רקע
יצחק קצנלסון

תרשיש: מחזה בשלוש מערכות


הנפשות

רב שלמה תרשיש

שמחה, בּנו

אסתר, בּתו

יחזקאל, בן אחיו המת

יאניק שווידריצקי, צייר

יאדוויגה, אחותו

אופיצר

פקיד־צבא, סגנו

חייל


הזמן: שלהי הקיץ של שנת 1914

המקום: פולניה

מימינו ושמאלו של הצופה


 

המערכה הראשונה    🔗

הבימה: (חדרה של אסתר במעון אָביה. רהיטי החדר לבנים, על־גבי הכתלים תלויות תמונותיהם של גדולי משוררי פולניה ואמניה. בקיר שביַרכתי הבימה חלון פתוח כלפי הגן; וילאות החלון מקופלים וקשורים מזה ומזה אל הקיר מלמטה. השעה החמישית אחר־הצהרים.)


אסתר (יושבת שקועה בראשה ורובה בספר. קוראת בו מתוך עיון בלבד.)

יאדוויגה (צצה ומופיעה פתאום מעבר לחלון הפתוח אל הגן. מכה בכוח בשמשה.) אסתרה!

אסתר (קופצת חרדה ממקומה כשהיא מכסה בידה האחת על דפי ספרה.) אוי!

יאדוויגה (בצחוק צלול.) זאת הפעם השלישית! (זורקת בה כמה מפרחי הגן.) גשי אלי הנה ושקי־לי, לכל הפחות, שהחרדתיך; זאת היא הפעם השלישית!

אסתר משפרצה המלחמה, יאדוויגה, אני חרדה לכל עלה נידף. (מלקטת את הפרחים על הרצפה.) היכנסי.

יאדוויגה איני יכולה… אחי – הוא אתי.

אסתר (מתאדמת קצת, בתמהון.) יאניק?

יאדוויגה כלום לא הגדתי לך? הן זה שבועיים –

אסתר ידעתי, ידעתי. ואולם – פה הוא, אתך?

יאדוויגה גשי הנה, אל החלון גשי, הרי הוא חפץ לראותך. (הופכת ראשה לעבר הגן.) יאנקו? הרי היא פה, יאניק.

אסתר אי, אי יאדוויגה… (סוככת על פניה בספרה.)

יאדוויגה רואים אותה, יאניק, רואים אותה!

אסתר (מסירה את הספר מעל פניה, כועסת קצת.) יאדוויגה!

יאדוויגה וכי מה?

אסתר כמה פתיה את, יאדוויגה, הוי כמה את פתיה!… הן אפשר להיכנס אלינו, אל הבית פנימה… אחלי – גם אותך, וגם את אחיך הנכבד.

יאדוויגה (נפנית שוב לעבר הגן.) רוצה אתה, יאניק? (נעלמת מתוך קפיצה למטה מאצל החלון, קולה נשמע בשדלה את אחיה.) בוא! בוא, יאנקו, בוא אתי!

אסתר (מטפלת בינתיים מהר־מהר ברהיטי החדר, מתקנת בו משהו זעֵיר פה, זעֵיר שם.)

יאדוויגה (באה משמאל וצרור פרחים בידה.)

יאניק (בא אחריה.)

יאדוויגה הנני! אני – הריני יאדוויגה, ובעצמי בכבודי, וזה אחי יאניק. (נופלת על צוארי אסתר ומעתירה עליה נשיקות.)

אסתר נעים, נעים לי עד מאוד.

יאדוויגה הנה כי כן. שנַים אנו. כפי שאת רואה: ידוויגה ויאניק!

אסתר (מתוך השתחוָיָה קלה.) זאת אדע גם אדע: את ידוויגה אני מכירה, ראיתיה פעמים אין ספורות, ואת האח – את האח הנכבד – שמעתי על־אודותיו רבות…

יאניק (קרב אליה זקוף־קומה, מושיט לה את ידו מתוך קידה.) יאן שווידריצקי.

יאדוויגה וזאת היא אסתרה, אסתרה תרשיש. (מושיטה לה את צרור הפרחים.) פרחים אלה – לך הם.

אסתר (לוקחת אותם מידה.) כל־כך הרבה! קוטפת מהם אחד. שושנה אחת אני משיבה לך, השניה – לאדון האח, ואת השאר – אל העציץ. (ממהרת אל השולחן ומסתכלת בתוך העציץ העומד עליו.) אוי, למים חיים אני צריכה! (נוטלת את העציץ מעל השולחן, מרמזת ליאדוויגה, שתעסוק בינתיים באָחיה.) אני אַך לרגע, יאדוויגה. (יוצאת עם עציץ הפרחים לצד שמאל.)

יאדוויגה (תמהה ורצינית.) לא אבין לך, יאניק, חי נפשי.

יאניק וכי מה?

יאדוויגה עברת בבית – ולא בירכתָּ את אנשיו בשלום.

יאניק קאפוטות!

יאדוויגה מה?

יאניק איני יודע משום־מה, ואולם – גועל־נפש היא מעירה בי, הקאפוטה.

יאדוויגה היהודי?

יאניק ולוּא גם כּך. האמיני לי, דבר זה – לא עמדתי עליו מעודי, ואולם עכשיו ששאלתיני, נדמה לי, כי אמנם כן הוא: הם מעירים בי גועל־נפש.

יאדוויגה כולם כאחד?

יאניק כולם? אולי יש ביניהם כאלה… אותם הדומים בכול אלינו, שהילוכם הדוּר, שדיבורם נאה… (מחריש רגע, כמפקפק.) כלום אדע?

יאדוויגה ונערה? נערה יהודיה?

יאניק נערה? חכי נא… נערה יהודיה? הנה היתה לי איזה פגישה במינכן… ואולם מה זאת תאמרי? כלום הנערות שלהם הן? נדמה לי: אין להם ליהודים בנות… הללו רק מתאַכסנות בבתיהם, גדלות שם בשבילי, בשבילנו.

יאדוויגה יאניק! (בבקשה ובאיום כאחד.) ראה, אל נא תכלים את אסתר, יאניק! אַל־נא תעלה מחשבה רעה בלבך, יאניק! מתחננת. אָנא, אל תכלימנה. לא אותה, לא את אביה וגם לא אותו, את תרשיש הצעיר… זה הלבוש קאפוטה… הראית אותו קלסתר־הפנים ואותה חוורת־הפנים הנפלאה?

יאניק חסיד!

יאדוויגה אל תכלימם, יאניק! אָביה – אָציל הוא, אָציל בקאפוטה ארוכה… ויחזקאל זה, הוא תרשיש הצעיר, – למעני ולמען אסתר חברתי הטובה אל תביישו. היזהר בּהם, ראה ביקשתיך…

יאניק הרפי ממני! וכי מה אני עושה להם? רצונך – ואתגנב לצאת מכאן. (מראה על החלון הפתוח.)

יאדוויגה (תופשת בדשי בגדו.) בשם אלוהים, יאניק!

יאניק קפיצה אחת בעד החלון – ואינני.

יאדוויגה פה תישאר! פה! פה!

אסתר (שבה עם צרור הפרחים בעציץ, מעמידתו על השולחן.) עתה, יאדוויגה, יאריכו פרחיך ימים.

יאניק פרחַי הם.

אסתר האומנם? (מודה לו מתוך קידה אילמת.)

יאדוויגה אמנם שלו היו, ואולם לא ידע יאניק להיכן אני מוליכתו, ולא למענך קטפם… מנחתי הם! (ליאניק.) רוצה אַתה להגיש לה פרחים – קטוף אותם לשמה לכתחילה והביאָם אליה הנה!

אסתר (גוערת בה.) יאדוויגה!

יאניק מחר, מחר יהיה האות הזה.

יאדוויגה מחר אני עסוקה, לא אהיה פה מחר.

יאניק ואָבוא בעצמי. לאסתר. דרך החלון או דרך הפתח?

אסתר כאשר יהיה עם לבבך, מר שווידריצקי. ואולם בוא, בוא, אדוני.

יאדוויגה יאניק! דבר־מה עלה על דעתי. מצא־נא את הדבר! נסה־נא ומצאהו.

יאניק מצאתיו.

יאדוויגה מהו?

יאניק (מראה בידו על אסתר.) לציירה.

יאדוויגה לציירה! לציירה! הפעם מצאת! (מחבקת לאסתר.) לצייר אתה צריך אותה, את היהודייה הקטנה הזאת… ואַתּ – שקטה תשבי, התשמעי?

יאניק את אשר יקשה ממנה לעשות היא ממריצה את חברתה.

יאדוויגה (מכוונת את ראשה אל אסתר אילך ואילך ומלמדתה.) שבי במנוחה, ואת הראש לכאן – כך!

אסתר (מחייכת ונשמעת לה.)

יאניק לא כך דווקא.

יאדוויגה אלא כיצד? כך? (מניעה ראשה לעבר אחר.) או אולי ככה?

יאניק גם לא ככה.

יאדוויגה איך זה איפוא, איך? קרב הנה והושיבנה אַתּה.

יאניק (לאסתר.) אם רק תרשיני.

אסתר (מעמידה פנים בעצמה.) ככה?

יאניק זה אמנם יותר טוב, אולם… (הוא קרב אליה, מרכין קצת ראשה למטה, חוזר ומתבונן אליה מעט בריחוק מקום.) הרי!

יאדוויגה מאדונה!

יאניק בד! יריעת בד מי יתן לי!…

אסתר (קמה.)

יאדוויגה שבי! שבי!

אסתר עתה הגיע תורך – שבי אַתּ… שבי פה, ואראה כיצד ישבתי אנוכי…

יאדוויגה לשבת? תשואות חן! טוב כי אלך לשם, אל הזקן שלי, אל תרשיש. (יוצאת לצד שמאל.)

יאניק אחותי מכירה אותך זה כבר, גבירתּי?

אסתר זה זמן רב, זאת השנה הרביעית.

יאניק היא כל־כך כרוכה אחריך, גבירתּי. הרבה כתבה לי על־אודותיך, כמעט בכל מכתביה.

אסתר אחותי היא.

יאניק אם כן, אף אָנו קרובים אנו עד מאוד…

אסתר אה, מכירה אני את אדוני היטב… את כל אשר ציירת – כמעט את כל ציוריך ראיתי.

יאניק האומנם?

אסתר (אחרי הפסקה קלה, מורידה את עיניה.) אַל־נא תציירני.

יאניק מדוע?

אסתר לא לפי רוחך הוא, אדוני… כמעט לא ראיתי צורת אדם בכל ציוריך.

יאניק אותך, גברתי, אצייר.

אסתר אל־נא, מר –

יאניק (גומר.) יאניק.

אסתר אל־נא, אל־נא, אדוני, יאניק… הערבים שלך כה דוממים, כה נוגים.

יאניק (מתוך שחוק קל.) האומנם?

אסתר צוחק אתה אדוני – וכי לא נוגים הם?

יאניק אולי… ואולם לא לזה נתכוונתי בהם.

אסתר הכן הוא? יאדוויגה הביאה אלי הנה אחד מציוריך: “שדה לאחר הקציר”. האם גם בשדה ההוא לא נתכוונת לשום דבר?

יאניק לשום דבר. העליתי על הבּד את אשר ראיתי.

אסתר אך עתה אדע, שאיני מבינה ולא כלום. ואני, בּעָמדי לפני התּמונה – מה רבו אז מחשבותי!

יאניק על מה?

אסתר על האיש אשר נפקד מקומו מעל הבּד. אילו היה שם איש – כמה רחמים היה מעורר! כמה יתמוּת היתה נסוכה אז על־פני השדה לאחר הקציר.

יאניק את רואה בעיניך־אַתּ, אסתּרה. ואולם אני – אין את נפשי להשלות את מי שהוא. האיש – מקומו נפקד שם במקרה: בשעה שציירתי, לא היה איש בשדה… אם יש לי לפעמים מגמה בציירי, הרי היא: פולניה.

אסתר פולניה?

יאניק אדמת פולניה, שדות פולניה, דרכיה ונהרותיה, אילן פולני – אלה הם הדברים, שאני מתכוון להם לעיתים קרובות, בציירי.

אסתר כמדומה לי, שזה שנים אחדות אשר אתה מתגורר במינכן?

יאניק במינכן. ושם, גבירתי, כסבורה אַתּ, אין אָדם יכול לצייר פולנית? אף אני אסתרה, אף אני רואה בעינַי־אני.

אסתר מאמינה אני.

יאניק וגם אותך – גם אותך אצייר פולנית… כך דרכי!

אסתר לא יכבד ממך הדבר.

יאניק כלומר?

אסתר כפר גרמני אם הפך תחת ידך לפולני – אני מכל שכן.

יאניק בלי כל ספק.

אסתר אני הן נולדתי פה, וכל אשר לי – מן הארץ בא לי…

יאניק (לוחץ את ידה בתודה.)

אסתר למה אתה מודה לי, אדוני?

יאניק (מעמיד פנים כמתמרמר על אחותו.) יאדוויגה זו – אַיֶהָ? היא אל נערה יהודיה משכתני, כך אמרה לי בפירוש: אל נערה יהודיה!

אסתר (אודם קל עולה בפניה.) כלום כּיחשתי בזה?

יאניק כּחשי בזה, אסתרה! פולניה אָצלה לך די והותר, פולניה שלנו – לעקרך ולהרחיקך מכול היא צריכה.

אסתר מכול?

יאניק (בעוז.) גם משורשך! זר לך שורשך וכאילו אינו… דל הוא.

אסתר אנא, אדוני יאניק, אל־נא תדבר בדלוּת זו.

יאניק מה לך ולה?

אסתר אמנם דלוּת זו לא הירהרתי בה לפני רגע, ומאוד אפשר שגם אחרי רגע אשכּחנה… אולם עכשיו, בּדבּרך עמדי, אדוני, שלי היא… אַל תגע בה.

יאניק האומנם?

אסתר בחברת יאדוויגה איני חוששת כלום, ואולם אתך… בעומדי ובדברי אתך, נדמה לי, שאני שייכת למקום אחר… אולי משום שאתה, אדוני, הנך יותר פולני מאחותך.

יאניק אף לא פולני יותר ממך, אסתרה.

יחזקאל (בא משמאל. כבן עשרים וחמש, לבוש כיהודי המקום, כובע קטן בראשו ובגדו אָרוך קצת. כמעט שאינו מרגיש ביאניק, וקידתו אליו קלה ובלתי־נראית לעין. במשך דבריו מורגשת אי־המנוחה שבנפשו.) אסתר?

אסתר וכי מה, יחזקאל? (קרבה אליו מעט, מציגה את השניים זה לפני זה.) התוודעו, אדוני: בן־דודי תרשיש – האדון שווידריצקי.

יחזקאל נעים לי… (משתחווה לו כמעט.)

יאניק (משתחווה לו אף הוא מתוך הסברת־פנים יפה ומתוקה.)

יחזקאל אסתר… (מתקשה קצת בדברו.) עניין קשה… איני יודע מה לעשות.

אסתר מה הדבר?

יחזקאל שמחה שב עוד היום הביתה.

אסתר שמחה?

יחזקאל הוא טילגרף. עוד אתמול טילגרף.

אסתר שהוא בא? עוד אתמול! ואנוכי לא ידעתי!

יחזקאל הטלגרמה בידי היא, אך אין אני יודע מה לעשות בה. להראותה לדודי או לא?

אסתר גם אבא איננו יודע? מה יש בה, יחזקאל?

יחזקאל מטלגרף הוא לנו מאחד המקומות…

אסתר מאַין? מה אתה סח? כלום לא בחארקוב הוא?

יחזקאל הדבר לא ברור לי… ואולם את האוניברסיטה, כפי הנראה, עזב.

אסתר עזב? דווקא עכשיו, לאחר שפרצה המלחמה? אֵי הטלגרמה?

יחזקאל הרי היא, אך אל תקראי בה עתה – אבא בחדר הסמוך… שמחה יבוא הנה תיכף, עם המסע המהיר הוא בא.

אסתר מה זה? מה היה?

יחזקאל לא כלום… אין הרעה גדולה ביותר, ואולם…

אסתר מה קרה, יחזקאל? הגד! (תופשתו בידו ודוחה אותו ברגע.) אַבּא!…

יאדוויגה (מתפרצת משמאל לתוך החדר וספר בידה.)

תרשיש (בא אחריה.)

יאדוויגה עתה נראה! מי מאתנו יודעת יותר, אני או אסתר… הבה, מצאי־נא כאן אלף, פה, בסידורכם זה.

אסתר (מחפשת בסידור מתוך חיוך קל.) ידעתיו, לפנים ידעתיו, אלא ששכחתיו.

יאדוויגה גויה! גויה גמורה!… הרי לך אָלף. כאן, כאן, ראי־נא… (פונה אל אָחיה.) הבט יאניק, כך הוא מראהו של אלף. (כרכרה עוברת ברחוב.)

יחזקאל (ממהר אל החלון ומציץ אל הגן.)

יאניק (מעיין רגע באותיות הסידור.) כמה משונה.

יאדוויגה וזה – הר' זה בֵּית, וזה גימל.

תרשיש למדנית! למדנית היא יאדוויגה! (הוא מושך את ראש בתו אל חזהו ומחליקה על שערותיה.) השומעת אַתּ, אסתר? אלף! בית! גימל! יאדוויגה זו – אך נכנסה לבית, וכמעט שכחתי את המלחמה כולה ואת כל הפורענויות. (נאנח.)

אסתר הוי, אבי, זיקנה קפצה עליך בימים אלה. על מה אתה מיצר כל־כך – המלחמה לא תארך!

תרשיש הלוואי, הלוואי, בתי.

יאניק (עיניו בסידור.) אותיות מצוינות באמת. מרובעות, מלאות.

