רקע
דב סדן
מאמר ג: בחיבוטי־השקפה

בבוא לפניי ההצעה להיות במשתתפי־המסיבה לכבוד ידידי־מנוער־עד־זיקנה, ישראל כהן, לרגל הופעת שלושת ספריו החדשים (“בחביון הספרות העברית – עיון לאור מישנתו של ק. ג. יונג”; “פסקי טעם”; “מעל במות, דברים שבעל־פה – בכתב”). שמחתי להענות לה בלשון הן; ובהיסמך לה ההצעה לבחור, מתוך השלישיה, את הספר, שאני מדמה, כי יש בידי לומר בו מה, יתר על מה שמניחים בידי שני חבריו, הצבעתי על הראשון שבהם, גם אם ידעתי, כי הדיבור בו כרוכים בו קלות וקושי.

קלות – ספר נעים ונחמד לפניך, שמרכזו ברור ומסוייג, סעיפיו מחושבים ומשולבים, לשונו בהיר ונהיר, סימוכיו ביד רחבה, ואתה שמח לראות מחברו זקן שקנה חכמה ורוח־נעורים בו, כהיותו בראשית־הרומן שבינו לבינך, בצאתנו, לפני כששים שנה, למערכת הכתב והמכתב. קושי – לפי ששלושת־הספרים החדשים הם בחינת עודף לגודש, אי אתה רשאי להתעלם מכך, שהגודש כבר בא, שיצא בעריכת בתו, ידידתנו נורית גוברין, “מסלול” שמו, ואי אתה רשאי שלא לומר מה בהערכת־הגודש, קודם שאתה מדבר על העודף, שנוסף לו.


 

ב    🔗

ובהורותי היתר לעצמי לפתוח בכך, אזכיר, כי נמניתי עם חברי הוועד להוצאת “מסלול”, והוא לי כבוד, גם בהיות דעתי, על תכנית־בניינו, דעת־מיעוט, ובעצם: דעת־יחיד, ואני מקבל את המקובל במסגרתה של דימוקרטיה, שלאחר שהדעות נשקלות – הקולות נמנים, מה גם שכלל נקוט בידי: לא האומר ומייעץ, אלא העושה ומבצע, הוא הצודק; ולפי שאיני רואה את עצמי פטור לומר כלל־דעתי על ספרי־יובל, אומר, כי הם ענף נחשב בתולדות הספרות והמדע, ולא בכדי הם כובשים כתלים שלימים, אף מיוחדים, בבתי־הלימודיות שלנו. אך כמה וכמה פנים לספרי־יובל שלנו, ואם להעמיד את הטיפולוגיה של תכולתם על קצות־השוני, הרי מכאן אלה, שבעל־היובל, על אישיותו ועשייתו, הוא מרכזם, באופן שמעריכיו אומרים דברים עליהם כזכות אמירתם וחובתה בשעת סיכום; מכאן אלה, שלא בעל היובל עצמו ולבדו, אלא מסכת עיסוקו או סוגה הוא מרכזם, באים מעריציו ומביאים תוספתם או חידושם באלה; ויש, כמובן, המקרבים את שני הקצוות וממצעים ביניהם.

אין צריך רוב בדיקה, כדי לראות, כי ספר־היובל, הנדון לנו, מרכזו הוא חתנו על אישיותו, אופיו ועשייתו, ומן הדין היה לכנותו כן, אולם לעניות דעתי ראוי היה לזמן את שיש בידם לכתוב דבר־הערכה למלוא־אורך־מסלוליו של האיש, ויהי דברם חדש ושלם, ולהוסיף קצת דברים־שמכבר, אם משום ייחוד הדברים, אם משום יקר־הדוברים. אך לא כן סברו חבריי לעצה, והעורכת בראשם ובכללם, וניתנו דברים, שכבר נתפרסמו, ובתחנות שונות בפעלו של האיש ושֵׂחו – כמין אנתולוגיה (אם הכינוי של אגודת־פרחים יאה לכלילם) של הביקורת שהיתה – ספר ספר וביקורתו בשעתה, ומבואה, המשולב והמדויק, של העורכת, כמגשר עליהם.


