רקע
דב סדן
מאמר ב: אישים מן המקרא

אמר המחבר: לפי שאין דרכו של אדם, שיהא מוותר על יתרונו, וביותר אם הוא עשוי לשמש מידה טובה, כמלוֹא־ההערכה על חברו, לא ויתרתי גם אני על יתרוני בניסויי־ההערכה של ישראל כהן, שוודאי יש במעריכיו טובים ונאים ממני, אך אין בידם ליטול מידי את שאין בידם, והיא קדימת־הכָרָתי אותו והיכרוּתי עמו, ומראשיתו עד עתה. שכן ראשית משותפת לנו, מקדמת נעורינו, בעשייתנו המשותפת בתנועת ההכשרה והעלייה, תחילתה בגולה, ואף בתנועת הלשלון והספרות, שעיקרה בארצנו. וכבר ייחדתי את הדיבור על הזימונים בשדה־החיים, ביחוד בספרי “אלופי ומיודעי” (תשל"ב), ומאמרי בו – סביבי “הפועל הצעיר” על שני פרקיו: בין זיקנה לנעורים, בין נעורים לזיקנה (עמ' 229–240). והייתי מרוצה לדעת, כי קוראיי לא נעלמו מהם הפרקים האלה, העשויים כפתיחה לנסיוני לייחד את הדיבור על הזימונים בשדה־ספר, והוא נסיון כפול – האחד בעל־פה, שדנתי בו על מבחר כתביו בחמישה כרכים (תשכ"ב), והאחר בכתב, הכולל את קודמו, ושבו אדון על מיבחר כתביו בשבעה כרכים (תשל"ז), ותהי מסת־ההערכה שלֵמה.


 

א    🔗

כרבים מסופרי הדור אף ישראל כהן אינו בעל מלאכה אחת, אלא בעל מלאלכות הרבה וכל אחת ואחת מוקד לה, גדול או קטן, משלה, ומרכז לה, גדול או קטן, משלה, ועד שלא עמדת עליהם, אחד־אחד, לבררם וללבנם, כקומתם וכשיעורם, לא נתפס לך מוקד־המוקדים ומרכז־המרכזים. אמת, שלא כאחרים, הקל במקצת עלינו – כי אם לשירים, הרי נחסרו מרשות הפרהסיה שלו, ואולי אף נעדרו מרשות־הצינעה שלו, אם כי כולנו לא נשכח לנו מאמרם: כשאדם נער אומר דברי זמר, וקצתנו, ידידי־נעוריו, זכוּר לנו, כי היינו שרים משיריו, כגון זמר־עם, והוא כמדומה משירי הצ’כים, שהוא ניסחָם לנו בלשוננו; ואם לסיפורים – לא הגיענו משלו אלא סיפור יתום, “סנסינה” שלו, ואם לא נניח, שיש כמותו במגירותיו ולא הוציאוֹ, הרי אפילו אותו סיפור מבקש להיראות בחינת סנונית אחת ומיוחדה העושה אביב, לא נוכל לראותו אלא כאביב קצר־שעה, שכמוֹתו כאותו הרף־עין שקשה לעמוד עליו. אבל צבורים ועומדים לפנינו עמרים עמרים, רבים ושונים, ועיקרם דברי מאמר ורשימה, דברי מסה ומונוגראפיה, שרוח שירה מלפפם והלָך־סיפור מקיפם, ואם נוסיף עליהם מעשי־תירגומו, שהיו מסת־ראשיתו – ומימי נעורינו אזכור תירגומיו, והם נאים ומלאים חן, ולא פירסמם ברבים, כגון “עיני האח הניצח” לסטפאן צווייג, וכן “משיח בן־אפרים” למשה קוּלבאק – ונמצא יסודם גובר.

