¹

א    🔗

איש היה בבגדד, צדיק וירא‑אלהים, ושמו יצחק, ויהי האיש עֹשה‑טליתים חרוץ במלאכתו, אבל ברכה לא ראה בעמלו, להיות לו די מִחיתו ומִחית ביתו, כי ילדים היו לו עשרה, אשר רעבו כל היום תמיד ואשר שאלו גם בגד לעורם. ובכל אלה היה האיש רק שמח וטוב‑לב. ואולם מנהג רע היה לו, אשר הסכין עמו מאד בכל צדקתו ויראתו, כי היה אוהב לשאת על לשונו תמיד את הדברים לאמֹר: “כל אשר חפץ אלֹהים לעשות לא‑יבצר ממנו, זולתי שני אלה: טלית יפה כמוני לא תשיג ידו לעשות, ואותי לא יוכל להפוך לאיש עשיר; דל אנכי ודל אהיה עד יום מותי”. ואולם כִּהתה בו אשתו כפעם בפעם בשמעה את הדברים הנוראים האלה, והוא שחק ולא שעה אליה.

וימי חג הפסח קרבו לבוא.

ובבית יצחק שָׁלמה בערב‑פסח כל המלאכה ויהי הכל נכון אל החג כדת וכמשפט, ויצחק בא בערב שמח וטוב‑לב אל בית‑הכנסת. וירא והנה איש זר עומד על ידו, אשר זקנו לבן כלו ובגדו שעיר וארֹך ומצנפתו אשר בראשו רחבה. ובכלות התפלה שאל יצחק את האיש הזר, אם כבר מצא לו בית אשר שם יאכל את הפסח ויחֹג את חגו, והאיש ענה: לא. ויצחק החזיק בו ויאמר אליו: “כי עתה עמי תבוא והיית לנו לאורח טוב, הן אמנם רק אנשים דלים אנחנו, ואולם ארבע כוסות יש; ואתה תראה כי טוב חפצתי”.

והזקן שמע לו ויברך אותו על טובו, וילכו שניהם ויבֹאו יחדו אל בית יצחק. והאשה וילדיה קדמו את פני האורח בשמחה, וישבו כלם אל “הסדר” כמשפט. ויהי יצחק נשען אל רפידתו כמלך, ובהגיעו עד הדברים: “מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות” – וימצא מקום גם שם להשמיע את פתגמו הרע על הדברים אשר יכול אלֹהים ואשר איננו יכול לעשות. אז הביט בו האורח רגע אחד כמשתאה, ואולם דבר לא ענה. ובמשוך הסעודה ויחל הזקן להשמיע דברי‑תורה ולבאר חידות ודברים מן ההגדה, ותאֹרנה עיני יצחק וכל לבו ועד בו מתענוג רב, כי היה יצחק לַמדן גם הוא ויהי מבין טוב לכל הדברים ונפלאותיהם.

והאשה וילדיה, אשר לא הסכינו לשתות יין, עיפו מהר ויעלו על משכבותיהם לישון, וישָׁאר יצחק עם ארחו לבדו, ויחל גם הוא לבאר את ההגדה על‑פי דרכו, ויחם לו מאד בדברו ומצחו כֻסה אגלי‑זֵעה, אז ידבר אליו הזקן: “קום יצחק ובֹא! נשוח‑נא עוד מעט על‑יד הנחל ונשאֹף רוח צח טרם נשכב לנוח”.

ויצחק עשה כדבר האורח, ויצאו שניהם יחדו וילכו על שפת הנחל אנה ואנה, והרוח רוח אביב צח מאד. ופתאום החזיק האיש ביד יצחק, ויפרוש עליו את אדרתו ויעלהו ויתנשא עמו השמימה.

הם מתעופפים עד מתחת לעבים, והזקן קרא ויאמר: הבט לארץ, יצחק!"

