בבואי לומר את אשר אומר בכבודו של ישראל כהן, המתייצב בנקודת־האמצע שבין שנית־השיבה לבין שנת־הגבורות, אבקש תחילה לפתוח, ברשותכם, בכעין דרוש, שמעורבים בו כובד־ראש וקלותו, והוא דרוש ביובלות. ענין יובל מקורו, כידוע, במקרא, והוא מפורש בו למעלה מעשרים פעמים, ויוצא להוראת אָיל וקרנו, קרן־התרועה, ובעיקר הוא יוצא להוראת שנה גדורה ומסויימת, היא שנת החמישים, השנה שלאחר שבע שמיטות, שנאמר: יובל הוא שנת החמישים תהיה לכם וגו‘, קודש תהיה לכם וגו’. ואם לצירופו של כפל־ההוראה, הכולל את עצם התרועה וטעמה, הרי נאמר: ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם וקידשתם את שנת החמישים שנה וקראתם דרור בארץ וכל יושביה יובל היא תהיה לכם וגו'.

ולענין הקושיה על ההסבה של מושג היובל ומונחו מתחומה של האדמה ושנותיה לתחומו של האדם ושנותיו, הרי כבר ניתרצה בעצם־הזימון של תיבת יוֹבל ותיבת jubilum, והוא זימון מוקדם, שכך תירגומה של הוולגאטה; ולדעת חוקרים ההכרזה של שנת־היובל, כחגה של הכנסיה, שהכריז האפיפיור בוניפציוס (בשנת 1300), נעשתה עילה לתלות ענין יובל גם בחגי־זיכרון אחרים, ובכללם חג שנותיהם של אישים, והוא טעם כינוי jubilarius, ובלשוננו ושימושה: בעל־יובל או חתן־יובל, מתוך התרת־הזיקה לשנת החמישים והרחבתה אל מעבר לה, באופן שממינהגו של חג־היובל בימינו הוא, שהוא פוסח, ברגיל, על שנת־החמישים, ונדחה לעשור לאחריו, היא שנת־הששים, כדי להמשיך, מקץ עשור, שנת־השבעים, שלאחריה בא קיצור למחצית־עשור, הוא חג יובל וחצי יובל, כאשר נחוג אותו פה ועתה.

ודאי שהיסט־היובל משנת־החמישים לשנת הששים והשבעים, או בלשון חכמים: משנת הזיקנה לשנת השיבה ולאחריה, כרוך ברחמי־הבורא על ברואיו, שלא יקצרו ימיהם, כדרכם בעיתותי־מלחמה, אלא יאריכום, כדרכם בעיתותי־שלום, בהאריכם את הממוצע של גילם, והיא הארכה, שזכינו בה בדור אחרון, כן נוסיף. ולא בכדי ראו דורות־ישראל להיעזר בשני כתובים בתהלים, שנזכרת בהם בקשת אל תשליכנו, ולהמיר לשון יחיד בלשון רבים, ולשלבם בתפילתם, הנאמרת, ברוב התרגשות, ביחוד בימים הנוראים. ויפה לכאן החידוד: אל תשליכנו לעת זיקנה, אל תשליכנו, השלך וחפוז, אל תוך הזיקנה, אלא תצניחנו אליה, מתון־מתון, בהאריכך אותה לשיבה ולגבורות, עד שתשוב ותקיים בנו הכתוב: והיו ימיו מאה ועשרים שנה, ונאמר אמן.

ב

חג־היובל וחצי־היובל לישראל כהן שתיים פנים לו. הפן האחד, שהוא בחינת זעיר־אנפין, ושיעורו מועט וכוחו בעל־פה ורישומו בשמיעה, הלא היא המסיבה פה ועתה, בבית־הסופר, שעניינה דברי חיבה והערכה, כפי ששמעתם מפי המנחה – הלל ברזל, ומפי המברכים – שמעון פרס ויצחק ארצי, שדבריהם משמה של רשות הרבים ולשמה, וכפי שנשמע מפי אהרן מגד, שדבריו משמה של רשות היחיד ולשמה; ואחריהם יבואו, כעיקרה של הסעודה, דברי החתן עצמו, ויברכו על המוגמר אמן־המקרא שמעון פינקל ויוסיף אמן־הנגינה יעקב וולט, והכל בשעה קצרה למדי.

מה שאין כן הפּן האחר, שהוא בחינת אנפין רברבין, ושיעורו מרובה וכחו בכתב ורישמו בקריאה, הלא הוא ספר־היובל, המתפרד לשני כרכים, הכרך האחד רובו ככולו דברי ביקורת והערכה, שנתפרסמו על פני דוכנים שונים ובעתות שונות על חתן־היובל ופעליו, ועיקרם ספריו, ועתה באו במכונס: הכרך האחר כולו ביבליוגרפיה של שפירסם ברבים ושל שפורסם עליו, ושני הכרכים כמשלימים זה את זה, ואין לך דורון נאה מזה לסופר ולקוראיו.

וברשותכם אומר מה על האסופה, כפי שהעמידתה נורית גוברין, שנדרשה לנווט בין עצמה, כבת, המותרת בסובייקטיביות לבין עצמה כחוקרת, המחוייבת באובייקטיביות בסָקרה, בשָפטה ובסַכמה במבואה את ספרות ההערכה והביקורת, והסקירה על אישיותו ופעלו של כבוד אביה, כשדרכה אחוזה בבניינה של האסופה, היקפה ותכולתה, שאחריותם להלכה על ועד היובל, ולמעשה – עליה, העורכת. ולא אטרידכם בבירור השיקולים להלכה, שהרכבה של אסופה כזאת נדרש להם, אך זאת אעיר: התוכנית המאווה של האסופה נראתה לי סנופה למסכת ספרי היובל והזיכרון, המוקדשים לאישים, החל במיני ה־Festschrift, לכבודם של ראשוני חכמת־ישראל וממשיכיהם, ועיקרם בלשונות־לועז, וכלה בקבצים לכבודם של סופרים וחכמים, ועיקרם בלשונותינו, ואלה ואלה כובשים קירות, ארונות, מדפים בבתי־הספרים שלנו, והם כאספקלריה של דור דור ואישיו, הפועלים ומפעילים בשדה הרוח והיצירה. אספקלריה זו היא מרובת פנים ומשופעת פנפנים, פאַצֶציות בלעז.

