק (סובב אל השולחן.) חם עד מאוד… הנני ואצא קצת הגנה.

תרשיש בורח אתה? פחד זקני נפל עליך?

יאניק (עמד, מהסס קצת.) וכי גם זה – גם שלך? גם הוא כך?

תרשיש כולם, כולם הרי הם כך. כל זקָן יהודי – פּיף! פּאף!

יאניק (צונח לאחור ויושב על המסב.)

יאדוויגה (צוחקת מתוך התמרמרות.) אי לך, אידיוט שכמותך!

אסתר (צוחקת אף היא.) מר שווידריצקי נבהל באמת!

יאניק אצל היהודים גם זה ייתכן… אמי־זקנתי כבר ספרה לי מעשה דומה לזה. פעם אחת בחג פסחם של הללו… אוף! כמה חם פה!

תרשיש אני כאן ואמו־זקנתו שם – שנינו, יאדוויגה, נעשהו לכלי שלם… נצא, נצא הגנה. (יוצא לגן. אסתר יוצאת אחריו.)

יאניק (תופס את אחותו בידיה מאחוריה, בלכתה אחרי אסתר.) יאדוויגה, הביתה! הם באו כבר, בכפר חם.

יאדוויגה (נבעתה.) מה אתה סח?

יאניק נלך מזה.

יאדוויגה (מביטה בו רגע דומם.) כמה מכוער אתה!

יאניק יהודיך יפים ממני.

יאדוויגה מה עשו לך האנשים האלה?

יאניק מה את רוצה עוד? נעניתי לך בבואי וקראתים אלינו.

יאדוויגה אף אמנם קראתם, שמעתי.

יאניק זה אופן דיבורי אני. לא למדתי כמוך להמתיק דברים עם יהודי.

יאדוויגה מדברת אני אתם בה בלשון שאני מדברת אל שאר בני־אדם.

יאניק יש בני־אדם ויש יהודים…

יאדוויגה ואני לא כך… יש בני־אדם ויש – בן־אדם מגונה כמוך!

יאניק יהודיה!

יאדוויגה אסתרקה, אם כי יהודיה היא, הלא ישרה בעיניך!

יאניק כן, על־פי דרכי, כמובן.

יאדוויגה אתה אוהב אותה, נבל, – הלא אוהב אתה אותה?

יאניק אף אמנם. ואם יקרה המקרה ואלה יבואו העירה…

יאדוויגה מה? מה?

יאניק יבואו־נא אלה, ויתרחשו־נא אותם הדברים שידעתים עד עתה מפי השמועה בלבד… אז אדאג לה, ככל אשר אוּכל, להצילה.

יאדוויגה (פניה אורו קצת.) תציל אותה?

יאניק אציל, אך לא חינם.

יאדוויגה (מכה אותו על הלחי.) הא לך!

יאניק (ידו על לחיו. עומד רגע נדהם.) גם זה ישולם. אסתר תשלם.

יחזקאל (שב מן הרחוב ובידו עתון.)

יאדוויגה יחזקאל חביבי! גם אני אתכם אהיה. פה אהיה. וזה – אל־נא תדבר אתו מטוב ועד רע!

יחזקאל (מתבונן אל שניהם רגע, פונה אל יאניק מתוך קידה קלה ובתנועת־נימוס יתירה.) מר שווידריצקי –

יאדוויגה (רוקעת ברגלה וצועקת.) אל תדבר אתו, השבעתיך!

יחזקאל (ליאניק.) החייל הרוסי, אם חפצת לראותו, הרי הוא כאן. בעיר הוא.

יאניק כבר בא? האומנם? אצא ואראה במחזה. (יוצא.)

יאדוויגה מדוע דיברת לריקא זה?

יחזקאל חולשה היא בי שלא להישמע לך. חפצתי להיות לאחיך כמבשר. בשורה טובה הבאתי לו. (אחרי רגע של דממה.) לכי, יאדוויגה, שובי לביתך.

יאדוויגה פה אהיה.

יחזקאל (משליך מתוך רוגז פנימי את העתון על השולחן וסר הצדה.)

יאדוויגה (ניגשת אליו ואוחזת אותו בידיו.) כמה רע אתה, הוי, כמה רע! רע ופיקח.

יחזקאל (בבת־צחוק קלה וברוגז נראה לעין.) גם פיקח… לוּא פיקח הייתי – לא נתתי עתה את אחיך לצאת מפתח ביתנו החוצה.

יאדווגה וכי מה?

יחזקאל הלא יצא לראות במחזה.

יאדוויגה (נבוכה.) ובכן? מה ענין זה?… לְמָה אתה חושש? (צועדת מתוך מבוכתה צעד לאחור.)

יחזקאל חושש אני… לא רק לראות במחזה יצא…

יאדוויגה (נתאדמה כולה.) ז’יד!

יחזקאל (מתבונן אליה דומם. פניו הולכים ומחווירים. רוצה לומר לה מה ואינו אומר כלום. סר אל החלון. הפסקה.)

יאדוויגה (התאוששה לאחר רגע, רצה אליו, נופלת על כתפו ומפייסתו מתוך דמעות.) יחזקאל שלי, היקר, סלח לי… אך אמת היא זאת, אמת, אמת… יאניק זה מסוגל לכך… לא מרוע־לב אלא מחוסר־לב… זה עתה הכיתיו לחי! לאן יצא?

יחזקאל לא אדע.

יאדוויגה (ממהרת ויוצאת החוצה.)

יחזקאל (מביט אחריה זמן־מה גם לאחר צאתה. קרב אל השולחן פותח את העיתון וקורא בו.)

אסתר (מתוך הגן.) יאדוויגה! (נכנסת. על מפתן החדר.) איה יאדוויגה?

יחזקאל יצאה.

אסתר לך אל אבא, יחזקאל. איני יודעת מה היה לו היום!

יחזקאל (מניח את העתון מידו ויוצא לגן.)

אסתר (פותחת את הגליון, פורשת אותו על גבי השולחן, גוחנת עליו ועיניה תועות בו. הפסקה ממושכה.)

תרשיש (שב מן הגן ויחזקאל אחריו.) הנחת פה את העתון? – ראה גם ראה, בידי מי נפל העתון היהודי! הגידי־נא לי, אסתר, מאימתי נעשית קרובה לאותיות המרובעות? תני לי את העתון.

אסתר (מקפלת את העתון ומצפינה אותו מאחריה.) אל־נא תקרא בו, אבי. רק מכאובים יגרום לך. אתה קורא בו ונאנח.

תרשיש על קשי ימינו אני נאנח, בתי, על קשי ימים אלה שהגיעונו.

אסתר אל תקרא בו היום, אבי.

תרשיש תניהו לי – אין להעלים עין מצרותינו. אנחנו צריכים לדעתן, כולנו צריכים לדעתן. תני לי את העתון, בתי!

אסתר הלא ידעת כבר את הכתוב פה. הם נסוגים לאחור.

תרשיש הם נסוגים לאחור – ובכל מקום שהם נסוגים, שם נשמע קול ברמה, קול תמרורי אחינו… על־פני כל הדרכים הוא נישא… אוי להן לצאן אובדות אלו, לשיות הנידחות, שהקיפתן הסערה! הם נסוגים לאחור – ובכל מקום בואם, שם ישובים נמחים, שם קהילות קדושות נחרבות, שם נער וזקן, אבות ואמהות יוצאות בגולה, מורדפים על צוואר… תני לי את העתון, בתי!

אסתר אל־נא, אבי.

תרשיש תני לי בתי, תני, רחמניה. אראה בעיני את הרעה. הנה היא הולכת, היא באה, ואין מיָדה מציל. חמת אלוהים ניתכה על ראשינו. את אשר קראנו בספרים מדורות עברו, את אשר אבותינו סיפרו לנו – אותו נראה בעינינו היום. יהודים נקברים חיים, רבנים מוּקעים על עץ, חתנים וכלות מוּבלים יחד להרג… הבי לי את העתון!

אסתר לא אתננו לך – אקרעהו!

תרשיש (נותן עליה בקולו.) את העתון!

אסתר (מניחה את העתון על השולחן.)

תרשיש (מושך ביד רועדת את העתון למקום עמדו, מחפש ומחפש מתוך רגשנות בכיס בגדו שמאחוריו את משקפיו, מוציאם לבסוף, מרכיבם לחוטמו, לוקח את העתון בידים רותתות ויוצא לחדר אסתר.)

אסתר (יוצאת אחריו נפעמת.)

יחזקאל (נשאר רגע על עָמדו, קרב אל החלון, נשקף בעדו זמן־מה, עוזב פתאום את מקומו ורץ אל הדלת, סוגרה פעמַיים במפתח וחוזר בצעדים כבדים אך בלתי־בטוחים. עומד באמצע החדר. אחרי ישוב־דעת הוא שב אל הדלת, חוזר ומסובב את המפתח בפי המנעול, פותח את הדלת וסוגרה, כדי להיוָכח אם פתוחה היא, שב חיוור ויושב על המסב. – הדלת נפתחת ברעש ושלושה אנשים מתפרצים אל הבית: אופיצר של קוזאקים, פקיד־צבא וחייל. החייל נשאר ליד הדלת, כעומד על משמרתו.)

האופיצר פה?

יחזקאל מה פה?

האופיצר (קרב אליו.) יהודי?

יחזקאל (קם מעל המסב.) יהודי.

פקיד־הצבא (קופץ כנגדו מאחרי האופיצר.) הוציאם אלינו! הוצא אלינו את האשכנזים!

יחזקאל (מביט בו דומם, בקול יבש.) אין כאן אשכנזים.

האופיצר כך הם כולם! כאילו נדברו כולם יחד. שפה אחת להם: אינם! אין אשכנזים! – התדע לך, כי בעבור זה נידונים לתליה? כן, כן! כל האומר: אין כאן – אחת דתו להיתלות!

יחזקאל (מביט בו, מחשה, חוזר ויושב על המסב.)

פקיד־הצבא שמא יש לך בת? גם בת לרצון לנו. בת או אחות. אחת אנחנו שואלים ממך: אשכנזי או חייקה. (פונה לפתע אל האופיצר.) איוואן קירילטש, כדאי היה להריחו במתנת־יד אחת על הלחי.

האופיצר (נתקל בעיני יחזקאל, הופך ראשו אל פקיד־הצבא.) חכה כמעט רגע.

פקיד־הצבא רק אחת, רק פעם אחת, אחרי שנכנסנו לביתו.

האופיצר עוד תספיק.

תרשיש (בא מחדר אסתר, משתומם תחילה למראה עיניו. תמהונו עובר כרגע, אך עיניו עדיין מתרחבות והחרדה מציצה מתוכן.)

פקיד־הצבא (ראהו כדמות חזיון נפלא.) הרי זה!

תרשיש (עונה כהד לקול פקיד־הצבא מתוך תנועת־ראש ומבלי אשר ירגיש בזה.) הרי זה…

האופיצר (מתבונן אף הוא רגע אל תרשיש, מעביר ידו בחרפה על פני יחזקאל ממעלה למטה.) גם זה יהודי! הוא – מראה על תרשיש – יהודי! יהודי להתפאר!

פקיד־הצבא (קרב מתוך ריצה אל תרשיש ושומט כיפתו מעל ראשו.) את היארמולקה הסֵר!

יחזקאל (קופץ ממקומו, ממהר אל תרשיש.)

האופיצר (אוחזו מאחוריו בעורפו תוך כדי ריצתו.) לאן? (אל החייל.) כפתהו!

חייל (מתנפל על יחזקאל מאחוריו.)

יחזקאל (מפנה ראשו, מסתכל רגע בפני החייל, נאבק אתם.)

פקיד־הצבא (בא לעזרתם, בועט ביחזקאל ברגלו.)

יחזקאל (חדל בו ברגע מהיאבק אתם, אינו גורע את עיניו הקופאות מפקיד־הצבא.)

החייל (מפשיל את ידי יחזקאל לאחוריו וקושרן בחבל.)

האופיצר כפתהו, כפתהו. אחר־כך נראה.

פקיד־הצבא ראה־נא, איך לטש זה את עיניו! עוד רגע ויבלעני! (דוחף אותו באגרוף בחזהו.) שב ודום!

יחזקאל (יושב על המסב מתוך נפילה לאחור.)

תרשיש (לוחש לעצמו נדהם.) הנה זה בא… הנהו…

האופיצר (אל תרשיש.) הוי אתה, קרב הנה!

תרשיש (נשמע לו שלא מהכרה ופוסע פסיעה אחת.)

האופיצר שלושה דברים אנו שואלים ממך. חזקה על יהודי, ששלושה דברים מצויים בביתו: אשכנזי מתעלם, כסף ובת.

תרשיש (פתאום בקול מצַווה.) התירו אותו!

האופיצר (ברמיזה אל פקיד־הצבא, מחייך ומניע ראש לעבר תרשיש.) מה הפקודה הזאת בעיניך?

פקיד־הצבא (מזדקף כנגד תרשיש מעשה חייל.) שמעתי, רום־מעלתך!

תרשיש (נותן עליהם בקולו.) התירו אותו כרגע!

האופיצר (נרתע קצת לאחוריו מתוך יראה מעוּשה ומתוך צחוק עצור.) מה נורא האיש הזה!

תרשיש (מתיאש.) הנה כי לא ישמעו לי, יחזקאל, לא יחפצו שמוע לי!

האופיצר (ניגש אליו פתאום, תופס בזקנו ומושכו אל הכיסא.) שב!

תרשיש (צונח בכל כובד גופו על הכסא. עיניו רחבות ונבוכות. מתאושש כרגע, מזדקף קצת על מושבו, מתקן בזהירות את שׂער זקנו שנפרע, כשהוא מתבונן בו בדאגה, מחליק עליו בידו, מביט לצדדים ושואל, מבלי פנות לעברו של יחזקאל.) הראית, יחזקאל?

יחזקאל (זוקף ראשו ופניו כלפי התקרה.) לא! לא! לא ראיתי!

האופיצר (אל פקיד־הצבא.) אולי תסור ותראה. מה יש ליהודי בחדר הסמוך? (מרמז בידו לחדר אסתר.)

פקיד־הצבא (פונה ללכת.)

תרשיש (קם במלוא קומתו.) עמוד!

פקיד־הצבא (עמד, מביט כשואל אל תרשיש.)

האופיצר מה נזעקת?

תרשיש עמוד, נבל. שם בתי!

האופיצר הנה כי כן! בת יש לך – ואתה מחשה!

תרשיש (מתנודד קצת בקַרבו אל פקיד־הצבא.) עמוֹד! אל תמוש מן המקום הזה! אני האב! אני שַעְיָה! (לעבר יחזקאל.) מה שמו? מה שמו?

יחזקאל שיילוק.

תרשיש שיילוק! אני שיילוק, אבי הבת – אני את בשרכם אדוש, את עורכם אפשיט מעליכם. אני שיילוק! (מניע בידיו לכל עבר, מתנודד וכורע תחתיו.)

האופיצר (תופסו שוב בזקנו ומושכו אל הכסא.) שב תחתיך!

תרשיש (יושב מַשמים בזקנו הפרוע. אחר־כך הוא מפנה את ראשו כלפי הדלת של חדר בתו, בקול רך וענוג.) אסתר שלי, רחמניה, אסתר שלי, ילדתי, קטנתי, חמדת לבי אשר אהבתי.

פקיד־הצבא לעזאזל! יהודי זה – עוד יוסיף אש למדורה, הנני אליה! (ממהר אל הדלת.)

האופיצר (קופץ מכיסאו ועוצרו בקול שאגה.) עמוד!

פקיד־הצבא (עומד ומחזיר אליו פנים תמהים.)

האופיצר (לאחר רגע של דממה, במנוחה ובמתינות.) הוא – (מראה על תרשיש) – יביאנה. הוא עצמו. (אל תרשיש, כשהוא דוחפו ביד גסה.) לֵך והָבֵא אלינו את בתך.

תרשיש (כמתעורר.) מה?

האופיצר גם חֵרֵש הנך! (גוחן אל פניו, ובקול רם.) את בתך הָבֵא אלינו!

תרשיש (עושה אוזניו כאפרכסת, מתאַמץ להבין את אשר שמע, ממשמש בכף־ידו בקרחתו.) בתי…

האופיצר לך והביאנה הנה!

תרשיש (נותן עיניים קופאות באופיצר.) שמעת, יחזקאל?

יחזקאל (בראש זקוף ובפנים נטויים למעלה.) לא… לא שמעתי… לא שמעתי דבר.

פקיד־הצבא זה הזקן מתנהל בכבדות… איוואן קיריליטש, הנני ואלך אני. אני אמלא שליחות זו בחשק יותר נמרץ.

האופיצר לא, כי הוא!

תרשיש השומע אתה, יחזקאל?

האופיצר) מצביע על תרשיש.) רק הוא! הוא! הוא!

יאדוויגה (באה משמאל, מן הרחוב, ניצבת על סף הבית כהלומת־רעם, מתבוננת על סביבותיה, פוכרת חרש כפיה על חזה, דובבת לעצמה.) מוסקבאים! (האופיצר ופקיד־הצבא מביטים בתמהון על זו שנכנסה.)

האופיצר מכאן?

יאדוויגה (עוברת מתוך ריצה לחדרה של אסתר וסוגרת אחריה הדלת.)

האופיצר (מביט אחריה רגע.) גם זו בת?

תרשיש (מבולבל קצת.) בת?

יחזקאל נוצריה היא.

תרשיש (מתאושש פתאום.) כן, נוצריה היא… אל תגעו בה… נוצריה היא…

האופיצר לא תעמוד לך ערמתך, יהודי. (שולף חרבו מתערה.) הבה את בתך הנה! הביאנה! (מתנפל על יחזקאל.) זה בן?

תרשיש (מניע בראשו, בקול דכא וברוח נופלת.) בן, בן…

האופיצר אתה אוהבו?

תרשיש אני אוהבו, אוהבו…

האופיצר (מניף את חרבו מעל לראש יחזקאל). את בתך הבא!

תרשיש (פונה ללכת.)

יחזקאל (קופץ ממקומו, כדי לרוץ אחרי תרשיש.) הוא משקר!

פקיד־הצבא (דוחפו באגרוף.) שב!

יחזקאל (נופל אחורנית ויושב על המסב.) הוא משקר לך, דודי, הוא משקר… לא יהרגני!

תרשיש (מחזיר אליו את פניו ועומד.)

האופיצר (מניף שוב את חרבו מעל לראש יחזקאל.)

תרשיש (פונה שוב ללכת.)

יחזקאל (קורא אחריו בכל מאמצי כוחותיו.) שקר הוא דובר! שקר!

תרשיש (עומד מלכת, מחזיר פנים נבוכים ומתעוותים אל יחזקאל.)

האופיצר (מניף את חרבו על ראשו פעם שלישית.)

תרשיש (ממהר אל הדלת של חדר אסתר.)

האופיצר (רץ אחרי תרשיש ומעכבוֹ.) יהודי!

תרשיש (מתפלץ, מפנה אליו את פניו.)

האופיצר היכנס אתה יפה, בוא עמה והציגנה לפנינו בחן ובטוב טעם. המבין אתה? בטוב טעם! (נוקש אצבעו.) כאשר אהבתי!… כך תעשה לה וכך תיכנס… (רומז לפקיד־הצבא. הלה ניגש אליו. האופיצר מחבקו ביד רכה על כתפו, אוחז בידו השניה בזרועו, גוחן אליו בפנים מאירות, כמעט שוחקות, מתוך השתחוויה קלה.) ככה! כה תבואו וכה תעמדו לפנינו, וכה תאמר: הרי בתי לפניכם!

תרשיש (נופל אחורנית ונשען בדלת. יוצא ברגליים כושלות.)

האופיצר (אל יחזקאל, בלחש אך דבריו ברורים.) ואותך אמית. אם כך ואם כך – אותך אמית.

יחזקאל (נמשך אליו וקורא לו בתנועת ראש אל המסב). לרגע.

האופיצר מה לך?

יחזקאל רק לרגע.

האופיצר (קרב אליו.) מה?

יחזקאל (בפניו ממש, מתוך שנאה עזה.) דוסטוייבסקי!

פקיד־הצבא הוא מחרפך!

האופיצר דומני.

פקיד־הצבא זה יהס אותו בין־רגע. (מוציא מחגורתו את רובהו.) האכה, איוואן קיריליטש?

האופיצר לא עכשיו, עוד יש זמן. יראה עוד משהו על אדמות.

פקיד־הצבא (משיב את רובהו אל נרתיקו.) הזקן מתמהמה שם… אלכה־נא ואראה.

האופיצר לא, לא… הוא! האב בעצמו. זה מעורר יותר, פיקאנטי יותר.

יאדוויגה (באה מחדר אסתר, מושכת אחריה את תרשיש הזקן.) בוא, אבי, בוא ונחני, אבי!

תרשיש אל־נא יאדוויגה, אל תמשכיני אחריך, בתי, כוחי עזבני. (אל האופיצר ואל פקיד־הצבא.) לא, לא אורחי, לא יקירי, לא בתי היא, אל תרעו לה.

יאדוויגה אוי, אבי… הנה תש כוחך, לך, לך ונוחה שם מעט. (דוחה אותו ביד רכה שוב לחדר אסתר, סוגרת בעדו את הדלת, מחזירה פניה ומתבוננת על סביבותיה.) הנני.

האופיצר את?

יאדוויגה (שואפת רוח.) הבת.

יחזקאל לא אמת. נוצריה היא!

יאדוויגה (כאילו זה עתה ראתהו.) יחזקאל! (רוצה לקרב אליו.) הנני ואתיר אותו.

האופיצר אינני מרשה!

יאדוויגה (מנערת כפיה כמתחרטת.) לא, לא! לוּא יהי כדבריך!… ועתה, אדוני אנשי־החיל, עתה מה?

האופיצר את הבת!

יאדוויגה (מכה בידה על חזה.) הנני!

יחזקאל לא אמת!

יאדוויגה קחו־נא את זה מכאן. אחי הוא, והרי הוא מֵגֵן עלי.

יחזקאל לא אחותי היא.

יאדוויגה קחוהו – את חתני קחו מכאן. להציל את כלתו הוא אומר.

יחזקאל כלתי… כלתי… (קורא מתוך יאוש.) לא, לא כלתי היא!

יאדוויגה (ממהרת אליו, בקול ענוג ורך ובא מן הלב.) יחזקאל, גם לא כלתך? (נופלת על צוואריו, נושקת לו במצחו, בלחייו, בעיניו, ועל פיו.) ראו, אף ראו. הן לא נושקים כך לאדם זר.

יחזקאל (ראשו מופשל לאחוריו על משען המסב.) יאדוויגה… יאדוויגה… (סוגר עיניו כמתעלף.) יאדוויגה, אחותי כלה…

האופיצר (שואג פתאום.) את בתך הבה, הזקן!

יאדוויגה (ניתקת בו ברגע מעל יחזקאל.) הס, הס, הנני! שב פיטרושה! (אוחזת את האופיצר בשתי זרועותיו ומושיבתו על הכיסא.) שב! (דוחפת גם את פקיד־הצבא בידה האחת.) גם אתה, זאטוטי, שב!

פקיד־הצבא אני סר למשמעתך, יהודיה קטנה! (יושב על הכיסא.)

האופיצר (מפויס קצת.) כלום בתו אַת?

יאדוויגה בתו! בתו! בתו! ובכן, הילולה תהיה לנו היום, הילולה וחינגה! מה חפצכם? יין? יי“ש? – יי”ש! (ממהרת אל המזנון, פותחת אותו בתנועה אחת.) יי“ש, יי”ש נשתה! (מוציאה משם בחטיפה בקבוק יין־שרף וכוסות; אחדות מהן נופלות מידה לארץ ונשברות; מעמידה את הבקבוק והכוסות על השולחן ומוזגת לשניהם.)

האופיצר יפה! גם את שתי!

יאדוויגה כמובן! גם אני. (מוזגת לעצמה. שלושתם שותים.)

האופיצר (ממלא את כוסו פעם שניה, מגיחה אל קרבו ומציג את הכוס ממנו והלאה.) תכזבי לי, יהודיה קטנה. לא אַת הבת!

יאדוויגה (נבוכה, ממהרת וממלאה שוב הכוסות.) אני! אני! אני!

האופיצר (לאחר ששתה אחת ושתים.) לא אַת זאת!

יאדוויגה (קמה נרגזה. מסתכלת בו בשנאה. קופצת פתאום ויושבת על ברכיו של האופיצר.) אמרתי לך: הבת – הרי בת אנוכי! (שולחת ידה ומדגדגת באצבע את פקיד־הצבא.) ואתה, גרגרן, מלא את הכוסות גם לנו! רק לכוסו הוא דואג!

האופיצר (נמשך בשכרונו אל שפתיה. עיניו שוחקות ומעולפות אֵד של שכרון. מתפנק לפניה כתינוק.) לא, לא אַת הבת.

יאדוויגה אם כן – אכך לחי! (סוטרת אותו על לחיו. נבהלת מקול המכה ומתקנת את המעוות.) אחת גדולה ואחת קטנה – בלחי זו… קטנה עד מאוד.

פקיד־הצבא (מגיח אל קרבו כוס אחר כוס.)

האופיצר (נהנה ומתפנק.) לא אַת ה־ב־־ת! אך ריבה טובה אַת, אש־להבה… (קם פתאום מכיסאו, נרגז וכועס למראית עין.) הוי, ז’יד!

יאדוויגה (צנחה מעל ברכיו בקומו, נרתעת ממנו והלאה, מתבוננת בו רגע בפחד, נופלת על צוואריו.) אנא, מחמדי… בת היהודי אני! כלום לא תכיר בי? הלא תבוש!

האופיצר בתו… אמת דיברתּ…

יאדוויגה אם כן, למה זה, למה… האם לא טובה אני בעיניך?

האופיצר את טובה בעיני, טובה את, לביבתי… (דבק בה ונושקה בצווארה, נתלה שיכור בכתפה, כאילו נרדם רגע. ניעור לפתע־פתאום ושואג בקול צרוד:) הוי, ז’יד!

יאדוויגה שוב?

האופיצר אני לא כלום… אני רק להנאתי… (צוחק, הולך ועומד באמצע החדר, מניח ידיו על כרסו, צועק בקול צרוד וצורם אוזניים.) הוי, ז’יד!

יאדוויגה חדל! את גולגולתך ארוצץ!

האופיצר צאי במחולות, נערה!

יאדוויגה במחולות? יפה… יפה… הנני ואצא במחול! (מחבקה אותו.) רקוֹד גם אתה עמדי?

האופיצר לא אנוכי… אני אביט. (יושב.) הוא – (מראה על פקיד־הצבא) – הוא ירקוד!

יאדוויגה לוּא יהיה כן, אני גם עם השטן אָחול! (קרבה אל פקיד־הצבא.) – בוא, עוללי, בוא, ואנקו, ונחול… שותה אתה? שתה! שתה!

האופיצר (שולח בשכרונו את ידו אל מול החייל העומד ליד הדלת.) אתו!

יאדוויגה ולוּא גם אתו… הוי, הוי, בן־חיל! כמעט לא ראיתיך. נחבא אתה אל הכלים. מה־זה היה לך, דנילא?

החייל אני לא דנילא, אני גברילא.

יאדוויגה גברילא! גברילא! מה זה היה לך, גברילא, כלום אין את נפשך להשתעשע?

החייל אנחנו – אחר כך… ראשי הצבא לחוד ואנחנו לחוד…

יאדוויגה (פונה כה וכה, רצה אל יחזקאל.) בוא אתה, יחזקאל. צא אתה עמדי במחולות! הם אינם יכולים. ואני – לחול אני רוצה!

יחזקאל עייף. גם אני לא אוּכל.

האופיצר צא במחולות, צא! גברילא, הקימהו על רגליו. חיש!

החייל (ניגש אל יחזקאל, דוחפו בצלעו.) התנער!

יאדוויגה (קופאת פתאום נבהלת על מקומה, עיניה רחבות ולטושות, מורטת שערות ראשה. שערותיה מתפזרות.) אוי לי, מה עשיתי!

יחזקאל (קם לפתע.) אני חל.

יאדוויגה (נרתעת לאחור.) איני רוצה! איני רוצה!

יחזקאל אני בעצמי אָחוּל. (יוצא לאט־לאט, בצעדים קטנים ומדודים, במחול מסביב לשולחן.)

יאדוויגה (ידיה הקפוצות כבושות בלחייה במורא.) יחזקאל! אוי לי, יחזקאל… (האופיצר ופקיד־הצבא צוחקים צחוק שיכורים.)

יאניק (בא מן הרחוב.)

יחזקאל (עמד באמצע מחולו.)

יאניק (בצחוק־ערמה.) מה זה? פאן יחזקאל מרקד לפני האופיצרים?

האופיצר ישחק־נא היהודי לפנינו! גם היא תשחק… אחותו… כלתו… (מראה על יאדוויגה.)

יאניק (מביט בתמהון על אחותו פרועת־השער. נבוך. מתאושש לאחר רגע וקורא.) גרמנים! גרמנים בעיר!

האופיצר (נתפכח בבת־אחת מיינו, קופץ ממקומו.) גרמנים! (ממהר לצאת.) בואו אחרי, מהרו!

פקיד־הצבא (קם ומתגרד בגבחתו.) אי, אי, בני־שדים!… (נתקל בצאתו בחייל.) צא, צא, נבל! (דוחה אותו בשתי ידיו החוצה.) אל השביָה אתה נושא את נפשך! (יוצאים. דממה ממושכה.)

יאניק הנה היתה הרווחה. הלכו להם המוסקבאים. ואותך, פאן יחזקאל, אסרו? (קרב אליו בצחוק.) רצונך – ואתיר ידיך.

יחזקאל (יורק בפניו, הולך ויושב על המסב.)

יאדוויגה (מביטה אל אחיה בעינים חודרות.) האתה, יאניק?

יאניק (מוחה את הרוק מעל פניו, כשהוא נותן עיניו הירוקות בשנאה ביחזקאל.) עוד תבוא על שכרך! (ליאדוויגה, בכעס.) אנוכי!

יאדוויגה (מושלת ברוחה, במתינות ובמנוחה מעוּשה.) למה עשית זאת?

יאניק (לאחר שהביט בה רגע.) חמדתי קצת לצון ביהודים. בואי ונלכה הביתה, יאדוויגה!

יאדוויגה צא מזה!

יאניק מה לך ולהם? מה לך… ולמצורעים אלה?

יאדוויגה צא! צא כרגע! (ממהרת אל השולחן, נוטלת את הבקבוק ומשליכתו ביאניק. הבקבוק נתקל בדלת ומתפוצץ לרסיסים.)

יאניק (ממהר להימלט. נפגש בפתח עם שמחה.)

שמחה מר שווידריצקי?

יאדוויגה תפסהו! תפסהו שם! (רצה אליו בחמתה.)

יאניק (עומד חיוור על עומדו.) אחות!

יאדוויגה (עומדת חדלת־אונים. יאניק מניע בידו והולך לו.)

שמחה (מביט בעינים תמהות אחרי יאניק. מחזיר פניו אל יאדוויגה.) כלום גם ביניכם אין השלום שורה?

יאדוויגה אנא, מר שמחה, היכנס־נא לשם, לשם. (מראה על חדר אסתר.)

שמחה בחדר אסתר הם כולם? (רואה את יחזקאל על המסב.) יחזקאל!

יאדוויגה לך שמה, מר שמחה, אני אתירו.

שמחה כפות! (סופק כף וצונח על כיסא.)