ויצחק, בכל היותו נבהל לכל הדבר, הביט לארץ תחתיו, וישכח את חרדתו כרגע. אז ראה והנה טלית פרושה על פני האדמה, אשר כמוה לא ראה עוד ליֹפי. כי הארץ אשר מתחת עם יערותיה העבֻתּים ועם נגֹהות הירח הנפלאים השפוכים עליה היתה כמו טלית אחת גדולה. והעטרה אשר בקצה הטלית מלמעלה היה החדקל, והכוכבים בו מזהירים ונוצצים ומתלקחים. ורצועות הזיתים והתמרים היורדות ממנה בכנפותיה מראה להן כמראה הציציות. ואולם את אשר לא ראה יצחק מעודו בטלית פשוטה ואשר בלע את כל חושיו בו, הנה אותו ראה הפעם, כי הרִקמה אשר לטלית הזאת ותבנית הרקמה הנפלאות ונהדרות ונחמדות, אשר לא יעשה כמוהן אדם עד עולם, ארג רקמת גנים ושדות ופרדסים לוקחי עין ולב. והזקן קרא אל יצחק ויאמר: “חוטא בן חוטא, הראית עתה את הטלית אשר יכול אלהים לעשות? ככה יכול אלהים לעשות אותך גם לעשיר בראותו כי טוב וישר הדבר לפניו לעשותו”.

ובדברו את הדברים האלה ויורידהו ארצה ויעמידהו לפני פתח ביתו.

ויצחק נבוך ומשמים לכל המראה הנפלא, אשר ראה, והוא לא ידע, ויעל על משכבו ויישן.

וממחרת בהיות הבקר שאל את אשתו: “איה אורחנו, אשר היה עמנו פה בערב?” והאשה שומעת ומשתאה מאד והיא שואלת: “מה אתה אומר? לא היה בזה אורח!” ויהי כאשר ילדיו גם הם הגידו לו בפה מלא, כי לבדו שב אתמול בערב מבית‑הכנסת ולא היה כל זר וכל אורח עמם בעת הסדר, ויחרש יצחק וינד בראשו, וידע כי את אליהו הנביא ראה בחלומו.

ב    🔗

וימי צהלה ושמחה גדולה באו על בגדד: לֻקחה בת הכליף לאשה לבן המלך אשר בא מארץ סמרקנדיה, וכל הארץ אשר מסביב עשתה תכונה גדולה לחֹג את חג חתונתה ברֹב פאר וברֹב הדר. ומנהג היה בארץ, כי הכלה תַּעדה ביום חתֻנתה את הצעיף המונח למשמרת מימי הנביאים, אשר רק בנות המלכים תעדינה אותו.

והוזירים עלו בהמון אל בית‑המסגד, אשר שם טמון הצעיף בארון סגור ומסֻגר.

והחותמות הוסרו והארון נפתח והנה – חרדה! חדרו העכברים אל הארון ויֹאכלו את הצעיף ולא נשאר ממנו בלתי‑אם קרעים אחדים. אז קראו אל כל אורג ואל כל רוקם אשר שֵׁם לו בארץ, למען אשר יבֹאו כלם וינסו אל כֹּחם, אולי יצליחו לעשות צעיף חדש תחת הצעיף הראשון אשר מראהו ותבניתו יהיו כמשפט הראשון. כי אמונה נפלאה היתה בקרב כל העם מסביב מדור דור, כי רק הצעיף אשר ככה מראהו וכה תבניתו יהיה לברכה לכַלה ביום חֻפָּתהּ.

ואולם לא היה איש בכל האורגים והרוקמים אשר תשיג ידו לעשות צעיף חדש על‑פי המראה אשר הוא מָראה בקרעים ההם. אז זכר שר‑השומרים אשר בהיכל הכליף, כי יש בין היהודים איש ושמו יצחק, אשר יאָמר עליו, כי יודע והא לארוג מאין כמוהו, אולי יֵדע האיש הזה לעשות את הצעיף.

ויצו הכליף וישלחו ויקראו ליצחק ויַראו אותו את הקרעים. ויהי בראות יצחק את הקרעים, ויִבּהל מאד וירגז לאחוריו ויהיה כאיש אשר ברק פתאום עבָרוֹ – כי הרקמה בכנפות הצעיף אשר ראה בתוך הקרעים דמתה אל הרקמה בכנפות הטלית הנפלאה אשר ראה בליל הסדר, לא חסר דבר ולא נעדר חוט. אז זכר את כל הרקמה אשר ראו עיניו בלילה ההוא מהחל ועד כלה, ותהי כמו פרושה לנגד עינו, ויען את הכליף ויאמר: “אדוני ומלכי הגדול! לא נבצרה ממנו לעשות את הצעיף ככל המשפט אשר היה לו בראשונה, אם‑ינָתן לי כל המשי אשר אֹמַר ואם לא יפריעני איש ממלאכתי”.