ג

נמצא הבא להעשיר אותה אספקלריה, בהוסיפו קובץ לקבציה, מצווה ועומד להתעשת תחילה, מה דגם מדגמיה של ספריה עשירה זו ניצב, כדבר־מופת, לעיניו, לעשות כמתכונתו, אם בדרך הפשוט, אם בדרך המורכב, הכל לפי האיש ואופיו ועשייתו לכיווניה. ולענייננו עתה אומר, כי הקרוב אצלי היה קובץ, שתחילתו תולדות האיש וסיומו הביבליוגרפיה שלו ועליו, ואילו אמצעו, והוא רוב־המצע, מאמרי־הערכה חדשים מקרוב באו, שיש בהם כדי בינה וסיכום של מלוא המסילה ומשעוליה, וחלקו מאמרי הגות, הדנים בראשי נושאיו ובעיקרי בעיותיו של האיש, לאמור: אם רב הוא – יקומו תלמידיו, שעשו אותו רבם, ויעידו על מה שלמדו ממנו והוסיפו על תלמודם וחידשו מה שחידשו בו; ואם חבר הוא – יקומו עמיתיו, שקנו אותו חברם, וישַׁננו (תרתי משמע: לשון מישנה ולשון חידוד) את קניינם; ואם תרוויהון – על אחת כמה וכמה. ולא הייתי מעז לשרטט כן את הדגם, אילולא היה לי עצמי, בתורת עורך, לעיניים, וראה הקבצים בכבודם של אישים, שנתתי ידי להם.

כל הנוטל בידו תוכנית האסופה לכבודו של ישראל כהן, רואה מייד ובעליל, כי אין היא בנויה לפי הדגם הזה ודומיו – כמנט כל כולה נתונה־נתונה להערכת האיש ופעלו כסופר ומבקר, כמחבר ועורך, כאיש ספרות וציבור, כשדברי ההערכה, כפי שיצאו מלפני מעריכיו, מהם השונים ומשלשים ואפילו מרבעים את מעשי־הערכתם, והם סדורים לפי סדר ספריו של האיש לתאריכי הופעתם, והמאמר החריג הוא כאותו יוצא־מן־הכלל שאינו בא אלא לקיים את הכלל ולאַשרו. נמצא, כי, לדעתי, פרוז המעשה הזה לביקורת, ואם איני מותחה, הרי טעמו של דבר בכך, כי מה שריחקתי בהשקפה ראשונה, קירבתי בהשקפה אחרונה. וכל כך למה – לא כמצע־ההשוואה לכתחילה הוא מצע ההשוואה בדיעבד. ואפרט דבריי: מצע־השוואה ראשון, שהוא ישן ובדוק הרבה, הוא ספריית ספרי היובל והזיכרון; מצע־השוואה אחרון, שהוא חדש ובדוק אך מעט, היא הספריה הצעירה, זה מקרוב באה, הקרויה: פני הספרות, והיא סידרת ילקוטי ביקורת של יצירתם של סופרים עברים, היוצאת לאור ביזמתה ובסיועה של קרן תל־אביב לספרות ולאמנות, והוצאתה על־ידי “עם עובד”.

אם לדון לפי הספרים, שיצאו עד־עתה לאור, לשון ספרות פירושו: ספרות יפה, ולשון סופרים פירושו: סופרים שעיקרם משוררים ומספרים, גם אם יש בהם שהיו גם מסאים, ולא ידעתי, אם אלה שעיקרם מסאים, כלומר: הוגים ומבקרים, שדרך כתיבתם כדרך הספרות היפה, במזל־האמנות, נכללים להלכה בתוכניתה של הספריה הזאת, אך למעשה כאילו אינם קיימים, והוא עניין נכבד, שקשה, אם בכלל ייתכן, לתאר את פני הספרות, בתחומה של ספרות יפה, בלא סוקולוב ובריינין, בלא הילל צייטלין ור' בנימין, בלא דרויינוב וברכיהו, בלא קלאצקין ודיזנדרוק, בלא אליעזר שטיינמן ואברהם קריב וצבי ויסלבסקי וז’רנסקי (א. מ. ז’ק), בלא וויקטור קלנר ודומיהם. נמצאת הגיחה לתוך אגפה זה של הספרות וסופריה כורחה של ספרייה, המבקשת לשקף פני הספרות היפה על כל יסודותיה.

ד

וראה גם ראה, הכורח הזה תחילת גישומו הבשיל עם צורך מיוחד, חגיגי, לציין פעלו של תלמידם וחברם של אנשי הסגולה ההיא, ומיקרה־לא־מיקרה הוא, כי דבר־העריכה נעשה בידי מי שנתנסתה בשתי אסופות־ביקורת של ספריית פני הספרות – האסופה של יעקב פיכמן ועל גרשום שופמן, מה שמניח כממילא פתח הקבלה בין דרכה בשתי אסופות אלו לדרכה באסופה שלפנינו עתה, כשההבדל הבולט בהרחבה המרובה, נדיבה כדי מידה מכסימלית, והשאלה היא, עד מה ניתן לראות בכך עצה או הוראה לשיטה כוללת ומחייבת, כדי להמשיך את הקו להיות מסת־פני־הספרות, לרבות פני־ספרות־המסה, שלימה.

ובבוא האסופה הנידונית לידינו, הרי קריאתה ועיונה עשויים להעלות מיני בעייה ובעייה, שתוסופת ליבונם יפה. וכדי להביא דוגמה לכך, אבור אותה ממדור המונוגרפיות, והיא אחרונה במחזור, הניתן בכרך כתביו הכנוסים, אך היא הראשונה בחיקורו ואיזונו, הלא היא המונוגרפיה על יצחק אדוארד סלקינסון (יע"ס), שהוא בכור־ספריו של חתן־היובל, שחזר עליו, לאששו ולמרקו, תרתי משמע: לשון־צחצוח ולשון־גמר־עשייה, כשהנושא עצמו, המומר והאמן, רחוק ממעגל האישים הנידונים, שעיקרם ביאליק סביביו ואחריו, באופן שטעם ההתעניינות מתבקש בייחוד הלשון ואמנותה, הלא הם קסמי־המקרא וסוד־כוחם להיות כמעיין המחדש, בהווקש דרכי־הלשון ושימושה בפחי ירידה וניוון. ולא ייפלא, כי המונוגרפיה הזאת נמשך לה צמד־מונוגרפיות, שיש בהן מהמשך ההתחקות הזאת, בין בקו גלוי – בחיבור המקיף על מתתיהו שוהם, בין בקו סמוי – בחיבור המקיף כמותו וממנו, על יעקב שטיינברג, ועוד ידובר בזה.

