רקע
דב סדן
מאמר א: על האוצר

דרכו של אדם, שיהא מחבב את זכרם הבהיר והמעודד של אנשי־שם, אשר בעודם עלי אדמות חרתו מענית מעמיקה בשדה־המאורעות וגם הסתלקותם מעל בימת החיים הנחילונו נכסי־צאן־ברזל, המשמשים מעיין־התנערות לדורות. שמותיהם מחייכים מעל גבי רחובות, זכרם מבהיק מעל כותלי בתי־ספר ומוסדי־ציבור, יום פטירתם הוא אבל לרבים, וישישים מצביעים במעט התימרות על הבית, אשר בו, ראה בן־עירם המהולל ראשונה את אור החיים, או העלה את אחד ממפעליו רבי־הברכה, ואלה שזכו לחיות במחיצתו של אותו גדול גונזים, בחרדה דתית, את כל השיירים, שנתקדשו במגע־ידו, ממאור־עיניו או מנשמת־אפו. אמנם, דור דור משתברים ומתנפצים הלוחות הישנים, אולם גם שברי־לוחות מונחים בארון, ועם כל יציאת מצרים חוזרים ומעלים את עצמות יוסף לארץ־הבחירה, וכל אומה חופנת בשוליה את קטון־האצבעות של בניה הגדולים, ומכריזה, לשם תנחומים, כאותו קדמון: דין גרמא דעשיראה ביר, כי גדולים צדיקים במותם יותר מבחייהם.


 

ב    🔗

מתוך אותה החיבה לנחלת־השיירים של בוני־הדורות ניזונית פעולתו השקדנית של אברהם שרון (שבדרון), שישב בכפר גליציאי נידח, בֵּניוב הסמוכה לזלוצ’וב, וצירף, במשך שלושים שנה ושנה, מנחלתם של גדולי־ישראל שני קוים יסודיים: את קלסתר־פניהם, זו האספקלריה של צביונם הפנימי, ואת כתב־ידם, אלא הצינורות המשמרים את ניבם ומאוייהם בטביעה ראשונית ואשר בהם משתקפים רעיונותיהם תוך זרימתם הלא־אמצעית מנבכי־נפשם לתוך חלל־העולם. גדולי־הדורות, שמוצאם מזרע־ישראל, בין הקריבו את מיטב־חילם בתוך עמם הדווה, בין הלכו לשיר את מזמור־חייהם בנכר; בין אהבו את מקור־מחצבתם ובין התנכרו לגורל האומה בכחש ומעל – כולם נתבעו ונתחייבו ליכנס אצל בית־הגנזים ולטבוע בו את דמות־גופם ואת שארית־ימינם. רק מי שהיה מקורב למלאכתו של מכנס־הנפוצות האלה יודע ועד, כמה יגיעות יגע, עד שהעלה איזה כתבי־ד שׂפונים וטמונים או תמונה בודדת, ועד שהצליח לעורר את לבותיהם של אחרים על המיצוה ולזרזם לעזר־מעט. במשך שלושים השנים של עבודת־הכינוס המאומצת נמתחו מאות־מאות חוטים מן הכפר הנידח לכל קצות הגולה. צא ולמד, בכל שנה ושנה נשלחו אלפיים כתבים – כי אי־לך פינה חבויה בעולם, שלא דרכה בה כף־רגלנו ואשר לא גידלנו לה אנשי־רוח מעולים. עצום הוא, אפוא, מיפקד הכוחות הגדולים, שישראל־סבא הכניסם לגנזי־היצירה של האדם, ומנבכי־הדורות מציצים בנו אלפי פרצופים של אנשי־שם אשר פעלו בכל תפוצות־תבל וברוב שטחי־פעולה, והם מדברים אלינו בשבעים לשון של שירה ומחקר, הלכה ואגדה, מחשבה ובנין, מדרש ומעשה. ועל אף היותם מפוזרים ומפורדים בין שבעים מלכויות, נשתמרו בפניהם קוי הגזע הקדום, המתנחלים דור־דור ומסתמנים כחוט־שני אחד, החל באותם העברים הקדמונים, שדמויותיהם הועלו עם החפירות הארכיאולוגיות וכלה בפרחי־המשוררים מזרע־ישראל, המשמיעים את זימרתם המודרנית בלשונות־נכר המרובות השגורות בפיותינו. יש להניח, כי דווקא בפרצופיהם של גדולי־הרוח שלנו נתגבשה ההבעה המובהקת של הכרת־פנינו הגזעית, וכאן צד של חטיבות לאלפיים הפרצופים שבאוסף. אלה צריכים לשמש אתחלתא לכינוס מבורר ומפורט יותר, ביחוד לאחר שהאוסף נמסר לרשות־הרבים, וחובת הדאגה לו חלה על הציבור כולו.