 

ג    🔗

ודאי, שניתנה יריעה יתירה על כך – קודם כל מסכת זכרונותיו של האיש עצמו, והם פרקי־חמדה מאירים וצלולים, ודברי־הערכה וכבוד מקרוב באו (אהרון מגד, ג. קרסל, נ רוטנשטרייך, ואף אני עבדכם), וכן פרק־הסיום, ודאי של העורכת: תאריכים בחיי ישראל כהן ופעלו, וביחוד הנספח, שהוא כספר לעצמו, והוא חיבורה של חיה הופמן – ביבליוגרפיה של ישראל כהן ועליו; ומניין ערכיה כאלפיים וארבע מאות, רובם שלו ומיעוטם עליו. הרשימה מעמידה על כמה וכמה עובדות, כגון שאחוז נכבד של הכתיבה הוא במזל פובליציסטיקה, הכרוכה בהתעסקותו־קבע, במשך שנים הרבה – עורך “הפועל הצעיר” וראש־כותביו, והוא דבר, שמתוך ש“מסלול” לא יצא כלפיו ידי חובה, כראוי לו, נמצא כמחסר בסיס נחשבה מתעודת האיש וקיומה, והוא חסרון כפול.

ראשית, באין תשומת־דעת מספקת לאלותה בסיס, נצמדת כאותה דיספרופורציה של דיון, שעל פיה אפשר, כי ענין אגודת־הסופרים יקפל יריעת דיון מרובה מענין פלגות־הציבור, כביכול היא טבורו של עולם והן עורפו של עולם; ולפנינו כמין פיראמידה בהיפוכה. הלכך לא יכולתי שלא להצטער, שלא נתבקש ולא נמצא מי שנטל עליו לקרוא, או לחזור ולקרוא, את מלוא־הפובליציסטיקה של האיש, והיה בידו כדי להעמיד על כך, מה אמר האיש במסכתות של שבוע ושבוע, בסוגיות של יום־יום – מה הסביר, למה חינך, למה הדריך; ולא אלה גרגרי התגובה בפרודות־ההווייה, שהם, ופעמים בעיקר הם, כאבקת־המלט בחגורת־הליכוד של גושי־החברה, השירה, התרבות.

אחרית, עיקר כיבושו וגיבושו של סופר היא לשונו על ייחודה, ובבוא חוקרי־הלשון לעמוד על חידושו וחידושיו, הם חייבים בידיעת כל תגובתו לכל סוגיה, מה־גם שנסיונם מלמדם, כי לא תמיד סוג־כתיבה, כמו אסייאיסטיקה, שיש עמה אפשרות של יתר שהייה, אלא סוג־כתיבה, כמו פובליציסטיקה, שיש עמה כורח של יתר פחיזה, ממריץ ת חיות הבריאה הלשונית.


 