יאדוויגה לשם לך… (ממהרת אל יחזקאל, רוצה להתירוֹ.)

יחזקאל הניחי לי!

יאדוויגה להתירך אני רוצה, יחזקאל.

יחזקאל (אינו נותנה לגעת בזרועותיו.) הניחי, הניחי לי.

תרשיש (בא מחדר אסתר ועומד בפתח. שער ראשו וזקנו פרועים וכולו נתנוון במשך השעה האחרונה.) הא?

שמחה (קורא בקומו מעל הכסא.) הם היו פה! (ממהר אל הזקן, נופל על צוואריו.) אבי!

תרשיש (כפוף, נואש, פורש ידיו לשני עבריו, כאדם המתחטא לפני שופטיו.) לא הועיל לי הפעם דבר. חזקו, חזקו ממני. לא שמעו לי… (צונח על הכיסא.)

שמחה הוי, אבי, הם היו גם פה!

תרשיש (מתוך דמעות.) לא שמעו לי.

אסתר (באה ועומדת בפתח.) שמחה… אתה הוא זה, שמחה! (מתעלפת.)

שמחה (רץ אליה, תומך בה להשיב רוחה.)

אסתר (ניעורה. נופלת על צווארי אחיה.) שמחה!

תרשיש (כמתוך חלום.) שמחה, שמחה…

שמחה שבתי הביתה, אבי. אנחנו נסוגים לאחור.

תרשיש אתם נסוגים לאחור. ידעתי. ראיתים…

שמחה לא יוכלו הילחם אבי, לא יחפצו הילחם.

תרשיש והרי הם נסוגים, אל ביתי הם נסוגים…

שמחה גם אל הבית הזה… יחזקאל! (ניגש אליו ורוצה להתירוֹ. יאדוויגה, שעמדה על־ידו כל השעה נואשת, סרה הצידה.)

יחזקאל הנח לי.

תרשיש הניחו לו, הניחו לו. תנו לו ויֵשב. אין כמוהו צדיק. הוא רק קרא, שאינו רואה ואינו שומע, ואולם הוא ראה ושמע… אתי יחד נשא. אל תגעו בו.

שמחה הוי אחי, יחזקאל!

תרשיש הנח לו.

יחזקאל) קם כשידיו עוד אסורות לאחוריו, בקוֹל חולני רפה, אך ברור למדי.) אני רוצה לָחוּל.

יאדוויגה אוי לי, יחזקאל, יחזקאלי…

אסתר (ידיה על כתף אביה, מביטה בחרדה אל יחזקאל.)

תרשיש (נשא אליו את עיניו אף הוא. מביט אחריו נדהם ודובב מתוך בלבול החושים.) הניחו לו, הניחו. אל תגעו בו.

יחזקאל) יוצא במחול כבראשונה מסביב לשולחן. צעדיו קטנים־קטנים. בעברו על־יד שמחה הוא עומד רגע, שח אליו וסח לו בלאט, בקול רפה, כקול הילד בהתחטאו.) אני לא יכולתי, לא יכולתי להגן. (בנחת, מתוך חיוך.) תירוצי עמי: היו ידי אסורות. (מדדה ממנו והלאה.) אַה! אַה! אַה!… אַה! אַה! אַה!…

המסך יורד לאט

תרשיש, מחזה בשלוש מערכות. פורסם בהמשכים ב“המקלט”, ירחון בעריכת י.ד. ברקוביץ, הוצאת שטיבל, ניו־יורק, תר“ף–תרפ”א, כרך ה‘, תשרי, חשון, כסלו תרפ"א, עמ’ 23–41, 224–240, 421–436. תורגם לעברית על־ידי המחבר. תורגם לפולנית מכתב־היד בשם Odwrót בידי יאן זאנדמֶר, וארשה־לודז. 112 עמ'. הוצג ביידיש בתיאטרון בניו־יורק.

איסטהרה: קומדיה בשלוש מערכות

הנפשות

איסטְהֵרה זיזי, משחקת ב“כוכב הזהב”

אפרים פינקל, סטודנט לפילוסופיה

אהרן, אחיו הצעיר

אֶלקה, משרתת בבית פינקל

פיני, סגן־מלמד

ד“ר חיוורין, ד”ר לפילוסופיה

שַפרַן, מנהל הקבּאריט “כוכב הזהב”

בלה, משחקת באותו הקבּאריט

משחקים, משחקות, מסֵכות

המקום: באחת מערי הכרך, במזרחה של אירופה

הזמן: העבר הקרוב, לפני זה המלחמה האחרונה

המערכה הראשונה

(מימינו ומשמאלו של הרואה.

אולם מרוּוָח בביתו של פינקל. מצד ימין, במקום הבימה הקדומה – דלת אל חדר המבשלים. בעָמקו של אותו קיר – חלון. מצד שמאל – שתי דלתות לשני חדרים סמוכים זה לזה. ביִרכתֵי הבימה, כלפי הרואים – דלת החוצה. עשר שעות בערב.)

אהרן (מתהלך אנה ואנה בחדר ולומד מתוך הספר הפתוח שבידו. מדי רגע הוא מסיח דעתו מלימודו ומציץ בעָברו בחלון הפונה החוצה:) “אוֹמְניס מוֹרטאליס אֶראנט” – כל בני תמותה – אֶראנט… אֶראנט – הרי זה – תועים. כל בני תמותה תועים. “בּיני דורמיונט קווי האבינט בּוֹנאם קונסציינטוּס” – טובה שנתם של אלה שהגוּת לבם טובה. “גראוויס לאבּור מי פאטיגאט” – העבודה הקשה מייגעתני. (הוא מתעכב על־יד החלון ומציץ בו רגע.) אך זוהי ריבה! (פותח החלון וקורא בעדו:) ערבא־טבא, יונתי! (ממהר וסר מאצל החלון כשהוא חוזר על המאמר שבספר:) “אומניס מוֹרטאליס אֶראנט” (ניגש שוב אל החלון.) הרי לך בחורה עוד! אי… אי… שפתים תּושק: (זורק לה מבין שפתיו.) פס־ס! פס־ס; (ניתר ונרתע לאחוריו.) אוי, אוי, הרי היא עולה… אללי לי… מה אעשה איפוא? לא אדע דבר! אני עוסק בתורה – וחסל! (מתוך שקידה קודחת.) “אומניס מורטאליס אֶראנט. גראוויס לאבּוֹר מי פאטיגאט”.

בֶּלה (מקושטה בלבושה. בראשה מגבעת קטנה. נוצה אדמדמת תחובה בה בצדה.) דומני שבחלון זה… מכאן!

אהרן (תוהה ומביט בה ואינו פוסק ממשנתו:) “אומניס מורטאליס אֶראנט” – כל בני תמותה תועים. “בּיס וינציט קווי מי וינציט אין ויקטוריה”.

בּלה אולי תחדל, אתה הבחור, לדבר אלי אשדודית? מאוד־מאוד חפצתי לדעת אם אתה הוא זה אשר שרקת. אני אמנם מכירה בך – אתה הוא!

אהרן לא אדע דבר!

בּלה ואני, רוצה אנוכי לדעת את הדבר הזה בדיוק. שונאת אני מיני הברות יפות כאלה תכלית שִׂנאה, ובעד חלון של חומה דווקא! אציץ נא בעדו ואראה. (נשקפת בעד החלון.) מכאן אמנם! – אמור־נא לי, נכבדי, לשם מה קראת לי הנה?

אהרן לא קראתי לך כל־עיקר, וגם עתה אין לי שום צורך בך, הנה כי טעית, גבירתי.

בלה למי תגיד מלין? שרקת לי! (נותנת עליו בקולה.) בזה הרגע תגיד לי את אשר חפצת מֵעמדי.

אהרן (נבוך קצת:) הנה… הנה כי… לא חפצתי דבר! למה זה דבקת בי!

בלה כלום אני היא שדבקתי בך?

אהרן אל נא תרימי את קולך, בבקשה. אחי – הוא עוד יכול לבוא בכל רגע, ולא אחסר עוד דבר…

בלה מה לי ולאחיך? אחת אני שואלת, השרקת לי אם לא?

אהרן חי נפשי –

בלה שרקת או לא?

אהרן שרקתי… שרקתי… ואולם חוסי־נא עלי… זה אחי –

בלה מה לי ולו? – עתה הגד נא לי, במחילה מכבודך, מה אתה מבקש?

אהרן לא דבר. כה יתן לי אלהים וכה יוסיף – לא דבר… שרקתי, סתם… תקף עלי שממוני. אדרבא, תתבונני נא לספרי זה שבידי וּראי… את טיבה של רומית תדעי?

בלה ולוואי שלא אדע גם להבא.

אהרן ישמרך אלוהים. קללה היא. (מתוך כעס:) וכל זה לא בא לי אלא בשל אחי!

בלה ולוואי היה לי אח אשר כזה ולא הייתי נזקקת לו, לקאבּריט, לשיר ולרקוד בו.

אהרן (משליך את ספרו ממנו והלאה, רץ ומסתכל בה מתוך עליצות גדולה.) הו, הו! הרי זאת בּלה! זאת היפה, זאת החמודה, זאת המהוללת ב“כוכב הזהב”!

בלה אף אמנם בלה! מובטחתני בך שלא תוסיף עוד לשרוק לה בעד החלון!… לא לפי רוחה של בלה הוא.

אהרן (בהתפעלות תוססת.) את בֶּלה!

בלה ניחא לך שזאת בלה. לוּ נתקלת בה באיסטהרה שלנו!

אהרן איסטהרה זיזי! הֶאָח… אולי עוברת היא על־פני ביתנו? (ממהר לחלון. )

בלה היא מזמרת עכשיו. היא מזמרת בכל יום.

אהרן (נאנח.) יודע אנוכי, יודע… זה חודש ימים אשר לא דרכה כף־רגלי על סף הקאבּאריט. מן היום אשר שב אחי מחוץ לארץ והושיבני על־גבי ספרי־הלימוד.

בלה יישר כוחו! דרדק שכמוך – בבית הוא צריך לשבת ולא לשרוק בעד החלון לכל ריבה.

אהרן (מתחנן.) רק שריקה אחת, קטנה ולא יותר: פס־ס! פס־ס!

בלה (רוקעת בקצה רגלה הקטנה.) לא כלום! אני הולכת לי עתה. בפעם השניה, אם זה יעלה על דעתך, אחכה פה לאחיך.

אהרן ישמרני אלוהים!

בלה הייתי מחכה לו עתה – אלא שגם אנוכי, עוד עלי לזמר היום. (פונה ללכת, מחזירה אליו פניה וּמַתרה בו באצבע כלפי חטמה.) היזהר! (יוצאת החוצה.)

אהרן (מתוך העוויה ורקידה אל עבר הדלת הסגורה.) רק שריקה אחת, קטנה… פס־ס! פס־ס!… יעבור עלי מה! עוד היום אהיה שם… ב“כוכב הזהב”! (קורא אל עבר חדר־הבישול.) אלקה! כוס חמין, בזה הרגע! (מוציא איזה מטבעות, אחת אחת מתוך כיסי החזיָה.) עשרים אגורה, עוד עשרים… הרי עוד… אי! רק חמש־עשרה… חמישים וחמש בסך־הכל. הס! הנה כי – אי! פי! רק אסימון, בן חמש… ואני אמרתי – שקל הוא! אלקה, כוס חמין הבי לי! (ניגש אל ראי־הזכוכית הגדול, מסלסל בחתימת־שפמו.) ובכן, אהרן, לכרטיס־כניסה יספיק לך, ואולם כוס חמין הֱוֵה שותה כאן.

אֶלקה (מושיטה לו כוס תה על טס בעד דלת חדר־הבישול.) הואֶל וקח נא מידי את כוס החמין.

אהרן (מושך בה.) היגלי נא בכל הדָרֵך, אלקה!

אלקה הנח לי, הרי זה נופל לארץ…

אהרן (נוטל מידה את כוס התה, בידו השניה הוא מושכה לתוך החדר.) אני צריך לך, אֶלקה, וכפי שאני רואה, זקוקה גם אַת לי: סובי לאחוריך וארכוס לך את הסינור.

אלקה אעשה זאת בעצמי. אבקשך לקרוא לפנַי את המכתב אשר הובא לי זה עתה. בארנקי הוא. הריהו מונח על גבי המזנון.

אהרן בארנק?! (ממהר בצהלה לחדר־הבישול.)

אלקה (ניצבת כלפי הראי ומרכסת את הסינור לאחוריה.)

ד"ר חיוורין (בא בעד הדלת מבחוץ. הרי זה מלומד לבן־פנים. השכינה, אם כי בָּלה קצת, שרויה על פניו הנובלים. שפמו גזוז. הוא הולך וקרֵב אליה חרש, כמעט שמערים לה באזנה.) ערבא טבא, מרת אלקה.

אלקה (ניתרת מאצל הראי.) האדון הדוקטור! הוי, לא הרגשתי בו, בדוקטור, בהיכנסו. מי זה פתח לך, אדוני, את הדלת?

ד"ר חיוורין יש לי מפתח שלי, מיוחד, לדלת חדרי, (מראה בידו על חדרו לצד שמאל ולדלת מבחוץ.) חוץ מזה אין קול צעדי נשמע, חרישיים הם… בני־תורה כשהם הולכים – הרי הם הולכים – הרי הם הולכים על קצות אצבעותיהם. (מתקן את המשקפים על־גבי חטמו.) אין איש אתך פה, מרת אֶלקה?

אלקה אני, גם אהרן פה –

ד"ר חיוורין אהרן זה? – הנה כי לא אדע מה כוחו בשאר הדברים, ואולם ברומית אין כוחו גדול. אוי, אוי, שומע אנוכי בעד קירות חדרי את אשר הוא עושה לציזאר, רחמנא ליצלן, אינו משאיר בו מתום. בטח שמעת, מרת אֶלקה, משהו על דבר יוליוס קיסר? זה היה אחד מגיבורי העולם היותר גדולים. אהרן זה – הריהו האחד והיחידי העושה אתו כָּלה. (מבטו נתקל דרך אגב, ואולי לא דרך אגב בגַבה.) אולי ארכוס לה את הסינור?

אלקה למה זה אטריחך, אדוני הדוקטור?

ד"ר חיוורין אי… נעים לי עד מאוד… אדרבא… העיקר שלא תהיינה תחובות שם אותן הסיכיות המצויות בשמלות הנשים. קצרה קצת ראייתי. זה מבחן־הדוקטור שלי, הוא בילבל את מוחי, רציתי לומר, את עיני בילבל! זה מבחן־הדוקטור שלי וזאת הדיסֶרטאציה… דומני שאין כאן סיכיות. כמה זה נחמד! אין אני אוהב את הסיכיות במקום שאין צריכים להן.

אהרן (שב מתוך ריצה עם הארנק הפתוח.) הריהו! זה המכתב כאן הוא! וגם שקל… שקל כסף אחד – אף אותו מצאתי בארנק… רוצה אַת ואקראהו לפניך.

ד"ר חיוורין (נסוג להופעתו של אהרן קצת לאחור.) א… אי… היוצא מזה – לא קראת עוד את שופנהויאר כלל? חבל, חבל… סלחי לי, מרת אֶלקה – – (נכנס אל חדרו בדלת השניה מצד שמאל.)

אלקה מה שאל אותי הדוקטור?

אהרן הוא שאלך על דבר שופּנהויאר.

אֶלקה וכי מי הוא זה אותו שופנהויאר?

אהרן המקום ירחם עלינו – פסימיסטן הוא.

אֶלקה פסימיסטן – מהו?

אהרן הבה ואלחש לך לתוך האוזן. (גוחן על אזנה.) הַלוִי נא לי את שקל הכסף.

אֶלקה קרא באזני קודם את המכתב.

אהרן (קורא:) “אלקה שלי הטובה והחמודה. בובתי –”

אֶלקה (מוציאה מידו את המכתב.) ממנו הוא!

אהרן ממנו, ממנו… ואולם את השקל, אֶלקה, תַּלוִי לי עד יום המחרת, לא יאוחר! מחר נותן לי אפרים איזה סכום לקניית ספרים.

אֶלקה ובכן – תקנה לך ספרים.

אהרן אני מקבל כסף לספרים חדשים ואני ישנים אקנה. לעומת זאת, אֶלקה… את בֶּלה את מכירה? ואת איסטהרה? אדרבא, נסי־נא אַת, העיפי נא רגל קלה ונופפי־נא אותה אחת באווירו של עולם. הפליאי־נא מעט גם אַת לעשות.

אֶלקה הריני לוקחת ממך את כספי בחזרה.

אהרן ביום המחרת, מחר… את כוס החמין הזאת הגישי נא בטובך לאדון הדוקטור, לפילוסופוס. אני איני שותה. אַדיֶה! להתראות! אוֹריבוּאַר! צוּם וידֶרקוּקֶן![⁴] (יוצא. בפתח הדלת הוא נתקל בפיני, סגן־המלמד.) ויבוא – פיני! – אֶלקה – הרבי הולך! (אל פיני:) הואל נא ברוב חסדך וקרא נא באָזניה פתשגן־כתב אחד. כתב־יד משונה… חרבות ורמחים!

פיני לא יוכל היות!

אהרן המכתב מתחיל באלה הדברים: אֶלקה שלי הטובה והחמודה… בובתי! עמוק מזה לא יכולתי חתוֹר – להתראות! (יוצא.)

פיני (בדברים נוחים, אלא מתוך הוכחה.) לא פיללתי שתראי לו לדרדק זה את מכתבי.

אֶלקה ואני מנַין לי שזה מכתבך? מי כמוך יודע שאיני מוצאת את ידי ורגלי באלה הנקודות השחורות. הודות לאל: זה לי יותר מיֶרח ימים שאני שומעת לֶקח מפיך ועדיין לא למדתי צורת אלף. הנהו! קרא נא לי לכל הפחות אתה את מכתבך. (יושבת אתו לשולחן.)

פיני קודם כל דבר הייתי מבקשך להניח כאן, במקום הזה, את סידורך, אולי יבוא מי שהוא…

אלקה לוּ יהי כדבריך. (מניחה את הספר לפניהם.) אם כי למותר הוא. לא יבוא לכאן איש.

פיני ועתה הפכי נא בו. יהי הכל מוכן ומזומן לפנינו.

אלקה נעניתי לך גם בזה. (הופכת בסידור.) ועתה, קרא לי המכתב!

פיני (קורא) אֶלקה שלי הטובה והחמודה… (קורא בקושי) ב־ב –

אלקה (באה לעזרתו, בעל־פה.) בובתי! את כל זה כבר שמעתי – הלאה!

פיני (לאחר שנתקל בגבה.) אולי ארכוס לך את הסינור?

אֶלקה וכי מה? כלום הוּתַר שם שוב? (מתקנת.)

ד"ר חיוורין (בא מחדרו וספר עבה פתוח בידו:) אוי, אוי, ודאי שאני מפריע… (אל פיני:) אתה, אדוני, דומני שפדגוג אתה? רואה אַת, מרת אֶלקה, זה עתה עיינתי בכוונה בספרי־חקירה אחדים בנוגע לצעד חרישי וראי מה מצאתי: אריסטו, מחליטים חכמים הרבה: לא היו לו גלָדות מתחת לנעליו, בכדי שלא יהא נשמע מַהלך מחשבותיו, רציתי לומר – מַהלך רגליו. סוקרטס נפצע באחת מבהונות רגליו משום שהיו רגליו יחפות.

אֶלקה (מסתכלת בנעלי הד"ר חיוורין:) לפי מראה נעליך, אם נשפוט, הדוקטור, ודאי שהנך פילוסופוס מצוין.

פיני כה עקומות הן.

ד"ר חיוורין רגלי היא. מכיון שאני שָׂם עליה נעל, מיד היא מתעקמת, רגלי היא! הביטי, מרת אֶלקה, וראי את הכתוב כאן על דבר סנדליו של שפינוזה.

אֶלקה נקל לך לומר: הביטי! כלום יכולה אני בעיני אלה להביט?

ד"ר חיוורין וכיצד אַת רואה בסידורך?

אֶלקה אוי ואבוי, גם בסידורי איני רואה ולא כלום.

פיני היא מגששת בו.

ד"ר חיוורין אתה, אדוני, דומני שפדגוג אתה? ודאי גמרת חוק־לימודים במקצוע זה?

פיני כמובן. בואי, אֶלקה. בואי ונגמור בחדר־הבישול.

אֶלקה בבקשה. (קמה ויוצאת עם סידורה לחדר־הבישול.)

ד"ר חיוורין (נגרר אחרי פיני.)

פיני (מפנה אליו את פניו.) יסלח לי, אדוני הדוקטור… להורותה אני צריך.

ד"ר חיוורין (מתנצל.) אמנם כך, להורותה אתה צריך… להורותה… אולי תוכל ותגיד לי את שיטת ההוראה אשר בחרת לך למענה?

פיני הכול לפי הצורך… פעם בכה ופעם בכה…

ד"ר חיוורין (בעינים קמות מתמהון.) אוזני תצילנה! פעם בכה ופעם בכה! אי־פי! וכי כך עושה מורה פדגוג? מן הראוי הוא שתהיה לך דרך סלולה.

פיני לא בי האשם, אדוני, לא הורו לה עד עכשיו. עם נערה שבגרה, אדוני הדוקטור, אי אפשר אחרת. תינוקות של בית־רבן – שָאני. התינוק – יש טופחים לו לפעמים על כף־ידו.

ד"ר חיוורין ישן נושן, ישן!

פיני סוטרים לו בלחיו.

ד"ר חיוורין כבר אבד על כל זה כֶּלָח.

פיני מושכים אותו באוזנו.

ד"ר חיוורין כבר עבר זמנם של כל אלה.

פיני אף אמנם, עבר הזמן! אֶלקה זו, בלי עין הרע, בתולה היא שהגיעה לשנות –

ד"ר חיוורין לא הא, לא הא… אני לשיטת ההוראה נתכוונתי… זו שיטתך שאתה משתמש בה – היא־היא שנתיַשנה. ספר זה שנשאה אִתה בלכתה – למה הוא בא?

פיני הן זה סידורה.

ד"ר חיוורין אחת היא לי. אין צורך בזמננו בספרים. הרי היא “מַתחלת”, והמתחילים – אומר פֶסטאלוצי –

פיני מה לי ולפסטאלוצי? ראשית כל דבר נדמה לי שלא בן־עירנו הוא. אלמלי היה מקום־מושבו כאן, הייתי מכירוֹ. והשנית – אי אפשר לי בלא סידור!

ד"ר חיוורין אתה צריך לפַתחה תחילה. להעשיר את רוחה, להרחיב את חוג מבטה ונקודת ראותה –

פיני כָּבדו ממני הדברים…

ד"ר חיוורין מדוע?

פיני סבור אתה, אדוני הדוקטור, שמלמד לפניך, ואני רק סגן־מלמד אני ולא יותר.

ד"ר חיוורין (נבהל ממשמע אוזניו.) סגן־מלמד! מה בצע לה בסגן־מלמד? מה יתן לה ומה יוסיף לה סגן־מלמד? למלמד היא צריכה!

פיני המלמד בהאי שעתה עולה בדמים מרובים… ואֶלקה זו – אין ידה משֶגת.

ד"ר חיוורין מה שייך – אין ידה מַשגת? ונשף־המסכות שאני ואפרים פינקל עורכים בכאן – למה הוא בא? כל ההכנסה הרי היא לטובתם של אלה שנפשם חשקה בתורה. ישכרו לה מורה!

פיני סגן־מלמד יספיק לה לפי שעה… ואתה, אדוני, אל נא תעמוד לי לשטן… ואולי? אולי מלמד אתה, במחילה מכבודך? אין מַקשין על דוקטור של היום. אי־לזאת – ביקשתיך, חמול נא עלי ואל תקח ממני את אֶלקה! שמא גזירה היא מלפניך לקפח את פרנסתי, אוותר על “בתים” אחדים אחרים, הנני להמציאם לך. ואולם אֶלקה זו – מבין אתה? די לחכימא… חוץ מזה הרי היא מיטיבה קרוא במכתבים.

אלקה (קולה בא מחדר־הבישול.) פיני!

פיני (מתחנן.) אנא… יוצא לחדר־הבישול.

אפרים פינקל (בא מבחוץ ומושך אחריו את אהרן אחיו.)

ד"ר חיוורין בשלו. סגן־מלמד! אוי ואבוי להם למחנכים ולפדגוגים שלנו! מתאר אני לי את הצמח אשר יצמח לנו מאֶלקה זו לאחר שמסרוה לידי פיני.

פינקל באֶלקה שלנו אתה מדבר? חדל מזה! בן־פורת זה – (מראה על אהרן) – היו לו ויש לו גם עתה מורים מומחים. מה הועילו הם בתקנתם? התדע אֵי מצאתיו? בחור זה מצאתיו בקאבּאריט!

אהרן (משתמט מתחת ידו.) התחדל ממני אם לא? רק זה חסרתי, שיהא זה בא מהָרי הֶלווציה הנה. יעזוב שם את בית־מדרש־המדעים לאנחות ולא יתנני הָרֵם ראש.

פינקל אתן לך קאבּאריטין!

אהרן קאבּאריטין דווקא! לא ילד אנוכי ולא תחַוֶה לי דעה!

פינקל (מכהו לחי.) הרי לך!

אהרן (בורח מפניו מתוך התמרמרות רבה אל עבר השולחן השני.) אל הקאבריטין דווקא! (מחקה בכעסו הגדול את מחוללות הקאבריט, בהרימו רגל אחת באוויר ובקראו בחמתו:)

פינקל גל של עצמות אעשֶׂךָ! (רץ אחריו מסביב לשולחן.)

אהרן אל הקאבאריטין דווקא!

(סובב עוד פעם לשולחן ונמלט אל חדר־הבישול.)

ד"ר חיוורין גם אתה פינקל? אי, אי? להכות אתה אומר? הפדגוגיה אסרה על זה מכבר.

פינקל אני כָּלה אעשה אתו! הריני נכנס אל אולם הרואים של “כוכב הזהב”, כדי להזמין שם את התזמורת בשביל נשפנו, לזה נשף־המסכות שלנו. כבר אני רוצה לחזור – והנה: נחש־נא ואמור־נא לי מי בא לקראתי? אהרן!

ד"ר חיוורין ואתה – סבור אתה שצדקת? לא כך, לא כך, פינקל. אין גוזרין עליו על אדם: פה תלך! רצונך לילך אל הקאבריט – בשם ה'! וכמו שאחיך הצעיר גורס: אל הקאבאריט דווקא. אלא מאי? אנחנו צריכים אנו להזדרז ולבוא ולהָתם ראשונה. אנחנו, שמן המתקדמים אנו, שבעלי תרבות אנו, מן הנחוץ שנבקיע לנו דרך אל “כוכב הזהב” כדי ליַפוֹתם שם ולשפר את רוחם.

פינקל (צוחק.) כמה נפלא! ואולם מה המעשה אשר תעשה שם? מה תועיל?

ד"ר חיוורין) נחרד קצת.) לא בעצמי. כמובן… אני עצמי לא אעשה כלום… עני אני מִמַעש… בשנינו הכתוב מדבר. טובים השניים מן האחד.

פינקל (בצחוק קל.) אנחנו יחד? לשם איזו תכלית?

ד"ר חיוורין תחילה נבוא שם… נמצא לנו עבודה.

פינקל מה? שמא נאריך שם את שמלותיהן של אלה?

ד"ר חיוורין חלילה לנו… (בהתענינות מרובה.) כלום קצרות הן?

פינקל אולי נבַער משם את מעט ניבול־הפה?

ד"ר חיוורין לא בבת־אחת, כמובן. היינו משאירים מזה משהו.

פינקל על חודו של סכין, האף אין זאת? אוי, אוי, חיוורין, הנה כי דברים בגוֹ…

ד"ר חיוורין (מתוך התמרמרות קלה.) כמעט שאי־אפשר לדבר אתך בלשון בני־אדם. אין אתה רוצה להבין שבכדי להכריע את מי שהוא, מן המוכרח הוא להשתמש בו באמצעי שמכוונים אותו כנגדנו. הַיינו: שמא חלית במחלת האבעבועות כמוני – מוטב! ואם אין – הַרכֵב לך אבעבועות ולא תצטרך לה למחלת האבעבועות. האמצעי האחד והיחידי כנגד האבעבועות הרי היא: הרכבת האבעבועות. זאת עצתי: הרכֵּב לך תיכף ומיד אבעבועות!

פינקל אלה תורותיך – ידעתין היטב!… ועתה הסכת ושמע: הספקתי הערב הרבה: התזמורת לנשף־המסכות שלנו – הרי היא כמונחת בקופסה. המנהל של “כוכב הזהב” בעצמו הבטיח לי את התזמורת מחצות הלילה עד אור הבוקר. וואוּ קומפּריני?¹ התזמורת לאו מילתא זוטרתא היא! ובכן – אך ראֵה, ראה – כמעט ששכחתי לומר לך: זוכר אתה את העלמה זיס? איסטַהַרה זיס?

ד"ר חיוורין איסטהרה? איסטהרה זיס?… מי היא זאת? קצר־רואי אני – רציתי לומר: אמנם יפה הוא כוח זכרוני. אתה את העלמה זיס? איסטהרה זיס?

פינקל זו הסטודנטה בציריך… כלום לא תזכרנה?

ד"ר חיוורין זיס… הרי כך… כך. שמא תוסיף עוד משהו לשמה? רק משהו…

פינקל איסטהרה זיס! זו שהופיעה לפתע פתאום בציריך, בשכונה שלנו, בשכונת צעירינו שמרוסיה באו. על־פי־רוב היינו רואים אותה בהרצאותיו של הפרופסור טימור.

ד"ר חיוורין הרי כך! כך! הפרופיסור טימור… אותו אני זוכר היטב… גם את הרצאותיו אני זוכר. ואולם זו איסטהרה שלך – כמו בעד הערפל… ראֵה גם ראה. את הרצאותיו של אותו פרופיסור – אני מגידן לך על־פה, רובן ככולן. אך את האדם… האדם – יש אשר אני שוכחוֹ.

פינקל שחרחורת וקומה לה… לא ידענו אז ברור מי היא – יהודיה אם –

ד"ר חיוורין ערלית! ברור כשמש שערלית היא. אתה זוכר לך את אופן זכרתי…

פינקל ואני לא כן עמדי. זכורני: גם אז היו בני שכונתנו חולקים ביניהם על דבר איסטהרה זו. רבים מאתנו בטוחים היו שעבריה היא, ואחרים להיפך –

ד"ר חיוורין ערלית! ברור כשמש שערלית היא. אתה זכור לך את אופן הליכתה, גיזרתה, זה ראשה הזקוף ומבט עין־הנשר שלה… חלמא טבא חזיתָ – עבריה!

פינקל אלה הראָיות וההוכחות כמה הן מגוחכות… כל אותן המעלות שמנית – הרי הן מצויות גם אצל בת־ישראל. ואולם כמה משונים הם בריותיו של הקדוש־ברוך־הוא – כלפי חברינו כולם נתכוונתי. ידיעות בלתי־ברורות על דבר היותה לאיש, והיפרדה מעליו עוד בטרם באה אתו תחת צל קורת בית אחד, היו מגיעות לאוזנינו, על דבר זה היינו מתלחשים, רק זו מולדתה ועמה – אלה לא העסיקו את מוחנו ביותר. אמת היא – לפתע פתאום נעלמה ואיננה. איזה רוח כאילו בא ונשאה מציריך, בטרם שהספיק אחד מאתנו לשאול את פיה.

