אַיך עתה, פלמי, אתה הפילוסוף-המשורר הקטן?…
כשנלך תחום-שבת קטן מבית-הנתיבות, אשר עם חצר מסלת-הברזל, ונבוא עד לתוך העירה הקטנה, הרובצת בתוך הבקעה, נראה מנגד את ההר אשר מחוץ לעירה מעבר מזה, רחוק משם כשתי ויָרסטאות, ומעל ראש ההר נוצץ הבית הלבן עם תריסי החלונות הירוקים. הבית הלבן הזה עם תריסי החלונות הירוקים הוא המטרה, אשר אליה ישאפו המונים רבים לבוא שמה עם בוא ימי האביב החמים. אכן הבית הזה בעצם אינו בית אחד לבדו, כי-אם קבוץ שלם של בנינים. כל מי אשר עינו חדה רואה מרחוק גם את הכתֹבת אשר על-גבי השלט, התלוי על מוט ירוק היוצא מגג הבנין הראשי, ועליו כתובות באותיות ירוקות על-גבי מוסד לבן: „פּנסיון ודירות למעונות קיץ ”. אמנם רק גן-עדן קטן המקום הזה, חבוי בתוך איזו פנה שוקטת ומחרישה, רחוקה מאדם ועזובה מרגל, ומסביב רק ירוק, ירוק, ירוק: נאות-דשא ירוקים, עצים ירוקים, חורשה ירוקה, ונחל גם הוא אשר מימיו ירוקים, למראה. והאביב אשר במקום הזה רק פלא קטן הוא כֻלו. החמה מראה לה כאִלו יצאה זה עתה בפעם הראשונה מנרתיקה, והיא מביטה, כקטן שנולד, בסקרנות מרובה לתוך עולמו החדש של איזה קדוש-ברוך-הוא חדש. הרוחות הקלות והמנשבות דומות כאִלו צמחו להן זה עתה בפעם הראשונה כנפים, והן חדשות ורכות וענוגות, עד כי ישָׁמע עוד קול רִשרוּשן בנוען. והאביב כבד על הארץ, רובץ על כל שיח ועל כל גבעול ועל הדלי אשר עם הבאר ועל עמודי הטלגרף ועל המרזב אשר עם הגג, ומראה לאביב הזה כאִלו ירד זה עתה בפעם הראשונה מן השמים על הארץ והוא איננו עוד בקי ורגיל במלאכתו, ולכן יפזר את הונו בידים פתוחות באין חשבון ונותן גם לאשר לא שאל ולא דרש. כמו חג נצח פרוש על כל הככר מסביב.
על בצעי-רפש ועל חלוקי-אבנים יפסח האורח הבא מן העיר, עובר והולך עד לככר הפּנסיון, וצקלונו על כתפו, או יש כי יתנהל לאטו בעגלה המשרכת בכבדות את דרכה, ובעלותו הלוך ועלֹה את ההר ובבואו עד הגדר הירוקה ועד שער הבית הירוק, ויצאו לקראתו בעצם הרגע הזה בעל-הבית ובעלת-הבית והשפחה והמבשלת והנער הערום חציו, הממונה על גהוּץ הנעלים, והמון אנשים אחרים ורבים, וקבלו כל אלה את פניו בצהלה. ואולם את כל אלה כמעט לא יראה האורח הבא ולא ישים אליהם לב. ורק את האחד יראה ואליו ישים את לבו – והאחד הזה הוא פלמי. את פלמי יראה בכל. למן הרגע הראשון יכיר, כי פלמי הוא פה ראש המתעסקים, אשר באו להתעסק עמו, והוא המנצח הראשון על כל מעשה וכל ענין.
