רקע
משה גליקסון
חלוף משמרות

 

א    🔗

נסיון גדול נתנסה עם ישראל בשעה “הרת־עולם” זו.

יודעים ומכירים אנו, ויוֹתר משאנו מכירים אנו מרגישים, כי שעה גדולה, שעת מעבר וחלוף־תקופות הגיעה לאוּמה ולכחותיה החיוּניים. ו“שעת־מעבר” פירושה: שעת משבר, שעת סכנה וחתחתים.

עומדים אנו לפני “פרק” חדש, שיש בו הרבה יותר מ“המשך” הפרקים הקודמים. קיוּמה של אומתנו לא יצוּיר יותר בתורת המשך לבד. אין עוד קיום לעם ישראל בתחומיהם של סדרי־החיים וצורות־החיים, שיצר לוֹֹ בגולה. אין לוֹ תקנה, אלא תחיה, התחדשוּת הכחוֹת הפּנימיים, חדוּש יסודות־חיים – שנוי המרכז הלאומי. ובאה המהפּכה העולמית והיא מסייעת למהפּכה העברית. הסערה הגדולה, שזעזעה את האנושות כלה, הכשירה והחישה את שנוי המרכז שלנו. עומדים אנו לשוב ולבנוֹת את ביתנו הלאומי במקום חיותנו.

ודאי שאין אנו עולים מחר במיליונינו לרשת את ה“מדינה”, שאחרים יתנו לנו במתנה. וכי יש צורך, שנבדל בפירוש מרודפי הסנסציוֹת, התוקעים בשופרוֹ של “משיח” ומציתים אש־קש בלבבות? הללו לא יצליחו הפעם להטות מיני דרך לא את האומה בכללה ולא את המחנה המצומצם של העולים והבונים. לא לחינם עברו עלינו עשרוֹת שנים של תנועה לאומית, של עבודת־חלוצים קשה ומבורכת, של לבטי מחשבה ופרפורי נשמה, התובעת את תקונה. לא בכדי היו כל מעלותיה ומורדותיה של התנועה, כל חלומותיה ומעשיה, תקותה ויאוּשה, התלהבותה וזעמה במשך דור שלם. עכשיו יודעים אנו, מה תקנתה של אומה וארץ. יודעים אנו, שאין אומה נגאלת אלא בכחוֹת עצמה, שאין ארץ ניתנת במתנה ואינה נקנית מן המוכן משל אחרים, אלא היא נכבשת טפח אחרי טפח בעמל בניה־בוֹניה.

ואף־על־פי־כן אנו יודעים ומרגישים, שאנו עומדים על מפתן תקופה חדשה בחיינו ההיסטוריים, והלב חרד ומהסס: מי יודע, מה יעלה לנו ברגע הגדול הזה של חלוּף־משמרוֹת לאומי, ברגע המכריע שבין משמר למשמר, כשנשאר פנים אל פנים עם ה“תוהו”.

כי שעה גדולה זו היא שעת ראשית ואחרית כאחת. “שנוי המרכז” הצפוי לנו הוא קודם כל שנוי מרכז בתרבוּת ובחיי הנפש. כל מהותנו וסגולותינו, כל ערכינו וקנינינו, נטיוֹתינו וכוחותינו, מן “המדוֹר העליוֹן” ומן “המדוֹר התחתוֹן” שבנפש, חוזרים כיום הזה, אם נאבה ואם נמאן, אל הכור הגדול, וכל סיג וטפל, כל אותן השכבות, שנערמו במשך דורות לשם שמירה על הנשמה הלאומית מפני הסערות החיצוניות, יזוקקו ומהם שיבוערו ויעלו באש היצירה החדשה. ביום שתתחיל עבודת הבנין החדשה יחתם גזר־דינה של ה“סוכה הנופלת”, ששמשה לנו דירת ארעי בשעת הדחק והלחץ. בצדה של התרבות העתיקה־החדשה, תרבוּת של יצירה חפשית, היונקת ממעינות בראשית של הנשמה הלאומית, לא נעגן עוד לתרבוּת הבינים, תרבוּת של מקלט ומסתוֹר “עד יעבור זעם”; לאוֹרוֹ של השחר החדש ינדף עמוד הענן של תרבות־הגלות.

כי תרבות זו, שהתקינה לה האומה בדרך נדודיה לשמירה לאומית, יש בה סתירה פנימית לתרבותה של אומה יוצרת. מתחילת יצירתה היתה עקורת שרשים טבעיים; על פי עצם טיבעה לא היה בה כח יוצר ומסולל מסילוֹת. כח־אבנים היה כחה, כח מתמיד ומקיים, לעמוד בפני סערות ופורענויות, אבל לא היה בה אותו הכח הדינאמי הברוך, כח תנועה ופעולה וחידוש יסוֹדוֹת וחמרים, שאי־אפשר בלעדיו ליצירה של כבוּש. זו היתה תרבות של תריס ולא של שלח ואַמת בנין. שורש נשמתה היה הפּאסיביוּת שביסורין, היא היתה מתפּרנסת בעיקר מן הצער ומן הגעגועים, מן הצער על גלות האומה וה“שכינה” ומן הגעגועים אל התקומה והתחיה. זו היתה תרבות חולנית, סימן ועדות למחלה אנושה של הגוּף הלאומי, ועם זה היתה היא עצמה מפרנסת את הגוּף, כחום הזה המפרנס את האוֹרגניזם החולה ומגן עליו מפני סכנתה של המחלה. תרבות חולנית זו היה בה גם יוֹפי מיוחד ומוזר, כשם שיש נטיעוֹת ידועות, ש“מחלתן” מוסיפה להן גוון וקסם מיוחד, חן של תוגה ודמדומים.