ד"ר חיוורין ואני מחזיק בדעתי: ערלית היא! מודה אני אמנם: מוחות חריפים יש לנו ליהודים, (מעיד בכל פעם על עצמו:) חכמים, חוקרים וכיוצא באלה… ואולם נשים, יקירי, נשים – הס מלהזכיר! הראית אותה?

פינקל בקאבּאריט היא. ב“כוכב הזהב”!

ד"ר חיוורין איסטהרה זיס?

פינקל נכנס אני אל האולם הגדול כדי לדבר אתו, עם המנהל. מבלי משים אני מעיף עיני בה, בזו המשוררת שעל פני הבימה. אלי! את הפנים הללו הן ראיתי… שואל אני את המנהל, אדם רצוץ וידוע־חולי, רק בעל פנים שעושים רושם. אני שואל: זו – מי היא? והוא: כוכבו של “כוכב הזהב”, איסטהרה היא, איסטהרה זיזי – היאך? זיזי? והתחיל מחייך ואומר לי: שעל הבימה היא קרויה זיזי, ואולם שמה האמיתי הוא זיס. התבין? זיס! זו חברתנו בפאקולטה לפילוסופיה.

ד"ר חיוורין מה אתה סח? היא – הָתם?… אלה עיניך – אולי כהו גם הן? (מסיר את משקפיו.) נסה־נא, אדרבא, ושים נא עליך את המשקפיים.

פינקל היא! היא! (בצחוק קל:) עתה, כמובן, לא אהיה עומד עוד על דעתי ביחס אליה, שבת־ישראל היא. בנות ישראל אינן רגילות במיני קפיצות כאלה. אלה הקפיצות למַטה. מבית־מדרש המדעים ליוֵן הקאבאריט.

ד"ר חיוורין מסכים! מסכים! הלא זה דברי מאז: בת־ישראל לא תהין, לא תעצור כוח… קשה לעצום עין ולקפוץ… הרי כך! ואולם נחזור נא לעניננו: ההתבוננת לשמלתה? אף שמלתה קצרה?

פינקל אוי, אוי, מה זה היה לך היום, חיוורין?!

ד"ר חיוורין לא נתכוונתי אלא לקיבורת זו שברגלה. הקיבורת תופסת מקום הגון בעולם המדע.

פינקל ד"ר חיוורין!

ד"ר חיוורין הריני חוזר על זה שאמרתי: איני מתכוון בשאלתי אלא לשם תכלית מדעית. התזכור עוד את הרצאותיו של הפרופסור וורטי על האשה, על בת מולדתו, בת הֶלווציה העלובה? זכור־נא את צערו של הזקן בשעת דרשוֹ על־אודות קיבוֹרותיה ושוקיה, רחמנא ליצלן. “דומה כאילו הן מהלכות על כלונסאות!” התחנן באוזנינו. “אפונה אם תמצאו גם אחת בכל עשרים ושנַים הפלכים. הרי היא הולכת ומתנוונת, בת הֶלווציה, הולכת ומצטמקת, הולכת ובטֵלה!” כילה הזקן את דבריו ונאנק דום.

פינקל וכי מה אתה סבור, בשביל בן הֶלווציה אמיתי הרי זו הופעה מעציבה ביותר. דיגיניראציה במלוא מובן המילה. (מתוך חיוך קל.) הנה כי משום זה אני מתיימר בכבודָן של אחיותינו נ"י. שלנו: ברוך ה', רובן טובות־מראה הן ומלאות בלי עין הרע. הלחיים! הסנטר הכפול! –

ד"ר חיוורין ו… ו… אמנם יש להן רב. (שולח ידו לעבר חדר־הבישול.) אֶלקה זו – לא אפתח פי לשטן, כלום אין זה אוצר?

פינקל (צוחק.) אוי, אוי, לוּ פָגע בה הפרופיסור וורטי שלנו הזקן, לוּ מצָאָה בין הררי האלף, על כפיים היה נושאה.

ד"ר חיוורין היה מושיבה על גבי הקתדרה לראוָה.

(דפיקה מבחוץ. הדלת נפתחת ועל מפתן החדר מופיעה אשה צעירה עוטה מעיל כהה ארוך. היא צופה ממנה והלאה ואל פני החדר כולו. חופשיה בתנועותיה, ודבריה מתוך שחוק קל וסקרנות קלה ביותר.)

פינקל וד"ר חיוורין (נרתעים לאחור לאחר שהכירוה. זה לימין וזה לשמאל.) איסטהרה זיס!

איסטהרה ערבא טבא! (משפילה קצת קולה.) לא תעיתי, כנראה. (ניגשת בצעדים בטוחים אל פינקל.) שמך הוא פינקל, האף אין זאת? אפרים פינקל – כך אמר לי מר שפרן, זה האימפריסאריוֹ שלנו. הוא־הוא שמסר לי את כתובתך הנה. נשף־מסכות אתה עורך?

פינקל לטובת –

איסטהרה (נכנסת לתוך דבריו.) אחת היא לי. הנני לעזור לך בכל אשר אוּכל. גם אזמין את להקת המשחקים והמשחקות שלנו שימשכו אחריהם קהל רב.

פינקל (מתוך הכרת תודה:) אָ!

איסטהרה להודיע על־אודותינו ברבים אין כל צורך. על־אודותינו נוהגים שלא להודיע. הדבר יעשה לו כנפיים גם בלאו הכי ויבואו… בשל איסטהרה זיזי כשהיא לעצמה – יבואוץ

ד"ר חיוורין אנו בטוחים, אָ, אנו בטוחים!

איסטהרה (מתבוננת בו בד"ר חיוורין איזה רגעים דומם.) אותך, מר פינקל, אני עוד זוכרת מן הימים ההם, מבית־מדרש־המדעים. (אל הד"ר:) אך אתה, אדוני –

ד"ר חיוורין (מתוך קידה.) ד"ר חיוורין.

איסטהרה עוד קמעה כוף את ראשך, שהֵה עוד מעט – הנה היא! זאת הקרחת שלך בכל הדרה! כבר עמדת למבחן הד"ר?

ד"ר חיוורין השנה.

איסטהרה הדיסרטאציה שלך ודאי נדפסה כבר?

ד"ר חיוורין אתי היא.

איסטהרה אולי תתננה לי לזמן־מה?

ד"ר חיוורין בחפץ־לב. (ממהר אל חדרו.)

איסטהרה (מתבוננת בפינקל זמן מה.) מר פינקל! רואה אנוכי, מר פינקל; זו ביאתי אליך הֵנה – לא לרצון היא לך.

פינקל (תמוה.) מרת זיס!… חוץ מזה – נשף־המסכות – הרי הוא נערך לדבר שבצדקה, ואין אני רשאי לוותר –

איסטהרה על שאנסוניטה! (קרבה אליו ביותר.) מר פינקל, אולי מותר לי לטפוח לך קצת על גבך?

פינקל (פונה, באופן לא ניכר כמעט, הצידה.) תסלח לי הגברת…

איסטהרה אלה תולדות שאנסוניטה! מתפרצת פתאום אל תוך ביתו של איש זר לה מתמול שלשום, ונטפלת לו בלי שום טענות ומענות.

פינקל מרת זיס!…

איסטהרה (בקול מצוֶה.) זיזי! השם אשר על המודעות! – איסטהרה זיזי! (בשינוי הקול.) אולי תגיד לי, אדוני הצעיר, למה זה היית כה כרוך אחרַי שם בציריך? מצאתי אז חן בעיניך, באותם הימים?…

פינקל (נזכר בנשכחות.) בימים ההם… ובציריך של אז… בציריך שלפני איזה שנים… כשהופעת בשכונתנו פתאום, כה מזהירה, נאה וכה מחרישה. אנחנו – אם כי לא הכרנוך, היינו מעלים אותך על שפתינו תמיד… שמך נודע לנו מרשימת הסטודנטים.

איסטהרה (בקול בכייני מעוּשה.) אמנם כך הוא, כך… תינוקת שכמוני, תַּמה וכה פותה שגלתה למקום תורה, לציריך, כדי לשמוע בקול חכמים וגדולים, ונפלתי לתוך חבורת סטודנטים שלא גרעו עין ממני, סבבונו, כיתרוני… הן כפשׂע היה ביני ובין –… כמעט שנכשלתי באחד מכם… אתה בעצמך, מר פינקל, כרוך היית אחרַי יותר מדי. לא אחת ולא שתים נתקלת בבהונות רגלי… אוי, אוי, אלה היבלות שלי העלובות!

פינקל הנה כי הופעת לנו לפתע פתאום, הופעת ושקעת כאותו מיתיאור החולף וחומק בו־ברגע. הוי, לולא מיהרת כה ללכת, לוּ נשארת שם אתנו.

איסטהרה אתכם שם? לשבת שם אתכם, על ספסלו של בית־המדרש, עם עט־העופרת ועם המחברת בתוך היד, לתלות זוג עיני עֵגל באותו זקן בטלן שעל־יד הקתדרה, שָמוֹע ורָשוֹם את כל הלהג הרב?… לא למעני, יקירי, כל זה לא למעני הוא. כמה זמנים כבר עברו עליך במקום ההוא, מר פינקל?

פינקל רק סימסטר אחד עוד חסר לי – האחרון.

איסטהרה ואני נמלטתי על נפשי לפני גמרי שם את הראשון… וראה גם ראה: הרי אנו עומדים כאן זה מול זה ואין אנו יודעים מי קנה חכמה יותר?… דומה שאיסטהרה זיזי!

פינקל (מניד לה בראשו.) מה עלה בידך?… הוי, לוּ רק לא מצאתיך שם היום בקלקלתך… על פני אותם קרשים, קרשי הטינגל־טאנגל…²

איסטהרה (מתלקחת לדבריו, מרימה בכעסה את שולי מעילה ומורידתם מיד לארץ.) הרי כך! לא מצאתי שם הערב חן בעיניך? לא כל־שהוא? אנחנו עוד נראה… איסטהרה זיזי עוד תתפרץ באחד הימים בלבוש המכלולים שלה האמיתי לבין כתלי האוניברסיטה… נשבעתי! אם לא אמשוך אחרי את האודיטוריה כולה אל הקאבאריט! (בשאט־נפש.) הטרם הכַּרתים, את כל אלה הבאים להתם ומתדקטרים, אלה הצמאים והשואפים למדע… הוי, מי שלא יודע מה יהא בסופם של אלה… אל הקאבאריט – לכל הרוחות שבעולם!

ד"ר חיוורין (שב מחדרו ומחברת לא־מכורכת בידיו.) צרורה היתה במלתחתי.

איסטהרה (נוטלת מתוך חטיפה את ספרו מידו.) ראה, זה חדש! דיסרטאציה חדשה מאת הפילוסופוס החדש, הד"ר חיוורין! (מעלעלת במחברת.) נראה נא על מה הזיע אידיוט זה. (מושיטה לצד הד"ר חיוורין קצה רגלה החשופה.) הרי לך חצי הרגל – ואתה סלח לי על לשוני הנקיה… (היא קוראת מעל שער המחברת:) “גבינת שוויץ ביחס לקיבתה של אירופה”. – הוא אשר אמרתי!

ד"ר חיוורין (משַׂקר באחת מעיניו לפינקל.) ההתבוננת אל רגלה?

איסטהרה והיצירה הפילוסופית הזאת הרי היא נפוֹצה באיזה מאות ביבליותיקות שעל־יד בתי־המדרש, זאת היצירה על דבר הגבינה השוויצאית. ומי כותבה? משלנו דווקא, יהודי!

פינקל מה? משלנו? יהודיה אַת?

ד"ר חיוורין יהודיה?

איסטהרה (מסתכלת בם רגע, מתוך קלות־ראש מעושה.) ערלית אנוכי! – החביבה עליך ערלית, מר פינקל?

פינקל (מסתכל בה, מחריש.)

ד"ר חיוורין (מאיץ בו.) אמור לה: כן! מהר לומר לה: כן!

פינקל (לא שמע את דבריו. אל איסטהרה:) ערלית סתם –לא איכפת לי, ואולם – זו הערלית מן הקאבאריט…

איסטהרה שמעתי! ואתה, אדוני הדוקטור, מה תגיד אתה?

ד"ר חיוורין אני? מה שייך… אדרבא ואדרבא…

איסטהרה מה־טוב, הו מה־טוב, שלא מאס בי גם זה… ובכן, להווי ידוע לכם, שערלית אנוכי. ערלית דווקא, ערלית מכף־רגל ועד ראש. ואתם, אם אתם רוצים שנשף־המסכות יעלה בידכם, הרי אתם נזקקים לה, לזו הערלית מן הקאבאריט. עוד מחר בערב, אדוני, עליך לבוא אל מעוני הפרטי, כדי לסדר שם את כל הענין. (היא פונה ללכת ומחזירה את פניה.) שמא נחוצים לך מיני תלבושת בשביל אילו מכרות? שלח אלי את מי שהוא ואבחר מבין אלה שישנם תחת ידי.

ד"ר חיוורין אבוא נא גם אני…

איסטהרה (מתאפקת שלא לצחוק.) בוא, בוא!

אהרן (בא מחדר־הבישול, רואה את איסטהרה. בהתפעלות ובתמהון גם יחד:) זיזי!

איסטהרה (מפנה אליו את ראשה, מאדימה קצת, מסתכלת בו כשואלת:) מה טיבו של נער זה?

אהרן (קרב אליה, מקיש רגל ברגל ומשתחווה לה.) אהרן פינקל! אורח, אם לא תדִירִי, אך שכיח ב“כוכב הזהב”. אהרן! אהרן פינקל!

איסטהרה פינקל? (מבטה תועה פעם על פינקל.) אהרן פינקל? מאוד ינעם לי.

פינקל (אל אהרן, מלא חימה:) צא מזה! צא כרגע!

איסטהרה (נשתנתה בין־רגע.) הוֹ, הו! אחיך הוא! יישאר נא פה. הישאר!

אהרן מוצא שפתיך אשמור.

אֶלקה וּפיני (נועצים ראשיהם בפתח הדלת ומציצים לפנים החדר.)

פינקל (משפיל מעט את קולו, בחימה כבושה:) שים לך זאת על לב… עוד אספיק לך קאבאריטין ו“כוכבי זהב”!

איסטהרה (מלבינה מתוך כעס:) מה? מה?

פינקל גם שאנסוניטות אספיק לך!

איסטהרה (בהתרגשות עצומה ביותר.) לא לפי כבודך הן?! – אי! אם בשאנסוניטה הכתוב מדבר – תֵאוֹרנה נא עיניכם! (היא משליכה מעליה את מעילה, נשארת בשמלת מחוללת קצרה, משובצת זהב ואבנים יקרות נוצצות.)

פינקל (אל אחיו.) צא מזה, כרגע!

איסטהרה לא, כי פה תהיה! עמוד פה! פה עמוֹד, אהרן! אתם אדונַי – שמא רוצה מי מכם ללכת – בבקשה!

ד"ר חיוורין (מניע מתוך הנאה מרובה בכתפיו ומשפשף יד ביד.) אני פה אהיה.

פינקל זכור לך את זה, אהרן!

איסטהרה היה לא תהיה!, אהרן! בוא אלי הֵנה! חיש! אולי תשיר אתי, אהרן, “מאותם” השירים, הן תדע? ואולי נרקוד קמעה? יין! בקבוק יין לוּ היה לי כאן!

ד"ר חיוורין משהו עוד נמצא אתי, במלתחה. עוד נשאר לי מדרכי.

איסטהרה ולמה אתה מַחשה, גולם? הָביאה!

ד"ר חיוורין (ממהר אל חדרו.)

אלקה אביא גם גביעים. (ממהרת לחדר־הבישול.)

איסטהרה (קוראת אחריה.) כוסות! כוסות, הביאו לנו! אני ראיתיך מעל הבימה, מר פינקל… בשעה ששרתי, ראיתיך והכרתיך… היודע אתה, מר פינקל, בשעה שאתה מעקם את חוטמך, פניך משתנים תכלית שינוי, חוט של שטוּת מתוח לך אז על פניך. (לוקחת בחטיפה את בקבוק היין מיד ד"ר חיוורין ואת הכוס מיד אֶלקה.) אמנם כוס! (מוזגת לתוכה את היין.) הרי כך, כך… (שותה.)

פינקל (לאהרן:) צא מזה!

איסטהרה שתה גם אתה, אהרן! (מדיחה במעט יין את הכוס וממלאה אותה בשביל אהרן.)

אהרן (שותה.) לחיים!

איסטהרה גם אתם, שתו גם אתם קמעה. בכדי להסתכל בפני שושנת־חמד כמוני, צריך אדם להריק משהו מן האדום האדום הזה אל קרבו… (היא מוזגת ושותה בעצמה.) הדוקטור! זאת שמלתי – מהי בעיניך? מהרה, הגידה!

ד"ר חיוורין יפה! יפה עד מאוד, מראה כהן!

איסטהרה מה? מה?

ד"ר חיוורין נפלא אמרתי, פילומֶנה³ ממש, אי, אי… קליאופאטרה! צפיחית בדבש! טשו־טשו־לופ־טשו⁴!

איסטהרה אוי, אוי, רירו היורד… ימחה־נא לכל הפחות את הריר בזוויות השפתים!

פינקל (לאהרן:) צא!

איסטהרה (בעיניים נוצצות, אל אהרן.) הו, בוא הנה, איש צעיר, את שירה החדש של זיזי שמא תדע?

אהרן (קורא בהטעמה ובהתלהבות:)

איסטהרה יפה! ואת הריקוד?

אהרן (תוחב את אצבעותיו מבין בתי־השחי ויוצא במחול.)

איסטהרה יפה! יפה! (היא מתחילה סובבת במחול־פרא קודח. עומדת פתאום.) את מעילי! הבו לי מעילי! כי הנה רוח קרה מנשבת לי מהָתם… (מראה באצבע אל פינקל.) ב־ר־ר…

אהרן (מגיש לה את המעיל ותולהו בכתפיה.)

איסטהרה (ממתינה. הפסקה קצרה.) מה? אין אף אחד מלַווני?

פינקל (ניגש אליה ומשתחווה לה באופן נימוסי, אם כי בקרירות.)

איסטהרה מֶרסי בּיאֶן![⁹] איחרת אדוני, את המועד.

( דפיקה קלה בדלת מבחוץ.)

ד"ר חיוורין (קרב אליה הוא.) אמצא נא חן בעיניך… (מושיט לה את ידו ללוותה.)

איסטהרה (נסוגה קצת לאחור.) לא! לא! אותך אני ירֵאה… מסית ומדיח שכמוֹתך! לנסות את לבי אתה חפץ!.. כוף נא, אדוני, את ראשך, קמעה, וּשׁחֵה, שׁחֵה מעט.

ד"ר חיוורין (מוריד את ראשו). בחפץ־לב.

איסטהרה הנֵה! הקָרַחת כולה! פלח גבינה גדול וחָלָק. (מטה אוזן לדפיקות התכופות שבדלת.) נשבעתי, הרי זה מנהלנו. שַפרן הוא, ולא אחר!

פינקל (ממהר ופותח את הדלת.)

שפרן (אדם מדוכא בעל גב עקום, עם פנים עדינים וחיווים. נכנס כשהוא נשען על מטהו). ערבא טבא. (לאט־לאט, לצד איסטהרה:) הנה כי כאן אַת…

איסטהרה כאשר עיניך רואות.

שפרן מרת זיס…

איסטהרה זיזי! אל תירא שפרן, קרא: זיזי!

שפרן) בת־צחוק של קורת־רוח עוברת על דל שפתיו). אומ־הו…) מתבונן סביב־סביב). זה הבית – אין הוא מוצא חן בעיני.

פינקל) מתוך צחוק קל). צר לי מאוד, אדוני המנהל. וכי בשל מה?

שפרן אלה הטאפיטין שבכתלים… אין הם מוצאים חן בעיני, גם אלה הפרחים –

איסטהרה) בהתפעלות.) מאה ועשרים שנה תחיה, שפרן!

שפרן אוהב פרחים אתה, מר פינקל… ובכלל – בעל־מידות טובות אתה… הרי זה ניכר. אלינו אינך בא?

אהרן (ממהר אליו.) אנוכי, מר שפרן, אני בא אליכם תמיד.

שפרן (מניף עליו את מטהו.) גש הלאה! הנה כי כך נוהגים בבתי־המשפחה ההגונים. הגדולים שבמשפחה יושבים באוהל, ואת הילדים שולחים אל הקאבאריטין.

אהרן אני מוחה כנגד דבריך, אדוני, אני מוחה בכל עוז.

איסטהרה (שמה אצבע על שפתיה. אל אהרן:) הס! – מה דעתך, שפרן, עליו – מראה על הד"ר חיוורין – על הדוקטור? אל נא תמהר להשיב… אתה התבונן אליו תחילה.

שפרן הדוקטור? –

ד"ר חיוורין ד"ר לפילוסופיה.

שפרן (קרב אל הד"ר ומטה אותו קצת הצידה.) אתה, אדוני הד"ר, אם איני טועה… אתה אולי תוכל להופיע לפני הקהל הבא אלינו במשהו מעֵין, מעֵין… התבין? מעין איזה פרק… קטע כל שהוא משל טראקטאט פילוסופי –

ד"ר חיוורין אף אמנם, אלא… הנה כי…

שפרן (משסעהו בדבריו.) אם עילג אתה והנך מגמגם קמעה בדבריך, לא יעמוד לך הדבר לשטן… אין זה מזיק לפילוסופיה כל־עיקר, להיפך! הרי זה מוסיף לה לוויַת חן… ועתה זיזי, אולי נלך? אני רוצה עוד לשתות משהו.

איסטהרה (מגישה לו הבקבוק.) שתה יין.

שפרן (נוטלו מידה ומסתכל בו.) החותמת הזאת – אינני שותה. בואי. את התזמורת, מר פינקל, הבטחתי לך, כבר. ואולי… מתחרט אתה?

פינקל אינני רשאי.

איסטהרה בוא אלי מחר, מר פינקל, כמדובר. זו הפרוגראמה והתלבושת. הדבר יעלה בידכם, אל תדאג. ובכן שלום! (יוצאת לאחר שהשתחוו לה כולם, אחריה יוצא שפרן.)

ד"ר חיוורין להתראות! להתראות! גם אני בא, מחברי הוועד המתעסק אנוכי. (מלַוָם וסוגר אחריהם הדלת.)

אהרן (נותן עין יוקדת באחיו וסר לחדרו, אֶלקה שבה לחדר־הבישול לאחר שלקחה אִתה את הכוסות. פינקל סר לחדרו.)

פיני (ניגש אל הד"ר חיוורין העומד עוד כלפי הדלת שסגר.) יסלח לי, אדוני הדוקטור –

ד"ר חיוורין (כניעור משינה, מַפנה אליו את ראשו.)

פיני הייתי מבקשך, אדוני, לגמול לי חסד: אולי תוכל להמליץ עלי ולהשתדל בעדי אצל זו. (מראה על זו ההולכת.)

ד"ר חיוורין אצל מי?

פיני אצל זו… אצל זיזי זו… שמא לא תדע עוד קרוא בסידור ונזקקת לסגן־מלמד…

ד"ר חיוורין מה? אצל זיזי? אי לך סגן־מלמד עלוב שכמוֹתך, אתה עם הא"ב שלך? הן היא ערלית!

פיני (ידיו נופלות, כמדבר לנפשו מתוך רוח מדוכא וצער.) ערלית!

המסך

המערכה השניה

(חדר־אורחים במעון איסטהרה זיס. משמאל – דלת לשאר החדרים. מימין – חדר־התלבושת. ביַרכתֵי החדר, מצד ימין, דלת החוצה. בקיר שכלפי הרואים – שני חלונות אל הרחוב. לפנות ערב.)

שפרן (יושב בכורסה, כשהוא גומע מתוך כוס קהווה שחורה. קול פעמון נשמע. הוא קם וקורא אל הדלת בצד שמאל:) בֶּלָה!

בֶּלָה (מופיעה בדלת הפתוחה.) מה־לך, שפרן?

שפרן מעט מן הרוּם החריף שמא יש לך? – ראי נא, ראי, כיצד אַת נוהגת בם בקלפים. תְנים לי! ואַת לכי ופתחי את הדלת. מצלצלים. (נוטל מיָדה את הקלפים בידו הפנויה ויוצא לצד שמאל.)

בלה (פותחת את הדלת.)

אהרן (נכנס מבחוץ, אי־בטוח, אך צוהל.)

בלה אתה?!

אהרן (מסתכל בה. עוד הוא נפחד קצת, מחייך אליה מתוך סקרנות מרובה.) את הגבֶרת בֶּלה לא פיללתי כאן למצוא. גם אַת תגורי פה?

בלה שמע־נא אתה, הדרדק! פה גרה איסטהרה. ופה לא יכירך מקומך… בעיני איסטהרה לא ימצא הדבר חן!

אהרן אני… הן אל זיזי אני בא! היא, היא, שהזמינה אותי לכאן, אתמול.

בלה מה? פנֵה־נא קצת לצדדים. עוד פעם! עוד! עוד! (מתבוננת בו בחשד.) אותך? (מציגה לו כיסא באמצע החדר.) עלֵה־נא, מהר ועלֵה!

אהרן (מטפס ועומד על הכיסא.) את כל אשר תצַוויני – אעשה.

בלה ובכן – זיזי היא שהזמינתך אליה הנה? (צוחקת.) הֶאָח, הו, האח! (קוראת לחבריה בצד שמאל.) בואו, חברים וראו!

(משחקים ומשחקות מ“כוכב הזהב” באים מן החדר הסמוך. זה קלָפיו אתו. הם עומדים מסביב לאהרן.)

אהרן אולי אוּכל ואֵרד, מרת בלה?

בלה לא, כי פה תעמוד! (אל חבריה:) הריהו שואל לה, לזיזי הוא שואל.

האחד הנה כי כן!

השני קטן ואולם לא חֵרֵש ולא שוטה.

השלישי (צובטו לאחוריו.)

אהרן (מפנה ראשו לאחוריו.)

הרביעית (צובטת אותו בו ברגע מלפניו.)

אהרן (מחזיר פניו לכאן. אך בזה הרגע צבטו לו ממקום אחר.)

בלה חברַי, מכיוָן שעלה קטן זה לגדוּלה, נשיר לו מעט במקהלה! (מוחאה כף ושרה בלוויַת החבורה כולה:)

אהרן הניחו לי ואֵרד – ואם אין, מעל לראשכם אקפוץ.

בלה לא, יקירי, רק על הכיסא תעמוד, ועד אשר תבוא זיזי. (קול צלצול.) הנה היא באה! (פותחת הדלת.)

איסטהרה (נכנסת, פושטת את מעיל־הסתיו שלה, היא לבושה שמלת־בית פשוטה וארוכה.) מה יש? מה יש? הו הו, אהרן פינקל. למה זה תעמוד על הכיסא? (כולם מחייכים, אם כי תמהים הם קצת.)

אהרן גזירה היא.

איסטהרה (לא תעצור בעד צחוקה.) נ־נא! (מאיימת על חבריה:) עוד תבואו על שכרכם. רד, אהרן, רדה.

אהרן (ברדתו, מתחטא בקול בכייני קצת.) זאת עמידתי על הכיסא לא נחשבה בעיני, רק זה השיר אשר שרו לכבודי.

איסטהרה גם שרו לך בשירים!

בלה אמנם, אליך, זיזי! ואני אמרתי… טעות היתה עמנו, חברַי! (אל אהרן:) יסלח לי, אדוני הצעיר.

איסטהרה אין בכך כלום, חביבי… כלום לא כך הוא, אהרן? טוב־טוב שלא אירע כל זה לאחיך… עוד מעט ויבוא גם הוא הנה.

אהרן אחי? אוי, אוי… לאחי אל נא תחלקו את כל הכבוד הזה… ואל תענו לו בשירים, בשם ה'! דבר זה לא יעשה עליו רושם טוב.

איסטהרה אתה, אהרן, דבר היותך פה אתנו, אף זה לא ימצא חן בעיניו. איך שיהיה – הכירו נא זה את זה ולכו לכם אל החדר השני. (פונה אליהם:) אני הזמנתיכם לכאן, ידידַי – כבר אתם יודעים לשם מה? באלה הימים ייערך כאן נשף־מסכות לטובת איזה מוסד של צדקה, והייתי מבקשת אתכם להשתתף בו בכל אשר תוכלו.

שפרן (נראה בפתח הדלת.)

איסטהרה שפרן! הנה גם אתה פה, עם כוס הרוּם, שהשחירה ממעט הקהווה, ביד אחת, ועם הקלפים בשניה.

שפרן אף הוא כאן! (מתמרמר עליו על אהרן:) צא, צא, השובב!

אהרן (ממהר וניצב מאחורי איסטהרה.)

איסטהרה הנח לו, שפרן.

שפרן את מקלי! את המקל הבו לי!

איסטהרה לאט לך, שפרן, עם הנער, אחרי שבא בצל קורתי. אני היא שהזמנתיהו.

שפרן את התינוק הזה? אי, זיזי, זיזי… צוֹדה אַת נפשות ילדים מבית אחים צנועים… זה אחיו – מצח רחב לו, ואולם יוֹלדאי⁵. – יש לי דבר אליך, איסטהרה. מי מכם מקבל מידי את הקלפים?

אהרן (מאחורי איסטהרה.) אנוכי.

בלה שלי היו הקלפים לכתחילה. (נוטלת אותם מיד שפרן.)

אהרן אולי נעשה שותפות?

בלה (אל איסטהרה.) השמעת? ואני אמרתי “תם” הוא…

איסטהרה ואולם אח יש לזה, זה אחיו “תם” הוא ביותר.

אהרן (נעצב.) זה אחי, זה אחי… חוסו נא עליו ועשו נא אותו לאיש. לאדם מן הישוב.

בלה (לאהרן.) טול את הקלפים ולך אחרי! (הם יוצאים לצד שמאל, חוץ משפרן ואיסטהרה.)

איסטהרה עתה הגד לי את אשר אתה מבקש?

שפרן אותך! – רוצה אני אמנם לעשות אותך בת־אדם שמן הישוב… עלם זה בעצם, מי הוא?

איסטהרה אחיו של בן־אדם.

שפרן בן־אדם שלא עשאוהו עוד לאדם?

איסטהרה (שולבת ידיה לאחורי קָדקדה, עיניה צופות למרחק.) אפרים פינקל! את האיש הזה עשות לאיש? לא קלה המלאכה… אנסה… אתה אמור־נא לי סוף־סוף את אשר חפצת לומר לי, תיכף ומיד, עוד מעט ולא יהיה לי פנאי.

שפרן הנה יש בדעתי לעשות אותך לבת־אדם מן הישוב, כלומר לערלית.

איסטהרה ראה, זה חדש! אחת אמרתי ולא אוסיף: איני הולכת למוסקבה, ואת הכומר שלך – איני רוצה לדעתו!

שפרן כמה אַת משונה, חי נפשי! הטלגרמה אתי היא… כל־כך פוצרים בך.

איסטהרה אחת היא לי! גם פה איני חסרה כלום, ואיני צריכה לה לתעודת־טבילה כל־עיקר.

שפרן מי מן האמנים העברים אינו מצטייד בפתקה נחוצה בצאתו לדרך?

איסטהרה שפרן!

שפרן חיים שפרן.

איסטהרה יֶפים שפרן! פֶליקס שפרן! פֶליציאן ועוד. מנֵה עוד!