ופלמי זה הוא כלב קטן, אדום לצבע, עם בהרות לבנות על-פני חזהו ועם עינים גדולות וחמות וחולמות. הנער הערום למחצה נוטל את החפצים ואת הכלים מעל העגלה, השפחה נוטלת את הצקלון ואת הצרורות הקטנים, המבשלת עוזרת אחריהם ונוטלת את הספרים הארוּזים ואת יתר המטלטלים, ואולם דומה כי הראש והראשון בכל אלה הוא פלמי. פלמי מפזז ומכרכר לפני ההולכים, רץ מן האחד אל השני בחפזון ובעסקנות מרובה, רץ ושב, רץ וסובב, מתלבט בין הרגלים הפוסעות ומתרפק על הברכים הנעות, בא ומריח רגע ברגלי האורח, עוזבו שוב במהירות ורץ, ובעוד רגע הוא שב על עקביו ובא שנית, ועיניו מֵאירות מחדוה. דומה, כאלו הוא יודע ומבין היטב את כל הנעשה מסביב לו. כל עצמותיו תאמרנה: „ראוּ-נא, אורח חדש בא לנו ”, ודומה, כאילו כל ההנהגה היתה מסורה בידו והוא יודע את האחריות אשר נטל עליו עם בוא האורח החדש. ופלא הוא: כשהנער נושא את החפצים והשפחה אחריו עם המטלטלים הקטנים, רץ פלמי לפניהם להורות להם את הדרך, והוא יודע אל נכון את החדר הפנוי עתה להיות מסור אל הדַיָּר החדש. אחר-כך הוא רץ אל אולם-האכילה. האולם צר מרֹב אורחים ומרֹב כסאות מסביב לשלחן, אך פלמי יודע היטב את המקום אשריש שם להעמיד כסא חדש ולהכניסו במעט דוחק בין הדבקים. ואולם כמעט שהביא את הדיָר החדש על מכונו בשלום, או גם בעודו עושה כה וכה, והנה הוא נצב רגע אחד פתאום תחתיו, עומד וזוקף את שתי אזניו ומקשיב. כמדומה לו, ששמע מרחוק רעש כרעש אופנים וכמַשַׁק קול שוט, ובעוד רגע הוא משתער ונחפז ורץ שנית החוצה כל-עוד הנשמה באפו, וכל הכבודה אחריו. ופלמי לא טעה: עגלה חדשה עם אורח חדש באה.
ומכיר פלמי באורחיו יותר מבעל-הבית ומבעלת-הבית יחדיו. יודע הוא אותם, כמדומה, גם בשמם. אבל לפעמים יש שתפּול עליו פתאום איזו כבדות, והוא יחדל רגע משום לב אל הנעשה מסביב, ורק יעמוד תחתיו באיזו קרן-זוית, זנבו בין ירכותיו, ועיניו החמות מתחילות חולמות. דומה, כאִלו הרהורים באו לו והוא שואל את נפשו ברגעים כאלה: מהזה נעשה בעצם פה מסביב לי? מה כל המהומה הזאת ולמה היא באה? מה הם רצים ולמה הם רצים? ובני-אדם אֵלו, הבאים לכאן בעגלות יום-יום, למה בעצם הם באים לכאן?… אבל בעוד רגע והוא מתעורר ונִער את מוחו מכל ההרהורים התפלים האלה. רבונו של עולם, הן יפים כל-כך החיים ויפה הקיץ ויפים בני-האדם וחם כל-כך השמש! – והוא נזכר, כי אין לו פנאי, והוא נחפז פתאום ורץ.
ארבעה חדשים בשנה, ממחצית האיָּר ועד מחצית האלול, ראה פלמי חיים שיש בהם ממש, חיים של תנועה ותנודה ותכונה רבה. כל עצביו וכל מורשיו הפנימיים עומדים במלוא דפקם. טרוד הוא כל היום: מן הרחוב אל הבית, מן הבית אל חדר-המבשלות, מחדר-המבשלות אל אולם-האכילה, מאולם-האכילה אל כל אורח ואורח, ומן האורחים שוב אל הרחוב. כמדומה לו, ששמע שוב ממרחקים איזה שקשוק פעמון וקול אופן וקול שוט. כל כֹּחות חייו מתוחים כלם כמו מיתרים, והוא מתענג על מלוא החיים האלה וכל בתי-נפשו מתרוננים בו משמחה. וביחוד יקרות לו שעות-הצהרים, בזמן שהתכונה גדולה מאד והמלאכה רבה והרעש גדול והמהומה אשר בבית ומסביב לבית ובכל פנה הולכת מרגע לרגע הלוך וגדול. אולם-האכילה הוא אולם גדול ופשוט מאד, אשר כתליו מסוידים בסיד, והשלחן עשוי קרשים פשוטים, המונחים זה על-יד זה על-גבי עמודי עץ, ומסביב לו יושבים במעלה הסֵיזון, בחֹדש תמוז, כשמונים או כמאה איש, צפופים ודחוקים איש על-יד אחיו, והשאון הולך מרגע לרגע הלוך וגדול. בשעה זו מרגיש פלמי אחד מששים מטעמו של גן-עדן. טרוד ועסוק הוא לרוץ עם בעל-הבית ועם בעלת-הבית מאולם-האכילה לחדר-המבשלות ומחדר-המבשלות