יוֹפי טראגי היה בגלות, יפי קרבן היסטורי של “גוֹרל” עריץ ואכזרי ברוח הטרגדיה היונית העתיקה. אנשי הגיטוֹ היו בודדים גדולים ויתומי־העולם, מוזרים לאחיהם האדם ונכרים לטבע ולכל צבאיו. זה היה מקוֹר צערנו, הצער היהודי. מי שהוֹרה ראשונה את תורת־האדם אי־אפשר לו להשלים עם בדידוּת ויתמוּת עולמית. ואולם זה היה גם מעין נחמתנו, נחמת צדיק נרדף. ידענו: לא אנו חטאנו לבריוֹת, אלא הבריוֹת חטאוּ לנוּ, “לא לנו החרפּה, כי־אם למענינו”. קבלנו עלינו את יסורינו באהבה ובהכנעה והתנחמנו, כי “האלהים יבקש את נרדף”. ואם דלל מעין יצירתנוּ וקצרה ידנו מעשות גדולות, הרי היינו רשאים להטיל את אחריותנו על גורלנו הטראגי, שכפת אותנו בשלשלאוֹת של ברזל ונתננו מרמס לחיתוֹ־טרף. “כבשׂה אחת בין שבעים זאבים” – כלום אפשר לפקוד עליה עון ערירות ובזבוז הכחות לבטלה? מסרנו את דיננו לשמים וראינו את עצמנו אנוסים הפטוּרים מחוֹבת יצירה, עד שירחם ה' את עמוֹ ויפנה אל תפלת הערער לתת לו שם ושארית בין העמים היוֹנקים משרשיהם ויוצרים מתוך חירות. ובינתים באנו אל בין החוֹמוֹת ונתבצרנו במצודתנו, הדרנו את עצמנו מעולמו של הקדוש־ברוך־הוא, מחמודותיו ומערכיו, והזנו את לבנוּ מן הצער ומן התקוה, מצער־הגלות ומתקות־הגאוּלה. היהדוּת שבגיטוֹ נעשתה דיוקן של האַבּיר פוֹן־טוגנבּוּרג בדמות אומה שלמה. דור אחר דור ינק יניקת־חיים מאותו צער ומאותה תקוה. כל חיינו בגולה הוטבעו בחותמם של שני אלה. אפילו עצם המושג “גלוּת” יש בו משני אלה, ודומה שיסוֹד התקוה, שהושקע בו במושג זה, גדוֹל ותקיף לא פחות מיסוד הצער שבו. ולא עוד, אלא שכל עיקרו של אותו מושג לא יצוייר אלא כפריה ובטויה של תקות־הגאוּלה. המצאָה היא זו, שהמציא שׂר האוּמה, כדי להתגבר על החורבן הלאומי. ללמדנו: אין כאן מות, אלא מחלה; לא חרבן וכליה, אלא תקלה לזמן, חזיוֹן ארעי ועובר, וכנגד התקלה הארעית באה תקנה ארעית: אותה שיטת־החיים לזמן ולמקלט, שאנו קוראים לה “תרבות־הגלות”. זו היתה הסתגלות אל ההוה הזר לשם העתיד הלאומי, התפּשרות עם תנאי־החיים על מנת להתגבר עליהם. כדי להיות גוֹי אחד ומאוּחד בעתיד נעשה ישראל גוֹי בקרב גוֹי בהוה; בכחה ולשמה של התקוה לתקומת המדינה הלאומית בזמן מן הזמנים יצר לו לפי שעה מדינה בקרב מדינה. הגיטוֹ לא היה תיאוֹקרטיה ערטילאית בלבד: זו היתה שיטת חיים שלימה, שיטת־חיים מדינית ותרבותית, “מדינה מיטלטלת” כבטוּיוֹ השנוּן של היינה, שיש לה תוקף של שלטוֹן וכחה יפה למשוֹל בלבבות ולכוֹף על צרכיה ומצוותיה.

זוהי תרבות הגלות, שפרנסה את הנפש הלאומית מדור לדור, זה כחה המצוין, כח מעמיד ומקיים, וזה חינה ויפיה המוזר והיחיד במינוֹ, יוֹפי טראגי של “גוֹרל” עריץ וסמוּי, שאין מנוֹס ומפלט ממנו.

והנה הגיע יום פקודה לתרבות זו. אותו עמוּד האש, שאלהיה של אומה זו יצר לה לנחותה לילה במדבר הגלות, כחו תש “בדרוֹך זיו דמדומי החמה על סף הרקיע”. הרוֹמנטיקה של הגלות “אמרה את שירתה”, עשתה את שליחותה ההיסטורית. האפשר לה לנשמת האומה, שתוסיף לחיוֹת יום אחד אחרי “אתחלתא דגאולה” על צער־הגלות ותקות־הגאולה לבד? הדי לנו להוסיף לבזבז אנרגיה לאומית לשם שירה על הסוכה הארעית בלבד, בשעה שאנו מצוּוים על כנוס כל הכחות לשם הבנין הנצחי? הנבוא גם מחר לשקע, כמקובל, את כל נפשנו בתוֹך נדבכיה של חומת גוֹשן הרעוּעה – והיום הופקדנו שומרים על חומות־ירושלים?

