לשלמה אוירבך
בן לילה נהפך העולם. עליזי נצחון התנשבו דגלי צלב הקרס ממעל לבנינים. אוירונים חדשים ניסרו במרום, מסומנים בצלב־הקרס אף הם. שעט קלגסי הנוער, פּלוגות פּלוגות, הרעיד את האדמה, פני להבים פניהם, ולא פסקה שירתם:
היום לנו גרמניה,
מחר לנו תבל כולה!
הנער היהודי, בן החמש־עשרה, יעקב אייזלר, הלך הביתה מהשיעור העברי ונשא בחיקו את התנ"ך, כשהוא לוחצו אל לבו ביד ימינו. כל כמה ששיכל את דרכו בארחות עקלקלות ובסימטאות צדדיות, באו לקראתו הקלגסים ההם. מכל צד באו, מכל צד!
בהתקרבו אל בית־הנתיבות, ראה את עצמו פתאום סגור ומסוגר בתוך המונים מריעים ואין לנטות ימין ושמאל. לחרדתו הנוראה עמד מיד על סיבת הדבר: “המנהיג” עצמו בא לעיר!
והנה הוא רואה אותו עומד על גבי האוטו שלו – במועל־יד. הוא הוא!… ובמועל־יד, בזה אות־הברכה הנאצי, הריעה לפניו כל האוכלוסיה המשתוללת: “הייל, הייל!” מתוך תדהמה ופחד הרים הנער את ידו אף הוא – והתנ"ך נשר מחיקו, נחבט בקרקע, נפתח – –
סנוקרות ניחתו בו מכאן ומכאן, הופּל לארץ, נרמס, אבל את הכאב לא חש מחמת הבושה הגדולה מפני עצמו על המעל האיום אשר מעל – במועל־ידו.
עוד הרבה זרחן בעיניו, שפע אור – אחרי כל אשר עבר עליו. כה חזק אור־עיניו זה מטבע ברייתו, עד שגם מחנה־המות, ממנו נמלט ברגע האחרון, לא יכול לכבותו, והוא ודאי שעמד לו. כוח־חיים, שגורל מיליונים עליו לא צלח.
מעדנות הוא מתהלך עתה כאן ותוהה עלינו, על כולנו, כיצד אין אנו נהנים מזיו היום כמוהו, כיצד אין אנו רואים את זהב הארץ ואבני־חן אלה, המשתפכות בראש כל חוצות. כיצד?!
מוצק הקרקע תחת רגליו, אל דברי אויב לא ישעה, לא ישמע אותם כלל, ולדאגותינו לא יבין. הוא והשמש, הוא והאור – אור, אור, אור.
כולו קוֹרץ, כנראה, מאותו היסוד, שלא ניתן לכליה. עידוּד ובטחון הוא משרה עלינו בעיניו המאירות. כי היד הנעלמה, אשר הצילתהו משם, לא היתה חותרת ומביאה אותו אל חוֹפנו, לולא היה זה חוף מבטחים.
כן, עידוד ובטחון במחיצתו, שאננוּת ואמוּנה. לחסוֹת בצלנוּ הוא בא – ובצלוֹ חוֹסים אנחנו.
לרחל ולזאב
את טעם העצמאות טוֹעם כל אחד מאתנו על פי דרכו. אני טועם אותה בעיקר תוך טיול מחוץ לעיר, בזו האפשרות להפליג במשעולי השדות ללא שום היסוס, הלאה הלאה, “אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת”.
כי שם, בנכר, הרחק לא הרחקנו. לא העזנו. “ולַיוֹצא ולבא אין שלום מן הצר”. וגם בבואי הנה, קשה היה לראות את המצב בנקודה זו והוא אינו שונה בהרבה. שוב העיר לנו והשדות להם, ושוב לא ניחא להיות “מהלך בדרך יחידי”.
ורק עתה, אחרי כל אשר התחולל לעינינו בשנה האחרונה, הנך יכול להיענות לקריאת המרחקים המפתים, להתיחד עם הטבע בפינות רחוקות, בודדות, מוצנעות, כנפשך שבעך, ולהסתכל ולראות את הכל בשלוה, לראות כהלכה, עד תום. שם ראינו ולא ראינו; שם הלא יראנו לראות…
בצמא אני שותה את מראה הסביונים והחמציצים בדשא הרטוב, את התלתן הרוטט ברוח, את עדר הפרות המנומרות. שאננה־שאננה נישאת להקת ציפורים גדולה ברקיע המעונן, מתמתחת תוך טיסה, כעין אריגה מעשה רשת, אילך ואילך ומשנה את צורתה רגע רגע. והנה נמלכה פתאום והפליגה אל האופק – ואני אחריה.