לאולם-האכילה, והוא מלַוה את כל קערה וקערה כשהיא מוּבאָה וכשהיא מוּסרה, וכך הוא מתלבט ורץ מתחת לשלחן ובין הכסאות, כאִלו רק עליו היתה כל המלאכה לגמור. מובן מאליו, כי לרגעים דוֹרך איש על אחת מכפות רגליו או הודפו ונוגחו, והוא משמיע רגע אחד קול יבבה. אבל אין דבר. יודע הוא בנפשו, כי מעלה הסיזון הוא, ואין משגיחים בקטנות כאלה. אין הוא אוכל כמעט כלום, לא בחדר-המבשלות ולא באולם-האכילה, כי אין פנאי לשום אדם לשום אליו לב. אבל אין דבר. די לו בעצם יבשה, שהוא לועסה ומגַרסה בשִׁניו רגע אחד באיזו קרן-זוית, ובאין לו פנאי לאכול אותה כהוגן, הוא עוזבה בעוד רגע תוך כדי אכילה וחוזר לטרדותיו המרובות: מאורח אל אורח, מאיש אל אשה, מגבירה אל אומנת, מעולל אל זקן, והוא בא ומריח ונובח מרֹב עליצות ונחפז ורץ, ובין כך הוא מזרז את המבשלת ורוקד כנגד בעל-הבית, להודיע לו בפתע פתאום חבה יתֵרה, ומקבל באהבה את מדרך כף-רגלו ונוהם רגע ושב עלֵז ושמח לאיזו עבודה אחרת. הסיזון שוקק כמַשַׁק דבורים, והוא עלז ושמח. רבונו של עולם, מה יפים החיים ומה יפה הקיץ! –
והקיץ כבד מאד על הארץ. לא נע עלֶה על-פני עץ ולא זע עב במלוא רוחב כל השמים. היה האויר כאִלו עמד מוצק תחתיו, קרוש כֻּלו. החמה לא היתה עוד בישנית, כיוצאת בפעם הראשונה מנרתיקה, כי-אם הכירה פתאום את כחה ותנהג בשררה גדולה ותשפוך את להט חוּמהּ באכזריות רבה. הרוחות לא היו עוד קלות ומנשבות, כאִלו צמחו זה עתה בפעם הראשונה כנפיהן, כי-אם היו כנפיהן כעופרת המוצקת, לא נעו ולא נדו. והחֹם רובץ, חופף על כל אשר נשמה באפו ומעיק תחתיו. התחבא האדם תחת צאלים ובינות לעצים עבותים, ומפני החֹם לא יכול להתחבא. ופלמי גם הוא עמד לרגעים בקרן-זוית והזיע.
וכך עבר חֹדש על חֹדש, וכך עברו הימים.
וכך בא מעט-מעט גם סופו של אב. השמים לא היו עוד כחולים כאשר היו בראשונה, כי-אם אד קל שכן עתה עליהם, אשר אין שֵׁם לצבעו. אין מראה תכלת ואין מראה בדיל, כי-אם כמו עשן זך. וגם החֹם לא היה עוד כבראשונה, לא עִנה עוד את הנפש כמו להט התמוז, אבל להט התמוז בכל נוראותיו היה נחמד ותאוה לנשמה, תחת אשר החֹם החדש הזה בכל חנו הטוב היה למשא. גם הערבים החלו עתה להיות ארוכים מעט מבראשונה, ופלמי לא הבין את הנעשה: מדי ערב בערב התאספו עתה האורחים אל אולם-האכילה, לא לאכול ולא לשתות, כי-אם ישבו כֻּלם יחדיו ויהיו מדברים איש עם אחיו או משחקים איש עם רעהו. פלמי התעמק רגע במחשבותיו. לבו נִבא לו איזה דבר, והוא לא ידע מה נבא. כמו שעמום ירד פתאום על כל העדה העצלה מסביב.
ופעם אחת בבקר, כשבא פלמי לתוך אולם-האכילה, ראה איזה שנוי, וברגע הראשון לא השיג את הנעשה ומה שונה פה. אז רץ אָנֶה ואָנָה, הִריח, המליט איזו נביחות קלות, ואחר-כן עמד תחתיו. פתאום הבין את הנעשה: שנים-שלשה כסאות הוסרו מתוך שורת הכסאות אשר מסביב לשלחן, ומספרם נתמעט. פלמי לא הבין מדוע נתמעטו הכסאות ולמה זה היה הרֶוח בין יתרם. לא עלה על לבו, כי בלילה, בעודו ישן, נסעו מזה שנים-שלשה חן האורחים הקבועים, לבוא לגור בעיר. אבל בעוד רגע שכח את כל המעשה. המהומה עוד היתה רבה והמלאכה גדולה.
והשמים היו כהים מעט והעלים לא היו רעננים עוד כבראשונה. פג צבע הירוק מעט מצער.
ומקץ ימים אחדים ואת פלמי מצאה חדשה נוראה אחרת, אשר לא פלל אליה. בעצם היום ולנוכח עיניו יצאו החוצה ארבעה אנשים מן האורחים המסובים אל שלחנו. עגלה חכתה לפתח השער. המשרת והשפחה נשאו צרורות ומטלטלים. האנשים עלו על העגלה, הרכב הצליף בשוט, קול „וְיוֹ ”נשמע, והאנשים נסעו ויעלמו. פלמי לא הבין מדוע. כמו מדקרות חרב חש פתאום בלבו.