הגיעה לנו שעת חילוף משמרוֹת. משמר הלילה חולף ועובר, ובמקומו הולך ובא משמר השחר, ולרגע מציץ בפנינו ה“תוהוּ” הלאומי הגדול, ואימת ריקנות תוקפת את הנפש: מה יעלה לנו בשעה זו שבין עלית השחר וזריחת החמה? תרבות הגלות, תרבות הצער הרוֹמנטי והתקוה הפּאסיבית, נדונה לכליה, ומה נעשה קודם שיזרח שמשה של תרבותנו החדשה, תרבות הבנין והמפעל, במלואה? כחות הגיטוֹ, כחות שמירה ועמידה מתוֹך התכנסות והצטמצמות, הולכים ונחרבים לעינינו – הימצאו לנו די כחות חדשים גם ליצירה הענקית, גם לפרנסת הנשמה הלאומית בשעת המעבר? שמא חלילה נגזרה עלינו גזירת הטרגדיה התהומית של “באו בנים עד משבר וכח אין ללדת”?


 

ב    🔗

ידעתי כי חי גוֹאלי, וחי הוא בלבנו, בהכרתנו הפּנימית.

עַל קַרְקַע הָעָם וּבְתַחְתִּיוֹת נִשְׁמָתוֹ

עוֹד תִגַּה וּתְנוֹצֵץ שְׁכִינָתוֹ. –

על שלשה עיקרים הכריזו נביאי התחיה הגדולים, ושלשתם נבלעוּ בדמנו ונעשו כח יוצר, מפרה ומחולל ומאיר נתיבות חדשות.

משה הס למדנוּ: אין תקנה ליחיד מישראל מחוּץ לתקנת הכלל; אין לו גאולה ושחרור, אלא מתוך גאולתה ושחרורה של האומה. אמנסיפּציה, האומרת לגאול את היחיד על־ידי התרת קשריה של האומה, אינה ראויה לשמה, ואין השם שלם, אלא אם כן היא מביאה גאולה לכלל האומה. בא פּינסקר וחדש: אַל תקרא שחרוּר אלא השתחררוּת; אין גאולה אלא גאולת רצון ומפעל. אין אומה נגאלת, אלא אם כן היא גוֹאלת את עצמה. העם עצמוֹ, הוא ולא אחר, יכוֹל וצריך לרפּא את הריסותיו ולחדש את חייו הלאוּמיים הטבעיים מתוֹך מפעל של יצירה. אם הוא לא יבנה ביתוֹ, שוא ישקדוּ אחרים על תקנתוֹ. ומימוֹת הרצל ואילך למדנו: הגאולה מן הגלות לא סגי לה בלי גאולה מתקלותיה וקלקלותיה הגדולות של החברה האנושית בכלל. “רוצים אנו לברוא לא רק חברה חדשה, אלא גם חברה מעוּלה מן הקודמת”. דבריו אלה של הרצל נאמרו אולי באקראי וכלאחר יד. אבל הם־הם מעיקרי התחיה. נבואה נזרקה מפּיו של המנהיג הגדוֹל. עדים הם דרכיה וצדי־דרכיה, ואפילו שביליה העקלקלים של התנועה. ואחד־העם ומרטין בּוּבּר, ואף הציוֹנוּת “הפרוֹליטרית” יוכיחוּ.

שלשת העיקרים־האידיאוֹת הללו – של הכלל, של המפעל ושל התעוּדה המוּסרית – הם־הם המהפּכה העברית הגדולה, הם הקובעים דמוּת ודרך ליהדוּת החדשה ולהרגשת חיים החדשה שלה, הם הערבים ליעודנו הלאומי, לתחיתנו ולהתחדשות כוחותינו.

ולא אידיאות מופשטוֹת הן אלה, אלא מגמוֹת חיים טבעיוֹת, מגמוֹת פּנימיוֹת, שהטביעוּ את חותמן בפני הדוֹר ונתנו לוֹ את המפעלים והערכים החדשים, שהם מתגלים ומתגלמים חיי־עולם של האומה.

האידיאה של הכלל, שחזרה ונעורה בלב היחיד מישראל אחרי תקופה ארוכה של כשלון ודלדוּל, הולכת ונעשית לעינינו מקוֹר חיים ויצירה. היחיד הערער, שהיה מתלבט בצערוֹ, צער הבדידוּת והערירוּת, חזר וגילה בשעת ברכה והזדעזעוּת פּנימית את האוּמה שבנשמתו, והאומה העמיקה מעניתו ונעשתה לוֹ יסוד מפרה וכובש דרכים חדשות. עוד לפני דור אחד לא היתה לנו אוּמה מאוּחדת ברצוֹן וביצירה ובאחריוּת גוֹמלים, אלא היו לנו יהודים לבד. “לא עם, לא עדה אנחנו, כי אם עדר” – התאונן בימים ההם המשורר העברי, שעינוֹ היתה בהירה למדי בשביל לראות את הקלקלה והירידה, אבל עדיין לא נגלו לה אופקי התקומה והעליה. ופינסקר קובל: “הלא זהוּ אסוננו הגדול, כי לא עם אנחנו, אלא יהודים בלבד”. היו לנו יהודים, שיהדותם היתה כלוּאָה בלבם, יהדות עקרה, נטולת כח וליח של אוֹרגניזם חי ומחדש חמרים. יהדות זו היתה תורה שאין עמה מלאכה, רוח שלא נתגשם לפעולה. ואשר גדל בקרבנו בעל רגש צבּוּרי, צמא לפעולה ואחריות – והפליג למרחקים, לעולם שאינוֹ שלוֹ, הלוֹך ותעה בשדות אחרים להשקוֹתוֹ בדם לבבו ובסגולות נשמתו, ולא ידע ולא הרגיש, שהניר העזוּב והשומם של בית־אבא נעגן לו, עומד ומחכה לעבודתו ולברכתה.