ושלא נאבד בגדישו, ניאַחז בכלי־עזר, הלא היא הביבליוגראפיה של חיבוריו, שיצאה לאור לפני תריסר שנים ומעלה, והיא כוללת ספריו, ובהם שתי המונוגראפיות שלו – על יצחק אֶדוארד סַלקינסון, שהיא ראשית מסתו בתחום הזה, והרחיבה לימים מצדי צדדים, והמונוגראפיה הגדולה הימנה, על מתתיה שוהם, ולאחר צאת הביבליוגרפיה נוספה המונוגראפיה המקפת, ששיעורה מגילת־ספר גדולה, על יעקב שטיינברג, שזיכתה אותו בפרס ביאליק, וזה מקרוב מונוגראפיה על אהרן מגד. כשם שלאחר צאת הביבליוגראפיה, הפורשת בשמותיהן של אסופות מאמריו, על סופרים וספרים, אישים ודרכים, בעיות ונושאים, נוספו אסופות כאסופת הדיוקנאות, הכלולים בספרו “סגל חבורה”, ואלה וכאלה דיים להעסיק מעריך והערכתו. והוא הדין בתחום התעניינותו המיוחדת, מיזוג של חובה וחיבה, הוא חקר־פתגמים וניבים, שהבשיל שני אוצרות נחשבים: “זה לעומת זה” ו“ספר פתגמים מקבילים”, והוא אך צד אחד של התעניינותו במערכי הלשון והלשונות, וכל צד וצד דַיוֹ להעסיק מעריך והערכתו. מה גם שפעת המאמרים והרשימות בפובליציסטיקה, מהם, אמנם, סמוכים לגדר האירועים החולפים, שבת קולם אדוקה לשעתם, אך מהם נופם נוטה מעֵבר לגדר האירועים החולפים, ומפליג הרחק משעתם, ואם יעור בו, במחברם, חפץ ברירתם וסילותם, והציל יקר משיני הזמן הזולל, ונצבר כְּרי־בר, שדַיוֹ גם הוא להעסיק מעריך והערכתו.


 

ב    🔗

אבל לפי מעמד־ההערכה שלעת עתה, שאין בו כדי מיצוי דרך מדרכי־החזות האלה, מה גם כלילתם, מתבקש המיפלט במה שמכוּנה להם, למבקשי נקודת־המיבחן, כינוי מידגם, שיהא בו כדי פתח־הצצה, אם לא לכל דרכיו, ואפילו לא לרוב צדדיו, הרי לעיקר גדול בהם. ודומה, שלא אטעה באמרי, כי המבקש מידגם כזה, יימצא לו בכרך “אישים מן המקרא”, המגלה כוחו היפה של המחבר במסה, שנושא הגותה וגילומו נתלכדו בהם, הן דרך הניתוח של הפּרטוֹת, הן דרך־המזיגה של הכּללוֹת באופן, שהעומד על טיב־מישזרהּ של עשייה זו, עמד כממילא על מיטב־סגולותיו של המחבר, ונמצאת אסופה זו בחינת ספר האספקלריה שלו.

מודעת זאת, כי המקרא, וממילא דמויותיו, נעשו עניָן מיוחד של עצם היצירה בספרותנו, ספרות הדורות האחרונים, עד שאין לך סוג בסוגיהּ, שלא נזקק לכך, ואחרון־אחרון סוג המסה. ידענו כן ידענו, כי השירה קדמה לכל – עוד ר' נפתלי הירץ ווייזל היה כמופת לה לצד היתרון – בעוד העיסוק המצוי במקרא, והוא עיסוק במזל פרשנות, לא היו לפניו אלא התיבה הבודדת, ולכל המרובה הפסוּק הבודד, ואילו שערי־הפיוט ננעלו, בהינעל הסידור והמחזור, בא משורר לתפוס דמות־מקרא, דמותו של משה, ולתארה על עלילותיו, ועשה תיאורו כבית־מידות, שלא מצאנו כגודל מתכונתו ושיעורו קודם. לצד המגרעת – לפי שאותו משורר ניצב על סִפּהּ של שיבה ודמיונו לא היה מרובה, ולא התיר לעצמו, לא מבחינת העניָן ולא מבחינת הלשון, להיעזר במה שאינו מגופו של המקרא, לא נשאר לו רב, והסתפק בשירי תפארתו, לרצונו ולכַרחוֹ, בקצת גיווּני פארפאראזה, שנמצאו להם חסידים עד כדי טעימת חידוש וכדומה לו.