[סיון תש"ם]

אמר המחבר: לפי שאין דרכו של אדם, שיהא מוותר על יתרונו, וביותר אם הוא עשוי לשמש מידה טובה, כמלוֹא־ההערכה על חברו, לא ויתרתי גם אני על יתרוני בניסויי־ההערכה של ישראל כהן, שוודאי יש במעריכיו טובים ונאים ממני, אך אין בידם ליטול מידי את שאין בידם, והיא קדימת־הכָרָתי אותו והיכרוּתי עמו, ומראשיתו עד עתה. שכן ראשית משותפת לנו, מקדמת נעורינו, בעשייתנו המשותפת בתנועת ההכשרה והעלייה, תחילתה בגולה, ואף בתנועת הלשלון והספרות, שעיקרה בארצנו. וכבר ייחדתי את הדיבור על הזימונים בשדה־החיים, ביחוד בספרי “אלופי ומיודעי” (תשל"ב), ומאמרי בו – סביבי “הפועל הצעיר” על שני פרקיו: בין זיקנה לנעורים, בין נעורים לזיקנה (עמ' 229–240). והייתי מרוצה לדעת, כי קוראיי לא נעלמו מהם הפרקים האלה, העשויים כפתיחה לנסיוני לייחד את הדיבור על הזימונים בשדה־ספר, והוא נסיון כפול – האחד בעל־פה, שדנתי בו על מבחר כתביו בחמישה כרכים (תשכ"ב), והאחר בכתב, הכולל את קודמו, ושבו אדון על מיבחר כתביו בשבעה כרכים (תשל"ז), ותהי מסת־ההערכה שלֵמה.

א

כרבים מסופרי הדור אף ישראל כהן אינו בעל מלאכה אחת, אלא בעל מלאלכות הרבה וכל אחת ואחת מוקד לה, גדול או קטן, משלה, ומרכז לה, גדול או קטן, משלה, ועד שלא עמדת עליהם, אחד־אחד, לבררם וללבנם, כקומתם וכשיעורם, לא נתפס לך מוקד־המוקדים ומרכז־המרכזים. אמת, שלא כאחרים, הקל במקצת עלינו – כי אם לשירים, הרי נחסרו מרשות הפרהסיה שלו, ואולי אף נעדרו מרשות־הצינעה שלו, אם כי כולנו לא נשכח לנו מאמרם: כשאדם נער אומר דברי זמר, וקצתנו, ידידי־נעוריו, זכוּר לנו, כי היינו שרים משיריו, כגון זמר־עם, והוא כמדומה משירי הצ’כים, שהוא ניסחָם לנו בלשוננו; ואם לסיפורים – לא הגיענו משלו אלא סיפור יתום, “סנסינה” שלו, ואם לא נניח, שיש כמותו במגירותיו ולא הוציאוֹ, הרי אפילו אותו סיפור מבקש להיראות בחינת סנונית אחת ומיוחדה העושה אביב, לא נוכל לראותו אלא כאביב קצר־שעה, שכמוֹתו כאותו הרף־עין שקשה לעמוד עליו. אבל צבורים ועומדים לפנינו עמרים עמרים, רבים ושונים, ועיקרם דברי מאמר ורשימה, דברי מסה ומונוגראפיה, שרוח שירה מלפפם והלָך־סיפור מקיפם, ואם נוסיף עליהם מעשי־תירגומו, שהיו מסת־ראשיתו – ומימי נעורינו אזכור תירגומיו, והם נאים ומלאים חן, ולא פירסמם ברבים, כגון “עיני האח הניצח” לסטפאן צווייג, וכן “משיח בן־אפרים” למשה קוּלבאק – ונמצא יסודם גובר.

ושלא נאבד בגדישו, ניאַחז בכלי־עזר, הלא היא הביבליוגראפיה של חיבוריו, שיצאה לאור לפני תריסר שנים ומעלה, והיא כוללת ספריו, ובהם שתי המונוגראפיות שלו – על יצחק אֶדוארד סַלקינסון, שהיא ראשית מסתו בתחום הזה, והרחיבה לימים מצדי צדדים, והמונוגראפיה הגדולה הימנה, על מתתיה שוהם, ולאחר צאת הביבליוגרפיה נוספה המונוגראפיה המקפת, ששיעורה מגילת־ספר גדולה, על יעקב שטיינברג, שזיכתה אותו בפרס ביאליק, וזה מקרוב מונוגראפיה על אהרן מגד. כשם שלאחר צאת הביבליוגראפיה, הפורשת בשמותיהן של אסופות מאמריו, על סופרים וספרים, אישים ודרכים, בעיות ונושאים, נוספו אסופות כאסופת הדיוקנאות, הכלולים בספרו “סגל חבורה”, ואלה וכאלה דיים להעסיק מעריך והערכתו. והוא הדין בתחום התעניינותו המיוחדת, מיזוג של חובה וחיבה, הוא חקר־פתגמים וניבים, שהבשיל שני אוצרות נחשבים: “זה לעומת זה” ו“ספר פתגמים מקבילים”, והוא אך צד אחד של התעניינותו במערכי הלשון והלשונות, וכל צד וצד דַיוֹ להעסיק מעריך והערכתו. מה גם שפעת המאמרים והרשימות בפובליציסטיקה, מהם, אמנם, סמוכים לגדר האירועים החולפים, שבת קולם אדוקה לשעתם, אך מהם נופם נוטה מעֵבר לגדר האירועים החולפים, ומפליג הרחק משעתם, ואם יעור בו, במחברם, חפץ ברירתם וסילותם, והציל יקר משיני הזמן הזולל, ונצבר כְּרי־בר, שדַיוֹ גם הוא להעסיק מעריך והערכתו.

ב

אבל לפי מעמד־ההערכה שלעת עתה, שאין בו כדי מיצוי דרך מדרכי־החזות האלה, מה גם כלילתם, מתבקש המיפלט במה שמכוּנה להם, למבקשי נקודת־המיבחן, כינוי מידגם, שיהא בו כדי פתח־הצצה, אם לא לכל דרכיו, ואפילו לא לרוב צדדיו, הרי לעיקר גדול בהם. ודומה, שלא אטעה באמרי, כי המבקש מידגם כזה, יימצא לו בכרך “אישים מן המקרא”, המגלה כוחו היפה של המחבר במסה, שנושא הגותה וגילומו נתלכדו בהם, הן דרך הניתוח של הפּרטוֹת, הן דרך־המזיגה של הכּללוֹת באופן, שהעומד על טיב־מישזרהּ של עשייה זו, עמד כממילא על מיטב־סגולותיו של המחבר, ונמצאת אסופה זו בחינת ספר האספקלריה שלו.

מודעת זאת, כי המקרא, וממילא דמויותיו, נעשו עניָן מיוחד של עצם היצירה בספרותנו, ספרות הדורות האחרונים, עד שאין לך סוג בסוגיהּ, שלא נזקק לכך, ואחרון־אחרון סוג המסה. ידענו כן ידענו, כי השירה קדמה לכל – עוד ר' נפתלי הירץ ווייזל היה כמופת לה לצד היתרון – בעוד העיסוק המצוי במקרא, והוא עיסוק במזל פרשנות, לא היו לפניו אלא התיבה הבודדת, ולכל המרובה הפסוּק הבודד, ואילו שערי־הפיוט ננעלו, בהינעל הסידור והמחזור, בא משורר לתפוס דמות־מקרא, דמותו של משה, ולתארה על עלילותיו, ועשה תיאורו כבית־מידות, שלא מצאנו כגודל מתכונתו ושיעורו קודם. לצד המגרעת – לפי שאותו משורר ניצב על סִפּהּ של שיבה ודמיונו לא היה מרובה, ולא התיר לעצמו, לא מבחינת העניָן ולא מבחינת הלשון, להיעזר במה שאינו מגופו של המקרא, לא נשאר לו רב, והסתפק בשירי תפארתו, לרצונו ולכַרחוֹ, בקצת גיווּני פארפאראזה, שנמצאו להם חסידים עד כדי טעימת חידוש וכדומה לו.