שפרן (מחפש בכיס בגדו.) אך רגע המתיני לי… הריני מוציאן, את תעודות־הטבילה שלי.

איסטהרה יהיה לך אשר לך! משומד זקן שכמוֹתך! – ראֵה, ראֵה, הנה כי משומד אתה! הישאר נא רגע על עָמדך, אך רגע, רוצה אני להסתכל בך – – כמעט שלא ניכר כלום. קלסתר־פנים כמו אצל שאר האנשים. כַּד הוינַא טַליא⁶ מאמינה הייתי שהמשומד, המשומד… אמוֹר לי באמת, בשעה שמראים לך חוּמש – כלום אתה יכול קרוֹא בו?

שפרן הבי לי חוּמש הֵנה, אדרבא! לא אפתח פה לשטן, ודאי גם מטמון זה נתגלגל לבין ספריך.

איסטהרה מצטערת, (מכה כף אל כף.) חוּמש! מי יתן לי בזה חוּמש! נסה־נא ואמור: נשמת כל חַי!

שפרן נשמת כל הַי.

איסטהרה משומד! כמו שהנני בת־ישראל – משומד! האם לא תוכל באמת? חַי!

שפרן הַי!

איסטהרה חַי! חַי! חַי!

שפרן הַי! הַי!

איסטהרה שוב וֶהיֵה יהודי, לשונך תסוב לך אזי בפיך באופן אחר לגמרי. בשל מה הולכים בני־אדם ומתמכרים לשמד?

שפרן האחד לגלות הוא צריך אל המקומות שבת־ישראל כמוך אינה רשאית לבוא.

איסטהרה למקומות שאיני רוצה בם. למה לי מוסקבה?

שפרן כלום יש לך ברירה?

איסטהרה אם כן… בשל זכות־ישיבה הולך לו בן־אדם לטבילה… במשומד כזה אל תדבר.

שפרן ויש אשר יטבול האחד – משום שחשקה נפשו בתורה.

איסטהרה (אוטמת אוזניה.) הרף! ממני הרף, יודעת אנוכי מה טיבו של עוּבּר זה. הוי כמה הם מאוסים עלי, אלה החושקים בתורה ומטמאים את נפשם עליה.

שפרן ויש האחד אשר דבק בערלית לאהבה אותה –

איסטהרה (בהתפעלות בלתי־צפויה.) אֶת הערלית! (גם זה לא ימצא פתאום חן בעיניה.) אי… אי… ואולם המתן לי מעט קט… היאך אתה אומר? בערלית? הנה כי גם זה לא יָשַר בעיני. אלא, יש לעיין קצת בדבר… שפרן – מה תגיד, שפרן, לערלית שכמוני?

שפרן (מתבונן אליה כמתחנן.) כה יתן לי אלוהים וכה יוסיף… אם רק תחפצי – ואַת ערלית להתפאר!

(מצלצלים, שפרן פותח את הדלת מבחוץ.)

פינקל (נכנס.) ערבא טבא.

שפרן ערבא.

איסטהרה (באה לקראתו בפנים מאירים.) ערבא טבא, מר פינקל! כבר אתם מכירים זה את זה? התדע לך, שפרן, חיים שפרן, – מר פינקל, חברי הוא לאוניברסיטה. מר חיים שפרן – גם הוא, בן הנהו למשפחה הגונה ומיוחדת ועתה –

שפרן אימפריסאריוֹ הנני –

איסטהרה לסָפֵק אמנים סָפֵק מבַלי־עולם… אָה, על מר שפרן אפשר לסמוך, הוא אם יטפל ויערוך פרוגראמה באיזה שאנסון, כדאי הוא שתבוא ותראה.

שפרן הגיע הזמן. מלומד הנסיון אנוכי… הוי, הוי, וכי למי אנו עמלים אם לא בשבילכם, בשביל בני־הנעורים, בשביל זו סָלתּה ושַמנה של החֶברה… הסליחה, כבן־עירנו אתה וכמעט שלא ראיתיך עוד אצלנו… ב“כוכב הזהב”, כמובן.

איסטהרה מה אתה סח! הרי הוא מבלה שם את הלילות כימים. מדי לילה ולילה. אך אתמול מעל הבימה ראיתי את מר פינקל. מה תגיד אתה, מר שפרן? לא יָשרה בעיני פינקל זו השירה האחרונה אשר אני שרה. “השירה של השאנסוניטה”!

פינקל מה עולה על דעתך, מרת זיס?

איסטהרה הרי כך! זו שירתי האחרונה – לא שמע אותה עד הסוף והלך לו באמצע.

שפרן אי, אי, מר פינקל… טירוני אתה לגבי כל אלה הדברים. (נזכר ומדקלם בלשון מדברת גדולות את ראשית השיר:) “אני מאלה אני, השותות יינן מתוך שיר ומחול פרא”!

איסטהרה (מסתכלת בו בפינקל וקוראת וכאילו מדברת זאת לו:)

שפרן (לוחש לעצמו:) הַפלֵא וָפלא…

פינקל (מודה לה אף הוא בהתפעלות.) הו, הו, מרת זיס!

איסטהרה (נכנסת לתוך דבריו) הא לך! רק לבעבור הרעימך! הנה כי לא ימצא השיר הזה חן בעיניך, ולכן אגידוֹ לך ואגידוֹ עד אם יֵצא מאפך… כך דרכי תמיד!

פינקל (אין בפיו מלה מרוב רגשותיו בו.) מרת זיס!

איסטהרה ואולם עתה אחדל. עתה מכיוָן שבאת בצל קורתי ובשביל ענין כל־כך חשוב: נזכרת – מדוע לא שלחת את מי שהוא הנה? השמלות הרי הן מוכנות.

פינקל עוד לא היתה בזה הנערה? בוודאי תבוא.

איסטהרה עתה, מר פינקל, הֱוֵה מתעסק רק בהפצת הכרטיסים. לכל יתר הדברים נדאג אנחנו; הנה הזמנתי אלי הֵנה את להקתנו כולה. גם אתה, שפרן, תעזור לנו.

(מצלצלים.)

ד"ר חיוורין (בא בדלת הפתוחה, משתחווה.)

איסטהרה אתה הוא הדוקטור! דוקטור חיוורין, זה הערב של יום אתמול – כמעט שנשתכח מלבי.

(לשפרן:) ובכן, זה נשף המסכות – – (מַטה אותו הצידה ומסיחה אתו על דבר הנשף.)

ד"ר חיוורין (אל פינקל:) האם איחרתי משהו?

פינקל זה עתה דיקלמה. הו, כמה נפלא!

ד"ר חיוורין (בביטול גמור, ברמזו על איסטהרה.) בשמלתה זו? אי… תמול! תמול בערב… אַי! אַי!

איסטהרה הדוקטור! הדוקטור! זו הדיסרטאציה שלך – אַיָּה? חמָסי עליך! הנה שכחתי לקחתה אתמול אתי, ואתה לא הזכרתני.

ד"ר חיוורין את חֶטאי אני מזכיר. מחמת זה הבאתי לך הפעם שתים… כלומר: שני אֶכסמפלרים. לא יכולתי סלוח לי את זה כל הלילה. הא כיצד? הלכת לך בידים ריקות… ואולם אם נעיין קצת בדבר – לא בי האשם, מרת זיס… לפתע פתאום נתבלבלו כל חושי בי, ואַת, אַת כמעט שהיית בעוכרי… כל זמן שהיית עומדת במעילך היה הכל נחמד, אלא לאחר שהשלכת מעליך את המעיל… היה גם כן נחמד, היה נחמד עוד יותר… אלא שנתבלבלו חושי בי. אנשי המדע – יש להם טבע מגוּנה: דעתם מתבלבלת עליהם –

איסטהרה למראה פני ערלית?

ד"ר חיוורין כך.

איסטהרה ועוד איזה ערלית!

ד"ר חיוורין כך.

איסטהרה ונוסף לזה, זה הלבוש!

ד"ר חיוורין אַי! אַי! אַי!

איסטהרה מה היה מראי אתמול, הדוקטור?

ד"ר חיוורין נפלא! פילוֹמֶנה ממש… אי, אי… קליאופטרה! דובשניה. טשו־טשו־לופ־טשו!

איסטהרה אתה אולי תגיד לי מה פרושו של טשו־טשו־לופ־טשו?

ד"ר חיוורין הרי זה טשו־טשו־לופ־טשו – סתם. כלומר – מלה… לא מלה אמנם, אלא סתם טשוטשולופטשו! איש המדעים אם ניתקו מלין מפיו הרי הוא פולט סתם הברות… אדרבא, הגידי לי מה טעמה של קאלאמאטיא?⁷ כלום אַת יודעת? אני, למשל, משתמש לפעמים במימרא זו, ואת פירושה הנכון טרם אדע גם אני.

איסטהרה קאלאמַטיה? חכה נא לי מעט קט… חכה־נא, חכה… זו הדיסרטאציה שלך – הייתי קוראת לה קַאלאמַטיה… תנֵנה לי הנה!

ד"ר חיוורין הרי לך שתים.

איסטהרה אחת לשבתות ולימים טובים ואחת לימי חול?

ד"ר חיוורין אמור אמרתי: אולי יבואו ויגנבו ממך את האֶכּסמפלר האחד, או שמא יקחו ממך על־מנת להשיב ולא ישיבו. והיה האֶכּסמפלר השני לך לפליטה… בבקשה!

איסטהרה אחד יספיק לי! (מביטה על שער הספר.) הנה “הגבינה”! – זוהי! (נותנת ליד שפרן.) קח ולֵך. עד היות הערב יהיה אצלך. ואתה מר פינקל? אתה אומר כבר ללכת? לא אתן לך! עוד נתיָעץ על אודות איזו קטנות. חוץ מזה, שב כאן אתנו מעט.

שפרן (לאחר שהתבונן אל שער הספר, מתוך חיוך ניכר ביותר.) אולי כדאי הוא לקחת שם מידיהם את הקלפים ולהקריא להם את הדיסרטאציה של הדוקטור?

איסטהרה אף אמנם! דומני שהד"ר עצמו לא יתנגד לזה ויקריא אותה באוזנינו. לך, והצג־נא אותו לפני הללו…

ד"ר חיוורין (שבע־רצון.) לפני אלה שם, משלכם?..

איסטהרה “משלנו”! “משלנו”! (קורצת לו באחת מעיניה ובתנועה של עגבים. פונה אל שפרן:) הושיבהו־נא על־יד בֶּלה. היא לא תחסר, והוא יהא נהנה.

שפרן על יד בֶּלה יושב כבר הדרדק.

איסטהרה (נזכרת.) הרי כך! פינקל הצעיר… גרשהו נא משם והושב במקומו את הדוקטור.

ד"ר חיוורין תשואות־חן! (יוצא בלוויית שפרן לצד שמאל.)

פינקל (בהבעה של אי־רצון על פניו:) כאן הוא, אהרן? בין אלה…

איסטהרה במשך הזמן אמשוך גם אותך אל בִּצָה זו, ראה תראה… (בעליצות מסותרה:) וכמה שהנך זך־נפֶש, טהָר־רוח ועָדין, עָדין ביותר, יותר יסיתני בך יִצרי. היֹה לא תהיה, מר פינקל! אני לא אחדל ממך, לא ארפה, לא אניח את טרפי מפי!

פינקל ואני – הוי, כמה הייתי רוצה להוציאך מכאן, מרת זיס!

איסטהרה לאן? לאיזה מרחב היית רוצה להוציאני?

פינקל אל החֶברה. אל חברת בני־האדם.

איסטהרה כבר הייתי שם – והנה – (מעווה את פניה) – זה ריחה… מכיוָן שאני נזכרת בו – לאטום את נחירי אני צריכה ולָגוֹף חלונות ודלתים כדי שלא יפרוץ הריח פנימה. היכן הוא מקום חנייתה של זו החֶברה אשר אמרת?

פינקל בכל אשר תחפצי, רק לא כאן… שם במקום שבני־אדם עמלים, לוחמים, יוצרים, שם במקום שהולכים ומתהווים, הולכים ונארגים חיים של עבודה פוריה ושל אהבה.

איסטהרה הו, הו, מגבב אתה כל־כך הרבה בבת־אחת… לאט־לאט לוּ פירשת במעלותיה של זו החֶברה, והייתי מכחישתן אחת־אחת. ואולם – קיצורו של דבר: למי תגיד מִלין? אני – הרי אני באה מהָתם… הבה לי את ידך, אחי, מכיר אני בך בצווארונך ובחַפתיך הצחורים שעל ידיך… מה חדשות באו וַיֶאתָיוּן שם במחנה? אני, כידוע לך, זה לא כבר אשר עזבתיו, אלא דומה שכאילו שתיתי לשָכרה. פשוט בתכלית הפשטות. הטבעתי כל רגש שהיה מקשרני עוד למחנה בכוס היין. ועתה הנה עלה אד על כל זה שעבר, נבלע וכמעט שאיננו. אני זוכרת רק משהו, וכמו מבעד לערפל. רואה אני עוד, ואם כי באופן מטושטש ביותר – חברה זו של בני־אדם שאתה דוגל בה, והם מטפחים ומגדלים שם את כרֵסָם… אפרים פינקל! אתה שָׂא מעליהם את ראשם, לבם, ידיהם ורגליהם, קח ותן את כל אלה על כף־מאזנים אחת, ואת כרֵסָם קח ותן אותה על הכף השניה, ישאו נא לעיניך כל אלה יחד, – מי מהם יכריע, מר פינקל?

פינקל הוי, כי טובעת אַת, טובעת אַת, איסטהרה!

איסטהרה אני טובעת? (בהתרגשות.) אף אמנם! טבוֹע עמוֹק־עמוֹק – המוצא היחידי שנשאר לו לאדם אשר שאר־רוח לו, על אדמות. ואתה, אדוני, עדיין אתה עומד מגבוה וניבט אלינו מרוּמך למטה, אל יושבי חושך וצלמוות? שמא נחוץ לך כיסא? עלֵה, עלֵה בבקשה! זה אתה עמד עליו אהרון אחיך, והתחנן, התחנן מלפנינו לרדת. הוא רצה לרדת… עלם נחמד הוא! אקרא לו ויבוא.

פינקל לא, לא… לא אוכל דַברוֹ פה לשלום… כאן הוא? אהה, כי אין לו עוד, לנער זה כל תקווה.

איסטהרה אל נא, אל נא “תבַכֶּה”.

פינקל מי פילל לו… מי פילל? אף אמנם חטאתי בנפש הנער הזה… לא היתה לי שום רשות ללכת לחוץ־לארץ. הורים, אם הם הולכים לעולמם בדמי ימיהם, בנם הבכור – בבית הוא צריך להישאר!

איסטהרה הוריך מתו?

פינקל אבינו מת זה כבר. בה בשנה שגמרתי חוק לימודי בבית־הספר התיכוני מתה עלינו אמנו. אני אמנם הייתי פוסח על שני הסעיפים: האסע ואולי לא אסע כלל?

איסטהרה לאן היית רוצה לנסוע?

פינקל ללמוד תורה. ואולם לא היתה לי כל רשות. הָלוֹך לחוץ־לארץ ועָזוֹב פה לאנחות אח צעיר באין מודע וגואל… אך עתה אני רואה, כמה לא טוב עשיתי!

איסטהרה וכאן? לישב כאן וללמוד?

פינקל כאן? אני יהודי אני, מרת זיס, ובמקומות הללו –

איסטהרה (בקור־רוח מעוּשה.) אכן, יהודי אתה. יהודי… ולהמיר קצת את הדת? אתם, הרי אתם נוהגים במקרים כאלה להמיר את דתכם.

פינקל מי? אַת כוונתך ודאי לאלה – לאלה היחידים המעטים שנזקקים לו לאותו כתב… (בשחוק קל.) לא אכחד, כל כך להוט אחרי התורה לא הייתי.

איסטהרה (בתוכחה מעוּשה.) ותטוש את האחיך הנער ותלך לנוע לחוץ־לארץ?

פינקל אחרת לא יכולתי, משום… משום שכָּלתה נפשי לתורה.

איסטהרה (סוקרת בו רצינית.) האם אמת הדבר שבני־אדם – יש אשר יחשקו בתורה בכל לבם?

פינקל אך אמת הדבר, מרת זיס… אני – לא היתה לי שום כוונה אחרת, אני רק חפצתי דעַת, חָקור והָבֵן, הָבֵן משהו… כאותו עוף הפורש אָרבּות כנפיו ונוסק למרום, לתכלת השמים. (בשחוק קל.) כלום זה מחייב את העוף להיגזר לשמָד?

איסטהרה אפרים פינקל! מה יעשה העוף שדבק בה, תוך כדי טיסתו למרומים, לאהבה אֶת –

פינקל את החבצלת שעל שפת נהר שוטף?

איסטהרה לא הָא! לא הא!

פינקל זמורה בלב הארז הרם?

איסטהרה לא הא! לא הא!

פינקל בת עבים צחורה בלב הרקיע הכחול?

איסטהרה לא הא… מה יעשה העוף שמתוך תעופתו דבקה נפשו בערלית?

פינקל (בשחוק קל.) הרי זה דבר שאי־אפשר.

איסטהרה נניח!

פינקל (מתבונן אליה מתוך ישוב־הדעת והגות־לב עצובה.) ערלית? הרי זה עסק ביש…

איסטהרה (כמשסעה אותו בדברים.) כלום הוא ממיר את דתו, זה העוף? אמוֹר מיד: הן או לאו?

פינקל (מתוך רגש פנימי, חרישי וחם.) איסטהרה! – אַתּ… לו בת־ישראל אַת, איסטהרה.

איסטהרה מה? מה? (בהתרגשות רצינית ומעושה כאחת:) האם לא תָּמיר את דתך… גם לא בשביל ערלית כמוני?! (ניתרת ממקומה.)

פינקל כלום אוּכל? יהודי שכמוני, עם זֶפת זו שבראשי ועיני עורב כאלה, עם זה החרטום העקום ועם שארי ודמי הנוזל בעורקַי?… אי, אי, רק יצחקו לי ולא יותר. גוי – כדי לעורר צחוק… לעומת זאת, אַת – עם קלסתר פנַיךְ – לָך לא יקשֶה הדבר.

איסטהרה מה אתה זומם לה לערלית?.. מחשבות תחרוֹש? היֹה לא תהיה!) כקוראת לעזרה:) בואי הנה, בֶּלה – חיש!

בֶּלה (באה, אחריה נגרר הד"ר חיוורין, קצת בגילופין:) הקראת לי, איסטהרה?

איסטהרה קֶשֶר! קשר! – זה האיש, בֶּלה, הרי הוא מתנכל לנו, להוציאנו אל “החֶברה” הוא אומר!.. – שמא אַת רוצה, בּלה? הגידי, אולי תחפצי בוא אל החברה?

ד"ר חיוורין למאי? אנחנו נבוא לגור אתכם פה, ב“כוכב הזהב”. לא אצטרך לקחת אתי אפילו את ספרי־החקירה שלי… הרי אני יודעָם על־פה. יכול אני להכין מדי ערב בערבו הרצאה לא גדולה ביותר על־אודות אפלטון, קאנט והֶגֶל ועל־אודותי אני.

בלה עד שאתה עושה כל אלה, עליך עוד לגמור היום את הדיסרטאציה.

פינקל (אל איסטהרה בשאלה על בֶלה:) חבֶרתֵּך – עבריה היא?

איסטהרה זה אַפֵּך, בלה, הוא היה בעוכרַיך… (אל פינקל:) ואף־על־פי־כן ערלות אנחנו פה כולנו! ערלות שהגיעו לפרקן. המירו את דתכם, רבותי, וּזכו בנו! גשי אלי הֵנה, בלה.

בלה (ניגשת אליה.)

איסטהרה (חובקת לה.) התבונן נא, פינקל, לריבה זו… כלום ישנה שם אחת בין בנות־החברה שלך אשר תדמה לה במקצת? מכירה אני בבחורות שלכם הגדולות, אלו פרות הבשן, עגלות־מַרבק אלה עם פימותיהן עלֵי כֶסֶל. פי! וזו שלי – לא ריבה היא כי אם צעצוע. אתה התבונן בה היטב: זה צווארה, זו ידה, פני־החן הללו, קלילוּת של גוויה זו, ועל כל אלה מבטה, מבט העין הלזה! ואני עצמי – לא מן הזיבורית אני. לא מן השתים שנקנות בפרוטה.

שפרן (בא אף הוא מן החדר, כשהוא לוגם מכוס הקהווה. הדיסרטאציה של הד"ר חיוורין מתחת לבית־שחיו.)

איסטהרה הנה גם הוא, שפרן! מה טוב! זה הצר והאויב, מר פינקל זה, הרי הוא מדבר על לבי לעזוב את הקאבאריט, הוא מבטיחני לקחת אותי לאשה ולהכניסני אל החברה, לבין בני־המעלה… מה תגיד אתה, שפרן, אולי טובה העצה?

שפרן להינשא לו?

איסטהרה זאת לא זאת… דבר זה מן הנמנע הוא לכתחילה, אחרי שאני ערלית… מי שחפץ בי – להמיר את דתו הוא צריך. עיקר הדבר הריהו הקאבאריט. זה הקוץ שבאַליָה, השטן המקטרג! אילולא הוא – ואולי אלך לי באמת?

שפרן אנחנו לא ניתן לך ללכת.

איסטהרה אי! (מבטה נופל על פינקל מבלי שתרגיש בזה עצמה:) לוּ אך תקָפַני משהו ומשָכַני להָתם, אל החֶברה!

שפרן (מלה במלה:) אנחנו לא ניתן לך.

איסטהרה דבר־מה שמא יתרחש – אותך, בֶּלה, אתי אקח. (מחבקת לה.) אוי, אוי, מה זה היה לך בלה? מראה־פנים כה עייף לך, ועיניך, –

בלה ראשי, איסטהרה, ראשי סחרחר…

איסטהרה חשה אַת בראשך, (ממשמשת במצחה,) בשל־מה?

בלה (מראה באצבע על הד"ר חיוורין.) בשל הדיסרטאציה שלו… ראשי סובב עלי כגלגל.

איסטהרה שמע־נא, אתה הדוקטור, לאט לך עם נערותי שלי המתוקות… אל נא תמלא את מוחן של אלו בגבינה זו שלך אשר בהֶלווציה!

ד"ר חיוורין אהה, מרת זיזי, אכן אמת הדבר… העמקתי כאן ביותר.

איסטהרה היש לך עוד הרבה לגמור?

שפרן⁸ עוד יותר מן החצי.

איסטהרה אם כן, בוא גם אתה, פינקל, ננסה נא לסתור את דעותיו של הד"ר, ויואיל־נא להגן עליהן מחדש. אַת, בּלה, לא תוכלי שמוע זאת עד הסוף. מוחך רופף הוא ביותר. טוב שתלכי אל חדר־התלבושת ותבחרי שם עוד איזה שמלות לנשף מסכות. עוד מעט ויבואו לקחתן.

שפרן (עוצר בעד פינקל. אל איסטהרה וחיוורין:) לכו לכם, אנחנו באים אחריכם.

איסטהרה (שוהה עוד רגע. מתוך שחוק קל אל שפרן, באַיימה עליו באצבע:) ראֵה, ראה, שפרן, אל תדבר שטות! (יוצאת בלוויַת ד"ר חיוורין.)

בלה (יוצאת לצד ימין.)

שפרן (קודר. אל פינקל:) הנה שכחתי – זה שמך, מהו?

פינקל פינקל.

שפרן מר פינקל, אולי לא תלך בדלת זו כי אם בזו? (מראה לו על הדלת כלפי החוץ.)

פינקל (מתאושש ממבוכתו הקלה ומחייך.) כמה זה נפלא… סלח לי, אדוני, וכי מי גרה כאן?

שפרן איסטהרה!… אך אתה אל תגד לה שאני מגרשך מזה… אני הוא הרוצה להיפטר ממך.

פינקל מר שפרן? אם איני טועה.

שפרן (בהתמרמרות שפרצה החוצה:) שפרן! שפרן! אתה אומר להדיחה. להדיח את איסטהרה!

פינקל להדיח?

שפרן להוציא אותה מן השאנטאן⁹ אתה חפץ?

פינקל הוי, לוּ רק עלה הדבר בידי!

שפרן (נרגז:) מר פינקל –

קול איסטהרה (בא מן החדר השני:) את הדיסרטאציה!

שפרן (עונה כמעט בגערה לצד שמאל:) תיכף ומיד! (אל פינקל:) זאב־ערבות שכמוך. רוצה אתה לשאת כבשה מן העדר – שׂא! קח את אשר תקח, אך את איסטהרה הניחה לי!

פינקל לךָ?

שפרן לשאנטאן. לא למעני אני מבקש… אם כי אסטניס אנוכי ומפונק כמוך… (מתחנן.) מר פינקל, אל נא תקח מעלינו את עטרת־ראשנו, את נחמתנו האחת.

פינקל (בא שוב במבוכה:) אני? הנה כי לא אָבין דבר, מר שפרן…

שפרן לא תבין… בוא ואגיד לך. (הוא קרב אליו ומדגדג אותו לפתע במקום הלב, ברגע בלתי־צפוי. פינקל נכפף לנגיעת ידו של שפרן.) למי תגיד מִלין? איסטהרה – היא תישמע לך, ואולם לא אני. גם אם תבטיח לי שם גב ישר, חי נפשי, שאיני הולך אתך להָתם… ואתה עצמך – סבור אתה שתֵשב שם זמן רב בחוגי החברה שלך? סוף־סוף יעשו לך מעשה מכוער – ועתיד אתה להתגנב ולבוא אלינו הֵנה.

פינקל היֹה לא תהיה!

שפרן משהו ימשוך אותך לכאן. והכוח המושך – התדע לך מי הוא? אלו האיסטהרות הן. אמנם, אלו האיסטהרות – רק בחלום ראינון… אלא שנתעים בשווא להאמין שכאן הן. הפנינים מקומן התהום. והשאנטאן – תהום הוא בזעיר־אנפין. אל האיסטהרות הללו באים בלי שום כוונות ובלי פניָה כל שהיא מגוּנה. אלה האיסטהרות – מן הנחוץ הוא למצוא אותן ביֵאושָן. נואשות וצוהלות. צהלה זו שבאה לאחר יאוש. והשתיה – היא צריכה להיות כדת, והרינה היא צריכה להישמע, וצריכות גם לרקוד קמעה – (מדגדגו שוב לפתע פתאום.)

קול איסטהרה (משמאל.) את הדיסרטאציה!

שפרן הנני אליכם! (יוצא מצד שמאל.)

פינקל (מלווהו במבטי עיניו. פונה פתאום ללכת. נפגש עם אֶלקה ופיני בפתח.) גם אתם כאן?

אֶלקה עלי לקחת את המלבושים.

פינקל הרי כך, כך, המלבושים! ואתה פיני, מה לכהן?…

פיני לסייע לה קמעה… מלבד זאת חפצתי לָבוֹר לי איזו שמלה גם בשבילי.

פינקל בשבילך?

אֶלקה אל נשף־המסכות הוא אומר ללכת.

פינקל ובשמלת אשה דווקא? מלמד בשמלה?

פיני לא מלמד אני, רק סגן־מלמד, רחמנא ליצלן.

פינקל אי, אלה הם דברים בעלמא, פיני. עָנָו אתה ביותר. מובטחני בך שתעבור בשלום על איזה פרשה בחוּמש ותמצא ידיך ורגליך בפירוש רש"י, האף אין זאת?

פיני מה שייך…

פינקל וחוץ מזה… מלמד אתה, מלמד!

פיני (בסקרנות:) במה אתה מכיר?

פינקל מבטך זה המלַמדי, הוא העונה בך… יעזרך ה'! ובכן, אתם תקחו אתכם את צרור השמלות. יפה! ואנא חכו־נא פה, בוודאי יֵצא מי שהוא אליכם ותקבלו מידו את הכל. שמא ישאלכם מי שהוא על־אודותי, אִמרו שדבר נחוץ לי בבית. (יוצא החוצה.)

אֶלקה אוי, אוי, כמה יפה כאן! ואולם כפי שאני רואה, אנו יכולים לעמוד בכאן זמן רב. קרא נא למי שהוא ויֵצא אלינו.

פיני למה? יהיו אשר יהיו. הם שמה, ואנחנו פה. אלה הם ריחות חריפים שאני קולט אל קרבי. בשָׂמים הם, נכאת וצרִי ולוט…

אֶלקה מה נועיל אם נשב פה עוד? לֵך וקרא לו לאחד מהם.

פיני מה החיפזון? אולי יש את נפשך לקרוא קצת בסידור? עד שאנו עומדים בכאן לבדנו… נשב נא! (הוא מוציא מתחת למדיו את הסידור ויושב אתה לשולחן:) קָמַץ־אָלֶף –

אהרן (בא כחתף משמאל.) אָ־אָ־אָ! ראו והיתָּמָהוּ. אֶלקה ופיני! ברוכים היושבים!

פיני גם אתה כאן!

אהרן פיני, כמה אתה נחמד, חי נפשי! אתה אמור לי, כיצד התעוּך רגליך לכאן?

פיני עם אֶלקה באתי.

אהרן ועם סידורה! (רוצה לחטוף את הספר מעל השולחן.)

פיני ראֵה, אף ראֵה, אהרן, כמה צרה עינך בנו, שאינך נותן לנו ללמוד, לא בביתכם ולא הכא. אמרי אֶלקה: פַּתָּח ב' –

אהרן בַּ! – מצא מקום לתורה! האח, הנה בֶּלה!

בלה (באה מימין עם צרור שמלות גדול. תמֵהה למראה הפנים החדשות:) מה יש?

פיני ואֶלקה (קמים ממקומותיהם.)

אהרן אתכבד נא להציג לפניך – זאת היא אֶלקה – לא תדע צורת אלף, וזהו פיני! בעצמו ובכבודו. (מוציא מיָדו בחטיפה את החוטרה¹⁰.) וזוהי החוטרה שלו!

בלה אתם ודאי באתם לשֵם השמלות? הנה הצרור האחד, את הצרור השני תואילו ותצררו אתם, בבקשה, בחדר־התלבושת.

אֶלקה ופיני (פונים כבר ללכת לצד שמאל.)

בלה אולי אעזור על־יֶדכם.

פיני למה? אין כל צורך. אני רק את הסידור חפצתי ואת החוטרה.

אהרן (מכה בידו על הסידור.) לא, ידידי! עד שאתם צוררים שם את החפצים, אעסוק פה אנוכי במלאכת־הקודש. אלמַד אִתָּה פרק בסידור. בֶּלה! גשי אלי הנה, בֶּלה, אל השולחן. ואתם – חיש להָתם, אל צרור השמלות!

אֶלקה ופיני (יוצאים לשמאל.)

בלה (ממהרת אל השולחן.) מה טיבו של ספר זה? הנה ידעתי… כבר ראיתיו. ואולם זה שבידך – מה זה?

אהרן (מרים את החוטרה עָל.) זהו העיקר! התמצית! – כך אומר פיני. סוד התורה כולה אינו מצטמצם אלא בעיקר זה. זאת החוטרה – הרי היא מדַדה על־פני דפי הסידור כבכרמו של אבא ומוצאת כל אות בו. רוצה אַת באָלף? הרי אָלף! שמא תחפצי בבֵית – הרי בֵית! הכל־בכל־מכל־כל!

איסטהרה (באה כשהיא צוחקת משמאל.) אך זאת היא דיסרטאציה! – פינקל! פינקל איננו?