אך מה שלא עשה הוא, עשו שיצאו בעקביו – למן שלום הכהן עד משה מנדלסון ההאמבורגי, שהמשיכו, בלא משים, דרכם של שמואל־בוך ומלכים־בוּך, ועירבו, במעט או בהרבה, מקראות ומדרשיהם, ובהקליטם אותו עירוב בכלי־הלשון על טהרת מליצות־המקרא, הרי כדי מזיגה, שיש בו השליית־חידוש, הגיעו. ויותר מהמה עשו בעלי החזיונות, למן בעל “מלוּכת שאול” ואילך. כללוֹ של דבר, ככל שנוסף סוג מסוגי הספרות, נוספה ארשת למקרא, נושאיו ואישיו, אך סמי מכאן חידוש גמור. הוא לא היה בדרך שירה ושיר, ששירת־המקרא גופו, כל ניסוי לעשות כמוֹ­תה, כעניָנה ובניָנה, לא יצלח אלא לשליש ולרביע; ואף לא בדרך סיפור, שסיפור־המקרא גופו, כל ניסוי לעשות כמוֹתוֹ, כעניָנו ובניָנו, לא יצלח אלא לשליש ולרביע. וכאן מתאַמת הכלל: כל שהוא כביצה – ביצה טובה הימנה, ללמדך כי מציאותה של כ“ף הדמיון או שמיטתה היא המכרעת. ודאי שאין אנו רשאים שלא להבחין, מבחינה זו, בין ספרות ההשכלה ולבין הספרות המודרנית, שספרות־ההשכלה, מתוך שדימתה את עצמה קרובה קירבת־יתר לעולם המקרא, נתקלשה לה אותה כ”ף הדמיון, ושעל כן חיקויה, בפינה הגדולה הזאת, היה מרובה מיצירתה בה; ואילו ספרות־המודרנה, מתוך שידעה את עצמה רחוקה ריחוק־קצה מעולם המקרא ורוחו, נתגדשה לה אותה כ“ף הדמיון, ושעל כן יצירתה בפינה הגדולה הזאת, היתה מרובה מחיקויָה. הלכך חס לנו למעט ערכו של סיפור המקרא של האמן התם בלשון המקרא, ר' זאב יעבץ, שנטל להם לחומרי המדרש של חז”ל, וטבעם במטבע המקרא; וחס לנו אפילו למעט ערכו של סיפור המקרא כדמות הנובילה של האמן המחוכם בלשון המקרא, דוד פרישמן, שנתל להם בדומה לעניני המקרא ותחת אשר ידרוש מתוכם מה שהיה בהם, והיא ראיית ראשונים ומסדה, דרש לתוכם מה שלא היה בהם, והיא ראיית אחרונים ואופנתה; וחס לנו למעט ערכם של חזיוני המקרא, וביותר כדמות העלילות הגדולות, שרקמו כמה מחזאים, מעמיקי־צלוֹל ומגביהי־עוף, והגדול שבהם מתתיה שוהם, שביקש לחשוף חידת ייחודה של תולדת ישראל, בדברי עלילה, שנושאיהם גדולים כמשאם, ולשון־משא תרתי משמע. ואין צריך לומר, כי אם בעילויי הדור כך, בגאונם לא כל שכן – והדברים אמורים, כמובן, בדברי חמודותיו של ביאליק, אם המשך האגדה של חז"ל, אם חידוש אגדה משלו עצמו, וההבדל ביניהם כי הסוג הראשון הוא כדיוטה עליונה לפועלו של זאב יעבץ, והסוג האחרון הוא כדיוטה עליונה לפועלו שלו, של ביאליק עצמו.


 

ג    🔗

והנה כאבוֹד בבית־מישתה, בין הפיטסים הגדולים והמחסומים, המלאים להם יינות מיינות שונים, היוצאים לטעמים מרובים, צלוחית־תירוש צנועה ולטופה, כן עלול, בבית־הספרות, בין סוגיה הגדולים, והנזקקים לו למקרא, נושאיו ועניָניו, להתקפח הצעיר שבסוגיה, הלא היא המסה הנזקקת לכך. ידעתי, כי בהבליטי צעירותה, ניתן לבוא עלי בהשגה משמה של האנתולוגיה היחידה, ששמה ועניָנה: מבחר המסה העברית, מעשה ליקוטם וסידורם של יעקב בקר ושלמה שפאן (תש"ה) והיא, כאמור בשער: מראשית ההשכלה ועד ימינו. אבל דעתם ופסיקתם על פיה, פרוּזה למחלוקת, ולא נימָשך לה, מה־גם שאותה בת־סוג מיוחדת, הנידונית לנו, עתה, נעדרת מאסופתם, ותימה היא. אבל אם גם נהגו לפעמים, על פי כלל סמוי: נובלות מסה כמסה, ברור מהקדמתם הקצרה, כי המסה נתפסת להם כהלכתה, כלומר כחטיבת ספרות יפה, וסימנך הערתם כי שקדו להביא באסופתם “את המסות השלמות והמשוכללות הן מבחינת הצורה והן מבחינת התוכן”, כי, אמנם, הקדמת הצורה לתוכן כוונה היא להם, מעיד המשך דבריהם: “רק במקרים בודדים העדפנו את התוכן על הצורה, כדי שלא ייפקד מקומו של אחד הסופרים החשובים, או שחשיבות התוכן כשהוא לעצמו חייבה לכך”. ואולי לא נטעה אם נניח, כי אותה חריגה־מדעת באה משום הכוונה להטיל על האסופה גם תפקיד של חינוך והדרכה ב“מיטב דברי העיון והמחשבה”, כפי שנגדרת תעודתה, בשורה הראשונה של ההקדמה, וריתוי המסדרים על דברים, שצורתם אינה חופפת, בטיבה או ייחודה, את תוכנם, ומיעוטם של דברים אלה, שכללו באוצרם, מעיד, כי נהגו בזה בחינת־יוצא־מן־הכלל, ומתוך היסוס נהגו כן.