אך מה שלא עשה הוא, עשו שיצאו בעקביו – למן שלום הכהן עד משה מנדלסון ההאמבורגי, שהמשיכו, בלא משים, דרכם של שמואל־בוך ומלכים־בוּך, ועירבו, במעט או בהרבה, מקראות ומדרשיהם, ובהקליטם אותו עירוב בכלי־הלשון על טהרת מליצות־המקרא, הרי כדי מזיגה, שיש בו השליית־חידוש, הגיעו. ויותר מהמה עשו בעלי החזיונות, למן בעל “מלוּכת שאול” ואילך. כללוֹ של דבר, ככל שנוסף סוג מסוגי הספרות, נוספה ארשת למקרא, נושאיו ואישיו, אך סמי מכאן חידוש גמור. הוא לא היה בדרך שירה ושיר, ששירת־המקרא גופו, כל ניסוי לעשות כמוֹ­תה, כעניָנה ובניָנה, לא יצלח אלא לשליש ולרביע; ואף לא בדרך סיפור, שסיפור־המקרא גופו, כל ניסוי לעשות כמוֹתוֹ, כעניָנו ובניָנו, לא יצלח אלא לשליש ולרביע. וכאן מתאַמת הכלל: כל שהוא כביצה – ביצה טובה הימנה, ללמדך כי מציאותה של כ“ף הדמיון או שמיטתה היא המכרעת. ודאי שאין אנו רשאים שלא להבחין, מבחינה זו, בין ספרות ההשכלה ולבין הספרות המודרנית, שספרות־ההשכלה, מתוך שדימתה את עצמה קרובה קירבת־יתר לעולם המקרא, נתקלשה לה אותה כ”ף הדמיון, ושעל כן חיקויה, בפינה הגדולה הזאת, היה מרובה מיצירתה בה; ואילו ספרות־המודרנה, מתוך שידעה את עצמה רחוקה ריחוק־קצה מעולם המקרא ורוחו, נתגדשה לה אותה כ“ף הדמיון, ושעל כן יצירתה בפינה הגדולה הזאת, היתה מרובה מחיקויָה. הלכך חס לנו למעט ערכו של סיפור המקרא של האמן התם בלשון המקרא, ר' זאב יעבץ, שנטל להם לחומרי המדרש של חז”ל, וטבעם במטבע המקרא; וחס לנו אפילו למעט ערכו של סיפור המקרא כדמות הנובילה של האמן המחוכם בלשון המקרא, דוד פרישמן, שנתל להם בדומה לעניני המקרא ותחת אשר ידרוש מתוכם מה שהיה בהם, והיא ראיית ראשונים ומסדה, דרש לתוכם מה שלא היה בהם, והיא ראיית אחרונים ואופנתה; וחס לנו למעט ערכם של חזיוני המקרא, וביותר כדמות העלילות הגדולות, שרקמו כמה מחזאים, מעמיקי־צלוֹל ומגביהי־עוף, והגדול שבהם מתתיה שוהם, שביקש לחשוף חידת ייחודה של תולדת ישראל, בדברי עלילה, שנושאיהם גדולים כמשאם, ולשון־משא תרתי משמע. ואין צריך לומר, כי אם בעילויי הדור כך, בגאונם לא כל שכן – והדברים אמורים, כמובן, בדברי חמודותיו של ביאליק, אם המשך האגדה של חז"ל, אם חידוש אגדה משלו עצמו, וההבדל ביניהם כי הסוג הראשון הוא כדיוטה עליונה לפועלו של זאב יעבץ, והסוג האחרון הוא כדיוטה עליונה לפועלו שלו, של ביאליק עצמו.

ג

והנה כאבוֹד בבית־מישתה, בין הפיטסים הגדולים והמחסומים, המלאים להם יינות מיינות שונים, היוצאים לטעמים מרובים, צלוחית־תירוש צנועה ולטופה, כן עלול, בבית־הספרות, בין סוגיה הגדולים, והנזקקים לו למקרא, נושאיו ועניָניו, להתקפח הצעיר שבסוגיה, הלא היא המסה הנזקקת לכך. ידעתי, כי בהבליטי צעירותה, ניתן לבוא עלי בהשגה משמה של האנתולוגיה היחידה, ששמה ועניָנה: מבחר המסה העברית, מעשה ליקוטם וסידורם של יעקב בקר ושלמה שפאן (תש"ה) והיא, כאמור בשער: מראשית ההשכלה ועד ימינו. אבל דעתם ופסיקתם על פיה, פרוּזה למחלוקת, ולא נימָשך לה, מה־גם שאותה בת־סוג מיוחדת, הנידונית לנו, עתה, נעדרת מאסופתם, ותימה היא. אבל אם גם נהגו לפעמים, על פי כלל סמוי: נובלות מסה כמסה, ברור מהקדמתם הקצרה, כי המסה נתפסת להם כהלכתה, כלומר כחטיבת ספרות יפה, וסימנך הערתם כי שקדו להביא באסופתם “את המסות השלמות והמשוכללות הן מבחינת הצורה והן מבחינת התוכן”, כי, אמנם, הקדמת הצורה לתוכן כוונה היא להם, מעיד המשך דבריהם: “רק במקרים בודדים העדפנו את התוכן על הצורה, כדי שלא ייפקד מקומו של אחד הסופרים החשובים, או שחשיבות התוכן כשהוא לעצמו חייבה לכך”. ואולי לא נטעה אם נניח, כי אותה חריגה־מדעת באה משום הכוונה להטיל על האסופה גם תפקיד של חינוך והדרכה ב“מיטב דברי העיון והמחשבה”, כפי שנגדרת תעודתה, בשורה הראשונה של ההקדמה, וריתוי המסדרים על דברים, שצורתם אינה חופפת, בטיבה או ייחודה, את תוכנם, ומיעוטם של דברים אלה, שכללו באוצרם, מעיד, כי נהגו בזה בחינת־יוצא־מן־הכלל, ומתוך היסוס נהגו כן.

