רקע
יצחק קצנלסון
איסטהרה

איסטהרה: קומדיה בשלוש מערכות


הנפשות

איסטְהֵרה זיזי, משחקת ב“כוכב הזהב”

אפרים פינקל, סטודנט לפילוסופיה

אהרן, אחיו הצעיר

אֶלקה, משרתת בבית פינקל

פיני, סגן־מלמד

ד“ר חיוורין, ד”ר לפילוסופיה

שַפרַן, מנהל הקבּאריט “כוכב הזהב”

בלה, משחקת באותו הקבּאריט

משחקים, משחקות, מסֵכות


המקום: באחת מערי הכרך, במזרחה של אירופה

הזמן: העבר הקרוב, לפני זה המלחמה האחרונה


 

המערכה הראשונה    🔗

(מימינו ומשמאלו של הרואה.

אולם מרוּוָח בביתו של פינקל. מצד ימין, במקום הבימה הקדומה – דלת אל חדר המבשלים. בעָמקו של אותו קיר – חלון. מצד שמאל – שתי דלתות לשני חדרים סמוכים זה לזה. ביִרכתֵי הבימה, כלפי הרואים – דלת החוצה. עשר שעות בערב.)

אהרן (מתהלך אנה ואנה בחדר ולומד מתוך הספר הפתוח שבידו. מדי רגע הוא מסיח דעתו מלימודו ומציץ בעָברו בחלון הפונה החוצה:) “אוֹמְניס מוֹרטאליס אֶראנט” – כל בני תמותה – אֶראנט… אֶראנט – הרי זה – תועים. כל בני תמותה תועים. “בּיני דורמיונט קווי האבינט בּוֹנאם קונסציינטוּס” – טובה שנתם של אלה שהגוּת לבם טובה. “גראוויס לאבּור מי פאטיגאט” – העבודה הקשה מייגעתני. (הוא מתעכב על־יד החלון ומציץ בו רגע.) אך זוהי ריבה! (פותח החלון וקורא בעדו:) ערבא־טבא, יונתי! (ממהר וסר מאצל החלון כשהוא חוזר על המאמר שבספר:) “אומניס מוֹרטאליס אֶראנט” (ניגש שוב אל החלון.) הרי לך בחורה עוד! אי… אי… שפתים תּושק: (זורק לה מבין שפתיו.) פס־ס! פס־ס; (ניתר ונרתע לאחוריו.) אוי, אוי, הרי היא עולה… אללי לי… מה אעשה איפוא? לא אדע דבר! אני עוסק בתורה – וחסל! (מתוך שקידה קודחת.) “אומניס מורטאליס אֶראנט. גראוויס לאבּוֹר מי פאטיגאט”.

בֶּלה (מקושטה בלבושה. בראשה מגבעת קטנה. נוצה אדמדמת תחובה בה בצדה.) דומני שבחלון זה… מכאן!

אהרן (תוהה ומביט בה ואינו פוסק ממשנתו:) “אומניס מורטאליס אֶראנט” – כל בני תמותה תועים. “בּיס וינציט קווי מי וינציט אין ויקטוריה”.

בּלה אולי תחדל, אתה הבחור, לדבר אלי אשדודית? מאוד־מאוד חפצתי לדעת אם אתה הוא זה אשר שרקת. אני אמנם מכירה בך – אתה הוא!

אהרן לא אדע דבר!

בּלה ואני, רוצה אנוכי לדעת את הדבר הזה בדיוק. שונאת אני מיני הברות יפות כאלה תכלית שִׂנאה, ובעד חלון של חומה דווקא! אציץ נא בעדו ואראה. (נשקפת בעד החלון.) מכאן אמנם! – אמור־נא לי, נכבדי, לשם מה קראת לי הנה?

אהרן לא קראתי לך כל־עיקר, וגם עתה אין לי שום צורך בך, הנה כי טעית, גבירתי.

בלה למי תגיד מלין? שרקת לי! (נותנת עליו בקולה.) בזה הרגע תגיד לי את אשר חפצת מֵעמדי.

אהרן (נבוך קצת:) הנה… הנה כי… לא חפצתי דבר! למה זה דבקת בי!

בלה כלום אני היא שדבקתי בך?

אהרן אל נא תרימי את קולך, בבקשה. אחי – הוא עוד יכול לבוא בכל רגע, ולא אחסר עוד דבר…

בלה מה לי ולאחיך? אחת אני שואלת, השרקת לי אם לא?

אהרן חי נפשי –

בלה שרקת או לא?

אהרן שרקתי… שרקתי… ואולם חוסי־נא עלי… זה אחי –

בלה מה לי ולו? – עתה הגד נא לי, במחילה מכבודך, מה אתה מבקש?

אהרן לא דבר. כה יתן לי אלהים וכה יוסיף – לא דבר… שרקתי, סתם… תקף עלי שממוני. אדרבא, תתבונני נא לספרי זה שבידי וּראי… את טיבה של רומית תדעי?

בלה ולוואי שלא אדע גם להבא.

אהרן ישמרך אלוהים. קללה היא. (מתוך כעס:) וכל זה לא בא לי אלא בשל אחי!

בלה ולוואי היה לי אח אשר כזה ולא הייתי נזקקת לו, לקאבּריט, לשיר ולרקוד בו.

אהרן (משליך את ספרו ממנו והלאה, רץ ומסתכל בה מתוך עליצות גדולה.) הו, הו! הרי זאת בּלה! זאת היפה, זאת החמודה, זאת המהוללת ב“כוכב הזהב”!

בלה אף אמנם בלה! מובטחתני בך שלא תוסיף עוד לשרוק לה בעד החלון!… לא לפי רוחה של בלה הוא.

אהרן (בהתפעלות תוססת.) את בֶּלה!

בלה ניחא לך שזאת בלה. לוּ נתקלת בה באיסטהרה שלנו!

אהרן איסטהרה זיזי! הֶאָח… אולי עוברת היא על־פני ביתנו? (ממהר לחלון. )

בלה היא מזמרת עכשיו. היא מזמרת בכל יום.

אהרן (נאנח.) יודע אנוכי, יודע… זה חודש ימים אשר לא דרכה כף־רגלי על סף הקאבּאריט. מן היום אשר שב אחי מחוץ לארץ והושיבני על־גבי ספרי־הלימוד.

בלה יישר כוחו! דרדק שכמוך – בבית הוא צריך לשבת ולא לשרוק בעד החלון לכל ריבה.

אהרן (מתחנן.) רק שריקה אחת, קטנה ולא יותר: פס־ס! פס־ס!

בלה (רוקעת בקצה רגלה הקטנה.) לא כלום! אני הולכת לי עתה. בפעם השניה, אם זה יעלה על דעתך, אחכה פה לאחיך.

אהרן ישמרני אלוהים!

בלה הייתי מחכה לו עתה – אלא שגם אנוכי, עוד עלי לזמר היום. (פונה ללכת, מחזירה אליו פניה וּמַתרה בו באצבע כלפי חטמה.) היזהר! (יוצאת החוצה.)

אהרן (מתוך העוויה ורקידה אל עבר הדלת הסגורה.) רק שריקה אחת, קטנה… פס־ס! פס־ס!… יעבור עלי מה! עוד היום אהיה שם… ב“כוכב הזהב”! (קורא אל עבר חדר־הבישול.) אלקה! כוס חמין, בזה הרגע! (מוציא איזה מטבעות, אחת אחת מתוך כיסי החזיָה.) עשרים אגורה, עוד עשרים… הרי עוד… אי! רק חמש־עשרה… חמישים וחמש בסך־הכל. הס! הנה כי – אי! פי! רק אסימון, בן חמש… ואני אמרתי – שקל הוא! אלקה, כוס חמין הבי לי! (ניגש אל ראי־הזכוכית הגדול, מסלסל בחתימת־שפמו.) ובכן, אהרן, לכרטיס־כניסה יספיק לך, ואולם כוס חמין הֱוֵה שותה כאן.

אֶלקה (מושיטה לו כוס תה על טס בעד דלת חדר־הבישול.) הואֶל וקח נא מידי את כוס החמין.

אהרן (מושך בה.) היגלי נא בכל הדָרֵך, אלקה!

אלקה הנח לי, הרי זה נופל לארץ…

אהרן (נוטל מידה את כוס התה, בידו השניה הוא מושכה לתוך החדר.) אני צריך לך, אֶלקה, וכפי שאני רואה, זקוקה גם אַת לי: סובי לאחוריך וארכוס לך את הסינור.

אלקה אעשה זאת בעצמי. אבקשך לקרוא לפנַי את המכתב אשר הובא לי זה עתה. בארנקי הוא. הריהו מונח על גבי המזנון.

אהרן בארנק?! (ממהר בצהלה לחדר־הבישול.)

אלקה (ניצבת כלפי הראי ומרכסת את הסינור לאחוריה.)

ד"ר חיוורין (בא בעד הדלת מבחוץ. הרי זה מלומד לבן־פנים. השכינה, אם כי בָּלה קצת, שרויה על פניו הנובלים. שפמו גזוז. הוא הולך וקרֵב אליה חרש, כמעט שמערים לה באזנה.) ערבא טבא, מרת אלקה.

אלקה (ניתרת מאצל הראי.) האדון הדוקטור! הוי, לא הרגשתי בו, בדוקטור, בהיכנסו. מי זה פתח לך, אדוני, את הדלת?

ד"ר חיוורין יש לי מפתח שלי, מיוחד, לדלת חדרי, (מראה בידו על חדרו לצד שמאל ולדלת מבחוץ.) חוץ מזה אין קול צעדי נשמע, חרישיים הם… בני־תורה כשהם הולכים – הרי הם הולכים – הרי הם הולכים על קצות אצבעותיהם. (מתקן את המשקפים על־גבי חטמו.) אין איש אתך פה, מרת אֶלקה?

אלקה אני, גם אהרן פה –

ד"ר חיוורין אהרן זה? – הנה כי לא אדע מה כוחו בשאר הדברים, ואולם ברומית אין כוחו גדול. אוי, אוי, שומע אנוכי בעד קירות חדרי את אשר הוא עושה לציזאר, רחמנא ליצלן, אינו משאיר בו מתום. בטח שמעת, מרת אֶלקה, משהו על דבר יוליוס קיסר? זה היה אחד מגיבורי העולם היותר גדולים. אהרן זה – הריהו האחד והיחידי העושה אתו כָּלה. (מבטו נתקל דרך אגב, ואולי לא דרך אגב בגַבה.) אולי ארכוס לה את הסינור?

אלקה למה זה אטריחך, אדוני הדוקטור?

ד"ר חיוורין אי… נעים לי עד מאוד… אדרבא… העיקר שלא תהיינה תחובות שם אותן הסיכיות המצויות בשמלות הנשים. קצרה קצת ראייתי. זה מבחן־הדוקטור שלי, הוא בילבל את מוחי, רציתי לומר, את עיני בילבל! זה מבחן־הדוקטור שלי וזאת הדיסֶרטאציה… דומני שאין כאן סיכיות. כמה זה נחמד! אין אני אוהב את הסיכיות במקום שאין צריכים להן.

אהרן (שב מתוך ריצה עם הארנק הפתוח.) הריהו! זה המכתב כאן הוא! וגם שקל… שקל כסף אחד – אף אותו מצאתי בארנק… רוצה אַת ואקראהו לפניך.

ד"ר חיוורין (נסוג להופעתו של אהרן קצת לאחור.) א… אי… היוצא מזה – לא קראת עוד את שופנהויאר כלל? חבל, חבל… סלחי לי, מרת אֶלקה – – (נכנס אל חדרו בדלת השניה מצד שמאל.)

אלקה מה שאל אותי הדוקטור?

אהרן הוא שאלך על דבר שופּנהויאר.

אֶלקה וכי מי הוא זה אותו שופנהויאר?

אהרן המקום ירחם עלינו – פסימיסטן הוא.

אֶלקה פסימיסטן – מהו?

אהרן הבה ואלחש לך לתוך האוזן. (גוחן על אזנה.) הַלוִי נא לי את שקל הכסף.

אֶלקה קרא באזני קודם את המכתב.

אהרן (קורא:) “אלקה שלי הטובה והחמודה. בובתי –”

אֶלקה (מוציאה מידו את המכתב.) ממנו הוא!

אהרן ממנו, ממנו… ואולם את השקל, אֶלקה, תַּלוִי לי עד יום המחרת, לא יאוחר! מחר נותן לי אפרים איזה סכום לקניית ספרים.

אֶלקה ובכן – תקנה לך ספרים.

אהרן אני מקבל כסף לספרים חדשים ואני ישנים אקנה. לעומת זאת, אֶלקה… את בֶּלה את מכירה? ואת איסטהרה? אדרבא, נסי־נא אַת, העיפי נא רגל קלה ונופפי־נא אותה אחת באווירו של עולם. הפליאי־נא מעט גם אַת לעשות.

אֶלקה הריני לוקחת ממך את כספי בחזרה.

אהרן ביום המחרת, מחר… את כוס החמין הזאת הגישי נא בטובך לאדון הדוקטור, לפילוסופוס. אני איני שותה. אַדיֶה! להתראות! אוֹריבוּאַר! צוּם וידֶרקוּקֶן![4] (יוצא. בפתח הדלת הוא נתקל בפיני, סגן־המלמד.) ויבוא – פיני! – אֶלקה – הרבי הולך! (אל פיני:) הואל נא ברוב חסדך וקרא נא באָזניה פתשגן־כתב אחד. כתב־יד משונה… חרבות ורמחים!

פיני לא יוכל היות!

אהרן המכתב מתחיל באלה הדברים: אֶלקה שלי הטובה והחמודה… בובתי! עמוק מזה לא יכולתי חתוֹר – להתראות! (יוצא.)

פיני (בדברים נוחים, אלא מתוך הוכחה.) לא פיללתי שתראי לו לדרדק זה את מכתבי.

אֶלקה ואני מנַין לי שזה מכתבך? מי כמוך יודע שאיני מוצאת את ידי ורגלי באלה הנקודות השחורות. הודות לאל: זה לי יותר מיֶרח ימים שאני שומעת לֶקח מפיך ועדיין לא למדתי צורת אלף. הנהו! קרא נא לי לכל הפחות אתה את מכתבך. (יושבת אתו לשולחן.)

פיני קודם כל דבר הייתי מבקשך להניח כאן, במקום הזה, את סידורך, אולי יבוא מי שהוא…

אלקה לוּ יהי כדבריך. (מניחה את הספר לפניהם.) אם כי למותר הוא. לא יבוא לכאן איש.

פיני ועתה הפכי נא בו. יהי הכל מוכן ומזומן לפנינו.

אלקה נעניתי לך גם בזה. (הופכת בסידור.) ועתה, קרא לי המכתב!

פיני (קורא) אֶלקה שלי הטובה והחמודה… (קורא בקושי) ב־ב –

אלקה (באה לעזרתו, בעל־פה.) בובתי! את כל זה כבר שמעתי – הלאה!

פיני (לאחר שנתקל בגבה.) אולי ארכוס לך את הסינור?

אֶלקה וכי מה? כלום הוּתַר שם שוב? (מתקנת.)

ד"ר חיוורין (בא מחדרו וספר עבה פתוח בידו:) אוי, אוי, ודאי שאני מפריע… (אל פיני:) אתה, אדוני, דומני שפדגוג אתה? רואה אַת, מרת אֶלקה, זה עתה עיינתי בכוונה בספרי־חקירה אחדים בנוגע לצעד חרישי וראי מה מצאתי: אריסטו, מחליטים חכמים הרבה: לא היו לו גלָדות מתחת לנעליו, בכדי שלא יהא נשמע מַהלך מחשבותיו, רציתי לומר – מַהלך רגליו. סוקרטס נפצע באחת מבהונות רגליו משום שהיו רגליו יחפות.

אֶלקה (מסתכלת בנעלי הד"ר חיוורין:) לפי מראה נעליך, אם נשפוט, הדוקטור, ודאי שהנך פילוסופוס מצוין.

פיני כה עקומות הן.

ד"ר חיוורין רגלי היא. מכיון שאני שָׂם עליה נעל, מיד היא מתעקמת, רגלי היא! הביטי, מרת אֶלקה, וראי את הכתוב כאן על דבר סנדליו של שפינוזה.

אֶלקה נקל לך לומר: הביטי! כלום יכולה אני בעיני אלה להביט?

ד"ר חיוורין וכיצד אַת רואה בסידורך?

אֶלקה אוי ואבוי, גם בסידורי איני רואה ולא כלום.

פיני היא מגששת בו.

ד"ר חיוורין אתה, אדוני, דומני שפדגוג אתה? ודאי גמרת חוק־לימודים במקצוע זה?

פיני כמובן. בואי, אֶלקה. בואי ונגמור בחדר־הבישול.

אֶלקה בבקשה. (קמה ויוצאת עם סידורה לחדר־הבישול.)

ד"ר חיוורין (נגרר אחרי פיני.)

פיני (מפנה אליו את פניו.) יסלח לי, אדוני הדוקטור… להורותה אני צריך.

ד"ר חיוורין (מתנצל.) אמנם כך, להורותה אתה צריך… להורותה… אולי תוכל ותגיד לי את שיטת ההוראה אשר בחרת לך למענה?

פיני הכול לפי הצורך… פעם בכה ופעם בכה…

ד"ר חיוורין (בעינים קמות מתמהון.) אוזני תצילנה! פעם בכה ופעם בכה! אי־פי! וכי כך עושה מורה פדגוג? מן הראוי הוא שתהיה לך דרך סלולה.

פיני לא בי האשם, אדוני, לא הורו לה עד עכשיו. עם נערה שבגרה, אדוני הדוקטור, אי אפשר אחרת. תינוקות של בית־רבן – שָאני. התינוק – יש טופחים לו לפעמים על כף־ידו.

ד"ר חיוורין ישן נושן, ישן!

פיני סוטרים לו בלחיו.

ד"ר חיוורין כבר אבד על כל זה כֶּלָח.

פיני מושכים אותו באוזנו.

ד"ר חיוורין כבר עבר זמנם של כל אלה.

פיני אף אמנם, עבר הזמן! אֶלקה זו, בלי עין הרע, בתולה היא שהגיעה לשנות –

ד"ר חיוורין לא הא, לא הא… אני לשיטת ההוראה נתכוונתי… זו שיטתך שאתה משתמש בה – היא־היא שנתיַשנה. ספר זה שנשאה אִתה בלכתה – למה הוא בא?

פיני הן זה סידורה.

ד"ר חיוורין אחת היא לי. אין צורך בזמננו בספרים. הרי היא “מַתחלת”, והמתחילים – אומר פֶסטאלוצי –

פיני מה לי ולפסטאלוצי? ראשית כל דבר נדמה לי שלא בן־עירנו הוא. אלמלי היה מקום־מושבו כאן, הייתי מכירוֹ. והשנית – אי אפשר לי בלא סידור!

ד"ר חיוורין אתה צריך לפַתחה תחילה. להעשיר את רוחה, להרחיב את חוג מבטה ונקודת ראותה –

פיני כָּבדו ממני הדברים…

ד"ר חיוורין מדוע?

פיני סבור אתה, אדוני הדוקטור, שמלמד לפניך, ואני רק סגן־מלמד אני ולא יותר.

ד"ר חיוורין (נבהל ממשמע אוזניו.) סגן־מלמד! מה בצע לה בסגן־מלמד? מה יתן לה ומה יוסיף לה סגן־מלמד? למלמד היא צריכה!

פיני המלמד בהאי שעתה עולה בדמים מרובים… ואֶלקה זו – אין ידה משֶגת.

ד"ר חיוורין מה שייך – אין ידה מַשגת? ונשף־המסכות שאני ואפרים פינקל עורכים בכאן – למה הוא בא? כל ההכנסה הרי היא לטובתם של אלה שנפשם חשקה בתורה. ישכרו לה מורה!

פיני סגן־מלמד יספיק לה לפי שעה… ואתה, אדוני, אל נא תעמוד לי לשטן… ואולי? אולי מלמד אתה, במחילה מכבודך? אין מַקשין על דוקטור של היום. אי־לזאת – ביקשתיך, חמול נא עלי ואל תקח ממני את אֶלקה! שמא גזירה היא מלפניך לקפח את פרנסתי, אוותר על “בתים” אחדים אחרים, הנני להמציאם לך. ואולם אֶלקה זו – מבין אתה? די לחכימא… חוץ מזה הרי היא מיטיבה קרוא במכתבים.

אלקה (קולה בא מחדר־הבישול.) פיני!

פיני (מתחנן.) אנא… יוצא לחדר־הבישול.

אפרים פינקל (בא מבחוץ ומושך אחריו את אהרן אחיו.)

ד"ר חיוורין בשלו. סגן־מלמד! אוי ואבוי להם למחנכים ולפדגוגים שלנו! מתאר אני לי את הצמח אשר יצמח לנו מאֶלקה זו לאחר שמסרוה לידי פיני.

