המות, אתם אומרים, נורא? מר? רע? – החיים, אתם אומרים, נעימים? מתוקים? טובים? – היציאה מן החיים אל המות, אתם אומרים, הוא דבר אשר גם בהגות בו איש והתיצבו שערותיו כמו נֵד? – הבל הבלים, אני אומר לכם, הבל הבלים, ילדים! אִלּוּ נִתּן פה למתים, מי יודע אם לא שמענו את ההפך מלה במלה…

ואני הבטתי אל פני הזקן המדַבּר אלינו את הדברים האלה. מצחו גבוה ולבן מאד בשתי רקותיו מלמעלה, והקמט אשר בין עיניו עמוק והולך ומתעקם עד שרש החֹטם. את הזקן הזה אהבתי מעודי.

רק שבעים שנה אנחנו חיים, הוסיף, ואולם רבבות אלפי שנים אנחנו שוכבים אחרי-כן מתים. החיים הם אפוא רק החלק הקטן, ולא-החיים הוא החלק הגדול. ובכן הֲוֵה אומר: החלק הקטן הוא התפל, תחת אשר החלק הגדול הוא העִקר. שבעים השנה בין רבבות אלפי השנים מעבר מזה ורבבות אלפי השנים מעבר מזה אינן בלתי-אם הפסקה קטנה מן הרגיל. נמצא, כי החיים הם המקרה, היוצא מן הכלל, הדבר שלא כסדרו, תחת אשר לא-החיים הוא המצב הקיָם, התמידי, הדבר כסדרו…

ובשובי לבדד בלילה הביתה המו בקרב לבי ובאזני הדברים: אִלּוּ נִתָּן פה למתים. חשבתי דבר-מה וחשבתי, ולא ידעתי מה הוא. מתחת למפתן-ההכרה אשר לי נקר הדבר, ואני לא יכלתי לתפוש אותו. פתאום הרגשתי, כי צרה עלי נשמתי, הרגשתי לפתע פתאום עד מה אמלל אני ועני נדכה ויגע. אוי, מה ריק כל העמל אשר תחת השמש! הא לך נֹאד נפוח במחיר החיים כלם: ואני חש ומרגיש פתאום, כי עיפתי עד מאד… כן, אין כל הֹוֶה תחת השמים, כי-אם הכל עָבַר, הכל עתיד. דקדוק החיים אין לו „בינוני ”. רגלי כבדו, ידי כבדו, וכל חושי בי כבדו. אין שֹׁוֶה לחי בכל המעשה הנעשה מן הבקר ועד הערב ומן הערב עד הבקר. ואני מתהלך וחולם, חולם ומתהלך בכבדות, בכבדות. מאין באת, טפה אֻמללה? מן המנוחה. ולאן אתה הולך? אל המנוחה, מנוחת התמיד אשר מן הנצח ועד הנצח…

ומסביב לי שפוּך הלילה, טהור וצח ומלא תכלת, ונֹגה התכלת שוכב כטל על הרחובות הריקים והנרדמים ועל הככר הישן ועל הבאר אשר בתוך הככר ועל סף בית-הכנסת. קול הֲמוֹת ישָׁמע מקרב הלילה, ואני טרם אדע מי ההומה. שומע אנכי את קול צעדי אחד ושנים – או האם קול לבי הוא הדופק? והצללים הזכים נעים ונדים על-פני כתלי הבתים, וצלי זוחל לפני, חציו על הארץ וחציו על הכתלים, ויוצא מתוך רגלי, והוא גדול הרבה ממני. ופתאום שומע אנכי קול דברים: אִלּוּ נִתָּן פה למתים. האם אנכי דברתי?

והדברים הולכים ורבים, אין זאת כי-אם נִתָּן הפה אשר אמרתי.

ואני חולם ומתהלך…

*

על סף בית-הכנסת עומדת חסידה בעלת רגלים ארוכות וחרטום אדום וארוך, ועל-יד החסידה עומד צל שחור ומלא עינים מכף רגלו ועד קדקדו, ועל-יד הצל השחור צל זך לבוש בדים.