והיסוסם יש לו על מה שיסמוך. המסה אפשר לה שתהא משוכה לתחומים שונים – למן הפובליציסטיקה עד הפילוסופיה, כשם שאפשר לה שתהא נשוכה לסוגים שונים – למן הפיליטון עד הטראקטאט, אך אין היא רשאית לפטור עצמה משני היסודות: בעניָנה – יסוד־ההגות, בבניָנה – יסוד־האמנות. ואם שני היסודות האלו מחייבים כל מסה ומסה, הרי חיובם כמתכפל והולך במסה, המבקשת לחדש במכלול־נושאים, שכבר היתה בו יד האמנות הגדולה, כהיות נושאי־המקרא, ומיבחנוֹ של חפץ־חידוש זה וכזה ויכולתו, הוא בתודעת מחדשו, כדרך שהיה בתודעתם של בעלי־המידרשות, שראו והראו את המקרא, על עניָניו ואישיו, כהבנתם ורגשם, כחכמתם ונסיונם, שהעלותם, במפלאות־שחוק, קירבה וריחוק בקנה־חזות אחד. והוא־הוא מיבחנם של בעלי־מדרשות אחרוני־אחרונים, הם בעלי־המסה המודרנית, שנושאיה המקרא, עניניו ואישיו.

ד

כסברה רצויה היא, כי מסת־בכורה הוא מאמרו של אחד־העם על משה רבנו, וסברה ישרה היא, גם אם מחברה לא הפעיל בה יסודות המסה, כדרך שהפעילוה הבאים אחריו, וכמופתים הם, ככל הנכון, שני משוררים, שבהיותם אנטיפוֹדים מכמה בחינות, היו כן אף בתחום הזה – יעקב פיכמן מזה ויעקב שטיינברג מזה, הראשון קל־הפסיעה בחסדו, האחרון כבד־הצעדה באמיתו. והמבקש לראות, איך צמד תכונותיהם נעשה נחלה לבני דור צעיר מהם, ילך אצל ספרו של ישראל כהן “אישים מן המקרא”, שמובאו מקודמיו, אך מוצאו חותר לצד הארשת הממוזגת, שאין נועם הלשון וגמישות ההרצאה מסתירים את סביכות הבעייה, ואדרבה מנהירים אותה, מה־גם שהעמיד לשירותה מקהלה מתואמה של כלי תפיסה וביטוי, אמרה ושיח, הרהור וערעור, התפעלות וביקורת, פירות והכללה, ודומה, כי אין בה באסופת כתביו כספר הזה לליכודם של נימי־היכולת שבו. והיא הנותנת, כי המסות שלפנינו נתונות־נתונות, באופן שכל אחת עיקרה הגות גדורה בנושאה, והיא אישיות שמיצויָה לפי מקורה, הוא מקור המקרא גופו, כשהעיון, בתוך שיטיו וביניהן, מסתייע במיני עזר, כדרך הבנאי המסתייע בפיגומים במעשה בניָנוֹ, אך מסירם עם גמרוֹ, עד שלא ניכר רישומם. אכן, לא הביא אלא מה שהמסה, על פי אופיה, מכלכלתוֹ, בלא לפגוע בסמכות העליונה של המקרא גופו, שיש לה כינויים שונים, מהם פשוטים: הכותב, המחבר, הסופר, מהם נישאים: אמן־המקרא, היוצר המקראי, ואף נישאים ביותר: האמן האלוהי, הפייטן האלוהי. וזאת לדעת, כי כשם שמצוי פה שם־התואר אין מצוי פה שם־העצם, ללמדך מה הם הגבולות – תפיסת אישי־המקרא בגבולה של ההבנה האֶסתיטית, בגבולה של ההבנה ההיסטורית, אך לא בגבולה של ההשגה התיאולוגית, וככל המשוער אף בעל־הגבולות יודע גם יודע, כי חסרונה של ההשגה ההיא היא בחינת עיקר חסר מן הספר, ואולי אף בחינת העיקר החסר מן הספר, אך זהו המקרא הפתוח, ושמא צריך להוסיף: הפתוח עתה, לפניו, וכפתיחתו – פיתוחו במסה. כי אין זו הפתיחה היחידה ניתן ללמוד משוני הראייה של בעלי־מסה מובהקים על אדון הנביאים (אחד־העם, ברדיצ’בסקי, בוּבר) והדברים, שהם בחזקת מחלוקת לשם שמים, ארוכים, וראוי להאריך בהם לעת־מצוֹא. לפי שעה נאמר, כי נסיון נועז הוא לעשות במקרא, כדרך הנעשה בספר שלפנינו. אך כמידת עזותו אף מידת הרהבתו, וביותר אם נתפוס לשון נסיון כגוֹנוֹ במונח שבלעז: אֶקספרימנט, שהוא מחויָב לו לדור וגילגוליו.

ה

אמרנו: כמידת עזותו אף מידת הרהבתו – כי, אמנם, ספר מרהיב הוא, שהוא יפה לגופו, והיפה בספרי מחברו, ואף השקול שבהם. ובעצם אין פליאה בכך – ההידיינות עם שלושת האבות וארבע האימהות, עם אהרון וקורח, עם רות וחנה, עם שני מלכינו הראשונים, חייבה רוב בינה במקרא, והיא חובה, שנתמלאה מתוך זהירות ואחריות, כדרך היודע, מה חומר עדין ויקר ניטל בידיו הבוחנות, ואף אם הניח פתח לראייה אחרת של הדמות כולה – וביחוד הדברים אמורים בדמותו של יצחק אבינו – או של בחינה מבחינותיה – וביחוד הדברים אמורים בשמואל הנביא – דין להודות, כי עמס המחבר מלוֹא־אחריותו להעמיד את הדיוקן או הקלסתר כפי שהעמידוֹ. ולא כללתי את דמותו של אליהו הנביא, שהוקדשה לו מסה מפורטה, אך היא שונה ואחרת משל רוב חברותיה – בעוד שאר הדמויות מעוצבות לפי המקרא וכַנַת־ריקמתו, כשהמדרש הוא כסיוע־צדדין, ואף זה ברוב צמצום, הרי לגבי הדמות הזאת, המקרא והמדרש בד בבת ישאו, שלא כדמותו כאן דמותו כאן, ואדרבה, זו היפוכה של זו, ונסיון ההסברה כגג על גג, שרוב היפותֶטיות בה, וביותר קשה הדיספרופורציה שבין הסאה הגדושה של הראָיות הפסיכולוגיות ובין הסאה המחוקה של הראָיות ההיסטוריות, דיספרופורציה, שכבר ראינו כמוֹתה במסתו של גדול, שמחברנו היה משוּך אחריו הרבה, הוא זיגמונד פרויד, הלא הוא ספרו על משה רבנו. אם לסכם דעתנו בענין המסה על אליהו נביא, נאמר, כי ההנחה של רוח הנוחם של העם, רוחו ומוסרו, שגרם להיפוך הראייה של הדמות מן הקצה אל הקצה, משענותיה הם בגבול ההשערה הרפה תחת היותה בתחום ההוכחה המוצקת, ושערי הוויכוח פתוחים לרווחה.