פינקל באֶלקה שלנו אתה מדבר? חדל מזה! בן־פורת זה – (מראה על אהרן) – היו לו ויש לו גם עתה מורים מומחים. מה הועילו הם בתקנתם? התדע אֵי מצאתיו? בחור זה מצאתיו בקאבּאריט!

אהרן (משתמט מתחת ידו.) התחדל ממני אם לא? רק זה חסרתי, שיהא זה בא מהָרי הֶלווציה הנה. יעזוב שם את בית־מדרש־המדעים לאנחות ולא יתנני הָרֵם ראש.

פינקל אתן לך קאבּאריטין!

אהרן קאבּאריטין דווקא! לא ילד אנוכי ולא תחַוֶה לי דעה!

פינקל (מכהו לחי.) הרי לך!

אהרן (בורח מפניו מתוך התמרמרות רבה אל עבר השולחן השני.) אל הקאבריטין דווקא! (מחקה בכעסו הגדול את מחוללות הקאבריט, בהרימו רגל אחת באוויר ובקראו בחמתו:)

רִיבָה אֲנִי כְּמוֹ שֶׁנֶאֱמַר!

כָּךְ אַנְעִים שִׁיר וָזֶמֶר…

פינקל גל של עצמות אעשֶׂךָ! (רץ אחריו מסביב לשולחן.)

אהרן אל הקאבאריטין דווקא!

אַחַת הִיא הָרִיבָה –

וּבָחוּרִים לָהּ שִׁבְעָה!

(סובב עוד פעם לשולחן ונמלט אל חדר־הבישול.)

ד"ר חיוורין גם אתה פינקל? אי, אי? להכות אתה אומר? הפדגוגיה אסרה על זה מכבר.

פינקל אני כָּלה אעשה אתו! הריני נכנס אל אולם הרואים של “כוכב הזהב”, כדי להזמין שם את התזמורת בשביל נשפנו, לזה נשף־המסכות שלנו. כבר אני רוצה לחזור – והנה: נחש־נא ואמור־נא לי מי בא לקראתי? אהרן!

ד"ר חיוורין ואתה – סבור אתה שצדקת? לא כך, לא כך, פינקל. אין גוזרין עליו על אדם: פה תלך! רצונך לילך אל הקאבריט – בשם ה'! וכמו שאחיך הצעיר גורס: אל הקאבאריט דווקא. אלא מאי? אנחנו צריכים אנו להזדרז ולבוא ולהָתם ראשונה. אנחנו, שמן המתקדמים אנו, שבעלי תרבות אנו, מן הנחוץ שנבקיע לנו דרך אל “כוכב הזהב” כדי ליַפוֹתם שם ולשפר את רוחם.

פינקל (צוחק.) כמה נפלא! ואולם מה המעשה אשר תעשה שם? מה תועיל?

ד"ר חיוורין) נחרד קצת.) לא בעצמי. כמובן… אני עצמי לא אעשה כלום… עני אני מִמַעש… בשנינו הכתוב מדבר. טובים השניים מן האחד.

פינקל (בצחוק קל.) אנחנו יחד? לשם איזו תכלית?

ד"ר חיוורין תחילה נבוא שם… נמצא לנו עבודה.

פינקל מה? שמא נאריך שם את שמלותיהן של אלה?

ד"ר חיוורין חלילה לנו… (בהתענינות מרובה.) כלום קצרות הן?

פינקל אולי נבַער משם את מעט ניבול־הפה?

ד"ר חיוורין לא בבת־אחת, כמובן. היינו משאירים מזה משהו.

פינקל על חודו של סכין, האף אין זאת? אוי, אוי, חיוורין, הנה כי דברים בגוֹ…

ד"ר חיוורין (מתוך התמרמרות קלה.) כמעט שאי־אפשר לדבר אתך בלשון בני־אדם. אין אתה רוצה להבין שבכדי להכריע את מי שהוא, מן המוכרח הוא להשתמש בו באמצעי שמכוונים אותו כנגדנו. הַיינו: שמא חלית במחלת האבעבועות כמוני – מוטב! ואם אין – הַרכֵב לך אבעבועות ולא תצטרך לה למחלת האבעבועות. האמצעי האחד והיחידי כנגד האבעבועות הרי היא: הרכבת האבעבועות. זאת עצתי: הרכֵּב לך תיכף ומיד אבעבועות!

פינקל אלה תורותיך – ידעתין היטב!… ועתה הסכת ושמע: הספקתי הערב הרבה: התזמורת לנשף־המסכות שלנו – הרי היא כמונחת בקופסה. המנהל של “כוכב הזהב” בעצמו הבטיח לי את התזמורת מחצות הלילה עד אור הבוקר. וואוּ קומפּריני?1 התזמורת לאו מילתא זוטרתא היא! ובכן – אך ראֵה, ראה – כמעט ששכחתי לומר לך: זוכר אתה את העלמה זיס? איסטַהַרה זיס?

ד"ר חיוורין איסטהרה? איסטהרה זיס?… מי היא זאת? קצר־רואי אני – רציתי לומר: אמנם יפה הוא כוח זכרוני. אתה את העלמה זיס? איסטהרה זיס?

פינקל זו הסטודנטה בציריך… כלום לא תזכרנה?

ד"ר חיוורין זיס… הרי כך… כך. שמא תוסיף עוד משהו לשמה? רק משהו…

פינקל איסטהרה זיס! זו שהופיעה לפתע פתאום בציריך, בשכונה שלנו, בשכונת צעירינו שמרוסיה באו. על־פי־רוב היינו רואים אותה בהרצאותיו של הפרופסור טימור.

ד"ר חיוורין הרי כך! כך! הפרופיסור טימור… אותו אני זוכר היטב… גם את הרצאותיו אני זוכר. ואולם זו איסטהרה שלך – כמו בעד הערפל… ראֵה גם ראה. את הרצאותיו של אותו פרופיסור – אני מגידן לך על־פה, רובן ככולן. אך את האדם… האדם – יש אשר אני שוכחוֹ.

פינקל שחרחורת וקומה לה… לא ידענו אז ברור מי היא – יהודיה אם –

ד"ר חיוורין ערלית! ברור כשמש שערלית היא. אתה זוכר לך את אופן זכרתי…

פינקל ואני לא כן עמדי. זכורני: גם אז היו בני שכונתנו חולקים ביניהם על דבר איסטהרה זו. רבים מאתנו בטוחים היו שעבריה היא, ואחרים להיפך –

ד"ר חיוורין ערלית! ברור כשמש שערלית היא. אתה זכור לך את אופן הליכתה, גיזרתה, זה ראשה הזקוף ומבט עין־הנשר שלה… חלמא טבא חזיתָ – עבריה!

פינקל אלה הראָיות וההוכחות כמה הן מגוחכות… כל אותן המעלות שמנית – הרי הן מצויות גם אצל בת־ישראל. ואולם כמה משונים הם בריותיו של הקדוש־ברוך־הוא – כלפי חברינו כולם נתכוונתי. ידיעות בלתי־ברורות על דבר היותה לאיש, והיפרדה מעליו עוד בטרם באה אתו תחת צל קורת בית אחד, היו מגיעות לאוזנינו, על דבר זה היינו מתלחשים, רק זו מולדתה ועמה – אלה לא העסיקו את מוחנו ביותר. אמת היא – לפתע פתאום נעלמה ואיננה. איזה רוח כאילו בא ונשאה מציריך, בטרם שהספיק אחד מאתנו לשאול את פיה.

ד"ר חיוורין ואני מחזיק בדעתי: ערלית היא! מודה אני אמנם: מוחות חריפים יש לנו ליהודים, (מעיד בכל פעם על עצמו:) חכמים, חוקרים וכיוצא באלה… ואולם נשים, יקירי, נשים – הס מלהזכיר! הראית אותה?

פינקל בקאבּאריט היא. ב“כוכב הזהב”!

ד"ר חיוורין איסטהרה זיס?

פינקל נכנס אני אל האולם הגדול כדי לדבר אתו, עם המנהל. מבלי משים אני מעיף עיני בה, בזו המשוררת שעל פני הבימה. אלי! את הפנים הללו הן ראיתי… שואל אני את המנהל, אדם רצוץ וידוע־חולי, רק בעל פנים שעושים רושם. אני שואל: זו – מי היא? והוא: כוכבו של “כוכב הזהב”, איסטהרה היא, איסטהרה זיזי – היאך? זיזי? והתחיל מחייך ואומר לי: שעל הבימה היא קרויה זיזי, ואולם שמה האמיתי הוא זיס. התבין? זיס! זו חברתנו בפאקולטה לפילוסופיה.

ד"ר חיוורין מה אתה סח? היא – הָתם?… אלה עיניך – אולי כהו גם הן? (מסיר את משקפיו.) נסה־נא, אדרבא, ושים נא עליך את המשקפיים.

פינקל היא! היא! (בצחוק קל:) עתה, כמובן, לא אהיה עומד עוד על דעתי ביחס אליה, שבת־ישראל היא. בנות ישראל אינן רגילות במיני קפיצות כאלה. אלה הקפיצות למַטה. מבית־מדרש המדעים ליוֵן הקאבאריט.

ד"ר חיוורין מסכים! מסכים! הלא זה דברי מאז: בת־ישראל לא תהין, לא תעצור כוח… קשה לעצום עין ולקפוץ… הרי כך! ואולם נחזור נא לעניננו: ההתבוננת לשמלתה? אף שמלתה קצרה?

פינקל אוי, אוי, מה זה היה לך היום, חיוורין?!

ד"ר חיוורין לא נתכוונתי אלא לקיבורת זו שברגלה. הקיבורת תופסת מקום הגון בעולם המדע.

פינקל ד"ר חיוורין!

ד"ר חיוורין הריני חוזר על זה שאמרתי: איני מתכוון בשאלתי אלא לשם תכלית מדעית. התזכור עוד את הרצאותיו של הפרופסור וורטי על האשה, על בת מולדתו, בת הֶלווציה העלובה? זכור־נא את צערו של הזקן בשעת דרשוֹ על־אודות קיבוֹרותיה ושוקיה, רחמנא ליצלן. “דומה כאילו הן מהלכות על כלונסאות!” התחנן באוזנינו. “אפונה אם תמצאו גם אחת בכל עשרים ושנַים הפלכים. הרי היא הולכת ומתנוונת, בת הֶלווציה, הולכת ומצטמקת, הולכת ובטֵלה!” כילה הזקן את דבריו ונאנק דום.

פינקל וכי מה אתה סבור, בשביל בן הֶלווציה אמיתי הרי זו הופעה מעציבה ביותר. דיגיניראציה במלוא מובן המילה. (מתוך חיוך קל.) הנה כי משום זה אני מתיימר בכבודָן של אחיותינו נ"י. שלנו: ברוך ה', רובן טובות־מראה הן ומלאות בלי עין הרע. הלחיים! הסנטר הכפול! –

ד"ר חיוורין ו… ו… אמנם יש להן רב. (שולח ידו לעבר חדר־הבישול.) אֶלקה זו – לא אפתח פי לשטן, כלום אין זה אוצר?

פינקל (צוחק.) אוי, אוי, לוּ פָגע בה הפרופיסור וורטי שלנו הזקן, לוּ מצָאָה בין הררי האלף, על כפיים היה נושאה.

ד"ר חיוורין היה מושיבה על גבי הקתדרה לראוָה.

(דפיקה מבחוץ. הדלת נפתחת ועל מפתן החדר מופיעה אשה צעירה עוטה מעיל כהה ארוך. היא צופה ממנה והלאה ואל פני החדר כולו. חופשיה בתנועותיה, ודבריה מתוך שחוק קל וסקרנות קלה ביותר.)

פינקל וד"ר חיוורין (נרתעים לאחור לאחר שהכירוה. זה לימין וזה לשמאל.) איסטהרה זיס!

איסטהרה ערבא טבא! (משפילה קצת קולה.) לא תעיתי, כנראה. (ניגשת בצעדים בטוחים אל פינקל.) שמך הוא פינקל, האף אין זאת? אפרים פינקל – כך אמר לי מר שפרן, זה האימפריסאריוֹ שלנו. הוא־הוא שמסר לי את כתובתך הנה. נשף־מסכות אתה עורך?

פינקל לטובת –

איסטהרה (נכנסת לתוך דבריו.) אחת היא לי. הנני לעזור לך בכל אשר אוּכל. גם אזמין את להקת המשחקים והמשחקות שלנו שימשכו אחריהם קהל רב.

פינקל (מתוך הכרת תודה:) אָ!

איסטהרה להודיע על־אודותינו ברבים אין כל צורך. על־אודותינו נוהגים שלא להודיע. הדבר יעשה לו כנפיים גם בלאו הכי ויבואו… בשל איסטהרה זיזי כשהיא לעצמה – יבואוץ

ד"ר חיוורין אנו בטוחים, אָ, אנו בטוחים!

איסטהרה (מתבוננת בו בד"ר חיוורין איזה רגעים דומם.) אותך, מר פינקל, אני עוד זוכרת מן הימים ההם, מבית־מדרש־המדעים. (אל הד"ר:) אך אתה, אדוני –

ד"ר חיוורין (מתוך קידה.) ד"ר חיוורין.

איסטהרה עוד קמעה כוף את ראשך, שהֵה עוד מעט – הנה היא! זאת הקרחת שלך בכל הדרה! כבר עמדת למבחן הד"ר?

ד"ר חיוורין השנה.

איסטהרה הדיסרטאציה שלך ודאי נדפסה כבר?

ד"ר חיוורין אתי היא.

איסטהרה אולי תתננה לי לזמן־מה?

ד"ר חיוורין בחפץ־לב. (ממהר אל חדרו.)

איסטהרה (מתבוננת בפינקל זמן מה.) מר פינקל! רואה אנוכי, מר פינקל; זו ביאתי אליך הֵנה – לא לרצון היא לך.

פינקל (תמוה.) מרת זיס!… חוץ מזה – נשף־המסכות – הרי הוא נערך לדבר שבצדקה, ואין אני רשאי לוותר –

איסטהרה על שאנסוניטה! (קרבה אליו ביותר.) מר פינקל, אולי מותר לי לטפוח לך קצת על גבך?

פינקל (פונה, באופן לא ניכר כמעט, הצידה.) תסלח לי הגברת…

איסטהרה אלה תולדות שאנסוניטה! מתפרצת פתאום אל תוך ביתו של איש זר לה מתמול שלשום, ונטפלת לו בלי שום טענות ומענות.

פינקל מרת זיס!…

איסטהרה (בקול מצוֶה.) זיזי! השם אשר על המודעות! – איסטהרה זיזי! (בשינוי הקול.) אולי תגיד לי, אדוני הצעיר, למה זה היית כה כרוך אחרַי שם בציריך? מצאתי אז חן בעיניך, באותם הימים?…

פינקל (נזכר בנשכחות.) בימים ההם… ובציריך של אז… בציריך שלפני איזה שנים… כשהופעת בשכונתנו פתאום, כה מזהירה, נאה וכה מחרישה. אנחנו – אם כי לא הכרנוך, היינו מעלים אותך על שפתינו תמיד… שמך נודע לנו מרשימת הסטודנטים.

איסטהרה (בקול בכייני מעוּשה.) אמנם כך הוא, כך… תינוקת שכמוני, תַּמה וכה פותה שגלתה למקום תורה, לציריך, כדי לשמוע בקול חכמים וגדולים, ונפלתי לתוך חבורת סטודנטים שלא גרעו עין ממני, סבבונו, כיתרוני… הן כפשׂע היה ביני ובין –… כמעט שנכשלתי באחד מכם… אתה בעצמך, מר פינקל, כרוך היית אחרַי יותר מדי. לא אחת ולא שתים נתקלת בבהונות רגלי… אוי, אוי, אלה היבלות שלי העלובות!

פינקל הנה כי הופעת לנו לפתע פתאום, הופעת ושקעת כאותו מיתיאור החולף וחומק בו־ברגע. הוי, לולא מיהרת כה ללכת, לוּ נשארת שם אתנו.

איסטהרה אתכם שם? לשבת שם אתכם, על ספסלו של בית־המדרש, עם עט־העופרת ועם המחברת בתוך היד, לתלות זוג עיני עֵגל באותו זקן בטלן שעל־יד הקתדרה, שָמוֹע ורָשוֹם את כל הלהג הרב?… לא למעני, יקירי, כל זה לא למעני הוא. כמה זמנים כבר עברו עליך במקום ההוא, מר פינקל?

פינקל רק סימסטר אחד עוד חסר לי – האחרון.

איסטהרה ואני נמלטתי על נפשי לפני גמרי שם את הראשון… וראה גם ראה: הרי אנו עומדים כאן זה מול זה ואין אנו יודעים מי קנה חכמה יותר?… דומה שאיסטהרה זיזי!

פינקל (מניד לה בראשו.) מה עלה בידך?… הוי, לוּ רק לא מצאתיך שם היום בקלקלתך… על פני אותם קרשים, קרשי הטינגל־טאנגל…2

איסטהרה (מתלקחת לדבריו, מרימה בכעסה את שולי מעילה ומורידתם מיד לארץ.) הרי כך! לא מצאתי שם הערב חן בעיניך? לא כל־שהוא? אנחנו עוד נראה… איסטהרה זיזי עוד תתפרץ באחד הימים בלבוש המכלולים שלה האמיתי לבין כתלי האוניברסיטה… נשבעתי! אם לא אמשוך אחרי את האודיטוריה כולה אל הקאבאריט! (בשאט־נפש.) הטרם הכַּרתים, את כל אלה הבאים להתם ומתדקטרים, אלה הצמאים והשואפים למדע… הוי, מי שלא יודע מה יהא בסופם של אלה… אל הקאבאריט – לכל הרוחות שבעולם!

ד"ר חיוורין (שב מחדרו ומחברת לא־מכורכת בידיו.) צרורה היתה במלתחתי.

איסטהרה (נוטלת מתוך חטיפה את ספרו מידו.) ראה, זה חדש! דיסרטאציה חדשה מאת הפילוסופוס החדש, הד"ר חיוורין! (מעלעלת במחברת.) נראה נא על מה הזיע אידיוט זה. (מושיטה לצד הד"ר חיוורין קצה רגלה החשופה.) הרי לך חצי הרגל – ואתה סלח לי על לשוני הנקיה… (היא קוראת מעל שער המחברת:) “גבינת שוויץ ביחס לקיבתה של אירופה”. – הוא אשר אמרתי!

ד"ר חיוורין (משַׂקר באחת מעיניו לפינקל.) ההתבוננת אל רגלה?

איסטהרה והיצירה הפילוסופית הזאת הרי היא נפוֹצה באיזה מאות ביבליותיקות שעל־יד בתי־המדרש, זאת היצירה על דבר הגבינה השוויצאית. ומי כותבה? משלנו דווקא, יהודי!

פינקל מה? משלנו? יהודיה אַת?

ד"ר חיוורין יהודיה?

איסטהרה (מסתכלת בם רגע, מתוך קלות־ראש מעושה.) ערלית אנוכי! – החביבה עליך ערלית, מר פינקל?

פינקל (מסתכל בה, מחריש.)

ד"ר חיוורין (מאיץ בו.) אמור לה: כן! מהר לומר לה: כן!

פינקל (לא שמע את דבריו. אל איסטהרה:) ערלית סתם –לא איכפת לי, ואולם – זו הערלית מן הקאבאריט…

איסטהרה שמעתי! ואתה, אדוני הדוקטור, מה תגיד אתה?

ד"ר חיוורין אני? מה שייך… אדרבא ואדרבא…

איסטהרה מה־טוב, הו מה־טוב, שלא מאס בי גם זה… ובכן, להווי ידוע לכם, שערלית אנוכי. ערלית דווקא, ערלית מכף־רגל ועד ראש. ואתם, אם אתם רוצים שנשף־המסכות יעלה בידכם, הרי אתם נזקקים לה, לזו הערלית מן הקאבאריט. עוד מחר בערב, אדוני, עליך לבוא אל מעוני הפרטי, כדי לסדר שם את כל הענין. (היא פונה ללכת ומחזירה את פניה.) שמא נחוצים לך מיני תלבושת בשביל אילו מכרות? שלח אלי את מי שהוא ואבחר מבין אלה שישנם תחת ידי.

ד"ר חיוורין אבוא נא גם אני…

איסטהרה (מתאפקת שלא לצחוק.) בוא, בוא!

אהרן (בא מחדר־הבישול, רואה את איסטהרה. בהתפעלות ובתמהון גם יחד:) זיזי!

איסטהרה (מפנה אליו את ראשה, מאדימה קצת, מסתכלת בו כשואלת:) מה טיבו של נער זה?

אהרן (קרב אליה, מקיש רגל ברגל ומשתחווה לה.) אהרן פינקל! אורח, אם לא תדִירִי, אך שכיח ב“כוכב הזהב”. אהרן! אהרן פינקל!

איסטהרה פינקל? (מבטה תועה פעם על פינקל.) אהרן פינקל? מאוד ינעם לי.

פינקל (אל אהרן, מלא חימה:) צא מזה! צא כרגע!

איסטהרה (נשתנתה בין־רגע.) הוֹ, הו! אחיך הוא! יישאר נא פה. הישאר!