ד    🔗

אך מעל אלה נחוצה האינפורמציה המלאה של כתיבת הסופר לכל דרכיה ומשעוליה, כדי לעמוד על דעתו ודעותיו, תרכובת יסודותיה הטבועים והקנוּיים, עירובם או מיזוגם, כדי דרך להשקפת־עולם או כדי דרך בה. עד־מה נדרש צירופם של דברים, אנסה להסביר בצמד דוגמאות, אחד – מקור, אחֵר – תירגום. מקור – ספרו “סגל חבורה”, שניתנה הערת־סיום למבואו הקטן: “הקורא מתבקש לשים לב לתאריך הרשום תחת כל מאמר, שידיעת זמן כתיבתו מסבירה את ניסוחם של כמה דברים וטעמו.” והיא הערה נכוחה, ולא בלבד משום הטעם הניתן לכך – קביעת גבול הדעה והדעת בשעת הכתיבה; ולא בלבד משום תוספת הטעם הרמוזה בכך – בהשתנות דעתך, אם בכללה אם בפרטיה, היום ועתה, נהוג דרך־ארץ בקודמתה מתמול ומלפנים – כי הנה הספר שלפנינו, על מהדורתו אחת ומהדורתו אחרת, משקף סגל אישים, במעגלה של תנועת העבודה, ויש בו חוג, שמניינו מרובה יותר, והוא מוקדם וקרוב יותר, כשם שיש בו חוג, שמניינו פחות ממנו, והוא מאוחר ומקורב יותר, במתאים לדרך ייחוסו של המחבר למחשבותיהם, באופן שניתן בנקל לחלקם לחוג של יסוד וללחוג של מישנה. ולא עוד, אלא ניתן ללמוד משוני הייחוס וסדרו, גם בחינת מכלל הן אתה שומע לאוו, גם בחינת מכלל לאוו אתה שומע הן, וסימנך האישים, המצויים, ברגיל, בלוח האישים הכולל, המקובל, מה־גם הרשמי, והם נעדרים מן הספר, ואף הוא אות לנאמנותו של הכותב לעצמו ולגידולו, לדרכו ולנתיבתו. תירגום – ספרו “הקריאה לסוציאליזם, מהפכה” לגוסטב לנדאואר, שניתן לבדוק בקווי־היסוד שבו, אך אין בסיסו בטל, ואדרבה הוא מקיים את עצמו כבסיס ואף מתחזק, גם מצד ההגהה העיונית – אהרן דוד גורדון, מרטין בובר, חיים ארלוזורוב, גם מצד ההגהה המעשית – אליעזר שוחט, יוסף ברץ, תנחום תנפילוב, והנוטל אלא מאושיותיו של ישראל כהן, כמתכחש לעצמותו.


 

ה    🔗

כממילא סביר, כי המבקש להעמיד על השקפת־עולמו של האיש, חייב בידיעת חיבוטיה, הפזורים בכל סוגי־כתיבתו, כדי להגיע לריכוזם ולמיצוים. ודומה שאין לך עדות גלויה כספרו, המונח עתה לפנינו, והיא מסתו ללמוד וללמד, לפי כמה מכלליה של תורת יונג, על אמונת ישראל, תרבותו, תולדותיו, ספרותו, שירתו. השאלה, על־מה אלה נלמדים לפי תורתו של רופא, רופא־נפש, שבנה בנין שלו על אולמיו וחדריו, וביחוד על מרתפו ועלייתו ועל מה שביניהם, ואינם נלמדים לפי תורתו של מי שעיקרו פילוסוף, היסטוריון, פדגוג, סוציולוג, אנתרופולוג, כמותה כשאלה, על־מה הקרובים אליו, אל יונג, יגעו קודם ללמוד וכזאת מפי מורו, רופא, רופא־נפש אף הוא, שהקדים לבנות בנין שלם, הלא הוא זיגמונד פרויד –היא שאלה גדולה ודמה, כי תשובת הגמר נועדת לדור מאוחר, והוא שיוכל להכריע, האוּמנם הטעם הוא בסברה, כי הבניינים, שהקימו הרב ותלמידיו – לשלון הרבים באה שלא לשכוח את אלפרד אדלר וכיוצא בו – נראה ככולל ממילא יסודות של פילוסופיה, היסטוריה, פדגוגיה, סוציולוגיה, אנתרופולוגיה, באופן שתורתם של אותם רופאים יש בה במין פנסופיה, שציינה גם גדולי רופאים מקדם.

ישראל כהן כמותו כמוני היינו, בימי עלומינו, קרובים למורה ולתורתו – ואל נשכח כי אחד מספרי המבוא הנחשבים לפסיכואנאליזה, שנדפסו בלשוננו, היה הספר “פסיכואנליזה לעם” לפֶדרן־מנג, שתירגומו, לפני חמשים שנה, היה מעשה ישראל כהן, שהיה מראשוני מנסחי הגדרותיה, מושגיה, מונחיה של הפסיכואנליזה בלשוננו. התחקיתי על חיפושיו של ישראל כהן, שקירבו אותו ליונג, שלא פחות משלמד ממנו, למד על פיו, ובצאתו, בספרו שלפנינו, ברוב ראיות והוכחות, ללמד באופן שהוא ממריץ להמשך־החקירה, והוא יודע שהמרצתו תצלח, ומבשרי חיזיתי כי נרתמתי לכַנס את שנאגר בידי, בייחוד לענין רשימת ערכי הארכיטיפיקה; ואפילו כוונת יגיעי מצומצמת יותר: גלגולי ביטויים ומליצות, הרי דרכה של מלכות קטנה, שהיא נוגעת במלכות גדולה הימנה.


