בבואי לומר את אשר אומר בכבודו של ישראל כהן, המתייצב בנקודת־האמצע שבין שנית־השיבה לבין שנת־הגבורות, אבקש תחילה לפתוח, ברשותכם, בכעין דרוש, שמעורבים בו כובד־ראש וקלותו, והוא דרוש ביובלות. ענין יובל מקורו, כידוע, במקרא, והוא מפורש בו למעלה מעשרים פעמים, ויוצא להוראת אָיל וקרנו, קרן־התרועה, ובעיקר הוא יוצא להוראת שנה גדורה ומסויימת, היא שנת החמישים, השנה שלאחר שבע שמיטות, שנאמר: יובל הוא שנת החמישים תהיה לכם וגו‘, קודש תהיה לכם וגו’. ואם לצירופו של כפל־ההוראה, הכולל את עצם התרועה וטעמה, הרי נאמר: ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם וקידשתם את שנת החמישים שנה וקראתם דרור בארץ וכל יושביה יובל היא תהיה לכם וגו'.

ולענין הקושיה על ההסבה של מושג היובל ומונחו מתחומה של האדמה ושנותיה לתחומו של האדם ושנותיו, הרי כבר ניתרצה בעצם־הזימון של תיבת יוֹבל ותיבת jubilum, והוא זימון מוקדם, שכך תירגומה של הוולגאטה; ולדעת חוקרים ההכרזה של שנת־היובל, כחגה של הכנסיה, שהכריז האפיפיור בוניפציוס (בשנת 1300), נעשתה עילה לתלות ענין יובל גם בחגי־זיכרון אחרים, ובכללם חג שנותיהם של אישים, והוא טעם כינוי jubilarius, ובלשוננו ושימושה: בעל־יובל או חתן־יובל, מתוך התרת־הזיקה לשנת החמישים והרחבתה אל מעבר לה, באופן שממינהגו של חג־היובל בימינו הוא, שהוא פוסח, ברגיל, על שנת־החמישים, ונדחה לעשור לאחריו, היא שנת־הששים, כדי להמשיך, מקץ עשור, שנת־השבעים, שלאחריה בא קיצור למחצית־עשור, הוא חג יובל וחצי יובל, כאשר נחוג אותו פה ועתה.

ודאי שהיסט־היובל משנת־החמישים לשנת הששים והשבעים, או בלשון חכמים: משנת הזיקנה לשנת השיבה ולאחריה, כרוך ברחמי־הבורא על ברואיו, שלא יקצרו ימיהם, כדרכם בעיתותי־מלחמה, אלא יאריכום, כדרכם בעיתותי־שלום, בהאריכם את הממוצע של גילם, והיא הארכה, שזכינו בה בדור אחרון, כן נוסיף. ולא בכדי ראו דורות־ישראל להיעזר בשני כתובים בתהלים, שנזכרת בהם בקשת אל תשליכנו, ולהמיר לשון יחיד בלשון רבים, ולשלבם בתפילתם, הנאמרת, ברוב התרגשות, ביחוד בימים הנוראים. ויפה לכאן החידוד: אל תשליכנו לעת זיקנה, אל תשליכנו, השלך וחפוז, אל תוך הזיקנה, אלא תצניחנו אליה, מתון־מתון, בהאריכך אותה לשיבה ולגבורות, עד שתשוב ותקיים בנו הכתוב: והיו ימיו מאה ועשרים שנה, ונאמר אמן.

ב    🔗

חג־היובל וחצי־היובל לישראל כהן שתיים פנים לו. הפן האחד, שהוא בחינת זעיר־אנפין, ושיעורו מועט וכוחו בעל־פה ורישומו בשמיעה, הלא היא המסיבה פה ועתה, בבית־הסופר, שעניינה דברי חיבה והערכה, כפי ששמעתם מפי המנחה – הלל ברזל, ומפי המברכים – שמעון פרס ויצחק ארצי, שדבריהם משמה של רשות הרבים ולשמה, וכפי שנשמע מפי אהרן מגד, שדבריו משמה של רשות היחיד ולשמה; ואחריהם יבואו, כעיקרה של הסעודה, דברי החתן עצמו, ויברכו על המוגמר אמן־המקרא שמעון פינקל ויוסיף אמן־הנגינה יעקב וולט, והכל בשעה קצרה למדי.