תרשיש (לאסתר.) זה אחיה? (בלחש.) זה – הריהו גוי, גוי ממש, לכל פרטיו ודקדוקיו.

אסתר הלא הוא צייר ידוע, אבי. זה אָבי – וזה מר שווידריצקי.

יאניק (נושא עיניו מעל הסידור ומחווה קידה לתרשיש.) אתכּבּד־נא.

תרשיש (מחליק על ראש בתו.) אחיה של יאדוויגה… אדרבּה… מאוד, מאוד אשמח. יאדוויגה זו – למדנית, למדנית היא!… רוצה אַתּ, אסתּר, בקשי ממנה ותלמדך פרק בסידור.

יאניק (מתבונן שעה קלה אל תרשיש ואסתר.) כמה תמוה ומשונה. פעמים שאתה קורא איזה ספר, והרושם אינו נמחה לעולם. כשאני רואה יהודי ובתו, נדמה לי: הרי שיילוק ויסכּה.

תרשיש מי הוא שיילוק זה?

אסתּר (משתמטת לאט־לאט מתחת ידי אביה.)

יאניק סוחר הוא, סוחר מוויניציאה, יהודי… יסלח לי, מר תרשיש. האם יש לו למר תּרשיש הרבה כסף?

תּרשיש יש.

יאניק כּן הוא… ועתּה – הלא יסלח לי אדוני – הנותן הוא את כספו בנשך?

יאדוויגה יאניק!

תּרשיש אין עסקי בזה. ממוני שקוע כולו בקרקעות וביערות.

יאדוויגה (מלגלגת על אחיה.) בֶּה! בֶּה! בֶּה!

יאניק ואולם את בתך, אדוני, הלא את בתך אתה אוהב!

תרשיש (מחייך קצת, מכווץ את שפתיו ומאריכן ברוגז מעוּשה.) לא, לאו דווקא! הפעם לא אוהבנה… כי הנה נוכחתי היום, שאין היא יודעת קרוא בסידור… אך אתה, אדוני הצעיר, הנח מזה, טוב כי תספר לי על־אודות אותו הסוחר שלך.

יאניק לא שלי הוא – הוא שלכם.

יאדוויגה לא אמת!

יחזקאל (מאצל החלון, מחזיר אליהם את פניו.) שלנו הוא, שלנו. אין להתבייש בשיילוק.

תרשיש שלנו – שלכם! הלא תספרו לי תחילה מה טיבו של זה?

אסתּר לא היית צריך באמת, מר שווידריצקי, להזכיר את שיילוק בחברתנו.

יחזקאל (מקשיב בתמהון.) מדוע לא יזכיר?

יאניק סלחו לי… לא היה בדעתי להעליב את מי שהוא… נזכרתי בספר – והדברים התמלטו מפי שלא בכוונה.

יחזקאל מר שווידריצקי כאילו מתנצל… למה?

אסתר הוי, אבי, לוּא ידעת כמה מנוּול אותו שיילוק!

יחזקאל מדוע?

אסתר רוצח הוא. לוטש הוא את סכינו כרוצח ממש… זוָעה תאחזני!

יאניק שואף הוא לדם נוצרי… מוכן ומזומן לחתוך בבשר אדם חי…

תּרשיש האף אמנם? יהודי כזה? אי־אי פי! כיצד? כלום זה מעשה שהיה? מעשה ממש?

אסתר לא, אבי. רק ספר הוא זה, כתוב בידי אחד הגדולים.

תּרשיש מה? ספר? כלומר, בדותא? סיפור־בּדים?… אֶט! וכי מי זה ישים לב לדבר בדוי?

יחזקאל סיפור־מעשה זה – לא כולו בדוי הוא… ישנו סיפור קדום מעֵין זה על מעשה שהיה. לומר, עצם המעשה הזה קרה אמנם, אך בשינוי קטן…

תּרשיש דהיינו?

יחזקאל אותו הסכין ואותו הבָּשר החי, ואולם לא סכינו של יהודי ולא בשרו של גוי, כי־אם להיפך…

יאניק האומנם נמצא סיפור קדום כזה? עוד לפני שקספיר?

יחזקאל לפניו, לפניו!…

תּרשיש גם לפי נוסחך אתּה, יחזקאל, כּפי שאַתּה גורס, קשה לי להאמין.

יחזקאל שקספיר הפך כאן את סדר הדברים.

תרשיש לא טוב עשה, עוון פלילי הוא… הרי הוא מעליל עלינו עלילת־דם ממש… חרפה היא!

אסתר חוזה חזיונות גדול היה, אבי, איש־הרוח…

יחזקאל ושיילוק זה הרי הוא אחד ממחזות־התוגה שלו היותר נעלים.

תרשיש ראה, זה חדש! ובכן, גם אתה, יחזקאל, מספר בשבחו של זה?

יאניק אָכן, אכן, מר תרשיש! שיילוק – הרי היא אחת הטראגדיות היותר מעוּלות.

יאדוויגה דום!

יחזקאל לא אמת הדבר, מר שווידריצקי. לךָ אין זה אלא חזיון־היתולים בלבד. כך ציין שקספיר עצמו בפתח הספר. חזיון־תוגה הרי זה לי. מעשה מעציב עד מאוד בגיבור בעל־יסורים. הגיבור המעונה הרי הוא יהודי המוצא חן בעינַי והקרוב לי ביותר. אָכן, שיילוק זה – קרוב הוא לרוחי. כשאני רואה אותו יושב ולוטש ברזלו בבית־המשפט, אני משפשף ידי בהנאה: צדקת, אחי, צדקת!

כולם (כמעט נרתעים ממקומותיהם.) אוי! אוי!

אסתר מה אתה סח, יחזקאל!

תרשיש משוגע או חסר דעה?… חכה־נא, חכה לי מעט קט, ליסטים מזוין שכמותך, אני רק סיגרה אקח. (יוצא.)

יחזקאל (לאחר שיצא תרשיש.) הגידי־נא לי, אסתר, אביך… אָביך – מהו? יהודי יפה הוא? טוב הוא? ישר הוא?

יאדוויגה תניני, אסתר, ואשיבהו אנוכי.

יחזקאל חי נפשי, אסתר, אם שיילוק זה נופל מאביך!

אסתר (אוטמת אוזניה.) גם שמוע לא אוכל!

תרשיש (שב, סיגרה עשנה בפיו, מושיט קופסת הסיגרות ליאניק.) אתה ודאי מעשן?

יאניק (נוטל סיגרה.) לפעמים. תודה!

תרשיש (מתבונן סביב, מכיר בבתו שהיא נרגשת.) מה היה פה עוד? איזו חדשה נפלה פה, אסתר?

יחזקאל היא כועסת. השוויתי את שיילוק אליך, דודי.

תרשיש דמיון לא־רע, על־כל פנים… (מוצץ תכופות את הסיגרה המבריקה באשה.) כנראה, היה גם זקנו לבן?

יאניק בכל אשר אשתדל לזכּוֹת את שיילוק ועם כל שאיני מכיר עדיין את מר תרשיש – רחוק אני מהשוות את האחד אל השני… רק בעָמדם פה לפני, האב והבת ביחד, הזכירו לי משהו… אני אמנם מבקש סליחה…

יחזקאל (מסתכל בו זמן־מה דומם.) מר שווידריצקי –

יאניק שומע אנוכי.

יחזקאל (מסתכל בו שוב.) רוצה הייתי לשאול את אדוני דבר. אולם… אין כדאי.

יאדוויגה (מלבינה קצת, פוצרת בו.) ישאל־נא יחזקאל… מר יחזקאל…

יאניק ישאל־נא, בבקשה.

יחזקאל יסלח לי אדוני… כך… כשכבודו קורא בספר, או בשבתו בתיאטרון – האם לא יקרהו לפעמים כי יירדם?

יאניק אף לא פעם.

יחזקאל גם לא בשעה שידובר ביהודי?

יאניק לא.

יחזקאל גם לא בשעה שמתגלים כל מכאוביו וגודל צערו?

יאניק לא אבין לרעך.

יחזקאל ואני סבור הייתי, שרוב קוראיו וצופיו של שיילוק יש ששינה חוטפתם ואת העיקר אינם רואים. בה בשעה שהוא כואב ומתיאש, בה בשעה שמתקלסים בו באופן היותר מגונה, כשבאים אל ביתו חרש וגונבים ממנו את כל אשר לו – בשעה זו תרדמה נופלת עליהם! (אל תרשיש.) איש יהודי היה בוויניציאה ושמו שיילוק, והיה לאיש הזה ממון ובת אחת היתה לו. ואהב האיש את בתו.

יאניק (מולל מקוצר־רוח ברגליו.)

יחזקאל אולי זוכר מי מכם אחרת, – יואיל להעיר את אשר יש להעיר. ואהב זה האיש שיילוק את בתו… בודד היה ונעזב… רק הוא, ממונו ובתו. ממונו? את ממונו כמעט לא הבאתי עד עתה בחשבון. עכשיו – (ברמז על יאניק) – לכבודו של האדון – אזכיר גם את שׂק הכסף של זה. לפי דעתו של האָדון חביבים על היהודי דינרי זהבו, האם לא כן? לפיכך אוסיף: גם את ממונו אהב היהודי הלז, ולקחוהו ממנו; כלומר: לקחו על־מנת להחזיר ולא החזירו. ממונו של יהודי! נשארה לו איפוא בתו, נערה פשוטה ביותר, – שקספיר אינו מטפל בה הרבה. הנערה – יותר משהיתה יפה פתיה היתה, אלא שנערה פתיה זו היתה נחמתו האחת של אביה, אישון־עינו – בתו של יהודי!

תרשיש (מחבק את אסתר בזרועותיו.) או־הו!

יחזקאל ובא אותו בר־נש, שכל מעלותיו אינן אלא שהוא גוי, בא אותו גוי, שלקח מאת היהודי את כספו, בא חרש וגנב את בתו, את יחידתו; מי שראה את היהודי הזה רץ מחדר לחדר והנר הדולק בידו, כשהוא מבקש וקורא את יסכה – הוא ידע מה אבד לו ליהודי זה… והנה אינה לו המקרה ליהודי זה ויש לאל ידו להתנקם בשונאיו, לקחת חלף כל חייו רק ליטרה אחת מבשר רוצחו… אמור איפוא אתה, דודי, מה היית אתה עושה במקומו?

תרשיש אנוכי?… בַּא! (מחבק בידו את ראשה של אסתר.) לא שמעתי את כל הענין היטב… רצוני לאמר – שמעתי, אלא שלא הוברר לי כל־צרכו עצם הענין, תוכו של דבר… כפי שאני רואה, יש במעשה זה איזה תוך… בת ישנה בו… (מתאושש ומחייך.) בתו של יהודי! הוי, גורו לכם!… הנמצא ספר זה בביתנו?

אסתר כן, בוודאי.

תרשיש בשעת הפנאי, יחזקאל, תקרא את הספר באוזני. לא היום, לא היום כמובן, – היום אין מוחי קולט דבר… זאת המלחמה אשר פרצה אחזתני בציצית ראשי, נטלתני למעלה, והריני תלוי באוויר. (ליאניק.) גם אתה ודאי שבת מטעם זה הביתה?

יאניק שבתי לפולניה.

תרשיש הביתה! הביתה! בשעת־חרום זו יימלט־ נא כל איש לביתו! אכן לפלא הוא בעינַי, שלא עצרוך בדרך שובך… הלא בחוץ־לארץ היית?

יאניק הריחותי ריח מלחמה, בחלל האוויר הריחותיה, וקמתי ועזבתי את מינכן יום אחד לפני התפרצה.

תרשיש אמנם כן, אבל כיצד… מה היא עמידתך… אַה, ודאי שכבר עמדת למבחן הצבא?

יאניק נשתחררתי באלף תשע מאות ותשע.

תרשיש (מתוך קורת רוח.) גם שלי כך, גם שמחה שלי… עוד לפני היכנסוֹ לאוניברסיטה. התדעי לך, אסתר, מה שמטרידני מאז הבוקר? צריכים אנו לטלגרף לשמחה שיבוא! מה דעתך, יחזקאל?

יאדוויגה בוודאי! יבוא שמחה שלכם הנה. כיצד אפשר לו לאדם ללמוד עתה?

יחזקאל דומה אני, שיבוא בעצמו, בטוח אני, שיבוא… היום או מחר… (מביט בחלון.)

תרשיש אם יבוא – מחכמה יעשה זאת! ואף־על־פי־כן, לא אדע שָלֵו בנפשי כל הימים האלה… לא שדואג אני לשמחה, אלא חוץ מזה… איזה דבר לא יתן דמי לי… הגם עליך, אדוני שווידריצקי הצעיר, עשתה המלחמה הזאת רושם אשר כזה?

יאניק (מתוך התעוררות.) רושם עז במאוד־מאוד!

תרשיש (בוחנו בעיניו.)

יאדוויגה שוב! שוב מדברים במלחמה! אנה אברח מפני מלחמה זו? זה ימים רצופים שאין מנוס ואין מפלט ממנה!

אסתר אולי תלכי אתי אל בית־הנתיבות, יאדוויגה!

יאדוויגה לכי ונלכה. בוא גם אתה עמנו, יחזקאל.

יאניק (מוציא נייר לבן על השולחן, משרטט עליו בעפרון.)

אסתר מר שווידריצקי יחכה לנו רגעים אחדים פה. אנו שבים תיכף ומיד.

יאניק לבית־הנתיבות אתם הולכים? אולי אבוא גם אני אחריכם. (אסתר, ידוויגה ויחזקאל יוצאים מצד שמאל.)

תרשיש (אחרי דומיה קלה.) במאוד מאוד! “במאוד מאוד” אמרת.

יאניק כן, המלחמה עשתה עלי רושם עז עד מאוד.

תרשיש רושם עז… כמובן, כמובן…

יאניק ומשמח.

תרשיש גם משמח?… האף אמנם? לשמחה מה זו עושה? אדרבא, הבינני־נא ואשמע. האר־נא עיניו של אדם זקן כמוני!

יאניק אני – פולני אנוכי!

תרשיש אהא! אהא!… אם כן איפוא? יפה, יפה, מבין אני – פולני אתה…

יאניק עננה כבדה עלתה על שמי תבל.

תרשיש אמת…

יאניק ועלטה, עלטה גדולה כיסתה את העולם כולו.

תרשיש גם זה אמת…

יאניק אך הנה הבריק הברק על־פני פולניה, והאור עלה לנו.

תרשיש הנה זאת היא כוונתך!

יאניק רעם הרעים – רעם מתגלגל מקצה הארץ ועד קצהָ. קול מבשר הוא, וטוב יבשר.

תרשיש עתה אבין… כמעט אבינה.

יאניק אפשר לישב כאן עתה. יש כאן מקום לתקווה.

תרשיש יפה, יפה, טוב ויפה. אך אני – מדוע לא אדע אנוכי שָלֵו? – רחמני־נא, אדוני שווידריצקי הצעיר, והחייני. בשם אלוהים, האר־נא את עיני! הלא יושבים אנחנו פה אתכם זה כבר – אבי, אבי־אבי, בני־תרשיש כולם!

יאניק התיקר פולניה בעיניך?

תרשיש תיקר, תיקר מאוד! ואולם… עולמו של הקדוש־ברוך־הוא… העולם מה יהא עליו?

יאניק העולם? מה לי ולעולם? פולניה – זהו כל העולם כולו! ואתה אם יקרה לך פולניה, הלא יעלוץ כך גם לבך בסתר.

תרשיש אין עולם עוד? חדל – ואיננו?… כן… מה היה ברצוני לשאלך… בזכות מי אתה מצדד?

יאניק דבר זה אינו נוגע לי כלל. אחת היא לי, מי מהצדדים יזכה. ואולם בגורלי ודאי יעלה משהו, אם מהכא או מהתם.

תרשיש כן הוא. ובמערכותיו של מי מהם אתה אומר… אה, כמעט שכחתי, הן חופשי אתה!

יאניק נשתחררתי באלף תשע מאות ותשע.

תרשיש בשמחה. גם שלי כן!…

יאניק לא בישלתי את הנזיד, לא שמתי את חלקי לתוך הפארור, ומן הקערה אוכַל.

תרשיש בר־דעת אתה, מר שווידריצקי. צעיר לימים – ודבריך מיושבים כל־כך… ואילו אני, כלומר אנחנו היהודים – לא כך חלקנו… כדאי לעיין בדבר… צריך אני לעיין בדבר… כמה משונה יום זה! כל היום אני שומע כמה דברים שיש להרהר אחריהם, לעיין בהם… מתחילה אותו מעשה באותו יהודי – מה שמו של אותו האב עם הבת?

יאניק שיילוק.

תרשיש כן. מתחילה אותו שיילוק. אחר־כך דיבוריך על הרעמים והברקים… הנה הינם! החבורה כולה! (אסתר, ידוויגה ויחזקאל שבים משמאל.)

אסתר (בהיכנסה.) אי־אפשר להידחק ולעבור אל בית־הנתיבות.

יאדוויגה עם רב – מחיל המילואים כולם. המסע טרם בא, והם כבר נאספו שם המונים־המונים וצרים על בית־הנתיבות. לוּא ראית, יאניק: אבות, אמהות, אחיות…

יאניק כלות – רצונך לאמר, כלות או רעיות… אחיות אינן ולא כלום.

אסתר אחיות אינן ולא כלום?

יאדוויגה וכי מה את סבורה? בי נשבעתי, אם הייתי מורידה עליו – (מרמזת על יאניק) – אף דמעה אחת. אדרבא, נסה־נא יאניק, הפעם והתנדב לצבא.

יאניק לא אוהב קרבות, אני פה אשב ואצייר.

יאדוויגה מוג־לב!

אסתר אכן, טוב כי תצייר, אדוני.