 

ג    🔗

ואמנם, בצבירת־החומר לא הקפיד המאַסף על תוכנם של המכתבים, כי בעיקר היה חשוב לדידיה שיהיו כתובים בעצם־ידיהם של הגדולים, אלה השורות מצטרפות ממילא גם על פי תוכנם לבבואת־כותביהם וענינם בחיים. שהרי מובן, שר' חיים צנזר כותב על “ריחים של קיטור שאין לו איסור”, ופאול אֶרליך, ממציא ה־“606”, מבקש במכתבו משלוח של סמי־רעל הדרושים לו לצרכי־מחקריו ובנו של ר' מנחם מנדל מויטבסק כותב לר' חיים קליסקר בטבריה, שיתפלל עליו ועל ביתו והוא מצרף לו קוויטיל: “אני משה בן סומא, אשתי סיניורי יוכבד בת שרה רבקה לאה”. הלא ממילא ניעורה בנו איזה הרגשה מיוחדת למראה הפנקס הזעיר, אשר צבי (היינריך) גרץ עשה בו את רשימותיו האחרונות בהיותו מוטל בערש־דוי, שלא ירד ממנו עוד, או בראותנו פיסת־הניר, שנרשמו בה כ“ב האותיות של הכתיב העברי בעצם ידו של יוסף איזרעלס, בשעה שהורה את מלאכת־הכתיבה העברית לנערה הנוצרית אשר שירתה לפניו, או בראותנו את ספרו של יעקב איכנבוים על משחק־האישקוקי “הקרב” הכתוב בידי המחבר בכתב מהודר של סופר סת”ם, או מכתבו של קורט איזנר מבית־הכלא, או בהעיפנו עין על גלויה בת־שורות מועטות, שנכתבה בידי הרצל בעצם הקונגרס הציוני השני לבתו: “אוצרי הטוב! היום אין שעתי פנויה לדברים שבכתב, כי הנני נשיא־הקונגרס. אבא הנאמן שלך”. כמה מן הגלות המרה יש, למשל, במכתבו של ר' אברהם יהושע העשיל מאפטא עם גזירת־הגירוש של היהודים מהכפרים ברוסיה: אחב“י למשמע אוזן דאבה נפשנו – – בדברים הנוגעים בגוף ובנפש ישראל… והגם כי קשה להאמין – – כי הלא ידוע לכל שאדוננו החסיד הרחמן הקיסר יר”ה חפץ חסד הוא ומתנהג בחסד וברחמים עם כל החוסים תחת ממשלתו וגם שריו ויועציו מיטיבים חסדם עמנו ובודאי מאתם לא תצא רעה ח“ו ואעפי”כ יש לנו לדאוג פן ח“ו עוונותינו גרמו זאת, על כן מוטל עלינו להתעורר בתשובה שלימה ודבר שבחובה לקבוע תענית בכל ערי־ישראל בשני וחמישי ושני וכו'” – וככה, מחום־האמונים של ראשוני־הציונות מגלה מכתב־התודה של הרצל לאותו היהודי הגליצאי, שראה חובה לעצמו לכבד את מנהיגו בתיבה של משקאות שהוכנו על־פי המצאתו של השולח: “ראוי אתה באמת לחיבה. תודתי הלבבית להפתעתך הנעימה, אף־על־פי שאין אני מורגל בשתיה של משקאות חריפים”.

הרבה מכתבים משתלבים לשלשלאות של בתי־אב וצאצאיהם. הנה, למשל, משפחת היינה: מוטלים לפנינו תמונותיהם ואגרותיהם של היינה גופא, אחיו, אחותו, דודו ולבסוף יוצאת־חלציהם בדור רביעי, אשה שנתרחקה כליל ממקור־ישראל: מריה עליזה נסיכה לבית־מונַקו. מה משונה הוא הרושם המתקבל אגב הקבלה בין מכתבו של היינה וזה של דודו – שלמה היינה מדבר במכתבו בעניני־המסחר שלו ודוקא על איזה חביות של סמרטוטים, בעוד שבמכתבו של המשורר אשר לפנינו אפשר למצוא את הטורים האלה" “הנני מאוס עתה על היהודים והנוצרים יחד. מאד אתחרט על התנצרותי. אין אני רואה, כי הוטב מצבי. ונהפוך הוא: אין לפני אלא פגעים. – אולם אאלם דום, כי הנך יותר מדי נאור, משתוכל לעצור משחוק פיך… האין זו איוולת: כמעט קט התנצרתי וכבר מרננים אחרי בגלל יהדותי. אכן הנני אומר לך כי אין לפני אלא פגעים רעים”. – והנה עוד שלשלאות של משפחות: ארבעה דורות של משפחת הרמבמ"ן המתנוסס כבוד במסכת־חבריו ובני דורו וצאצאיו הגדולים, והנה שלשה דורות ממשפחת הרבנים היחסנית אורנשטין (“ישועת יעקב”), שלושה דורות ממשפחת גרץ (השלישי מומר), משפחת ג’קומו מאיר־ביר, שני דורות ממשפחת ד’איזראלי־ביקינספלד, משפחת האסטרונומים הֶרשל שגילו כמה כוכבי־שבט, שני דורות ממשפחת גיגר ועוד כהמה וכהמה. המכתבים והתמונות האלה מוסרים לנו גם הם תמונת־מה מגורל ישראל, ביחוד ממשפחות הגדולים במערבא, כשאנו נתקלים בשילשים וריבעים המעורבים וטמועים בין העם, אשר ישבו בתוכו והנראים לנו כאותו הזלזל שנכרת, בצוק־העתים, מעל גזעו. מדי ראותנו את תמונתו וכתב ידו של ר' חיים זליג סלונימסקי מיסדו של זקן־העתונים העברים בפולין ונכדו אנטוני – המומר, המשורר בשפת־פולין והנתפס לאיבת־ישראל גלויה – בצדו, כלום לא נשקף לנו בזה רמז־מה לגורל לועג ומר?