אהרן) בפחד מעוּשה.) כלום היה פה אחי? (קורא לצד ימין:) אֶלקה ופיני!

אֶלקה ופיני) באים.)

איסטהרה לצרורי הבגדים? היכן הוא מר פינקל?

אֶלקה היה נחפז ללכת, הביתה הלך.

פיני מחכה לו שם הדוקטור, הד"ר חיוורין.

ד"ר חיוורין (בא מצד ימין.)

פיני הביטו, כאן הוא! הרי אתה ממתין לו שם, למר פינקל!

ד"ר חיוורין אמת זו מוטלת בספק. גוזמה היא! הנני פה גם בגוף וגם בנשמה. (מתבונן אל סביבותיו.) דומני שהנני פה… היָרדת, לפחות, אל כל עומקם של הדברים, מרת זיס? ואני דעתי – שזה הרוּם, זה הרוּם שלך שהוספת בכל פעם אל כוס מַשקי – חריף הוא יותר מדי. כמדומה לי שדלגת על דף אחד.

אהרן (טופח לו על גבו.) טעות היא עמך, ידידי, לא דילגת, אלא להיפך, קראת דף אחד פעמיים.

שפרן (בא אחריהם אף הוא, עומד על המפתן.)

איסטהרה אתם לכו לכם עם צרור השמלות. ואמרו לו למר פינקל, שיבוא אלי הנה תיכף ומיד. ואם אין, ידאג נא בעצמו לנשף־המסכות. היטב חרה לו, כנראה, שערלית אנוכי ושאם רוצים בי נזקקים למי־שמד. (לכל הנמצאים בחדר:) זה עתה נמלט, ואולם שוב ישוב, ויימלט מחדש עד שיתפתה סוף־סוף… בשביל ערלית שכמוני יעשנה. אִמרוּ זאת לו.

שפרן הנה כי הלך לו אמנם, זה איש־“החֶברה”… בן־מקשיב.

איסטהרה (מפנה אליו את ראשה.) שפרן, אתה הוא שגירַשתוֹ מכאן?

שפרן אנוכי.

איסטהרה זהו כבר יותר מדי…

שפרן יותר מדי? מלחמה תהיה, איסטהרה. בדם אחצה. איני נותן לך ללכת!

איסטהרה (פניה מחווירים.) מה זה היה לך, שפרן… כלום כל זה אַתה… ברצינות?

שפרן (מתמרמר.) ברצינות! ברצינות!

איסטהרה את זאת לא אוהַב!

שפרן (פונה ללכת.)

איסטהרה הישאר. מכיוָן שהגיע עד כדי כך, עוד נחליף בזה מעט דברים.

פיני (קרב אליה קצת חרד מן הצד. מדבר אליה מתוך לחישה ואי־בטחה:) הנה כי… הייתי… אי־אי…

איסטהרה מה יש?

פיני אולי תואילי, לרגע אחד קטן הצידה… אַת, אֶלקה, רדי לך עם צרור הבגדים, הנני אחריך עם הצרור השני.

אֶלקה (יוצאת עם צרור הבגדים החוצה.)

איסטהרה (סרה עם פיני לראש הבימה לצד ימין.) מה יש?

פיני (עומד לידה משמאל.) הנה כי – בזה הרגע… כפי ששמעתי… אלה דבריך בנוגע למי־השמד הללו… מכיוָן שאַת רוצה בזה דווקא – נעניתי לך בזה.

איסטהרה אתה?! מי אתה!

פיני (נבהל משאלת־פתאום זו.) פיני… סגן־מלמד… איני חסר, ברוך ה‘, בנוגע לפרנסה דבר. יש לי, ברוך ה’, שש מבשלות, שלוש תופרות וגם בת בעל־הבית אחת לי, אלא שמוכן ומזומן אנוכי לעזוב את כל –

ד"ר חיוורין (קרב אליה לאט־לאט, עומד ליד ימינה, מבלי שהרגישה בזה:) מרת זיס…

איסטהרה מה יש?

ד"ר חיוורין אולי תואילי, לרגע רק אחד קטן הצידה… (סרים לעבר הבימה השני לצד שמאל. מערים לה באוזנה הימנית:) איש־המדעים – להווי ידוע לך, מרובה־הצדדים הוא בכללו. איש־המדעים – סגולה אחת טובה יש לו: אינו מוצק כסלע. אפשר לָכוף אותו, אפשר להטות אל אשר נחפוץ. – אני מסכים!

איסטהרה למה אתה מסכים, הדוקטור?

ד"ר חיוורין אני מסכים, מסכים. בנוגע להמרת הדת, כמובן…

איסטהרה גם אתה!

ד"ר חיוורין איש־המדעים –

אהרן (ממהר אליה ועומד לצד ידה השמאלית. אינו נותן לו לגמור.) לרגע אחד קטן, קטן, אל הצד, מרת איסטהרה!

איסטהרה מה שאלתך, אהרן, ומה בקשתך? (פונה אתו אל אמצעיתה של הבימה.)

אהרן אני נכון… אני… ממיר את דתי!

איסטהרה (בצחוק.) כולם! (בחימה שפוכה:) צאו מזה! מהרי, בֶּלה, וגָרשים, על צוואר רידפים!

פיני (נוטל את צרור הבגדים על כתפו וממהר החוצה.)

ד"ר חיוורין ואהרן (משתמטים אף הם ויוצאים אחריו.)

איסטהרה הרי כך! אף פרסה לא תישאר מכם כאן.

בלה אהרן זה, הרי הוא מתחיל למצוא חן בעיני; אצא נא אליו ואראה היכן הוא, הנני ואשרוק לו. (יוצאת.)

איסטהרה (לשפרן שנשאר אתה בחדר:) הראית? מיניה וביה! רגע לוּ אך עמדו על זה ושקלו בדעתם. הדברים אך יצאו מפי – והרי הם נכונים.

שפרן עדיין אין במה להתפאר, איסטהרה.

איסטהרה היוצא מדבריך?

שפרן בכדי למצוא חן בעיני שלושה אלה, אין אדם צריך הרבה… נקלָה היא בעיניהם זו ההליכה אל הטבילה.

איסטהרה הנה כי לכאן אתה קולע, אוי־הו… ואתה ידידי, כלום לא היית עושה זאת למעני?

שפרן לא.

איסטהרה רק דברים הם בעלמא. הנה קיימתָּ לא־אחת מצוָה זו, אם כי לא לשם ערלית. דברים יותר קטנים המריצוך לזה.

שפרן לשם דברים יותר קטנים – הרי כך! עיר סגורה בעדי – הרי לכם תעודת־טבילה וחסל! ואולם לגבי דבר יותר גדול, לגבי עיקר –

איסטהרה כך?

שפרן הריני עקשן. איני רוצה.

איסטהרה נראה! אדם טוב ממך ואמיץ ממך יעשנה.

שפרן בפינקל תדברי?

איסטהרה בפינקל! בפינקל! זה היהודי הנמרץ – גם הוא יעשנה!… מה חפצת ממנו?

שפרן שילך.

איסטהרה את זה שנאתי, שפרן.

שפרן גם בעיני לא ימצא כל זה חן.

איסטהרה מה? מה לא ימצא חן בעיניך?

שפרן אלה הגעגועים וכלות הנפש הלזו – להָתם… למקום מוסר ודרך־ארץ, אל חיי החֶברה… (בהתעוררות.) רק אותו! לגרש אותו אַתּ צריכה, ולא את שלושת אלה התמימים. נקיים הם. רק אותו, שמסוכן הוא.

איסטהרה דע לך, שפרן, בשעה שהנני מסתכלת בגבך המעוקם, מאמינה אני: אדם פיקֵח לפנַי. זה גבך הרצוץ – גב פיקח הוא, ואולם אלה הפנים הנזעמים – שאם חבטתי בם – ונוכחתי לדעת שהנך שוטה ככל יתר השוטים אשר בארץ, ועוד עולה עליהם קמעה. (בחימה:) אל נא כה תדבר בו, בפינקל!

שפרן איסטהרה, לא זה הדרך שעמדת עליו.

איסטהרה מה אתה רוצה? מה הפחד אשר אתה מפיל עלי?

שפרן איסטהרה, הולכת אַת מעמנו –

איסטהרה שמעני, שפרן: הן בת־ישראל אנוכי, כידוע לך, וקשת עורף כרוב אַחי… אמי מתה עלי עוד בילדותי. נשארתי לאבי יחידה, הוא אהבני מאד. ואולם את אשתו השניה אהב, כפי הנראה, עוד יותר. בביתם של אלה נתחנכתי באופן שאין טוב הימנו, משום שלא נתחנכתי כלל. כך היא דעתי. אחרי מות אבא דבקה בי אמי החורגת לאהבה אותי ביותר. אשה מצוינת היתה בדיעבד. אלא שלא נשארתי זמן רב בביתה. יצאתי לדרך – ללמוד… אי, אי, שפרן, עדיין לא נשרו שינַי ואין את נפשי לספר את תולדותי, עוד יש זמן… רק אחת אגיד לך: זה בואי אליכם – הסרח היה!… הייתי מוכרחה. יותר מדי צריך אדם להידמות להם, כדי שיישאר אִתם שם… מעט אמנם אני דומה להם: זה מצחי לרוחב, זה חטמי באמצע פנַי, והמוח והלב החולם וכל אלה השאלות שמתחבטים בהן עלי אדמות. אלא מאי? זו רוחי – לא לנחושתים הוגשה. בת־חורין היא… ואני באתי אליכם עם צער עולמי – כדי… להיות חפשית.

שפרן (מעיק על הכפתור. החדר מואר לאחר שהיה שרוי כבר באפלולית של ערב.)

איסטהרה זה קדקדי – איתן הוא. ואולם של אשה הוא בכל־זאת, ושאלתי את שאלותי באופן אחר לגמרי: אמור לי אתה, אלוהי השמים, מטרת זה עולמך אמור לי, באילו נסים אני חיה כאן עלי אדמות, אוהבת וכואבת, ולמה זה השיא אותי אבי לאדם שלא סבלתי אותו דווקא? וזה האחרון – למה לא נתן לי גט־פיטורין, עד אשר נודע לו, לנבל, שאני כאן אתכם. ומהו פירושו של מזל זה הממצמץ בשמי שמיך, אלוהים? אמור לי זאת מיד ואם אין אני באה אל שאנטאן.

שפרן מה נורא!

איסטהרה קרא לזה כאשר עם לבך: הטלת אימה או לית־ברירה… אני האמנתי, השאנטאן – בית מנוסה הוא, מקלט מעט. בין כתלי השאנטאן – שם קורָא לנו דרור. שם נתקלים בם, באותם הנואשים, פרועי התלתלים, על־יד כוסות השאמפאן התוסס ואת הנשים היותר יפות במערבולת הטאראנטילה¹¹. בבת אחת חפצתי לנעֵר מעלי אבק כל השאלות הטורדות… עולם חופשי! האח! ואני באתי אליכם להיות חופשיה… (לאחר רגע של דממה, מורידה ראש.) באתי – ואולם לאחר שבאתי אליכם הֵנה וראיתי בהם, הכרתי אותם אחד־אחד… שפרן רחימאי, אלינו לא באים הנואשים, כי אם הגרועים.

שפרן מאי איכפת לך.

איסטהרה (מתנגדת.) זה איכפת לי. לא בבית־מחזה אנוכי, לא בתיאטרון. בשאנטאן הנני. הקהל, הבימה ואלה הקלעים. בליל אחד הם פה, אין מחיצה. בַּמֶה דברים אמורים? לכל הפחות בין אנשים שכמונו. על־פי־רוב באים אלינו הֵנה רָעים ממנו, ומשום זה מאוד אפשר שאלך מעמכם.

שפרן רואה אני, רואה.

איסטהרה אין אתה רואה ולא כלום!

שפרן לוּ אך הראיתי לו הדלת והמזוזה, למר פינקל, מעט קודם, ולא בא עלינו כל זה.

איסטהרה (מסתכלת בו זמן־מה מחרישה, במבט נוּגה ביותר:) אפרים פינקל… אפרים פינקל דווקא! שמָעֵני, שפרן, אני את פינקל אוהבת… כלום זה אסור? לוּ רק לא ימיר את דתו בעבורי… היאך אתה אומר: דבר של מה־בכך אפשר, רק לא בעבורי. חיבה יתירה נודעת לי לאלה העקשנים לגבי עיקר. מי יתן ולא ימיר את דתו בעבורי!.. והיה אם יעמוד בנסיון – אני משליכה אתכם אחרי גֵווי והולכת אחריו. ושמא, חס וחלילה ייכשל – (פוסקת באמצע.) שפרן, רוצה אתה שאשאר פה אתכם?

שפרן חובתך היא! והאמיני לי: לא את טובתי אני מבקש. (הוא קם מתוך הכורסא, קרב אליה איזה צעדים.) הן תדעי שאני מחכה לו למשבר שיבוא בכל יום. (מראה על גבו.) כך דרכן של אלה השכָמים… ואולם טובת הרבים בשאלתי, הוכלל, זה הכלל, בבקשתי, ואַת – הן תדעי אשר השאנטאן נחשב בעינַי למוסד בשביל הכלל. הוי, כל צמא וכל עייף וכל עומד על פי פַחַת לכו אלינו –

איסטהרה ידעתי את העייפים שלך ואת העומדים על פי פחת… ידעתים היטב!.. ובכן, שמע לאשר אגיד לך: הנה נתתי אותו בידך, שפרן. עשה בו בפינקל מה שלבך חפץ, ואם יעלה הדבר בידך לפתותו, לבעבוּר “גויה” שכמוני, כמובן, – אני מגרשתוּ מכאן כמו שגירשתי את שלושת הקודמים, ונשארת פה אתכם.

שפרן את ידך.

איסטהרה (מושיטה לו היד.)

פינקל (בא בדלת שהיתה קצת פתוחה ועומד על הסף.)

איסטהרה הנה גם פינקל!

פינקל נקרֹא נקראתי לבוא אליך הֵנה, מרת זיס.

איסטהרה כך הוא, כך. (עוד ידה נתונה ביד שפרן.) ראֵה אף ראֵה, מר פינקל, אנחנו מתערבים.

שפרן ובכן, זכרי זאת לך, איסטהרה – אם יעלה הדבר בידי? –

איסטהרה (מניעה לו את ראשה בהחלטה:) אזי –

המערכה השלישית

(אולם חיצוני. שני עמודי שיש תיכונים באמצע הבימה. מסביב לעמודים ספות עגולות של פלוסין, בקיר שכלפי הרואים שתי דלתות של זכוכית אטומה אל האולם הגדול, אחת מימין ואחת משמאל. משני צדי הדלתות יורדים מָסַכים כבדים. צללי אנשים נראים בכל פעם בעָברָם על־פני דלתות הזכוכית האטומה. יש אשר זוג צעירים וצעירות מכוסי־פנים מופיע בעד הדלת האחת, עובר דרך האולם החיצוני ונכנס שוב לאולם הגדול, בדלת השניה. צלילי מנגינה עמומים באים בכל פעם מעומק האולם הגדול. שם סובבים במחול. השעה קרובה לחצות הלילה.)

שפרן (גולל את תיק הניירות המלא ותוחבו לבין זרועו.)

פינקל (בא מן האולם הגדול.) כאן אתה, מר שפרן?

שפרן אותך אמנם אני מבקש… קח ממני את תיק הכסף.

פינקל יהיה נא זה תחת ידך.

שפרן לא, לא. (מוסר לו את תיק הכסף.) הנני ואציץ אל הקופה. זה הגזבר שלכם, יסלח לי – קצת בטלן הוא ובלתי־מנוסה כלל… כרטיסי־הכניסה עדיין הם הולכים ונמכרים.

פינקל לא אמצא די מלין להודות לך, מר שפרן. והיא? עוד לא באה…

שפרן מי היא?

פינקל איסטהרה. בטח לא תבוא?

שפרן אי, חדל לך מזה, מן הערלית.

פינקל מה אתה סח?

שפרן אם תבוא – מוטב, ואם לאו – גם זו לטובה!

פינקל והפרוגראמה – מה תהא עליה? אלה המודעות שלנו, הן כתוב בהן מפורש…

שפרן חזקה היא על כל מאסקַראדה שאינם שמים לב לפרוגראמה שלה. מבטיחים לכתחילה הרבה, מבטיחים ולא כלום.

פינקל את שירה של איסטהרה יהיו נושים בנו. אני בעצמי, אם כי אין לבי הולך אחרי מילתא דבדיחותא וקטעי שיר וזמר קלים שחוברו במקרה, ואולם על שירה של איסטהרה לא הייתי מוותר.

שפרן הרף מזה, הקהל בא הֵנה הפעם לכתחילה כדי לרמות את עצמו. הרי הוא בא הנה להסתכל במַסוֶה ולשים לוט על פניו הוא.

פינקל ואני לא פיללתי לזה מעודי. הבטיחה ולא באה.

שפרן הן שָנינו: רחוקים ולא קרובים… גוֹיָה יקרה אמנם, אלא שגויה היא בכל־זאת, ולנשף־המסכות שאתם עורכים היום אין היא דואגת… ועוד זאת: לוּ באה, לא היתה באה אלא לכבודך… לולא יהודי עקשן אתה!

פינקל (מתוך בת־צחוק קלה:) מה אעשה איפוא, נולדתי עקשן, רוח היא באדם, מר שפרן.

שפרן עקשן סתם עוד אפשר לעכלו. ואולם עקשן יהודי –

פינקל תהַתֵּל בי, מר שפרן?

שפרן זאת לא זאת… אי פינקל, פינקל, התבונן נא אל בר־נש אשר כמוני. בעל־מום, האף אין זאת? אלא בזה שהמירותי את דתי לא הֶעוֵיתי ביותר.

פינקל על מה ירזמוּן מליך?

שפרן דבַרי אל מה ירזמון? אחר־כך, מר פינקל, תחילה אני רוצה להציץ רגע אל תוך הקופה… והשנית: חמַסי עליך, מר פינקל… (פונה ללכת.)

פינקל הנה כי כן! (הולך אחריו כשהוא מניע בכתפיו.)

שפרן הרי כך, כך… חמסי עליך! (שניהם יוצאים, זה אחר זה.)

פיני (בא בעד הדלת השניה. על פניו מסווה, מתבונן אל אשר מסביב, מפשיל את המסווה למעלה על־פני מצחו, מרים את השמלה כדי למשוך את המכנסים למטה.)

בֶּלה (באה אף היא מן האולם הגדול, על פניה מסכה קטנה, היא מוצאת את פיני בקלקלתו, שמה ידיה על פניה.) אהה!

פיני (ממהר ומוריד את השמלה ואת המסווה.) הרָאית? רק אמרי לי את האמת, מסכה!

בלה לא כלום! לא כלום!!

פיני מי אנוכי? בחור או בתולה?

בלה כמה שנדמה לי: לא הא וגם לא הא.

פיני הוא אשר אמרתי: רָאית?

בלה לא ראיתי כלום.

פיני אם כן, הגידי לי, מי אני?

בלה לפי השמלה – הנך עלמה.

פיני מצאת! כמו שאני יהודי – רציתי לומר – יהודיה… מצאת!

בלה ואני? מי אני?

פיני הרי זה תלוי בזה מה ששמת ברגליך… שמא גרביים הם אלה – לאו דווקא… ואם פוזמקאות – נערה אַת… חכי נא לי רגע, אוי, אוי… דומני שאֶלקה אַת, הבי לי ידך! – לא, לא, טעות היתה עמדי… אֶלקה יש בידה זו כשבע, שמונה יבלות. אצל מי אַת לומדת, הנערה? אני לומדת אצל פיני.

בלה אצל פיני דווקא? אי… לא מלמד ולא סגן־מלמד הנהו!

פיני מה? מה זאת אָמרת? אל נא כה תדברי ולא יצחקו לך. סגן־מלמד הוא פיני מאין כמוהו, עין לא ראתה. ואינו עולה ביוקר… אַת שאלי אותי!

בלה יֶנטָה¹² אַת ולא יותר. סגן־מלמד! סגן־מלמד!… זה סגנך – הוא כבר היה לי לזרא! אני לרקוד אני רוצה, רוץ ורקוד. אולי תדעי לך אי נחבא פה המַלָח? אך זהו עלם־חמודות.

פיני באיזה מַלח אַת מדברת? אני אין אני מסתכלת באלה הבחורים, רציתי לומר… אני מסתכלת בם דווקא. שואלת אַת לאהרוני, לאהרן פינקל?

בלה כבוד אהרוני במקומו מונח, אך זה המַלח – (בהתפעלות) – שפתיים ישַׁק! – ראי, אף ראי, הנה הוא בא, בן־פורת זה!

אהרן (בא מן האולם, מנפנף להם במטפחת לבנה.) עסק לא ביש, כמדומני… (משתחווה לבֶּלה.) ערבא־טבא לך, מסכה!

בלה איני משיבה לך על ברכתך זו… שאל בשלום אחותי תחילה. (מראה על פיני.) שגדולה היא ממני.

אהרן (מתבונן אל פיני בחשד:) אחותך? סלחי לי, יקירה, דומה: לא אחותך היא כי אם סבתא שלך… אך אין בכך כלום… (משתחווה לה בהכנעה מרובה.) אתכבד נא, אני עבדך –

פיני (מושיט לו את ידו.)

אהרן (לוקח את ידו בתוך שלו, מתבונן בה.) אהה גבירתי, זו ידך – לא נוראה היא במידת גודלה, רק הטיט מתחת לציפורניך!

פיני ברוך הבא! הרי הוא מתחיל כבר, אהרוני!

אהרן (נרתע לדבריו ממקומו, תמוה.) מכירה אַת בי!

בלה וכי מי זה לא יכיר את אהרן פינקל?

אהרן (נרתע לעֵבר השני.) גם את! וכי מי אתן? אחיות שתים – האחת כאותה מלכת־שבא, במחילה מכבודה, גבר למחצה, עקומה וצנומה, וזו השניה – לא רעה, לא רעה כלל, כמו שמצינו כתוב בשיר־השירים אשר לשלמה. (מסתכל בה.) שני עפָרַיך – הרי כך! הן זאת היא, בעצם, כוונתו של אותו פסוק בשיר־השירים.

בלה ואני אהרן, סבורה הייתי, שכוחך יפה רק ברומית. כפי שאני רואה יָדך רב לך גם בשיר־השירים.

אהרן אוי, אוי, זו הנערה, היא מכירה בי! הבי לי את ידך. זה בן הרומאים, יוליוס קיסר זה – יהי נא כפרתה של ציפורן קטנה באצבעך־הצרֵדה!

בלה פַשֵׂק פיך, פַשֵׂק פיך – אחיך איננו והותרה הרצועה.

אהרן ראו נא, ראו, גם את אחי אַת יודעת!

פיני מי מאתנו לא יֵדע את אפרים פינקל? אפרים אדם הגון הוא, אברך מצוין, אך אתה אין אתה נותן דמי לה, למשרתת.

אהרן גם את אֶלקה שלנו תכירי?

בלה אף אמנם, גם את אֶלקה.

פיני ומעשה שהיה ביום אתמול, זו הצביטה? –

אהרן גם על דבר הצביטה אַת יודעת – הא מנַין לך? אוי, הוי, אבוי, דעתי עלי נטרפת! אולי תדעי גם את המקום אשר בו צבטתיה?

בלה בגבה?!

פיני מי יודע, אם לא למטה מזה.

אהרן בינתי תסתתר! אך הס, הס! הרי הוא בא מורנו ורבנו היוֹלדוֹן הידוע –

ד"ר חיוורין (בא בחברת אחת “המסכות”, נגרר אחריה, מתבונן בכל רגע בפניה.) ברי לי, ברי לי – אלה עיניך, מסכה, יפות הן… אני מכיר זאת בקולך.

המסכה ופי? פי מהו?

ד"ר חיוורין זה פיך? לפי הקול אשר אני שומע יש לחשוש שהוא רחב… ואולי צר הוא? לוּ אך הרימות את המַסוה מעט מזעיר.

המסכה רק את הפה, האף אין זאת?

ד"ר חיוורין בונבּוניירה בעד הפה!

המסכה לא, לא, לא! (נסה מפניו בעד הדלת השניה אל האולם הגדול.)

ד"ר חיוורין (ממהר אחריה.)

בלה הדוקטור!

ד"ר חיוורין (עמד והיפנה את ראשו.) אתה הוא, אהרן?

בלה ואותי, הד"ר, אותי לא תכיר?

ד"ר חיוורין (קרב.) אותך? בלי שום ספק! אַתּ – הרי אַת – (גוחן אל אהרן.) מי היא זאת, אהרן?

אהרן חידה סתומה וחתומה.

פיני בוש והיכלם! הנה הבאת אתך גם הנה חומרים־חומרים של דיסרטאציה.

ד"ר חיוורין) שם ידיו בכיסי בגדו.) אך אמת הדבר. הדיסרטאציה שלי.

בלה למה היא לך כאן?

ד"ר חיוורין הנה כי סבור הייתי… במקום בּוֹנבּוֹניירה אולי?

בלה אך זה רעיון!

ד"ר חיוורין (מושיט לה אֶכסמפלר אחד.) אולי יש עם לבך?

בלה (נבהלת ונרתעת לאחור.) לא, לא! אך אתן עיני בה – וראשי סובב עלי כגלגל.

ד"ר חיוורין (מושיט אותה אל פיני.) אולי אַת, גבירתי?

פיני לֶך־לךָ! לֶך־לךָ!

ד"ר חיוורין (אל אהרן, ברָמזו לו על פיני:) זאת הגברת, אהרן, מי היא?

אהרן לוּ אך ידעתי!

ד"ר חיוורין אַת מכירה בי, עדינה? (לוקחו לבין זרועו.)

פיני גש הלאה, אומרים לך. כסבור אתה שזאת אֶלקה?

ד"ר חיוורין (נבוך וסקרני ביותר.) מי היא זאת, אהרן? כה כבירה ויהירה…

אהרן (אל חיוורין:) כווני־חן הם ולא כלום. בּוֹנבּוֹניירה היא רוצה!

ד"ר חיוורין אך זהו! בבקשה, מסכה יקרה, בואי נא אתי… והיא? (שואל ברמיזה על בלה.) שמא רוצה גם היא בּוֹנבּוֹניירה?

אהרן דבר־מה היא רוצה אמנם – אמַששֶנה בדָפקָה קודם.

ד"ר חיוורין ופיני (יוצאים מן האולם.)

אהרן (מתבונן אליה רגע דוּמם, קורא בהתפעלות מרובה): איסטהרה!

בלה (באצבע למו פיה.) הס… עוד ישמע…

אהרן איסטהרה! איסטהרה! אני הכרתיך מיד! הֶאָח, לא אירא אותך כאן, אף לא מיניה! בן־חורין אני פה והכל הפקר כאן… (מתבונן בפחד אל כל עבריו). בֶּלה זו – בֶּלה לוּ רק לא תבוא… פה, איסטהרה, אני אמר לך: אַתּ! וחוזר ואומר לך: אַתּ! אַתּ! (מביט בפחד לצדדים.) בלה זוּ אך לא תימצא.

בלה מי היא זאת, בלה זו, שאתה כה מפחד מפניה? זו שלנו היא?

אהרן שלנו.

בלה מה כל החרדה?

אהרן יש דברים בגו… אני אמנם הבטחתי לה משהו, והיא אף היא הבטיחה גם לי… הוי, הוי, איסטהרה, אין לך טוב מנשף של מסכות! הביטי, הריני עומד כאן לפנַיך ואומר לך בגלוי ובפה מלא שאני אוהב אותך… גם אחי – כלתה נפשו אליך, וכל אוכל לא יבוא אל פיו, לא יתן שינה לעיניו. מהלך הוא בחדרו הֵנה והֵנה כלָביא בתוך הסוּגר. לילה־לילה הוא מהלֵך בו. יש אשר יתקוטט עם ד"ר… לשוא, איסטהרה, לא ימיר את דתו, גם לא בעבורך. זיזיתי שלי היקרה, הָיֹה לא תהיה! אולם אַת אל תפלי ברוחך, אם אין את נפשו – ילך לו בשם אלוהים… אני, איסטהרה, רוצה אני, רוצה בכל עוז. למה לך אפרים דווקא? כלום הלכה היא למשה מסיני שדווקא אפרים? יבוא נא אהרן במקומו. מאי נפקיה־מיניה? דומה אני בהרבה לאחי, התבונני בי, איסטהרה, אל עינַי, אותן העינים! (הוא כורע לפניה.)

בלה (מרימה את המסווה מעל פניה.)

אהרן (נדהם, ניתר ממקומו:) בֶּלה!

בלה מעשה של שמד.

אהרן (ידיו לראשו.) הוי, מה עשיתי! מה עשיתי!

בלה מעשה של שמד.

אהרן לא ידעתי, חי נפשי, בלה לא ידעתי שאַת זאת!

בלה אוי לאוזניים שכך שומעות. כך אתה מפייסני?

אהרן בלה שלי הטובה, הנאמנה, הרכה, הזכה! בנשף של מסכות אפשר. בלב ולב אמרתי זאת, חי נפשי!

בלה לא, לא! אטמתי את אוזנַי ואיני שומעת לך עוד… (ממהרת אל האולם הגדול.)

אהרן (רץ אחריה.)

פיני (בא בעד הדלת השניה עם תיבת השוקולדה.)

ד"ר חיוורין (נגרר אחריו.) כבר היא מוצאת חן בעיניך, זו הדיסרטאציה שלי?

פיני מעט מזעֵיר. רק דבר אחד אני מבקש ממך: אל נא תתחרה עם פיני… ואל נא כה תתלה בי עיניך – לא תכירני!

ד"ר חיוורין מאי איכפת לך ומה ממך יַהלוך אם אתבונן בך – הו, ספינכּס!

פיני מה?

ד"ר חיוורין כאותו מצרי קדון במוֹף שהיה עומד לפני הספינכּס שלו הענקי, כך אני עומד לפניך ושואלך: מי אַתּ?

פיני הנני ואגיד לך, תיכף ומיד!

ד"ר חיוורין מי אַת, אַת בת ספינכסים? אם יש את נפשך – עני לי, ואם אַיִן – אל תעני אותי דבר… אני שואל משום שמנת־חלקנו הוא – שָאול, שָאוֹל ושָאוֹל… הפילוסופיה – יש לה החזקה, היא שואלת. בעולם המדע שואלים תמיד. שואלים מתוך הֶרגל שנעשה טבע, שואלים מבלי שמקווים למצוא מענה. (משפיל קולו קצת). ואולם אַת, אַת אם תאבי, הגידי לי, אַת מקבלת בּוֹנבּוניירה עוד אחת.

פיני לא, יקירי, לנַחש אם תוכל – אחלַי. נחש־נא, אדרבא!

ד"ר חיוורין) לאחר שהסתכל בו רגע דומם:) אדם!

פיני על־כל־פנים לא חיה.

ד"ר חיוורין לא אדם ואף לא חיה. מלאך־אלוהים אַת! ואולי? מאוד אפשר שהֶבל אַת ורעוּת־רוח, מין כלי שנתרוקן.

פיני (מקים אגרוף כנגדו.)

ד"ר חיוורין מאוד אפשר שאינך ולא כלום… בת־דמיון, הזיה! חזיון־לילה… אולי אינך בכאן בכלל?

פיני) נרגע ברוחו:) הנה כי לזה נתכוונת… מליצה היא. דרוֹש, דרוֹש, אתה נאה דורש.