 

ו    🔗

ולענין הערכת המספר שלפנינו, כבר נשמע שבחו מעברים, ואף מה שפרק־הפתיחה עוסק בפרק־חייו של יונג, שבו ראה לצרף את עמו לתנועת הנאצים וראשם, וחזר בו, אינו למותר, ולא אעלים, כי פשעו של יונג נראה לי שונה אף קשה מפשעם של גרהארדט האופטמן וריכרד שטראוס, שהם שקיימו בחינת שועל בזמנו סגוד לו, בעוד הוא, יונג ידע גם ידע, מה פירושה של עצם האפשרות שבו, ששיכבת הנצרות שבו תיסוג אל שיכבה שלפניה, שיכבת האלילות, שחידושה בדורו דמות הנאציזם, ופירושו חידוש האנטיכריסט. ואם אותו פרק־פתיחה לא היה למותר, הפרקים האחרים, שבהם המחבר משנן וחוזר ומשנן, כי הוא, יונג, לפי מיבנה נפשו וגידולו, הוא כמי שרובד־גרמניותו שעון אל רובד אלילותו הקדומה, ורובד נצרותו שלאחריה, והילכך שאלה היא, אם הצטרפותו להאי שחיק טמיא, לא היה בה מהנחת סריאליות, כדרך מערכת מחזות קלופשטוק הסדורה באופן, שלאחר מחזה מימי־המקרא או האוונגליון בא מחזה מחיי האלילות, וחוזר חלילה.

ההדגשה החוזרת על נצרותו של יונג היא כאזהרה מפני גרירה מיכנית אחריו, וכעידוד לברירה קפדנית של רישום הארכיטיפיקה, שהדוגמאות שלה ניתנות מבית, מפנים־פנימם של למדנים ומקובלים, הוגים ומשוררים עברים (היעדר סופרי יידיש, זולת הערה קטנה על מאנגר, הוא העדר, והשלמתו כורח). הלימוד הכרוך במיבנה הנפש והגידול של התלמיד, יונג, כמותו כלימוד, הכרוך במיבנה הנפש והגידול של הרב, פרויד, וההקבלה אפשר לה שתיאחז בדרך של קלות־ראש, כלומר: ולו היה פרויד יהודי כהיות יונג גוי, היתה המערכת שונה ואחרת, אך חובה היא לה שתיאחז בדרך של כובד־ראש, ותנסח כדרך ניסוחו של ישראל כהן: “זיגמונד פרויד היהודי, ששורשיו בקהילת בוצ’ץ' שבגליציה המזרחית, שסבל מיהדותו, שהדגיש אותה, ואף היה מידידי המיפעל הציוני – כמה מעיקרי תורתו זרים ליהדות, כפי שנתגבשה בתולדותיה הרוחניות, ולעתים אפילו נוגדים לה, ואילו קארל גוסטב יונג הנוצרי, שבתקופה מסוימת נחשד באנטישמיות, קרובה מישנתו הרבה יותר למקורותיה של היהדות, ובפרקים מהותיים שבה אף קיימת זהות ביניהם” (עמ' 14). וההבדל אינו מיקרה – אינו דומה מי שגדל בדור של טמיעה, שהגבילה את חווית מורשתו ומסורתה, אף צימצם שליטתו בה והתעניינותו בה, מידתה ומגוונתה, למי שלא ידע אלה וכאלה.