והנה חרדה נפשנו ונמשכה למקורה, כתינוֹק זה, הנמשך לשדי־אמו. גלינו את העמוקה שבשכבות נשמתנו, מצאנו את שרשינו הכמוסים, העתידים לפרנס אותנו ולגדל פירותינו: היחיד מישראל מצא את ה“כלל” שלו. יום אחד ירד עלינו הפּאתוס הלאומי לחדש את רוחנו. בשעת רצון ועליה התגלה לנו פשרה של חידת חיינו. החבילה הטבעית, שנתפרדה בימי הירידה והכשלון, בקשה לשוב ולהתאַחד. היחיד חזר ונקשר לאם־האוּמה, לעשות את שליחוּתה ולגשם את מהוּתה.

ובאו המאורעות הגדולים, ואף הם הרחיבו והעמיקו את מעניתה של האומה שבנשמתנו. ימי הרעש והבהלה הביאו את הכל, וגם אותנו, לחשב חשבוֹנוֹ של עולם וחשבונה של נפש. נפקחו עינינו לראות, מהי האומה לאישיה ובתוך אישיה, מהי הכרת חובה ואחריוּת כלפי הכלל. הטובים ובני העליה שבנו הגיעו לידי “החלטה” ובחירה לאומית, החליטו “לכפוף את צוארם בעוֹל הברזל” של חובה לאומית וצווי מוחלט לאומי. –

האידיאה של הכלל נעשתה מקור וגורם לגאולה הלאומית, והאידיאה של המפעל היא דרכה של גאולה זו. בשעה זו של יציקת המטבעוֹת והדפוסים החדשים לכל העולם כולו, כשכל רכושה ותרבותה, כל ערכיה וקניניה, כל סדרי־חייה ויחסי־חייה של האנושות חזרו וניתנו בכוּר המצרף הגדול, ויוֹם מחר עתיד, חרף כל הפרכוסים הכעורים, להביא לנו משטרי מדינה חדשים, שיטות־כלכלה חדשות ויחסי־עמים חדשים – בשעה זו חוזרים גם אנו, כביכול, אל האבנים, נותנים אל הכור הגדול כל מה שיש לנו, מה שנחלנו מאבותינו ומה שרכשנו לנו ברגעים של זעזועי־נשמה וגלוי־שכינה ומטילים לתוֹך כף המאזנים ההיסטוריים את כל אישיותנו, כל כחות־קדוּמים, כחות יצירה וקרבנוֹת, שאנו שוֹלים ממעמקי־מהותנו, כל כח רצוננו וגעגועינו לתחיה ולגאולה, להכריע את הכף.

הצער מוליד את המפעל. הפּאתוֹס של הצער הוא ההנחה הקודמת למפעל הגוֹאל. מתנה גדולה ניתנה לכל אדם מתחילת יצירתוֹ, וגעגועים שמה. הגעגועים הגדולים לשורש נשמתנו (במשמעוֹ של אַפּלטוֹן), לאותו הנר האגדי, הדלוק לוֹ לאדם על ראשו קודם שהוא יורד לעמק העכוּר המקולל, הגעגועים לאין סוֹף שבעליה, לטהרת־מקור ולאַחדוּת־מקוֹר, הם שרשה ודרכה של כל גאולה אנושית, של גאולת־רוּח וגאולת־נשמה. אין אדם יכול להשלים לאורך־ימים עם עלבוֹנוֹ, אין הוא מקבל בהכנעה אחרונה את הדין, אלא עשוי הוא להתקומם כנגד גורלוֹ, לבעוט באלפי השעבודים הגדולים והקטנים, המשבבים דעתו וכופתים רוחו ורצונו, כדי לנתק את עבותיו ולצאת למרחב. זוהי דרכה של העליה המוסרית ושל העליה הרוחנית, של הגעגועים לקדושה ולתבונה, ליצירת־המפעל וליצירת־ההכרה. מי מבני־אדם לא הרגיש מימיו את הצער התהומי שבצמצום־נשמה ובשעבוד־נשמה? מי לא הציץ, ולוּא אך פעם אחת בחייו, בפניה של אותה הטרגדיה הפּנימית שלוֹ, ששמה קוצר־דעת ורצוֹן? מסתכל אדם בטרגדיה זוּ של נשמתוֹ, ולבוֹ נעשה חץ־געגועים לתיקוּן ולעליה. מתוֹך הרגשת החטא וכשלון־הרצוֹן הוא נושא את נפשו לגאולה שבקדוּשה. מתוֹך הרגשת הטמטוּם הרוּחני ועניוּת־דעת הוא מתפלל לגאוּלה שבתבוּנה. ובשעת רצון וברכה נעשים לוֹ געגועים אלה מקור יצירה, מקור מהפּכה והתחדשות. זוהי המידה ביחיד, וזוהי המידה באומה. אף האומה מגיעה למהפּכה שלה מתוך אנרגיה של געגועים. בשעה גדולה, ילידת־הצער וכליוֹן־הנפש לגאולה, היא כובשת לעצמה דרכי־רוח חדשוֹת. בשעת ברכה ועליה, עלית מהות והכרה, היא דוֹלה מעמקי נשמתה כחות־בראשית שלה, מפעילתם ומחדשתם במפעל. זוהי מקורה של כל תרבות אנושית, של תרבות מוסרית ותרבות שכלית, וזה גם מקור התרבות החדשה שלנו. מתוֹך אנרגיה של מפעל, מתוֹך חירות של רצון וקרבנות, אנו עתידים לחדש את רוחנו ואת יסודות־חיינו.