ד"ר חיוורין מי אַת? הוי מי אַת, הספינכּס? הריני עומד לפני סוד כמוס, לפני רז גדול, לפני תעלומה ושואל מי אַת?

פיני אל תתן דָמי לך, שאַל מן הערב ועד הבוקר –

ד"ר חיוורין אשאל ואשוב ואשאל, הפילוסופוס – הרי הוא שואל כל ימי־חייו… חבל שפרידריך שלֶגֶל לא היה בנשף של מסכות. הוא ודאי שהיה מותח כאן חוט־שָני אחד מנשף של מסכות אל ים־החיים וּמַשוום זה לעומת זה. מכיוון שמת – חובה זו הרי מוטלת עלי.

פיני גילוי אמריקה חדשה!

ד"ר חיוורין לא חדש הוא בעינַיך? מה מאוד הייתי רוצה לגלות איזה חָדש לפנַיך. לחשוף לכבודך מה שסמוי עוד מן העין ולהראותו לך – אלא שנסתתמו בזה הרגע כל מעיָנַי, נסרחה חכמתי… כדור־ארצנו זה שהוא סובב, כלום ידוע לך?

פיני ידוע לי גם שישנם שני “יקום־פורקן” בעולם.

ד"ר חיוורין בת־ישראל אַת?

פיני אי… ערלית אנוכי!

ד"ר חיוורין (מסתכל בה רגע בתמהון־לב גדול:) איסטהרה! (כורע לפניה.) איסטהרה! הנה הכרתיך! הֶאָח זה נשף־המסכות – מי יִדמה ומי יִשווה ומי יַערוֹך לו! האח! הריני אומר לך? אַתּ, אַתּ! מה נאה קולך. וגיעך וזִיעך, מה יפה ריקודך, ואַת כולך כה רכה וכה חמודה… אחד הוא אפרים פינקל שיכול בפניך עמוֹד. לשווא, יקירתי, הוא לא יעשֶׂנה… אך אני – אהה, איסטהרה, עוד יש זמן, אינני מתחרט עוד… אמרתי ואעשנה!

פיני אַל תהי שוטה.

ד"ר חיוורין נעים לי מאוד. אמרי לי שוטה – אך דַברי, דַברי.

פיני (פונה ללכת.)

ד"ר חיוורין (עוצר בעדו בשתי ידיו.) אנא, הישארי נא פה עוד רגע, איסטהרה, אך רגע!

איסטהרה (בבגדי מַלח, באה מן האולם הגדול.)

פיני (אל הד"ר חיוורין:) וכל זה בעד תיבת־שוקולדה אחת? כַּלֵך־לךָ!

ד"ר חיוורין אך רגע, איסטהרה, הנני ואביא לך כהנה וכהנה! (נחפז ויוצא לאולם.)

איסטהרה (בתמהון:) איסטהרה? וכי מי כאן איסטהרה?

פיני להד"ם! דבק בי פגע צרעת זה! הן גבר אתה ואני יכול להראות לך את האמת כמו שהיא, את האמת כולה. (מפשיל את השמלה למעלה על זוג מכנסיו.)

איסטהרה את האמת כולה אל נא תַראה לי, אל נא… (פורצת בצחוק.) פיני! הרי זה פיני!

פיני (מביט עליה תמיה:) את זוג המכנסים אמנם ראיתָ, האַברֵך, ואולם “פיני” מנַין לךָ?

איסטהרה פיני ולא אחר! פיני! ואולם הם – הנה הוא בא… דע את אשר לפניך, פיני!

ד"ר חיוורין (בא ובידיו תיבת־שוקולדה שניה.)

פיני (לוקח מידו את הבּונבּוניירה, מושיט לו את זרועו.)

שפרן (בא בעד מבוא הדלת השניה.)

איסטהרה (ממהרת אליו בקוצר־רוח.) איֵהו?

שפרן באולם הוא. מחפש הוא אחרַיך בנרות. בוחן ובודק בכל מסכה.

איסטהרה הירגע. בלבושי זה? בשום אופן! הביאהו נא אלי הֵנה.

שפרן ראי, עוד תקלקלי את כל הענין.

איסטהרה החילות כבר?

שפרן כמעט. התחלה כל־שהיא… עוד טרם אדע כיצד ניגָשים אל המלאכה. מסופקני מאוד אם זה יעלה בידי, אך שימי זאת אל לבך, איסטהרה, אם אני מצליח…

איסטהרה אני נשארת אז אתכם, שפרן, בצל “כוכב־הזהב”… שונאת משומדים אנוכי.

שפרן נעים לי לשמוע.

איסטהרה (מפייסתו:) לא לך נתכוונתי. אתה – הלא אין אלוהים בלבך גם בלאו־הכי. ואולם הגד לי, שפרן, בחור נאה אני?

שפרן מאוד, מאוד.

איסטהרה לוּ אך ראית כיצד תסוֹבבנה אותי אלו הריבות, עלי תתגוֹדדנה כוּלָהֵן. גם בֶּלה שלנו לא שָלטה ברוחה, נכשלה בבחור מהוגן שכמוני ככל אחת מֵהֵנָה… אי, אי בֶּלָה… הֵנה! עמוד, לא היא זאת, משולחת אחרת היא!

אֶלקה (באה מן האולם, מסתכלת מרחוק בשניהם. פונה אל שפרן:) תסלח לי, שָאלו שם עליך באולם.

שפרן (בבת־צחוק על שפתיו:) שמא לא לי? התדעי זאת אל־נכון?

אֶלקה כי לך, אף לך. עוד נתנו אותותיך: זה עם “הגב”.

שפרן ברי לי: אני הוא… אולי שאלו גם לו, למַלח?

אֶלקה לא, לא, לא שאלו לוֹ למַלח.

איסטהרה (קרבה אל אֶלקה:) לי לא שאלו, האף אין זאת, ואולי? אולי שאלו?

אֶלקה (אוחזת בה בשתי זרועותיה ועוצרת בעדה:) הן אמרתי לך: לא שאלו!

שפרן (יוצא לאולם.)

אֶלקה לא לך ואף לא לו. חפצתי להיפטר ממנו ושלחתיו.

איסטהרה (מחבקתה.) הבנתי.

אֶלקה חַבקני, גַפפני, לַטפני ביתר עוז… אל תתבייש! לא שרה־בת־טובים אנוכי, ולא “מַמְזֶל”¹³ עדינה ביותר. שמעני נא, אמנם גֵר אתה בתוכנו, זאת אדע, אלא שמסופקתני, אם מַלח אתה באמת.

איסטהרה מלח! מלח! עינַיך הרואות.

אֶלקה זה לבושךָ עדיין לא אומר לי כלום. הנשף – נשף של מסכות הוא, מי יודע, אולי לא מַלח אתה כלל, אולי סגן־מלמד אתה?

איסטהרה (תמהה:) סגן־מלמד?!

אֶלקה אולי? לוּ אך ידעתי זאת אל־נכון, הייתי פוטרת את פיני ומזמינה אותך במקומו.

איסטהרה אֶלקה!

אֶלקה מה? אתה מכירני! (נמלטת אל האולם.)

בלה (באה בעד המבוא השני, ממהרת אל המַלח.) ביקשת ומצאת – תאמין!

איסטהרה שוב? הושיעו! הצילו!

בלה (תופסתו בידה.) אל תרים קול ואל נא תברח. אל תברחה!

איסטהרה מי בורח? אין אַת מוצאת חן בעינַי סתם… אין לבי הולך אלא אחרי שופרא דשופרא, הבינות? מהני מילי מעלייתא![¹⁹]

בלה אני היותר יפה כאן.

איסטהרה אַת? טעות היא עמך, יקירתי… ואולם אני אין לבי נוטה אחרי היותר יפה, אלא אחרי היותר טובה.

בלה כלום לא טובה אני לךָ… משום שהנך כה רך וכה נאה וכה פיקח – בַּדאי אתה – (רוצה לנשק לו.)

איסטהרה (פונה לצדדין.) הנה באים!

בלה (צופה גם היא לצדדין, נרגזת.) אין איש!

איסטהרה נדמה לי… (לאחר רגע היא פונה שוב לצדדין, כשצווארה של בלה מושט אליה ושפתיה מסמיקות כדי לנשקה.) קול צעדים… הס!

בלה אין קול ואין קשב… חדל, מפני מי אתה ירא כך?

איסטהרה מפני חתנֵך.

בלה חתני חוזר אחרי אחרת. (אוחזת בה בכוח.) זאת לי הפעם הראשונה שאני נושקת לו לעלם תחילה. (נושקת לו.)

אהרן (מופיע בדלת האולם כרעם ביום בהיר. מכסה את פניו.) אוי ואבוי!

איסטהרה (ניתרת וניתקת מאצל בלה:) אהרן!

בלה (משתוממת לה:) מכירך הוא?

אהרן (אל בלה:) הגידי את לי: (מראה ביד אל איסטהרה:) מכירֵך הוא?

בלה זה כבר.

אהרן ואם הוא מכירך – כבר את מחויבת… ראיתי! ראיתי!

איסטהרה בת־דודי היא!

אהרן שני בשני – האף אין זאת? ולמה את מַחשה? שארי־בשר – הרי זה ענין אחר! (משתחווה ופונה ללכת.) להתראות, שארי־בשר רבֵי חסד!

בלה לאן תלך, אהרן.

אהרן אלך ואָבור לי שם באולם אחת מבנות־דודי הרבות. (יוצא לאולם.)

איסטהרה (דוחה אותה בשתי ידיה. (לכי והדביקיהו, מהרי, מהרי!

בלה ילך לו אשר יחפוץ. לא ימצא כמוני, ואני מצאתי לי נער שהוא יפה ממנו!

איסטהרה מהרי בֶלה, זה חתנך – הרי הוא תלוי בשׂערה!

בלה הוי, תכירֵני! (ממהרת אחרי אהרן.)

איסטהרה) רואה את שפרן ואת פינקל באים, במבוא השני.) מובילים אותו כבר, את בעל השמחה עצמו. (יושבת לה על המסב האחד שמסביב לעמוד.)

פינקל (שבא אחרי שפרן:) עתה נחה, שקטה רוחי קצת. האולם מלא מפה לפה. מי יתן ויסיח הקהל את דעתו מן הפרוגראמה.

שפרן הנח להם ויסובבו במחול. התזמורת – היא רק היא אל נא תחדל מעבוד בכליה.

פינקל זה הנשף אם יעבור בשלום ואם לא – אני מושך את ידי מזה להבא. (מביט כה וכה.) ואיסטהרה, היא לא תבוא?

שפרן העברת בכל האולם?

פינקל איננה.

שפרן לא נורא הדבר ביותר. הקהל ודאי יתענג גם בלעדיה. מן הנחוץ הוא שאלה הממונים על המזנון יעשו את מלאכתם באמונה. (מתקצף.) למה לכם מי־הסֶלטֶר? בני האספסוף הללו, מכיוָן שהם מריחים בריחם של מי־סֶלטר, הרי הם גומעים אותם בכל פה, כסוסים על־יד השוקת. לוּ בקולי שמעו ושׂמו את הבלונים במקום סתר והוציאו את היינות, ישתו לכל הרוחות שבעולם, ישתו יין וירקדו.

פינקל ואיסטהרה לא תבוא?

שפרן הרפה לה!

פינקל עודך מתנגד לי בכל עוז, מר שפרן?

שפרן טעות היא עמך, יקירי, טעות מעיקרא; איני מתנגד לא לך ולא לה. מצדד אני בזכות שניכם… ואולם מה בֶּצע? אתם שניכם אין אתם יודעים מה טוב ומה יפה לכם.

פינקל לדעתך – מה טוב לנו?

שפרן שלא להיפגש יותר.

פינקל (כמעט שניתר ממקומו.) בשל מה?

שפרן איני מדבר הפעם בך… ואולם היא, כמה שידוע לי, הרי היא אוהבת אותך בכל לב. איש זקן אנוכי, מר פינקל, וידוע־חולי, ואם יש בי משהו המקרב אותי אליה, הרי זה מאותם הרגשים שאָב רוחש לבתו. משום זה איני מגמגם ודובר בלי עקיפין על דברים אלה שבלב, בלבה של איסטהרה… הרי היא אוהבת אותך!

פינקל ונשארה משום זה בביתה.

שפרן משום זה אמנם. עצתי היא, לא להיפגש יותר ולא לראות זה את זה! אם כך ואם כך לא תצמחנה מזה ישועות. קשי־ערפך, מר פינקל, קשיות־עורף זו – היא־היא בעוכריכם. מן הסקירה הראשונה הכרתיך: יהודי חם ביותר!

פינקל אולי… מידה טובה זו שמצאת בי – לא ידעתיה עד כה.

שפרן הרי כך… יהודי חם ביותר. לוּ אך הואלת לצנן אותו, את היהודי שבךָ, במעט המים, אלה מי הטבילה הפושרים – והרי היא הולכת אתך.

פינקל מר שפרן, מעיד אני עליך שפיקח אתה ואדם נחמד. אלא שבשאלה זו לא היית צריך לנגוע.

שפרן ירא־שמים אתה?

פינקל לא.

שפרן הוריך שמא אדוקים הם?

פינקל הם אינם בחיים.

שפרן וכי מי עוצר בעדך? אמור, על־פי ההגיון, כמובן, על־פי השכל הישר.

פינקל הנה כי יש בי משהו שהוא חזק וכביר מן השכל הישר – וחסל! אין את נפשי לדבר עוד בזה יותר… ועתה, אמור־נא לי בזה, שפרן, אולי אוכל ואיעלם מכאן לזמן קצר?

שפרן לאן?

פינקל אל איסטהרה. ודאי אמצא אותה עתה בביתה.

שפרן אָפוּנָה.

פינקל אלך ואשוב. (פונה ללכת.)

איסטהרה (ממהרת אליו ועוצרת בעדו:) פארדון, מוסיֶה! ¹⁴ הנה חפצתי, חפצתי… (בוחנה אותם זמן־מה מתוך גמגום. מתיַשבת בין כך בדעתה מה לומר.) חפצתי לשאול… לשאול – הרי כך! חפצתי לשאול מי כאן המסַדר. מסַדרו של הנשף מי?

פינקל וכי מה?

איסטהרה (מתוך גערה:) העוסק והפוסק מי הוא? העוסק והפוסק בנשף של מסכות זה?

שפרן (מראה בידו.) הרי זה האדון פינקל.

איסטהרה אתה הוא, אדוני?

פינקל אנוכי, וכי מה?

איסטהרה אודך שואל?

פינקל (נבהל ביותר:) אתה, איש צעיר, ודאי שאתה נושה בי את הפרוגראמה? את איסטהרה זיזי אתה מבקש?

איסטהרה אני מוחל לך במחילה גמורה את איסטהרה זיזי זו. וכי מי צריך לה? למה היא לי? חסר נשים אנוכי? לא ארפֶּךָ, מר פינקל, היה נא אתה למגן לי.

פינקל מה יש?

איסטהרה הרי הן מסתערות עלי מכל צד.

פינקל לא אבין דבר.

איסטהרה סביב שַתּוּ עלי כוּלָנָה. מנוחה ידריכוני. הצילה, אדוני.

פינקל הודה לה', איש צעיר, שגם אנחנו פה לא מן המין היפה אנו. אלמלא כך, הרי גם אנו לא היינו עוברים בשתיקה על־פני עלם נחמד שכמותך. דומני, לא מילידי המקום הזה אתה?

איסטהרה זר אני פה. מחוף ימים אני בא.

פינקל אנייתך איפה היא?

איסטהרה אנייתי טבעה בים.

פינקל (נחרד קצת:) טבעה בים?

איסטהרה סער היה. סער מאוד. וכי מה אתם יודעים על דבר רוחות הסער, אתם יושבי בתי־חומר, אתם לובשי הפראקים עם דַשי המֶשי המקופלים וחובשי הצילינדרים. מה אתם יודעים על דבר רוחות הסער שעל פני ימים? (גוחנת אליו מעט.) האם ניסית פעם רק אחת בחייך לטבוע?

פינקל לא פעם. אף־על־פי־כן סבור אני שאין זה מן הדברים הנעימים ביותר.

איסטהרה על־כל־פנים… ואולם טָבוֹע וַעֲלוֹת?… שָבוֹר אניה בלב ים – והינָצל? את טעמה של הצלה ידעת? אין טוב מזה עלי אדמות.

פינקל (מתבונן בה מתוך סקרנות:) מה שמך, העלם?

איסטהרה שמי? לשמי תשאל? הריהו –

שפרן הרף ממנו, מן הנער… טוב טוב כי תסור לרגע אל איסטהרה.

פינקל אכן.

איסטהרה היֹה לא תהיה! לא תלך מעמדי. לא אֶתֶּנךָ ללכת. עם גלי הים אלחם בעצמי. אך כלפי אלו הבחורות שהזמַנת אל נשף של מסכות זה, אין־אונים אני ואובד־עצות. הנה הן באות שוב, הנָן! אִמלטה נא על נפשי. (ממהרת ויוצאת אל האולם.)

מסכות (אחדות, נשים ועלמות, באות דחופות בעד הדלת השניה. הן רואות את איסטהרה המַלח, קוראות אחריה: “הנהו” “הנהו”, רצות אחריו אל האולם.)

פינקל ההתבוננת אליו, אל העלם הזה, מר שפרן? כמה הוא מלא חיים! ועתה אני שואל אותך: אלה הקבריטין ו“כוכבי הזהב” שלכם למה לנו, אם הטבע עצמה מעתירה לנו שפעת עלומים וחום נעורים זה?

שפרן משל למה הדבר דומה? לאשה שנפלה מן הגג וכו' וכו'… ואולם למה זה הרחבת בעצם את פיך וַתדַבר גבוהה על שפעת עלומים וחום נעורים ועוד כהנה וכהנה? מדוע לא שאלת את הנער לעמו ולמולדתו, למה לא שאלת אותו ליהדותו?

פינקל וכי מה אתה סבור? “יהדוּת ואנושיוּת”! מדבריו של הד"ר חיוורין שלנו קשה לי להפריד בין שתים אלה. כשאראה את עלם־חמודות זה, אשאלוֹ גם על זה. כמדומה לי שמאחינו בני ישראל הוא, כמוני וכמוך –

שפרן ממני הרף… אל נא אִחַד בין אלה שבקהלך. ואולי תאמר להוציא גם אותי מן השאנטאן?

פינקל (מחייך:) לא לפי כוחי הוא.

שפרן ואני האמנתי… (פולט איזה הערות מסורסות מתחת לחוטמו, סר הצדה תוך גמגום למקוטעים ושב למקומו, אינו מדבר, אלא שדבריו פורצים שלא בסדר מפיו:) אבי, מנוּול היה, אוצרות־קורח היו לו. אמי, – אם רחמניה היתה לי… כיצד מצאה את הדרך לשאנטאן לא אדע עד היום. באה ומצאתני בין שתים. לא באה כדי להוציא מידי אלפיים הכסף שגנבתי מאת אבי בלכתי. לקחת אותי הביתה אמרה, אדון צעיר ורב־חסד, לקחת הביתה את בנה, את בנה האובד… הגידה נא לי, חביבי, האם נפלה לך פעם אֵם לרגליך? שתי הבתולות אף הן בדמעות־שליש בכו, מרטו שערותיהן… גם את ידיהן של אלו נשקה, קראה להן לשתיהן שתלכנה גם הן אתי. “באנה, בנותַי!” – אלא שנזכרתי בזה הרגע בבית אבי, שוב זה הבית! וזה החדר קבעו לי ואלה הטפיטין! (פורץ בקול:) אלה הטפיטין, אמי! אלה הטפיטין, לוּּא אך היו הם מודבקים שם לקירות. (בקול מדוכדך ובשברון־רוח:) מר פינקל, חדר שקירותיו מצופים טפיטי־נייר אמוצים־כהים? מה תגיד אתה לחדר אשר כזה? והן לא תאמין שלבעבור חדר אשר כזה לא יָשוב עוד מי שהוא לביתו… מה אעשה שם?

אהרן (בא מן האולם, מעט בגילופין, נכנס לתוך דברי שפרן:) ענין של נכבדות! נושאים אשה וחסל!

שפרן (מתבונן בו בצחוק קל:) אהרן! דרדק שכמוהו, כיוֵן ובא אל הרגע הנכון. (אל פינקל:) אף אמנם, ענין של נכבדות. אמי היא שרצתה בזה. ואתה, אהרן, איך ידעת לכוון לרצון אמי?

אהרן כי על־כן קראו את שמי אהרן, אני יודע לכַוון דבר לאשורו.

שפרן הרי כך, בנוגע להופעתך על במת “כוכב הזהב” שלנו כבר הוחלט בינינו: בראשון לחודש אתה כבר יוצא במחולות, באופן רשמי, במחול אחד, אתה ובֶלה.

פינקל מה?

אהרן אין זה שייך לך, אפרים. אמנם אחי הגדול אתה, אך אל־נא תתערב בדבר, אינו נוגע לך. חמסי עליך, אחי: הנה כי הבאת לכאן איזה בן־בלי־שם בצווארון־מלחים, וזה משך אחריו את כל המַסוות, ואני – עיני רואות וכלות. אי! וכי כך אתה עושה לי, שעצמך ובשרך אני!

פינקל (נד לו בראשו:) הו אהרן, אהרן!

אהרן מה חפצת? אולי כה נצח אהיה כלוא בבית? בחדר־הילדים אולי אשב?

שפרן הרי כך, עם אותם הטפיטין… אל תתאונן, אל… עוד תהיה לאיש!

איסטהרה (מציצה בעד אחת הדלתות:) הן אינן פה. (נכנסת.)

אהרן הנהו! גשה אלי הנה, אחי, ואמוּשך, אני מצפה לך, יקירי.

איסטהרה (ניגשת.) אינן פה. אף לא אחת. עתה אשאף מעט רוח אל קרבי.

פינקל כיוסף הצדיק בשעתו.

אהרן מי שלא רואה מעשי להטיו של זה, לא ניחא לו עוד. (ניגש אליה.) שמעני־נא, בן־פזיזא, אולי תקח את צרור עצמותיך ותתחמק מכאן בעוד זמן?

איסטהרה (על אהרן:) מה טיבו של בחור זה? אולי אף אתה אינך אלא נערה, שדבקת בי ככה.

אהרן לא נערה אנוכי, ומעודי, כדאמרי אינשי, לא שכבתי אצל –

איסטהרה ידעתי! ידעתי! אתה הגד לי רק אחת: מי אתה? מה שמך? ורצונך מהו?

אהרן בחור כארזים אנוכי, ואהרן שמי, רצוני – לשַׂמח קצת את הלב… משום כך, אנא, אני מבקֶשך שלא תעמוד לי על דרכי, כי נשמתי – אף היא לא מחומר קורצה. הראיתם מימיכם: באשר עובר המַלח – שם הוא בתולה יפַלַח…

איסטהרה מר פינקל, מאוד־מאוד הייתי רוצה לדעת את האיש הצעיר הזה, מי הוא?

שפרן זה אחיו.

פינקל אולי תחדל, אהרן, מן המַלח?

אהרן ילך לו מכאן!

איסטהרה כסבורים אתם שהוא שיכור? אף לא מינֵיה! לא – בא' גדולה ומרובעה. רק מקנא הוא בי ולא לשווא אמנם. עיקר כעסו היא על בֶּלה… כלום לא בֶּלה היא?

אהרן יד לפה! הוי כמה לוהטת זו ידי. (רוצה להתנפל עליה.)

איסטהרה (דוחה אותו מעליה:) ובֶּלה – בֶּלה זו – דומני – כלתו היא?

אהרן בֶּלה! כלתי אמנם! אך אתה תצא היום מזה בשן ועין.

איסטהרה ובכן – שֶׁכַּלָתך היא! (בבת־צחוק קלה:) והנה רצה המקרה שתהיה בת־דודי דווקא! בת־דוד עם כל התגין… ועתה – הגיעו בעצמכם: שני בני־אחיות, מכיוָן שהם מזדמנים לפונדק אחד, ובשעה שלא תשורם עין־זרים, כלום אין הם רשאים?… ואם יש בזה משום איסור – כלום יעמדו בו? דעת לנבון נקל… נשיקה אחת ושניה לה – במה הן נחשבות? ואלמלא מצָאָנו זה בקלקלתנו, זה חתָנה, אלמלא בא באמצע –

אהרן על דברי אמת אלה – הנני להשיב לך – (משתער עליה, אוחזה בדשי כתונת המלחים בחוזקה, מנענע אותה בכעסו, אלא שהוא מנער את ידיו מחָזה, ונרתע בו ברגע נדהם לאחור.)

איסטהרה אל תיגע פה, אהרן, עוד תיכָּווה.

אהרן (מסתכל בה תמֵיה:) מה? מה?

פינקל (קרב אליו כועס:) להכות פה את מי שהוא אתה אומר?

איסטהרה הנח לו… עם אחיך, אדוני, אדע לכלכל דבר בעצמי. אתה הצילני נא מיד הנשים.

אהרן (מתחנן לה:) אנא, הביאֵני נא שוב לידי כעס… עשה עמדי חסד!

איסטהרה (מושכתו באוזנו:) להיכָּווֹת אתה רוצה! אי, אי! (ממהרת אל פינקל.)

אהרן ראֵה, ראֵה, עוד תבוא אל תחת ידי! (יוצא אל האולם.)

איסטהרה זה אחיך, מר פינקל, בעל־קנאה הוא וצר־עין.

פינקל במוצלח שכמוך הייתי מקנא גם אני, אלא מאי – אינו גומר.

שפרן האדון פינקל, הוא כבר נלכד ברשת אהבה. הוא אוהב.

פינקל (בתלונה שיש בה משום תמהון:) מר שפרן…

שפרן ודווקא אחת מאלה… שאנסוניֶטה… למה אָדמו כה פניך, מר פינקל? אל נא כה תתבייש… על־כל־פנים אין לך במה להתבייש בה!

פינקל לא בה אני מתבייש, כי אם בך, מר שפרן.

איסטהרה עוד מענה אחד אשר כזה ואני לוקחת אותך אל אנייתי.

פינקל אנייתך – הן טבעה בים.

איסטהרה אי, אי! אֳני חדש הולך ונבנה בשבילי על חוף יַמי.

פינקל חֶדוות־חיים זו ועליצות זו של חיים, מהיכן לך, העלם? (נזכר מתוך צחוק:) הנה כי כן! רוצה הייתי לשאָלך על עַמך, איש צעיר, אם לא יהודי אתה?

איסטהרה יהודי מכף רגל ועד ראש.

פינקל (לשפרן:) התשמע?

איסטהרה וכי מה? הכָּרת חוטמי כלום לא תענה בי?

פינקל זה חוטמךָ – לאו־דווקא.

איסטהרה תודות לאל! אך האמֵן לי – יהודי!

שפרן הבלים! יהודי, לא יהודי. שמא תיכנס לרגע אל איסטהרה, מר פינקל?

פינקל דומה, שהשעה מאוחרת קצת.

שפרן הריני הולך לבדי.

איסטהרה (בצד שפרן:) אך פה תהיה, חֵלֵכָה!

שפרן הנֵה… מַפלתי קרובה, איסטהרה. (יוצא לאולם.)

איסטהרה (סרה מתוך שיחה עם פינקל הצידה.)

פיני (תיבות־שוקולאדה רבות תלויות לו בצווארו ועל חזהו.)

ד"ר חיוורין (בא אחריו.)

פיני אולי תסוב אל אחורי לרגע?

ד"ר חיוורין ראי אף ראי, איסטהרה, כמה רע הוא מזלי…

פיני צאו והיתַּמָהו! אדם זה כאילו קָנַני באי־אלו תיבות־שוקולאדה. וכי סבורים אתם שכל־כך הרבה הגיש לי זה האיש – לאו דווקא. שתים־עשרה בסך הכל!

ד"ר חיוורין בכל לבי הייתי מגיש לך עוד אחת, את השלוש־עשרה, אלא… אך ראי, ראי, שוב זרחה לי קרן של תקווה. זה פינקל… (ממהר אל פינקל:) אולי יש אתך מעט כסף, הוצאתי את כל מזוּמני ונשארתי אל צרור נקוב.

פינקל בחפץ לב… (נותן לו איזה שטר־כסף.) כלום זה יספיק לך? קח. וזוהי ההולכת לימינך?

איסטהרה (מביטה אל פיני.) עוד מעט ותצטרכו לקרון.

ד"ר חיוורין אתה פרחח, אל תדאג לנו. (אל פינקל:) כפי הנראה יש לה חולשה למיני מתיקה… אשה ככל הנשים!

פינקל התדע מי היא?

ד"ר חיוורין לוּ אך ידעת מי היא והוספת לה גם אתה בובוניירה אחת על אלה שנתתי לה אני.

פינקל וכי ידועה היא לי מתמול שלשום?

ד"ר חיוורין ידועה! היא ידועה לך יותר מאשר לי, אם כי אני חוזר אחריה כל הערב. (אל פיני:) שמא לא כך הוא, איסטהרה?

פינקל (תמוה ביותר.) איסטהרה?!

פיני אולי תבלום סוף־סוף את פיך?

ד"ר חיוורין אַת סלחי לי… אני אך לרגע… אל המזנון רק… (ממהר אל האולם.)

פינקל (מתבונן מרחוק אל פיני:) אין זאת כי אם נשתגע… איסטהרה!

פיני הוא באחת: איסטהרה אנוכי! כמעט שאני מֵחֵל להאמין לו. אלמלא אלה המכנסיים שמזכירים לי מי אני. (מפשיל קצת שמלתו ומרים את זוג מכנסיו קצת למעלה.)

ד"ר חיוורין (שב עם תיבת־השוקולאדה עוד אחת בידו. מוצא על־יד פיני את פינקל המחייך לו.) אי, אי, רחימאי… סחור, סחור ואל תקרב לצרור!… עתה, אם גם תלך לטבילה, לא יועיל לך כלום… (מראה את הבונבוניירה לפיני, כשהוא עוד עומד מרחוק.) איסטהרה!

פיני (קרב אליו בצעדים גסים. לוקח מידו את תיבת השוקולאדה ברוגזה ממש.)

ד"ר חיוורין (אוחז בזרועו ויוצא אתו קוממיות אל האולם.)

איסטהרה (אל פינקל:) איסטהרה זו, שאתם מדברים בה כה הרבה – מי היא? בחורה כדבעי, איזה “משא ומתן” בשבילי?

פינקל שמע נא, עוּל־ימים, אני אין מסווה על פנַי, ומן הראוי הוא שתבחר לך לשון אחרת עמדי.

איסטהרה אני לא בך אני מדבר, אני מדבר בה, באיסטהרה זו שהיתה פה למִלָה.

פינקל עצור מעט ברוחך עול־ימים, התאפק נא.

איסטהרה אוי, אוי, איני יכול עוד להתאפק, בשום אופן! את איסטהרה הבה לי הֵנה. אתן נא עיני בה!

פינקל הנה כי היה לי כבר זה לשונך לזָרָא.

איסטהרה כבר אמרתי: לא אתה עיקר אצלי, כי אם היא. אמור־נא לי מה טיבה של בחורה זו? צבע עיניה מהו? שחורות הן? יהודיות?

פינקל (כמדבר לנפשו:) יהודיות… אף אמנם, יהודיות… אלא –

איסטהרה מאי “אלא”?

פינקל (לנפשו:) נכריה, שעיניה יהודיות.