תרשיש בר־דעת אתה, אדוני שווידריצקי… צייר, צייר… הייתי מבקש ממך, אדוני הצעיר, אם יבוא בני הנה, צייר אותם, את שניהם יחד, את האח והאחות.

יאניק בעונג רב, גם אותך. מימַי לא העליתי יהודי על הבד.

תרשיש ניחא, ניחא… ואולם בעיקר – את השנַים. ועשה־נא זאת במוקדם… כי מי יודע… הא? מה אני סח?… לא כלום, דברי שטות… זה ימים אחדים שאיני יודע נפשי… אדוני שווידריצקי הצעיר, הדברים אינם משמחים כלל, כמו שאתה סבור… כן, אמנם צדקת: גם אותי שים ביניהם. בין בני ובתי, והיינו שלושה, שלושתנו יחד…

חייל (נכנס בצד שמאל.)

כולם (מלבד יאניק.) שמחה!

יאניק (כאומר לנפשו.) זהו השלישי. (מוציא מכיסו כלאחר־יד גליון נייר ומשרטט עליו כמו ברשלנות בעפרונו, כשהוא מתבונן לרגעים אל פני שלושתם. הפסקה ממושכה.)

תרשיש אתה? בצורה זו?

שמחה אני, אבי.

אסתר (נופלת על צווארו.) שמחה, מה זאת?

שמחה (נושק לה.) הירגעי, אסתר. ואתה, אבי, מרחוק אתה עומד. תמיה אתה… האומנם לא טוב עשיתי? (מביט במבוכה קלה על סביבותיו.) אכן אפשר שלא טוב עשיתי… עכשיו רואה אני…

תרשיש (עומד משמים.) כך, כך…

שמחה עכשיו אני רואה… אולי לא טוב עשיתי… צריך הייתי לשאול תחילה את פיך.

תרשיש (כבתחילה.) בצבא – אתה?…

שמחה אני, אבי. על דעת עצמי עשיתי זאת… רגיל אני זה כבר לעשות הכל על דעת עצמי, ואתה מעולם לא כיהית בי… יחזקאל! (נושק לו.) רק אתך הייתי רָב כל ימי. ואתה, אבי, בטחת בי תמיד, חשבתני לבר־דעת.

תרשיש לא, לא – רק זה הוא בר־דעת! (מראה על יאניק המצייר על השולחן.) הוא, הוא!… לא אתה, רק הוא!

אסתר (מציגה אותו לפני אחיה:) האדון שווידריצקי.

שמחה (מברכו בקידה.)

אסתר אחיה של יאדוויגה… איה יאדוויגה? הנה היא. ראו גם ראו לאן נחבאה!

יאדוויגה (מן הזָווית.) אני מתביישת.

שמחה (ממהר אליה.) יאדוויגה! הגברת יאדוויגה!

יאדוויגה לא ראיתי את מר שמחה זמן רב כל־כך… אני מתביישת.

תרשיש (מתאושש פתאום בקול רם.) שמחה!

שמחה הנני, אבי… (פונה אליו.) עוד לא נשקתיך, אבי!

תרשיש אמנם כן… לא נשקתני. (נושקים זה לזה.) כך… ועתה מה? עליך לבאר לי באר היטב, להבינני… להבין אני צריך… כי הנה ברמזים תדברו אלי כולכם היום… כולכם… האדון שווידריצקי, יחזקאל, אתה… ואני שומע ומבין – ואינני מבין כלום… שמעוני, כל הסתום הזה צריך בירור! כל אותו המעשה באותו… באותו… (מתרגז.) מה שמו של אותו יהודי עם בנו היחיד?

יחזקאל עם בתו, שיילוק.

תרשיש שיילוק! ואחר־כך – שמחתו של זה. (מראה על יאניק, המשרטט עוד על־גבי הנייר ופניו נוהרים מצחוק.) ראו, הרי זה שׂשׂ ושמח!

יאניק (מעל גליון־הנייר.) פולניה! שעתה של פולניה הגיעה!

תרשיש השמעתם? והאחרון הגדיל! (מראה על שמחה.) חייל! בוא, חיילי. אתה מוקשה ומופלא לי מכולם. בוא אתי, אל לשכתי בוא, ואמור לי שם דבר אשר יניח את דעתי בבת־אחת.

שמחה נרעשת, אבי. ואני נכון הייתי ובטוח, שתבין לי וגם תשמח.

תרשיש אני שמח! שמח!… אני שמח עד מאוד, ואולם הבן לא אבין… וביקשתיך ללכת אתי אל הלשכה, והרי אתה מסרב… ולכן אשאלך פה בפני כולם: (בקפדנות בקול רם.) מה עשית?

שמחה את החובה המוטלת עלי.

תרשיש דרדק! (משפיל קולו.) מה עשית?

אסתר אל־נא, אבי…

שמחה (מחשה רגע. בקול רועד, מרחוק, כמדבר אל נפשו.) סלח לי… (מסתכל באביו.) נסור אל הלשכה. (יוצא ראשון לצד שמאל.)

תרשיש (הולך לאט־לאט אחריו, בפתח הוא מחזיר את פניו.) מן הפתאים איננו, שמחה זה. ראה תראו. הוא יבינני שם דבר…( יוצא.)

אסתר חוששת אני לאבא, יחזקאל… (ממהרת אל הפתח ומטה את אוזנה אל הדלת.)

יחזקאל אי לזאת – אין לירוא… כל זה יכשר בעיני דודי על־נקלה… ראה תראי, שהכול יכשר בעיניו, כל איוולת.

אסתר (סרה מאצל הדלת.) איוולת?

יאדוויגה יחזקאל צדק. מר שמחה לא היה צריך ללכת עם המוסקאלי.

יאניק (מושיט ליאדוויגה את הגיליון.) הכירי־נא, יאדוויגה.

יאדוויגה (חוטפת מידו את הציור, בהתפעלות.) הרי זה! הרי הם ניכרים. כולם! זו אסתרקה, וזה ישישי, תרשישי! וזה מי הוא?

יאניק האינך מכירה אותו?

יאדוויגה שמחה הוא! (בתמהון.) ברובה ובארבע־כנפות?

יאניק כך יוצא יהודי אל מערכות המלחמה… כך נאה להם. (רוצה לקחת מידה את הציור.) אין בו ולא כלום, קרעיהו.

אסתר (לאחר שהסתכלה בציור.) בני אדם, מר שווידריצקי, אינם עולים בידך יפה, כאותם השדות השוממים.

יאניק אין זה ציור, אלא שרטוט קל, כלאחר־יד.

אסתר אני כאן יפה ביותר, ואחי… אל־נא תצייר אנשים, מר שווידריצקי…

יאניק אָה, גברת תרשיש, מדוע לא נחמוד לנו לפעמים קצת לצון?

אסתר השעה לא שעת לצון היא.

יאדוויגה מה זה היה לך, יאניק? כל־כך נשתנית שם במינכן.

יאניק לא נשתניתי כלל. פולני אנכי, ומשום שאני פולני, עשיתי זאת. לאסתר. למה אכחד? הנה חרה לי מעט על אחיך.

יאדוויגה מה? מה הוא מלהג שם?

יאניק מדיו… אלה המַדים! איפה נולד אחיך, גבירתי?

אסתר פה.

יאניק על אדמת פולניה, בפולניה גדל, אווירה של פולניה שאף אל קרבו, שמשה השפיעה לו אור, פה גבר… והיכן הוא מבזבז כוחותיו? ברוסיה! שם הוא משקיעם, ואליהם, אל הרוסים, התנדב לצבא. כלום אין זה מרגיז?

אסתר מרגיז?…

יאדוויגה יאניק! שקר אתה דובר, יאניק! אין זה מרגיזך כלל! מרוע־לב אתה מדבר כך. ידעתיך! עם מי ילך שמחה? אל מי יילָווה? אל אויבי רוסיה?

יאניק גם לא עמהם! לשוב הביתה היה צריך, לשוב ולחכות.

אסתר לחכות? למי?

יאניק לחכות עד שאתחיל אני… אנחנו.

אסתר אני – לוּא היתי במקומך, לא הייתי עושה בעצמי דבר. הייתי ממתינה… בזאת אמנם נעניתי לך, אדוני שווידריצקי. עם הרוסים לא הייתי הולכת.

יאדוויגה אל־נא, אסתר, אל־נא תדברי כה אל יאניק, משום שאינו כדאי.

יחזקאל משום שלא צדק.

אסתר לא צדק? מדוע? מה לו לשמחה ולרוסיה?

יחזקאל לא כלום. לא עם רוסיה היה עליו ללכת, גם לא עם שונאי רוסיה, ולא עם פולניה.

אסתר מדוע לא ילך עם פולניה?

יחזקאל עם עצמו ילך… לנפשו!

יאניק הנה כי כן!

אסתר מה אמרת, מה? עוד טרם אבין… מה משמע “עם עצמו ילך”?

יחזקאל עם עצמו!

יאדוויגה עם היהודים –כיוֵן מר יחזקאל.

יאניק (אל יחזקאל). גם אתם דורשים? גם אתם באים בטענותיכם?

יחזקאל טענותינו רבות משל אחרים.

יאניק הנה כי כן! (צוחק.) יפה, יפה!

יאדוויגה יאניק!

שמחה) נכנס נבוך ולבן־פנים.) הואילי, אסתר, לרגע… אני חושש לו.

אסתר (חרדה.) איהו?

שמחה בלשכה.

אסתר מה היה? (ממהרת ויוצאת אל אביה.)

יאדוויגה) הולכת אחריה.) מה זה היה היום לזקני, לתרשיש שלי?) יוצאת.)

יאניק (קורא אחריה.) אני הולך מזה, יאדוויגה, אני הולך הביתה. (בקידה ליחזקאל ושמחה.) היו שלום, אדוני! (יוצא לצד שמאל.)

שמחה (נבוך.) לא אכיר הפעם את אבא… ותרן שכמותו!

יחזקאל) קרב אל השולחן, לוקח את ציורו של יאניק, מתבונן אליו רגע). אל תדאג, עוד היום ייתפיס לך. עוד היום יסכים גם לך, גם לאסתר, וגם לי, אם רק אחפוץ בזה.

שמחה טועה אתה. גם שמוע לא יחפוץ… ואולם ראה גם ראה, יחזקאל, אופן דיבורך אתה מה תמוה הוא? מדוע לא יסכים אבא לשלושתנו? כלום כה שונים אנחנו איש מאחיו?

יחזקאל האין אתה מרגיש? (מסתכל בציור, צוחק.) מגוחך.

שמחה למה זה תצחק?

יחזקאל בגדי־השרד הללו… (מושיט לשמחה את הציור.) הכר־נא.

שמחה (מתבונן רגע אל הציור, מתוך חיוך קל.) הגדיש קצת, כמובן, ואולם לא רע, לא רע.

יחזקאל הגדיש? האומנם? לפי דעתך, הגדיש אותו ערל את הסאה? ואני הנה נדמה לי, שבחיים אתה מגוחך יותר מאשר בשרטוטו של זה. אינך כדאי שיציירוך כך.

שמחה כלומר?

יחזקאל אין אתה ראוי לארבע־הכנפות… שמע־נא, אתה יוצא באמת למלחמה?

שמחה בזמן קרוב מאוד, אולי עוד מחר. אני מחכה פה לגדודי.

יחזקאל קאצאפּ![1]

שמחה אני יהודי טוב ממך.

יחזקאל חונף!

שמחה חדל! אין אני מחניף לשום איש – אני את דמי הולך לשפוך.

יחזקאל הדיוט!

שמחה הרף ממני, יחזקאל!

יאדוויגה (באה ועומדת בפתח.) מר שמחה?

שמחה (נפנה לאחוריו.) מה שם?

יאדוויגה אביך…

שמחה מה שלומו? הוא גירשני, יחזקאל… מה שלומו עתה?

יאדוויגה שלום לו. הוא קורא לך.

שמחה (יוצא מצד שמאל.)

יאדוויגה (מתבוננת אל יחזקאל זמן רב מרחוק.)

יחזקאל (מסתכל בציור שבידו, מניחו לבסוף על השולחן.)

יאדוויגה רשע! רשע מרושע!… מדוע אתה ככה רע?

יחזקאל אין אני סובלו.

יאדוויגה (צועדת אליו צעד אחד.) את מי? את מי?

יחזקאל את שמחה.

יאדוויגה את שמחה… ואותו? אותו? (מראה בידה על הציור, מזהירה בו.) יחזקאל! יחזקאל!

יחזקאל (מוריד קצת את עיניו, שותק רגע.) בעל כשרונות הוא… הוא… הוא כה זר לי… לא אוהַב אותו, יאדוויגה.

יאדוויגה (מתייצבת במלוא קומתה, נוהרת כולה.) קרב הנה ושקה לי. על שפתי שקה לי.

יחזקאל (נשאר במקום עומדו, מתבונן אליה רגע, מכסה את פניו בכפיו ולוחש.) יאדוויגה! יאדוויגה!


המסך


 

המערכה השניה    🔗

(חדרה של אסתר כמו במערכה הראשונה. ביום המחרת אחר־הצהרים.)


יאדוויגה (שוכבת על המֵסַב הקטן המוצג באלכסון. הספר שקראָה בו צנח מיָדה; הוא מונח פתוח על המרבד. היא מנמנמת. הפסקה קצרה.)

יאניק (עולה וצץ בחלון הפתוח אל הגן. מציץ רגע אל החדר פנימה, מטפס על אדן־החלון ונכנס מתוך קפיצה לחדר.)

יאדוויגה (מקיצה וקופצת מעל המסב, לאחר שהסתכלה בו.) יאניק!

יאניק את זאת! ואני האמנתי – זאת יסכה.

יאדוויגה קרא לה בשמה, יאניק. אל אסתר באת?

יאניק לוּא יהי כדבריך. אם כך ואם כך, טעות היתה עמדי – את זאת!

יאדוויגה כמעט נבהלתי. דרך החלון נכנסת?

יאניק כך הבטחתי לה. ואַת? הן לא היה בדעתך לבוא הנה היום.

יאדוויגה היה! היה! רק בכוונה אמרתי אתמול כך, כדי שלא תילָווה אלי היום בדרכי הנה. אַיָם פרחיך? הבטחת לה פרחים אתמול.

יאניק את דבר הפרחים שכחתי.

יאדוויגה שכחת?

יאניק (מתוך חיוך קל.) כמעט חפצתי לכחש לך, אלא שאין הדבר כדאי… לא שכחתים, יאדוויגה, רק התעצלתי. בגן ביתנו ישבתי. היה עלי רק להושיט את ידי ולעשות את מעשה־השטות. פרחים שאינם נקטפים מתוך אהבה ורחשי־לב נאמנים – הרי זה מעשה־שטות.

יאדוויגה טוב עשית.

יאניק ואַתּ – בת־בית אַת כאן. הנה שכבת פה וגם נימנמת… אני כמעט שהייתי מתירא לעצום עין בבית יהודי.

יאדוויגה (מניעה קצת בראשה לדבריו.) אום־הו.

יאניק את משתאה לי, האף אין זאת?

יאדוויגה לא. אני התפלאתי עליך רק אתמול. היום אני יודעת כבר הכול, את מהלך כל מחשבותיך. את כל הפזמון אני יודעת… ואולם הגד לי, יאניק, למה זה באת באמת הנה, אל היהודיה כּיתַתָ רגליך מן הכפר וגם הסתכנת בנפשך – טיפסת בחלון?

יאניק זה אפשר.

יאדוויגה לוּא הייתי אנוכי במקומה – בעביט של שופכין הייתי מגרשתך.

יאניק ואני בשלי: זה אפשר! (צוחק.) הרי זה מעניין: שוב נזכר לי אותו שיילוק… בטַפסי בחלון נזכרתי בו, הייתי בבחינת אנטוניוֹ בהתגנבוֹ לבוא אל בית היהודי.

יאדוויגה למעלה מאנטוניוֹ אינך נושא את נפשך?

יאניק בבחינת אנטוניו, בבואו חרש להוציא את הבת… אינני זוכר היטב: אנטוניו מביא לה שם פרחים ליסכה?

יאדוויגה לא.

יאניק ולמה זה אֶטרַח אני? (בשמחת־פתאום.) – חי נפשי, ידוויגה, אנטישמי אנוכי! לא ידעת, עד כמה אני אנטישמי.

יאדוויגה אשריך. שמע־נא אלי, יאניק, אולי תערוך פוגרום?

יאניק פוגרום? זה שעושים שם, מעט מזרחה? לא ראיתי עוד פוגרום מיָמי. במינכן לא נזדמן לי… לא, לא, אני לא אערוך אותו בכל אופן. איני מסוגל. (כמתיישב בדעתו.) מה אָמַרת? פוגרום? אולי להביט אל זה פעם, מקרוב… עיניך מזרות זיקים. חדלי לך, יאדוויגה, חי נפשי… עושה אַת עלי רושם כאילו סוככת את על הבית הזה ושומרת עליו מרעה.

יאדוויגה אף אמנם כך נדמה גם לי… השעה שעת־חירום, שעת מלחמה – אני… אני אֶהיה אתם פה.

יאניק יָפְיְפָנוּת ולא יותר… אמנם גדולה לפעמים אהבת אשה לרעוּתה, אבל שתהיי קשורה באסתרה שלך עד כדי כך…

יאדוויגה לא רק אותה אני אוהבת.

יאניק ידעתי. זה הזקן –

יאדוויגה גם את יחזקאל אני אוהבת.

יאניק יאדוויגה!

יאדוויגה גם את יחזקאל.

יאניק את היהודי!

יאדוויגה את הקאפוטה, את… את… את יחזקאל! הוא יהיה חתני, אם אך יחפוץ. ואולם ירֵאה אני שלא יחפוץ.

יאניק את ראשו אסיר מעליו.