מה שאין כן הפּן האחר, שהוא בחינת אנפין רברבין, ושיעורו מרובה וכחו בכתב ורישמו בקריאה, הלא הוא ספר־היובל, המתפרד לשני כרכים, הכרך האחד רובו ככולו דברי ביקורת והערכה, שנתפרסמו על פני דוכנים שונים ובעתות שונות על חתן־היובל ופעליו, ועיקרם ספריו, ועתה באו במכונס: הכרך האחר כולו ביבליוגרפיה של שפירסם ברבים ושל שפורסם עליו, ושני הכרכים כמשלימים זה את זה, ואין לך דורון נאה מזה לסופר ולקוראיו.

וברשותכם אומר מה על האסופה, כפי שהעמידתה נורית גוברין, שנדרשה לנווט בין עצמה, כבת, המותרת בסובייקטיביות לבין עצמה כחוקרת, המחוייבת באובייקטיביות בסָקרה, בשָפטה ובסַכמה במבואה את ספרות ההערכה והביקורת, והסקירה על אישיותו ופעלו של כבוד אביה, כשדרכה אחוזה בבניינה של האסופה, היקפה ותכולתה, שאחריותם להלכה על ועד היובל, ולמעשה – עליה, העורכת. ולא אטרידכם בבירור השיקולים להלכה, שהרכבה של אסופה כזאת נדרש להם, אך זאת אעיר: התוכנית המאווה של האסופה נראתה לי סנופה למסכת ספרי היובל והזיכרון, המוקדשים לאישים, החל במיני ה־Festschrift, לכבודם של ראשוני חכמת־ישראל וממשיכיהם, ועיקרם בלשונות־לועז, וכלה בקבצים לכבודם של סופרים וחכמים, ועיקרם בלשונותינו, ואלה ואלה כובשים קירות, ארונות, מדפים בבתי־הספרים שלנו, והם כאספקלריה של דור דור ואישיו, הפועלים ומפעילים בשדה הרוח והיצירה. אספקלריה זו היא מרובת פנים ומשופעת פנפנים, פאַצֶציות בלעז.

ג    🔗

נמצא הבא להעשיר אותה אספקלריה, בהוסיפו קובץ לקבציה, מצווה ועומד להתעשת תחילה, מה דגם מדגמיה של ספריה עשירה זו ניצב, כדבר־מופת, לעיניו, לעשות כמתכונתו, אם בדרך הפשוט, אם בדרך המורכב, הכל לפי האיש ואופיו ועשייתו לכיווניה. ולענייננו עתה אומר, כי הקרוב אצלי היה קובץ, שתחילתו תולדות האיש וסיומו הביבליוגרפיה שלו ועליו, ואילו אמצעו, והוא רוב־המצע, מאמרי־הערכה חדשים מקרוב באו, שיש בהם כדי בינה וסיכום של מלוא המסילה ומשעוליה, וחלקו מאמרי הגות, הדנים בראשי נושאיו ובעיקרי בעיותיו של האיש, לאמור: אם רב הוא – יקומו תלמידיו, שעשו אותו רבם, ויעידו על מה שלמדו ממנו והוסיפו על תלמודם וחידשו מה שחידשו בו; ואם חבר הוא – יקומו עמיתיו, שקנו אותו חברם, וישַׁננו (תרתי משמע: לשון מישנה ולשון חידוד) את קניינם; ואם תרוויהון – על אחת כמה וכמה. ולא הייתי מעז לשרטט כן את הדגם, אילולא היה לי עצמי, בתורת עורך, לעיניים, וראה הקבצים בכבודם של אישים, שנתתי ידי להם.

כל הנוטל בידו תוכנית האסופה לכבודו של ישראל כהן, רואה מייד ובעליל, כי אין היא בנויה לפי הדגם הזה ודומיו – כמנט כל כולה נתונה־נתונה להערכת האיש ופעלו כסופר ומבקר, כמחבר ועורך, כאיש ספרות וציבור, כשדברי ההערכה, כפי שיצאו מלפני מעריכיו, מהם השונים ומשלשים ואפילו מרבעים את מעשי־הערכתם, והם סדורים לפי סדר ספריו של האיש לתאריכי הופעתם, והמאמר החריג הוא כאותו יוצא־מן־הכלל שאינו בא אלא לקיים את הכלל ולאַשרו. נמצא, כי, לדעתי, פרוז המעשה הזה לביקורת, ואם איני מותחה, הרי טעמו של דבר בכך, כי מה שריחקתי בהשקפה ראשונה, קירבתי בהשקפה אחרונה. וכל כך למה – לא כמצע־ההשוואה לכתחילה הוא מצע ההשוואה בדיעבד. ואפרט דבריי: מצע־השוואה ראשון, שהוא ישן ובדוק הרבה, הוא ספריית ספרי היובל והזיכרון; מצע־השוואה אחרון, שהוא חדש ובדוק אך מעט, היא הספריה הצעירה, זה מקרוב באה, הקרויה: פני הספרות, והיא סידרת ילקוטי ביקורת של יצירתם של סופרים עברים, היוצאת לאור ביזמתה ובסיועה של קרן תל־אביב לספרות ולאמנות, והוצאתה על־ידי “עם עובד”.