עתה כאן אַל נמהר, כמו שם, לשוב על עקבנו. עתה כאן נרחיק לכת, נרחיק לכת.
שוב אני רואה אותם, כמו לפני שנים הרבה, בילדותי, מפליאים לעשות בלהטי האַקרוֹבטיקה המקובלים, ה“מסורתיים”, הורים וילדיהם. דבר לא נשתנה, דבר לא נתחדש. עולמות נהפכו בינתים, והם בשלהם. לדידם, יחזור הכל לתוהו ובוהו – ובלבד שהקרקס יישאר!
בני־אדם של הפקר. אם איש מהם יפול וימוּת, מי ינוּד לו? הלא לכך נוצר. יצוּרים מפּלנטה אחרת כביכול, ללא קשר נפשי בינם ובינינו.
זאת יודעת האַקרוֹבטית הותיקה, ועל כן, בהגיע “הופעת” שתי בנותיה עוּלוֹת־הימים, הופעה מסוכנת ביותר, בטרַפּציוֹת התלויות במרומים, תחת עצם הגג, לא סמכה על אנשי הפרסוֹנל, אלא בעצמה בדקה את החבלים והכלונסאות, קשרה והידקה באצבעותיה החזקות, הגמישות, המאוּמנות. כי אם אין היא להן, לבנותיה אלה, הרכות בשנים והמשליכות את נפשן מנגד, מי להן?
והרי היא, אַקרוֹבטית ואֵם, ניצבת כאן, לבדה בפני עולם אדיש וזר, ערה וחרדה, ידה על הסולם המוצב לכל צרה שלא תבוא – “ועל גוזליה תרחף”.
כל הימים הוא יושב בבית־הקפה הקבוע שלו, יושב בנחת, בהרחבת הדעת – לאחר שכל הארצות הקיאוהו בגלל הרפתקאותיו ומעשי תעתועיו. בעינים מעורפלות הוא מביט בעד החלון לתוך חללו של חוץ, כתוהה על הראשונות וכהוגה רחשי תודה עמוקים למדינה־מולדת זו, המדינה היחידה, שאספתהו תחת צל קורתה, כאסוֹף אם אל תוך ביתה בן מביש ומחפיר, אבל בן.
עכשיו קשה להאמין, שהוא הוא אותו ההרפתקן־הוירטוּאוֹז הבינלאומי. מרוכז ומכונס בתוך עצמו הוא יושב, מהורהר מאוד – כהוֹגה, כמשורר, כפילוסוף. ניכר שתחושת־תקוּמתנו נגעה גם בו, חוללה מהפכה בנפשו, והוא נעשה בעל־תשובה מהמין המעוּלה, זה העולה על הצדיק הגמור. זוּקק האיש ונתעלה.
פתאום לפתע ננער, פנה כה וכה, כמחפש בעיניו את מישהו – ומשראה את רעהו ואיש־סודו הולך ובא, רמז לו על דבר־מה הידוע, כנראה, רק לשניהם בלבד; בקריצת־עין מופלאה רמז. זו היתה קריצה!.. וכל השערותי הטובות התנדפו כעשן.
הבנאים, כשהם עומדים לבנות בית חדש באחד המגרשים, הם מתקינים שם לפי שעה צריף ארעי, נקודת אחיזה בשבילם ובשביל הכלים והמכשירים וכו'. בית־לבנים קטן, מסויד ומשויף מבחוץ, לבן, מבהיק, תאוה לעינים, עד שהרהור מתגנב: הבית הגדול, שהם מתכוננים להקים פה עתה, למה?!
רבים היו הידידים והידידות בין באי הבית הזה, אבל רק אשה אחת עמדה לו לבעליו, לאיש הרוח, בן השבעים, “בנפול עליו הרעה פתאום”, במות עליו אשתו הצעירה ממנו, משען־חייו ופלג־הויתו ממש; רק אחת, ידידת־נפש עדינה ורבת־חן, נכנסה בעבי הקורה ותמכה בו ביום הקבורה. לולא היא ששילבה זרועה בזרועו, ודאי היה כורע בעת ההלויה תחת נטל אסונו.