 

ז    🔗

ויוּתר לי דבר־השוואה של שני חיבורים – ספרו הגדול של פרויד על משה רבנו וספרו הקטן של יונג על איוב. אם לפרויד – הרי הוא, בכוחו של ניתוח פסיכולוגי עשיר ושל סימוך היסטורי עשיר בסעיפיו אך דל ביסודו (כגון אותו פסוק סתום בהושע), משכיל לעשות את משה שיהא לא כהגדרת אחותו מרים (“מילדי העברים זה”), אלא כהגדרת שבע בנות יתרו (“איש מצרי הצילנו”); והוא גואל שבט־לא־לו וגאוליו סופם רוצחים אותו נפש. וכבר הוקשו בזה קושיות הרבה, ובכללן קושית הפסיכואנאליטיקנית המצויינת, ג’ין יפהן, מצאצאי ר' שמואל ישכר שטאַרק, שהיה דיין בבוצ’ץ' (וראה מה שכותב עליו תלמידו, ש“י עגנון ב”עיר ומלואה", עמ' 648–653): מה צורך וכורח היה לו לתת־ידע של פרויד במצריותו של משה. ואם ליונג – הרי הוא בא ועל סמך השערה, המקדימה את חיבור ספר איוב לחיבור ספר משלי, מעלה בנין ייחוסם זה־לזה, לפי הקוים האלה: ספר איוב עיקרו בוויכוח בין הנברא המיוסר כנגד בוראו המייסר, אבל בעוד שאלת הנברא הוא משמה של הוכחת־מוסרו, הרי תשובת בוראו היא משמה של הוכחת־כוחו, והבורא מתוך הכרת תבוסתו מבין, כי לא יוכל־לו לברואו אלא אם הוא, הבורא, יתיסר כמוהו, והוא כורחו להתנסות בייסורי האדם על ידי בנו, ישו. לשם כך, או אגב כך, הוא דוחה את בנו בחירו, ישראל, (שאין לו זכר בספר איוב) ומשיב את שזנחה, הלא היא החכמה, רעיתו או יועצתו מקדמי־עולם, והוא מושיבה לידו. ואין הוא, יונג, מסתפק במה שהיה, אלא מצרף מה שהווה – הוא הפרוטסטאנט, קושר כתרי־שבח לכנסיה הקתולית, ואת הפפא שלה שבדור, הוא פאולוס, על שהוסיף דוגמה, שעל פיה אם־משיחם בהרדמה באחריתה (“דורמיציון”), נלקחה בגופה לשמים, וכיום מעמדה או מושבה למעלה, הוא גם עילוי מעמדה ומושבה של האשה למטה.

וכאן אנו יוצאים מלפני המורה וספרו ומלפני התלמיד שמרד עליו וספרונו, קרחים מכאן וקרחים מכאן, ולכל המופלג ניתן להרהר ולערער, מה קרחת או קרחה קשה מחברתה או מצרתה.


 

ח    🔗

עם זאת אין אנו פטורים מן הכלל: קבל את האמת ממי שאמרה, ולענין מיבנה־הנפש והבנתו גדול המורה, גם אם עיקר־כוחו בקצוות, קצה היצר מזה וקצה האצלתו או כשלונה מזה; וגדול התלמיד, גם אם עיקר־כוחו בתווך, במה שבין הקצוות. ולא ייפלא, אם נעשו ונעשים ואף ייעשו נסיונות, להקיש על ענינים מביתנו פנימה – בתרבות, בספרות, בשירה, קודם לפי תורת המורה, ועתה לפי תורת התלמיד. וראויה מלאכת־ההיקש, או נאמר: טירחת־היישום, המוצעת לנו ברוב פרקי הספר שלפנינו, גם אם אפשר, כי כשם שאמר מי שאמר: יותר משניתן ללמוד מפרויד על ביאליק וברנר, ניתן ללמוד מהם עליו, כך יאמר מי שיאמר: יותר משניתן ללמוד מיונג על עגנון, יעקב שטיינברג, א. צ. גרינברג, ניתן ללמוד מהם עליו, אבל לנסות – רשות, ואף חובה, מה גם שפשט המאמר: חכם עדיף מנביא. יבואו איפוא, חכמים ויראו, האוּמנם יש בהם בחכמים עדיפות ובמה גילויה.


[א' טבת תשמ"ג]


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49514 יצירות מאת 2733 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!