אהרן מוצא שפתיך אשמור.

אֶלקה וּפיני (נועצים ראשיהם בפתח הדלת ומציצים לפנים החדר.)

פינקל (משפיל מעט את קולו, בחימה כבושה:) שים לך זאת על לב… עוד אספיק לך קאבאריטין ו“כוכבי זהב”!

איסטהרה (מלבינה מתוך כעס:) מה? מה?

פינקל גם שאנסוניטות אספיק לך!

איסטהרה (בהתרגשות עצומה ביותר.) לא לפי כבודך הן?! – אי! אם בשאנסוניטה הכתוב מדבר – תֵאוֹרנה נא עיניכם! (היא משליכה מעליה את מעילה, נשארת בשמלת מחוללת קצרה, משובצת זהב ואבנים יקרות נוצצות.)

פינקל (אל אחיו.) צא מזה, כרגע!

איסטהרה לא, כי פה תהיה! עמוד פה! פה עמוֹד, אהרן! אתם אדונַי – שמא רוצה מי מכם ללכת – בבקשה!

ד"ר חיוורין (מניע מתוך הנאה מרובה בכתפיו ומשפשף יד ביד.) אני פה אהיה.

פינקל זכור לך את זה, אהרן!

איסטהרה היה לא תהיה!, אהרן! בוא אלי הֵנה! חיש! אולי תשיר אתי, אהרן, “מאותם” השירים, הן תדע? ואולי נרקוד קמעה? יין! בקבוק יין לוּ היה לי כאן!

ד"ר חיוורין משהו עוד נמצא אתי, במלתחה. עוד נשאר לי מדרכי.

איסטהרה ולמה אתה מַחשה, גולם? הָביאה!

ד"ר חיוורין (ממהר אל חדרו.)

אלקה אביא גם גביעים. (ממהרת לחדר־הבישול.)

איסטהרה (קוראת אחריה.) כוסות! כוסות, הביאו לנו! אני ראיתיך מעל הבימה, מר פינקל… בשעה ששרתי, ראיתיך והכרתיך… היודע אתה, מר פינקל, בשעה שאתה מעקם את חוטמך, פניך משתנים תכלית שינוי, חוט של שטוּת מתוח לך אז על פניך. (לוקחת בחטיפה את בקבוק היין מיד ד"ר חיוורין ואת הכוס מיד אֶלקה.) אמנם כוס! (מוזגת לתוכה את היין.) הרי כך, כך… (שותה.)

פינקל (לאהרן:) צא מזה!

איסטהרה שתה גם אתה, אהרן! (מדיחה במעט יין את הכוס וממלאה אותה בשביל אהרן.)

אהרן (שותה.) לחיים!

איסטהרה גם אתם, שתו גם אתם קמעה. בכדי להסתכל בפני שושנת־חמד כמוני, צריך אדם להריק משהו מן האדום האדום הזה אל קרבו… (היא מוזגת ושותה בעצמה.) הדוקטור! זאת שמלתי – מהי בעיניך? מהרה, הגידה!

ד"ר חיוורין יפה! יפה עד מאוד, מראה כהן!

איסטהרה מה? מה?

ד"ר חיוורין נפלא אמרתי, פילומֶנה3 ממש, אי, אי… קליאופאטרה! צפיחית בדבש! טשו־טשו־לופ־טשו4!

איסטהרה אוי, אוי, רירו היורד… ימחה־נא לכל הפחות את הריר בזוויות השפתים!

פינקל (לאהרן:) צא!

איסטהרה (בעיניים נוצצות, אל אהרן.) הו, בוא הנה, איש צעיר, את שירה החדש של זיזי שמא תדע?

אהרן (קורא בהטעמה ובהתלהבות:)

אֲנִי מֵאֵלֶה אֲנִי, הַשּׁוֹתוֹת יֵינָן

מִתּוֹךְ שִׁיר וּמְחוֹל פֶּרֶא –

וְאִם שְׁנַת בַּלֵּיל לֹא אֵדַע –

חֲלוֹם בְּהָקִיץ אֶרְאֶה!

איסטהרה יפה! ואת הריקוד?

אהרן (תוחב את אצבעותיו מבין בתי־השחי ויוצא במחול.)

איסטהרה יפה! יפה! (היא מתחילה סובבת במחול־פרא קודח. עומדת פתאום.) את מעילי! הבו לי מעילי! כי הנה רוח קרה מנשבת לי מהָתם… (מראה באצבע אל פינקל.) ב־ר־ר…

אהרן (מגיש לה את המעיל ותולהו בכתפיה.)

איסטהרה (ממתינה. הפסקה קצרה.) מה? אין אף אחד מלַווני?

פינקל (ניגש אליה ומשתחווה לה באופן נימוסי, אם כי בקרירות.)

איסטהרה מֶרסי בּיאֶן![9] איחרת אדוני, את המועד.

( דפיקה קלה בדלת מבחוץ.)

ד"ר חיוורין (קרב אליה הוא.) אמצא נא חן בעיניך… (מושיט לה את ידו ללוותה.)

איסטהרה (נסוגה קצת לאחור.) לא! לא! אותך אני ירֵאה… מסית ומדיח שכמוֹתך! לנסות את לבי אתה חפץ!.. כוף נא, אדוני, את ראשך, קמעה, וּשׁחֵה, שׁחֵה מעט.

ד"ר חיוורין (מוריד את ראשו). בחפץ־לב.

איסטהרה הנֵה! הקָרַחת כולה! פלח גבינה גדול וחָלָק. (מטה אוזן לדפיקות התכופות שבדלת.) נשבעתי, הרי זה מנהלנו. שַפרן הוא, ולא אחר!

פינקל (ממהר ופותח את הדלת.)

שפרן (אדם מדוכא בעל גב עקום, עם פנים עדינים וחיווים. נכנס כשהוא נשען על מטהו). ערבא טבא. (לאט־לאט, לצד איסטהרה:) הנה כי כאן אַת…

איסטהרה כאשר עיניך רואות.

שפרן מרת זיס…

איסטהרה זיזי! אל תירא שפרן, קרא: זיזי!

שפרן) בת־צחוק של קורת־רוח עוברת על דל שפתיו). אומ־הו…) מתבונן סביב־סביב). זה הבית – אין הוא מוצא חן בעיני.

פינקל) מתוך צחוק קל). צר לי מאוד, אדוני המנהל. וכי בשל מה?

שפרן אלה הטאפיטין שבכתלים… אין הם מוצאים חן בעיני, גם אלה הפרחים –

איסטהרה) בהתפעלות.) מאה ועשרים שנה תחיה, שפרן!

שפרן אוהב פרחים אתה, מר פינקל… ובכלל – בעל־מידות טובות אתה… הרי זה ניכר. אלינו אינך בא?

אהרן (ממהר אליו.) אנוכי, מר שפרן, אני בא אליכם תמיד.

שפרן (מניף עליו את מטהו.) גש הלאה! הנה כי כך נוהגים בבתי־המשפחה ההגונים. הגדולים שבמשפחה יושבים באוהל, ואת הילדים שולחים אל הקאבאריטין.

אהרן אני מוחה כנגד דבריך, אדוני, אני מוחה בכל עוז.

איסטהרה (שמה אצבע על שפתיה. אל אהרן:) הס! – מה דעתך, שפרן, עליו – מראה על הד"ר חיוורין – על הדוקטור? אל נא תמהר להשיב… אתה התבונן אליו תחילה.

שפרן הדוקטור? –

ד"ר חיוורין ד"ר לפילוסופיה.

שפרן (קרב אל הד"ר ומטה אותו קצת הצידה.) אתה, אדוני הד"ר, אם איני טועה… אתה אולי תוכל להופיע לפני הקהל הבא אלינו במשהו מעֵין, מעֵין… התבין? מעין איזה פרק… קטע כל שהוא משל טראקטאט פילוסופי –

ד"ר חיוורין אף אמנם, אלא… הנה כי…

שפרן (משסעהו בדבריו.) אם עילג אתה והנך מגמגם קמעה בדבריך, לא יעמוד לך הדבר לשטן… אין זה מזיק לפילוסופיה כל־עיקר, להיפך! הרי זה מוסיף לה לוויַת חן… ועתה זיזי, אולי נלך? אני רוצה עוד לשתות משהו.

איסטהרה (מגישה לו הבקבוק.) שתה יין.

שפרן (נוטלו מידה ומסתכל בו.) החותמת הזאת – אינני שותה. בואי. את התזמורת, מר פינקל, הבטחתי לך, כבר. ואולי… מתחרט אתה?

פינקל אינני רשאי.

איסטהרה בוא אלי מחר, מר פינקל, כמדובר. זו הפרוגראמה והתלבושת. הדבר יעלה בידכם, אל תדאג. ובכן שלום! (יוצאת לאחר שהשתחוו לה כולם, אחריה יוצא שפרן.)

ד"ר חיוורין להתראות! להתראות! גם אני בא, מחברי הוועד המתעסק אנוכי. (מלַוָם וסוגר אחריהם הדלת.)

אהרן (נותן עין יוקדת באחיו וסר לחדרו, אֶלקה שבה לחדר־הבישול לאחר שלקחה אִתה את הכוסות. פינקל סר לחדרו.)

פיני (ניגש אל הד"ר חיוורין העומד עוד כלפי הדלת שסגר.) יסלח לי, אדוני הדוקטור –

ד"ר חיוורין (כניעור משינה, מַפנה אליו את ראשו.)

פיני הייתי מבקשך, אדוני, לגמול לי חסד: אולי תוכל להמליץ עלי ולהשתדל בעדי אצל זו. (מראה על זו ההולכת.)

ד"ר חיוורין אצל מי?

פיני אצל זו… אצל זיזי זו… שמא לא תדע עוד קרוא בסידור ונזקקת לסגן־מלמד…

ד"ר חיוורין מה? אצל זיזי? אי לך סגן־מלמד עלוב שכמוֹתך, אתה עם הא"ב שלך? הן היא ערלית!

פיני (ידיו נופלות, כמדבר לנפשו מתוך רוח מדוכא וצער.) ערלית!


המסך


 

המערכה השניה    🔗

(חדר־אורחים במעון איסטהרה זיס. משמאל – דלת לשאר החדרים. מימין – חדר־התלבושת. ביַרכתֵי החדר, מצד ימין, דלת החוצה. בקיר שכלפי הרואים – שני חלונות אל הרחוב. לפנות ערב.)

שפרן (יושב בכורסה, כשהוא גומע מתוך כוס קהווה שחורה. קול פעמון נשמע. הוא קם וקורא אל הדלת בצד שמאל:) בֶּלָה!

בֶּלָה (מופיעה בדלת הפתוחה.) מה־לך, שפרן?

שפרן מעט מן הרוּם החריף שמא יש לך? – ראי נא, ראי, כיצד אַת נוהגת בם בקלפים. תְנים לי! ואַת לכי ופתחי את הדלת. מצלצלים. (נוטל מיָדה את הקלפים בידו הפנויה ויוצא לצד שמאל.)

בלה (פותחת את הדלת.)

אהרן (נכנס מבחוץ, אי־בטוח, אך צוהל.)

בלה אתה?!

אהרן (מסתכל בה. עוד הוא נפחד קצת, מחייך אליה מתוך סקרנות מרובה.) את הגבֶרת בֶּלה לא פיללתי כאן למצוא. גם אַת תגורי פה?

בלה שמע־נא אתה, הדרדק! פה גרה איסטהרה. ופה לא יכירך מקומך… בעיני איסטהרה לא ימצא הדבר חן!

אהרן אני… הן אל זיזי אני בא! היא, היא, שהזמינה אותי לכאן, אתמול.

בלה מה? פנֵה־נא קצת לצדדים. עוד פעם! עוד! עוד! (מתבוננת בו בחשד.) אותך? (מציגה לו כיסא באמצע החדר.) עלֵה־נא, מהר ועלֵה!

אהרן (מטפס ועומד על הכיסא.) את כל אשר תצַוויני – אעשה.

בלה ובכן – זיזי היא שהזמינתך אליה הנה? (צוחקת.) הֶאָח, הו, האח! (קוראת לחבריה בצד שמאל.) בואו, חברים וראו!

(משחקים ומשחקות מ“כוכב הזהב” באים מן החדר הסמוך. זה קלָפיו אתו. הם עומדים מסביב לאהרן.)

אהרן אולי אוּכל ואֵרד, מרת בלה?

בלה לא, כי פה תעמוד! (אל חבריה:) הריהו שואל לה, לזיזי הוא שואל.

האחד הנה כי כן!

השני קטן ואולם לא חֵרֵש ולא שוטה.

השלישי (צובטו לאחוריו.)

אהרן (מפנה ראשו לאחוריו.)

הרביעית (צובטת אותו בו ברגע מלפניו.)

אהרן (מחזיר פניו לכאן. אך בזה הרגע צבטו לו ממקום אחר.)

בלה חברַי, מכיוָן שעלה קטן זה לגדוּלה, נשיר לו מעט במקהלה! (מוחאה כף ושרה בלוויַת החבורה כולה:)

עַל הָהָר הָרָם

וּבְתוֹךְ יְרַקְרַק שָׂדֶה –

דַּרְדָּק עוֹמֵד תָּם

וְשׁוֹטוֹ בְתוֹךְ יָדוֹ! –

אהרן הניחו לי ואֵרד – ואם אין, מעל לראשכם אקפוץ.

בלה לא, יקירי, רק על הכיסא תעמוד, ועד אשר תבוא זיזי. (קול צלצול.) הנה היא באה! (פותחת הדלת.)

איסטהרה (נכנסת, פושטת את מעיל־הסתיו שלה, היא לבושה שמלת־בית פשוטה וארוכה.) מה יש? מה יש? הו הו, אהרן פינקל. למה זה תעמוד על הכיסא? (כולם מחייכים, אם כי תמהים הם קצת.)

אהרן גזירה היא.

איסטהרה (לא תעצור בעד צחוקה.) נ־נא! (מאיימת על חבריה:) עוד תבואו על שכרכם. רד, אהרן, רדה.

אהרן (ברדתו, מתחטא בקול בכייני קצת.) זאת עמידתי על הכיסא לא נחשבה בעיני, רק זה השיר אשר שרו לכבודי.

איסטהרה גם שרו לך בשירים!

בלה אמנם, אליך, זיזי! ואני אמרתי… טעות היתה עמנו, חברַי! (אל אהרן:) יסלח לי, אדוני הצעיר.

איסטהרה אין בכך כלום, חביבי… כלום לא כך הוא, אהרן? טוב־טוב שלא אירע כל זה לאחיך… עוד מעט ויבוא גם הוא הנה.

אהרן אחי? אוי, אוי… לאחי אל נא תחלקו את כל הכבוד הזה… ואל תענו לו בשירים, בשם ה'! דבר זה לא יעשה עליו רושם טוב.

איסטהרה אתה, אהרן, דבר היותך פה אתנו, אף זה לא ימצא חן בעיניו. איך שיהיה – הכירו נא זה את זה ולכו לכם אל החדר השני. (פונה אליהם:) אני הזמנתיכם לכאן, ידידַי – כבר אתם יודעים לשם מה? באלה הימים ייערך כאן נשף־מסכות לטובת איזה מוסד של צדקה, והייתי מבקשת אתכם להשתתף בו בכל אשר תוכלו.

שפרן (נראה בפתח הדלת.)

איסטהרה שפרן! הנה גם אתה פה, עם כוס הרוּם, שהשחירה ממעט הקהווה, ביד אחת, ועם הקלפים בשניה.

שפרן אף הוא כאן! (מתמרמר עליו על אהרן:) צא, צא, השובב!

אהרן (ממהר וניצב מאחורי איסטהרה.)

איסטהרה הנח לו, שפרן.

שפרן את מקלי! את המקל הבו לי!

איסטהרה לאט לך, שפרן, עם הנער, אחרי שבא בצל קורתי. אני היא שהזמנתיהו.

שפרן את התינוק הזה? אי, זיזי, זיזי… צוֹדה אַת נפשות ילדים מבית אחים צנועים… זה אחיו – מצח רחב לו, ואולם יוֹלדאי5. – יש לי דבר אליך, איסטהרה. מי מכם מקבל מידי את הקלפים?

אהרן (מאחורי איסטהרה.) אנוכי.

בלה שלי היו הקלפים לכתחילה. (נוטלת אותם מיד שפרן.)

אהרן אולי נעשה שותפות?

בלה (אל איסטהרה.) השמעת? ואני אמרתי “תם” הוא…

איסטהרה ואולם אח יש לזה, זה אחיו “תם” הוא ביותר.

אהרן (נעצב.) זה אחי, זה אחי… חוסו נא עליו ועשו נא אותו לאיש. לאדם מן הישוב.

בלה (לאהרן.) טול את הקלפים ולך אחרי! (הם יוצאים לצד שמאל, חוץ משפרן ואיסטהרה.)

איסטהרה עתה הגד לי את אשר אתה מבקש?

שפרן אותך! – רוצה אני אמנם לעשות אותך בת־אדם שמן הישוב… עלם זה בעצם, מי הוא?

איסטהרה אחיו של בן־אדם.

שפרן בן־אדם שלא עשאוהו עוד לאדם?

איסטהרה (שולבת ידיה לאחורי קָדקדה, עיניה צופות למרחק.) אפרים פינקל! את האיש הזה עשות לאיש? לא קלה המלאכה… אנסה… אתה אמור־נא לי סוף־סוף את אשר חפצת לומר לי, תיכף ומיד, עוד מעט ולא יהיה לי פנאי.

שפרן הנה יש בדעתי לעשות אותך לבת־אדם מן הישוב, כלומר לערלית.

איסטהרה ראה, זה חדש! אחת אמרתי ולא אוסיף: איני הולכת למוסקבה, ואת הכומר שלך – איני רוצה לדעתו!

שפרן כמה אַת משונה, חי נפשי! הטלגרמה אתי היא… כל־כך פוצרים בך.

איסטהרה אחת היא לי! גם פה איני חסרה כלום, ואיני צריכה לה לתעודת־טבילה כל־עיקר.

שפרן מי מן האמנים העברים אינו מצטייד בפתקה נחוצה בצאתו לדרך?

איסטהרה שפרן!

שפרן חיים שפרן.

איסטהרה יֶפים שפרן! פֶליקס שפרן! פֶליציאן ועוד. מנֵה עוד!

שפרן (מחפש בכיס בגדו.) אך רגע המתיני לי… הריני מוציאן, את תעודות־הטבילה שלי.

איסטהרה יהיה לך אשר לך! משומד זקן שכמוֹתך! – ראֵה, ראֵה, הנה כי משומד אתה! הישאר נא רגע על עָמדך, אך רגע, רוצה אני להסתכל בך – – כמעט שלא ניכר כלום. קלסתר־פנים כמו אצל שאר האנשים. כַּד הוינַא טַליא6 מאמינה הייתי שהמשומד, המשומד… אמוֹר לי באמת, בשעה שמראים לך חוּמש – כלום אתה יכול קרוֹא בו?

שפרן הבי לי חוּמש הֵנה, אדרבא! לא אפתח פה לשטן, ודאי גם מטמון זה נתגלגל לבין ספריך.

איסטהרה מצטערת, (מכה כף אל כף.) חוּמש! מי יתן לי בזה חוּמש! נסה־נא ואמור: נשמת כל חַי!

שפרן נשמת כל הַי.

איסטהרה משומד! כמו שהנני בת־ישראל – משומד! האם לא תוכל באמת? חַי!

שפרן הַי!

איסטהרה חַי! חַי! חַי!

שפרן הַי! הַי!

איסטהרה שוב וֶהיֵה יהודי, לשונך תסוב לך אזי בפיך באופן אחר לגמרי. בשל מה הולכים בני־אדם ומתמכרים לשמד?

שפרן האחד לגלות הוא צריך אל המקומות שבת־ישראל כמוך אינה רשאית לבוא.

איסטהרה למקומות שאיני רוצה בם. למה לי מוסקבה?

שפרן כלום יש לך ברירה?

איסטהרה אם כן… בשל זכות־ישיבה הולך לו בן־אדם לטבילה… במשומד כזה אל תדבר.

שפרן ויש אשר יטבול האחד – משום שחשקה נפשו בתורה.

איסטהרה (אוטמת אוזניה.) הרף! ממני הרף, יודעת אנוכי מה טיבו של עוּבּר זה. הוי כמה הם מאוסים עלי, אלה החושקים בתורה ומטמאים את נפשם עליה.

שפרן ויש האחד אשר דבק בערלית לאהבה אותה –

איסטהרה (בהתפעלות בלתי־צפויה.) אֶת הערלית! (גם זה לא ימצא פתאום חן בעיניה.) אי… אי… ואולם המתן לי מעט קט… היאך אתה אומר? בערלית? הנה כי גם זה לא יָשַר בעיני. אלא, יש לעיין קצת בדבר… שפרן – מה תגיד, שפרן, לערלית שכמוני?

שפרן (מתבונן אליה כמתחנן.) כה יתן לי אלוהים וכה יוסיף… אם רק תחפצי – ואַת ערלית להתפאר!