לא לחמדת הנאה ומנוחה אנו מתפּללים, אלא לברכת העמל והעבודה. לא “ארץ זבת חלב ודבש”, אלא אדמת־טרשים, שהשקוה זיעת־אַפּים, עשויה לברוא לב טהור לאוּמה. אין האילן מתברך ברכת גידול וחוֹסן, אלא אם־כן הוא מכה שרשים מוצקים בקרקע מוצק. היצירה המוסרית, שכל יום וכל שעה זמנה, המפעל והמעשה הטהור, שאין לפניו דברים גדולים ודברים קטנים, הם העתידים לברוא להו שמים חדשים וארץ חדשה. מה שהיה לנו ענין של התלהבות ותקוה מרוממת, יעשה לנו ענין של עבודה ויגיעה, שאינה יודעת מנוחה. כל מעשינו יהיו לשם שמים, כל צאתנו ובואנו, כל כוחותינו הפּנימיים, כל נטיוֹתינו ומגמותינו יהיו מוארים באוֹר התעורה והכוונה. קשת מתוּחה תהא נשמתנו, ערוכה ומכוּונה בלי הרף ובלי הפסק למטרה אחת: לכנס את הניצוצות הפּזורים, ללבותם ולהעלותם, שלא ירדוּ וידעכוּ בחומר העכוּר של הרגל מטוּמטם. כי זהו הצווי הלאומי המוחלט, הבוקע ועולה משרשי מהותנו: “קדוֹשים תהיוּ”, והתקדשתם קדושת העמל והיגיעה, קדושת עבודה לשמה. קדוש יהא מחננו ואַל יבואו בוֹ רודפי־בצע והנאה לחללוֹ. אַל נעלה אל הר בית־ה' באבק הגלות ובזוהמתה שברגלינו: תעודתנו הלאומית היא קודם־כל תעודה מוּסרית, לא לשם תחיה, אלא מתוֹך תחיה, מתוֹך טהרה והתחדשות כל הכחות הפנימיים, ינתן לנו לשוּב ולחדש את יסודות חיינו שנתערערוּ. תחית־אוּמה קודמת לתחית־ארץ; תחית הלבבות היא תנאי קודם לתחית התמורות הלאומיות. היש מי שיחלוֹק עוד היום על אמת פּשוּטה זו? אין אנו חולקים אלא על תורת ההתפּתחות והפסיעוֹת המדודוֹת. תחית הלבבות תבוא לא על־ידי גידוּל שאנן וצנוּע במשך דורות, אלא מתוֹך מהפּכה והזדעזעות פנימית בשעת ברכה.


 

ג    🔗

“תעודתנו הלאומית היא קודם־כל תעודה מוסרית”, ולפיכך היא גם תעודה אנושית כללית.

וכי יש צורך להטעים, שזוּ אין בה כלום מאותה ה“תעודה” הידועה, שבאה לשמש עלי־תאנה למערומיה של יהדוּת כושלת ויורדת, עקורת־שרשים ומעוטת־דמוּת, ולשמור עליה שמירה רעוּעה וארעית מאימת הריקנות? היש דמיוֹן כלשהוּ בין הרגשת־החיים החדשה של היהדות החדשה ובין אותה המצאה עלוּבה של יהדוּת שירדה מנכסיה והמשתדלת להאפיל על הליקווידציה הלאומית באידיאה ערטילאית ופורחת באויר? אין היהדות החדשה רואה את עצמה אמצעי למטרותיהם של אחרים ואינה תולה את זכות קיומה באידיאה מופשטת, שנצטוותה כביכול להעיד עליה ולחבבה על הבריות. היהדות הלאומית לא די לה באידיאות מופשטות ואין היא מטילה על אדם מישראל חובתן ואחריותן; אין היא נלחמת להשקפה פלונית וכנגד השקפה אלמונית, נלחמת היא לחיוּני ולרענן, ליסוד הפעולה והיצירה וכנגד הדלדוּל והכשלון של פּסיביוּת מטומטמת, אחת היא בשם איזו אידיאה ורעיוֹן היא דוגלת. תעודתה של היהדות החדשה אינה אידיאה מופשטת, אל מגמת חיים פּנימית, גלוּי המהוּת במפעל. אנו ממלאים את חובתנו לעצמנו, חיים את חיינו ו“מממשים את מהוּתנוּ”, ומתוֹך כך אנו מביאים טובה וברכה לאנושוּת כולה. לא מפני שטובים אנו מן האחרים נבחרנו להיוֹת אור לגויים, אלא שגורלנו ההיסטורי המיוחד הכשירנו ממילא להעשות שליחים להיסטוריה ולתקן קלקלות אדם וחברה.

הנה אנחנו עולים לבנוֹת את ביתנו הלאומי, והקללה הטראגית הרובצת על אירופּה, קללת סדר־עולם ישן ותקלותיו שנשתרשו, לא תהא לנו לפוקה ולמכשול. העם העתיק ורב הנסיון מכל העמים הוא כיום הזה גם הצעיר מכולם לחיים מדיניים, וטעם זקנים וחירות־עלומים משכימים יחד לפתחוֹ לשמור עליו מסכנת החטא והמבוכה. מתחבטת ומתלבטת האנושות בצערה הגדול, שקוּעה בחטא שנשתרש ונתונה לקרעים שאינם מתאַחים, והיא מתפּללת מתוֹך תהום ירידתה לגאולה – ואינה, נושאת עין לישועה – ורחקה ממנה. היתכן שאומה, העולה כיום לבנות לה עולם חדש, לא תזהר מפני הקלקלה הישנה ותבנה על היסוֹדוֹת הרעוּעים, שנעשו מקוֹר אָסוֹן וסכנה לחברוֹתיה? ואם כל אומה כך, אומה, שהשאיפה לאַחדוּת המין האנושי ולגאולתוֹ מצער הקרעים והנגוּדים היא רוח־אַפּה ונשמת־חייה מתחלת בריתה, לא כל שכן. האפשר לה ל“מדינה היהודית”, שתגדל את החיה הזוֹללה, האוכלת את אירופּה בכל פּה ועושה את תרבּוּתה מדבר שממה, – את המיליטריזם התוקפני, את האימפּריאליזם החמסן? היתכן שנבוא לטמא את נחלתנו לדעת ולהשליט בגבולנו את משטר העושק והגזל, המותרים מן הנימוּס המדיני, את הרכושנות הרעבתנית, העומדת על האלמוּת ושלטון אדם באדם לרע לו?