והכליף ענה אותו ויאמר: "ככל אשר אמרת יהיה. והנה אנֹכי נותן לך חדר בהיכלי, אשר לא תעזבנו עוד, ועבדי יתנו לך את כל אשר תאמר. והיה אם תעשה את הצעיף כאשר אמרת, ונתתי לך אלף זהב בשכרך; ואם רק התהללת בשפתיך ורמיתני, ותליתי אותך על עץ. ויצחק צוה ויביאו לו את מכונת‑הארג אשר לו בבית ואת המשי לכל מיניו אשר אמר, וַיָּחל את המלאכה וישקּוד עליה כל היום. ובהיות הצהרים ויביאו לו ארוחה טובה כיד המלך, והוא שאל לחם ותמרים, כי נאמן היה לדתו ולא יאכל על שלחן נכרי בלתי‑אם לחם ותמרים. ויצו שר‑הטבחים להביא לו מבשלת עבריה, וַתַּעש לו המבשלת העבריה את כל מאכל על‑פי דתו. ויהי יצחק עושה את מלאכתו יום‑יום, ובהיות יום הששי בצהרים, וינח את המשי מידו ואת מכונת‑הארג העמיד ויקרא אל הפקיד אשר על ההיכל ויאמר לו:

“הסכן הסכנתי לשבות את שבתי בערב יום הששי וביום השבת במסבת אנשי ביתי, ואת הדבר הזה אעשה גם עתה. הן אם כֹּה ואם כֹּה לא אעשה כל מלאכה ביום המנוחה הקדוש.”

והפקיד נבהל מאד בשמעו את הדברים האלה, כי אחת פקד המושל האדיר, אשר לא יסיר עינו מעל יצחק אף רגע אחד. ואולם יצחק הוסיף ויאמר: “אם לא תתנוני לשבת עם אשתי ובני יחדו ביום השבת, לא אוסיף עוד לנגוע אל הצעיף; בַּקְשו לכם אחר ויעשנו”.

והכליף שמע את הדבר ויעבֵר את ידו על זקנו ויאמר: “תנו לאיש היהודי לשבות את שַׁבּתו בביתו, ואולם שני שומרים שִלחו עמו, אשר לא יעזבוהו רגע בכל אשר ילך ובכל אשר יהיה, בכל אשר ישב ובכל אשר יקום”.

ויעשו עבדי‑הכליף כאשר צֻוּוּ.

ויצחק בא עם שומריו אל ביתו, ויהיו עמו כל ליל השבת ויאכלו עמו את דגיו הטובים ואת מאכליו המתוקים, ככל אשר עשתה אשת יצחק, ויתענגו על האכילה, כי יכלה עתה אשת יצחק לעשות מטעמים רבים, עֵקב אשר נִתּן לה יום‑יום זהב אחד מטעם הכליף.

ובלילה שכב יצחק ושני שומריו חונים עליו מימינו ומשמאלו.

וממחרת בבֹּקר בא יצחק אל בית‑הכנסת והשומרים עמו. ויהי בהודע בקרב הקהל, כי נחשב האיש מאד וכי הוא קרוב עתה למלכות, ויהי הדבר לנֵס, ויכבדוהו גם הם מאד ויקראוהו לעלות לתורה. ויצחק עולה לתורה והשומרים הולכים עמו ומחכים לו על פני המדרגות אשר על הבמה, ובשובו וישובו עמו גם הם. ומבית‑הכנסת יצא יצחק ויָשב אל ביתו ויהי שם כל היום, והשומרים עמו, ובערב אחרי ההבדלה שב אל ההיכל.

ומקץ ירחים אחדים כִּלה יצחק את מעשה הצעיף, ויהי הצעיף מעשה‑פלא אשר לא ראה איש כמוהו, וישמח עליו הכליף מאד ויתן לו את אלף הזהב אשר אמר וגם בית נתן לו. ויהי יצחק לעשיר גדול, וירא וידע כי לא נבצרה מאלהים גם זאת, ואת בניו גדל ויהיו ישרים ותמימים ונאמנים עם אלֹהים. ויצחק היה ענו כבראשונה ויעש צדקות כל ימיו ויהי שמו מבֹרך בפי כל היהודים יושבי ארץ המזרח עד היום הזה.