יאדוויגה הנני ואקראהו, הוא שם… (פונה אל הדלת.)

יאניק (קורא לה שתעמוד.) יאדוויגה!

יאדוויגה (מחזירה אליו פניה, פתאום.) צא! צא כרגע! (מראה בידה על הדלת מצד שמאל.)

יאניק (פונה לצאת.) טוב.

יאדוויגה דרך החלון צא! דרך החלון!

יאניק (בלי רצון.) דרך החלון?

יאדוויגה כלעומת שבאת! מהר וצא… אל־נא יראו ואל־נא יֵדעו האנשים הטובים האלה, שהיית בביתם.

יאניק אף אמנם, אל־נא יראו אותי ואל־נא אראה אותם גם אני… הסבי עיניך, יאדוויגה, ואל־נא תראיני בשעת קלקלתי… אני יוצא מכאן בידים ריקות. (מטפס בחלון וקופץ הגנה.)

יאדוויגה (פונה אליו בשעת טפסו עורף בשאט נפש.)

יאניק (מחזיר פניו לפנים החדר.) יאדוויגה… אך עתה אדע: בשלך, בשלך נמאסו עלי יהודיך אלה… על אשר ייהֲדו אותך. (הולך.)

יאדוויגה (קוראת לו אחרי איזה זמן.) יאניק! יאניק!

יאניק (שב.)

**יאדוויגה ** (קרבה אליו מעט אל החלון.) מה תעשה לו ליחזקאל, באהבתי אותו? אולי תועידהו למלחמת־שנַים? הועידה אותו, אנא…

יאניק אין את אוהבת אותו… אינני מאמין לך. (הולך.)

יאדוויגה יאניק! (יושבת לאחר רגע עייפה, מורידה ראשה, תומכתו בשתי ידיה. דממה ממושכה. קמה פתאום, מקשיבה רגע למה שמתרחש בחדר הסמוך משמאל, ממהרת וקופצת דרך החלון הגנה.)

תרשיש (בא משמאל כמתהלך לתומו. עומד רגע ותוהה. מתבונן מסביב בחדר בתו. קרב בהיסח־הדעת אל השולחן, נשען בו במרפקי זרועותיו, גוחן עליו, מריח את הפרחים בעציץ. קם לאחר רגע במלוא קומתו, מתוך אנחה קלה. מתהלך אחת הנה ואחת הנה בחדר מתוך אי־מנוחה פנימית. עומד פתאום מלכת וקורא אל הדלת שנשארה לאחר כניסתו פתוחה.) יחזקאל.

יחזקאל (בא ועתון בידו.)

תרשיש קרא את העתון פה. אצל אסתר קרא.

יחזקאל אולי אקרא לפניך בקול?

תרשיש לאו־דווקא, קרא אותו בפני עצמך… (מורה באצבע על העיתון.) הרי הם משחקים כבר, הנערים. הנה החלה, כבר החלה…

יחזקאל לפי שעה – בּבֶּלגיה.

תרשיש שָם. מן העבר הלז.

יחזקאל גם עדינו תגיע.

תרשיש הס, הס מלהזכיר… לעֵבר זה אתה מתכוון? לעֶברנו אנו, של היהודים?

יחזקאל לפולניה.

תרשיש פולניה! פולניה! אל־נא תחזור על דבריו של אותו ערל, של יאניק… בוודאי רצונך לומר שהאָסון הולך וקרב אלינו, אל תחום־המושב?

יחזקאל האסון? אלינו?

תרשיש אל תחום־מושבנו… אל אפתח פה לשטן: אם יקרה, חס וחלילה, דבר –

יחזקאל וכי מה הדבר אשר יקרה?

תרשיש מה הדבר? אם אך יתחיל כאן, חס ושלום, כי אז… איני אומר, חלילה, בהחלט… אלא מכיוָן שיתחיל אצלנו, כי אז…

יחזקאל כי אז מה?

תרשיש (מחקה אותו מתוך רוגז.) “כי אז מה?” “כי אז מה?”! האם לא תבין? (לאחר רגע של שתיקה.) ואולי – אולי גם אתך הצדק… מי יודע, אולי אין זה אלא פחד־שווא… הנה גם אסתר באה!

אסתר אצלי אתה, אבי?

תרשיש התדעי לך, אסתר, את אשר עלה בדעתי? מנויה וגמורה היא אצלי להעתיק את דירתי לחדרך אַת, ואם אין – הנני להזמין לי רהיטים לבנים כאלה שלך.

אסתר תצחק לי, אבי.

תרשיש אך פה המנוחה, בתי. פה אפשר להינפש מעט. פה הכל לבן. התזכרי, אסתר, את אמך?

אסתר מעט מזעיר.

תרשיש שמחה זוכר אותה היטב. אַי, אַי שמחה… איהו? – ובכן, לא תזכרי את אמא?

אסתר (בצער כמוס.) רק מעט.

תרשיש ואני אסתר, ראי גם ראי, אב אנוכי ברגע זה לשתי בנות, האחת גדלה כבר ועלתה כפורחת, והשניה – קטנה עדיין, קטנונית בחיק אמך… (נאנח.) בשנה אחת מתו עלי שניהם: אמך ואביו. (מראה על יחזקאל.)

אסתר יחדל־נא אבי הפעם… דווקא היום, כשאנו נבוכים גם מבלעדי זאת, הרי אתה מעלה זכרונות…

תרשיש גם את, בתי, נבוכה? גם אַת? (מחבקה ומלטפה בשער ראשה.) מה־לך, מה־לך, בתי?

אסתר אין דבר, אבי. ההיתה פה יאדוויגה?

יחזקאל היתה, היתה פה ויצאה. ודאי בגן היא.

אסתר זה כבר? (פונה ללכת.) הנני ואביא לפניה את דיבתך רעה, אבי. הוי, הוי, יאדוויגה לא תסלח לך על זה.

תרשיש תבוא, תבוא־נא הנה, אדרבא.

אסתר (יוצאת לצד שמאל.)

תרשיש (מתהלך שוב בחדר קדורנית, ידיו שלובות לו מאחוריו. עומד פתאום מלכת, תוהה רגע.) יחזקאל.

יחזקאל מה דודי?

תרשיש קרב אלי, יחזקאל.

יחזקאל (מניח את העתון וניגש אל תרשיש.)

תרשיש אני תלוי באוויר, יחזקאל, כלום אינך רואה?

יחזקאל באלה הימים האחרונים? אני רואה.

תרשיש עייף. העמידני נא על רגלי. כי הנה כָבדתי. זקן כמוני – בין השמים והארץ. כבד ממני הדבר… הורידני ארצה.

יחזקאל (מדבר לנפשו.) ארץ זו – אַיֶהָ?

תרשיש מה? (מתרגז.) אַל תהי דומה לאביך, השמעת? (מביט בו ברחמים. בקול נוח ועצוב.) נחמיה! נחמיה ממש!… (שוב בקצת רוגזה.) אמנם תרשיש אתה, ואולם אל־נא תהיה נחמיה תרשיש.

יחזקאל מדוע?

תרשיש משום שהתרשישים רובם דבוקים לאדמה אשר ממנה קורצו, ואביך – השמים היה נוסק תמיד, במרומים היה מרחף.

יחזקאל (לאחר רגע של דממה.) דודי… אולי ישמעני דודי?

תרשיש אדרבה, השמיעני דבר, אשר ימצא חן בעיני, אשר יהיה לפי רוחי. דבר אשר יִשוֶה לי אמור.

יחזקאל סע מזה.

תרשיש הרי לך!

יחזקאל סע מזה, דודי.

תרשיש מה משמע סע מזה? לאן אסע?

יחזקאל לרוסיה. אתה ואסתר.

תרשיש אנחנו, שנינו. יפה, ואתה מה?

יחזקאל אני אֶשאר פה.

תרשיש כלומר?

יחזקאל אני פה אהיה.

תרשיש היית הולך גם אתה אתנו. אלא שכל הענין כולו אינו מתקבל עדיין על הדעת… לא, יחזקאל, לא טובה עצתך.

יחזקאל שם תשבו לבטח, דודי.

תרשיש הניחה לי. אף אני – ממקומי איני זז. כלום לא יפה ביתי בעיניך, וגני זה לא נחשב לך במאומה? וזה בית־הכנסת שלנו הבנוי לתלפיות, וזו העיירה כולה – מה תהא עליהם? והלא יש לנו, כמדומני, חלק ונחלה גם במערת המכפלה, זה בית־העלמין המלא מפה לפה, מצבות על־גבי מצבות… שטות זו, יחזקאל, כיצד עלתה על דעתך?

יחזקאל תשובו, כעבור זעם תשובו.

תרשיש לא, לא, לא אסע מכאן. לא אטוש את ביתי בשום אופן.

יחזקאל הן היה בדעתך, דודי, לעזוב את הארץ הזאת פעמים אין ספורות.

תרשיש (מעמיד בו עינים תמהות.) מתי?

יחזקאל ולהשתקע בארץ־ישראל.

תרשיש שוטה שבעולם! ובכן – אחת היא בעיניך: ארץ־ישראל וזאת… זאת… ארץ פלשתים?

יחזקאל לא להשתקע שם, כמובן. רק לזמן־מה. עד אשר תקום הסערה לדממה.

תרשיש היה לא תהיה! אני לא אשמע לך, יחזקאל, ומה תעשה לי? איני שומע לך!… (מהרהר זמן־מה בדבר.) שמע־נא, שמע, יחזקאל… הנה בנוגע לשמחה… מה דעתך על שמחה?

יחזקאל מה אני יכול לומר?

תרשיש את אשר תחשוב. רוצה אני לדעת את אשר בלבך.

יחזקאל לבי אומר לי, כי ישוב הביתה בריא ושלם.

תרשיש תבוא עליך ברכה, יחזקאל.

יחזקאל ברם… לא מחכמה עשה.

תרשיש הרי אתה החכם! (מביט על סביבותיו, גוחן אל יחזקאל ומשפיל קולו.) הלא איננו פה אתנו, ולכן אומר לך בפה מלא: שוטה אתה! אמנם גערתי בו אתמול, וגם היום, כאשר ישוב הביתה, אגער בו שוב. ואולם עכשיו שאיננו פה – אבקשך, הגד לי, אדרבא, מה שטות ראית במעשהו זה? “לא מחכמה!” אדם פולט מפיו “לא מחכמה!” מה פשעו ומה חטאתו, אם האב הזקן ממאן?

יאדוויגה (מתגלית לפתע בחלון הפתוח, כשהיא אוכלת תפוח.) חטוף, יחזקאל, תפוח! (מרימה ידה לזרוק את הפרי.)

תרשיש האַת זאת, יאדוויגה? אלי, אלי זרקי. אני אחטוף.

יאדוויגה יפה!

תרשיש אני, אני אחטוף. הוא – (מראה על יחזקאל) – זקן ממני. דברים המובנים לי דַיָם – אין מוחו קולט.

יאדוויגה (אל יחזקאל.) סטארי דזשאד! סטארי דזשאד! 1

תרשיש לא יוכל או לא יחפוץ הבינם… זרקי אלי! (מושיט את ידיו לנוכח התפוח.)

יאדוויגה (זורקת את התפוח אל תרשיש.)

תרשיש (חוטף.) הנה!

יאדוויגה (מטפסת ועולה בחלון בצחוק ונכנסת.) חטף! חטף! (בחלון, אל תוך הגן.) בואי הנה, אסתרה, ראי!

תרשיש אני חטפתיו, ואולם אתה, יחזקאל, תאכלהו. קחהו. (נותן לו את התפוח.) אלכה אל אסתר, אולי תדע היא, אנה פנה שמחה? (יוצא בצד שמאל.)

יאדוויגה (אל יחזקאל.) אכלהו, מתוק הוא.

יחזקאל מנין לך זה? התפוח שלם.

יאדוויגה שנים קטפתי, בעץ אחד עלו, תאומים. (אוכלת מפריָה.) זה שלי.

יחזקאל אולי נעשה חליפין?

יאדוויגה לא, לא… כבר תקעתי בו את שיני. (אוכלת את התפוח וזורקת את גבעולו דרך החלון.)

יחזקאל (מניח את התפוח על השולחן.)

יאדוויגה (קרבה אליו.) עתה – הנני אליך!

יחזקאל (בקול לא־עז, בתוך רחשי־לב עצורים.) יאדוויגה!

יאדוויגה הוי כמה רע אתה! לא הבאתי הנה את יאניק בגללך… בבית נשאר. עתה שב פה, אתי, ודבר עמדי. הגד לי דבר־מה מן הלב…

יחזקאל (תמיהַ.) מן הלב?

יאדוויגה אמנם כן, מן הלב… דבריך – לא תמיד יוצאים מן הלב…

יחזקאל לא אמת.

יאדוויגה רק אתי, כמובן. רק כשאתה מדבר אתי… עיניך מביטות בי יפה… עיניך אלה, עיני יהודי גדולות, רחבות ופקוחות… ואולם דיבורך עמי כה זר הוא, כה רחוק וכה קר… אולי תספר לי מה?

יחזקאל טוב.

יאדוויגה (בעליצות.) התספר לי דבר־מה? האח! האח!

יחזקאל אני רק אבקש ממך… אולי תעמדי שם, במקום שעמדת לפני רגע.

יאדוויגה אהה, אלוהים! הרי הוא שולח אותי מעל פניו!

יחזקאל כן, מרחוק קצת.

יאדוויגה יפה, יפה. ואולם אל־נא תַשיב עלי צינה בדבריך.

יחזקאל מן הלב יבואו.

יאדוויגה זכור לך איפוא! (שבה למקומה הראשון.) הן מותר גם לשבת?

יחזקאל (מתבונן אליה רגע במבט אילם ובכליון־נפש גדול.) יאדוויגה…

יאדוויגה (מאדימה קצת וכאילו לא תדע דבר.) הרי אני יושבת… ועתה פתח.

יחזקאל (לאט־לאט, מתקשה קצת בתחילתו.) זה היה – לפני שנים… בעודי ילד…

יאדוויגה גם עתה – אך ילד אתה, יחזקאל.

יחזקאל כבן שמונה. בימים ההם ואני נער עם בני החדר. הן תדעי את החדר שלנו?

יאדוויגה יהודי קטן, חוַרוָר, שפיאותיו מסולסלות ושחורות, האם לא כן?

יחזקאל אכן… (בשחוק קל.) בעצם הדבר, יכולה היית לזכור אותי.

יאדוויגה הראיתי אותך פעם?

יחזקאל אני ראיתיך.

יאדוויגה באמת?

יחזקאל בבוקר בהיר אחד ראיתיך… כמה תמוה הדבר: אך אעביר לנגד עיני מראהו של קיץ – ואני נזכר באותו בוקר, בריחו של אותו יום… אל החדר הלכתי, ועברתי על־פני בית־תפילתכם. המגרָש הגדול, המרוצף אבני־גזית, רחץ כולו באור… אני לא התנפלתי לארץ, לא התגלגלתי באור השמש השפוך, אם כי חפוץ חפצתי בזה.

יאדוויגה שובב!

יחזקאל מדלג הייתי עם סידורי מתחת לבית־שחיי על־פני המגרָש רווי־האור, והנה נתקלו עיני במראה אחד ועמדתי: במגרָש ההוא, באמצעיתו, עמדה ילדה נוצריה אחת, כשהיא גוחנת באותו רגע לארץ, ידה מושכת בפוזמק המופשל, מושכתו למעלה אל ברכה, שהלבינה לעיני העולם כולו. הילדה חציה כפופה היתה לארץ, ואולם ראשה, זה ראשה הצהבהב, זקוף היה למעלה, לנוכח השמש, ובעיניה מיצמצה כנגד זוהרו… (דממת־רגע.) אותה הילדה, יאדוויגה, אותה הילדה – – – אהה, שרוך־נעלך הנה זה הוּתר!

יאדוויגה (גוחנת בו ברגע וידה תופשת ברגלה במקום הברך.)

יחזקאל הִנֵהָ! (משפיל קולו.) כבאותם הימים…

יאדוויגה רימיתני.

יחזקאל לוּא יכולתי לרמות אותך עתה שם, על המגרָש, בזרוח השמש…

יאדוויגה כלום בי אתה מדבר?

יחזקאל לא שוּנית.

יאדוויגה יחזקאל!

יחזקאל רך הייתי וירא־אלוהים, יאדוויגה… ברחתי אז אל החדר ואתפלל שם באותו היום בכל חום לבי הקטן, וגם ממחרת היום, וגם ימים רבים אחר כך…

יאדוויגה (אחרי הפסקה קצרה.) המתפלל אתה גם היום?

יחזקאל לא. רק מקור דברי נפתח לפעמים, כפי שרואה אַת…

יאדוויגה בעד התפילה – הנני ואשקך בראשך, ובעד דברך אלי היום – קרב־נא הנה, יחזקאל!

יחזקאל יאדוויגה!

יאדוויגה שוב השרוך?

יחזקאל הנה דברתי… אולי תואילי גם אַת?

יאדוויגה לדבר? כמוך?

יחזקאל נסי.

יאדוויגה רק “לנסות”? וכי לא דיברתי אליך מעולם דברים היוצאים מן הלב?

יחזקאל דומני.

יאדוויגה (מניעה בידה בחרונה.) אי, אי!

יחזקאל אל־נא, יאדוויגה. (ממהר אליה, אוחזה בידה.) טובה אַת, רחמניה… ואולם לומר ליהודי את כל העולה על הלב – זאת לא תוכלי… שמעיני, יאדוויגה. הנה חפצתי לומר לך דבר־מה בגלוי, בלי הסתר־פנים.

יאדוויגה אמוֹר.

יחזקאל אני… אני ירא מפניך.

יאדוויגה (מאיימת עליו מתוך העווית־פנים מעוּשה.) בּוּ־אוּ־אוּ!