תקוּן סדרי החברה בתנאי חיים חדשים ובהסכם לרוחנו הלאומי הוא מעיקרי תעודתנו הלאומית והאנושית. חלילה לנו משתי אלה: מן החטא הסוֹציאלי, המזעזע מוסדותיה של אירופּה, ומתקוּנוֹ ברוּח הסוציאליזם החמרי ומלחמת אדם באדם. אין גאוּלה אלא גאוּלת רצון וחירוּת, גאולת מפעל ואחריוּת מוסרית. בשתים חטאה התנועה הסוציאלית לאדם, ולפיכך לא עמדה בנסיון ההיסטורי הגדול, שהביאוּ לה ימי הרעש והזעזועים. תורת הסוציאליוּת מבית מדרשוֹ של מארכס נטלה מן האדם את חירותו ואחריותו המוסרית, קשרתו קשר מסוּבך של חוקי־ברזל, של סבות ופעולוֹת ועילות, המושלות בוֹ ממשלה בלתי מוגבלה, ועשאתו יתד אחת קטנה במכונת העולם הגדולה. וכך החלישה את רצונו המוסרי והתישה את כחוֹ מלעמוד בפני הרע שבעולם. את מוֹתר־האדם, את רוחו המרקיעה לשחקים, שרק היא מעמידה את הגבורים והמהפּכנים הגדולים של ההיסטוריה האנושית, עשתה טפל לקיבתוֹ, עליה עראית ורופפת על גבי יסוד־זר, ושעבדה אותו לחוקיות סמוּיה של עולם־חוץ, לגזירותיו על ה“חומר”, ומכאן חטאה השני הגדול: את התקנה לקלקלותיה של האנושות בקשה לא בעליה המוסרית, בנצחון הרוח ותורת־האדם, אלא במלחמת־אַחים, בפולמוס המעמדות המדיניים זה עם זה, בהבלטת הניגודים והקרעים, המחשיכים לבריוֹת את עולמו של הקדוש־ברוך־הוא. וכך הרבתה עוד את המבוכה והגדילה את צער האדם. המשבר העובר עתה על התנועה הסוציאלית, פרכוסיה הכעורים ותקלותיה הגדולות, אזהרה הם לנו. כשם שאנו מצווים להתרחק מן הקלקלה הסוציאלית, כך אנו אסוּרים ב“תקנתה” על־ידי שעבוּד הרוח אל החומר ומלחמת האדם באדם. אין אנו עוצמים את עינינו מלראות את המציאות כמו שהיא; אין אנו כופרים בחוק הקוסמולוגי של הפּירוּד והאיבה, השליט גם בחברה האנושית. אלא שדרכנו וחובתנו היא לא להשתעבד לחוק זה, לא להפיח פירוד ואיבה אלא לפחת במיכניקה הפוליטית מנשמת הרצון היוצר, העומד על החירוּת האישית ועל האחריוּת האישית והמבקש בצו המוסרי המוחלט את הדרך ואת הערובה להרמוֹניה העתידה.

“רוח תקיפה של כח מוסרי מנשבת עתה בעולם, ומי שיאמר להתקומם כנגדה – נפוֹל יפוֹל ולא תהא לוֹ תקוּמה”. כדברים האלה הכריז לפני זמן מועט אחד מתקיפי עולם, ויפה הכריז. זוהי, אולי, הפעם הראשונה, שהאנושות עומדת לפני תעודות גדולות, תעודות אוּניברסליוֹת, המחבּקוֹת זרועות עולם. ואחת היא, אם מבינים בני־אדם לשונן של אלו, אוֹ לא; אחת היא, אם באמת ובלב תמים משמיעים עליהן, או אומרים לעשותן סחורה פוליטית לתפוס את התמימים בלבם. כבר ראינו במשך ימי מלחמת־העמים, שה“רוחות” שהעלו פּוליטיקאים ערומים בנכליהם לעשותן כלי תשמיש לצרכיהם, נעשו שלא מדעת בעלים כחות דינמיים תקיפים והביאו לידי שדוד־המערכוֹת. הפּזמונות הידועים על שחרוּר העמים הקטנים, שלכתחילה לא באו, אולי, אלא כדי לשכך את הסערה המוסרית שבלב הבריוֹת, גרמו לבסוף להקים כמה מן האומות הקטנות על נחלתן. ואף אותו הרכוז הידוע על “ברית־העמים”, המנסר עתה בעולם, עתיד להעשוֹת סוף־סוף “רוח” מעין זה, שבעליו לא יוכלו להפּטר ממנו, אף לכשירצו. יש בו בכרוז זה סימן יפה לרוח האדם ולרגש המוסרי שבלב. עיפה נפשה של האנושות לקרעיה ולנגודיה, והיא נושאת עין לאחדוּת ולאיחוּי הקרעים, מתפללת לצורות חיים חדשות, ליחסי־עמים חדשים. הולכת ונעשית חדשה בארץ, מושגים חדשים, שהמשפט האינטרנציוֹנלי הרגיל לא ידע דוגמתם, הולכים ונקלטים בלבבות ומבשרים יחסים חדשים בין העמים והממלכות. ואולי הטילה עלינו ההיסטוריה האנושית למלא תפקיד חשוב ביצירת הערכים והיחסים החדשים. אין עם בעולם מסוגל על פי מצבוֹ וגורלו ההיסטורי לקרב את הלבבות ולהכשיר את האחדוּת העתידה, כעם ישראל, שנטה את אהלוֹ בתוך כל העמים אשר על־פני האדמה והוא קרוב לכולם ורחוק מכולם במדה אחת, יודע את נפשם ואת טיבם, דורש בשלום כל האדם ואינו חשוד על תאות השררה והשלטון באחרים, המעבירה עמים וממלכות על דעתם והכרתם המוסרית. האוּמה שנתנה לכל באי־עוֹלם את תורת האדם ואת הרעיוֹן המשיחי, עתידה, אולי, לקיים עכשיו את תורתה בידיהם. –