כך הוליכתהו אחרי מיטת אשתו, הלוך והחזק בו, צעד צעד, עד שהגיעו אל בית־העלמין. ברם משעמדו בין המלווים הצפופים על שפת הקבר הפתוח והטבלה עם שם המתה – מפורש! – כבר נזדקרה על גביו והם ראו מה שראו, שוב לא יכלה האשה להתאפק אף היא, ובכי נורא תקף אותה, בכי איתנים (כאילו לא על מות ידידתה־אהובתה בלבד בכתה, אלא גם על ענין המות בכלל), ורגע נדמה, שהנה עוד מעט ושניהם יתמוטטו ויפלו יחדיו, אבל ככל שגברה הסכנה, כן הוסיפה כוח להחזיק באיש־חסותה, בעצמה התמוטטה כמעט וממנו לא הרפתה!
הזעזוע הנפשי הפיל את האומלל למשכב, אבל היא לא עזבתהו גם עכשיו והוסיפה לטפל בו, השכם והערב, במסירות, בהקרבה עצמית, כשם שהיא מטפלת בבעלה או בילדיה, בהיותם חולים, וחתרה להקימו על רגליו, ויהי מה. בטוחה בכוחה, שינסה את מתניה להיאבק עם הגורל עצמו… נשים אחרות בנסיבות כאלה אינן שוכחות לשמור על תחום מסוים: רק את ה“אנושי” בלבד תענקנה לך ולא יותר, ואילו היא, האשה הנפלאה הזאת, לא ידעה גבולות ולא הכירה תחומים: גם נשקה לו פעם בחשאי.
נשיקה נעלה היתה זו, נשיקה קדושה, והיא שהחזירה לעיניו את אורן הראשון בימי אבלו הכבד.
מפני מלה חדשה שלהם האנשים מפחדים יותר מכל…
דוסטוייבסקי
עוד בשעת כתיבה הרגיש הסופר, שמלה זו עלולה לגרום לו אי־נעימות. הרגיש זאת במעומעם. והנה רק עכשיו, בשעה מאוחרת בלילה, אור ליום, בו יופיע מאמרו בעתון הבוקר, צץ ועלה הדבר בעליל: “מה עשיתי!..”
יש בה במלה זו משהו ממרה; משהו פורץ את הקו המוסכם, המקובל. מלה מרדנית זו עלולה להרגיז את קהל קוראיו. כיצד יצא לרחוב?!
מה לעשות?! תמיד, תמיד הוא עומד על פליטות הקולמוס הרעות שלו לאחר זמן, בשעה שכבר לא ניתנו לתיקון. והוא כבר יודע מראש, שלא יוכל לישון הלילה.
אבל אולי, בכל זאת, עוד אפשר לעשות מה? התלבש ורץ לבית־הדפוס. עם חצות. אולי? נכנס והביט אל מנהל־הדפוס כמו אל מי אשר מות וחיים בידו. והוא פנה אליו כמתחנן:
– אולי עוד אפשר להחליף מילה אחת באחרת?
– לא. העמוד כבר יצוק. אי אפשר.
– אולי בכל זאת?..
– הדבר היחידי, שאני יכול לעשות לך – לגרד את המלה.
הדבר נעשה, ונרגע שב הסופר לביתו ושנתו ערבה לו.
פחדן! פעם אחת בחייך כתבת מלה חדשה, שלך – ואותה גירדת!!
הנכנס לחצר בית־החולים הגדול הזה בפעם הראשונה מתבלבל במבוך של המחלקות הרבות והשונות.
– היכן המחלקה של פרופסור ז'?
והאחיות בשביסיהן ובסינריהן מצביעות לכל ארבע הרוחות – והמחלקה איננה!
– כאן המחלקה של פרופסור ז'?
– לא!
פרופסור ז' הוא הרופא הגדול, אשר שם עולם לו, אחד מאותם המומחים שמלאך־המות סולד מפניהם, כי על כן אשרי החולה הזוכה להתקבל בבית הזה.
והאיש מתרוצץ בחיפושיו אילך ואילך כמטורף (בשביל עצמו או בשביל אחד מבני ביתו?), מעלות ומורדות. לנגד עיניו מבליחות האחיות בשביסיהן ובסינריהן, צעירי הרופאים בחלוקיהם, חולים נישאים באלונקות…
– שם, שם, האגף האחרון! – הראה לו האחד.
בבהילותו הרחיק ועבר את האגף הזה והגיע עד ירכתי החצר. התחיל יורד במדרגות. מה כאן?.. קבוצת אנשים ונשים עומדת דוּמם. בניגוד למחלקות האחרות, רבות הלהג והמהומה, הושלך כאן הס.