(מצלצלים, שפרן פותח את הדלת מבחוץ.)

פינקל (נכנס.) ערבא טבא.

שפרן ערבא.

איסטהרה (באה לקראתו בפנים מאירים.) ערבא טבא, מר פינקל! כבר אתם מכירים זה את זה? התדע לך, שפרן, חיים שפרן, – מר פינקל, חברי הוא לאוניברסיטה. מר חיים שפרן – גם הוא, בן הנהו למשפחה הגונה ומיוחדת ועתה –

שפרן אימפריסאריוֹ הנני –

איסטהרה לסָפֵק אמנים סָפֵק מבַלי־עולם… אָה, על מר שפרן אפשר לסמוך, הוא אם יטפל ויערוך פרוגראמה באיזה שאנסון, כדאי הוא שתבוא ותראה.

שפרן הגיע הזמן. מלומד הנסיון אנוכי… הוי, הוי, וכי למי אנו עמלים אם לא בשבילכם, בשביל בני־הנעורים, בשביל זו סָלתּה ושַמנה של החֶברה… הסליחה, כבן־עירנו אתה וכמעט שלא ראיתיך עוד אצלנו… ב“כוכב הזהב”, כמובן.

איסטהרה מה אתה סח! הרי הוא מבלה שם את הלילות כימים. מדי לילה ולילה. אך אתמול מעל הבימה ראיתי את מר פינקל. מה תגיד אתה, מר שפרן? לא יָשרה בעיני פינקל זו השירה האחרונה אשר אני שרה. “השירה של השאנסוניטה”!

פינקל מה עולה על דעתך, מרת זיס?

איסטהרה הרי כך! זו שירתי האחרונה – לא שמע אותה עד הסוף והלך לו באמצע.

שפרן אי, אי, מר פינקל… טירוני אתה לגבי כל אלה הדברים. (נזכר ומדקלם בלשון מדברת גדולות את ראשית השיר:) “אני מאלה אני, השותות יינן מתוך שיר ומחול פרא”!

איסטהרה (מסתכלת בו בפינקל וקוראת וכאילו מדברת זאת לו:)

אֲנִי מֵאֵלֶּה אֲנִי הַסּוֹבְאוֹת יֵינָן מִתּוֹךְ שִׁיר וּמָחוֹל פֶּרֶא;

וְאִם שְׁנָת בַּלֵּיל לֹא אֵדָע – חֲלוֹם בְּהָקִיץ אֶרְאֶה.

אֲנִי מֵאֵלֶּה שֶׁעֵינֵיהֶן פְּקוּחוֹת וּפָתוּחַ סְגוֹר לְבָבָן;

מַזָּלִי – אִם מָרוֹם מִמֶּנִּי, תְּנוּ וְאֶחְבֹּק אָבֶן.


אֲנִי מֵאֵלֶּה שֶׁקּוֹל שִׁירָן בְּחוּצוֹת נִשְׁמַע וּצְחוֹקָן בְּרֹאשׁ הוֹמִיּוֹת,

וְאִם אֵבְךְ – בְּסֵתֶר אֵבְךְ, בְּחוֹרִים וּבְזָוִיוֹת…

מֵאֵלֶּה הִנְנִי הַפּוֹרְעוֹת חֹק וּמוּסָר בִּשְׁאָט בְּנֶפֶשׁ זְעוּמָה.

לְזָרִים אֵתֵּן כֹּל – וּבְיָדִי אֵין מְאוּמָה.


אֲנִי מֵאֵלֶּה אֲשֶׁר לְקָרְבָּן עוֹלוֹת וְאֵינָן יוֹדְעוֹת לָמָּה;

מֵאֵלֶּה שֶׁאֵינָן מוֹצְאוֹת מָקוֹם לְכַף רַגְלָן עַל אֲדָמָה…

מֵאֵלֶּה הִנְנִי הַקּוֹרְאוֹת אָח לַזָר, מִכּוֹסָן יֵשְׁתְּ כְּחָתְן;

מֵאֵלֶּה שֶׁחַיֵּיהֶן קְצָרִים וְכֹה בּוֹדְדוֹת בְּמִיתָתָן.

שפרן (לוחש לעצמו:) הַפלֵא וָפלא…

פינקל (מודה לה אף הוא בהתפעלות.) הו, הו, מרת זיס!

איסטהרה (נכנסת לתוך דבריו) הא לך! רק לבעבור הרעימך! הנה כי לא ימצא השיר הזה חן בעיניך, ולכן אגידוֹ לך ואגידוֹ עד אם יֵצא מאפך… כך דרכי תמיד!

פינקל (אין בפיו מלה מרוב רגשותיו בו.) מרת זיס!

איסטהרה ואולם עתה אחדל. עתה מכיוָן שבאת בצל קורתי ובשביל ענין כל־כך חשוב: נזכרת – מדוע לא שלחת את מי שהוא הנה? השמלות הרי הן מוכנות.

פינקל עוד לא היתה בזה הנערה? בוודאי תבוא.

איסטהרה עתה, מר פינקל, הֱוֵה מתעסק רק בהפצת הכרטיסים. לכל יתר הדברים נדאג אנחנו; הנה הזמנתי אלי הֵנה את להקתנו כולה. גם אתה, שפרן, תעזור לנו.

(מצלצלים.)

ד"ר חיוורין (בא בדלת הפתוחה, משתחווה.)

איסטהרה אתה הוא הדוקטור! דוקטור חיוורין, זה הערב של יום אתמול – כמעט שנשתכח מלבי.

(לשפרן:) ובכן, זה נשף המסכות – – (מַטה אותו הצידה ומסיחה אתו על דבר הנשף.)

ד"ר חיוורין (אל פינקל:) האם איחרתי משהו?

פינקל זה עתה דיקלמה. הו, כמה נפלא!

ד"ר חיוורין (בביטול גמור, ברמזו על איסטהרה.) בשמלתה זו? אי… תמול! תמול בערב… אַי! אַי!

איסטהרה הדוקטור! הדוקטור! זו הדיסרטאציה שלך – אַיָּה? חמָסי עליך! הנה שכחתי לקחתה אתמול אתי, ואתה לא הזכרתני.

ד"ר חיוורין את חֶטאי אני מזכיר. מחמת זה הבאתי לך הפעם שתים… כלומר: שני אֶכסמפלרים. לא יכולתי סלוח לי את זה כל הלילה. הא כיצד? הלכת לך בידים ריקות… ואולם אם נעיין קצת בדבר – לא בי האשם, מרת זיס… לפתע פתאום נתבלבלו כל חושי בי, ואַת, אַת כמעט שהיית בעוכרי… כל זמן שהיית עומדת במעילך היה הכל נחמד, אלא לאחר שהשלכת מעליך את המעיל… היה גם כן נחמד, היה נחמד עוד יותר… אלא שנתבלבלו חושי בי. אנשי המדע – יש להם טבע מגוּנה: דעתם מתבלבלת עליהם –

איסטהרה למראה פני ערלית?

ד"ר חיוורין כך.

איסטהרה ועוד איזה ערלית!

ד"ר חיוורין כך.

איסטהרה ונוסף לזה, זה הלבוש!

ד"ר חיוורין אַי! אַי! אַי!

איסטהרה מה היה מראי אתמול, הדוקטור?

ד"ר חיוורין נפלא! פילוֹמֶנה ממש… אי, אי… קליאופטרה! דובשניה. טשו־טשו־לופ־טשו!

איסטהרה אתה אולי תגיד לי מה פרושו של טשו־טשו־לופ־טשו?

ד"ר חיוורין הרי זה טשו־טשו־לופ־טשו – סתם. כלומר – מלה… לא מלה אמנם, אלא סתם טשוטשולופטשו! איש המדעים אם ניתקו מלין מפיו הרי הוא פולט סתם הברות… אדרבא, הגידי לי מה טעמה של קאלאמאטיא?7 כלום אַת יודעת? אני, למשל, משתמש לפעמים במימרא זו, ואת פירושה הנכון טרם אדע גם אני.

איסטהרה קאלאמַטיה? חכה נא לי מעט קט… חכה־נא, חכה… זו הדיסרטאציה שלך – הייתי קוראת לה קַאלאמַטיה… תנֵנה לי הנה!

ד"ר חיוורין הרי לך שתים.

איסטהרה אחת לשבתות ולימים טובים ואחת לימי חול?

ד"ר חיוורין אמור אמרתי: אולי יבואו ויגנבו ממך את האֶכּסמפלר האחד, או שמא יקחו ממך על־מנת להשיב ולא ישיבו. והיה האֶכּסמפלר השני לך לפליטה… בבקשה!

איסטהרה אחד יספיק לי! (מביטה על שער הספר.) הנה “הגבינה”! – זוהי! (נותנת ליד שפרן.) קח ולֵך. עד היות הערב יהיה אצלך. ואתה מר פינקל? אתה אומר כבר ללכת? לא אתן לך! עוד נתיָעץ על אודות איזו קטנות. חוץ מזה, שב כאן אתנו מעט.

שפרן (לאחר שהתבונן אל שער הספר, מתוך חיוך ניכר ביותר.) אולי כדאי הוא לקחת שם מידיהם את הקלפים ולהקריא להם את הדיסרטאציה של הדוקטור?

איסטהרה אף אמנם! דומני שהד"ר עצמו לא יתנגד לזה ויקריא אותה באוזנינו. לך, והצג־נא אותו לפני הללו…

ד"ר חיוורין (שבע־רצון.) לפני אלה שם, משלכם?..

איסטהרה “משלנו”! “משלנו”! (קורצת לו באחת מעיניה ובתנועה של עגבים. פונה אל שפרן:) הושיבהו־נא על־יד בֶּלה. היא לא תחסר, והוא יהא נהנה.

שפרן על יד בֶּלה יושב כבר הדרדק.

איסטהרה (נזכרת.) הרי כך! פינקל הצעיר… גרשהו נא משם והושב במקומו את הדוקטור.

ד"ר חיוורין תשואות־חן! (יוצא בלוויית שפרן לצד שמאל.)

פינקל (בהבעה של אי־רצון על פניו:) כאן הוא, אהרן? בין אלה…

איסטהרה במשך הזמן אמשוך גם אותך אל בִּצָה זו, ראה תראה… (בעליצות מסותרה:) וכמה שהנך זך־נפֶש, טהָר־רוח ועָדין, עָדין ביותר, יותר יסיתני בך יִצרי. היֹה לא תהיה, מר פינקל! אני לא אחדל ממך, לא ארפה, לא אניח את טרפי מפי!

פינקל ואני – הוי, כמה הייתי רוצה להוציאך מכאן, מרת זיס!

איסטהרה לאן? לאיזה מרחב היית רוצה להוציאני?

פינקל אל החֶברה. אל חברת בני־האדם.

איסטהרה כבר הייתי שם – והנה – (מעווה את פניה) – זה ריחה… מכיוָן שאני נזכרת בו – לאטום את נחירי אני צריכה ולָגוֹף חלונות ודלתים כדי שלא יפרוץ הריח פנימה. היכן הוא מקום חנייתה של זו החֶברה אשר אמרת?

פינקל בכל אשר תחפצי, רק לא כאן… שם במקום שבני־אדם עמלים, לוחמים, יוצרים, שם במקום שהולכים ומתהווים, הולכים ונארגים חיים של עבודה פוריה ושל אהבה.

איסטהרה הו, הו, מגבב אתה כל־כך הרבה בבת־אחת… לאט־לאט לוּ פירשת במעלותיה של זו החֶברה, והייתי מכחישתן אחת־אחת. ואולם – קיצורו של דבר: למי תגיד מִלין? אני – הרי אני באה מהָתם… הבה לי את ידך, אחי, מכיר אני בך בצווארונך ובחַפתיך הצחורים שעל ידיך… מה חדשות באו וַיֶאתָיוּן שם במחנה? אני, כידוע לך, זה לא כבר אשר עזבתיו, אלא דומה שכאילו שתיתי לשָכרה. פשוט בתכלית הפשטות. הטבעתי כל רגש שהיה מקשרני עוד למחנה בכוס היין. ועתה הנה עלה אד על כל זה שעבר, נבלע וכמעט שאיננו. אני זוכרת רק משהו, וכמו מבעד לערפל. רואה אני עוד, ואם כי באופן מטושטש ביותר – חברה זו של בני־אדם שאתה דוגל בה, והם מטפחים ומגדלים שם את כרֵסָם… אפרים פינקל! אתה שָׂא מעליהם את ראשם, לבם, ידיהם ורגליהם, קח ותן את כל אלה על כף־מאזנים אחת, ואת כרֵסָם קח ותן אותה על הכף השניה, ישאו נא לעיניך כל אלה יחד, – מי מהם יכריע, מר פינקל?

פינקל הוי, כי טובעת אַת, טובעת אַת, איסטהרה!

איסטהרה אני טובעת? (בהתרגשות.) אף אמנם! טבוֹע עמוֹק־עמוֹק – המוצא היחידי שנשאר לו לאדם אשר שאר־רוח לו, על אדמות. ואתה, אדוני, עדיין אתה עומד מגבוה וניבט אלינו מרוּמך למטה, אל יושבי חושך וצלמוות? שמא נחוץ לך כיסא? עלֵה, עלֵה בבקשה! זה אתה עמד עליו אהרון אחיך, והתחנן, התחנן מלפנינו לרדת. הוא רצה לרדת… עלם נחמד הוא! אקרא לו ויבוא.

פינקל לא, לא… לא אוכל דַברוֹ פה לשלום… כאן הוא? אהה, כי אין לו עוד, לנער זה כל תקווה.

איסטהרה אל נא, אל נא “תבַכֶּה”.

פינקל מי פילל לו… מי פילל? אף אמנם חטאתי בנפש הנער הזה… לא היתה לי שום רשות ללכת לחוץ־לארץ. הורים, אם הם הולכים לעולמם בדמי ימיהם, בנם הבכור – בבית הוא צריך להישאר!

איסטהרה הוריך מתו?

פינקל אבינו מת זה כבר. בה בשנה שגמרתי חוק לימודי בבית־הספר התיכוני מתה עלינו אמנו. אני אמנם הייתי פוסח על שני הסעיפים: האסע ואולי לא אסע כלל?

איסטהרה לאן היית רוצה לנסוע?

פינקל ללמוד תורה. ואולם לא היתה לי כל רשות. הָלוֹך לחוץ־לארץ ועָזוֹב פה לאנחות אח צעיר באין מודע וגואל… אך עתה אני רואה, כמה לא טוב עשיתי!

איסטהרה וכאן? לישב כאן וללמוד?

פינקל כאן? אני יהודי אני, מרת זיס, ובמקומות הללו –

איסטהרה (בקור־רוח מעוּשה.) אכן, יהודי אתה. יהודי… ולהמיר קצת את הדת? אתם, הרי אתם נוהגים במקרים כאלה להמיר את דתכם.

פינקל מי? אַת כוונתך ודאי לאלה – לאלה היחידים המעטים שנזקקים לו לאותו כתב… (בשחוק קל.) לא אכחד, כל כך להוט אחרי התורה לא הייתי.

איסטהרה (בתוכחה מעוּשה.) ותטוש את האחיך הנער ותלך לנוע לחוץ־לארץ?

פינקל אחרת לא יכולתי, משום… משום שכָּלתה נפשי לתורה.

איסטהרה (סוקרת בו רצינית.) האם אמת הדבר שבני־אדם – יש אשר יחשקו בתורה בכל לבם?

פינקל אך אמת הדבר, מרת זיס… אני – לא היתה לי שום כוונה אחרת, אני רק חפצתי דעַת, חָקור והָבֵן, הָבֵן משהו… כאותו עוף הפורש אָרבּות כנפיו ונוסק למרום, לתכלת השמים. (בשחוק קל.) כלום זה מחייב את העוף להיגזר לשמָד?

איסטהרה אפרים פינקל! מה יעשה העוף שדבק בה, תוך כדי טיסתו למרומים, לאהבה אֶת –

פינקל את החבצלת שעל שפת נהר שוטף?

איסטהרה לא הָא! לא הא!

פינקל זמורה בלב הארז הרם?

איסטהרה לא הא! לא הא!

פינקל בת עבים צחורה בלב הרקיע הכחול?

איסטהרה לא הא… מה יעשה העוף שמתוך תעופתו דבקה נפשו בערלית?

פינקל (בשחוק קל.) הרי זה דבר שאי־אפשר.

איסטהרה נניח!

פינקל (מתבונן אליה מתוך ישוב־הדעת והגות־לב עצובה.) ערלית? הרי זה עסק ביש…

איסטהרה (כמשסעה אותו בדברים.) כלום הוא ממיר את דתו, זה העוף? אמוֹר מיד: הן או לאו?

פינקל (מתוך רגש פנימי, חרישי וחם.) איסטהרה! – אַתּ… לו בת־ישראל אַת, איסטהרה.

איסטהרה מה? מה? (בהתרגשות רצינית ומעושה כאחת:) האם לא תָּמיר את דתך… גם לא בשביל ערלית כמוני?! (ניתרת ממקומה.)

פינקל כלום אוּכל? יהודי שכמוני, עם זֶפת זו שבראשי ועיני עורב כאלה, עם זה החרטום העקום ועם שארי ודמי הנוזל בעורקַי?… אי, אי, רק יצחקו לי ולא יותר. גוי – כדי לעורר צחוק… לעומת זאת, אַת – עם קלסתר פנַיךְ – לָך לא יקשֶה הדבר.

איסטהרה מה אתה זומם לה לערלית?.. מחשבות תחרוֹש? היֹה לא תהיה!) כקוראת לעזרה:) בואי הנה, בֶּלה – חיש!

בֶּלה (באה, אחריה נגרר הד"ר חיוורין, קצת בגילופין:) הקראת לי, איסטהרה?

איסטהרה קֶשֶר! קשר! – זה האיש, בֶּלה, הרי הוא מתנכל לנו, להוציאנו אל “החֶברה” הוא אומר!.. – שמא אַת רוצה, בּלה? הגידי, אולי תחפצי בוא אל החברה?

ד"ר חיוורין למאי? אנחנו נבוא לגור אתכם פה, ב“כוכב הזהב”. לא אצטרך לקחת אתי אפילו את ספרי־החקירה שלי… הרי אני יודעָם על־פה. יכול אני להכין מדי ערב בערבו הרצאה לא גדולה ביותר על־אודות אפלטון, קאנט והֶגֶל ועל־אודותי אני.

בלה עד שאתה עושה כל אלה, עליך עוד לגמור היום את הדיסרטאציה.

פינקל (אל איסטהרה בשאלה על בֶלה:) חבֶרתֵּך – עבריה היא?

איסטהרה זה אַפֵּך, בלה, הוא היה בעוכרַיך… (אל פינקל:) ואף־על־פי־כן ערלות אנחנו פה כולנו! ערלות שהגיעו לפרקן. המירו את דתכם, רבותי, וּזכו בנו! גשי אלי הֵנה, בלה.

בלה (ניגשת אליה.)

איסטהרה (חובקת לה.) התבונן נא, פינקל, לריבה זו… כלום ישנה שם אחת בין בנות־החברה שלך אשר תדמה לה במקצת? מכירה אני בבחורות שלכם הגדולות, אלו פרות הבשן, עגלות־מַרבק אלה עם פימותיהן עלֵי כֶסֶל. פי! וזו שלי – לא ריבה היא כי אם צעצוע. אתה התבונן בה היטב: זה צווארה, זו ידה, פני־החן הללו, קלילוּת של גוויה זו, ועל כל אלה מבטה, מבט העין הלזה! ואני עצמי – לא מן הזיבורית אני. לא מן השתים שנקנות בפרוטה.

שפרן (בא אף הוא מן החדר, כשהוא לוגם מכוס הקהווה. הדיסרטאציה של הד"ר חיוורין מתחת לבית־שחיו.)

איסטהרה הנה גם הוא, שפרן! מה טוב! זה הצר והאויב, מר פינקל זה, הרי הוא מדבר על לבי לעזוב את הקאבאריט, הוא מבטיחני לקחת אותי לאשה ולהכניסני אל החברה, לבין בני־המעלה… מה תגיד אתה, שפרן, אולי טובה העצה?

שפרן להינשא לו?

איסטהרה זאת לא זאת… דבר זה מן הנמנע הוא לכתחילה, אחרי שאני ערלית… מי שחפץ בי – להמיר את דתו הוא צריך. עיקר הדבר הריהו הקאבאריט. זה הקוץ שבאַליָה, השטן המקטרג! אילולא הוא – ואולי אלך לי באמת?

שפרן אנחנו לא ניתן לך ללכת.

איסטהרה אי! (מבטה נופל על פינקל מבלי שתרגיש בזה עצמה:) לוּ אך תקָפַני משהו ומשָכַני להָתם, אל החֶברה!

שפרן (מלה במלה:) אנחנו לא ניתן לך.