והערת סיום: כל שאמרתו לא אמרנו אלא כפתיחה לדיון ולכשירחיב – נרחיב, ולעת עתה נברך על הפרי הנאה ועל מגַדלו ומבשילו, ונברכו שיוסיף עליו כהמה וכהמה.

[כסלו תשל"ח]

בבוא לפניי ההצעה להיות במשתתפי־המסיבה לכבוד ידידי־מנוער־עד־זיקנה, ישראל כהן, לרגל הופעת שלושת ספריו החדשים (“בחביון הספרות העברית – עיון לאור מישנתו של ק. ג. יונג”; “פסקי טעם”; “מעל במות, דברים שבעל־פה – בכתב”). שמחתי להענות לה בלשון הן; ובהיסמך לה ההצעה לבחור, מתוך השלישיה, את הספר, שאני מדמה, כי יש בידי לומר בו מה, יתר על מה שמניחים בידי שני חבריו, הצבעתי על הראשון שבהם, גם אם ידעתי, כי הדיבור בו כרוכים בו קלות וקושי.

קלות – ספר נעים ונחמד לפניך, שמרכזו ברור ומסוייג, סעיפיו מחושבים ומשולבים, לשונו בהיר ונהיר, סימוכיו ביד רחבה, ואתה שמח לראות מחברו זקן שקנה חכמה ורוח־נעורים בו, כהיותו בראשית־הרומן שבינו לבינך, בצאתנו, לפני כששים שנה, למערכת הכתב והמכתב. קושי – לפי ששלושת־הספרים החדשים הם בחינת עודף לגודש, אי אתה רשאי להתעלם מכך, שהגודש כבר בא, שיצא בעריכת בתו, ידידתנו נורית גוברין, “מסלול” שמו, ואי אתה רשאי שלא לומר מה בהערכת־הגודש, קודם שאתה מדבר על העודף, שנוסף לו.

ב

ובהורותי היתר לעצמי לפתוח בכך, אזכיר, כי נמניתי עם חברי הוועד להוצאת “מסלול”, והוא לי כבוד, גם בהיות דעתי, על תכנית־בניינו, דעת־מיעוט, ובעצם: דעת־יחיד, ואני מקבל את המקובל במסגרתה של דימוקרטיה, שלאחר שהדעות נשקלות – הקולות נמנים, מה גם שכלל נקוט בידי: לא האומר ומייעץ, אלא העושה ומבצע, הוא הצודק; ולפי שאיני רואה את עצמי פטור לומר כלל־דעתי על ספרי־יובל, אומר, כי הם ענף נחשב בתולדות הספרות והמדע, ולא בכדי הם כובשים כתלים שלימים, אף מיוחדים, בבתי־הלימודיות שלנו. אך כמה וכמה פנים לספרי־יובל שלנו, ואם להעמיד את הטיפולוגיה של תכולתם על קצות־השוני, הרי מכאן אלה, שבעל־היובל, על אישיותו ועשייתו, הוא מרכזם, באופן שמעריכיו אומרים דברים עליהם כזכות אמירתם וחובתה בשעת סיכום; מכאן אלה, שלא בעל היובל עצמו ולבדו, אלא מסכת עיסוקו או סוגה הוא מרכזם, באים מעריציו ומביאים תוספתם או חידושם באלה; ויש, כמובן, המקרבים את שני הקצוות וממצעים ביניהם.

אין צריך רוב בדיקה, כדי לראות, כי ספר־היובל, הנדון לנו, מרכזו הוא חתנו על אישיותו, אופיו ועשייתו, ומן הדין היה לכנותו כן, אולם לעניות דעתי ראוי היה לזמן את שיש בידם לכתוב דבר־הערכה למלוא־אורך־מסלוליו של האיש, ויהי דברם חדש ושלם, ולהוסיף קצת דברים־שמכבר, אם משום ייחוד הדברים, אם משום יקר־הדוברים. אך לא כן סברו חבריי לעצה, והעורכת בראשם ובכללם, וניתנו דברים, שכבר נתפרסמו, ובתחנות שונות בפעלו של האיש ושֵׂחו – כמין אנתולוגיה (אם הכינוי של אגודת־פרחים יאה לכלילם) של הביקורת שהיתה – ספר ספר וביקורתו בשעתה, ומבואה, המשולב והמדויק, של העורכת, כמגשר עליהם.

ג

ודאי, שניתנה יריעה יתירה על כך – קודם כל מסכת זכרונותיו של האיש עצמו, והם פרקי־חמדה מאירים וצלולים, ודברי־הערכה וכבוד מקרוב באו (אהרון מגד, ג. קרסל, נ רוטנשטרייך, ואף אני עבדכם), וכן פרק־הסיום, ודאי של העורכת: תאריכים בחיי ישראל כהן ופעלו, וביחוד הנספח, שהוא כספר לעצמו, והוא חיבורה של חיה הופמן – ביבליוגרפיה של ישראל כהן ועליו; ומניין ערכיה כאלפיים וארבע מאות, רובם שלו ומיעוטם עליו. הרשימה מעמידה על כמה וכמה עובדות, כגון שאחוז נכבד של הכתיבה הוא במזל פובליציסטיקה, הכרוכה בהתעסקותו־קבע, במשך שנים הרבה – עורך “הפועל הצעיר” וראש־כותביו, והוא דבר, שמתוך ש“מסלול” לא יצא כלפיו ידי חובה, כראוי לו, נמצא כמחסר בסיס נחשבה מתעודת האיש וקיומה, והוא חסרון כפול.

ראשית, באין תשומת־דעת מספקת לאלותה בסיס, נצמדת כאותה דיספרופורציה של דיון, שעל פיה אפשר, כי ענין אגודת־הסופרים יקפל יריעת דיון מרובה מענין פלגות־הציבור, כביכול היא טבורו של עולם והן עורפו של עולם; ולפנינו כמין פיראמידה בהיפוכה. הלכך לא יכולתי שלא להצטער, שלא נתבקש ולא נמצא מי שנטל עליו לקרוא, או לחזור ולקרוא, את מלוא־הפובליציסטיקה של האיש, והיה בידו כדי להעמיד על כך, מה אמר האיש במסכתות של שבוע ושבוע, בסוגיות של יום־יום – מה הסביר, למה חינך, למה הדריך; ולא אלה גרגרי התגובה בפרודות־ההווייה, שהם, ופעמים בעיקר הם, כאבקת־המלט בחגורת־הליכוד של גושי־החברה, השירה, התרבות.