איסטהרה הנה כי כן, ערלית היא! את הערלית הבו לי הנה, ואני מגייר אותה תוך כדי דיבור!

פינקל רואה אני בעליל, שהריקוֹתָ לא־מעט אל קרבךָ, איש צעיר.

איסטהרה (מחקה אותו.) “איש צעיר”! “איש צעיר!” מה לי ולאיש צעיר? האגיד לך, מי אני?

מסכות (אחדות נראות בפתח האולם.)

איסטהרה (נבהלת למראה הנשים.) כאן הן הנשים. שוב! (נמלטת אל האולם בעד הפתח השני.)

המסכות (רודפות אחריו:) חטפוהו!

בלה (בפנים גלויים כבר, מושכת אחריה את אהרן:) בוא, בוא, הנה אחיך.

אהרן בנידון דידן איני צריך לחוות־דעתו של שום אדם ואפילו של אח.

בלה לא כך, אחיך הגדול הוא, וצריכים לציית לו.

אהרן מה לי גדול ומי לי גדול! בענינים כאלה אינם מתחשבים עם הגדולים; בעינַיך תראי: אני את חג חתונתי אָחוג אתך, והוא עוד שרוי יהיה בלא אשה. רווק בין רווקים!

בלה בלי הסכמתך, מר פינקל, לא ייעשה דבר.

אהרן להוי ידוע לך, אפרים, שזו הנערה – כל המעלות שֶמָנו חכמים בבת ישראל מצויות בה. יפה היא, נאה היא, פיקחית היא ועוד – אל בלה: מה עוד, הגידי!

פינקל מרת בלה – הן בלה? אם באמת ובתמים אחי אומר… לא אהיה אני לשטן לו. אסכים לזה מיד, אם כי חפצתי שיקבל תעודת־בגרות תחילה… אלא ששתה יותר מדי הערב ואי אפשר לדבר אתו בהתגלות־הלב. מאוד־מאוד הייתי רוצה לראותכם מחר לאחר שיתפכח.

בלה כלום לא אל הענין הוא מדבר?

אהרן אל הענין! אל הענין! ברם, אין זה מוכיח כלום. אדם, אשר הוא פיכח, יש אשר יֵט מן הדרך… והָא ראיה: אתה אחי! אַת בלה, רִקדי נא עמדי ותיווכחי. (דבק אל בלה בת־זוגו. התזמורת משמיעה ואלסה.)

פיני (בא מסורבל בתיבות־שוקולאדה רבות, אחריו הד"ר חיוורין.) אולי תחדל כבר ממני?!

ד"ר חיוורין (מתחנן לפניו:) רק מחול אחד, איסטהרה!

שפרן (בא מן האולם.) האיננו פה, הנער המלח?

פינקל היאך? לא סרת אליה כלל?

שפרן להיכן הייתי צריך לסור?

פינקל אל איסטהרה, כמדומני?

שפרן חדל ממני, מר פינקל. האיננו פה?

פינקל המלח? הנה כי היה לך אורַח כנשים, שהן חוזרות אחריו. הנהו!

איסטהרה (שהציצה מן האולם:) האינן פה, אלה הנשים?!

פינקל אינן.

איסטהרה (נכנסת:) התדעו, נכבדַי, את אשר עולה על דעתי? אין עצה אחרת אלא להשתמט מכאן חרש ובעוד זמן… לא יועיל לי עוד דבר… ואולם בטרם שאנו נפרדים, הייתי רוצה רק פעם צאת במחול עם איש כערכי, כלומר: עם בן־מיני דווקא; מר פינקל – (בהשתחוויה קלה) – כבדני־נא!

פינקל (משלב ידו מתוך צחוק סביב גיזרתה. נכונים למחול.)

אֶלקה (אף היא באה מן האולם, משליכה את המסווה מעל פניה.) בכל האולם הייתי, כל הלילה בו תעיתי, נערים רבים ראיתי, אך כפיני שלי לא מצאתי! פיני! איֶכה, פיני?

פיני (סר מעל הד"ר, שמלתו נושרת בלכתו. הוא בא וניצב על־יד אֶלקה:) הנני. שמא את רוצה בתיבת שוקולאדה?

ד"ר חיוורין (סופק כף:) טעות אשר כזו – אהה!

שפרן (מרחוק אל ד"ר חיוורין:) אין לך בת זוג, הדוקטור? אלי, אלי קרַב, אנחנו שני בעלי־מום אנו.

ד"ר חיוורין (הולך בצעדים מרושלים, כאדם ההולך על־כורחו, אל שפרן וניצב על ידו.)

איסטהרה (סובבת עם פינקל במחול הוואלסה. היא מסירה מתוך המחול את כובע־המלחים מעל ראשה. שׂערותיה מתפזרות ברוח.)

פינקל (עומד לפניה כמסמר תקוע באמצע הבימה.) איסטהרה!

איסטהרה (אל כולם:) ועתה – אלי! אל ביתי אני!

פינקל אַת זאת, איסטהרה!

איסטהרה אנוכי, פינקל.

פינקל אני עוד מהסס כולי, אביט וטרם אאמין.

איסטהרה הַאמֵן תאמין, פינקל… ואתה שפרן, הנה נחלתָ מפלה!

שפרן כנראה.

איסטהרה תבוסתך שלמה, שפרן… זה האיש פינקל לא עשה את הנבלה, וגם לא בעבורי!

פינקל מה יש? מה יש, איסתהרה? הוי, מי אַת?

איסטהרה ערלית מבנות ישראל אני!

ד"ר חיוורין הַוָה הוָה על הַוָה, ושֶבר על שֶבר עלי באים. הנה את כל התיאוריה שלי ביחס לבנות ישראל נשא הרוח.

אהרן כדאית היא התיאוריה שלך ועוד עשר כמוה שתתבטלנה, ואיסטהרה תהי אשר הִנֶהָ.

פינקל איסטהרה!

איסטהרה ועתה הביתה! אתי לבית תלכו. עד אור הבוקר אתי תהיו. ומחר אני עוזבת אתכם והולכת אחריו, אחרי פינקל. התקחני אתך?

פינקל עד אחרון יומי.

שפרן (בלעג גלוי:) תהי דרככם צלחה.

איסטהרה נחלתָ מַפלה, שפרן, אלא שאתה צריך לשלוט ברוחך גם בצר לך, בהיותך מעתה בודד במועדיך.

שפרן בודד עד כדי כך אינני. הן הדוקטור הוא אתי. חוץ מזה – הנה בֶלה, אלַי!

בלה (ממהרת אליו, עומדת לימינו.)

שפרן גם אתה אהרן, הֵנָה!

אהרן (ממהר אליו אף הוא. עומד לשמאלו.)

שפרן אתם שניכם, עוד בשבוע הזה תפליאו כל עין.

פינקל (מדוכא קצת:) ב“כוכב הזהב”?

איסטהרה (טופחת לו בכף־ידה על פיהו:) אל־נא, אל־נא, לשונך אל תתבַּלע, גשה אלינו, שפרן וּבָרכנו –

שפרן (ממקומו, בלעגו המר:) דרך צלחה! – הולכת אַת מעמנו, איסטהרה… הבה אשאלך בטרם לֶכתֵך: אַת – מה תעשי, איפוא, בערבי החורף הארוכים והמאוחרים? איפה תקחי לך כל־כך הרבה מנורות ונברשות ואור חשמלי כל־כך רב במעון פרטי? איך תעצרי כוח לשבת מדי נשף בנשפו על־יד תנור ביתך?

איסטהרה (עם פינקל.) אל תירא, פינקל… אך לשווא הוא מטיל עלינו אימה.

פינקל זאת לא זאת… הנה כי הֵבנתי מעט לרֵעו… בערבי החורף הארוכים נבוא אליו שנינו, אל שפרן, אל השאנטאן נבוא… שולחן קטן בין שולחנותיו – שלנו יהיה.

איסטהרה (בעינים מאירות:) תן לו את ידך, שפרן, תן לו לאפרים את ידך. משלנו הוא!

פינקל (ניגש בחום־לבו אל שפרן ומושיט לו את ידו.)

שפרן (אף הוא לוחץ אותה בחום.)

איסטהרה

המסך

איסטהרה, קומדיה בשלוש מערכות. פורסם ב־“בדרך”, שנה א‘, גליונות ט’–ט"ז, ד’ אדר, ח' אייר תרצ"ג.

הנפשות

בחור א' חיים נחמן

בחור ב' רוח־הנערה

בחור ג' הורי המתמיד

בחור ד' ראש־הישיבה

בחור ה' בחורים־צללים

בחור ו'

בחור ז'

בחור ח'

תמונה מחיי בית הישיבה

המקום: ווֹלוז’ין

הזמן: לפני ארבעים וחמש שנה, בערך¹

(ערב בבית הישיבה. בחורי הישיבה – אלה יושבים ואלה עומדים, מפוזרים באולם, כל אחד על־יד עמודו. הגמרות פתוחות. קולות התורה בוקעים פה ושם ושוקעים אחד־אחד ועולים ונשמעים שוב. מצד ימין לרואה עומד המתמיד על־יד עמוד בדול ופרוש משאר הלומדים, מתנועע על גמרתו.)

בחור א' וב' (מתווכחים בהלכה בקול ניגון, בחור ג' נכנס אף הוא בקול ניגונו לתוך הויכוח – )

המתמיד (מסלסל בקולו.)

בחור א' (מכה בידו על־גבי הגמרא הפתוחה:) חסל! חסל סידור “מועד” כהלכתו!

בחור ב' הס… המשגיח!

בחור א' איננו…

בחור ב' האומנם?

בחור א' כבר עיני בחנה היטב… איננו!

בחור ב' ברוך דיין אמת…

בחור ג' מי מת? מי מת?

בחור ב' המשגיח… הוא יצא.

בחור ד' לא נתכוון דוד המלך ב“מושב לצים” שלו, אלא לכם!

בחור ה' “תמים דרך” שכמוך… אשריך! כלום השיב לך את הטרף־פסול שהוציא מתחת גמרתך, שכה תקנא לו?

בחור ד' לא השיב… מי יודע אם ישאיר לי, קנאי זה, את שבעת יָמַי, ואת שבעת שולחנותי, אשר אני סמוך עליהם… שנתן עיניו בי. ואולם מה ענין שמיטה אצל הר סיני?… הוא – אמנם פרעה, שגזר על ילדי־רוח, על ספרי־ההשכלה, ואתם – לָבן אתם, שאלמלי יכולתם ועקרתם אותו מן השורש.

בחור ב' אתה מגן עליו, על ראש־כלב זה – בעל־תשובה אתה!

בחור ד' לא בעל־תשובה ואפילו לא צדיק מדבר מתוך גרוני; ראה, את ספרי האחד הוציא מתוך מחתרתי ואני יש לי פה ספר אחר במקומו. (מרים קצת הגמרא:) הנהו! ואולם לא פה המקום ולא אנחנו אשר ננבל את פינו בקללה, סוף־סוף בן־תורה הוא!

בחור ה' אל ירבו כמוֹתו בישראל! אותנו הוא מענה על שאנו מבטלים זמן, ואת המתמידים הוא עוֹיֵן על אשר יהגו יומם ולילה בתורה. כלִיל שנאה וקנאה הוא.

בחור ו' כל מום רע בו!

בחור ד' חדלו! נשוא לא אוּכל כשמגדישים את הסאה. (מוציא את הספר מתחת גמרתו.) כמוהו הוא, שהגדיש את הסאה בדברו בם בחסידים!

בחור ב' זה מה אתך, קָרֵיליצאי, סמולנסקין? אם לא מצא חן בעיניך, תּנֵנוּ לי, אנוכי ארחמנו!

בחור ד' לא סמולנסקין… מאפוּ הוא. קח לך את מאפו. (מושיט לו ספר.)

בחור ב' אני יודעוֹ כבר על־פה… (מעיין) את העַיט²… כשמדברים במאפו נזכרים באהבת ציון ובאשמת שומרון… הדורות הבאים יגידו? אברהם מאפו תושב ירושלים היה, מזמן לזמן פקד את בירת אפרים, ואת קובנה לא ראה אלא בדמיון.

בחור ג' את אשר ראה בדמיון – ראה היטב, ואת אשר מקרוב ראה – כאילו לא ראה כלל… את העיט הצבוע שלו אינני גורס.

בחור ה' לא הלכה ראשונה היא שאינך גורס…

בחור ג' לא באתי עוד אליך שתחלצני. מה את הטומן שם, איש לומז’ה?

בחור ה' “המליץ”³…

בחור א' האחרון? תן ואעיף עיני בו במליצך.

בחור ה' תן לי “הצפירה”⁴ העולה בשמי וארשה ואתן לך את הארז אשר בפייטערבארג⁵.

בחור א' אין בה ב“הצפירה” ולא כלום, חיים זעליג⁶ מביט שם בכוכבים.

בחור ב' בעצם יום בהיר.

בחור א' איש איישישוק חומד לו לצון… באיישישוק אינם יודעים עוד, שאת הכוכבים אפשר לראות גם ביום.

בחור ב' (תולה עיניו בבחור א'). את הכסיל⁷ אני רואה אף אני…

בחור ד' לא בשמים הוא!

בחור ב' (עוד יתבונן בו.) וקטן, קטן הנהו!

בחור ג' בלי שפופרת אתה מסתכל בו בכסיל, אך זה פלא! על־כן כה יקטן בעיניך… לחיים זעליג סלונימסקי, אומרים, יש שפופרת כזו! ממצרַים ועד הנה…

בחור ו' איצטגנין זקן זה שב“הצפירה” – עיניו ומעיניו בשפופרת, מי תוהה שם על הקנקן, מי ממלא את הכלי?

בחור א' בְּנו בוַדאי.

בחור ו' אי… בנו עם־הארץ הוא, צורת אלף לא ידע…

בחור א' נכדו שמא?

בחור ו' להד"ם!

בחור ה' לא אפתח פה לשטן: אם הבן עם־הארץ – והיה הנכד גוי ושונא ישראל… הלוואי שאשקר.

בחור ו' ואלי יגונב: אירע לו לחיים זעליג נֵ"ס⁸, בחור מעל גדות הוויסל, כתבא רבא!

בחור ב' מאי רבא?

בחור ו' הוא כותב בידו השמאלית.

בחור ג' רַק?

בחור ו' לא רק, אלא גם… הוא כותב גם בידו השמאלית.

בחור ב' בשתים!

בחור ו' נחום סוקולוב! כתבא רבא. הוא לקח את המכשלה, את “הצפירה” תחת ידיו השתים.

בחור ג' הבלים… השמיעני נא אתה, סלוצקאי, קולך.

בחור ז' שר:

בחור ה' כבר היא יוצאת מאפי, זאת השושנה! שיר חדש אולי תדעו?

בחור ח' את החמלה של אד"ם הכהן. שר:

בחור ג' ישן נושן! מי מכם יודע משהו משֶל – איך הוא מכנהו, המשגיח שלנו? יהודה־לייביטשקע, משהו מאת יל"ג?

בחור ב' למה לנו גורדון? הן יש לנו פה משלנו! יעמוד הנעלם והטמיר, המנגן כזמיר על ראש האמיר, יעמוד הבחור מז’יטומיר – יעמוד חיים־נחמן!

בחור א' (פונה כה וכה.) איננו! גם הוא איננו… לא היה היום בבית הישיבה. הנה כי נזכרתי! לא היום ולא אתמול…

בחור ג' אולי חולה הוא?

בחור ב' חס וחלילה, לא חולה… שמעו נא, הבחורים, הדברים די נהירין ודי ברורים, אך יהיו נא הדיבורים האמורים שמורים וּנצורים בלב… הס כל אחד, הס, אל תגידו בגאס¹⁰, אל תבשרו בחוצות ווֹלוז’ין מן הרזין דרזין, אל נא ידובר ואל נא ייאָמר – זה הבחור מז’יטומיר עושה עתה לילות כימים… ו –

בחור א' ומטייל?

בחור ב' אי, אי…

בחור א' ומספר?

בחור ב' אי… הוא מתיחד עמה –

קולות אַי, אַי…

בחור ב' עם אותה מטרוניתא, עם בת־השירה… הוא כותב!

בחור ד' אגֶרת! לאביו בוודאי או לאשתו.

בחור ב' אין לו אב, לחיים־נחמן. אשה תהיה לו, אם ירצה השם… הוא כותב שיר.

בחור ה' גילה לנו אמריקה! הוא כותב שיר! הרי לכם פתקא זו שמצאתי בגמרתו. קורא:

בחור ב' לא הא! אני בשיר אחר מדבר… בשיר אשר בבית הישיבה יסודו, כלומר: על חיי בית הישיבה.

בחור ה' לא מצא ענין לענות בו רק על בית־הישיבה! אילו לעצתי שמע – ושר על השמש ועל הירח.

בחור ג' ועל הבתולות.

בחור ה' ולוּ גם על הבתולות! שלמה המלך לא בוש לשיר על הרועה בשושנים… וזה הבחור מז’יטומיר, מדוע לא יעיר כינורו גם הוא על שולמית?

בחור ב' עוד היום גדול… עוד ישיר! אל תעירו, גזלנים, ואל תעוררו… ואולם השיר החדש שלו על חיי בית הישיבה הוא, ועל הבחור הזה הוא סובב! מראה ביד עם הבחור המתבודד בקרן־זווית על־יד עמודו.

הבחורים כולם (מתבוננים במקומותיהם אל הבחור הנבדל מעדתם. על המתמיד…)

חצאי קולות המתמיד… המתמיד…

בחור א' אגיד לכם דבר אמת: אני מוחל לו לחיים נחמן, לאותו משורר מז’יטומיר, במחילה גמורה את כל הכבוד להיות נושא לשירו. ואַל נא אהיה מתמיד – (שולח יד לעבר המתמיד) – כלום זה בן־אדם? הרי זה צל!

קולות (במנוד ראש:) צל… צל…

בחור ו' אם רק הוא?… ואנחנו מה? כלום לא צללים אנחנו כולנו? לוּ בקולי שמע זה הבחור מז’יטומיר, לוּ הואיל וכתב את אשר הוא כותב אשכנזית או רוסית או פולנית – והיה זה כדאי! כלום לא עווֹן פלילי הוא שיאבד מישהו את עולמו בין ובשל עשרה בטלנים.

בחור ה' הברלינטשיק מדבר, הברלינטשיק!

בחור ו' אכן, רב הדרך מווֹלוז’ין לברלין, אך אעשנו! לברלין או לקֶניגסבֶּרג.

בחור ה' דרך צלחה! אך את הבחור מז’יטומיר לא ניתן לך… אתנו יהיה!

בחור ו' צל עם צללים.

בחור ז' ואתה מי אתה?

בחור ו' אני אעלה בשר, יקרום עלי עור, אכוון פני אל השמש, אל ההשכלה, בת השמים, אל מרחבי ארץ, אל חופש, אל דרור!

בחור ז' מנדלסון מדֶסוי¹² – שוּתָא דְיַנוּקָא בְּשוּקָא…¹³

בחור ה' נוסף לזה למד שני מילונים אשכנזיים על פֶה. באיזה אות אתם רוצים וידקלם, והפיק את המרגליות כמתוך שק נקוב, לפי הא"ב: באיזה אות תחפצו?

קולות ק‘! ק’!

בחור ה' פתח פיך: קאַהל, קאקען, קאַהן, קייזער, קאַלבּ, קאַלטבּליטיג, קאַמעל, אייזעל¹⁴ –

בחור ו' אי, החמור מקומו לא פה!

בחור ז' כמובן, לא בווֹלוז’ין… (סוגר גמרתו.) פייעראֶבענד¹⁵, איש לענטשיץ.

בחור א' אני הביתה אני הולך, חברה, מי ומי ההולכים?

בחור ג' גם אני הולך. (משפיל קולו.) יש לו טרף־פסול בבית: פוּשקין – אוּ לוּקוֹמוֹריַא דוּבּ זֶליוֹנִי¹⁶…

בחור ו' ולי מיצקֶביץ' – על דבר פּאן טַדיאוש¹⁷ שמעתם?

בחור ב' בן עירך הוא, בוודאי, מלֶנטשיץ!… אני יש לי אפיקורס משלנו: יש לי “הצופה לבית ישראל”¹⁸, לד"ר אֶרטֶר. (בהתפעלות:) כפתור ופרח!

בחור א' אם בגליצאי הפסוק מדבר: אבכר עליו את קרוכמל¹⁹.

בחור ד' אם בהלכה רצינו – למה לי קרוכמל? עסקתי בה כאן.

בחור א' מורה נבוכי הזמן – לא הלכה היא כי אם תורה…

בחור ד' אשריכם שיֵש לכם ספרים בבית, ואני אין לי כל… רק בת השכן שרה מעֵבר לקיר.

בחור ה' קול באִשָה, אי, אי… דון ז’וּאַן שכמוך… אם יש לך נקב בקיר, אֵלך גם אני אתך לביתך.

בחור א‘, ב’ וג' גם אני, גם אנוכי, גם אני! (יוצאים זה אחר זה בצחוק.)

בחור ג' (בצאתו נזכר ומדקלם מתוך עמידה:)

בחור א' (בצאתו:) “אִשָּׁה עִבְרִיָּה מִי יֵדַע חַיָּיִךְ?..”²⁰ (יוצא.)

בחור ו' לִיטבוֹ, טִי יעסטֶש יאַק זְדְרוֹביֶה! ²¹ (יוצא.)

בחור ב':

(יוצא.)

שאר הבחורים (יוצאים.)

המתמיד (נשאר על עָמדו, לומד זמן ממושך מתוך ניגון עצוב.)

בחורים צללים (מתגנבים לישיבה מכל צד, בעד הדלת, דרך החלונות הפתוחים, הם קופצים פנימה, רוקדים ריקוד של צללים, מתלכדים במעגל ומתפזרים ושוב נאחזים זה בזה, הם לבושים מעילים קלים המשתרבבים בשעת המחול לכל רוח.)

חיים נחמן (נכנס.)

הצללים (בהופיע חיים נחמן הם נעלמים, צונחים, קופאים על ספסליהם.)

חיים נחמן (עומד לאחר היכנסו מול המתמיד בקרן־זוית שניה, מתבונן מתוך יראת־כבוד אל המתמיד השקוע, מתוך נהימה, בסוּגיָה.)

המתמיד (מפנה לאחר זמן־מה את פניו לעבר חיים־נחמן:) מה תבקש?

חיים נחמן לא ביקשתי כלום…

המתמיד (מסלסל בקולו נוגות אחרי רגעי דממה:) תפריעני.

חיים נחמן אנוכי?

המתמיד נתת בי עיניך…

חיים נחמן נתתי, כן… הן צִלי, צלי אתה… שכחתיך פה ובאתי לראותך. (רגעי דממה.)

המתמיד תתבונן שוב בי, תתפלא בי (ניתר ממקומו:) פתח פיך, נשמע קול או צא!

חיים נחמן צל! צל קם בבעָליו… הן אחד אנו פה, אני ואתה.

המתמיד (שב אל גמרתו, מסלסל בקול עצוב, חרישי.)

חיים נחמן אהה, אני פסקתי משנתי וצלי נשאר דבוק על עמודי! הוא חסר אותי וכמו לא יחסר דבר… לא נחשבתי במאומה… תפל שכמוֹתי (קרב אליו נרגש:) סור! סור מזה! חוש סורה! אנוכי פה עמדתי… (מעיין בגמרא שעל העמוד:) הדף! הנה הוא הדף! סמ"ך ב'! במקום זה עמדתי לפני יומיים. זה ימים שנַיִם שאיני בא לבית הישיבה… כאן פסקתי! (צוחק:) האח־האח־האח! לא תוכל לכת הלאה, באין אנוכי אתך… כל עוד הייתי פה, נגררת אחרי… משהלכתי – ועמדת גם אתה… הפוך! הפוך הדף, חפצתי שמוע קול תורתך מכל דף חדש… תן לי! אנוכי אהפכנו. (הופך הדף.)

המתמיד (חוזר ומהפכו לאחור.)

חיים נחמן לא ככה… כך! (הופך הדף.)

המתמיד (חוזר והופכו.)

חיים נחמן פה דווקא! את אשר לא חיממתי עוד בהבל פי! (מניח כף־ידו על דף הגמרא:) צעד קדימה, בלעדי… על כלונסאותיך לך, הלוֹך! למַד! (ממלא צחוק פיו.)

המתמיד (כובש פניו בכפות ידיו.)

חיים נחמן (נרתע קצת לאחור:) סלח! (אחרי דממת רגע:) לוּ זר היית לי, ולא התערבתי… כמוני אתה!

המתמיד (הפך בין כך את הדף למקום שעמד בו ויָשָב לסלסל בקולו.)

חיים נחמן (מחייך שוב ממקומו:) כה עלי תתמלא, תקוֹם בי… הרם נא עוד פעם הגמרא… והך… הך! הך, רחימאי… (מסתכל בו עוד איזה רגעים.)

המתמיד חדל! תתבונן שוב בי…

חיים נחמן הו בבוּאתי… אני בעָמדי לפני ראי־הזכוכית – כה בי יתעבר זה הברנש אשר בראי… חיים־נחמן אשר בראי! אמוֹר נא לי, מי מאתנו חיים־נחמן?… למי השם? אם לי הוא, או לצִלי הוא? שמע, אני עליך שיר כתבתי… עליך! לא… עלַי, עלַי כתבתי שיר… אני המתמיד! ראשית שיר… רק ראשי־פרקים… חפצתי להוסיף עליו ואבוא הֵנה לילה… לא נתכוונתי לך, לי לעצמי נתכוונתי… התרחקתי לכתחילה מעליך, – רווח! יהיה בינינו רווח… חפצתי בבדידותי אותי ראוֹת… לעמוד מרחוק והתבונן בי, בעָמדי גלמוד… אני בעָמדי לילות פה וּבלָמדי – לא הייתי כמוך לבדי, חשקי אתי היה, אני מתוך התלהבות למדתי, בסלסלי פה נוגות לא שמעתי קולי… רֵעוּ לי פה רבא ואביי, נבראו מלאכים בהבל פי ובהבל פי שרַפתים… ואתה – בודד אתה כה… אך התרחקתי מעליך – וראיתיך, נטלתי קורָה מעל עיני! לא זה השיר עליך פה כתבתי. לא נכנסתי עוד לפנַי ולפנים זה צִלי, עליך עוד אשירה! ואולי?… אולי יהלום הבגד גם אותך? (מוציא מגילת־נייר מכיס בגדו:) אולי יתאים שירי, יִשוֶה לכל נפש? לא תשמעני… אני אם אבלום פי – ושמעת, את אֵלם לבי תשמע! ובדַבּרי – ולא תשמע כלום! מה טוב! אל נא תשמעה! לא רק אדבר בך, אני גם אקסום לך הלילה… הוי, ליל אשר כזה! הוי, ליל אשר הדבֵקים יחד בו נפרדו, כדי שיראו היטב זה את זה… רווח! רווח יהיה בינינו! אני לך מַראות ודמויות אעלה מחיק הלילה, אעלם אליך, צִלי, מאלה אשר פה רֵעוּ לי, ואשר הופיעו אלי פה, ואשר יכלו לי והוציאוני לאט־לאט מתוך הבית הזה… אצו ויסובבוך, ואתה – הוזה, חולם לא תדעה… הוי, בָּבוּאָתי! (אחרי רגעי מספר של דממה:)

המתמיד (ראשו צונח על כפות ידיו.)

חיים נחמן

רוח־נערה (קלה כציפורת־כרמים, תלבושתה השקופה נעה ונישאת ברוח, נכנסת ביעף לתוך אולם־הישיבה, סובבת פעמים אחדות את המתמיד מתוך מחול, מתחננת אליו מעברים, מסלסלת פּאָתו.)

חיים נחמן

המתמיד (כאילו ניעור בהמשך מחולה, מרים ראשו מעל עמודו, מעביר ידו על שמורות עיניו, מנער מעליו את הרוח־הנערה המתרחקת מעליו, בכל פעם לאחוריו, והוא מושיט את ידיו לפניו בכליון־עיניים:) קחיני! שאיני! (גורר רגליו מתוך תנועות כבדות לפי קצב המנגינה, מתחבט בעמוד, מתפכח, קם ושב אל עמודו.)

הרוח־הנערה (נעלמת.)

המתמיד הוֹי, הוֹי, אָמַר רָבָא, הוֹי, אָמַר אַבַּיֵּי!

חיים נחמן:

המתמיד הוֹי, הוֹי, אָמַר רָבָא, הוֹי, תָּנוּ רַבָּנָן!

חיים נחמן:

המתמיד:

(אביו ואמו של המתמיד מופיעים משמאל לרואים.

ההורים חומקים מתחת ידיו המושטות ועוברים לעבר השני.

המתמיד פונה לעבר השני.

ההורים משתמטים, עומדים בעינים מאירות על מפתן הדלת.)

חיים נחמן:

ההורים (מעל מפתן בית־הישיבה:)

(נעלמים.)

המתמיד הוֹי, הוֹי, אָמַר רָבָא!

חיים נחמן

המתמיד הוֹי, הוֹי, אָמַר רָבָא..

חיים נחמן

ובכן –

המתמיד אמר רבא! הוי, אמר אביי… (מסלסל בקולו הנוגה.)

ראש־הישיבה (נכנס בלאט, עומד מרחוק ומקשיב, עיניו נסגרות מאליהן, צולל בתהום זכרונות העבר.)

חיים נחמן

ראש־הישיבה (מתעורר כמתוך תרדמה והולך לו.)

חיים נחמן הוא הלך, ראש־הישיבה, לך גם אתה… (קרב אליו, בקול מצווה:) לך! אם גם מעט – אך עוררתיך… נמשכת אל הנערה ואל הוריך כמוני אני, גם לא דבקת בם כמוני… אך לא כמוני נמַקוֹתָ ביסוריך, חיקיתני! ידעתי לילות רבים פה כאלה – הם עלו לי בדם ובמוח כל עצמותי, ובהלמות־לב… לא אעצור כוח עוד! אלכה… לא עוד אתמהמה בבית זה… אולי אתה, צִלִי, אתה… אתה… הישאר אתה פה, רֵש מקומי! הוי בן־התערובות, כקַיִן קמתי פה עליך, הֶבל, הרגתיך וקברתיך פה… (מרים כפות־ידיו למעלה:) כקין אצא מלפניך, אלוהים! אנוע על אדמות בלעדי הֶבל, אָח בלעדי צל, לנפשי עזוב… כה אָשוּט, כה אתהלך בה בארץ ואין אתה נגרר אחרי… צר לי מאוד… אני מזמן לזמן אתגנב, אבוא, אעמוד על סף כל בית־מדרש ואוהל־תורה ואציץ בך… טוב! מה טוב! הישאר פה, יישאר זכר מֶני פה – הצל…

המתמיד (שב ועומד על־יד עמודו. מתוך נהימת ניגון הגמרא.)

צללי הבחורים (מתעוררים שוב מעל ספסליהם, חוזרים, בדממת סהרוריים, על המחול וצונחים שוב על מקומותיהם.)

חיים־נחמן

(ראשו צונח על חזהו מתוך דממת עצבת.)

המתמיד הוי, הוי, אמר רבא, הוי, אמר אביי… (מתנועע מתוך המית־נכאים על־יד עמודו.)

המסך יורד לאט

המתמיד וצלו, “דבר”, פורסם במוסף לשבתות ולמועדים, כ“ח אייר תרצ”ה (31.5.35). נדפס שוב תחת השם: “המתמיד וצלו (תמונה מחיי הישיבה)”, “בדרך”, י“ח תמוז תרצ”ה, עמ' 4–6.