איסטהרה דבר־מה שמא יתרחש – אותך, בֶּלה, אתי אקח. (מחבקת לה.) אוי, אוי, מה זה היה לך בלה? מראה־פנים כה עייף לך, ועיניך, –

בלה ראשי, איסטהרה, ראשי סחרחר…

איסטהרה חשה אַת בראשך, (ממשמשת במצחה,) בשל־מה?

בלה (מראה באצבע על הד"ר חיוורין.) בשל הדיסרטאציה שלו… ראשי סובב עלי כגלגל.

איסטהרה שמע־נא, אתה הדוקטור, לאט לך עם נערותי שלי המתוקות… אל נא תמלא את מוחן של אלו בגבינה זו שלך אשר בהֶלווציה!

ד"ר חיוורין אהה, מרת זיזי, אכן אמת הדבר… העמקתי כאן ביותר.

איסטהרה היש לך עוד הרבה לגמור?

שפרן8 עוד יותר מן החצי.

איסטהרה אם כן, בוא גם אתה, פינקל, ננסה נא לסתור את דעותיו של הד"ר, ויואיל־נא להגן עליהן מחדש. אַת, בּלה, לא תוכלי שמוע זאת עד הסוף. מוחך רופף הוא ביותר. טוב שתלכי אל חדר־התלבושת ותבחרי שם עוד איזה שמלות לנשף מסכות. עוד מעט ויבואו לקחתן.

שפרן (עוצר בעד פינקל. אל איסטהרה וחיוורין:) לכו לכם, אנחנו באים אחריכם.

איסטהרה (שוהה עוד רגע. מתוך שחוק קל אל שפרן, באַיימה עליו באצבע:) ראֵה, ראה, שפרן, אל תדבר שטות! (יוצאת בלוויַת ד"ר חיוורין.)

בלה (יוצאת לצד ימין.)

שפרן (קודר. אל פינקל:) הנה שכחתי – זה שמך, מהו?

פינקל פינקל.

שפרן מר פינקל, אולי לא תלך בדלת זו כי אם בזו? (מראה לו על הדלת כלפי החוץ.)

פינקל (מתאושש ממבוכתו הקלה ומחייך.) כמה זה נפלא… סלח לי, אדוני, וכי מי גרה כאן?

שפרן איסטהרה!… אך אתה אל תגד לה שאני מגרשך מזה… אני הוא הרוצה להיפטר ממך.

פינקל מר שפרן? אם איני טועה.

שפרן (בהתמרמרות שפרצה החוצה:) שפרן! שפרן! אתה אומר להדיחה. להדיח את איסטהרה!

פינקל להדיח?

שפרן להוציא אותה מן השאנטאן9 אתה חפץ?

פינקל הוי, לוּ רק עלה הדבר בידי!

שפרן (נרגז:) מר פינקל –

קול איסטהרה (בא מן החדר השני:) את הדיסרטאציה!

שפרן (עונה כמעט בגערה לצד שמאל:) תיכף ומיד! (אל פינקל:) זאב־ערבות שכמוך. רוצה אתה לשאת כבשה מן העדר – שׂא! קח את אשר תקח, אך את איסטהרה הניחה לי!

פינקל לךָ?

שפרן לשאנטאן. לא למעני אני מבקש… אם כי אסטניס אנוכי ומפונק כמוך… (מתחנן.) מר פינקל, אל נא תקח מעלינו את עטרת־ראשנו, את נחמתנו האחת.

פינקל (בא שוב במבוכה:) אני? הנה כי לא אָבין דבר, מר שפרן…

שפרן לא תבין… בוא ואגיד לך. (הוא קרב אליו ומדגדג אותו לפתע במקום הלב, ברגע בלתי־צפוי. פינקל נכפף לנגיעת ידו של שפרן.) למי תגיד מִלין? איסטהרה – היא תישמע לך, ואולם לא אני. גם אם תבטיח לי שם גב ישר, חי נפשי, שאיני הולך אתך להָתם… ואתה עצמך – סבור אתה שתֵשב שם זמן רב בחוגי החברה שלך? סוף־סוף יעשו לך מעשה מכוער – ועתיד אתה להתגנב ולבוא אלינו הֵנה.

פינקל היֹה לא תהיה!

שפרן משהו ימשוך אותך לכאן. והכוח המושך – התדע לך מי הוא? אלו האיסטהרות הן. אמנם, אלו האיסטהרות – רק בחלום ראינון… אלא שנתעים בשווא להאמין שכאן הן. הפנינים מקומן התהום. והשאנטאן – תהום הוא בזעיר־אנפין. אל האיסטהרות הללו באים בלי שום כוונות ובלי פניָה כל שהיא מגוּנה. אלה האיסטהרות – מן הנחוץ הוא למצוא אותן ביֵאושָן. נואשות וצוהלות. צהלה זו שבאה לאחר יאוש. והשתיה – היא צריכה להיות כדת, והרינה היא צריכה להישמע, וצריכות גם לרקוד קמעה – (מדגדגו שוב לפתע פתאום.)

קול איסטהרה (משמאל.) את הדיסרטאציה!

שפרן הנני אליכם! (יוצא מצד שמאל.)

פינקל (מלווהו במבטי עיניו. פונה פתאום ללכת. נפגש עם אֶלקה ופיני בפתח.) גם אתם כאן?

אֶלקה עלי לקחת את המלבושים.

פינקל הרי כך, כך, המלבושים! ואתה פיני, מה לכהן?…

פיני לסייע לה קמעה… מלבד זאת חפצתי לָבוֹר לי איזו שמלה גם בשבילי.

פינקל בשבילך?

אֶלקה אל נשף־המסכות הוא אומר ללכת.

פינקל ובשמלת אשה דווקא? מלמד בשמלה?

פיני לא מלמד אני, רק סגן־מלמד, רחמנא ליצלן.

פינקל אי, אלה הם דברים בעלמא, פיני. עָנָו אתה ביותר. מובטחני בך שתעבור בשלום על איזה פרשה בחוּמש ותמצא ידיך ורגליך בפירוש רש"י, האף אין זאת?

פיני מה שייך…

פינקל וחוץ מזה… מלמד אתה, מלמד!

פיני (בסקרנות:) במה אתה מכיר?

פינקל מבטך זה המלַמדי, הוא העונה בך… יעזרך ה'! ובכן, אתם תקחו אתכם את צרור השמלות. יפה! ואנא חכו־נא פה, בוודאי יֵצא מי שהוא אליכם ותקבלו מידו את הכל. שמא ישאלכם מי שהוא על־אודותי, אִמרו שדבר נחוץ לי בבית. (יוצא החוצה.)

אֶלקה אוי, אוי, כמה יפה כאן! ואולם כפי שאני רואה, אנו יכולים לעמוד בכאן זמן רב. קרא נא למי שהוא ויֵצא אלינו.

פיני למה? יהיו אשר יהיו. הם שמה, ואנחנו פה. אלה הם ריחות חריפים שאני קולט אל קרבי. בשָׂמים הם, נכאת וצרִי ולוט…

אֶלקה מה נועיל אם נשב פה עוד? לֵך וקרא לו לאחד מהם.

פיני מה החיפזון? אולי יש את נפשך לקרוא קצת בסידור? עד שאנו עומדים בכאן לבדנו… נשב נא! (הוא מוציא מתחת למדיו את הסידור ויושב אתה לשולחן:) קָמַץ־אָלֶף –

אהרן (בא כחתף משמאל.) אָ־אָ־אָ! ראו והיתָּמָהוּ. אֶלקה ופיני! ברוכים היושבים!

פיני גם אתה כאן!

אהרן פיני, כמה אתה נחמד, חי נפשי! אתה אמור לי, כיצד התעוּך רגליך לכאן?

פיני עם אֶלקה באתי.

אהרן ועם סידורה! (רוצה לחטוף את הספר מעל השולחן.)

פיני ראֵה, אף ראֵה, אהרן, כמה צרה עינך בנו, שאינך נותן לנו ללמוד, לא בביתכם ולא הכא. אמרי אֶלקה: פַּתָּח ב' –

אהרן בַּ! – מצא מקום לתורה! האח, הנה בֶּלה!

בלה (באה מימין עם צרור שמלות גדול. תמֵהה למראה הפנים החדשות:) מה יש?

פיני ואֶלקה (קמים ממקומותיהם.)

אהרן אתכבד נא להציג לפניך – זאת היא אֶלקה – לא תדע צורת אלף, וזהו פיני! בעצמו ובכבודו. (מוציא מיָדו בחטיפה את החוטרה10.) וזוהי החוטרה שלו!

בלה אתם ודאי באתם לשֵם השמלות? הנה הצרור האחד, את הצרור השני תואילו ותצררו אתם, בבקשה, בחדר־התלבושת.

אֶלקה ופיני (פונים כבר ללכת לצד שמאל.)

בלה אולי אעזור על־יֶדכם.

פיני למה? אין כל צורך. אני רק את הסידור חפצתי ואת החוטרה.

אהרן (מכה בידו על הסידור.) לא, ידידי! עד שאתם צוררים שם את החפצים, אעסוק פה אנוכי במלאכת־הקודש. אלמַד אִתָּה פרק בסידור. בֶּלה! גשי אלי הנה, בֶּלה, אל השולחן. ואתם – חיש להָתם, אל צרור השמלות!

אֶלקה ופיני (יוצאים לשמאל.)

בלה (ממהרת אל השולחן.) מה טיבו של ספר זה? הנה ידעתי… כבר ראיתיו. ואולם זה שבידך – מה זה?

אהרן (מרים את החוטרה עָל.) זהו העיקר! התמצית! – כך אומר פיני. סוד התורה כולה אינו מצטמצם אלא בעיקר זה. זאת החוטרה – הרי היא מדַדה על־פני דפי הסידור כבכרמו של אבא ומוצאת כל אות בו. רוצה אַת באָלף? הרי אָלף! שמא תחפצי בבֵית – הרי בֵית! הכל־בכל־מכל־כל!

איסטהרה (באה כשהיא צוחקת משמאל.) אך זאת היא דיסרטאציה! – פינקל! פינקל איננו?

אהרן) בפחד מעוּשה.) כלום היה פה אחי? (קורא לצד ימין:) אֶלקה ופיני!

אֶלקה ופיני) באים.)

איסטהרה לצרורי הבגדים? היכן הוא מר פינקל?

אֶלקה היה נחפז ללכת, הביתה הלך.

פיני מחכה לו שם הדוקטור, הד"ר חיוורין.

ד"ר חיוורין (בא מצד ימין.)

פיני הביטו, כאן הוא! הרי אתה ממתין לו שם, למר פינקל!

ד"ר חיוורין אמת זו מוטלת בספק. גוזמה היא! הנני פה גם בגוף וגם בנשמה. (מתבונן אל סביבותיו.) דומני שהנני פה… היָרדת, לפחות, אל כל עומקם של הדברים, מרת זיס? ואני דעתי – שזה הרוּם, זה הרוּם שלך שהוספת בכל פעם אל כוס מַשקי – חריף הוא יותר מדי. כמדומה לי שדלגת על דף אחד.

אהרן (טופח לו על גבו.) טעות היא עמך, ידידי, לא דילגת, אלא להיפך, קראת דף אחד פעמיים.

שפרן (בא אחריהם אף הוא, עומד על המפתן.)

איסטהרה אתם לכו לכם עם צרור השמלות. ואמרו לו למר פינקל, שיבוא אלי הנה תיכף ומיד. ואם אין, ידאג נא בעצמו לנשף־המסכות. היטב חרה לו, כנראה, שערלית אנוכי ושאם רוצים בי נזקקים למי־שמד. (לכל הנמצאים בחדר:) זה עתה נמלט, ואולם שוב ישוב, ויימלט מחדש עד שיתפתה סוף־סוף… בשביל ערלית שכמוני יעשנה. אִמרוּ זאת לו.

שפרן הנה כי הלך לו אמנם, זה איש־“החֶברה”… בן־מקשיב.

איסטהרה (מפנה אליו את ראשה.) שפרן, אתה הוא שגירַשתוֹ מכאן?

שפרן אנוכי.

איסטהרה זהו כבר יותר מדי…

שפרן יותר מדי? מלחמה תהיה, איסטהרה. בדם אחצה. איני נותן לך ללכת!

איסטהרה (פניה מחווירים.) מה זה היה לך, שפרן… כלום כל זה אַתה… ברצינות?

שפרן (מתמרמר.) ברצינות! ברצינות!

איסטהרה את זאת לא אוהַב!

שפרן (פונה ללכת.)

איסטהרה הישאר. מכיוָן שהגיע עד כדי כך, עוד נחליף בזה מעט דברים.

פיני (קרב אליה קצת חרד מן הצד. מדבר אליה מתוך לחישה ואי־בטחה:) הנה כי… הייתי… אי־אי…

איסטהרה מה יש?

פיני אולי תואילי, לרגע אחד קטן הצידה… אַת, אֶלקה, רדי לך עם צרור הבגדים, הנני אחריך עם הצרור השני.

אֶלקה (יוצאת עם צרור הבגדים החוצה.)

איסטהרה (סרה עם פיני לראש הבימה לצד ימין.) מה יש?

פיני (עומד לידה משמאל.) הנה כי – בזה הרגע… כפי ששמעתי… אלה דבריך בנוגע למי־השמד הללו… מכיוָן שאַת רוצה בזה דווקא – נעניתי לך בזה.

איסטהרה אתה?! מי אתה!

פיני (נבהל משאלת־פתאום זו.) פיני… סגן־מלמד… איני חסר, ברוך ה‘, בנוגע לפרנסה דבר. יש לי, ברוך ה’, שש מבשלות, שלוש תופרות וגם בת בעל־הבית אחת לי, אלא שמוכן ומזומן אנוכי לעזוב את כל –

ד"ר חיוורין (קרב אליה לאט־לאט, עומד ליד ימינה, מבלי שהרגישה בזה:) מרת זיס…

איסטהרה מה יש?

ד"ר חיוורין אולי תואילי, לרגע רק אחד קטן הצידה… (סרים לעבר הבימה השני לצד שמאל. מערים לה באוזנה הימנית:) איש־המדעים – להווי ידוע לך, מרובה־הצדדים הוא בכללו. איש־המדעים – סגולה אחת טובה יש לו: אינו מוצק כסלע. אפשר לָכוף אותו, אפשר להטות אל אשר נחפוץ. – אני מסכים!

איסטהרה למה אתה מסכים, הדוקטור?

ד"ר חיוורין אני מסכים, מסכים. בנוגע להמרת הדת, כמובן…

איסטהרה גם אתה!

ד"ר חיוורין איש־המדעים –

אהרן (ממהר אליה ועומד לצד ידה השמאלית. אינו נותן לו לגמור.) לרגע אחד קטן, קטן, אל הצד, מרת איסטהרה!

איסטהרה מה שאלתך, אהרן, ומה בקשתך? (פונה אתו אל אמצעיתה של הבימה.)

אהרן אני נכון… אני… ממיר את דתי!

איסטהרה (בצחוק.) כולם! (בחימה שפוכה:) צאו מזה! מהרי, בֶּלה, וגָרשים, על צוואר רידפים!

פיני (נוטל את צרור הבגדים על כתפו וממהר החוצה.)

ד"ר חיוורין ואהרן (משתמטים אף הם ויוצאים אחריו.)

איסטהרה הרי כך! אף פרסה לא תישאר מכם כאן.

בלה אהרן זה, הרי הוא מתחיל למצוא חן בעיני; אצא נא אליו ואראה היכן הוא, הנני ואשרוק לו. (יוצאת.)

איסטהרה (לשפרן שנשאר אתה בחדר:) הראית? מיניה וביה! רגע לוּ אך עמדו על זה ושקלו בדעתם. הדברים אך יצאו מפי – והרי הם נכונים.

שפרן עדיין אין במה להתפאר, איסטהרה.

איסטהרה היוצא מדבריך?

שפרן בכדי למצוא חן בעיני שלושה אלה, אין אדם צריך הרבה… נקלָה היא בעיניהם זו ההליכה אל הטבילה.

איסטהרה הנה כי לכאן אתה קולע, אוי־הו… ואתה ידידי, כלום לא היית עושה זאת למעני?

שפרן לא.

איסטהרה רק דברים הם בעלמא. הנה קיימתָּ לא־אחת מצוָה זו, אם כי לא לשם ערלית. דברים יותר קטנים המריצוך לזה.

שפרן לשם דברים יותר קטנים – הרי כך! עיר סגורה בעדי – הרי לכם תעודת־טבילה וחסל! ואולם לגבי דבר יותר גדול, לגבי עיקר –

איסטהרה כך?

שפרן הריני עקשן. איני רוצה.

איסטהרה נראה! אדם טוב ממך ואמיץ ממך יעשנה.

שפרן בפינקל תדברי?

איסטהרה בפינקל! בפינקל! זה היהודי הנמרץ – גם הוא יעשנה!… מה חפצת ממנו?

שפרן שילך.

איסטהרה את זה שנאתי, שפרן.

שפרן גם בעיני לא ימצא כל זה חן.

איסטהרה מה? מה לא ימצא חן בעיניך?

שפרן אלה הגעגועים וכלות הנפש הלזו – להָתם… למקום מוסר ודרך־ארץ, אל חיי החֶברה… (בהתעוררות.) רק אותו! לגרש אותו אַתּ צריכה, ולא את שלושת אלה התמימים. נקיים הם. רק אותו, שמסוכן הוא.

איסטהרה דע לך, שפרן, בשעה שהנני מסתכלת בגבך המעוקם, מאמינה אני: אדם פיקֵח לפנַי. זה גבך הרצוץ – גב פיקח הוא, ואולם אלה הפנים הנזעמים – שאם חבטתי בם – ונוכחתי לדעת שהנך שוטה ככל יתר השוטים אשר בארץ, ועוד עולה עליהם קמעה. (בחימה:) אל נא כה תדבר בו, בפינקל!

שפרן איסטהרה, לא זה הדרך שעמדת עליו.

איסטהרה מה אתה רוצה? מה הפחד אשר אתה מפיל עלי?

שפרן איסטהרה, הולכת אַת מעמנו –

איסטהרה שמעני, שפרן: הן בת־ישראל אנוכי, כידוע לך, וקשת עורף כרוב אַחי… אמי מתה עלי עוד בילדותי. נשארתי לאבי יחידה, הוא אהבני מאד. ואולם את אשתו השניה אהב, כפי הנראה, עוד יותר. בביתם של אלה נתחנכתי באופן שאין טוב הימנו, משום שלא נתחנכתי כלל. כך היא דעתי. אחרי מות אבא דבקה בי אמי החורגת לאהבה אותי ביותר. אשה מצוינת היתה בדיעבד. אלא שלא נשארתי זמן רב בביתה. יצאתי לדרך – ללמוד… אי, אי, שפרן, עדיין לא נשרו שינַי ואין את נפשי לספר את תולדותי, עוד יש זמן… רק אחת אגיד לך: זה בואי אליכם – הסרח היה!… הייתי מוכרחה. יותר מדי צריך אדם להידמות להם, כדי שיישאר אִתם שם… מעט אמנם אני דומה להם: זה מצחי לרוחב, זה חטמי באמצע פנַי, והמוח והלב החולם וכל אלה השאלות שמתחבטים בהן עלי אדמות. אלא מאי? זו רוחי – לא לנחושתים הוגשה. בת־חורין היא… ואני באתי אליכם עם צער עולמי – כדי… להיות חפשית.

שפרן (מעיק על הכפתור. החדר מואר לאחר שהיה שרוי כבר באפלולית של ערב.)

איסטהרה זה קדקדי – איתן הוא. ואולם של אשה הוא בכל־זאת, ושאלתי את שאלותי באופן אחר לגמרי: אמור לי אתה, אלוהי השמים, מטרת זה עולמך אמור לי, באילו נסים אני חיה כאן עלי אדמות, אוהבת וכואבת, ולמה זה השיא אותי אבי לאדם שלא סבלתי אותו דווקא? וזה האחרון – למה לא נתן לי גט־פיטורין, עד אשר נודע לו, לנבל, שאני כאן אתכם. ומהו פירושו של מזל זה הממצמץ בשמי שמיך, אלוהים? אמור לי זאת מיד ואם אין אני באה אל שאנטאן.

שפרן מה נורא!

איסטהרה קרא לזה כאשר עם לבך: הטלת אימה או לית־ברירה… אני האמנתי, השאנטאן – בית מנוסה הוא, מקלט מעט. בין כתלי השאנטאן – שם קורָא לנו דרור. שם נתקלים בם, באותם הנואשים, פרועי התלתלים, על־יד כוסות השאמפאן התוסס ואת הנשים היותר יפות במערבולת הטאראנטילה11. בבת אחת חפצתי לנעֵר מעלי אבק כל השאלות הטורדות… עולם חופשי! האח! ואני באתי אליכם להיות חופשיה… (לאחר רגע של דממה, מורידה ראש.) באתי – ואולם לאחר שבאתי אליכם הֵנה וראיתי בהם, הכרתי אותם אחד־אחד… שפרן רחימאי, אלינו לא באים הנואשים, כי אם הגרועים.

שפרן מאי איכפת לך.