אנכי, אומרת החסידה, אוהבת שעשועי קוּנדסים. כאשר אעבור על-פני נהר ואזכור כי שם נשמות ילדים שֶׁעֲדֶן לא נולדו והן ישנות בחיק האפס הגדול ומתענגות על העדרן, אז אשלח את חרטומי פתאום אל תוך המים ואעלה משם לא-נולד כזה ואטילהו אל תוך החיים וחיה. אני הנני החסידה, המביאה את הילדים לעולם. הה, לוּ ראיתם איך הם מפרפרים ואיך הם מתנגדים בכל תקפם בידיהם וברגליהם אל החיים הנתונים להם בעל-כרחם ואיך הם בוכים ומיללים! ואנכי שמֵחה לאֵיד אחרים…

ואני, ענה בעל-העינים, הלא אָרע ממך שבעתים! את החיים, אחרי שכבר היו, אני לוקח וממית אותם ומוציא אותם מן העולם. אני הנני מלאך-המות. הה, לוּ ראיתם איך הם מפרפרים ואיך הם מתנגדים בכל גופם אל המות ואיך הם משנים את מראיהם ואת חזות פניהם בגשתי אליהם ואיך כל הנצבים עליהם בוכים ומיללים! ואני עומד ושוחק ואלפי העינים אשר לי מאירות מרֹב גיל…

הלא רעתכם גם שניכם כמר מדלי, אם תדמוה אל הרעה אשר אנכי עושה – ענה לבוש-הבדים. אנכי הנני גבריאל המלאך, הממונה על תחית המתים. אל המתים שכבר מתו אני בא, ואותם אני לוקח ומחַיה אותם שנית. הלא תודו, כי אנכי הוא המגדיל את הרעה עד למדרגה הגדולה מכל ההולכות לפניה. אכן מטבעי אנכי שמח-לאֵיד…

החסידה פתחה את חרטומה הארוך ותשתאה; מלאך-המות פקח את אלף העינים אשר לו וישתומם.

וגבריאל הוסיף: אכן שעת-כֹּשר באה לידי ולא אחמיצנה ואתקן פה באזניכם משגה אשר נתפשט מאד. רבים חושבים כי תחית המתים היא דבר אשר בבת-אחת יעָשה באיזה זמן מן הזמנים, והיה יום אשר כל המתים מקצה הנצח ועד קצה הנצח יקומו פתאום כאיש אחד; ואולם הדבר הזה רק משגה הוא. לא בפעם אחת יעָשה הדבר, כי-אם מעט-מעט, לא בזמן מן הזמנים, כי-אם תציד בכל יום, ולא בימים אשר יבואו, כי-אם מעולם כן נַעשה וגם עתה כן יעָשה, וכן יעָשה גם לימים הבאים. יום-יום נעורים על-יָדי רבים מן המתים, והם שבים לחיות פה בארץ, ורק צורותיהם חדשות. המכונה עשויה מעשה גלגל, והגלגל מתגלגל באין מעצור: איש מן החיים ימות, ואיש מן המתים יקום וחי. חק התמורה הוא…

החסידה פערה את חרטומה ותשתאה; מלאך-המות פקח את כל עיניו וישתומם.

– גדול השאול ורחב-ידים. והמתים שוכבים ומתענגים על המנוחה הגדולה והרחבה, אשר אין לה מדה. המנוחה היא תכלית כל תכלית. והמתים אוהבים את המות ונפשם קשורה בו בכל אלפי מיתריה ולא ימירוהו בסגולות מלכים – הלא ידעתם חזיון דומה לזה גם בין החיים ואהבתם את החיים? ורק דבר אחד נתון למתים האלה, אשר ימרר את מותם: הלא הוא היראה מפני התחיה – הלא ידעתם חזיון דומה לזה גם בין החיים ויראתם את המות? אמנם כן, לוּלֵא היראה הזאת ולוּ ידעו כי יכולים הם להיות מתי-נצח, אשר לעולמים לא יעזבו עוד את חיק המות, כי אז היו מאֻשרים. כמשפט מלאך-המות בעיני האדם החי, כן משפטי אני בעיני האדם המת. „הנה מלאך-המות בא! ”קוראים החיים ורועדים בכל רמ ”ח אבריהם, „והנה מלאך-התחיה בא! ”מיללים המתים וחרדים בכל שס ”ה גידיהם. האֵם אשר בשאול תשמור על בנה לבלתי יקום לתחיה, והבעל האוהב ישמור את אשתו מכל משמר לבלתי הִנָּתק פתיל מותה. ומובן מאליו, כי יש גם שם פילוסופים העמלים להמתיק את התחיה על-פי חקירותיהם ולנטול ממנה את נוראותיה. וכן יש גם מהתלים, אשר הִתּולים עמהם כל היום, והם בהתוליהם מתאמצים לתת את התחיה לשחוק לבלתי יירא אותה איש. ואולם כל זאת לא תועיל ביום עֶברה, יום בוא התחיה.