*

נפשנו ערה ורגשנית יותר מזו של אחרים. תכני חיינו והרגשותינו ניתנים לנו בעצב ובזעזועי־נפש עמוּקים, ולבנו פתוח לכל רוח מצוּיה ושאינה מצוּיה, לצפרירי־בוֹקר ולנגוֹהוֹת שקיעה, קולט צלילים וגוונים וריחות דקים של עולמות מתהוים ומבחין מה שהומה ורוחש ותוסס במעמקים. ולפיכך אין כמונו בבני־אדם תלמידים מקשיבים להיסטוריה, מהירים לשמוע את מצוותיה ולעשות את שליחוּתה. אין כיהודי יודע ל“הסתגל” לעולם חדש, למצבי־רוּח ולתנאי־חיים חדשים ולהעשות נושא לזרמי־עולם חדשים. זהו מקורה של הסרסרות הרוחנית שלנו; מכאן אולי גם הקפּיטליזם גם הסוציאליזם היהודי כאחד. זו חולשתנו, אבל זו גם גבורתנו. יש בו בעם ישראל ממדת האמן, אשר הריתמוס הפּנימי של חיי נפשו שוטף וזורם בהתאם עם הריתמוס שבטבע ובעולם, ולבוֹ הומה ומכה גלים לכל תנועה כמוסה ולכל נדנוּד טמיר שביקום. מהותנו וגורלנו, רגשנותנו המזרחית וחלקנו בין העמים, עושים אותנו לאמנים שבאומות ומחדדים את ראיתנו לראות את תוֹך הדברים, לחדוֹר אל הנצחי ואל המקורי מבעד לערמוֹת האפר החיצוֹני. ולפיכך אנו גם המהפּכנים והריבוֹלוּציוֹנרים שבעולם. יותר מאחרים אנו חודרים וחיים בעצם הדברים ובפנימיוּתם. יוֹתר מזולתנו אנו מסוגלים ללבוֹת ניצוצות ולהעלות תוך מקליפות. וזהו אולי סוֹדה ושורש נשמתה של תרבותנו “המזרחית” בנגוד לציביליזציה האירופית, סוד הגניוּס הדתי של עם ישראל, סוד ההתגלות הדתית בבחינת ספירה רוּחנית עילאית מיוחדת ו“סדר” מיוחד של הכרה אינטואיטיבית, לעומת דרך ההכרה המדעית של עמי אירופה, – סוֹד הנבואה בנגוּד למדע ולטכניקה. תרבות זו עתידה אולי להגאל על ידינו, לפרוץ לה דרך מבעד לשריוֹן הברזל הסוכך על לב האדם האירוֹפּי, ולהחיוֹת את רבבוֹת ידיעותיו והשלמותיו והתמחויוֹתיו באחדות עליוֹנה, באידיאה עילאית אחת רווית געגועים, באידיאה של האדם המוּסרי השלם.

ואין הכוונה לדרך תשובה אל הטשטוּש המזרחי, אל ה“כל” הסתוּם והאטוּם, שלא נתפּרד עוד ליסודותיו ולא נכבש לצורה. ה“מזרח” שלנו איננו המזרח של רגשנות לקוּיה ועכוּרה, של שפלוּת ידים ושפלוּת רוּח, של עולם שוֹקע וגוֹוע באפס־יד ובאפס־תקוה. אין אנו מתכוונים לרוֹמנטיקה של עולם שעבר זמנוֹ. אין תעודתנו אלא היצירה, יצירת־עתיד, ואין אנו כופפים את קומתוֹ של זה תחת סבלו של עבר, שאינו אלא עבר לבד. מקיימים אנו את החיוּני והרענן משלנו ואין אנו מוותרים גם על כבוּשיהם של אחרים, על כיבוּשיה של התרבות האירופּית, אלא שאנו אומרים להעבירם דרך הכוּר שלנו, לחדשם ברוחנוּ, לקנותם בשנוּי־צוּרה ובעלוי תוכן.

זוהי תעודתנו האנושית הגדולה. ותעודה זו לא נמלא, אלא אם־כן נמלא תחילה את תעודתנו הלאוּמית. רק מתוֹך תחיה לאומית יעלה בידינו להעשוֹת שותפים בתחיתה של האנושות. מתוֹך אנרגיה של מפעל נברא לנו לב טהוֹר. באש היצירה החדשה, אש של אמונה ומסירוּת־נפש, נצרפנו ונחשלנו. מפעלנו הלאוּמי צריך שיעשה לנו מפעל של אמוּנה ודת. אם ענינה של התחיה הלאומית פורש בשעתו כתפקיד לעשות את קדשינו חוּלין, להעמיד יהדוּת חוּלונית, הרי עכשיו ניתנה רשות לומר, שתפקידנו הוא לעשות חוּלין שלנו קדשים, להצית אש־קודש בכל פּינות חיינו, להעלות את כל פעולותינו ומעשינו הקטנים עם הגדולים, לבחינת אש־דת, לשמור על ניצוצות היצירה ולהעלות אף את ה“קליפּה” לבחינת “תוֹך”.