איסטהרה (מתנגדת.) זה איכפת לי. לא בבית־מחזה אנוכי, לא בתיאטרון. בשאנטאן הנני. הקהל, הבימה ואלה הקלעים. בליל אחד הם פה, אין מחיצה. בַּמֶה דברים אמורים? לכל הפחות בין אנשים שכמונו. על־פי־רוב באים אלינו הֵנה רָעים ממנו, ומשום זה מאוד אפשר שאלך מעמכם.

שפרן רואה אני, רואה.

איסטהרה אין אתה רואה ולא כלום!

שפרן לוּ אך הראיתי לו הדלת והמזוזה, למר פינקל, מעט קודם, ולא בא עלינו כל זה.

איסטהרה (מסתכלת בו זמן־מה מחרישה, במבט נוּגה ביותר:) אפרים פינקל… אפרים פינקל דווקא! שמָעֵני, שפרן, אני את פינקל אוהבת… כלום זה אסור? לוּ רק לא ימיר את דתו בעבורי… היאך אתה אומר: דבר של מה־בכך אפשר, רק לא בעבורי. חיבה יתירה נודעת לי לאלה העקשנים לגבי עיקר. מי יתן ולא ימיר את דתו בעבורי!.. והיה אם יעמוד בנסיון – אני משליכה אתכם אחרי גֵווי והולכת אחריו. ושמא, חס וחלילה ייכשל – (פוסקת באמצע.) שפרן, רוצה אתה שאשאר פה אתכם?

שפרן חובתך היא! והאמיני לי: לא את טובתי אני מבקש. (הוא קם מתוך הכורסא, קרב אליה איזה צעדים.) הן תדעי שאני מחכה לו למשבר שיבוא בכל יום. (מראה על גבו.) כך דרכן של אלה השכָמים… ואולם טובת הרבים בשאלתי, הוכלל, זה הכלל, בבקשתי, ואַת – הן תדעי אשר השאנטאן נחשב בעינַי למוסד בשביל הכלל. הוי, כל צמא וכל עייף וכל עומד על פי פַחַת לכו אלינו –

איסטהרה ידעתי את העייפים שלך ואת העומדים על פי פחת… ידעתים היטב!.. ובכן, שמע לאשר אגיד לך: הנה נתתי אותו בידך, שפרן. עשה בו בפינקל מה שלבך חפץ, ואם יעלה הדבר בידך לפתותו, לבעבוּר “גויה” שכמוני, כמובן, – אני מגרשתוּ מכאן כמו שגירשתי את שלושת הקודמים, ונשארת פה אתכם.

שפרן את ידך.

איסטהרה (מושיטה לו היד.)

פינקל (בא בדלת שהיתה קצת פתוחה ועומד על הסף.)

איסטהרה הנה גם פינקל!

פינקל נקרֹא נקראתי לבוא אליך הֵנה, מרת זיס.

איסטהרה כך הוא, כך. (עוד ידה נתונה ביד שפרן.) ראֵה אף ראֵה, מר פינקל, אנחנו מתערבים.

שפרן ובכן, זכרי זאת לך, איסטהרה – אם יעלה הדבר בידי? –

איסטהרה (מניעה לו את ראשה בהחלטה:) אזי –

אֲזַי אֲנִי מֵאֵל אֲשֶׁר לְקָרְבָּן עוֹלוֹת וְאֵינָן יוֹדְעוֹת לָמָּה;

מֵאֵל שֶׁאֵינָן מוֹצְאוֹת מָקוֹם לְכַף רַגְלָן עַל אֲדָמָה…

מֵאֵלֶּה הִנֵנִי הַקּוֹרְאוֹת אָח לַזָּר, מִכּוֹסָן יֵשְׁתְּ כְּחָתָן;

מֵאֵלֶּה שֶׁחַיֵּיהֶן קְצָרִים וְכֹה בוֹדְדוֹת בְמוֹתָן.


 

המערכה השלישית    🔗

(אולם חיצוני. שני עמודי שיש תיכונים באמצע הבימה. מסביב לעמודים ספות עגולות של פלוסין, בקיר שכלפי הרואים שתי דלתות של זכוכית אטומה אל האולם הגדול, אחת מימין ואחת משמאל. משני צדי הדלתות יורדים מָסַכים כבדים. צללי אנשים נראים בכל פעם בעָברָם על־פני דלתות הזכוכית האטומה. יש אשר זוג צעירים וצעירות מכוסי־פנים מופיע בעד הדלת האחת, עובר דרך האולם החיצוני ונכנס שוב לאולם הגדול, בדלת השניה. צלילי מנגינה עמומים באים בכל פעם מעומק האולם הגדול. שם סובבים במחול. השעה קרובה לחצות הלילה.)


שפרן (גולל את תיק הניירות המלא ותוחבו לבין זרועו.)

פינקל (בא מן האולם הגדול.) כאן אתה, מר שפרן?

שפרן אותך אמנם אני מבקש… קח ממני את תיק הכסף.

פינקל יהיה נא זה תחת ידך.

שפרן לא, לא. (מוסר לו את תיק הכסף.) הנני ואציץ אל הקופה. זה הגזבר שלכם, יסלח לי – קצת בטלן הוא ובלתי־מנוסה כלל… כרטיסי־הכניסה עדיין הם הולכים ונמכרים.

פינקל לא אמצא די מלין להודות לך, מר שפרן. והיא? עוד לא באה…

שפרן מי היא?

פינקל איסטהרה. בטח לא תבוא?

שפרן אי, חדל לך מזה, מן הערלית.

פינקל מה אתה סח?

שפרן אם תבוא – מוטב, ואם לאו – גם זו לטובה!

פינקל והפרוגראמה – מה תהא עליה? אלה המודעות שלנו, הן כתוב בהן מפורש…

שפרן חזקה היא על כל מאסקַראדה שאינם שמים לב לפרוגראמה שלה. מבטיחים לכתחילה הרבה, מבטיחים ולא כלום.

פינקל את שירה של איסטהרה יהיו נושים בנו. אני בעצמי, אם כי אין לבי הולך אחרי מילתא דבדיחותא וקטעי שיר וזמר קלים שחוברו במקרה, ואולם על שירה של איסטהרה לא הייתי מוותר.

שפרן הרף מזה, הקהל בא הֵנה הפעם לכתחילה כדי לרמות את עצמו. הרי הוא בא הנה להסתכל במַסוֶה ולשים לוט על פניו הוא.

פינקל ואני לא פיללתי לזה מעודי. הבטיחה ולא באה.

שפרן הן שָנינו: רחוקים ולא קרובים… גוֹיָה יקרה אמנם, אלא שגויה היא בכל־זאת, ולנשף־המסכות שאתם עורכים היום אין היא דואגת… ועוד זאת: לוּ באה, לא היתה באה אלא לכבודך… לולא יהודי עקשן אתה!

פינקל (מתוך בת־צחוק קלה:) מה אעשה איפוא, נולדתי עקשן, רוח היא באדם, מר שפרן.

שפרן עקשן סתם עוד אפשר לעכלו. ואולם עקשן יהודי –

פינקל תהַתֵּל בי, מר שפרן?

שפרן זאת לא זאת… אי פינקל, פינקל, התבונן נא אל בר־נש אשר כמוני. בעל־מום, האף אין זאת? אלא בזה שהמירותי את דתי לא הֶעוֵיתי ביותר.

פינקל על מה ירזמוּן מליך?

שפרן דבַרי אל מה ירזמון? אחר־כך, מר פינקל, תחילה אני רוצה להציץ רגע אל תוך הקופה… והשנית: חמַסי עליך, מר פינקל… (פונה ללכת.)

פינקל הנה כי כן! (הולך אחריו כשהוא מניע בכתפיו.)

שפרן הרי כך, כך… חמסי עליך! (שניהם יוצאים, זה אחר זה.)

פיני (בא בעד הדלת השניה. על פניו מסווה, מתבונן אל אשר מסביב, מפשיל את המסווה למעלה על־פני מצחו, מרים את השמלה כדי למשוך את המכנסים למטה.)

בֶּלה (באה אף היא מן האולם הגדול, על פניה מסכה קטנה, היא מוצאת את פיני בקלקלתו, שמה ידיה על פניה.) אהה!

פיני (ממהר ומוריד את השמלה ואת המסווה.) הרָאית? רק אמרי לי את האמת, מסכה!

בלה לא כלום! לא כלום!!

פיני מי אנוכי? בחור או בתולה?

בלה כמה שנדמה לי: לא הא וגם לא הא.

פיני הוא אשר אמרתי: רָאית?

בלה לא ראיתי כלום.

פיני אם כן, הגידי לי, מי אני?

בלה לפי השמלה – הנך עלמה.

פיני מצאת! כמו שאני יהודי – רציתי לומר – יהודיה… מצאת!

בלה ואני? מי אני?

פיני הרי זה תלוי בזה מה ששמת ברגליך… שמא גרביים הם אלה – לאו דווקא… ואם פוזמקאות – נערה אַת… חכי נא לי רגע, אוי, אוי… דומני שאֶלקה אַת, הבי לי ידך! – לא, לא, טעות היתה עמדי… אֶלקה יש בידה זו כשבע, שמונה יבלות. אצל מי אַת לומדת, הנערה? אני לומדת אצל פיני.

בלה אצל פיני דווקא? אי… לא מלמד ולא סגן־מלמד הנהו!

פיני מה? מה זאת אָמרת? אל נא כה תדברי ולא יצחקו לך. סגן־מלמד הוא פיני מאין כמוהו, עין לא ראתה. ואינו עולה ביוקר… אַת שאלי אותי!

בלה יֶנטָה12 אַת ולא יותר. סגן־מלמד! סגן־מלמד!… זה סגנך – הוא כבר היה לי לזרא! אני לרקוד אני רוצה, רוץ ורקוד. אולי תדעי לך אי נחבא פה המַלָח? אך זהו עלם־חמודות.

פיני באיזה מַלח אַת מדברת? אני אין אני מסתכלת באלה הבחורים, רציתי לומר… אני מסתכלת בם דווקא. שואלת אַת לאהרוני, לאהרן פינקל?

בלה כבוד אהרוני במקומו מונח, אך זה המַלח – (בהתפעלות) – שפתיים ישַׁק! – ראי, אף ראי, הנה הוא בא, בן־פורת זה!

אהרן (בא מן האולם, מנפנף להם במטפחת לבנה.) עסק לא ביש, כמדומני… (משתחווה לבֶּלה.) ערבא־טבא לך, מסכה!

בלה איני משיבה לך על ברכתך זו… שאל בשלום אחותי תחילה. (מראה על פיני.) שגדולה היא ממני.

אהרן (מתבונן אל פיני בחשד:) אחותך? סלחי לי, יקירה, דומה: לא אחותך היא כי אם סבתא שלך… אך אין בכך כלום… (משתחווה לה בהכנעה מרובה.) אתכבד נא, אני עבדך –

פיני (מושיט לו את ידו.)

אהרן (לוקח את ידו בתוך שלו, מתבונן בה.) אהה גבירתי, זו ידך – לא נוראה היא במידת גודלה, רק הטיט מתחת לציפורניך!

פיני ברוך הבא! הרי הוא מתחיל כבר, אהרוני!

אהרן (נרתע לדבריו ממקומו, תמוה.) מכירה אַת בי!

בלה וכי מי זה לא יכיר את אהרן פינקל?

אהרן (נרתע לעֵבר השני.) גם את! וכי מי אתן? אחיות שתים – האחת כאותה מלכת־שבא, במחילה מכבודה, גבר למחצה, עקומה וצנומה, וזו השניה – לא רעה, לא רעה כלל, כמו שמצינו כתוב בשיר־השירים אשר לשלמה. (מסתכל בה.) שני עפָרַיך – הרי כך! הן זאת היא, בעצם, כוונתו של אותו פסוק בשיר־השירים.

בלה ואני אהרן, סבורה הייתי, שכוחך יפה רק ברומית. כפי שאני רואה יָדך רב לך גם בשיר־השירים.

אהרן אוי, אוי, זו הנערה, היא מכירה בי! הבי לי את ידך. זה בן הרומאים, יוליוס קיסר זה – יהי נא כפרתה של ציפורן קטנה באצבעך־הצרֵדה!

בלה פַשֵׂק פיך, פַשֵׂק פיך – אחיך איננו והותרה הרצועה.

אהרן ראו נא, ראו, גם את אחי אַת יודעת!

פיני מי מאתנו לא יֵדע את אפרים פינקל? אפרים אדם הגון הוא, אברך מצוין, אך אתה אין אתה נותן דמי לה, למשרתת.

אהרן גם את אֶלקה שלנו תכירי?

בלה אף אמנם, גם את אֶלקה.

פיני ומעשה שהיה ביום אתמול, זו הצביטה? –

אהרן גם על דבר הצביטה אַת יודעת – הא מנַין לך? אוי, הוי, אבוי, דעתי עלי נטרפת! אולי תדעי גם את המקום אשר בו צבטתיה?

בלה בגבה?!

פיני מי יודע, אם לא למטה מזה.

אהרן בינתי תסתתר! אך הס, הס! הרי הוא בא מורנו ורבנו היוֹלדוֹן הידוע –

ד"ר חיוורין (בא בחברת אחת “המסכות”, נגרר אחריה, מתבונן בכל רגע בפניה.) ברי לי, ברי לי – אלה עיניך, מסכה, יפות הן… אני מכיר זאת בקולך.

המסכה ופי? פי מהו?

ד"ר חיוורין זה פיך? לפי הקול אשר אני שומע יש לחשוש שהוא רחב… ואולי צר הוא? לוּ אך הרימות את המַסוה מעט מזעיר.

המסכה רק את הפה, האף אין זאת?

ד"ר חיוורין בונבּוניירה בעד הפה!

המסכה לא, לא, לא! (נסה מפניו בעד הדלת השניה אל האולם הגדול.)

ד"ר חיוורין (ממהר אחריה.)

בלה הדוקטור!

ד"ר חיוורין (עמד והיפנה את ראשו.) אתה הוא, אהרן?

בלה ואותי, הד"ר, אותי לא תכיר?

ד"ר חיוורין (קרב.) אותך? בלי שום ספק! אַתּ – הרי אַת – (גוחן אל אהרן.) מי היא זאת, אהרן?

אהרן חידה סתומה וחתומה.

פיני בוש והיכלם! הנה הבאת אתך גם הנה חומרים־חומרים של דיסרטאציה.

ד"ר חיוורין) שם ידיו בכיסי בגדו.) אך אמת הדבר. הדיסרטאציה שלי.

בלה למה היא לך כאן?

ד"ר חיוורין הנה כי סבור הייתי… במקום בּוֹנבּוֹניירה אולי?

בלה אך זה רעיון!

ד"ר חיוורין (מושיט לה אֶכסמפלר אחד.) אולי יש עם לבך?

בלה (נבהלת ונרתעת לאחור.) לא, לא! אך אתן עיני בה – וראשי סובב עלי כגלגל.

ד"ר חיוורין (מושיט אותה אל פיני.) אולי אַת, גבירתי?

פיני לֶך־לךָ! לֶך־לךָ!

ד"ר חיוורין (אל אהרן, ברָמזו לו על פיני:) זאת הגברת, אהרן, מי היא?

אהרן לוּ אך ידעתי!

ד"ר חיוורין אַת מכירה בי, עדינה? (לוקחו לבין זרועו.)

פיני גש הלאה, אומרים לך. כסבור אתה שזאת אֶלקה?

ד"ר חיוורין (נבוך וסקרני ביותר.) מי היא זאת, אהרן? כה כבירה ויהירה…

אהרן (אל חיוורין:) כווני־חן הם ולא כלום. בּוֹנבּוֹניירה היא רוצה!

ד"ר חיוורין אך זהו! בבקשה, מסכה יקרה, בואי נא אתי… והיא? (שואל ברמיזה על בלה.) שמא רוצה גם היא בּוֹנבּוֹניירה?

אהרן דבר־מה היא רוצה אמנם – אמַששֶנה בדָפקָה קודם.

ד"ר חיוורין ופיני (יוצאים מן האולם.)

אהרן (מתבונן אליה רגע דוּמם, קורא בהתפעלות מרובה): איסטהרה!

בלה (באצבע למו פיה.) הס… עוד ישמע…

אהרן איסטהרה! איסטהרה! אני הכרתיך מיד! הֶאָח, לא אירא אותך כאן, אף לא מיניה! בן־חורין אני פה והכל הפקר כאן… (מתבונן בפחד אל כל עבריו). בֶּלה זו – בֶּלה לוּ רק לא תבוא… פה, איסטהרה, אני אמר לך: אַתּ! וחוזר ואומר לך: אַתּ! אַתּ! (מביט בפחד לצדדים.) בלה זוּ אך לא תימצא.

בלה מי היא זאת, בלה זו, שאתה כה מפחד מפניה? זו שלנו היא?

אהרן שלנו.

בלה מה כל החרדה?

אהרן יש דברים בגו… אני אמנם הבטחתי לה משהו, והיא אף היא הבטיחה גם לי… הוי, הוי, איסטהרה, אין לך טוב מנשף של מסכות! הביטי, הריני עומד כאן לפנַיך ואומר לך בגלוי ובפה מלא שאני אוהב אותך… גם אחי – כלתה נפשו אליך, וכל אוכל לא יבוא אל פיו, לא יתן שינה לעיניו. מהלך הוא בחדרו הֵנה והֵנה כלָביא בתוך הסוּגר. לילה־לילה הוא מהלֵך בו. יש אשר יתקוטט עם ד"ר… לשוא, איסטהרה, לא ימיר את דתו, גם לא בעבורך. זיזיתי שלי היקרה, הָיֹה לא תהיה! אולם אַת אל תפלי ברוחך, אם אין את נפשו – ילך לו בשם אלוהים… אני, איסטהרה, רוצה אני, רוצה בכל עוז. למה לך אפרים דווקא? כלום הלכה היא למשה מסיני שדווקא אפרים? יבוא נא אהרן במקומו. מאי נפקיה־מיניה? דומה אני בהרבה לאחי, התבונני בי, איסטהרה, אל עינַי, אותן העינים! (הוא כורע לפניה.)

בלה (מרימה את המסווה מעל פניה.)

אהרן (נדהם, ניתר ממקומו:) בֶּלה!

בלה מעשה של שמד.

אהרן (ידיו לראשו.) הוי, מה עשיתי! מה עשיתי!

בלה מעשה של שמד.

אהרן לא ידעתי, חי נפשי, בלה לא ידעתי שאַת זאת!

בלה אוי לאוזניים שכך שומעות. כך אתה מפייסני?

אהרן בלה שלי הטובה, הנאמנה, הרכה, הזכה! בנשף של מסכות אפשר. בלב ולב אמרתי זאת, חי נפשי!

בלה לא, לא! אטמתי את אוזנַי ואיני שומעת לך עוד… (ממהרת אל האולם הגדול.)

אהרן (רץ אחריה.)

פיני (בא בעד הדלת השניה עם תיבת השוקולדה.)

ד"ר חיוורין (נגרר אחריו.) כבר היא מוצאת חן בעיניך, זו הדיסרטאציה שלי?

פיני מעט מזעֵיר. רק דבר אחד אני מבקש ממך: אל נא תתחרה עם פיני… ואל נא כה תתלה בי עיניך – לא תכירני!

ד"ר חיוורין מאי איכפת לך ומה ממך יַהלוך אם אתבונן בך – הו, ספינכּס!

פיני מה?

ד"ר חיוורין כאותו מצרי קדון במוֹף שהיה עומד לפני הספינכּס שלו הענקי, כך אני עומד לפניך ושואלך: מי אַתּ?

פיני הנני ואגיד לך, תיכף ומיד!

ד"ר חיוורין מי אַת, אַת בת ספינכסים? אם יש את נפשך – עני לי, ואם אַיִן – אל תעני אותי דבר… אני שואל משום שמנת־חלקנו הוא – שָאול, שָאוֹל ושָאוֹל… הפילוסופיה – יש לה החזקה, היא שואלת. בעולם המדע שואלים תמיד. שואלים מתוך הֶרגל שנעשה טבע, שואלים מבלי שמקווים למצוא מענה. (משפיל קולו קצת). ואולם אַת, אַת אם תאבי, הגידי לי, אַת מקבלת בּוֹנבּוניירה עוד אחת.

פיני לא, יקירי, לנַחש אם תוכל – אחלַי. נחש־נא, אדרבא!

ד"ר חיוורין) לאחר שהסתכל בו רגע דומם:) אדם!

פיני על־כל־פנים לא חיה.

ד"ר חיוורין לא אדם ואף לא חיה. מלאך־אלוהים אַת! ואולי? מאוד אפשר שהֶבל אַת ורעוּת־רוח, מין כלי שנתרוקן.

פיני (מקים אגרוף כנגדו.)

ד"ר חיוורין מאוד אפשר שאינך ולא כלום… בת־דמיון, הזיה! חזיון־לילה… אולי אינך בכאן בכלל?

פיני) נרגע ברוחו:) הנה כי לזה נתכוונת… מליצה היא. דרוֹש, דרוֹש, אתה נאה דורש.