אחרית, עיקר כיבושו וגיבושו של סופר היא לשונו על ייחודה, ובבוא חוקרי־הלשון לעמוד על חידושו וחידושיו, הם חייבים בידיעת כל תגובתו לכל סוגיה, מה־גם שנסיונם מלמדם, כי לא תמיד סוג־כתיבה, כמו אסייאיסטיקה, שיש עמה אפשרות של יתר שהייה, אלא סוג־כתיבה, כמו פובליציסטיקה, שיש עמה כורח של יתר פחיזה, ממריץ ת חיות הבריאה הלשונית.

ד

אך מעל אלה נחוצה האינפורמציה המלאה של כתיבת הסופר לכל דרכיה ומשעוליה, כדי לעמוד על דעתו ודעותיו, תרכובת יסודותיה הטבועים והקנוּיים, עירובם או מיזוגם, כדי דרך להשקפת־עולם או כדי דרך בה. עד־מה נדרש צירופם של דברים, אנסה להסביר בצמד דוגמאות, אחד – מקור, אחֵר – תירגום. מקור – ספרו “סגל חבורה”, שניתנה הערת־סיום למבואו הקטן: “הקורא מתבקש לשים לב לתאריך הרשום תחת כל מאמר, שידיעת זמן כתיבתו מסבירה את ניסוחם של כמה דברים וטעמו.” והיא הערה נכוחה, ולא בלבד משום הטעם הניתן לכך – קביעת גבול הדעה והדעת בשעת הכתיבה; ולא בלבד משום תוספת הטעם הרמוזה בכך – בהשתנות דעתך, אם בכללה אם בפרטיה, היום ועתה, נהוג דרך־ארץ בקודמתה מתמול ומלפנים – כי הנה הספר שלפנינו, על מהדורתו אחת ומהדורתו אחרת, משקף סגל אישים, במעגלה של תנועת העבודה, ויש בו חוג, שמניינו מרובה יותר, והוא מוקדם וקרוב יותר, כשם שיש בו חוג, שמניינו פחות ממנו, והוא מאוחר ומקורב יותר, במתאים לדרך ייחוסו של המחבר למחשבותיהם, באופן שניתן בנקל לחלקם לחוג של יסוד וללחוג של מישנה. ולא עוד, אלא ניתן ללמוד משוני הייחוס וסדרו, גם בחינת מכלל הן אתה שומע לאוו, גם בחינת מכלל לאוו אתה שומע הן, וסימנך האישים, המצויים, ברגיל, בלוח האישים הכולל, המקובל, מה־גם הרשמי, והם נעדרים מן הספר, ואף הוא אות לנאמנותו של הכותב לעצמו ולגידולו, לדרכו ולנתיבתו. תירגום – ספרו “הקריאה לסוציאליזם, מהפכה” לגוסטב לנדאואר, שניתן לבדוק בקווי־היסוד שבו, אך אין בסיסו בטל, ואדרבה הוא מקיים את עצמו כבסיס ואף מתחזק, גם מצד ההגהה העיונית – אהרן דוד גורדון, מרטין בובר, חיים ארלוזורוב, גם מצד ההגהה המעשית – אליעזר שוחט, יוסף ברץ, תנחום תנפילוב, והנוטל אלא מאושיותיו של ישראל כהן, כמתכחש לעצמותו.

ה

כממילא סביר, כי המבקש להעמיד על השקפת־עולמו של האיש, חייב בידיעת חיבוטיה, הפזורים בכל סוגי־כתיבתו, כדי להגיע לריכוזם ולמיצוים. ודומה שאין לך עדות גלויה כספרו, המונח עתה לפנינו, והיא מסתו ללמוד וללמד, לפי כמה מכלליה של תורת יונג, על אמונת ישראל, תרבותו, תולדותיו, ספרותו, שירתו. השאלה, על־מה אלה נלמדים לפי תורתו של רופא, רופא־נפש, שבנה בנין שלו על אולמיו וחדריו, וביחוד על מרתפו ועלייתו ועל מה שביניהם, ואינם נלמדים לפי תורתו של מי שעיקרו פילוסוף, היסטוריון, פדגוג, סוציולוג, אנתרופולוג, כמותה כשאלה, על־מה הקרובים אליו, אל יונג, יגעו קודם ללמוד וכזאת מפי מורו, רופא, רופא־נפש אף הוא, שהקדים לבנות בנין שלם, הלא הוא זיגמונד פרויד –היא שאלה גדולה ודמה, כי תשובת הגמר נועדת לדור מאוחר, והוא שיוכל להכריע, האוּמנם הטעם הוא בסברה, כי הבניינים, שהקימו הרב ותלמידיו – לשלון הרבים באה שלא לשכוח את אלפרד אדלר וכיוצא בו – נראה ככולל ממילא יסודות של פילוסופיה, היסטוריה, פדגוגיה, סוציולוגיה, אנתרופולוגיה, באופן שתורתם של אותם רופאים יש בה במין פנסופיה, שציינה גם גדולי רופאים מקדם.

ישראל כהן כמותו כמוני היינו, בימי עלומינו, קרובים למורה ולתורתו – ואל נשכח כי אחד מספרי המבוא הנחשבים לפסיכואנאליזה, שנדפסו בלשוננו, היה הספר “פסיכואנליזה לעם” לפֶדרן־מנג, שתירגומו, לפני חמשים שנה, היה מעשה ישראל כהן, שהיה מראשוני מנסחי הגדרותיה, מושגיה, מונחיה של הפסיכואנליזה בלשוננו. התחקיתי על חיפושיו של ישראל כהן, שקירבו אותו ליונג, שלא פחות משלמד ממנו, למד על פיו, ובצאתו, בספרו שלפנינו, ברוב ראיות והוכחות, ללמד באופן שהוא ממריץ להמשך־החקירה, והוא יודע שהמרצתו תצלח, ומבשרי חיזיתי כי נרתמתי לכַנס את שנאגר בידי, בייחוד לענין רשימת ערכי הארכיטיפיקה; ואפילו כוונת יגיעי מצומצמת יותר: גלגולי ביטויים ומליצות, הרי דרכה של מלכות קטנה, שהיא נוגעת במלכות גדולה הימנה.

ו

ולענין הערכת המספר שלפנינו, כבר נשמע שבחו מעברים, ואף מה שפרק־הפתיחה עוסק בפרק־חייו של יונג, שבו ראה לצרף את עמו לתנועת הנאצים וראשם, וחזר בו, אינו למותר, ולא אעלים, כי פשעו של יונג נראה לי שונה אף קשה מפשעם של גרהארדט האופטמן וריכרד שטראוס, שהם שקיימו בחינת שועל בזמנו סגוד לו, בעוד הוא, יונג ידע גם ידע, מה פירושה של עצם האפשרות שבו, ששיכבת הנצרות שבו תיסוג אל שיכבה שלפניה, שיכבת האלילות, שחידושה בדורו דמות הנאציזם, ופירושו חידוש האנטיכריסט. ואם אותו פרק־פתיחה לא היה למותר, הפרקים האחרים, שבהם המחבר משנן וחוזר ומשנן, כי הוא, יונג, לפי מיבנה נפשו וגידולו, הוא כמי שרובד־גרמניותו שעון אל רובד אלילותו הקדומה, ורובד נצרותו שלאחריה, והילכך שאלה היא, אם הצטרפותו להאי שחיק טמיא, לא היה בה מהנחת סריאליות, כדרך מערכת מחזות קלופשטוק הסדורה באופן, שלאחר מחזה מימי־המקרא או האוונגליון בא מחזה מחיי האלילות, וחוזר חלילה.