… ורבים מן החזיונות והמראות והמעשים, אשר אתם מוצאים ורואים בין החיים אשר על האדמה, אתם מוצאים ורואים גם בין המתים אשר בשאול. בחיק המות שוכבים המתים ומתענגים על כל טוב, והנה פתאום בא האיד: כלבים מצחקים, מלאך התחיה בא להעיר! אחד המתים החל להתרגז ממקומו ולהניע יד או רגל. הקרובים והגואלים מיללים וזועקים: הן עוד מעט וחיה! הן רק כפשע עוד בינו ובין החיים! והם עושים כל תחבולה לבעבור החזיקו במותו, ומהרו את הרופאים והבהילו את המלחשים והרבו סמי-רִפאות ולחשים ותחבולות, ויש אשר גם יצליחו, והחלימו את החולה הנוטה לקום והשיבו אותו למות. ואולם יש אשר כבר נגזר גזר-הדין, ואז לא תועיל כל עצה עוד, והמת יקום וחיה ובחיותו והספידו אותו בקהל וקראו: הוי, החיים האכזרים, הוי, החיים הרוצחים! איך קפדתם כאורג את פתיל-המות? איך עלה הכורת הזה ויגזֹר ולא חמל? – הלא ידעתם את הנוסח!

… מובן מאליו, כי במדה ידועה מאֻשרים העשירים מן העניים גם שם. העשירים עֹז בידם ותחבולות שונות נתונות להם לשמור את נפשם בכל משמר מן התחיה ומכל הפורעניות השונות המביאות את האדם לידי תחיה. שומרים הם את נפשם מכל התחממות – פה בין החיים קוראים למחלה הזאת התקררות –: בוחרים לשבת בארצות הצפוניות, נוסעים בימות החמה למקומות מעין סיביריה או לַפְּלַנדִיָּה, מַרבּים ברופאים ובפרופיסורים ובמעינות ישועות או מרשים לעצמם גם את הלוקסוס לשבת בתענית יום יום, להפך מן העניים, אשר החוֹבה מוטלת עליהם לאכול לדאבונם הגדול יום יום עד כדי שביעה – הלא ידעתם את כל זאת.

… אכן כל זאת אנחנו מוצאים אצלם בהיות השנים כסדרן. אולם יש גם שנים שלא כסדרן, אשר לא מתים בודדים ויחידים יקומו לתחיה, כי-אם עדות שלמות. יש אשר תבוא כעין מגפה של תחיה, מין כולירה או דז’ומה של תחיה, ואז יש כי עשרות עשרות מתים יקומו יום יום לתחיה, ויש כי בימים מעטים יתמו מחנות שלמים לחיות. ואז ידי השוטרים והשומרים מלאות עבודה כל היום לכונן סדרים טובים ותקנות מועילות, ויש כי יַרבּו דֹמן ורפש על כל פנה, או ימשחו את הצנורות בתוך הביבים על הארץ ברחובות במיני אשפה שונים, או יגַדלו בכונה קולטורות שלמות של בצילים לבעבור עצֹר בעד התחיה.

… או יש כי יהיה בין המתים איש פושע, למשל, רוצח אשר החיה נפש בזדון, וענשו אותו השופטים משפט-תחיה. אז יועיד לו הפושע סניגורים, אשר ינסו לזכות אותו ביום דין ולהקל את ענשו, ותחת משפט-התחיה יחַיבו אותו חובת-גלות לעולמי עד ולהיות נגלה אל אחת מערי הדרום החמות, להיות מרחף שם בין המות ובין החיים תמיד; ואולם על-פי רֹב לא יצליחו, והפושע יִדון לתחיה. אכן נסו רבים מבני הדורות החדשים לעמול בכל כחם לבטל בארץ חפשית כזאת, כארץ המות, את ענש-התחיה, שהוא, על-פי דבריהם, שריד מימי הברברים, ואולם, כפי הנשמע, לא הצליחו.

… ויש גם אשר יהיה כמשפט החזיון בארצות החיים, אשר יקום איש ואבד עצמו לדעת, והיה גם פה לפעמים בין המתים איש אשר יקַיֵּם עצמו לדעת, ובעצם ידו יגזור את פתיל מותו. יש אשר מרֹב טובה ישלח איש יד בנפשו, וקם וחיה, ויש אשר יעשה כזאת מרֹב בטלה או מרֹב שעמום. למשל, יש כי בחור ועלמה יתַנו אהבים, ואבותיהם או גואליהם לא יתנום להתחתן, אז יש כי יקחו השנים ריבולבר ושָׂמו נשמת-חיים בפיו, וירו את הנשמה אל תוך פיהם, ובִן-רגע והם קמו וחיו…

החסידה סגרה את חרטומה הפעור ותעמֵק במחשבותיה ומלאך-המות סגר את אלף עיניו עד החצי וישקע בחלומותיו.

*

„החיים, אתם אומרים, טובים, נעימים ומתוקים? דִבּר אלינו הזקן – והמות, אתם אומרים, רע, מר ואיום? ואולם אִלּוּ נִתּן פה למתים, כי אז אוּלי שמענו את ההפך… ”

ואני הבינותי פתאום.