ד"ר חיוורין מי אַת? הוי מי אַת, הספינכּס? הריני עומד לפני סוד כמוס, לפני רז גדול, לפני תעלומה ושואל מי אַת?

פיני אל תתן דָמי לך, שאַל מן הערב ועד הבוקר –

ד"ר חיוורין אשאל ואשוב ואשאל, הפילוסופוס – הרי הוא שואל כל ימי־חייו… חבל שפרידריך שלֶגֶל לא היה בנשף של מסכות. הוא ודאי שהיה מותח כאן חוט־שָני אחד מנשף של מסכות אל ים־החיים וּמַשוום זה לעומת זה. מכיוון שמת – חובה זו הרי מוטלת עלי.

פיני גילוי אמריקה חדשה!

ד"ר חיוורין לא חדש הוא בעינַיך? מה מאוד הייתי רוצה לגלות איזה חָדש לפנַיך. לחשוף לכבודך מה שסמוי עוד מן העין ולהראותו לך – אלא שנסתתמו בזה הרגע כל מעיָנַי, נסרחה חכמתי… כדור־ארצנו זה שהוא סובב, כלום ידוע לך?

פיני ידוע לי גם שישנם שני “יקום־פורקן” בעולם.

ד"ר חיוורין בת־ישראל אַת?

פיני אי… ערלית אנוכי!

ד"ר חיוורין (מסתכל בה רגע בתמהון־לב גדול:) איסטהרה! (כורע לפניה.) איסטהרה! הנה הכרתיך! הֶאָח זה נשף־המסכות – מי יִדמה ומי יִשווה ומי יַערוֹך לו! האח! הריני אומר לך? אַתּ, אַתּ! מה נאה קולך. וגיעך וזִיעך, מה יפה ריקודך, ואַת כולך כה רכה וכה חמודה… אחד הוא אפרים פינקל שיכול בפניך עמוֹד. לשווא, יקירתי, הוא לא יעשֶׂנה… אך אני – אהה, איסטהרה, עוד יש זמן, אינני מתחרט עוד… אמרתי ואעשנה!

פיני אַל תהי שוטה.

ד"ר חיוורין נעים לי מאוד. אמרי לי שוטה – אך דַברי, דַברי.

פיני (פונה ללכת.)

ד"ר חיוורין (עוצר בעדו בשתי ידיו.) אנא, הישארי נא פה עוד רגע, איסטהרה, אך רגע!

איסטהרה (בבגדי מַלח, באה מן האולם הגדול.)

פיני (אל הד"ר חיוורין:) וכל זה בעד תיבת־שוקולדה אחת? כַּלֵך־לךָ!

ד"ר חיוורין אך רגע, איסטהרה, הנני ואביא לך כהנה וכהנה! (נחפז ויוצא לאולם.)

איסטהרה (בתמהון:) איסטהרה? וכי מי כאן איסטהרה?

פיני להד"ם! דבק בי פגע צרעת זה! הן גבר אתה ואני יכול להראות לך את האמת כמו שהיא, את האמת כולה. (מפשיל את השמלה למעלה על זוג מכנסיו.)

איסטהרה את האמת כולה אל נא תַראה לי, אל נא… (פורצת בצחוק.) פיני! הרי זה פיני!

פיני (מביט עליה תמיה:) את זוג המכנסים אמנם ראיתָ, האַברֵך, ואולם “פיני” מנַין לךָ?

איסטהרה פיני ולא אחר! פיני! ואולם הם – הנה הוא בא… דע את אשר לפניך, פיני!

ד"ר חיוורין (בא ובידיו תיבת־שוקולדה שניה.)

פיני (לוקח מידו את הבּונבּוניירה, מושיט לו את זרועו.)

שפרן (בא בעד מבוא הדלת השניה.)

איסטהרה (ממהרת אליו בקוצר־רוח.) איֵהו?

שפרן באולם הוא. מחפש הוא אחרַיך בנרות. בוחן ובודק בכל מסכה.

איסטהרה הירגע. בלבושי זה? בשום אופן! הביאהו נא אלי הֵנה.

שפרן ראי, עוד תקלקלי את כל הענין.

איסטהרה החילות כבר?

שפרן כמעט. התחלה כל־שהיא… עוד טרם אדע כיצד ניגָשים אל המלאכה. מסופקני מאוד אם זה יעלה בידי, אך שימי זאת אל לבך, איסטהרה, אם אני מצליח…

איסטהרה אני נשארת אז אתכם, שפרן, בצל “כוכב־הזהב”… שונאת משומדים אנוכי.

שפרן נעים לי לשמוע.

איסטהרה (מפייסתו:) לא לך נתכוונתי. אתה – הלא אין אלוהים בלבך גם בלאו־הכי. ואולם הגד לי, שפרן, בחור נאה אני?

שפרן מאוד, מאוד.

איסטהרה לוּ אך ראית כיצד תסוֹבבנה אותי אלו הריבות, עלי תתגוֹדדנה כוּלָהֵן. גם בֶּלה שלנו לא שָלטה ברוחה, נכשלה בבחור מהוגן שכמוני ככל אחת מֵהֵנָה… אי, אי בֶּלָה… הֵנה! עמוד, לא היא זאת, משולחת אחרת היא!

אֶלקה (באה מן האולם, מסתכלת מרחוק בשניהם. פונה אל שפרן:) תסלח לי, שָאלו שם עליך באולם.

שפרן (בבת־צחוק על שפתיו:) שמא לא לי? התדעי זאת אל־נכון?

אֶלקה כי לך, אף לך. עוד נתנו אותותיך: זה עם “הגב”.

שפרן ברי לי: אני הוא… אולי שאלו גם לו, למַלח?

אֶלקה לא, לא, לא שאלו לוֹ למַלח.

איסטהרה (קרבה אל אֶלקה:) לי לא שאלו, האף אין זאת, ואולי? אולי שאלו?

אֶלקה (אוחזת בה בשתי זרועותיה ועוצרת בעדה:) הן אמרתי לך: לא שאלו!

שפרן (יוצא לאולם.)

אֶלקה לא לך ואף לא לו. חפצתי להיפטר ממנו ושלחתיו.

איסטהרה (מחבקתה.) הבנתי.

אֶלקה חַבקני, גַפפני, לַטפני ביתר עוז… אל תתבייש! לא שרה־בת־טובים אנוכי, ולא “מַמְזֶל”13 עדינה ביותר. שמעני נא, אמנם גֵר אתה בתוכנו, זאת אדע, אלא שמסופקתני, אם מַלח אתה באמת.

איסטהרה מלח! מלח! עינַיך הרואות.

אֶלקה זה לבושךָ עדיין לא אומר לי כלום. הנשף – נשף של מסכות הוא, מי יודע, אולי לא מַלח אתה כלל, אולי סגן־מלמד אתה?

איסטהרה (תמהה:) סגן־מלמד?!

אֶלקה אולי? לוּ אך ידעתי זאת אל־נכון, הייתי פוטרת את פיני ומזמינה אותך במקומו.

איסטהרה אֶלקה!

אֶלקה מה? אתה מכירני! (נמלטת אל האולם.)

בלה (באה בעד המבוא השני, ממהרת אל המַלח.) ביקשת ומצאת – תאמין!

איסטהרה שוב? הושיעו! הצילו!

בלה (תופסתו בידה.) אל תרים קול ואל נא תברח. אל תברחה!

איסטהרה מי בורח? אין אַת מוצאת חן בעינַי סתם… אין לבי הולך אלא אחרי שופרא דשופרא, הבינות? מהני מילי מעלייתא![19]

בלה אני היותר יפה כאן.

איסטהרה אַת? טעות היא עמך, יקירתי… ואולם אני אין לבי נוטה אחרי היותר יפה, אלא אחרי היותר טובה.

בלה כלום לא טובה אני לךָ… משום שהנך כה רך וכה נאה וכה פיקח – בַּדאי אתה – (רוצה לנשק לו.)

איסטהרה (פונה לצדדין.) הנה באים!

בלה (צופה גם היא לצדדין, נרגזת.) אין איש!

איסטהרה נדמה לי… (לאחר רגע היא פונה שוב לצדדין, כשצווארה של בלה מושט אליה ושפתיה מסמיקות כדי לנשקה.) קול צעדים… הס!

בלה אין קול ואין קשב… חדל, מפני מי אתה ירא כך?

איסטהרה מפני חתנֵך.

בלה חתני חוזר אחרי אחרת. (אוחזת בה בכוח.) זאת לי הפעם הראשונה שאני נושקת לו לעלם תחילה. (נושקת לו.)

אהרן (מופיע בדלת האולם כרעם ביום בהיר. מכסה את פניו.) אוי ואבוי!

איסטהרה (ניתרת וניתקת מאצל בלה:) אהרן!

בלה (משתוממת לה:) מכירך הוא?

אהרן (אל בלה:) הגידי את לי: (מראה ביד אל איסטהרה:) מכירֵך הוא?

בלה זה כבר.

אהרן ואם הוא מכירך – כבר את מחויבת… ראיתי! ראיתי!

איסטהרה בת־דודי היא!

אהרן שני בשני – האף אין זאת? ולמה את מַחשה? שארי־בשר – הרי זה ענין אחר! (משתחווה ופונה ללכת.) להתראות, שארי־בשר רבֵי חסד!

בלה לאן תלך, אהרן.

אהרן אלך ואָבור לי שם באולם אחת מבנות־דודי הרבות. (יוצא לאולם.)

איסטהרה (דוחה אותה בשתי ידיה. (לכי והדביקיהו, מהרי, מהרי!

בלה ילך לו אשר יחפוץ. לא ימצא כמוני, ואני מצאתי לי נער שהוא יפה ממנו!

איסטהרה מהרי בֶלה, זה חתנך – הרי הוא תלוי בשׂערה!

בלה הוי, תכירֵני! (ממהרת אחרי אהרן.)

איסטהרה) רואה את שפרן ואת פינקל באים, במבוא השני.) מובילים אותו כבר, את בעל השמחה עצמו. (יושבת לה על המסב האחד שמסביב לעמוד.)

פינקל (שבא אחרי שפרן:) עתה נחה, שקטה רוחי קצת. האולם מלא מפה לפה. מי יתן ויסיח הקהל את דעתו מן הפרוגראמה.

שפרן הנח להם ויסובבו במחול. התזמורת – היא רק היא אל נא תחדל מעבוד בכליה.

פינקל זה הנשף אם יעבור בשלום ואם לא – אני מושך את ידי מזה להבא. (מביט כה וכה.) ואיסטהרה, היא לא תבוא?

שפרן העברת בכל האולם?

פינקל איננה.

שפרן לא נורא הדבר ביותר. הקהל ודאי יתענג גם בלעדיה. מן הנחוץ הוא שאלה הממונים על המזנון יעשו את מלאכתם באמונה. (מתקצף.) למה לכם מי־הסֶלטֶר? בני האספסוף הללו, מכיוָן שהם מריחים בריחם של מי־סֶלטר, הרי הם גומעים אותם בכל פה, כסוסים על־יד השוקת. לוּ בקולי שמעו ושׂמו את הבלונים במקום סתר והוציאו את היינות, ישתו לכל הרוחות שבעולם, ישתו יין וירקדו.

פינקל ואיסטהרה לא תבוא?

שפרן הרפה לה!

פינקל עודך מתנגד לי בכל עוז, מר שפרן?

שפרן טעות היא עמך, יקירי, טעות מעיקרא; איני מתנגד לא לך ולא לה. מצדד אני בזכות שניכם… ואולם מה בֶּצע? אתם שניכם אין אתם יודעים מה טוב ומה יפה לכם.

פינקל לדעתך – מה טוב לנו?

שפרן שלא להיפגש יותר.

פינקל (כמעט שניתר ממקומו.) בשל מה?

שפרן איני מדבר הפעם בך… ואולם היא, כמה שידוע לי, הרי היא אוהבת אותך בכל לב. איש זקן אנוכי, מר פינקל, וידוע־חולי, ואם יש בי משהו המקרב אותי אליה, הרי זה מאותם הרגשים שאָב רוחש לבתו. משום זה איני מגמגם ודובר בלי עקיפין על דברים אלה שבלב, בלבה של איסטהרה… הרי היא אוהבת אותך!

פינקל ונשארה משום זה בביתה.

שפרן משום זה אמנם. עצתי היא, לא להיפגש יותר ולא לראות זה את זה! אם כך ואם כך לא תצמחנה מזה ישועות. קשי־ערפך, מר פינקל, קשיות־עורף זו – היא־היא בעוכריכם. מן הסקירה הראשונה הכרתיך: יהודי חם ביותר!

פינקל אולי… מידה טובה זו שמצאת בי – לא ידעתיה עד כה.

שפרן הרי כך… יהודי חם ביותר. לוּ אך הואלת לצנן אותו, את היהודי שבךָ, במעט המים, אלה מי הטבילה הפושרים – והרי היא הולכת אתך.

פינקל מר שפרן, מעיד אני עליך שפיקח אתה ואדם נחמד. אלא שבשאלה זו לא היית צריך לנגוע.

שפרן ירא־שמים אתה?

פינקל לא.

שפרן הוריך שמא אדוקים הם?

פינקל הם אינם בחיים.

שפרן וכי מי עוצר בעדך? אמור, על־פי ההגיון, כמובן, על־פי השכל הישר.

פינקל הנה כי יש בי משהו שהוא חזק וכביר מן השכל הישר – וחסל! אין את נפשי לדבר עוד בזה יותר… ועתה, אמור־נא לי בזה, שפרן, אולי אוכל ואיעלם מכאן לזמן קצר?

שפרן לאן?

פינקל אל איסטהרה. ודאי אמצא אותה עתה בביתה.

שפרן אָפוּנָה.

פינקל אלך ואשוב. (פונה ללכת.)

איסטהרה (ממהרת אליו ועוצרת בעדו:) פארדון, מוסיֶה! 14 הנה חפצתי, חפצתי… (בוחנה אותם זמן־מה מתוך גמגום. מתיַשבת בין כך בדעתה מה לומר.) חפצתי לשאול… לשאול – הרי כך! חפצתי לשאול מי כאן המסַדר. מסַדרו של הנשף מי?

פינקל וכי מה?

איסטהרה (מתוך גערה:) העוסק והפוסק מי הוא? העוסק והפוסק בנשף של מסכות זה?

שפרן (מראה בידו.) הרי זה האדון פינקל.

איסטהרה אתה הוא, אדוני?

פינקל אנוכי, וכי מה?

איסטהרה אודך שואל?

פינקל (נבהל ביותר:) אתה, איש צעיר, ודאי שאתה נושה בי את הפרוגראמה? את איסטהרה זיזי אתה מבקש?

איסטהרה אני מוחל לך במחילה גמורה את איסטהרה זיזי זו. וכי מי צריך לה? למה היא לי? חסר נשים אנוכי? לא ארפֶּךָ, מר פינקל, היה נא אתה למגן לי.

פינקל מה יש?

איסטהרה הרי הן מסתערות עלי מכל צד.

פינקל לא אבין דבר.

איסטהרה סביב שַתּוּ עלי כוּלָנָה. מנוחה ידריכוני. הצילה, אדוני.

פינקל הודה לה', איש צעיר, שגם אנחנו פה לא מן המין היפה אנו. אלמלא כך, הרי גם אנו לא היינו עוברים בשתיקה על־פני עלם נחמד שכמותך. דומני, לא מילידי המקום הזה אתה?

איסטהרה זר אני פה. מחוף ימים אני בא.

פינקל אנייתך איפה היא?

איסטהרה אנייתי טבעה בים.

פינקל (נחרד קצת:) טבעה בים?

איסטהרה סער היה. סער מאוד. וכי מה אתם יודעים על דבר רוחות הסער, אתם יושבי בתי־חומר, אתם לובשי הפראקים עם דַשי המֶשי המקופלים וחובשי הצילינדרים. מה אתם יודעים על דבר רוחות הסער שעל פני ימים? (גוחנת אליו מעט.) האם ניסית פעם רק אחת בחייך לטבוע?

פינקל לא פעם. אף־על־פי־כן סבור אני שאין זה מן הדברים הנעימים ביותר.

איסטהרה על־כל־פנים… ואולם טָבוֹע וַעֲלוֹת?… שָבוֹר אניה בלב ים – והינָצל? את טעמה של הצלה ידעת? אין טוב מזה עלי אדמות.

פינקל (מתבונן בה מתוך סקרנות:) מה שמך, העלם?

איסטהרה שמי? לשמי תשאל? הריהו –

שפרן הרף ממנו, מן הנער… טוב טוב כי תסור לרגע אל איסטהרה.

פינקל אכן.

איסטהרה היֹה לא תהיה! לא תלך מעמדי. לא אֶתֶּנךָ ללכת. עם גלי הים אלחם בעצמי. אך כלפי אלו הבחורות שהזמַנת אל נשף של מסכות זה, אין־אונים אני ואובד־עצות. הנה הן באות שוב, הנָן! אִמלטה נא על נפשי. (ממהרת ויוצאת אל האולם.)

מסכות (אחדות, נשים ועלמות, באות דחופות בעד הדלת השניה. הן רואות את איסטהרה המַלח, קוראות אחריה: “הנהו” “הנהו”, רצות אחריו אל האולם.)

פינקל ההתבוננת אליו, אל העלם הזה, מר שפרן? כמה הוא מלא חיים! ועתה אני שואל אותך: אלה הקבריטין ו“כוכבי הזהב” שלכם למה לנו, אם הטבע עצמה מעתירה לנו שפעת עלומים וחום נעורים זה?

שפרן משל למה הדבר דומה? לאשה שנפלה מן הגג וכו' וכו'… ואולם למה זה הרחבת בעצם את פיך וַתדַבר גבוהה על שפעת עלומים וחום נעורים ועוד כהנה וכהנה? מדוע לא שאלת את הנער לעמו ולמולדתו, למה לא שאלת אותו ליהדותו?

פינקל וכי מה אתה סבור? “יהדוּת ואנושיוּת”! מדבריו של הד"ר חיוורין שלנו קשה לי להפריד בין שתים אלה. כשאראה את עלם־חמודות זה, אשאלוֹ גם על זה. כמדומה לי שמאחינו בני ישראל הוא, כמוני וכמוך –

שפרן ממני הרף… אל נא אִחַד בין אלה שבקהלך. ואולי תאמר להוציא גם אותי מן השאנטאן?

פינקל (מחייך:) לא לפי כוחי הוא.

שפרן ואני האמנתי… (פולט איזה הערות מסורסות מתחת לחוטמו, סר הצדה תוך גמגום למקוטעים ושב למקומו, אינו מדבר, אלא שדבריו פורצים שלא בסדר מפיו:) אבי, מנוּול היה, אוצרות־קורח היו לו. אמי, – אם רחמניה היתה לי… כיצד מצאה את הדרך לשאנטאן לא אדע עד היום. באה ומצאתני בין שתים. לא באה כדי להוציא מידי אלפיים הכסף שגנבתי מאת אבי בלכתי. לקחת אותי הביתה אמרה, אדון צעיר ורב־חסד, לקחת הביתה את בנה, את בנה האובד… הגידה נא לי, חביבי, האם נפלה לך פעם אֵם לרגליך? שתי הבתולות אף הן בדמעות־שליש בכו, מרטו שערותיהן… גם את ידיהן של אלו נשקה, קראה להן לשתיהן שתלכנה גם הן אתי. “באנה, בנותַי!” – אלא שנזכרתי בזה הרגע בבית אבי, שוב זה הבית! וזה החדר קבעו לי ואלה הטפיטין! (פורץ בקול:) אלה הטפיטין, אמי! אלה הטפיטין, לוּּא אך היו הם מודבקים שם לקירות. (בקול מדוכדך ובשברון־רוח:) מר פינקל, חדר שקירותיו מצופים טפיטי־נייר אמוצים־כהים? מה תגיד אתה לחדר אשר כזה? והן לא תאמין שלבעבור חדר אשר כזה לא יָשוב עוד מי שהוא לביתו… מה אעשה שם?

אהרן (בא מן האולם, מעט בגילופין, נכנס לתוך דברי שפרן:) ענין של נכבדות! נושאים אשה וחסל!

שפרן (מתבונן בו בצחוק קל:) אהרן! דרדק שכמוהו, כיוֵן ובא אל הרגע הנכון. (אל פינקל:) אף אמנם, ענין של נכבדות. אמי היא שרצתה בזה. ואתה, אהרן, איך ידעת לכוון לרצון אמי?

אהרן כי על־כן קראו את שמי אהרן, אני יודע לכַוון דבר לאשורו.

שפרן הרי כך, בנוגע להופעתך על במת “כוכב הזהב” שלנו כבר הוחלט בינינו: בראשון לחודש אתה כבר יוצא במחולות, באופן רשמי, במחול אחד, אתה ובֶלה.

פינקל מה?

אהרן אין זה שייך לך, אפרים. אמנם אחי הגדול אתה, אך אל־נא תתערב בדבר, אינו נוגע לך. חמסי עליך, אחי: הנה כי הבאת לכאן איזה בן־בלי־שם בצווארון־מלחים, וזה משך אחריו את כל המַסוות, ואני – עיני רואות וכלות. אי! וכי כך אתה עושה לי, שעצמך ובשרך אני!