יחזקאל אני ירא…

יאדוויגה (רצינית, אחרי שהיא מביטה בו בתמהון.) אתה? מפָני?

יחזקאל מפני ה“גויה”… ואת? אמרי בגלוי, אַת – כלום אינך יראה?

יאדוויגה את מי?

יחזקאל אותי… את היהודי… (לאחר רגע קל, בהתעוררות, כאילו הוסבה השיחה פתאום לענין אחר.) הנה סגולה מיוחדת יש לי, יאדוויגה, כשאני רוצה, אני נהפך תוך־כדי־רגע לאיש אחר. אחר מבפנים, בתוך־תוכי, במקורי… הנה אני עומד פה לפניך, ואני אחד מכם, מבני הארץ הזאת… גוי… גוי מכמה וכמה דורות. אין אני רואה את פנַי, אלא נדמה לי: גם רשמי פנַי נשתנו אצלי עתה… (דממה.) אך התדעי… התדעי לך, מה אנוכי מרגיש בזה הרגע?

יאדוויגה (חיוורה קצת אף היא.) מה?

יחזקאל אימה גדולה מפני היהודי.

יאדוויגה יאניק!

יחזקאל (עומד קופא, מתוך חיוך קל.) לא, יאדוויגה, יאניק אינני. מכיוָן שנהפכתי לבן עם אחר, הריני אָדוק ונאמן וטיפוסי יותר ממנו. במקום גסותו ושנאת־החינם של זה – שם אני מרגיש יראָה… במקום שהוא מבזה על לא־דבר ולועג מתוך קלות־ראש – שם אימה נופלת עלי. לא לבד שאני לובש צורה אחרת, אלא שמשתמר בי גם אָפיו של ה“גוי” הקדמון. (דממה ממושכה.)

יאדוויגה (לאחר שהביטה בו זמן רב קופאת.) יחזקאל!

יחזקאל (כמתעורר מהרהורים.) הנני.

יאדוויגה (בשחוק קל מאוד.) שוב יהודי?

יחזקאל שוב.

יאדוויגה (משפילה קולה. בחום ובהתגלות־לב.) אתה ירא אותי, יחזקאל?

יחזקאל אני ירא, ירא… סוד כמוס אַת, סוד המושך בי ומהלך עלי אימים. סוד כמוס אַת, יאדוויגה.

יאדוויגה (נוטלת את ידיו ומעמידה עליו פנים גלויים.) גלה, יחזקאל, את הסוד. מי כמוך יודע לגלות סוד?

יחזקאל (מתבונן אליה זמן רב אילם.) סוד עמוק הוא… מעמקי תהום לו… לא אגלה אותו לעולם.

יאדוויגה לא תאהבני, יחזקאל.

יחזקאל לא יאהבך עוד איש כמוני.

יאדוויגה ובכל־זאת –

יחזקאל את מהלכת עלי אימים… יאד־ווי־גה… יאד־ווי־גה… זה שמך – גם הוא…

יאדוויגה לא אבין… כלום כך אתם כולכם? כל היהודים?

יחזקאל כך אנחנו. ואולי רק אני… ועוד כמוני. זו התכונה המדברת מקרבי תכונתי היא. תכונת לאום.

יאדוויגה לא אוכל שמוע!

יחזקאל ואַת? מאמין הייתי – גם אַת כמוני… אלא שאין את נפשך לעשות כמתכונתי, כלומר: להשיח את הלב…

יאדוויגה לדבר מעומק הלב.

שמחה (בא משמאל.)

יחזקאל שמחה!

שמחה כאן אתם?

יאדוויגה (ידה לרקתה.) זדראוויא ז’אֶלאיאֶם! 2

שמחה אכן, זדראוויא ז’אֶלאיאֶם. היכן אבא, אסתר? מה שלום אחיך, מרת יאדוויגה? איננו פה? כמעט לא נפרדתי ממנו אתמול.

יאדוויגה אל־נא יֵצר לך, מר שמחה… לא חפצתי עוד להביאו אתי הנה, על אשר קילקל פה תמול.

שמחה אי משום זה, אין בכך כלום… (מוציא מכיסו את השרטוט.) הן לזה כיוונת?

יאדוויגה קרע את זה!

שמחה חלילה.

יחזקאל תנהו במסגרת, ונכחך, נכחך תתלהו, מעל שולחן־עבודתך.

שמחה כך אמנם אעשה. ורק אבקש מאת אחיה של מרת יאדוויגה למחוק מכאן את “ארבע־הכנפות”.

יחזקאל את היפה אתה רוצה למחוק.

שמחה לא במקומה היא. (מסתכל בציור.) ואולי? אולי צדקת, יחזקאל. תישאר “ארבע־הכנפות” כמו שהיא.

יאדוויגה שמחה תרשיש! רק אתה מוצא חן בעיני, ולא הוא! (מראה באצבעה על יחזקאל.) הוא – לא רוסי הוא, לא פולני, וגם לא – (מחייכת) – גם לא יהודי.

שמחה (בצחוק קל.) ואני?

יאדוויגה אתה?

שמחה (כבראשונה.) מקצת מכולם?

יאדוויגה אמנם כן הוא! (רוצה לחזור מדבריה.) לא – לא זאת, לא זאת! לא כך אמרתי!

שמחה אין בכך כלום, מרת יאדוויגה. יש בי אמנם מקצת מכולם. עצם חי אנוכי, וכל מקום, כל סביבה שאני נמצא בה איזה זמן, משפיעה עלי במקצת, אוצלת עלי משהו משלה… תכונתי היא, תכונת הלאום.

יאדוויגה (מתאוששת.) מה? הן דברי יחזקאל הם! (אל יחזקאל.) הן אתה דובר כך!

יחזקאל אופן הדיבור אולי אחד הוא, ואולם כוונתו ודאי שהיא אחרת.

יאדוויגה (מתבוננת אל יחזקאל בהתפעלות מסותרת.) זאת אדע אל־נכון! ואולם ראו גם ראו, ארשת אחת אצל שני בני־אדם כה זרים ורחוקים.

שמחה זרים עד כדי כך איננו. איזה יחס אמנם ישנו בין האחד למשנהו, האף אין זאת, יחזקאל? (קרב אליו ושם את ידו תחת זרועו.) ואם כי צאתי למלחמה לא מצאה חן בעיניך, בכל־זאת תצדיקני לפני אבי ותרגיע את רוחו… לדבריך יטה אוזן קשבת.

אסתר (באה משמאל.) יאדוויגה, אבי בא אחרי – מהרי ועצרי־נא אותו שם, אך לרגע.

יאדוויגה כמה צר לי על זקני! (ממהרת ויוצאת.)

אסתר הרי לך טלגרמה, שמחה.

שמחה (נוטל את הטלגרמה מידה.) בשבילי?

אסתר הצפן. הצפן אותה אתך, הוא בא.

שמחה אין מה להצפין… ידע אבא את הכול. (קורא בה.)

תרשיש (נכנס, אחריו יאדוויגה.) לחוד לי חידה היא רוצה, השובבה! כאן אתה, שמחה? ואני בקשתיך בכל פינות הגן, לחוד חידה היא רוצה. אדרבא, חודי לי חידתך. אלא מה? בחדר־האוכל היא רוצה דווקא! אם לעקשנות – כוחו של יהודי יפה משלך. כיוָן שהיא מתעקשת: שם! אני רוצה דווקא – כאן! מה נשמע אתך, שמחה?

שמחה לא טוב, אבי.

תרשיש וכי מה?

שמחה לא טוב.

תרשיש “לא טוב”! שוב איזה מעשה? אמור!

שמחה הנה הטלגרמה. היום אני עוזב את העיר.

תרשיש (מעיין רגע בטלגרמה.) היום הזה… הנה כי כן… (נותן עיניו שוב בנייר.) כך… זה הכל? אי, אי, שמחה, למה זה החרדתני?

שמחה כלום יש רע מזה?

תרשיש אל תחטא, בני… לכאורה, הרי זה תמוה. מנהגך משונה… בין לילה אחד! מה זה היה לך, שמחה?

שמחה הוי, אבי, אבי…

תרשיש קרב אליו, חרש. אולי מתחרט אתה?

שמחה מה עלתה על דעתך, אבי!

תרשיש כאילו רוח אחרת היתה אתך.

שמחה לא אתי היתה רוח אחרת, אבי. רק… קשה לי לכלכל הפעם את דברי עמך.

תרשיש ראה, זה חדש! אני – הריני מתחבט בענין ביש זה מיום אתמול, וכמעט השלמתי עמו… עם מלבושך החדש… כמעט נתעיתי להאמין, שכל זה לא היה אלא לצורך. פיתיתני ואפת.

שמחה ולכן קשה לי היום… פיתיתיך, אבי.. ואני סבור הייתי לכתחילה – אך אתיצב לפניך ואך תשמע את הדבר מפי –

תרשיש מיד אקום ואצא במחולות! (נרגש.) יאדוויגה, אסתר, יחזקאל, – יד אל יד! יד אל יד!

יאדוויגה (מושיטה את זרועותיה.) אני מוכנה ומזומנה.

תרשיש אל תוך המעגל, חיש! (פתאום לשמחה.) שוטה שכמוֹתך, וכי מה היית סבור?

שמחה סבור הייתי, שתבין לי ותסכים.

תרשיש והַסכֵם בלבד? הסכם לדבר מבלי הבן אותו – בזה אינך רוצה?

שמחה אין עצם הדבר משתנה, אם אובה ואם אמאן. ואולם קשה לי, קשה להיפרד, כשאין כאן אלא הסכמה בלבד.

תרשיש ובכן נוסע אתה?

שמחה לפנות־ערב.

תרשיש סע ושוב אלינו. השמעת? שוב! לך ושוב!

שמחה אם אך יהא הדבר תלוי בי.

תרשיש שוב! מצווה אני עליך בגזירת אָב! שוב תשוב! שום תירוצים לא יועילו.

אסתר (מחבקת את אביה.) הוי, אבי…

תרשיש מובטחני, שתשוב, הן רופא אתה. בבית־חולים תעשה. בית־חולים אינו מסוכן ביותר.

שמחה (עושה תנועה כרוצה לענות לאביה דבר. פניו מפיקים צער.)

תרשיש (בקול־רם.) אל תפסיקני! שוב תשוב – אמרתי. בן יחיד אתה לתרשיש הזקן!… ועתה קומי, אסתר, נלכה ונציץ לתוך מלתחתו.

אסתר אני בעצמי אלך.

תרשיש לא, בתי. את – רק אחות אַת לו, ואני – אביו ואמו אני. גם אמו. בואי! (שניהם יוצאים לצד שמאל.)

שמחה (נרגש רץ אחריהם.) הוי, אבי! (יוצא.)

יאדוויגה (אל יחזקאל.) התזכור את אביך?

יחזקאל לא.

יאדוויגה חבל.

יחזקאל דבר־מה ירחש לו לבי, רגש לא־ברור, כעין כּלות־נפש לדבר־מה בלתי־ידוע.

יאדוויגה חבל! חבל! אחיו של תרשיש הזקן היה אביך. גם אביך תרשיש היה.

יחזקאל (שחוק קל חולף בין שפתיו.) יש לשער, שתרשיש הבן דומה לאביו יותר מאשר ידמה לו אחיו.

יאדוויגה אל־נא, אל־נא! אל תדבר סרה בזקני, טוב הוא ויפה מכולכם! אסורה־נא לרגע, אולי נחוצה שם עזרתי. (ממהרת ויוצאת.)

יחזקאל (מביט אחריה זמן־מה גם לאחר שהלכה, סר לאט אל החלון ומציץ אל הגן.)

שמחה (שב. מבטו נתקל בגב יחזקאל. הוא נסוג קצת לאחור ורוצה לצאת, אלא מיד נמלך בדעתו ונשאר. לאחר רגע קל.) יחזקאל.

יחזקאל (מפנה אליו ראשו.) אתה?

שמחה אני ננהה אחריך ובורח ממך גם יחד.

יחזקאל רואה אנוכי.

שמחה אינך רואה כלום. (אירונית.) ניכר, שאותו מעשה בחייל, בחייל המתנדב – לא ישר בעיניך. האף אין זאת?

יחזקאל כמו ביום אתמול.

שמחה למה זה תחייך?

יחזקאל לא כדודי – אנוכי. אני – לא נשתנה אצלי מיום אתמול כלום.

שמחה אבל למה תצחק? ולוּא ידעת עוד דברים כהוויתם, יחזקאל!

יחזקאל מה?

שמחה שיקרתי אתמול.

יחזקאל נעים לי לשמוע הודאה זו מפיך. ואולם מה טיבו של שקר זה?

שמחה על־דבר חובתי… חובתי לרוסיה – הרי זה שקר.

יחזקאל הנה כי כן!…

שמחה לא יכולתי להגיד לאבי אחרת.

יחזקאל ולי? למה זה שיקרת לי?

שמחה לך? גם לך? וכי מה אמרתי לך אתמול?

יחזקאל לא אזכור עוד. כמדומני, על ה“דם”… לשפוך את דמך אתה הולך!

שמחה אבל הן זאת אמת, יחזקאל!

יחזקאל כלומר?

שמחה הרי אני הולך אמנם לשפוך את דמי.

יחזקאל בלא חובות?

שמחה חובות? לגבי מי? לגבי רוסיה? איני חייב לה כלום.

יחזקאל ובכן, כל זה לא היה אלא –

שמחה תירוץ, תירוץ בשביל אבא.

יחזקאל אינני מבין איפוא, וזה שאמרת גם תמול גם היום?…

שמחה (תנועה של אי־רצון ניכרת בפניו. לבסוף הוא מבליג על רגשו.) זה הדבר?… אתמול, יחזקאל, אך באתי – התנפלת עלי בחרָפוֹת, ולחינם התנפלת… יהודי טוב אנוכי.

יחזקאל גם טוב…

שמחה שם, בנכר, ברוסיה, היתה רוח אחרת עמדי.

יחזקאל שם… כיצד נעשים שם ליהודי טוב?

שמחה נכון אנוכי לחזור על מה שאמרתי לך פעם: אני יהודי טוב ממך.

יחזקאל “טוב ממני” אינה ראָיה שהנך טוב.

שמחה אתה לא תשפוך את דמך על לא־דבר.

יחזקאל על לא־דבר? ואתה?

שמחה הנה אני הולך לעשותו. אני הולך למוּת על לא־דבר.

יחזקאל “למות על לא־דבר”… לשון משונה קצת בחרת לך, שמחה.

שמחה לשון בלתי־מדויקת קצת. יש אמנם “דבר”, ויש טעם בדבר. אך אין לו ערך ביותר, וכמעט שאני בוש לדבר בו. (מחריש לרגע.) עניים אנו, יחזקאל, בני עם עני ואביון, בלא ארץ־מולדת, בלא חבל־אדמה קטן להגן עליו כּבוא זמנו…

יחזקאל מלים חדשות בפיך: ארץ־מולדת, חבל־ארץ קטן…

שמחה להגן עליו, כהגן עם ועם על אדמת־מולדתו. הוי כמה מתוק, כמה טוב להגן על מולדת!

יחזקאל על מולדת דווקא?

שמחה אין רגש גדול ונעלה מזה. ואולם אנחנו – רגש זה נעדר ממנו. דמיוננו כסומא לגבי האור השופע. נעדרי מולדת אנחנו. והנה תאר לך איפוא, יחזקאל: אילו נפתחו לנו כיום הזה השמים ומולדת נפלה לנו פתאום ממרומים – מה היינו עושים? כיצד היינו עוצרים כוח להגן עליה בבוא הסכנה?

יחזקאל מדוע לא נעצור כוח?

שמחה האנחנו – אנחנו שכחי־מולדת? לא ראית, יחזקאל, את פניהם החוגגים של הרוסים הצעירים בה בשעה שפרצה המלחמה! אלי, אלי, התלהבות זו מהיכן היא באה? לוּא שמעת את הנאומים החוצבים להבות אש!… מולדת, מולדת… המולדת בסכנה!… ואני עמדתי מאחריהם, כבן־בלי־שם, כּאסופי מן החוץ, שאין לו מה לאהוב, שאין לו על מה להגן בדמו עד סוף ימיו…

יחזקאל מקנא היית?

שמחה (אינו שומע.) ואם יהיה? ואם תהיה לי מולדת בזמן מן הזמנים? היתעורר בי אותו הרגש העז, אותה רוח־האלוהים החזקה, שפיעמה את הקטן בנערי בר־כוכבא? הן למן הימים הרחוקים ההם לא אינה עוד המקרה לידינו…

יחזקאל על האלוהים הגינונו גם כאן, בארצות הגלות.

שמחה אה, על האלוהים! למוּת בעד האלוהים – זאת ידענו. את האלוהים לא שכחנו. אבל את המולדת שכחנו.

יחזקאל ציוני אתה.

שמחה ברוסיה – שם נתחדש לבבי.

יחזקאל כלומר: שם נעשית לציוני. מתחילה היה עליך לומר כך!

שמחה ואני איך אמרתי?

יחזקאל אתה אמרת? יהודי טוב. יהודי טוב הוא למעלה מציוני.

שמחה אין למעלה מזה! ללכת ולשפוך את דמי – אין למעלה מזה.

יחזקאל בעד מה תשפוך את דמך?

שמחה ציון! אני אומר: בעד ציון.

יחזקאל ואני: בעד כול. גם בעד ציון, וגם בעד אוהלי הדל בתחום־המושב, בעד אבי ואמי ואחותי. להגן על דלוּתנו אנו צריכים, זו הדלוּת היהודית, שבלתה אין לנו עדיין כלום…

שמחה (בוחנו מתוך סקרנות.) התוכל?

יחזקאל כמדומני.

שמחה אומץ זה וביטחה זו מנַין לך? ולנסות? לנסות את כוחך לא עלה על דעתך?