אם לדון לפי הספרים, שיצאו עד־עתה לאור, לשון ספרות פירושו: ספרות יפה, ולשון סופרים פירושו: סופרים שעיקרם משוררים ומספרים, גם אם יש בהם שהיו גם מסאים, ולא ידעתי, אם אלה שעיקרם מסאים, כלומר: הוגים ומבקרים, שדרך כתיבתם כדרך הספרות היפה, במזל־האמנות, נכללים להלכה בתוכניתה של הספריה הזאת, אך למעשה כאילו אינם קיימים, והוא עניין נכבד, שקשה, אם בכלל ייתכן, לתאר את פני הספרות, בתחומה של ספרות יפה, בלא סוקולוב ובריינין, בלא הילל צייטלין ור' בנימין, בלא דרויינוב וברכיהו, בלא קלאצקין ודיזנדרוק, בלא אליעזר שטיינמן ואברהם קריב וצבי ויסלבסקי וז’רנסקי (א. מ. ז’ק), בלא וויקטור קלנר ודומיהם. נמצאת הגיחה לתוך אגפה זה של הספרות וסופריה כורחה של ספרייה, המבקשת לשקף פני הספרות היפה על כל יסודותיה.

ד    🔗

וראה גם ראה, הכורח הזה תחילת גישומו הבשיל עם צורך מיוחד, חגיגי, לציין פעלו של תלמידם וחברם של אנשי הסגולה ההיא, ומיקרה־לא־מיקרה הוא, כי דבר־העריכה נעשה בידי מי שנתנסתה בשתי אסופות־ביקורת של ספריית פני הספרות – האסופה של יעקב פיכמן ועל גרשום שופמן, מה שמניח כממילא פתח הקבלה בין דרכה בשתי אסופות אלו לדרכה באסופה שלפנינו עתה, כשההבדל הבולט בהרחבה המרובה, נדיבה כדי מידה מכסימלית, והשאלה היא, עד מה ניתן לראות בכך עצה או הוראה לשיטה כוללת ומחייבת, כדי להמשיך את הקו להיות מסת־פני־הספרות, לרבות פני־ספרות־המסה, שלימה.

ובבוא האסופה הנידונית לידינו, הרי קריאתה ועיונה עשויים להעלות מיני בעייה ובעייה, שתוסופת ליבונם יפה. וכדי להביא דוגמה לכך, אבור אותה ממדור המונוגרפיות, והיא אחרונה במחזור, הניתן בכרך כתביו הכנוסים, אך היא הראשונה בחיקורו ואיזונו, הלא היא המונוגרפיה על יצחק אדוארד סלקינסון (יע"ס), שהוא בכור־ספריו של חתן־היובל, שחזר עליו, לאששו ולמרקו, תרתי משמע: לשון־צחצוח ולשון־גמר־עשייה, כשהנושא עצמו, המומר והאמן, רחוק ממעגל האישים הנידונים, שעיקרם ביאליק סביביו ואחריו, באופן שטעם ההתעניינות מתבקש בייחוד הלשון ואמנותה, הלא הם קסמי־המקרא וסוד־כוחם להיות כמעיין המחדש, בהווקש דרכי־הלשון ושימושה בפחי ירידה וניוון. ולא ייפלא, כי המונוגרפיה הזאת נמשך לה צמד־מונוגרפיות, שיש בהן מהמשך ההתחקות הזאת, בין בקו גלוי – בחיבור המקיף על מתתיהו שוהם, בין בקו סמוי – בחיבור המקיף כמותו וממנו, על יעקב שטיינברג, ועוד ידובר בזה.

[סיון תש"ם]