פינקל (נד לו בראשו:) הו אהרן, אהרן!

אהרן מה חפצת? אולי כה נצח אהיה כלוא בבית? בחדר־הילדים אולי אשב?

שפרן הרי כך, עם אותם הטפיטין… אל תתאונן, אל… עוד תהיה לאיש!

איסטהרה (מציצה בעד אחת הדלתות:) הן אינן פה. (נכנסת.)

אהרן הנהו! גשה אלי הנה, אחי, ואמוּשך, אני מצפה לך, יקירי.

איסטהרה (ניגשת.) אינן פה. אף לא אחת. עתה אשאף מעט רוח אל קרבי.

פינקל כיוסף הצדיק בשעתו.

אהרן מי שלא רואה מעשי להטיו של זה, לא ניחא לו עוד. (ניגש אליה.) שמעני־נא, בן־פזיזא, אולי תקח את צרור עצמותיך ותתחמק מכאן בעוד זמן?

איסטהרה (על אהרן:) מה טיבו של בחור זה? אולי אף אתה אינך אלא נערה, שדבקת בי ככה.

אהרן לא נערה אנוכי, ומעודי, כדאמרי אינשי, לא שכבתי אצל –

איסטהרה ידעתי! ידעתי! אתה הגד לי רק אחת: מי אתה? מה שמך? ורצונך מהו?

אהרן בחור כארזים אנוכי, ואהרן שמי, רצוני – לשַׂמח קצת את הלב… משום כך, אנא, אני מבקֶשך שלא תעמוד לי על דרכי, כי נשמתי – אף היא לא מחומר קורצה. הראיתם מימיכם: באשר עובר המַלח – שם הוא בתולה יפַלַח…

איסטהרה מר פינקל, מאוד־מאוד הייתי רוצה לדעת את האיש הצעיר הזה, מי הוא?

שפרן זה אחיו.

פינקל אולי תחדל, אהרן, מן המַלח?

אהרן ילך לו מכאן!

איסטהרה כסבורים אתם שהוא שיכור? אף לא מינֵיה! לא – בא' גדולה ומרובעה. רק מקנא הוא בי ולא לשווא אמנם. עיקר כעסו היא על בֶּלה… כלום לא בֶּלה היא?

אהרן יד לפה! הוי כמה לוהטת זו ידי. (רוצה להתנפל עליה.)

איסטהרה (דוחה אותו מעליה:) ובֶּלה – בֶּלה זו – דומני – כלתו היא?

אהרן בֶּלה! כלתי אמנם! אך אתה תצא היום מזה בשן ועין.

איסטהרה ובכן – שֶׁכַּלָתך היא! (בבת־צחוק קלה:) והנה רצה המקרה שתהיה בת־דודי דווקא! בת־דוד עם כל התגין… ועתה – הגיעו בעצמכם: שני בני־אחיות, מכיוָן שהם מזדמנים לפונדק אחד, ובשעה שלא תשורם עין־זרים, כלום אין הם רשאים?… ואם יש בזה משום איסור – כלום יעמדו בו? דעת לנבון נקל… נשיקה אחת ושניה לה – במה הן נחשבות? ואלמלא מצָאָנו זה בקלקלתנו, זה חתָנה, אלמלא בא באמצע –

אהרן על דברי אמת אלה – הנני להשיב לך – (משתער עליה, אוחזה בדשי כתונת המלחים בחוזקה, מנענע אותה בכעסו, אלא שהוא מנער את ידיו מחָזה, ונרתע בו ברגע נדהם לאחור.)

איסטהרה אל תיגע פה, אהרן, עוד תיכָּווה.

אהרן (מסתכל בה תמֵיה:) מה? מה?

פינקל (קרב אליו כועס:) להכות פה את מי שהוא אתה אומר?

איסטהרה הנח לו… עם אחיך, אדוני, אדע לכלכל דבר בעצמי. אתה הצילני נא מיד הנשים.

אהרן (מתחנן לה:) אנא, הביאֵני נא שוב לידי כעס… עשה עמדי חסד!

איסטהרה (מושכתו באוזנו:) להיכָּווֹת אתה רוצה! אי, אי! (ממהרת אל פינקל.)

אהרן ראֵה, ראֵה, עוד תבוא אל תחת ידי! (יוצא אל האולם.)

איסטהרה זה אחיך, מר פינקל, בעל־קנאה הוא וצר־עין.

פינקל במוצלח שכמוך הייתי מקנא גם אני, אלא מאי – אינו גומר.

שפרן האדון פינקל, הוא כבר נלכד ברשת אהבה. הוא אוהב.

פינקל (בתלונה שיש בה משום תמהון:) מר שפרן…

שפרן ודווקא אחת מאלה… שאנסוניֶטה… למה אָדמו כה פניך, מר פינקל? אל נא כה תתבייש… על־כל־פנים אין לך במה להתבייש בה!

פינקל לא בה אני מתבייש, כי אם בך, מר שפרן.

איסטהרה עוד מענה אחד אשר כזה ואני לוקחת אותך אל אנייתי.

פינקל אנייתך – הן טבעה בים.

איסטהרה אי, אי! אֳני חדש הולך ונבנה בשבילי על חוף יַמי.

פינקל חֶדוות־חיים זו ועליצות זו של חיים, מהיכן לך, העלם? (נזכר מתוך צחוק:) הנה כי כן! רוצה הייתי לשאָלך על עַמך, איש צעיר, אם לא יהודי אתה?

איסטהרה יהודי מכף רגל ועד ראש.

פינקל (לשפרן:) התשמע?

איסטהרה וכי מה? הכָּרת חוטמי כלום לא תענה בי?

פינקל זה חוטמךָ – לאו־דווקא.

איסטהרה תודות לאל! אך האמֵן לי – יהודי!

שפרן הבלים! יהודי, לא יהודי. שמא תיכנס לרגע אל איסטהרה, מר פינקל?

פינקל דומה, שהשעה מאוחרת קצת.

שפרן הריני הולך לבדי.

איסטהרה (בצד שפרן:) אך פה תהיה, חֵלֵכָה!

שפרן הנֵה… מַפלתי קרובה, איסטהרה. (יוצא לאולם.)

איסטהרה (סרה מתוך שיחה עם פינקל הצידה.)

פיני (תיבות־שוקולאדה רבות תלויות לו בצווארו ועל חזהו.)

ד"ר חיוורין (בא אחריו.)

פיני אולי תסוב אל אחורי לרגע?

ד"ר חיוורין ראי אף ראי, איסטהרה, כמה רע הוא מזלי…

פיני צאו והיתַּמָהו! אדם זה כאילו קָנַני באי־אלו תיבות־שוקולאדה. וכי סבורים אתם שכל־כך הרבה הגיש לי זה האיש – לאו דווקא. שתים־עשרה בסך הכל!

ד"ר חיוורין בכל לבי הייתי מגיש לך עוד אחת, את השלוש־עשרה, אלא… אך ראי, ראי, שוב זרחה לי קרן של תקווה. זה פינקל… (ממהר אל פינקל:) אולי יש אתך מעט כסף, הוצאתי את כל מזוּמני ונשארתי אל צרור נקוב.

פינקל בחפץ לב… (נותן לו איזה שטר־כסף.) כלום זה יספיק לך? קח. וזוהי ההולכת לימינך?

איסטהרה (מביטה אל פיני.) עוד מעט ותצטרכו לקרון.

ד"ר חיוורין אתה פרחח, אל תדאג לנו. (אל פינקל:) כפי הנראה יש לה חולשה למיני מתיקה… אשה ככל הנשים!

פינקל התדע מי היא?

ד"ר חיוורין לוּ אך ידעת מי היא והוספת לה גם אתה בובוניירה אחת על אלה שנתתי לה אני.

פינקל וכי ידועה היא לי מתמול שלשום?

ד"ר חיוורין ידועה! היא ידועה לך יותר מאשר לי, אם כי אני חוזר אחריה כל הערב. (אל פיני:) שמא לא כך הוא, איסטהרה?

פינקל (תמוה ביותר.) איסטהרה?!

פיני אולי תבלום סוף־סוף את פיך?

ד"ר חיוורין אַת סלחי לי… אני אך לרגע… אל המזנון רק… (ממהר אל האולם.)

פינקל (מתבונן מרחוק אל פיני:) אין זאת כי אם נשתגע… איסטהרה!

פיני הוא באחת: איסטהרה אנוכי! כמעט שאני מֵחֵל להאמין לו. אלמלא אלה המכנסיים שמזכירים לי מי אני. (מפשיל קצת שמלתו ומרים את זוג מכנסיו קצת למעלה.)

ד"ר חיוורין (שב עם תיבת־השוקולאדה עוד אחת בידו. מוצא על־יד פיני את פינקל המחייך לו.) אי, אי, רחימאי… סחור, סחור ואל תקרב לצרור!… עתה, אם גם תלך לטבילה, לא יועיל לך כלום… (מראה את הבונבוניירה לפיני, כשהוא עוד עומד מרחוק.) איסטהרה!

פיני (קרב אליו בצעדים גסים. לוקח מידו את תיבת השוקולאדה ברוגזה ממש.)

ד"ר חיוורין (אוחז בזרועו ויוצא אתו קוממיות אל האולם.)

איסטהרה (אל פינקל:) איסטהרה זו, שאתם מדברים בה כה הרבה – מי היא? בחורה כדבעי, איזה “משא ומתן” בשבילי?

פינקל שמע נא, עוּל־ימים, אני אין מסווה על פנַי, ומן הראוי הוא שתבחר לך לשון אחרת עמדי.

איסטהרה אני לא בך אני מדבר, אני מדבר בה, באיסטהרה זו שהיתה פה למִלָה.

פינקל עצור מעט ברוחך עול־ימים, התאפק נא.

איסטהרה אוי, אוי, איני יכול עוד להתאפק, בשום אופן! את איסטהרה הבה לי הֵנה. אתן נא עיני בה!

פינקל הנה כי היה לי כבר זה לשונך לזָרָא.

איסטהרה כבר אמרתי: לא אתה עיקר אצלי, כי אם היא. אמור־נא לי מה טיבה של בחורה זו? צבע עיניה מהו? שחורות הן? יהודיות?

פינקל (כמדבר לנפשו:) יהודיות… אף אמנם, יהודיות… אלא –

איסטהרה מאי “אלא”?

פינקל (לנפשו:) נכריה, שעיניה יהודיות.

איסטהרה הנה כי כן, ערלית היא! את הערלית הבו לי הנה, ואני מגייר אותה תוך כדי דיבור!

פינקל רואה אני בעליל, שהריקוֹתָ לא־מעט אל קרבךָ, איש צעיר.

איסטהרה (מחקה אותו.) “איש צעיר”! “איש צעיר!” מה לי ולאיש צעיר? האגיד לך, מי אני?

מסכות (אחדות נראות בפתח האולם.)

איסטהרה (נבהלת למראה הנשים.) כאן הן הנשים. שוב! (נמלטת אל האולם בעד הפתח השני.)

המסכות (רודפות אחריו:) חטפוהו!

בלה (בפנים גלויים כבר, מושכת אחריה את אהרן:) בוא, בוא, הנה אחיך.

אהרן בנידון דידן איני צריך לחוות־דעתו של שום אדם ואפילו של אח.

בלה לא כך, אחיך הגדול הוא, וצריכים לציית לו.

אהרן מה לי גדול ומי לי גדול! בענינים כאלה אינם מתחשבים עם הגדולים; בעינַיך תראי: אני את חג חתונתי אָחוג אתך, והוא עוד שרוי יהיה בלא אשה. רווק בין רווקים!

בלה בלי הסכמתך, מר פינקל, לא ייעשה דבר.

אהרן להוי ידוע לך, אפרים, שזו הנערה – כל המעלות שֶמָנו חכמים בבת ישראל מצויות בה. יפה היא, נאה היא, פיקחית היא ועוד – אל בלה: מה עוד, הגידי!

פינקל מרת בלה – הן בלה? אם באמת ובתמים אחי אומר… לא אהיה אני לשטן לו. אסכים לזה מיד, אם כי חפצתי שיקבל תעודת־בגרות תחילה… אלא ששתה יותר מדי הערב ואי אפשר לדבר אתו בהתגלות־הלב. מאוד־מאוד הייתי רוצה לראותכם מחר לאחר שיתפכח.

בלה כלום לא אל הענין הוא מדבר?

אהרן אל הענין! אל הענין! ברם, אין זה מוכיח כלום. אדם, אשר הוא פיכח, יש אשר יֵט מן הדרך… והָא ראיה: אתה אחי! אַת בלה, רִקדי נא עמדי ותיווכחי. (דבק אל בלה בת־זוגו. התזמורת משמיעה ואלסה.)

פיני (בא מסורבל בתיבות־שוקולאדה רבות, אחריו הד"ר חיוורין.) אולי תחדל כבר ממני?!

ד"ר חיוורין (מתחנן לפניו:) רק מחול אחד, איסטהרה!

שפרן (בא מן האולם.) האיננו פה, הנער המלח?

פינקל היאך? לא סרת אליה כלל?

שפרן להיכן הייתי צריך לסור?

פינקל אל איסטהרה, כמדומני?

שפרן חדל ממני, מר פינקל. האיננו פה?

פינקל המלח? הנה כי היה לך אורַח כנשים, שהן חוזרות אחריו. הנהו!

איסטהרה (שהציצה מן האולם:) האינן פה, אלה הנשים?!

פינקל אינן.

איסטהרה (נכנסת:) התדעו, נכבדַי, את אשר עולה על דעתי? אין עצה אחרת אלא להשתמט מכאן חרש ובעוד זמן… לא יועיל לי עוד דבר… ואולם בטרם שאנו נפרדים, הייתי רוצה רק פעם צאת במחול עם איש כערכי, כלומר: עם בן־מיני דווקא; מר פינקל – (בהשתחוויה קלה) – כבדני־נא!

פינקל (משלב ידו מתוך צחוק סביב גיזרתה. נכונים למחול.)

אֶלקה (אף היא באה מן האולם, משליכה את המסווה מעל פניה.) בכל האולם הייתי, כל הלילה בו תעיתי, נערים רבים ראיתי, אך כפיני שלי לא מצאתי! פיני! איֶכה, פיני?

פיני (סר מעל הד"ר, שמלתו נושרת בלכתו. הוא בא וניצב על־יד אֶלקה:) הנני. שמא את רוצה בתיבת שוקולאדה?

ד"ר חיוורין (סופק כף:) טעות אשר כזו – אהה!

שפרן (מרחוק אל ד"ר חיוורין:) אין לך בת זוג, הדוקטור? אלי, אלי קרַב, אנחנו שני בעלי־מום אנו.

ד"ר חיוורין (הולך בצעדים מרושלים, כאדם ההולך על־כורחו, אל שפרן וניצב על ידו.)

איסטהרה (סובבת עם פינקל במחול הוואלסה. היא מסירה מתוך המחול את כובע־המלחים מעל ראשה. שׂערותיה מתפזרות ברוח.)

פינקל (עומד לפניה כמסמר תקוע באמצע הבימה.) איסטהרה!

איסטהרה (אל כולם:) ועתה – אלי! אל ביתי אני!

פינקל אַת זאת, איסטהרה!

איסטהרה אנוכי, פינקל.

פינקל אני עוד מהסס כולי, אביט וטרם אאמין.

איסטהרה הַאמֵן תאמין, פינקל… ואתה שפרן, הנה נחלתָ מפלה!

שפרן כנראה.

איסטהרה תבוסתך שלמה, שפרן… זה האיש פינקל לא עשה את הנבלה, וגם לא בעבורי!

פינקל מה יש? מה יש, איסתהרה? הוי, מי אַת?

איסטהרה ערלית מבנות ישראל אני!

ד"ר חיוורין הַוָה הוָה על הַוָה, ושֶבר על שֶבר עלי באים. הנה את כל התיאוריה שלי ביחס לבנות ישראל נשא הרוח.

אהרן כדאית היא התיאוריה שלך ועוד עשר כמוה שתתבטלנה, ואיסטהרה תהי אשר הִנֶהָ.

פינקל איסטהרה!

איסטהרה ועתה הביתה! אתי לבית תלכו. עד אור הבוקר אתי תהיו. ומחר אני עוזבת אתכם והולכת אחריו, אחרי פינקל. התקחני אתך?

פינקל עד אחרון יומי.

שפרן (בלעג גלוי:) תהי דרככם צלחה.

איסטהרה נחלתָ מַפלה, שפרן, אלא שאתה צריך לשלוט ברוחך גם בצר לך, בהיותך מעתה בודד במועדיך.

שפרן בודד עד כדי כך אינני. הן הדוקטור הוא אתי. חוץ מזה – הנה בֶלה, אלַי!

בלה (ממהרת אליו, עומדת לימינו.)

שפרן גם אתה אהרן, הֵנָה!

אהרן (ממהר אליו אף הוא. עומד לשמאלו.)

שפרן אתם שניכם, עוד בשבוע הזה תפליאו כל עין.

פינקל (מדוכא קצת:) ב“כוכב הזהב”?

איסטהרה (טופחת לו בכף־ידה על פיהו:) אל־נא, אל־נא, לשונך אל תתבַּלע, גשה אלינו, שפרן וּבָרכנו –

שפרן (ממקומו, בלעגו המר:) דרך צלחה! – הולכת אַת מעמנו, איסטהרה… הבה אשאלך בטרם לֶכתֵך: אַת – מה תעשי, איפוא, בערבי החורף הארוכים והמאוחרים? איפה תקחי לך כל־כך הרבה מנורות ונברשות ואור חשמלי כל־כך רב במעון פרטי? איך תעצרי כוח לשבת מדי נשף בנשפו על־יד תנור ביתך?

איסטהרה (עם פינקל.) אל תירא, פינקל… אך לשווא הוא מטיל עלינו אימה.

פינקל זאת לא זאת… הנה כי הֵבנתי מעט לרֵעו… בערבי החורף הארוכים נבוא אליו שנינו, אל שפרן, אל השאנטאן נבוא… שולחן קטן בין שולחנותיו – שלנו יהיה.

איסטהרה (בעינים מאירות:) תן לו את ידך, שפרן, תן לו לאפרים את ידך. משלנו הוא!

פינקל (ניגש בחום־לבו אל שפרן ומושיט לו את ידו.)

שפרן (אף הוא לוחץ אותה בחום.)

איסטהרה

אֲנִי מֵאֵל אֲשֶׁר לְקָרְבָּן עוֹלוֹת וְאֵינָן יוֹדְעוֹת לָמָּה;

מֵאֵל שֶׁאֵינָן מוֹצְאוֹת מָקוֹם לְכַף רַגְלָן עַל אֲדָמָה…

מֵאֵלֶּה הִנֵנִי הַקּוֹרְאוֹת אָח לַזָּר, מִכּוֹסָן יֵשְׁתְּ כְּחָתָן;

מֵאֵלֶּה שֶׁחַיֵּיהֶן קְצָרִים וְכֹה בוֹדְדוֹת בְמִיתָתָן.


המסך


איסטהרה, קומדיה בשלוש מערכות. פורסם ב־“בדרך”, שנה א‘, גליונות ט’–ט"ז, ד’ אדר, ח' אייר תרצ"ג.



  1. ווּ קומפּרינֵי – אתה מבין? (צרפתית).  ↩

  2. טינגל־טאנגל – שם עממי גרמני לקאבארט מדרגה נמוכה.  ↩

  3. פילומנה – דמות מן האגדה היוונית. מחמת יופיָה נאנסה על־ידי בעל אחותה.  ↩

  4. טשו־טשו־לופ־טשו ­– להלן מבאר ד"ר חיוורין: סתם הברות.  ↩

  5. יולדאי – מלשון יאָלד, טיפש.  ↩

  6. כַּד הוינא טליא – ארמית: כאשר הייתי טלה, כלומר – בנעורי.  ↩

  7. קאלאמיטה, כלומר צרה, אסון (בצרפתית)  ↩

  8. שפרן – כך במקור, אך כנראה צריך להיות “ד”ר חוורין – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  9. שאנטאן – קאבארט שבו מזמרים שאנסונים, פזמונים. (צרפתית).  ↩

  10. חוטרה – הכוונה לחוטר, מַחוה, כדי להראות בו את המלים שקוראים בספר.  ↩

  11. ריקוד מהיר, פרוע, ממוצא איטלקי, כאילו נוּשך הרוקד על־ידי עכשוּב, שנשיכתו מוציאה אדם מדעתו.  ↩

  12. יֶנְטֶה – נוסח יידיש לשם יהודית. משמש בפי העם כשם־נרדף לאשה סרת־טעם וצרת־אופק.  ↩

  13. מַמְזֵּל – כלומר מַדמוּאַזל, עלמה, גברת.  ↩

  14. פארדון, מוּסיֶה! – סליחה אדוני!  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48905 יצירות מאת 2703 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20857 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!