והיסוסם יש לו על מה שיסמוך. המסה אפשר לה שתהא משוכה לתחומים שונים – למן הפובליציסטיקה עד הפילוסופיה, כשם שאפשר לה שתהא נשוכה לסוגים שונים – למן הפיליטון עד הטראקטאט, אך אין היא רשאית לפטור עצמה משני היסודות: בעניָנה – יסוד־ההגות, בבניָנה – יסוד־האמנות. ואם שני היסודות האלו מחייבים כל מסה ומסה, הרי חיובם כמתכפל והולך במסה, המבקשת לחדש במכלול־נושאים, שכבר היתה בו יד האמנות הגדולה, כהיות נושאי־המקרא, ומיבחנוֹ של חפץ־חידוש זה וכזה ויכולתו, הוא בתודעת מחדשו, כדרך שהיה בתודעתם של בעלי־המידרשות, שראו והראו את המקרא, על עניָניו ואישיו, כהבנתם ורגשם, כחכמתם ונסיונם, שהעלותם, במפלאות־שחוק, קירבה וריחוק בקנה־חזות אחד. והוא־הוא מיבחנם של בעלי־מדרשות אחרוני־אחרונים, הם בעלי־המסה המודרנית, שנושאיה המקרא, עניניו ואישיו.


 

ד    🔗

כסברה רצויה היא, כי מסת־בכורה הוא מאמרו של אחד־העם על משה רבנו, וסברה ישרה היא, גם אם מחברה לא הפעיל בה יסודות המסה, כדרך שהפעילוה הבאים אחריו, וכמופתים הם, ככל הנכון, שני משוררים, שבהיותם אנטיפוֹדים מכמה בחינות, היו כן אף בתחום הזה – יעקב פיכמן מזה ויעקב שטיינברג מזה, הראשון קל־הפסיעה בחסדו, האחרון כבד־הצעדה באמיתו. והמבקש לראות, איך צמד תכונותיהם נעשה נחלה לבני דור צעיר מהם, ילך אצל ספרו של ישראל כהן “אישים מן המקרא”, שמובאו מקודמיו, אך מוצאו חותר לצד הארשת הממוזגת, שאין נועם הלשון וגמישות ההרצאה מסתירים את סביכות הבעייה, ואדרבה מנהירים אותה, מה־גם שהעמיד לשירותה מקהלה מתואמה של כלי תפיסה וביטוי, אמרה ושיח, הרהור וערעור, התפעלות וביקורת, פירות והכללה, ודומה, כי אין בה באסופת כתביו כספר הזה לליכודם של נימי־היכולת שבו. והיא הנותנת, כי המסות שלפנינו נתונות־נתונות, באופן שכל אחת עיקרה הגות גדורה בנושאה, והיא אישיות שמיצויָה לפי מקורה, הוא מקור המקרא גופו, כשהעיון, בתוך שיטיו וביניהן, מסתייע במיני עזר, כדרך הבנאי המסתייע בפיגומים במעשה בניָנוֹ, אך מסירם עם גמרוֹ, עד שלא ניכר רישומם. אכן, לא הביא אלא מה שהמסה, על פי אופיה, מכלכלתוֹ, בלא לפגוע בסמכות העליונה של המקרא גופו, שיש לה כינויים שונים, מהם פשוטים: הכותב, המחבר, הסופר, מהם נישאים: אמן־המקרא, היוצר המקראי, ואף נישאים ביותר: האמן האלוהי, הפייטן האלוהי. וזאת לדעת, כי כשם שמצוי פה שם־התואר אין מצוי פה שם־העצם, ללמדך מה הם הגבולות – תפיסת אישי־המקרא בגבולה של ההבנה האֶסתיטית, בגבולה של ההבנה ההיסטורית, אך לא בגבולה של ההשגה התיאולוגית, וככל המשוער אף בעל־הגבולות יודע גם יודע, כי חסרונה של ההשגה ההיא היא בחינת עיקר חסר מן הספר, ואולי אף בחינת העיקר החסר מן הספר, אך זהו המקרא הפתוח, ושמא צריך להוסיף: הפתוח עתה, לפניו, וכפתיחתו – פיתוחו במסה. כי אין זו הפתיחה היחידה ניתן ללמוד משוני הראייה של בעלי־מסה מובהקים על אדון הנביאים (אחד־העם, ברדיצ’בסקי, בוּבר) והדברים, שהם בחזקת מחלוקת לשם שמים, ארוכים, וראוי להאריך בהם לעת־מצוֹא. לפי שעה נאמר, כי נסיון נועז הוא לעשות במקרא, כדרך הנעשה בספר שלפנינו. אך כמידת עזותו אף מידת הרהבתו, וביותר אם נתפוס לשון נסיון כגוֹנוֹ במונח שבלעז: אֶקספרימנט, שהוא מחויָב לו לדור וגילגוליו.