ההדגשה החוזרת על נצרותו של יונג היא כאזהרה מפני גרירה מיכנית אחריו, וכעידוד לברירה קפדנית של רישום הארכיטיפיקה, שהדוגמאות שלה ניתנות מבית, מפנים־פנימם של למדנים ומקובלים, הוגים ומשוררים עברים (היעדר סופרי יידיש, זולת הערה קטנה על מאנגר, הוא העדר, והשלמתו כורח). הלימוד הכרוך במיבנה הנפש והגידול של התלמיד, יונג, כמותו כלימוד, הכרוך במיבנה הנפש והגידול של הרב, פרויד, וההקבלה אפשר לה שתיאחז בדרך של קלות־ראש, כלומר: ולו היה פרויד יהודי כהיות יונג גוי, היתה המערכת שונה ואחרת, אך חובה היא לה שתיאחז בדרך של כובד־ראש, ותנסח כדרך ניסוחו של ישראל כהן: “זיגמונד פרויד היהודי, ששורשיו בקהילת בוצ’ץ' שבגליציה המזרחית, שסבל מיהדותו, שהדגיש אותה, ואף היה מידידי המיפעל הציוני – כמה מעיקרי תורתו זרים ליהדות, כפי שנתגבשה בתולדותיה הרוחניות, ולעתים אפילו נוגדים לה, ואילו קארל גוסטב יונג הנוצרי, שבתקופה מסוימת נחשד באנטישמיות, קרובה מישנתו הרבה יותר למקורותיה של היהדות, ובפרקים מהותיים שבה אף קיימת זהות ביניהם” (עמ' 14). וההבדל אינו מיקרה – אינו דומה מי שגדל בדור של טמיעה, שהגבילה את חווית מורשתו ומסורתה, אף צימצם שליטתו בה והתעניינותו בה, מידתה ומגוונתה, למי שלא ידע אלה וכאלה.

ז

ויוּתר לי דבר־השוואה של שני חיבורים – ספרו הגדול של פרויד על משה רבנו וספרו הקטן של יונג על איוב. אם לפרויד – הרי הוא, בכוחו של ניתוח פסיכולוגי עשיר ושל סימוך היסטורי עשיר בסעיפיו אך דל ביסודו (כגון אותו פסוק סתום בהושע), משכיל לעשות את משה שיהא לא כהגדרת אחותו מרים (“מילדי העברים זה”), אלא כהגדרת שבע בנות יתרו (“איש מצרי הצילנו”); והוא גואל שבט־לא־לו וגאוליו סופם רוצחים אותו נפש. וכבר הוקשו בזה קושיות הרבה, ובכללן קושית הפסיכואנאליטיקנית המצויינת, ג’ין יפהן, מצאצאי ר' שמואל ישכר שטאַרק, שהיה דיין בבוצ’ץ' (וראה מה שכותב עליו תלמידו, ש“י עגנון ב”עיר ומלואה", עמ' 648–653): מה צורך וכורח היה לו לתת־ידע של פרויד במצריותו של משה. ואם ליונג – הרי הוא בא ועל סמך השערה, המקדימה את חיבור ספר איוב לחיבור ספר משלי, מעלה בנין ייחוסם זה־לזה, לפי הקוים האלה: ספר איוב עיקרו בוויכוח בין הנברא המיוסר כנגד בוראו המייסר, אבל בעוד שאלת הנברא הוא משמה של הוכחת־מוסרו, הרי תשובת בוראו היא משמה של הוכחת־כוחו, והבורא מתוך הכרת תבוסתו מבין, כי לא יוכל־לו לברואו אלא אם הוא, הבורא, יתיסר כמוהו, והוא כורחו להתנסות בייסורי האדם על ידי בנו, ישו. לשם כך, או אגב כך, הוא דוחה את בנו בחירו, ישראל, (שאין לו זכר בספר איוב) ומשיב את שזנחה, הלא היא החכמה, רעיתו או יועצתו מקדמי־עולם, והוא מושיבה לידו. ואין הוא, יונג, מסתפק במה שהיה, אלא מצרף מה שהווה – הוא הפרוטסטאנט, קושר כתרי־שבח לכנסיה הקתולית, ואת הפפא שלה שבדור, הוא פאולוס, על שהוסיף דוגמה, שעל פיה אם־משיחם בהרדמה באחריתה (“דורמיציון”), נלקחה בגופה לשמים, וכיום מעמדה או מושבה למעלה, הוא גם עילוי מעמדה ומושבה של האשה למטה.

וכאן אנו יוצאים מלפני המורה וספרו ומלפני התלמיד שמרד עליו וספרונו, קרחים מכאן וקרחים מכאן, ולכל המופלג ניתן להרהר ולערער, מה קרחת או קרחה קשה מחברתה או מצרתה.

ח

עם זאת אין אנו פטורים מן הכלל: קבל את האמת ממי שאמרה, ולענין מיבנה־הנפש והבנתו גדול המורה, גם אם עיקר־כוחו בקצוות, קצה היצר מזה וקצה האצלתו או כשלונה מזה; וגדול התלמיד, גם אם עיקר־כוחו בתווך, במה שבין הקצוות. ולא ייפלא, אם נעשו ונעשים ואף ייעשו נסיונות, להקיש על ענינים מביתנו פנימה – בתרבות, בספרות, בשירה, קודם לפי תורת המורה, ועתה לפי תורת התלמיד. וראויה מלאכת־ההיקש, או נאמר: טירחת־היישום, המוצעת לנו ברוב פרקי הספר שלפנינו, גם אם אפשר, כי כשם שאמר מי שאמר: יותר משניתן ללמוד מפרויד על ביאליק וברנר, ניתן ללמוד מהם עליו, כך יאמר מי שיאמר: יותר משניתן ללמוד מיונג על עגנון, יעקב שטיינברג, א. צ. גרינברג, ניתן ללמוד מהם עליו, אבל לנסות – רשות, ואף חובה, מה גם שפשט המאמר: חכם עדיף מנביא. יבואו איפוא, חכמים ויראו, האוּמנם יש בהם בחכמים עדיפות ובמה גילויה.

[א' טבת תשמ"ג]