יחזקאל אין לנסות את הלב, כמו שלא ינסה המאמין את אלוהיו… ואשר לי לעצמי – הנה כבר אינה המקרה לידי פעמים אין ספורות.

שמחה (תמיהָ.) מה, מה?

יחזקאל פעמים אין ספורות… לא אחת הורגתי כבר. לא על כבוד התורה דווקא… פעם בעמידתי על החומה… פעם בהילחמי על כבוד בת ישראל… ופעם – בשסותם כֶּלב ביהודי… אמנם אלה לא מיתות ממש, ואולם המוות עבר עלי – בחדרים הללו, בפינת־גן חבויה; נלחמתי – ואיש לא ראה, הפלתי חללים רבים ומַתי לא־אחת – ואיש לא ידע… כל זה עבר עלי, והייתי אמיץ, אביר־לב ועומד בנסיון.

שמחה (מתבונן אליו בעיניים מאירות ובהערצה.) האומנם?… (ברוח נופלת.) ואני – מעולם לא הרגשתי בכוח זה, ומאוד־מאוד חפצתי לדעת, אם ישנו בי… אתה, יחזקאל, יהודי טוב אתה באמת.

יחזקאל במה?

שמחה אתה… אין אתה צריך לנסות את לבך. אינך זקוק לנסיונות כלל. עתה… עתה מתבייש אנוכי להביט אל פניך.

יחזקאל שמחה!

שמחה זה האֶכספרימנט – כלום יש דבר מכוער ממנו? יהודי כמוני, יהודי צעיר כמוני, יהא מפקפק בכוחו להגן על שלו בשעת הסכנה!

יחזקאל בעל־הלכה אתה, שמחה, וההלכה דרכה באֶכספרימנטים. (לאחר הפסקה קצרה.) מי יודע… אולי אתך הצדק?

שמחה לא, לא… ומלבד זאת, עוד גדול עווני כנגד אבא.

יחזקאל מה עוד? שוב איזה שקר?

שמחה גרוע מזה… אבא מאמין בדבר־מה, ואני החרשתי, לבל תיכזב אמונתו.

יחזקאל מה הדבר?

שמחה לא בבית־חולים אהיה.

יחזקאל איך זה? הן רופא אתה.

שמחה אני חפצתי בקנה־רובה.

יחזקאל אל החזית?

שמחה אל החזית. מכיוָן שבחרתי באֶכספרימנט – יהי־נא אֶכספרימנט הגוּן… ואולם להגיד לאבי את כל האמת – לא עמד בי לבי.

תרשיש (בא משמאל ומלתחה בידו.)

שמחה (ליחזקאל.) אף לא הגה…

תרשיש עתה שמחה, נסה־נא והרימנה. התוכל?

שמחה (מניף אותה תנופה קלה.) הוקלה. ההוצאת מתוכה דבר?

תרשיש שמתי לתוכה כפלַים.

שמחה הכיצד?

תרשיש הוצאתי את כותנות־הבד ושמתי כותנות־משי תחתן.

שמחה חייל וכותנות־משי!

תרשיש הן רופא אתה, בבית־חולים תעבוד… הנה גם אסתר באה!

אסתר (נושאת ספלי קהווה ורקיקים על־גבי טס גדול.) היזהרו!

תרשיש היזהרו בספלי הקהווה הקטנים ועוגות־החמאה הגדולות! יפה, יפה. גם נאכל וגם נשתה. ואולם חכו כמעט־קט – כוס משקה אולי?

שמחה הנה יש פה אתי בקבוק יי"ש אמיתי, רוסי.

תרשיש יהי לך אשר לך! לכי־נא, אסתר, והביאי לי את שלי, את היהודי!

אסתר (ממהרת ויוצאת.)

תרשיש יהי לך אשר לך, הרוסי! משלי תשתה הפעם.

אסתר (מביאה בקבוק יין־שרף וכוסות, מעמידתם על השולחן.)

תרשיש מן היהודי היהודי הזה! כולנו נשתה! לצאתך, שמחה, נשתה כוס לחיים, ויאמינו־נא כולם, שאני מסכים לך באמת. (מרים את כוסו, מתבונן על סביבותיו.) יאדוויגה היכן היא? אם אין יאדוויגה כאן, לא אשתה! (קורא.) יאדוויגה!

יאדוויגה (קולה נשמע.( הנני, הנני! (באה וארבע־כנפות בידה.) ואת זאת? את זאת שכחתם לשים בתוך המלתחה? (צחוק.)

תרשיש “זאת”! “זאת”! קראי זאת בשם.

יאדוויגה ארבע־כנפות.

תרשיש יפה. עתה גשי הנה, יאדוויגה, וקראי אתנו יחד עוד מלה יפה אחת, שהיהודים ממתיקים בה את כוס המרורות.

יאדוויגה (מרימה את כוסה.) לחיים!

כולם לחיים! לחיים!

תרשיש לחיים, שמחה. השומע אתה? לחיים – לחיים ממש!

שמחה (בהתעוררות.) שוב אשוב, אבי.

תרשיש ברוך תהיה לי, בני, על הבטחה טובה זו.

שמחה שוב אשוב, יחזקאל… כל זה עבר עלי… זה־עתה… כמוך נתנסיתי ברגע זה, וראה… עמדתי בנסיון. יכולתי להם ונשארתי בחיים.

תרשיש מה אתם עוסקים שם בסתרי־תורה?… השמיעונו־נא גם אני!

שמחה בשורות טובות אנו משמיעים, אבי.

תרשיש את אלה אני מתיר לכם גם בלחש.

יאדוויגה הבו לי את המלתחה ואשים בה את ארבע־הכנפות.

שמחה למה? אני שׂם אותה עלי. (נוטלה מידה.)

יחזקאל המצאתו של יאניק!

שמחה אכן! (צחוק.)

תרשיש יאניק? זה בר־דעת הוא! הן זה דברי מאז: בר־דעת הוא!


המסך


 

המערכה השלישית    🔗

(אולם מרוּוח ומקושט יפה בבית תרשיש. דלת־זכוכית רחבה בקיר שביַרכתי הבימה יוצאת אל הגן. מימין – דלת לחדר אסתר. וילונות־החלונות השקופים מוּרדים. משמאל – דלת אל המסדרון. מפנים לבימה, לצד ימין, מֵסַב. בירכתי הבימה, בזווית משמאל – מזנון. השולחן והכיסאות באמצע.)

ימים מעטים אחרי המערכה השניה. – השעה השלישית אחרי־הצהרים.

תרשיש יושב נבוך בראש השולחן משמאל. אסתר – בראש השולחן מימין, לנוכח אביה. יחזקאל עומד נרגז וחיוור כסיד ליד אסתר. יאדוויגה – ליד תרשיש.)


יחזקאל אינני הולך! בשום אופן! השמעתם?

יאדוויגה אל ביתי אתי, אלי!

יחזקאל (מכה בשולחן.) לא! לא! לא!

יאדוויגה אנא, יחזקאל…

יחזקאל לא!

תרשיש (שהיה מחריש ופוסח על הסעיפים, בהביטו רגע בפני יחזקאל ורגע בפני יאדוויגה, כשואל מהם עצה, בא פתאום לידי החלטה.) אמנם… לא נלך. (קם, מחריש רגע ויושב שוב על כיסאו.) גם אני לא אלך, לא אטוש את ביתי.

אסתר הוי, אבי, כולנו נלך. אל יאדוויגה נלך.

תרשיש אל יאדוויגה אמנם נלך. נלך אליה סתם, ואולם לא עתה דווקא.

יאדוויגה עתה, עתה בואו! כולכם בואו! גם יאניק – גם הוא ביקשכם, גם דוֹדי שווידריצקי…

יחזקאל (לאסתר.) לכי לך אַת. וגם אתה, דודי. לך גם אתה.

תרשיש גזירה היא מלפניך?

יחזקאל (מתרגז.) לכו! לכו שניכם, אני אומר!

תרשיש אל תרים עלי את קולך, השומע אתה?

יחזקאל הם נסוגים לאחור. לכו מזה…

אסתר (ממהרת אל אביה ומתרפקת עליו.) נלך־נא, אבי!

תרשיש (חובק לה.) למה אתה מחריד את הילדה?

יחזקאל (מתחנן.) אנא, אל־נא תשגיחו בי. אני פה אהיה. אינני ירא!

תרשיש גיבור!

יחזקאל אף אמנם גיבור. הלא כך התפארתי כל הימים… לפני שמחה התפארתי.

תרשיש אין זאת כי־אם נשתגע… יאדוויגה, אסתר, מה הוא סח?

יחזקאל (מתחנן.) עשו־נא זאת למעני ולכו מזה. אנא דודי, דודי רחימאי. גם אַת, אסתר. למעני עשו ולכו עם יאדוויגה… כי ירא אני מאוד… לא לעצמי אני ירא, רק לכם – אולי לא אוּכל להגן עליכם… (צועק.) להגן, להגן עליכם לא אוּכל!… כשיבואו אלה בהמון כולם יחד, ויתפרצו אל הבית הזה בקולות פראים… המון גויים…

תרשיש (חובק לאסתר.) למה אתה מפחיד את הנערה?

יחזקאל אני מתרה בכם מראש: אל תבטחו בי, אני לא אגן עליכם!

תרשיש אל תגן! אל־נא תגן! הביטו וראו את המֵגֵן ואת המושיע הלזה! – שמע־נא, אתה גיבור־חיל! אני – אם כך ואם כך פה אֶשאר. אם תלך ואם לא תלך. אני את ביתי לא אֶטוש!

אסתר הוי, אבי…

תרשיש אל הבית הזה לא יבואו. ואַת, ילדתי, אַת ויאדוויגה, אחוזנה אשה ביד אחותה ולֵכנה לכן לאט־לאט, כיוצאות לרוח הים, אל הכפר לכנה.

יאדוויגה כך נעשה. (מאיימת על יחזקאל.) זכור לך זאת!

תרשיש (נבוך.) אל הבית הזה לא יבואו.

יאניק (בא מן המסדרון.) צפרא טבא!

כולם (מלבד יחזקאל.) יאניק!

יאניק באתי אליך, יאדוויגה. לקחתך הביתה באתי.

יאדוויגה) ממהרת אל אחיה, פונה אליו בלחש.) בקש את כולם, יאניק, את כולם.

יאניק אתם מפחדים? אָה, הרי הוא נסוג לאחור, איש־מוסקבה. קיבל מנה אחת אפיים! מלאכת האשכנזי נקיה… בואו, אם רוצים אתם.

יאדוויגה (מתוך רוגז עצור.) איך אתה מבקשם, יאניק?

יאניק בבקשה. יש לנו מרתף. אפשר להחבא ולישב שם… אמי־זקנתי מספרת כי במרתף זה כבר התחבאו יהודים פעם אחת. בואו!

יאדוויגה (נרגזה עוד יותר.) איך אתה מבקש?

יאניק בואו. (לאסתר.) אַת, אסתרה, רצויה לנו, על־כל־פנים.

אסתר רב תודות לך, אדוני, ואולם… (אל תרשיש.) גם אני, אבי, גם אני פה אהיה, בבית.

תרשיש (קם, נושם תכופות וכבדות, מניע בשתי כנפות בגדו, כמי שמשיב רוח.) אוף! חם, חם היום. האם לא כך, מר שווידריצקי?

יאניק לאו־דווקא.

תרשיש לא חם לך… השמעת, יחזקאל? הנה כי לא חם לו! (מניע כנפות בגדו.) אוף! אוף! בבקשה, קרב־נא הנה, איש צעיר. (נוטל כיסא מאצל השולחן ומעמידו באמצע החדר לידו הימנית.) פה, פה. שב־נא.

יאניק (מביט קצת בזקן ובכיסא ויושב עליו בזהירות מיותרת.)

תרשיש (בקול לא־רם. כמדבר רק אל יאניק.) כסבור אתה, שאנו יראים?

יאניק אמנם כן. היהודים יראים היום.

תרשיש סבור אתה?

יאניק הרי הם נסוגים לאחור!

תרשיש ובכן? מה משמע? וכי מי ביקש מידם שיסוגו? לדידי – לא יסוגו! אני – אין לי לירוא פה כלל. כלומר… (מביט בעיניים תמהות אחרי יחזקאל, שקם והלך אל הפתח.) אתה הולך מזה, יחזקאל?

יחזקאל עוד מעט ואָשוב.

תרשיש שוב, שובה.

יחזקאל (יוצא.)

תרשיש הרי לך זה – (שולח ידו לעבר הדלת לאחר שיצא יחזקאל) – דל־פנים, לכאורה, יושב־אוהל, כמעט שלא מן הישוב, כל ימיו הגה רק בספרים, בשלכם ובשלנו, – ואף על פי־כן יִראָה אין לו! חיוורת פנים זו באה לו רק משום שהוא רע ביותר – איש צר ואויב, שונא הוא את הבריות הללו שלך הנסוגות שם לאחור תכלית שנאה, ואולם ירֹא לא יירא אותם… אסתר – גם היא אין לה מה לירוא מפניהם. נערה היא, מה רעה עשתה להם? ואנוכי? אנוכי לא כל־שכן! (מַישיר גבו מתוך ישיבה, הריווח שבינו ובין יאניק נעשה גדול משהיה, מחריש ומעביר ידו על זקנו.) הבט־נא אל פני, איש צעיר, התראה?

יאניק מה?

תרשיש זה הזָקָן… ארוך הוא, האף אין זאת? זקן ארוך ורחב. הזקן – (נמשך וגוחן בחצי גופו אל יאניק ומשפיל קצת את קולו) – הזָקָן היהודי נוח הוא וטוב, לכאורה, אפשר להעביר עליו יד ולהחליקוֹ. רצונך – שים ידך באמצע והפרידהו. חלקהו לשנים. קצה אחד לכאן וקצה אחד לכאן… ואולם לפעמים יש אשר, אשר… על דבר גזירת ת"ח, אדוני הצעיר, על דבר מעשה חמילניצקי, שמעת?

יאניק זה הקוזאק?

תרשיש הקוזאק, הקוזאק. בימיו היה הדבר ובאחד מעושי רצונו. בבוקר לא־עבות אחד מתדפק קוזאק בבית יהודי. בעלת־הבית יושבת מבפנים וכאילו לא שומעת. אומר לה בעל־הבית: “פתחי לו בריינה!” – “הא כיצד? בן־אדם זה הן רוצה להרע לנו!” “פתחי לו – אנחנו נעמוד על נפשנו”. – “מה משמע: נעמוד על נפשנו? במה? במכתש־הנחושת שמא? משקלו גדול ביותר, ויש בו משום סכנה. במנורת הכסף? לכבוד שבת היא, וחבל על כלי־קודש זה. במטאטא? כלי־זינה של אשה הוא. במה איפוא תעמוד על נפשך, בינֶם? הבית ריק”… – “פתחי, בריינה, יש כאן על מה לסמוך”. – “מה יש לך כאן?” – “הזָקָן, זקני אתי הוא. פתחי!”

יאניק הוי, כמה מגוחך! ספר!

תרשיש מגוחך, האף אין זאת?

יאניק אותו מעשה בזָקָן.

תרשיש (מחריש רגע, מחליק את זקנו.) היזהר בו, איש־צעיר, היזהר בו בזקן יהודי… ובכן, הוא אומר לה: “פתחי!” והיא ממאנת. והרי הוא נותן עליה בקולו: “פתחי, בריינה!” – עמדה ופתחה הדלת, והקוזאק מתפרץ אל הבית פנימה. קוזאק שהתפרץ לביתו של יהודי – מה יעשה? ראשית דבר – הראי: קם על ראי־הזכוכית ומנפצוֹ. הזקן מחשה. הראי, אם כי מלוטש היה, אינו אלא ראי. ראה אותו בר־נש את קאפוטתו של בעל־הבית – בגד שנתיַשן אמנם, אבל בגד שלם וטוב – תלויה עם סודרה של בעלת הבית ועם הקרינולינה של הבת – וקרָעָם. והזקן רואה ומחשה… לאחר שכילה מלאכתו בכלי־הבית – לא נתקררה דעתו עד שנתן עיניו בבעלת־הבית עצמה. בזו הזקנה, בבריינה – לא בה גופה, אלא בפאה נכרית זו שבראשה. אחז בה ביד גסה, כדי להשמיטה מעל קדקודה דווקא. הזָקָן – אוחז בשני קצוות זקנו ומפרידם.

יאניק (מזיז קצת את כיסאו מתוך ישיבה לאחור.)

תרשיש פאף! פאף! הזָקָן ירה.

יאניק הזקָן? מה אתה סח?

תרשיש (מרחיב עיניו, מבליט גבותיו ושפתיו כנגדו ומניע בראשו. לאחר רגע.) כך, ידידי, הוא ירה. הזקָן ירה.

יאניק (תוהה.) וזה… זה האיש… הקוזאק?

תרשיש זה? לארץ נפל.

יאניק מת?!

תרשיש מת? וכי מי זה אומר מת? זקנו של יהודי אינו הורג נפשות. מלבד זאת היה כאן משום סכנה לעיירה. עיירה קטנה מלאה יהודים. הוא נפל לארץ, לא מת ולא חי; צמרמורת אחזה בו ולא הרפתה ממנו כל הימים. אימת הזָקָן ביעתתו.

יאניק ירה יָרָה!

תרשיש) אוחז בזקנו בשתי ידיו.) יָרָה.

יאניק (קם ממושבו ועובר מהר למקום אחר.)

תרשיש (מתרומם אף הוא ממקומו והולך אחריו לאט־לאט, כשהוא אוחז בזקנו.) חם, חם היום, עול־ימים.

יאניק (סובב אל השולחן.) חם עד מאוד… הנני ואצא קצת הגנה.