 

ה    🔗

אמרנו: כמידת עזותו אף מידת הרהבתו – כי, אמנם, ספר מרהיב הוא, שהוא יפה לגופו, והיפה בספרי מחברו, ואף השקול שבהם. ובעצם אין פליאה בכך – ההידיינות עם שלושת האבות וארבע האימהות, עם אהרון וקורח, עם רות וחנה, עם שני מלכינו הראשונים, חייבה רוב בינה במקרא, והיא חובה, שנתמלאה מתוך זהירות ואחריות, כדרך היודע, מה חומר עדין ויקר ניטל בידיו הבוחנות, ואף אם הניח פתח לראייה אחרת של הדמות כולה – וביחוד הדברים אמורים בדמותו של יצחק אבינו – או של בחינה מבחינותיה – וביחוד הדברים אמורים בשמואל הנביא – דין להודות, כי עמס המחבר מלוֹא־אחריותו להעמיד את הדיוקן או הקלסתר כפי שהעמידוֹ. ולא כללתי את דמותו של אליהו הנביא, שהוקדשה לו מסה מפורטה, אך היא שונה ואחרת משל רוב חברותיה – בעוד שאר הדמויות מעוצבות לפי המקרא וכַנַת־ריקמתו, כשהמדרש הוא כסיוע־צדדין, ואף זה ברוב צמצום, הרי לגבי הדמות הזאת, המקרא והמדרש בד בבת ישאו, שלא כדמותו כאן דמותו כאן, ואדרבה, זו היפוכה של זו, ונסיון ההסברה כגג על גג, שרוב היפותֶטיות בה, וביותר קשה הדיספרופורציה שבין הסאה הגדושה של הראָיות הפסיכולוגיות ובין הסאה המחוקה של הראָיות ההיסטוריות, דיספרופורציה, שכבר ראינו כמוֹתה במסתו של גדול, שמחברנו היה משוּך אחריו הרבה, הוא זיגמונד פרויד, הלא הוא ספרו על משה רבנו. אם לסכם דעתנו בענין המסה על אליהו נביא, נאמר, כי ההנחה של רוח הנוחם של העם, רוחו ומוסרו, שגרם להיפוך הראייה של הדמות מן הקצה אל הקצה, משענותיה הם בגבול ההשערה הרפה תחת היותה בתחום ההוכחה המוצקת, ושערי הוויכוח פתוחים לרווחה.

והערת סיום: כל שאמרתו לא אמרנו אלא כפתיחה לדיון ולכשירחיב – נרחיב, ולעת עתה נברך על הפרי הנאה ועל מגַדלו ומבשילו, ונברכו שיוסיף עליו כהמה וכהמה.

[כסלו תשל"ח]


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49227 יצירות מאת 2721 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20979 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!