– מחלקת הפרופסור ז'?
האנשים מביטים אליו בתמהון, כמו מעולם אחר… מה לזה בינינו?! רק עכשיו ראה את האיש, בעל זקן ופיאות, היושב ואומר תהילים בלחש, וגם את שני הנרות הדולקים – –
ויבן.
מרחוק, מעל אחת הגזוזטראות שבמושב הסמוך, מרהיב מחנה־העולים על טורי אהליו המיוּשרים, המבליחים בחמה, ואתה רוצה לקרוא עם החוזה הנכרי, שתוּם־העין: “מה טובו אוהליך!..” אבל מכיון שהנך מתקרב לשם ונכנס למחנה פנימה וצד את מבטי הזעם הנזרקים אליך מכאן ומכאן, מיד מתבקש פסוק אחר, פסוקו של משה: “וַתֵרָגנוּ באהליכם”… (הפסוקים, “כעצמות היבשות” הללו, קמים עכשיו לתחיה!).
בד־האוהל ירוק־כהה; לוּ, לפחות, לבן היה! באכזריות טופחת עליו החמה ומענה את האנשים בתוכו. צפיפות, בטלה, שעמום. בשעות הקבועות צובאים האנשים בנעריהם ובזקניהם על אשנב־המטבח, צובאים בתור, כדי לקבל את מנת־האוכל. נשים עם יונקי־שדים בזרועותיהן. התוֹר, התוֹר! מהם, ודאי, עמדו שם כך גם בתור ההוא…
אוירה כבדה, ציפּיה, מתיחות, צוֹעניוּת. אבל הנה צפה ועלתה מתוך כל ההויה הכבדה הזאת נערה עוּלת־ימים, יפת־תואר, עם זוהר מיוחד בעיניה, זוהר, אשר כל מדוֹרי הסבל העל־אנוֹשי, אותם עברה הנערה עד הגיעה הלום, לא יכלו לוֹ, וכמו רוח מרעננת חלפה כאן פתאום ושינתה את פני הדברים. הרי שסוף־סוף צדק בן־בעוֹר מבן־עמרם: “מה טובו אוהליך!..”
אין נחת הרבה בשיחם ושיגם של ההמונים המצטופפים פה ושם בשדרות. אבל פעמים כדאי להתעכב כאן קצת ולהטות אוזן. מתוכחים, מתפלמסים, מתפלספים. ועתים, שלא בידיעתם, הם נוגעים אפילו בבעיה פילוסופית־מוסרית עמוקה, רצינית.
– אתם אומרים “נקמה” – טוען האחד – ואני בכל זאת לא הייתי יכול להרוג ילד גרמני. לא, לא הייתי יכול…
– אם אתה מדבר כך – נתרתח השני כנגדו – הרי אתה האכזר הגדול ביותר כלפי עצמנו. הרי שאין לך שום רחמנות על ילדינו אנו!..
השנַים הללו הם ראשי המדברים כאן, וערב ערב הם מתוַכחים על איזה נושא. מעוּטר בזר־נצחון יוצא תמיד זה הגבוה, רב ההוּמוֹר, משה שמו, והדברים הגיעו לידי כך, שאיש־ריבו הגוּץ, בעל ה“קסקט”, כבר התחיל עוזב את המערכה באמצע.
כל זמן שמשה איננו (זה, כרגיל, מאַחר לבוא), הוא הופך כאן עולמות, מתגנדר בידיעותיו הפוליטיות והאיסטרטגיות, אבל מכיון שהוא רואה את הלה מתקרב והולך, מיד קולו תש ושוב אין לו הבטיחוּת הראשונה. ופעמים אפילו מפסיק הוא את דיבורו באמצע ומסתלק.
הנה הערב פתח ואמר:
– אנו, היהודים, רעה חולה אחת יש לנו, שהיא מקור כל צרותינו ואסונותינו…
עשיתי אזני כאפרכסת… ברגע זה בא משה – ומה היא רעה חולה זו לא זכיתי לשמוע.
נמשכתי אליו, אל ידיד נעורי זה, המשורר באידיש, משורר דק וענוג, כאשר בא הנה מאוסטרליה לשם ביקור במדינה. יפי תארו וחן מהותו נשתמרו עדיין. זכרנו ימים ראשונים, ימי לבוֹב, ורשה, וינה, את חברינו־ידידינו המשותפים, אשר נשארו במקומותיהם ונספו בשוֹאה הגדולה. התרפקתי עליו כפלים: עליו, על הפרט הנאהב וגם… כהתרפק על השריד.