ורעות באו על הרעות: רוחות קרות החלו לנשב, אחר-כן עלו עבים על השמים ומטר עצל וטורד החל לטפטף…
ופלמי נצב על שלש רגליו, ואת רגלו הרביעית הרים למעלה, ויהי חושב מחשבות רבות, ויחקור, ויחקור.
כל הלילה ירד הגשם, והגדר הירוקה גֻשמה כֻלה וקרשיה ומוטותיה היו רטובים ממים ומראיהם אָבל מאד. העופות עלו על המוט וישתקשקו בכנפיהם, ונוצותיהם לחות. בקרן-זוית עמד פלמי ויבט, ועורו ושערותיו רטובים מגשם גם הם, וצמרמורת קרה עברה אותו פתאום לאורך חוט השדרה. אז דאבה עליו נפשו מאד…
וממחרת היום חסרו מאולם-האכילה יותר מעשרים כסאות. גם מספר האנשים אשר נראו בבית מתמעט יתר הרבה. לפנות ערב השׂיקו מעט אש בתנור אשר בחדר-האכילה.
והגשם יורד מפקידה לפקידה לעתים תכופות יותר, והרוחות מנשבות עתה בזעף מפקידה לפקידה בתכיפות יתרה.
ופעם אחת בא לאולם-האכילה, ונשפו נבהלה. בשעת הסעודה הגדולה לא מצא שם בלתי עוד חמשה אנשים, וגם אליהם לא הושם עוד לב כראוי. רוב הכסאות עמדו הפוכים ומֻצגים כמין עמוד זה על-גבי זה, נשענים אל הכֹּתל בזוית. והגשמים ירדו בלי הפסק והרוחות נשבו בחמת סערה. ובחוץ התעופפו והתחוללו העלים הצהֻבּים בנשרם מן העצים. איזה רוּח-פחדים הלך תחת השמים, – ופלמי הביט ורוחו עגמה עליו פתאום מאד.
ובעל-הבית ובעלת-הבית וגם המבשלת וגם השפחה וגם הנער היו עתה בטלים שבעתים מבראשונה, וימצאו להם עתה עת-כֹּשר לשום לב גם לפלמי ולהראות לו את חבתם, ויהיו מחליקים אותו ומביאים לו איש-איש את מתנת ידו, גם נתח בשר וגם ספל חלב – אך המעשה הזה הכאיב את לב פלמי שבעתים: הלא אז, כאשר בעטו בו וכאשר דרכו אותו ברגל וכאשר לא שם איש לב לו או לרעבונו, טוב היה לו פי-שבעה. הלא אז היה קיץ על הארץ והשאון היה גדול כל-כך…
ופעם אחת קם בבֹקר ונכנס, וירא והנה גם האחרון איננו עוד. נסע גם הוא. אין עוד שעת סעודה ואין עוד סעודה. קרשי השלחן הוסרו מעל-גבי העמוד והם עומדים בפנה מוצב. ערמות תבן וקש וחשש על-פני הרצפה ואל כל אשר יפנה, צרורות ומטלטלים וחפצים ארֻזים וחבֻשים. דומה, כי גם בעל-הבית ובעלת-הבית בעצמם עושים עתה את הכנותיהם לסגור את כל הבית כֻלו על מסגר ולשוב העירה. הכל תם. מרה-שחורה גדולה נפלה על פלמי. נפשו החלה להדאיבו ולהכאיבו מאד, והוא לא ידע מה…
ורקיע השמים אשר בחוץ היה פתאום כמו מטיל עופרת. העבים היו תלויים כבדים ועצלים ורטובי-מים. הטפות היורדות היו כבדות. הרוח שרק לרגעים ויהי מחולל את העלים הנושרים מן העצים וירקידם בחפזון כמו גלגלים. והעולם כּלו היה מראהו כאִלו נכון הוא לחזור לתֹהו ובֹהו.
ופלמי עמד על שלש רגליו ואת רגלו הרביעית הרים ועיניו החולמות מלאו מחשבות. רבונו של עולם, למה כל זאת? למה באו האנשים הרבים האלה לכאן ולמה ישבו כאן ימים ושבועות ולמה הלכו פתאום? למה היה חם כל-כך ולמה חלף פתאום החם ובאה הקרה? למה היו השמים צחים ונאים וענֻגּים כל-כך ולמה כהו פתאום? ולמה מטפטף הגשם ולמה נושב הרוּח? ולמה יהיה קיץ ולמה חֹרף? רבונו של עולם, למה? למה? למה?…
פלמי התעמק בכבשונו של עולם, ובשום אֹפן לא יכול למצוא חשבון ודעת בכל המעשה הנעשה תחת השמש.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.