 

ד    🔗

הימצא לנו די כח לעמוד בנסיון ההיסטוֹרי הגדול, בנסיוֹן הכפוּל, שהוּטל עלינו? הנדע ללקט, לאַחד את כל “פּליטת הטוב, שׂריד העוז והאורה, שהותיר עוד אל בלבבנו פנימה”, וליתן להם גם קיוּם והתמדה? החרדה, התחרד נשמתנו עד היסוד בה? הנדע לדלוֹת ממעמקיה את כל כחותיה הספוּנים, להפעילם, להסיר מהם את סכנת הירידה וכבוי־המאוֹרוֹת?

שאלות אלו “נוֹקבוֹת ויורדות עד התהוֹם”, ויש בהן כדי להביא לידי יאוּש כל מי שמסתכל בעולמנו מתוֹך האספקלריה של חיי־שעה. אולם אין למדים מחיי שעה על חיי־עולם של אוּמה. יפה הבדילו חכמים בין אלוּ לאלוּ והורוּ, שהאומה חיה, כביכול, חיים כפולים. חיה היא חיי־שעה ארעיים ויחסיים, פּגומים ולקויים, נתונים לרפיפות ולרישוּל של הרגל קצר דעת, הפקר לכל רוח ולכל גל, ועם זה היא חיה חיי־עולם ומהוּת, חיים מוחלטים וקיימים ב“תולדות הרוח האנושי” וכבושיו הנצחיים. ולפיכך אין, על צד האמת, “סתירה” בחיי אומה ואין מקשין עליה ממנה. היה מי שאמר: האומה היא לא כזו או כזו, אלא כזו וגם כזו. העין החדה, שכחה יפה לחדוֹר לעצם הדברים מבעד לוילונם הארעי ולהבחין את הרוחש ומתהוה במעמקים, עשויה לראוֹת שתי מהדורות־חיים אלה בבית־אחת. יש שאנו מסתכלים בחייה היחסיים של האומה ונראה לנו שנשמתה של זו נעשתה טיט־חוּצות, ללא צורה וללא כח־ניגוּד, והכל דשים בה ובוססים ובוקקים אותה לפי דרכם על לבלתי היוֹת לה עוד תקנה ותקוה. דומה, שתם כחה של האוּמה, דלל מעינה ופרחה נשמתה, והיאוּש בא ושם בפי המסתכל את הדברים המרים, שהשמיעו בשעתם זקני־ישראל לפני יחזקאל בן־בּוּזי: “יבשוּ עצמותינו ואבדה תקותנו, נגזרנו לנו”; אין הוא רואה עוד שוּם טעם ותכלית בחיי אומה, שכך עלתה לה, והיא נוטה לבקש: “נהיה כגויים, כמשפּחות הארצות”. ולמחר, והנה רוח אחרת היתה, כביכול, עם האומה. גץ יצא מתחת פּטיש קרוֹב או רחוק והצית אש בלבבוֹת, והאוּמה עומדת ומעידה בפני אלוהים ובפני בני־אדם על לבה שלא חלל ורצונה שלא שבת, על תקותה החיה ועל משאַת נפשה היוצרת. וכי נשתנתה האומה בן־לילה והחליפה רוחה כהחליף בגד? אין זאת, אלא שהפעם נגלו חיי עולם שלה, והמגמה הפּנימית של חייה המוחלטים באה לידי בטוי בולט. וזה סוד הבחירה, או ההחלטה, הלאומית. “האדם רוצה מה שהוא הנהו, אבל עתיד הוא גם להיות מה שהוא רוצה”. אם היום נראה לנו, שהאומה בוחרת ב“מות” ובכמישה ומפקירה את נפשה לטמטום שבהרגל מרושל, לטשטוש ולארעיות של סבות חוּץ ופעוּלוֹת־חוּץ, אין מכאן ראיה, שגם מחר תעשה כך. מחר היא יכולה להתגלות בפנים אחרוֹת, מצד חיי עולם שלה, מצד המגמות הפּנימיות שבחייה המוחלטים. כי המגמות הללו הן היוצרות את האישיות הלאומית, הן הצרות ומחדשות את “צורתה” מיום ליום. אישיוּת זו אינה מטבעה קבועה לדוֹרוֹת, אלא פּרוֹצס נצחי של יצירה; אינה בחינת הוויה, אלא בחינת התהווּת. ולפיכך אַל יאמר אדם: תעודה פלוֹנית היא למעלה מכחותיה של האומה. כלום יודע הוא, איזו כחות עתידה תעודה זו עצמה להוֹליד ולחדש בלב האוּמה?

*

שלש המגמוֹת־האידיאוֹת האמוּרוֹת, שנגלו לנו בחייה המוחלטים של האומה, – האידיאות של הכלל, של המפעל ושל התעודה המוסרית, – הן המטביעוֹת את חוֹתמן בפני הדור ויוצרות את האישיוּת הלאומית המחודשת, העתידה לחדש את יסודות חיינו הלאומיים; הן שישמרו עלינו מסכנתה של שעת חלוּף־משמרוֹת הן הערבוֹת ליעודנו הלאומי, לתחיתנו ולהתחדשוּת כחותינו.


(“משואות”, אודיסה, אדר ראשון תרע"ט).


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49514 יצירות מאת 2733 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!