תרשיש בורח אתה? פחד זקני נפל עליך?

יאניק (עמד, מהסס קצת.) וכי גם זה – גם שלך? גם הוא כך?

תרשיש כולם, כולם הרי הם כך. כל זקָן יהודי – פּיף! פּאף!

יאניק (צונח לאחור ויושב על המסב.)

יאדוויגה (צוחקת מתוך התמרמרות.) אי לך, אידיוט שכמותך!

אסתר (צוחקת אף היא.) מר שווידריצקי נבהל באמת!

יאניק אצל היהודים גם זה ייתכן… אמי־זקנתי כבר ספרה לי מעשה דומה לזה. פעם אחת בחג פסחם של הללו… אוף! כמה חם פה!

תרשיש אני כאן ואמו־זקנתו שם – שנינו, יאדוויגה, נעשהו לכלי שלם… נצא, נצא הגנה. (יוצא לגן. אסתר יוצאת אחריו.)

יאניק (תופס את אחותו בידיה מאחוריה, בלכתה אחרי אסתר.) יאדוויגה, הביתה! הם באו כבר, בכפר חם.

יאדוויגה (נבעתה.) מה אתה סח?

יאניק נלך מזה.

יאדוויגה (מביטה בו רגע דומם.) כמה מכוער אתה!

יאניק יהודיך יפים ממני.

יאדוויגה מה עשו לך האנשים האלה?

יאניק מה את רוצה עוד? נעניתי לך בבואי וקראתים אלינו.

יאדוויגה אף אמנם קראתם, שמעתי.

יאניק זה אופן דיבורי אני. לא למדתי כמוך להמתיק דברים עם יהודי.

יאדוויגה מדברת אני אתם בה בלשון שאני מדברת אל שאר בני־אדם.

יאניק יש בני־אדם ויש יהודים…

יאדוויגה ואני לא כך… יש בני־אדם ויש – בן־אדם מגונה כמוך!

יאניק יהודיה!

יאדוויגה אסתרקה, אם כי יהודיה היא, הלא ישרה בעיניך!

יאניק כן, על־פי דרכי, כמובן.

יאדוויגה אתה אוהב אותה, נבל, – הלא אוהב אתה אותה?

יאניק אף אמנם. ואם יקרה המקרה ואלה יבואו העירה…

יאדוויגה מה? מה?

יאניק יבואו־נא אלה, ויתרחשו־נא אותם הדברים שידעתים עד עתה מפי השמועה בלבד… אז אדאג לה, ככל אשר אוּכל, להצילה.

יאדוויגה (פניה אורו קצת.) תציל אותה?

יאניק אציל, אך לא חינם.

יאדוויגה (מכה אותו על הלחי.) הא לך!

יאניק (ידו על לחיו. עומד רגע נדהם.) גם זה ישולם. אסתר תשלם.

יחזקאל (שב מן הרחוב ובידו עתון.)

יאדוויגה יחזקאל חביבי! גם אני אתכם אהיה. פה אהיה. וזה – אל־נא תדבר אתו מטוב ועד רע!

יחזקאל (מתבונן אל שניהם רגע, פונה אל יאניק מתוך קידה קלה ובתנועת־נימוס יתירה.) מר שווידריצקי –

יאדוויגה (רוקעת ברגלה וצועקת.) אל תדבר אתו, השבעתיך!

יחזקאל (ליאניק.) החייל הרוסי, אם חפצת לראותו, הרי הוא כאן. בעיר הוא.

יאניק כבר בא? האומנם? אצא ואראה במחזה. (יוצא.)

יאדוויגה מדוע דיברת לריקא זה?

יחזקאל חולשה היא בי שלא להישמע לך. חפצתי להיות לאחיך כמבשר. בשורה טובה הבאתי לו. (אחרי רגע של דממה.) לכי, יאדוויגה, שובי לביתך.

יאדוויגה פה אהיה.

יחזקאל (משליך מתוך רוגז פנימי את העתון על השולחן וסר הצדה.)

יאדוויגה (ניגשת אליו ואוחזת אותו בידיו.) כמה רע אתה, הוי, כמה רע! רע ופיקח.

יחזקאל (בבת־צחוק קלה וברוגז נראה לעין.) גם פיקח… לוּא פיקח הייתי – לא נתתי עתה את אחיך לצאת מפתח ביתנו החוצה.

יאדווגה וכי מה?

יחזקאל הלא יצא לראות במחזה.

יאדוויגה (נבוכה.) ובכן? מה ענין זה?… לְמָה אתה חושש? (צועדת מתוך מבוכתה צעד לאחור.)

יחזקאל חושש אני… לא רק לראות במחזה יצא…

יאדוויגה (נתאדמה כולה.) ז’יד!

יחזקאל (מתבונן אליה דומם. פניו הולכים ומחווירים. רוצה לומר לה מה ואינו אומר כלום. סר אל החלון. הפסקה.)

יאדוויגה (התאוששה לאחר רגע, רצה אליו, נופלת על כתפו ומפייסתו מתוך דמעות.) יחזקאל שלי, היקר, סלח לי… אך אמת היא זאת, אמת, אמת… יאניק זה מסוגל לכך… לא מרוע־לב אלא מחוסר־לב… זה עתה הכיתיו לחי! לאן יצא?

יחזקאל לא אדע.

יאדוויגה (ממהרת ויוצאת החוצה.)

יחזקאל (מביט אחריה זמן־מה גם לאחר צאתה. קרב אל השולחן פותח את העיתון וקורא בו.)

אסתר (מתוך הגן.) יאדוויגה! (נכנסת. על מפתן החדר.) איה יאדוויגה?

יחזקאל יצאה.

אסתר לך אל אבא, יחזקאל. איני יודעת מה היה לו היום!

יחזקאל (מניח את העתון מידו ויוצא לגן.)

אסתר (פותחת את הגליון, פורשת אותו על גבי השולחן, גוחנת עליו ועיניה תועות בו. הפסקה ממושכה.)

תרשיש (שב מן הגן ויחזקאל אחריו.) הנחת פה את העתון? – ראה גם ראה, בידי מי נפל העתון היהודי! הגידי־נא לי, אסתר, מאימתי נעשית קרובה לאותיות המרובעות? תני לי את העתון.

אסתר (מקפלת את העתון ומצפינה אותו מאחריה.) אל־נא תקרא בו, אבי. רק מכאובים יגרום לך. אתה קורא בו ונאנח.

תרשיש על קשי ימינו אני נאנח, בתי, על קשי ימים אלה שהגיעונו.

אסתר אל תקרא בו היום, אבי.

תרשיש תניהו לי – אין להעלים עין מצרותינו. אנחנו צריכים לדעתן, כולנו צריכים לדעתן. תני לי את העתון, בתי!

אסתר הלא ידעת כבר את הכתוב פה. הם נסוגים לאחור.

תרשיש הם נסוגים לאחור – ובכל מקום שהם נסוגים, שם נשמע קול ברמה, קול תמרורי אחינו… על־פני כל הדרכים הוא נישא… אוי להן לצאן אובדות אלו, לשיות הנידחות, שהקיפתן הסערה! הם נסוגים לאחור – ובכל מקום בואם, שם ישובים נמחים, שם קהילות קדושות נחרבות, שם נער וזקן, אבות ואמהות יוצאות בגולה, מורדפים על צוואר… תני לי את העתון, בתי!

אסתר אל־נא, אבי.

תרשיש תני לי בתי, תני, רחמניה. אראה בעיני את הרעה. הנה היא הולכת, היא באה, ואין מיָדה מציל. חמת אלוהים ניתכה על ראשינו. את אשר קראנו בספרים מדורות עברו, את אשר אבותינו סיפרו לנו – אותו נראה בעינינו היום. יהודים נקברים חיים, רבנים מוּקעים על עץ, חתנים וכלות מוּבלים יחד להרג… הבי לי את העתון!

אסתר לא אתננו לך – אקרעהו!

תרשיש (נותן עליה בקולו.) את העתון!

אסתר (מניחה את העתון על השולחן.)

תרשיש (מושך ביד רועדת את העתון למקום עמדו, מחפש ומחפש מתוך רגשנות בכיס בגדו שמאחוריו את משקפיו, מוציאם לבסוף, מרכיבם לחוטמו, לוקח את העתון בידים רותתות ויוצא לחדר אסתר.)

אסתר (יוצאת אחריו נפעמת.)

יחזקאל (נשאר רגע על עָמדו, קרב אל החלון, נשקף בעדו זמן־מה, עוזב פתאום את מקומו ורץ אל הדלת, סוגרה פעמַיים במפתח וחוזר בצעדים כבדים אך בלתי־בטוחים. עומד באמצע החדר. אחרי ישוב־דעת הוא שב אל הדלת, חוזר ומסובב את המפתח בפי המנעול, פותח את הדלת וסוגרה, כדי להיוָכח אם פתוחה היא, שב חיוור ויושב על המסב. – הדלת נפתחת ברעש ושלושה אנשים מתפרצים אל הבית: אופיצר של קוזאקים, פקיד־צבא וחייל. החייל נשאר ליד הדלת, כעומד על משמרתו.)

האופיצר פה?

יחזקאל מה פה?

האופיצר (קרב אליו.) יהודי?

יחזקאל (קם מעל המסב.) יהודי.

פקיד־הצבא (קופץ כנגדו מאחרי האופיצר.) הוציאם אלינו! הוצא אלינו את האשכנזים!

יחזקאל (מביט בו דומם, בקול יבש.) אין כאן אשכנזים.

האופיצר כך הם כולם! כאילו נדברו כולם יחד. שפה אחת להם: אינם! אין אשכנזים! – התדע לך, כי בעבור זה נידונים לתליה? כן, כן! כל האומר: אין כאן – אחת דתו להיתלות!

יחזקאל (מביט בו, מחשה, חוזר ויושב על המסב.)

פקיד־הצבא שמא יש לך בת? גם בת לרצון לנו. בת או אחות. אחת אנחנו שואלים ממך: אשכנזי או חייקה. (פונה לפתע אל האופיצר.) איוואן קירילטש, כדאי היה להריחו במתנת־יד אחת על הלחי.

האופיצר (נתקל בעיני יחזקאל, הופך ראשו אל פקיד־הצבא.) חכה כמעט רגע.

פקיד־הצבא רק אחת, רק פעם אחת, אחרי שנכנסנו לביתו.

האופיצר עוד תספיק.

תרשיש (בא מחדר אסתר, משתומם תחילה למראה עיניו. תמהונו עובר כרגע, אך עיניו עדיין מתרחבות והחרדה מציצה מתוכן.)

פקיד־הצבא (ראהו כדמות חזיון נפלא.) הרי זה!

תרשיש (עונה כהד לקול פקיד־הצבא מתוך תנועת־ראש ומבלי אשר ירגיש בזה.) הרי זה…

האופיצר (מתבונן אף הוא רגע אל תרשיש, מעביר ידו בחרפה על פני יחזקאל ממעלה למטה.) גם זה יהודי! הוא – מראה על תרשיש – יהודי! יהודי להתפאר!

פקיד־הצבא (קרב מתוך ריצה אל תרשיש ושומט כיפתו מעל ראשו.) את היארמולקה הסֵר!

יחזקאל (קופץ ממקומו, ממהר אל תרשיש.)

האופיצר (אוחזו מאחוריו בעורפו תוך כדי ריצתו.) לאן? (אל החייל.) כפתהו!

חייל (מתנפל על יחזקאל מאחוריו.)

יחזקאל (מפנה ראשו, מסתכל רגע בפני החייל, נאבק אתם.)

פקיד־הצבא (בא לעזרתם, בועט ביחזקאל ברגלו.)

יחזקאל (חדל בו ברגע מהיאבק אתם, אינו גורע את עיניו הקופאות מפקיד־הצבא.)

החייל (מפשיל את ידי יחזקאל לאחוריו וקושרן בחבל.)

האופיצר כפתהו, כפתהו. אחר־כך נראה.

פקיד־הצבא ראה־נא, איך לטש זה את עיניו! עוד רגע ויבלעני! (דוחף אותו באגרוף בחזהו.) שב ודום!

יחזקאל (יושב על המסב מתוך נפילה לאחור.)

תרשיש (לוחש לעצמו נדהם.) הנה זה בא… הנהו…

האופיצר (אל תרשיש.) הוי אתה, קרב הנה!

תרשיש (נשמע לו שלא מהכרה ופוסע פסיעה אחת.)

האופיצר שלושה דברים אנו שואלים ממך. חזקה על יהודי, ששלושה דברים מצויים בביתו: אשכנזי מתעלם, כסף ובת.

תרשיש (פתאום בקול מצַווה.) התירו אותו!

האופיצר (ברמיזה אל פקיד־הצבא, מחייך ומניע ראש לעבר תרשיש.) מה הפקודה הזאת בעיניך?

פקיד־הצבא (מזדקף כנגד תרשיש מעשה חייל.) שמעתי, רום־מעלתך!

תרשיש (נותן עליהם בקולו.) התירו אותו כרגע!

האופיצר (נרתע קצת לאחוריו מתוך יראה מעוּשה ומתוך צחוק עצור.) מה נורא האיש הזה!

תרשיש (מתיאש.) הנה כי לא ישמעו לי, יחזקאל, לא יחפצו שמוע לי!

האופיצר (ניגש אליו פתאום, תופס בזקנו ומושכו אל הכיסא.) שב!

תרשיש (צונח בכל כובד גופו על הכסא. עיניו רחבות ונבוכות. מתאושש כרגע, מזדקף קצת על מושבו, מתקן בזהירות את שׂער זקנו שנפרע, כשהוא מתבונן בו בדאגה, מחליק עליו בידו, מביט לצדדים ושואל, מבלי פנות לעברו של יחזקאל.) הראית, יחזקאל?

יחזקאל (זוקף ראשו ופניו כלפי התקרה.) לא! לא! לא ראיתי!

האופיצר (אל פקיד־הצבא.) אולי תסור ותראה. מה יש ליהודי בחדר הסמוך? (מרמז בידו לחדר אסתר.)

פקיד־הצבא (פונה ללכת.)

תרשיש (קם במלוא קומתו.) עמוד!

פקיד־הצבא (עמד, מביט כשואל אל תרשיש.)

האופיצר מה נזעקת?

תרשיש עמוד, נבל. שם בתי!

האופיצר הנה כי כן! בת יש לך – ואתה מחשה!

תרשיש (מתנודד קצת בקַרבו אל פקיד־הצבא.) עמוֹד! אל תמוש מן המקום הזה! אני האב! אני שַעְיָה! (לעבר יחזקאל.) מה שמו? מה שמו?

יחזקאל שיילוק.

תרשיש שיילוק! אני שיילוק, אבי הבת – אני את בשרכם אדוש, את עורכם אפשיט מעליכם. אני שיילוק! (מניע בידיו לכל עבר, מתנודד וכורע תחתיו.)

האופיצר (תופסו שוב בזקנו ומושכו אל הכסא.) שב תחתיך!

תרשיש (יושב מַשמים בזקנו הפרוע. אחר־כך הוא מפנה את ראשו כלפי הדלת של חדר בתו, בקול רך וענוג.) אסתר שלי, רחמניה, אסתר שלי, ילדתי, קטנתי, חמדת לבי אשר אהבתי.

פקיד־הצבא לעזאזל! יהודי זה – עוד יוסיף אש למדורה, הנני אליה! (ממהר אל הדלת.)

האופיצר (קופץ מכיסאו ועוצרו בקול שאגה.) עמוד!

פקיד־הצבא (עומד ומחזיר אליו פנים תמהים.)

האופיצר (לאחר רגע של דממה, במנוחה ובמתינות.) הוא – (מראה על תרשיש) – יביאנה. הוא עצמו. (אל תרשיש, כשהוא דוחפו ביד גסה.) לֵך והָבֵא אלינו את בתך.

תרשיש (כמתעורר.) מה?

האופיצר גם חֵרֵש הנך! (גוחן אל פניו, ובקול רם.) את בתך הָבֵא אלינו!

תרשיש (עושה אוזניו כאפרכסת, מתאַמץ להבין את אשר שמע, ממשמש בכף־ידו בקרחתו.) בתי…

האופיצר לך והביאנה הנה!

תרשיש (נותן עיניים קופאות באופיצר.) שמעת, יחזקאל?

יחזקאל (בראש זקוף ובפנים נטויים למעלה.) לא… לא שמעתי… לא שמעתי דבר.

פקיד־הצבא זה הזקן מתנהל בכבדות… איוואן קיריליטש, הנני ואלך אני. אני אמלא שליחות זו בחשק יותר נמרץ.

האופיצר לא, כי הוא!

תרשיש השומע אתה, יחזקאל?

האופיצר) מצביע על תרשיש.) רק הוא! הוא! הוא!

יאדוויגה (באה משמאל, מן הרחוב, ניצבת על סף הבית כהלומת־רעם, מתבוננת על סביבותיה, פוכרת חרש כפיה על חזה, דובבת לעצמה.) מוסקבאים! (האופיצר ופקיד־הצבא מביטים בתמהון על זו שנכנסה.)

האופיצר מכאן?

יאדוויגה (עוברת מתוך ריצה לחדרה של אסתר וסוגרת אחריה הדלת.)

האופיצר (מביט אחריה רגע.) גם זו בת?

תרשיש (מבולבל קצת.) בת?

יחזקאל נוצריה היא.

תרשיש (מתאושש פתאום.) כן, נוצריה היא… אל תגעו בה… נוצריה היא…

האופיצר לא תעמוד לך ערמתך, יהודי. (שולף חרבו מתערה.) הבה את בתך הנה! הביאנה! (מתנפל על יחזקאל.) זה בן?

תרשיש (מניע בראשו, בקול דכא וברוח נופלת.) בן, בן…

האופיצר אתה אוהבו?