מנדלי עם הקבצנים: גרוטסקה במערכה אחת

הנפשות

מנדלי

ג' עניים:

הרשלי, כבד־פה

אלתר, שתום־עין

פישקא, קיטע

רחל לאה, פונדקאית

ג' בעלי בתים:

ר' יקותיאל

ר' כתריאל

ר' מלכיאל

הבימה: אכסניה, מזנון, בקבוקי־יי"ש וחבית־שיכר.

מנדלי (קורא בדלת הפתוחה, החוצה:) היכָּנסו! חורבה על אֵם־דרך אִם עומדת נכנסים בה, על אחת כמה – בית!

ג' קבצנים (נכנסים.)

אלתר גם בית, וגם מזוזה, מנדלי!… (נושק המזוזה.)

הרשלי (כשהוא מסתכל מסביב בחדר:) ר־ר־רבותי, להיכן ב־ב־באנו?

אלתר כלום כלוּ עיניך? לאכסניה באנו! אני באחת מעינַי רואה מה שאין אתה רואה בעינים שתַּים!

פישקא הוֵה אומר: לא באחת מעיניך, אלתר’קי, רק בעינך האחת! ואולם אף היא, עינך הפתוחה – עיוורת! לא אכסניה כאן, רק אכסדרה, פרוזדור לאכסניה! באכסניה יש תנור, יש בקבוקי־יי"ש הגון, יש אווז צלוי, יש קורקבן, יש כבד כתוּת ומתוקן בשוּמן ובצלים… יש ויש! וכאן, רחמנא ליצלן – (ביד על שולחן המאכלים הדל) – זכר לטיט!…

אלתר לא רק שקיטֵע אתה, פישקא, גם מוּכה־סנוורים הנך, הן כל מה שמנית יש כאן, הכל יש כאן, גם תנור, גם בקבוקי יי"ש, גם אווז וכו' וכו'!

הרשלי י־י־י־ש… לא ב־ב־בשבילנו!

מנדלי אתם, למאכלי־תאוָה אתם שואלים. ופישקא לאכסנאי… לפונדקאי… יישר כוחך, פישקא! כל אלה בלי הפונדקאי אינם ולא כלום… באין בעל־הבית – אין התנור מחמם, אין המשקאות מעודדים, וכל המאכלים אינם משׂביעים…

הרשלי ל־ל־לכו־נא ונווכחה, י־י־יאמר –

פישקא לא יאמר, אלא יגמגם…

הרשלי נ־נ־ננסה־נא ונִטעמה מכל אלה –

מנדלי בלי הפונדקאי?

אלתר אין כאן פונדקאי רק פונדקאית, אשה מושלת במקום הזה.

פישקא רחל־לאה – שם־דבר!

מנדלי אחת היא לי אם איש ואם אשה – אדם! אדם אשר יגיש לנו את המאכלים בעין יפה, אשר יעבור עלינו כאברהם על גבי ג' המלאכים ויגיד לנו: יִטעַם, יבוּסם לכם! בלא ברכת אדם – הרי הם – (מראה על המאכלים) – קש וגבבא! את האדם אנחנו מבקשים בכל אתר ואתר, את האופן החי במאכינאציה, בעולמו של הקב"ה… את בעל־בית־המרזח, שימתיק לנו את מזונותיו. לא כך, פישקא?

פישקא לא כך, מנדלי, לגמרי לא כך… אני – עם הרשלי אני מסכים! תלמידי־חכמים שכמוֹתנו – אין אנו זקוקים לה לפונדקאית שתשמש אותנו דווקא. לא נתכוונתי לה בדברי ולא למענה־לשונה של זו. אני רק לכמות הקטנה של “בורא מיני מזונות” ומשקאות אלה נתכוונתי, שאינה ולא כלום… אין קומץ זה – (מראה על המזנון) – משביע את האריות… (נוטל בחטיפה בקבוק יי"ש מעל האיצטבה.)

מנדלי הָשֵב! בזה הרגע השב את הגזילה.

פישקא די לי שאני מחכה למשיח… לרחל־לאה לא אחכה!

מנדלי הָשֵב!

פישקא אשלם לה, אשלם לה אחר־כך!

מנדלי במישחק־הקלפים ובמשתה היין מקדימים ומשלמים! הָשֵב! באין כאן “אדם”, לא ניגע בכל אלה!

פישקא (משיב הבקבוק למקומו:) אנחנו בשלנו ומנדלי יחי' בשלו… לאדם הוא צריך! א טייערע מצאצע¹ – אדם!

מנדלי הרי כך! אני לבר־נש, לבר־נש אני צריך, שמעת?

פישקא בר־נש! (מראה על עצמו ועל חבריו:) והני אינשי? וכי לא אדם אנחנו? הבט: כלום לא טובים אנחנו בעיניך? וכי מפני שאני גיבן – הפסדתי?

אלתר ואולי מפני שעיני סמויה, שרגלי קטועה וידי גדועה, איני כשר בעיניך?

הרשלי ואולי אנוכי הוא, מ־מ־מנדלי, ש־ש־שלשוני לקויָה, ש־ש־שכוּתָנתי בלויה וקרועה, נ־נ־נמאסתי עליך?

מנדלי להד"ם! כלומר, לא היו דברים מעולם! אמנם כן, בעלי־מומים אתם אומללים, עניים מרודים, ואולם חביבין אתם לי, אחי, שבני־אדם אתם!… לא הגב הזקוף, לא הרגל הישָרה, אף לא העין הפקוחה, הם סימנים לאדם שהוא אדם, אלא רוחו המתנוססת בקרבו. יש רוח אלוהים המקננת והמקוננת, המנהמת גם בחורבה, ודווקא בחורבה!… למראית־עין – אין כל אחד מכם אלא חורבה, צריח שָמֵם… ואולם פי שבע תיף נפש אצילה ונשמה עילאית המבצבצת מתוך גל של סחבות… מישחק ההפכים הוא, הצודד נפשות… הוי חורבות! חורבות! חורבות אנשים, אחים אתם לי רחימאים… יקַרתם לי, על־כן הלכתי אחריכם! על־כן נסחפתי אליכם, כאלישע אחרי אליהו!… האדרת אשר השליך אליהו אל אלישע ודאי קרועה ובלוּאָה היתה אף היא, השליכו לי את אדרתכם אף אתם, אתעטף בה, אעטה קרעיכם אף אני!

פישקא יפה דרשת, מנדלי! דרשת! דרשת! דברים בעלמא, מנדלי, ווערטער געדרשנ’טע, געדראָשענע². כך! לא משלך אנחנו ולא משלנו אתה, לא מחומר אחד קורצנו! צר לך אתנו, מנדלי, מיום ליום יֵצַר לך… אין אנו מספיקים לך… שאלת לאנשים עוד –

מנדלי ייכנס הרוח בנינוֹ ובנכדו של אבי־אבי־אביך, פישקא! שאתה מעליל עלי עלילות… לא סרחתי ואתה מבַיישני. אתה חושדני, פישקא, במה שאין בי… לא כיוונת לתמצית דברַי, לא ירדת לסוף דעתי –

פישקא פי… פי… מי כמוך, מנדלי, מי ידמה ומי ישווה לך…

מנדלי (סוטר לו בלחיו:) הרי לך!

פישקא (ביד על לחיו:) יישר כוחך! (פונה אל שאר חבריו.) רבותי, מנדלי זה – בן תורה הוא, צורבא מדרבנן… כך סוטרים בני תורה! פעם אחת הִיכַני ראש־הקהל בבית־הכנסת, לא צרבה מכתו כלל, עם־הארץ היה! וזו שלו, של מנדלי – אש אוכלת!

הרשלי אם כ־כ־כן – אויב יע אזוי³? ת־ת־תתן לו ג־גם ב־ב־בשניה, כי למה תהא לחיוֹ האחת בוערת והשניה חיוורת?

מנדלי תן, פישקא, תן הלחי!

פישקא (מטה לו לחיוֹ:) בידך אפקיד רוחי –

מנדלי (חובקו ונושקו בלחיו השניה.)

אלתר פישקא, מכת־לחי של מנדלי ונשיקת פיהו – מה עדיף?

פישקא טעם אחד לשתיהן…

מנדלי כנים דבריך, פישקא – את אשר אוהַב אותו אוכיח, ואת אשר אוכיח אותו אֶשַק… לא ירדת לסוף דעתי, פישקא! אהבתיכם, ואם אינכם מספיקים לי, הבו לי אנשים עוד! כל יושבי תבל לא יספיקו לי… אני חפץ עוד, עוד, חדשות לבקרים! כל אדם חדש – עולם חדש הוא לי… נוסף אדם לי – לי נוסף עולם עוד אחד… אתם, מה אתם אומרים? אין מספר להם לכוכבים! והקדוש־ברוך־הוא, מה הוא אומר? לא יספיקו לי כוכבי מרום כולם… הבו לי אנשים עוד! נעים אנחנו ונדים ממקום למקום, גולים מעיר אל עיר – למה? כלום אל שדות שוממים ואל בתים של עץ ושל אבן אנו כָלים? אל פנים, פנים חדשות, אנו נכספים! פנים חדשות, – איי געוואלד![⁴⁷] אכסניה זו אם אין בה איש – נעזבנה מיד!

פישקא ואני להיפך – (נסוג קצת בזהירות לאחור) – אם אין כאן איש, אפשר לקיים כאן מצוָה מן התורה –

מנדלי כלומר?

פישקא כשאין איש בבית – אין צורך לגנוב, יכולים לקחת, לקחת באין מפריע ובאין מַכלים דבר…

מנדלי פישקא! אם לדברים שבליצנות – אמיץ אנוכי ממך, תהא ידי עוד פעם על העליונה… (מרים יד.)

פישקא גם אתה, מנדלי, אין אתה יורד לסוף דעתי…

מנדלי לא לסוף דעתך, רק ללֶחייךָ אֵרד עוד פעם, גנב שכמוֹתך!

אלתר קניה במשיכה ולקיחה – היינו־הך הם אצלך?

מנדלי היינו־הך!

אלתר למה אָרחתָּ לחברה אתנו?

מנדלי תמוּה לך, עכברוש שכמותך, אף לי, תמוה… אחת תדע: לא כדי ליהנות מן ההפקר אָרחתי לחברה אתכם. מצאתם חן בעיני, אתם הנמושות שבבני־אדם, טובים מכם לעת־עתה לא מצאתי!

אלתר ואם תמצא?

מנדלי אעזבכם… לאנחות ולשמחות! הוא אשר אמרתי: הבו לי בני־אדם, להבות־אל!

פישקא (אל הדלת:) צאי! הו, צאי אלינו, הלהבה!

הרשלי מ־מי שם? צא!

אלתר אל תאמר צא רק צאי, אשה היא היושבת פה בחומה…

פישקא אל תאמר צאי רק צא! לא אשה סתם היא, רחל־לאה, רק אשה בתוך זוג מכנסיים.

אלתר לא – צא ולא – צאי, רק – (צועק לעבר הדלת) – רחל־לאה! רחל־לאה!

רחל־לאה (מתפרצת פרועת־שער ואדומת־לחיים. סינר מלוכלך קשור למתניה ומגבת בידה:) “רחל־לאה” – כמו הגויים לאחר סָבאָם! על השינַיִם, על השינַיִם צעק!

אלתר זאת היא!

ג' העניים רחל־לאה!

רחל־לאה כל חלומותי אשר חלמתי היום ותמול ושלשום ואשתקד – יחולו על ראשיכם – מי אתם?

מנדלי עניים אנו, יהודים אנו עניים… המעט לך?

רחל־לאה שישו ושמחו – עניים! יכולתם להישאר בכבוד גדול באשר הייתם!

מנדלי כך אַת מכניסה אורחים, אכסנאית?

רחל־לאה מה לי ולכם? צאו מכאן, קבצנים, צאו, דלפנים!

מנדלי לא אליך באנו, לכוס יי"ש באנו, מִזגִי לנו מן המרים המאָררים האלה…

רחל־לאה עניים משלמים קודם ואחר־כך שותים!

ג' העניים (חותרים בכיסי מכנסיהם העמוקים ומשלמים את פרוטותיהם על יד רחל־לאה.)

אלתר מי שיש לו מזומן – יקח א קאפעטשקע צוּם גוּמען⁴, ישתה גם יאכל אווז על גלדי שומן!

מנדלי ומי שאין לו?

פישקא אנחנו נכבדֶנו. מזגי, מזגי לנו, רחל־לאה! כוס אחת לכולנו!

הרשלי לכל אחד מ־מ־מאתנו!

אלתר לא כוס אלא בקבוק.

רחל־לאה שיכורים שכמוֹתכם!

פישקא שיכורים ולא מיין.

אלתר מיי“ש! מיי”ש!

מנדלי (מוציא מארנקו כסף ונותן לרחל־לאה.) זה בעד היין וזה בעד גלדי השומן. מנות אווז וגלדי שומן וחלת לחם לכל אחד ואחד מאתנו בכאן ולאלה אשר בחוץ.

רחל־לאה גם אווז וגם גלדי שומן וחלת לחם? לא ייאָמן כי יסוּפר! אביונים שכמוֹתכם. (מתחננת:) אולי רק חלות־לחם תאכלו? שַלמו רק בעד החלות.

מנדלי מאי איכפת לך אם נאכל גם אווז?

רחל־לאה אִכלו והתפקעו, אִכלו גם אווז… (מתחננת:) אך אל נא תאכלו גלדי שומן…

מנדלי מאי איכפת לך? במיטב כספנו אנו משלמים לך…

רחל־לאה לא איכפת לי אמנם… ואולם רבש"ע. קבצנים שכמוֹתכם… הנראתה, הנשמעה עוד כזאת? לדידי – זִללו והתהפכו על ציריכם… אך למה אכחד? הלב, הלב סולד – קבצנים שכמוֹתכם, זוללים וסובאים שכמוֹתכם… כמעט שנתרוקן המזנון כולו!

מנדלי וארנקך נתמלא!

רחל־לאה מה אעשה לבעלי־בתים כי יסורו למלוני – ומזנוני ריק?

פישקא מים שישתו… עוד בקבוק, רחל־לאה!

רחל־לאה (נדהמה:) עוד?

אלתר עוד!

ג' עניים עוד ועוד!

פישקא עד הפרוטה האחרונה! (מריקים לה כוסיהם, מקבלים ומחלקים ביניהם בקבוקי היי"ש.) מנדלי, מסתפק אתה במועט, בבקבוק אחד… איסטניס אתה! היי"ש האמיתי, מנדלי, מקומו בבקבוק השני. משל למה הדבר דומה? כהקדמה לווינשפינגערל⁵ שאתה מתימר לחַבר, והשני, הבקבוק השני – הוא הווינשפינגערל גופא!… לחיים!

רחל־לאה (מגישה להם מתוך שצף־קצף בקבוקים עוד:) לדידי… אך הבֵן לא אוּכל, הא כיצד? קבצנים־גרגרנים שכמוֹתכם. בוֹשוּ! היכלמוּ!

ג' העניים (שותים מתוך הבקבוקים.) לחיים!

אלתר לחיים, רחל־לאה!

רחל־לאה (אוטמת אוזניה.)

פישקא לא תחפוץ בחיים, חברה, ניחא לה!

אלתר אל בעלה היא רוצה – שוכן־עפר הוא!

פישקא דרך צלחה! אל חבריו. לחיים!

העניים לחיים! ולשלום!

מנדלי די! די והותר! את אלה אשר בחוץ שכחתם… הוציאו גם להם!

אלתר (נוטל מאת חבריו את בקבוקי היי"ש:) תן, פישקא!

פישקא עוד לגימה אחת מן הבקבוק השלישי, מנדלי…

מנדלי לא כלום!

פישקא (מוסר גם בקבוקו לאלתר.)

אלתר (מוציא את בקבוק היי"ש החוצה וחוזר.)

מנדלי גם בלי שתיה “כדת” לא תוכל לֶכת, פישקא!

פישקא בלי יי"ש, – אמנם כן, אך עתה… עתה במחול אצא!

מנדלי צֵא!

פישקא ברוב עם! ברוב עם הדרת מחול! (יוצא במחול.) הבו יד!

ג' העניים (יוצאים במחול.)

חבורה ( של עניים, מאלה שעמדו בחוץ, מתפרצת אל החדר ומצטרפת למחול.)

מנדלי לא לשם היי"ש, לריח המחול באו! אשריכם!

העניים (עוד רוקדים רגע, עומדים פתאום מרקוד כמו על־פי צו, כשהם אחוזים זה ביד זה.)

פישקא מנדלי – למה תעמוד מרחוק, מנדלי?

מנדלי תן לי, תן לי, פישקא, כה אעמוד וכה אתבונן –

פישקא למה תתבונן, מנדלי?

מנדלי ליוצאים במחול אתבונן, ליהודים רוקדים…

פישקא כלום לא ראית מימיך יהודים רוקדים?

מנדלי לא ראיתי…

פישקא בשמחת־תורה, מנדלי? ובפורים?

מנדלי ביומא־דפגרא – ראיתי… ביום־חול לא ראיתי. תבוא עליכם ברכה, שראיתיכם בכך, שראיתיכם רוקדים ביום חול…

פישקא למה תעמוד מרחוק, מנדלי?

מנדלי אתכם אני!

פישקא לא כהרי עומד בתוך המעגל כעומד מחוצה לו… מחוץ למעגל כמחוץ למחנה, רחמנא ליצלן. בוא, מנדלי, והתערב, התערב בתוך עדתנו…

מנדלי אתכם, אתכם אני, כלומר בלב ונפש…

פישקא בלב ונפש… זה מעט, מנדלי, בכל רמ"ח אבריך, בכל עצמותיך… תאמרנה! רקוֹד, רקוד אִתָּנו, מנדלי.

העניים כולם (מזמינים אותו:) מנדלי!

מנדלי (מושיט להם כפיו:) קחוני, אם חפצתם בי –

פישקא (פורץ מבוא במעגל.) פנימה, פנימה, מנדלי, כל כבודך פנימה! לא תחוּל וכאילו תחוּל… לא שתית, מנדלי, מבקבוק שני והנך פטור שבדיעבד מכל מחול!

מנדלי (מושכו אליו אל תוך המעגל:) גם אתה, פישקא, פטור אתה ממצוָה זו, שטעמת מבקבוק שלישי –

אלתר אחד המרבה ואחד הממעיט – רִקדו אחים, רקוֹדו!

רחל־לאה קבצנים שכמוֹתם!

פישקא כִּבשו אתנו גם את המלכה! קחוה! קחו גם אותה, באמצע, אל תוך המדורה! (מנדלי יוצא בפריצת המעגל.)

העניים (מכניסים את הפונדקאית לאמצעיתם.)

רחל־לאה (מתוך המעגל הסובב, מתעברת:) קבצנים! דלפנים! אביונים!

פישקא אל תשמעו לה, חולו, חולו ורקודו! האח, הו, האח! רוקדים.

ג' בעלי־בתים (נכנסים עם מלתחות בידיהם, נרתעים קצת לאחוריהם, משתאים:) דיֶן דוֹבּרי⁶!

העניים (כולם יחד, ברוגזה:) טשאַהאָ⁷?!

ג' בעלי־בתים (נבעתים:) זדראבסטבוּיטאֶ⁸!

העניים (כולם בקידה:) שלום עליכם!

ג' בעלי־הבתים טפו – יהודים!

מנדלי מאי טפו?

ר' יקותיאל אמוֹר אמרתי: גויים יעלזו פה ברינה… תיפח רוחכם, שיהודים אתם!

מנדלי תיפח רוחכם אף אתם – שיהודים הנכם, אף אַתֵּמָה!

ר' כתריאל קבצנים!

ר' מלכיאל דלפנים!

ר' יקותיאל פושטי־יד!

ר' כתריאל דורסי־אסקופות!

ר' מלכיאל שנורֶרים!

רחל־לאה צאו! צאו מכאן! אביונים שכמוֹתכם! עיניכם הרואות: נכבדי־עיר, עשירי־עם באו תחת צל קורתי. עם מזוודות ועם כרסים בלי עין־הרע, עם זקָנים יורדים על מידות, עם כובעי־אַטלס ועם פנים טבולים ושרויים בחֵלב… מה אגיש לפניכם, אדוני? משקה?

ר' יקותיאל לא נשתה כלום!

רחל־לאה אולי תאכלו משהו?

ר' כתריאל לא נאכל כלום!

רחל־לאה שפיר… מה לנכבדים בבית־המרזח? בַּמֶה אוּכל לשָרֶתכם?

ר' מלכיאל כוס מים קרים תני לנו מן הבאֵר…

פישקא אנוכי מה־לך אמרתי, מנדלי, מים ישתו!

מנדלי ידעתם, פישקא, מה־מאוד ידעתם… אני עם לבָנים⁹ אלה גרתי, אך לא ידעתים כמוך!

פישקא מים, מים ישתו!

מנדלי צר לך עליהם, פישקא?

פישקא אף לא מיניה… ישתו מים ואנחנו יי"ש נשתה – כה לֶחי! (הופך הבקבוק אל פיו.)

מנדלי (נוטלו מידו.) הקץ, הקץ לשתיה!… אִסרו הסוסים – חֶברה! והַידָה¹⁰ לדרך!

העניים (יוצאים.)

ג' בעלי־הבתים (נשארים.)

מנדלי לכו, לכו אף גם אתם. אני בא אחריכם!

אלתר תבוא! (ביד על העניים:) לא מאהבת מרדכי… משנאת המן תבוא! (מראה על ג' בעלי־הבתים, מדגדג בעָברוֹ את ר' יקותיאל בכרסו.)

פישקא (מדגדג בכרסו של ר' כתריאל.)

הרשלי (את ר' מלכיאל.)

ג' בעלי־בתים (מצטמצמים מתוך “כי־כי”, מזדקפים מיד, בחימה:) דרך־ארץ!

פישקא הֲנַכֶּה, נַכֶּה, מנדלי?

מנדלי טשאַהאָ! התחת אלוהים, או, להבדיל, התחת הגויים, אתם? הם… הם יַכוּם! וידכם אל תהיה בם! צא, פישקא, צאו כולכם, כרגע!

ג' העניים (יוצאים מתוך צחוק.)

פישקא (לפני צאתו:) היי שלום, רחל־לאה, אכלנו ושתינו – והמה – (מראה על ג' בעלי־הבתים) – הם ישלמו בעדנו. (יוצא.)

ג' בעלי־הבתים (נדהמים:) אנחנו?

רחל־לאה (לעבר הדלת:) הלוואי שתקיאו, גם את חלות־הלחם, גם את האווז על גלדי־השומן, גם את היי"ש…

ג' בעלי־הבתים (מקשיבים מתוך חרדה:) אנחנו?

רחל־לאה לא אתם, חלילה… הם! הם שילמו, סילקו כבר!

ג' בעלי־הבתים (בנעימה של רצון, אבן נגולה מעל לבם:) סילקוּ!

רחל־לאה (מראה להם את ארנקה המלא:) הרי…

ר' יקותיאל כיס הכסף…

ר' כתריאל כמה כאן?

רחל־לאה (הופכת הכיס על פיהו:) שלושה.

ר' מלכיאל (מונה בסקירת־עין גרידא:) שלושה רו"כ¹¹!

ג' בעלי־הבתים אַי! אַי! אַי!

ר' יקותיאל זוללים!

ר' כתריאל סובאים!

ר' מלכיאל שלושה רו"כ!!

ג' בעלי־הבתים אַי! אַי! אַי!

רחל־לאה בעוונותינו הרבים… ואולם נוחו, נוחו, נכבדים, הניחו מלתחותיכם ונוחו… הנני ואביא לכם מים.

ר' יקותיאל מן הבאר.

רחל־לאה (הולכת.)

מנדלי על־כן לא תשתו יי"ש?

ר' כתריאל יי“ש… יי”ש… זה ריחו נפוץ – הם… מאין להם, לקבצנים, כסף לקנות יי"ש? אני להם לא נתתי!

ר' יקותיאל אף לא אני!

ר' מלכיאל אף אנוכי –

ר' כתריאל מאין להם הכסף?

מנדלי מן העניים… רבותי! כבר אָמר להם, לעניים, מי שאָמר: לכו והתפרנסו זה מזה…

ר' יקותיאל לא להם נתכוון דוד המלך!

מנדלי גם להם וגם לכם!

ר' יקותיאל מאי בנו?

מנדלי בכם! שאמר להם: לכו, פִשטו בגדוד! ואין גדוד אלא – אתם!

ג' בעלי־הבתים (נוטלים מתוך פחדם את מלתחותיהם בידיהם.)

ר' יקותיאל מה שמך כי אדע, שמאַיים אתה…

מנדלי מנדלי שמי, שמעת!…

ר' יקותיאל שמעתי, שמעתי… ואולם לא כמנדלי תדבר, כי אם כשלום־יעקב. היה אתנו אברך בקופולי ושלום־יעקב שמו, פיקח ובן־תורה, מושלם בכל המעלות, אך לא חי בשלום אתנו, היה דומה לך.

מנדלי גם אתם דומים אתם מאוד לאלה אשר עזבתי. לוּ שבתי להיות שלום־יעקב ביניכם, ועזבתיכם שנית…

ר' יקותיאל הוא אשר אמרתי, שלום־יעקב אתה! שוב אלינו, למקומותינו שובה! שוב לקופולי, לקלֶצק, לטימקוֹביץ שוּבָה. כתב־רבנות לך ניתֵּנה!

מנדלי ומים מן הבאר… שהם עולים בזול! ואני מציע לכם עסק יותר טוב: אני מן הבקבוק הזה לכם אָצלתי.

ר' יקותיאל בלי מחיר?

מנדלי בלי מחיר! רק אל־נא אראה אתכם בפיכחותכם… בשכרונכם, אולי תיגָלה מעט חרפתכם. בשכרונכם אולי יוסר הלוט מעל פניכם. כלום פנים הם אלה? אם צלם אלוהים הוא? הן לוט לבשתם! שתו, לכל הרוחות, וצאו במחול־שיכורים. אולי תגרפו גם אותי אתכם, כמו שנגרפתי עם האחרים… שתו! (מוזג לכל אחד כוס.)

ר' יקותיאל (נוטל הכוס מידיו:) אוי לי… אוי לי מיוצרי ואוי לי מִיִצרִי. רוצה אני לשתות ואולם חושש אני למעותי. כל המלתחה שלי מלאה מעות, תרפ"ט אלפים לי במלתחה! אני, יקותיאל, ר' יקותיאל, גברא רבא בעירי, איש הטַכסה אנוכי, בעל הטכסה! (פונה אל ב' בעלי־הבתים:) אם תשתו אתם אתי, ולא אירע רע! ואשתה אתכם גם אני…

ר' כתריאל זה עתה מכרתי יער והריני הולך לקנות יער גדול ממנו… סוחר יערים אנוכי, כתריאל, ר' כתריאל, תקיף בדעה, נגיד ואוחז ביד… מלתחתי מלאה, אוצרות־קורח לי במלתחה! אך אתם משיבי־טעם, אם תשתו ואשתה גם אני. אשתה כוס יין חינם…

ר' מלכיאל הנני מוכן ומזומן… ראש הקהל אני. מלכיאל, ר' מלכיאל ופרנס־העדה הראשון. אתכם בצוותא חדא – אדרבא! ליתר בטחון – הנני ואשב על המלתחה, על רכושי העצום… אסיגנאציות. שמא הן נקמטות, אינן נפסלות, לא רק שנאות הן, האסיגנאציות, גם רכות הן, רכות הן… ויפות, יפות למוכה־טחורים… (מרים הכוס:) כוס אחת, אחת לשלושתנו, לא, לארבעתנו! גם אתה שתה, האַברך!

ר' יקותיאל למה? צר על כוס יי"ש. איש ישר הוא!

מנדלי שתו וגולו מעליכם את ההבל ורעוּת־הרוח. אשתה גם אני אתכם ואם אין לי כלום…

ג' בעלי־הבתים לחיים. (שותים, ראשיהם צונחים בבת־אחת לפנים, לאחר רגע הם נופלים לאחור, רגליהם מועדות, נעים ונדים כשיכורים.)

מנדלי גדלי־כרס וקטני־מוחין אתם!

ג' בעלי־הבתים (נרתעים ונסוגים לכאן ולכאן, צונחים בבת־אחת על מלתחותיהם, נעים ומתגוללים לבסוף על הרצפה.)

פישקא (בא מבחוץ.) רתמנו הסוסים, מנדלי.

מנדלי טוב שקראת לי, פישקא, אחריכם ארוצה!

פישקא (על ג' בעלי־הבתים:) הא מה פירושו?

מנדלי הָסב עיניך מהם, פישקא, ולא תראה בקלקלתם… מתבייש אנוכי.

פישקא אתה? מה לך ולהם?

מנדלי בני־עירי הם… בין אלה נולדתי, גדלתי, יחד אתם שאפתי רוח, באורחותם הלכתי, התהלכתי… בני עירי הם… היו… לא יהיו עוד! נקעה נפשי מהם, מן השיכורים הללו.

פישקא לא שיכורים, מנדלי, עשירים. עשירים המה. אשרי עין… כלום ראית, מנדלי, כאלה, סרוחים פה בפישוק־רגליים ובכל השאר – בינינו? צא אליה, אל החבריא, מנדלי!

מנדלי צא אתה, פישקא, אנוכי בא אחריך…

פישקא אתה בגפך תצא ואני… רק מלתחה אחת אקח.

מנדלי רק אתה… לא אץ להעשיר אתה!

פישקא מלתחה אחת לכולנו. (לוקח בידו מלתחה אחת.)

מנדלי הנַח! יהי להם אשר להם… חסרת רק רגל, פישקא, והם חסרי־נפש ולקויי־רוח המה. צא כמוני, פישקא, בגפך צא…

פישקא (מניח המלתחה מידו.) מצוָה הבאה לידי – החמצת, החמצת, מנדלי.

רחל־לאה (באה עם כוס מים.) מים! כוס מים מן הבאר, אדוני, ראש הקהל!

מנדלי תני לי, אני את המים הצלולים אשתה ולא אָקיא בגועל־נפשי, ישטפו בי מי הבאר את כל הסחי והמאוס, בי יָצקו שלושת אלה… (שותה.) טובים המים! ועתה – אתכם, פישקא! לא בראשכם אלך, גם לא אחריכם אהיה נגרר, רק אתכם, בתוככם, בתוך עדתכם קרועה ובלואה… תנו קרעים לי ואלבש! את בגדי על בשרי לא אפרום – שלא יאמרו – (מראה על ג' בעלי־הבתים המתגוללים על רצפת בית־המרזח) – על מת קרעתי… אֶפשטנו ואהפכנו על צדו – (הופכו ולובשו) – עני אני כמותכם… בוא!

רחל־לאה לא שתו משלי ושָכרוּ –

פישקא הם משלנו שתו… את תשמרי עליהם, אכסנאית. שומרת־חינם תהיי להם, לראשי־קהל אלה!

מנדלי לא אותם תשמרי, לא יחפוץ איש לקחתם, אַת שמרי המלתחות. שם צפוּן הון… בוא, פישקא, בוא! (יוצאים.)

רחל־לאה (פורשת ידיה על המלתחות כתרנגולת על אפרוחים.)

המסך

מנדלי עם הקבצנים, גרוטסקה במערכה אחת. פורסם ב־“דבר”, מוסף לשבתות ולמועדים, ה' אדר תרצ"ו (28.2.36).