משורר באידיש הוא, כאמור. תמיהני, אם בין כל חבריו נמצא עוד אחד הדבק ובקי כל כך בשפה זו כמוהו. עתים פולט פיו מילים, ביטויים והברות, שרק בילדותי שמעתים מפי סבתא שלי. אהבתו, מסירותו וקנאותו לאידיש אינן יודעות גבול. בוינה, זכורני, בימים “הטובים” הראשונים, בימי פרנץ־יוסף, בלב־לבו של הדיבור הגרמני, והוא עצמו תלמיד האוניברסיטה המקומית, אוהב היה לבקש: “האָט איהר אַ שוועבעלע?” (יש לך גפרוּר?). ובאיזה תענוג הגה את ה“שוועבעלע” הזאת!
על כן קשה היה לי לראות עכשיו, כיצד סובל האיש, שעה שהתהלכנו ברחובות ומסביב מהדהד הדיבור העברי הקולני של הנוער, התלמידים והתלמידות; אלה האחרונות, הגנדרניות, מטעימות תכופות את ה“בטח!” שלהן וּמערות לתוך השפה העתיקה את כל חיוּתן, לשדן, שובבוּתן ורעננוּתן. רוח כהה ירדה עליו, כמי שהבין פתאום שהענין שלו אבוּד.
והנה רחש לבי דבר טוב והולכתיו אל אחד הבתים ההולכים ונבנים, וכאן, מבעד לטרטור המערבל, קלטה אזנו את האידיש החריפה של הפועלים הקוראים את קריאותיהם אלה לאלה, מלמטה למעלה ומלמעלה למטה. כאן האידיש היא עדיין המושלת בכיפה.
כהרף עין נשתנו פניו וקורן כולו הציץ בי כמתנחם: “אבל אנחנו הבונים!”
במקום נופש, יפה־נוף, נזדמנו שלשתם: שני הפייטנים, בני ארבעים־חמישים, והסוחר העשיר, בן השבעים. קמעה קמעה נתקרבו זה לזה, שוחחו בחורשה מעל גבי כסאות־המנוחה, אף טיילו שלשתם יחד בסביבה הנאה.
מתוך אדיבות סבלו אנשי הפיוּט את איש העסקים ה“יבש”, ורק במרוצת הימים התחילו למצוא ענין בשיחות החולין שלו, שהרבו את ידיעותיהם “במילי דעלמא”, וגם בו גופו מפאת היותו, על אף גילו, שופע בריאות, רעננוּת ועליצות־חיים. איש תואר, גבוה, זקוּף. סגולות חיצוניות אלה הן ודאי שסייעו להצלחתו בעולם המסחר, עוד בשבתו בחוץ־לארץ. זה לא כבר נתאלמן מאשתו השלישית, אשה צעירה מאוד, אשר מתה בלדתה.
בסתר לבם, בכל זאת, הרגישו בו את היסוד הזר, ששפת־נפש משותפת אין בינו ובינם. ועתים הפליגו בהרהוריהם ובהסתכלותם כל כך, עד ששכחוּ את מציאוּתו על ידם לגמרי. כך, פעם בשעת טיוּל לפנות ערב על שפת הים, נזכרו בו פתאום והציצו אליו, כדי להיוכח, אם גם הוא מתרשם מפלאי השקיעה כמוהם, ואז, בהיותם מסוּנורים מדמדוּמי החמה, נראו להם פניו קודרים, טרגיים, מלאים כתמי אופל, כמי שנתפס בקלקלתו…
והנה בוקר אחד באו אליו אורחים מן העיר: שתי בנותיו הנשוּאות, נשים יפות ואלגנטיות, ועמהן המון ילדיהן, מחנה עצום מאוד.
– סבא, סבא!.. – הסתער אליו אחד הנכדים, ילד יפה להפליא, ולפת את ברכיו.
שני הפייטנים, רווקים, ערירים, הביטו אליו בקנאה, ולפתע חשוּ בעליל את כוחות־החיים העצוּמים, התוססים בו, בבן השבעים הזה, גם עכשיו. והם התחילו נוהגים בו כבוד מיוחד והשתאו לו, כהשתאות לאיתני הטבע הללו, השייכים – כך סבורים היו – להם ולא לו.