תרשיש אני אוהבו, אוהבו…

האופיצר (מניף את חרבו מעל לראש יחזקאל). את בתך הבא!

תרשיש (פונה ללכת.)

יחזקאל (קופץ ממקומו, כדי לרוץ אחרי תרשיש.) הוא משקר!

פקיד־הצבא (דוחפו באגרוף.) שב!

יחזקאל (נופל אחורנית ויושב על המסב.) הוא משקר לך, דודי, הוא משקר… לא יהרגני!

תרשיש (מחזיר אליו את פניו ועומד.)

האופיצר (מניף שוב את חרבו מעל לראש יחזקאל.)

תרשיש (פונה שוב ללכת.)

יחזקאל (קורא אחריו בכל מאמצי כוחותיו.) שקר הוא דובר! שקר!

תרשיש (עומד מלכת, מחזיר פנים נבוכים ומתעוותים אל יחזקאל.)

האופיצר (מניף את חרבו על ראשו פעם שלישית.)

תרשיש (ממהר אל הדלת של חדר אסתר.)

האופיצר (רץ אחרי תרשיש ומעכבוֹ.) יהודי!

תרשיש (מתפלץ, מפנה אליו את פניו.)

האופיצר היכנס אתה יפה, בוא עמה והציגנה לפנינו בחן ובטוב טעם. המבין אתה? בטוב טעם! (נוקש אצבעו.) כאשר אהבתי!… כך תעשה לה וכך תיכנס… (רומז לפקיד־הצבא. הלה ניגש אליו. האופיצר מחבקו ביד רכה על כתפו, אוחז בידו השניה בזרועו, גוחן אליו בפנים מאירות, כמעט שוחקות, מתוך השתחוויה קלה.) ככה! כה תבואו וכה תעמדו לפנינו, וכה תאמר: הרי בתי לפניכם!

תרשיש (נופל אחורנית ונשען בדלת. יוצא ברגליים כושלות.)

האופיצר (אל יחזקאל, בלחש אך דבריו ברורים.) ואותך אמית. אם כך ואם כך – אותך אמית.

יחזקאל (נמשך אליו וקורא לו בתנועת ראש אל המסב). לרגע.

האופיצר מה לך?

יחזקאל רק לרגע.

האופיצר (קרב אליו.) מה?

יחזקאל (בפניו ממש, מתוך שנאה עזה.) דוסטוייבסקי!

פקיד־הצבא הוא מחרפך!

האופיצר דומני.

פקיד־הצבא זה יהס אותו בין־רגע. (מוציא מחגורתו את רובהו.) האכה, איוואן קיריליטש?

האופיצר לא עכשיו, עוד יש זמן. יראה עוד משהו על אדמות.

פקיד־הצבא (משיב את רובהו אל נרתיקו.) הזקן מתמהמה שם… אלכה־נא ואראה.

האופיצר לא, לא… הוא! האב בעצמו. זה מעורר יותר, פיקאנטי יותר.

יאדוויגה (באה מחדר אסתר, מושכת אחריה את תרשיש הזקן.) בוא, אבי, בוא ונחני, אבי!

תרשיש אל־נא יאדוויגה, אל תמשכיני אחריך, בתי, כוחי עזבני. (אל האופיצר ואל פקיד־הצבא.) לא, לא אורחי, לא יקירי, לא בתי היא, אל תרעו לה.

יאדוויגה אוי, אבי… הנה תש כוחך, לך, לך ונוחה שם מעט. (דוחה אותו ביד רכה שוב לחדר אסתר, סוגרת בעדו את הדלת, מחזירה פניה ומתבוננת על סביבותיה.) הנני.

האופיצר את?

יאדוויגה (שואפת רוח.) הבת.

יחזקאל לא אמת. נוצריה היא!

יאדוויגה (כאילו זה עתה ראתהו.) יחזקאל! (רוצה לקרב אליו.) הנני ואתיר אותו.

האופיצר אינני מרשה!

יאדוויגה (מנערת כפיה כמתחרטת.) לא, לא! לוּא יהי כדבריך!… ועתה, אדוני אנשי־החיל, עתה מה?

האופיצר את הבת!

יאדוויגה (מכה בידה על חזה.) הנני!

יחזקאל לא אמת!

יאדוויגה קחו־נא את זה מכאן. אחי הוא, והרי הוא מֵגֵן עלי.

יחזקאל לא אחותי היא.

יאדוויגה קחוהו – את חתני קחו מכאן. להציל את כלתו הוא אומר.

יחזקאל כלתי… כלתי… (קורא מתוך יאוש.) לא, לא כלתי היא!

יאדוויגה (ממהרת אליו, בקול ענוג ורך ובא מן הלב.) יחזקאל, גם לא כלתך? (נופלת על צוואריו, נושקת לו במצחו, בלחייו, בעיניו, ועל פיו.) ראו, אף ראו. הן לא נושקים כך לאדם זר.

יחזקאל (ראשו מופשל לאחוריו על משען המסב.) יאדוויגה… יאדוויגה… (סוגר עיניו כמתעלף.) יאדוויגה, אחותי כלה…

האופיצר (שואג פתאום.) את בתך הבה, הזקן!

יאדוויגה (ניתקת בו ברגע מעל יחזקאל.) הס, הס, הנני! שב פיטרושה! (אוחזת את האופיצר בשתי זרועותיו ומושיבתו על הכיסא.) שב! (דוחפת גם את פקיד־הצבא בידה האחת.) גם אתה, זאטוטי, שב!

פקיד־הצבא אני סר למשמעתך, יהודיה קטנה! (יושב על הכיסא.)

האופיצר (מפויס קצת.) כלום בתו אַת?

יאדוויגה בתו! בתו! בתו! ובכן, הילולה תהיה לנו היום, הילולה וחינגה! מה חפצכם? יין? יי“ש? – יי”ש! (ממהרת אל המזנון, פותחת אותו בתנועה אחת.) יי“ש, יי”ש נשתה! (מוציאה משם בחטיפה בקבוק יין־שרף וכוסות; אחדות מהן נופלות מידה לארץ ונשברות; מעמידה את הבקבוק והכוסות על השולחן ומוזגת לשניהם.)

האופיצר יפה! גם את שתי!

יאדוויגה כמובן! גם אני. (מוזגת לעצמה. שלושתם שותים.)

האופיצר (ממלא את כוסו פעם שניה, מגיחה אל קרבו ומציג את הכוס ממנו והלאה.) תכזבי לי, יהודיה קטנה. לא אַת הבת!

יאדוויגה (נבוכה, ממהרת וממלאה שוב הכוסות.) אני! אני! אני!

האופיצר (לאחר ששתה אחת ושתים.) לא אַת זאת!

יאדוויגה (קמה נרגזה. מסתכלת בו בשנאה. קופצת פתאום ויושבת על ברכיו של האופיצר.) אמרתי לך: הבת – הרי בת אנוכי! (שולחת ידה ומדגדגת באצבע את פקיד־הצבא.) ואתה, גרגרן, מלא את הכוסות גם לנו! רק לכוסו הוא דואג!

האופיצר (נמשך בשכרונו אל שפתיה. עיניו שוחקות ומעולפות אֵד של שכרון. מתפנק לפניה כתינוק.) לא, לא אַת הבת.

יאדוויגה אם כן – אכך לחי! (סוטרת אותו על לחיו. נבהלת מקול המכה ומתקנת את המעוות.) אחת גדולה ואחת קטנה – בלחי זו… קטנה עד מאוד.

פקיד־הצבא (מגיח אל קרבו כוס אחר כוס.)

האופיצר (נהנה ומתפנק.) לא אַת ה־ב־־ת! אך ריבה טובה אַת, אש־להבה… (קם פתאום מכיסאו, נרגז וכועס למראית עין.) הוי, ז’יד!

יאדוויגה (צנחה מעל ברכיו בקומו, נרתעת ממנו והלאה, מתבוננת בו רגע בפחד, נופלת על צוואריו.) אנא, מחמדי… בת היהודי אני! כלום לא תכיר בי? הלא תבוש!

האופיצר בתו… אמת דיברתּ…

יאדוויגה אם כן, למה זה, למה… האם לא טובה אני בעיניך?

האופיצר את טובה בעיני, טובה את, לביבתי… (דבק בה ונושקה בצווארה, נתלה שיכור בכתפה, כאילו נרדם רגע. ניעור לפתע־פתאום ושואג בקול צרוד:) הוי, ז’יד!

יאדוויגה שוב?

האופיצר אני לא כלום… אני רק להנאתי… (צוחק, הולך ועומד באמצע החדר, מניח ידיו על כרסו, צועק בקול צרוד וצורם אוזניים.) הוי, ז’יד!

יאדוויגה חדל! את גולגולתך ארוצץ!

האופיצר צאי במחולות, נערה!

יאדוויגה במחולות? יפה… יפה… הנני ואצא במחול! (מחבקה אותו.) רקוֹד גם אתה עמדי?

האופיצר לא אנוכי… אני אביט. (יושב.) הוא – (מראה על פקיד־הצבא) – הוא ירקוד!

יאדוויגה לוּא יהיה כן, אני גם עם השטן אָחול! (קרבה אל פקיד־הצבא.) – בוא, עוללי, בוא, ואנקו, ונחול… שותה אתה? שתה! שתה!

האופיצר (שולח בשכרונו את ידו אל מול החייל העומד ליד הדלת.) אתו!

יאדוויגה ולוּא גם אתו… הוי, הוי, בן־חיל! כמעט לא ראיתיך. נחבא אתה אל הכלים. מה־זה היה לך, דנילא?

החייל אני לא דנילא, אני גברילא.

יאדוויגה גברילא! גברילא! מה זה היה לך, גברילא, כלום אין את נפשך להשתעשע?

החייל אנחנו – אחר כך… ראשי הצבא לחוד ואנחנו לחוד…

יאדוויגה (פונה כה וכה, רצה אל יחזקאל.) בוא אתה, יחזקאל. צא אתה עמדי במחולות! הם אינם יכולים. ואני – לחול אני רוצה!

יחזקאל עייף. גם אני לא אוּכל.

האופיצר צא במחולות, צא! גברילא, הקימהו על רגליו. חיש!

החייל (ניגש אל יחזקאל, דוחפו בצלעו.) התנער!

יאדוויגה (קופאת פתאום נבהלת על מקומה, עיניה רחבות ולטושות, מורטת שערות ראשה. שערותיה מתפזרות.) אוי לי, מה עשיתי!

יחזקאל (קם לפתע.) אני חל.

יאדוויגה (נרתעת לאחור.) איני רוצה! איני רוצה!

יחזקאל אני בעצמי אָחוּל. (יוצא לאט־לאט, בצעדים קטנים ומדודים, במחול מסביב לשולחן.)

יאדוויגה (ידיה הקפוצות כבושות בלחייה במורא.) יחזקאל! אוי לי, יחזקאל… (האופיצר ופקיד־הצבא צוחקים צחוק שיכורים.)

יאניק (בא מן הרחוב.)

יחזקאל (עמד באמצע מחולו.)

יאניק (בצחוק־ערמה.) מה זה? פאן יחזקאל מרקד לפני האופיצרים?

האופיצר ישחק־נא היהודי לפנינו! גם היא תשחק… אחותו… כלתו… (מראה על יאדוויגה.)

יאניק (מביט בתמהון על אחותו פרועת־השער. נבוך. מתאושש לאחר רגע וקורא.) גרמנים! גרמנים בעיר!

האופיצר (נתפכח בבת־אחת מיינו, קופץ ממקומו.) גרמנים! (ממהר לצאת.) בואו אחרי, מהרו!

פקיד־הצבא (קם ומתגרד בגבחתו.) אי, אי, בני־שדים!… (נתקל בצאתו בחייל.) צא, צא, נבל! (דוחה אותו בשתי ידיו החוצה.) אל השביָה אתה נושא את נפשך! (יוצאים. דממה ממושכה.)

יאניק הנה היתה הרווחה. הלכו להם המוסקבאים. ואותך, פאן יחזקאל, אסרו? (קרב אליו בצחוק.) רצונך – ואתיר ידיך.

יחזקאל (יורק בפניו, הולך ויושב על המסב.)

יאדוויגה (מביטה אל אחיה בעינים חודרות.) האתה, יאניק?

יאניק (מוחה את הרוק מעל פניו, כשהוא נותן עיניו הירוקות בשנאה ביחזקאל.) עוד תבוא על שכרך! (ליאדוויגה, בכעס.) אנוכי!

יאדוויגה (מושלת ברוחה, במתינות ובמנוחה מעוּשה.) למה עשית זאת?

יאניק (לאחר שהביט בה רגע.) חמדתי קצת לצון ביהודים. בואי ונלכה הביתה, יאדוויגה!

יאדוויגה צא מזה!

יאניק מה לך ולהם? מה לך… ולמצורעים אלה?

יאדוויגה צא! צא כרגע! (ממהרת אל השולחן, נוטלת את הבקבוק ומשליכתו ביאניק. הבקבוק נתקל בדלת ומתפוצץ לרסיסים.)

יאניק (ממהר להימלט. נפגש בפתח עם שמחה.)

שמחה מר שווידריצקי?

יאדוויגה תפסהו! תפסהו שם! (רצה אליו בחמתה.)

יאניק (עומד חיוור על עומדו.) אחות!

יאדוויגה (עומדת חדלת־אונים. יאניק מניע בידו והולך לו.)

שמחה (מביט בעינים תמהות אחרי יאניק. מחזיר פניו אל יאדוויגה.) כלום גם ביניכם אין השלום שורה?

יאדוויגה אנא, מר שמחה, היכנס־נא לשם, לשם. (מראה על חדר אסתר.)

שמחה בחדר אסתר הם כולם? (רואה את יחזקאל על המסב.) יחזקאל!

יאדוויגה לך שמה, מר שמחה, אני אתירו.

שמחה כפות! (סופק כף וצונח על כיסא.)

יאדוויגה לשם לך… (ממהרת אל יחזקאל, רוצה להתירוֹ.)

יחזקאל הניחי לי!

יאדוויגה להתירך אני רוצה, יחזקאל.

יחזקאל (אינו נותנה לגעת בזרועותיו.) הניחי, הניחי לי.

תרשיש (בא מחדר אסתר ועומד בפתח. שער ראשו וזקנו פרועים וכולו נתנוון במשך השעה האחרונה.) הא?

שמחה (קורא בקומו מעל הכסא.) הם היו פה! (ממהר אל הזקן, נופל על צוואריו.) אבי!

תרשיש (כפוף, נואש, פורש ידיו לשני עבריו, כאדם המתחטא לפני שופטיו.) לא הועיל לי הפעם דבר. חזקו, חזקו ממני. לא שמעו לי… (צונח על הכיסא.)

שמחה הוי, אבי, הם היו גם פה!

תרשיש (מתוך דמעות.) לא שמעו לי.

אסתר (באה ועומדת בפתח.) שמחה… אתה הוא זה, שמחה! (מתעלפת.)

שמחה (רץ אליה, תומך בה להשיב רוחה.)

אסתר (ניעורה. נופלת על צווארי אחיה.) שמחה!

תרשיש (כמתוך חלום.) שמחה, שמחה…

שמחה שבתי הביתה, אבי. אנחנו נסוגים לאחור.

תרשיש אתם נסוגים לאחור. ידעתי. ראיתים…

שמחה לא יוכלו הילחם אבי, לא יחפצו הילחם.

תרשיש והרי הם נסוגים, אל ביתי הם נסוגים…

שמחה גם אל הבית הזה… יחזקאל! (ניגש אליו ורוצה להתירוֹ. יאדוויגה, שעמדה על־ידו כל השעה נואשת, סרה הצידה.)

יחזקאל הנח לי.

תרשיש הניחו לו, הניחו לו. תנו לו ויֵשב. אין כמוהו צדיק. הוא רק קרא, שאינו רואה ואינו שומע, ואולם הוא ראה ושמע… אתי יחד נשא. אל תגעו בו.

שמחה הוי אחי, יחזקאל!

תרשיש הנח לו.

יחזקאל) קם כשידיו עוד אסורות לאחוריו, בקוֹל חולני רפה, אך ברור למדי.) אני רוצה לָחוּל.

יאדוויגה אוי לי, יחזקאל, יחזקאלי…

אסתר (ידיה על כתף אביה, מביטה בחרדה אל יחזקאל.)

תרשיש (נשא אליו את עיניו אף הוא. מביט אחריו נדהם ודובב מתוך בלבול החושים.) הניחו לו, הניחו. אל תגעו בו.

יחזקאל) יוצא במחול כבראשונה מסביב לשולחן. צעדיו קטנים־קטנים. בעברו על־יד שמחה הוא עומד רגע, שח אליו וסח לו בלאט, בקול רפה, כקול הילד בהתחטאו.) אני לא יכולתי, לא יכולתי להגן. (בנחת, מתוך חיוך.) תירוצי עמי: היו ידי אסורות. (מדדה ממנו והלאה.) אַה! אַה! אַה!… אַה! אַה! אַה!…


המסך יורד לאט


תרשיש, מחזה בשלוש מערכות. פורסם בהמשכים ב“המקלט”, ירחון בעריכת י.ד. ברקוביץ, הוצאת שטיבל, ניו־יורק, תר“ף–תרפ”א, כרך ה‘, תשרי, חשון, כסלו תרפ"א, עמ’ 23–41, 224–240, 421–436. תורגם לעברית על־ידי המחבר. תורגם לפולנית מכתב־היד בשם Odwrót בידי יאן זאנדמֶר, וארשה־לודז. 112 עמ'. הוצג ביידיש בתיאטרון בניו־יורק.



  1. סב זקן, סב זקן! (הערת המחבר).  ↩

  2. לשון ברכה לחיל ברוסית. (הערת המחבר).  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48905 יצירות מאת 2703 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20857 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!