 

ד    🔗

וברוך טעמו של המסדר אשר השכיל לרכז בתשעים ושבע טבלאות־ראווה את מיבחר־אספו בצורה זו, כי “קרן־ההשקעה”, שעם־ישראל הכניס בכל המקצועות של עבודת־הרוח, תהא נראית בבליטה יתירה לעין־הרואה. ראשונה מבהיקים לנגד עינינו, בהדרת־שיבה, גדולי היהדות הרבנית והחסידית, אדירי־התורה והקבלה ועמודי־התווך של היהדות המסורתית, וכל שם מעלה פרקי־זמנים וקטעי־תקופות. אחריהם באה התקופה של חכמת־ישראל וכותבי־תולדותיו, ההשכלה בנוסחה הברלינאי, הגליצאי והרוסי, ההתבוללות במערב, ראשוני־היהודים הנוטלים חלק בחיי־הרוח של אירופה, גיבורי האמנסיפציה, יהודים הבונים היכלי־תרבות לעמי אירופה והמצטרפים למקהלת־משורריהם וחוגיהם, הטמיעה וה“טעמפעל־יודענטום”, נוטשי־המורשה למיניהם, שקנו להם, בהמרת־דתם, את הכניסה לתרבות־זרים, חלוצי ההתנערות הלאומית וכרוזי־הציוניות במזרח ובמערב, חיבת־ציון ומטיפיה, הציוניות במזרח ובמערב, הציוניות הרוחנית והמדינית, הציוניות הקונגרסאית, ארץ ישראל העובדת, ושוב הננו חוזרים למחנה המתכחשים למחצה המוצאים את “תיקונם” בשדות־זרים או במעט פילנטרופיה ליקהת־אֶם, ולנגד עינינו מבצבצים גדולי־הנדיבים בישראל ואחריהם – דוקא! – בוני הספרות העברית החדשה, התחדשות השירה והפרוזה העברית, מיסדי־העתונות העברית ואחריהם באים בוני הספרות היידית ותרבותה, אליהם מצטרפת הקבוצה הראשונה של הסוציאליסטים העברים, ועוד פסיעה אחת והנך נמצא בתחומם של היהודים, אשר העלו, במיפעל־חייהם, את התנועה הסוציאליסטית בין־הלאומית לגדולתה, ולידם חוגים בני־ישראל, שפעלו במהפכת 1848 וברוחה, ויהודים פטריוטים נלהבים לעמים ולארצות שונות, שנתנו את ידם במלחמת השחרור של פולין המשועבדת ושל איטליה המתעוררת, ואחריהם עומדים בקומה זקופה יהודים שרי צבא גבוהים בחיילות שונים, וממולם יהודים שטיפחו באהבה את רעיון־השלום והפציפיזם; בקירבתם עומדים מדינאים ואנשי־שם, שמשכו ברסן־ממשלות אדירות, ובצדם יושבים שרים ובעילי־כיס ואחריהם חכמי־כלכלה, סוציולוגים, אוטופיסטים, גדולי־משפט, הוגים ופילוסופים, חכמי־חשבון והנדסה, פיסיקאים, תוכנים, חוקרי־הטבע, חימאים, אדריכלים ומהנדסים, מטאורולוגים, גדולי־רפואה, דורשי־רשומות וחוקרי־התולדות והתרבויות, בלשנים, מבקרים, מספרים, משוררים ומחברי־מחזות, ואחריהם רבי־העתונות ועוזריהם, כותבי־סטירות והומוריסטים, ואחריהם צועדת שורה ארוכה של גדולי־הנגינה, קומפוזיטורים, מחברי־אופירות ומוסיקאים, זמרים וזמרות, משחקי־הבימה ולידם ניצבים הציירים הגדולים – והדרן עליך מסכת שם הגדולים.

כל שם ושם אינו, כמובן, פוזיציה יבשה של סכימה ערטילאית, אלא זכר של אדם יוצר, ולפעמים בית־מדרש, קברניט, אבן־פינה וראשית־תקופה; כל שם כשלעצמו הוא מערכת פעולות ומעשים, וצלצולו מעלה מחרוזת של פרטים אגב אסוציאציה היסטורית, המתלכדת כדי תמונה ברורה של חטיבת־חיים היסטוריית וכל שם היא – וזוהי כוונת האוסף – עדות נאמנה ונוספת לעוצמת־הכוחות שהכנסנו לתוך מרוצת־הדורות והזמנים.


[כ“ז ניסן תרפ”ו]


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49533 יצירות מאת 2739 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!