א

חברי הטובים ממני בכלל ולענין ידיעת רובי תורותיו של מורנו ורבנו ר' חנוך ילוֹן בפרט, רצו בי, במסיבה מטעם עיריית ירושלים, להיותי הדובר בכבודו של הספר שיצא לכבודו, ולפי שכבודם נחשב בעיני והייתי מחויב בקיום רצונם כבודם, קיימתיו על דרך כיבודם רצוני, ונטלתי עלי לומר כמה וכמה דברים, שאם יימצאו מכוּונים, הרי אחריותם על זכותה עליהם, ואם, חס ושלום, לא יימצאו מכוּונים, יחלוקו, היפה לשכמותי, איש הבינונים, וביותר שדברי נאמרים בימים שנוהגת בהם, במערכת זכויות וחובות, בחינת תלויים ועומדים.

ב

ספר יקר ונחמד הוא, שבאנו לשמוח בו, הלא הוא “ספר חנוך ילוֹן”, קובץ מאמרים, (הוצאת קרית ספר), שערכו החכמים שאול ליברמן, שרגא אברמסון, יחזקאל קוטשר ושאול אֵש, חברים ותלמידים מקשיבים למי שהספר בא לכבדו, שאם לבקש תואר כולל וממצה לו, הריהו ההגדר, שהגדירו בספר גופו ש"י עגנון – הוא, ראש לאמני־לשוננו שבדור, קורא לו לר' חנוך ילוֹן: ראש לחכמי־לשוננו שבדור. ואמנם, כל הספר כולו יוצא ללמד על חכמתו, בין לימוד־מישרים, בין לימוד־עקיפים.

הספר יוצא ללמד על חכמתו לימוד־מישרים, והכוונה למאמרים הדנים בו ובפעלו – דבר־ההקדמה של העורכים המציינים, כי נתעוררו למעשה־הקובץ, המלאות לו לר' חנוך ילוֹן שבעים וחמש שנה, ועד שנסדר בא יובל־מישנה, לאותו חכם, במלאות ארבעים שנות פעולתו. ואחרי ההקדמה, שניתן להוסיף עליה כי פעלו של החכם נערך בינתיים ברשות־רבים רחבה ונערך כפליים, שנתכבד בפרס ישראל מטעם המדינה ובתואר דוקטור משום כבוד מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים, באה הרשימה הכוללת, בקצירת האומר, תאריכים וציוּנים מחייו, מועט המחזיק את המרובה, ואחריה מאמרו המקיף של יחזקאל קוטשר על דרכו של החכם בחקר הלשון העברית, למדוריו וסעיפיו, ומאמרו הממצה של שאול אֵש, והיא ביבליוגראפיה מפורטה של חיבורי חכם במשך ארבעים שנה ושנה; ושני המאמרים האלה הם הכנה נאה ומצויינת לעיקר הסעודה הקרובה שתבוא, והוא כינוס חיבוריו של החכם במגילות ספר, להיותם בחינת תורה שלימה בידינו.

הספר יוצא ללמד על חכמתו לימוד עקיפים – ניתנו לו דברי תורה וחקר, תרומת חוקרים וסופרים, מהם תלמידיו, שחותם רישומו של מכובדם עליהם, אם בענין הנדון ואם בדרך הדיון; מהם חברים, שדבריהם טבועים במטבע ההודיה בו וההודאה לו, באופן שניתן לראות את הספר על חלוקתו בחינת קרן ופירות, וכדרכם של פירות הניזונים מקרן שופעת ומשפעת אף פירות אלה נעשים פרי פרי קרן לגופה. עורכי הספר ביקשו לצרפני למנינם, אבל חפצי לא כיבה את פקפוקי, אם ראוי אני להימנות עמהם, שכן מכובדנו קטונתי להיות לו חבר ממש וזקנתי מהיות לו תלמיד ממש, ולא אחת אני מיצר על שלא פיגרתי קצת לצאת לאוויר העולם ונמניתי עם שומעי־לקחו; עתה כל מה שאני יכול לומר בי הוא, שהייתי משמש לו, כשהייתי, בתורת עורך בימה המכוּונת לרשות רבים גדולה, הוא מוספו של “דבר”, מביא דבריו לדפוס בימים שראה חובה לעצמו לקיים עת לעשות ללשון הפרו. כנודע, גדול הלימוד היוצא מלפני שימוש תלמידי חכמים, וביותר שנוספה לי תוספת לימוד – לאחר שדבריו בכתב שברשות הרבים העמידוני על המה שבו, באו דבריו שבכתב ושבעל פה ברשות היחיד והעמידוני על המי שבו – אופי מוצק שאין לפניו אלא אמיתו, ואמיתו נקנית לו בתמצוּת יגיעת רוח ונפש; ואמירת אמיתו לא זו בלבד שאינה יודעת אבק חנופה לזולתו, אלא אינה יודעת את הגדולה והקשה שבחנופות, החנופה לעצמו, והעיקר, החומרה שהוא נוהג, לא חפץ היא לו אלא כורח היא לו, ובדרך צחות ניתן לומר: לא חיבה היא לו אלא חובה היא לו.

ג

אמת, מצינו שמשים המעידים עדויות נחשבות על רבותיהם, טיבם והנהגתם, אך הללו שימשום שנים הרבה, ואני כל שימושי שנים מועטות, אבל אם אין בידי לומר הרבה בתורת שמש, העשוי לסייע מצדי צדדים לפתרונה של השאלה: קרן גדולה זו שפיעתה אילך ואילך כיצד, יש בידי לומר לא מעט בתורת שכן, העשוי לסייע מצד־מה לפתרונה של השאלה: קרן גדולה זו צמיחתה, וביותר ראשית צמיחתה, כיצד, אמרתי: בתורת שכן, וכוונתי לשכנוּת שבין כפר מגורי אבותיו והעיירה הסמוכה לו, לופאַטין, ובין כפר מגורי־אבותי והעיר הסמוכה לו ברוד, שהמרחק ביניהם מועט, שאלה ואלה נטועים בקרן צפונית של מזרח־גאליציה, הקרובה לגבול שבין שתי המלכויות, אוסטריה ההאבסבורגית ורוסיה הרומאנובית. זכתה העיירה לופאַטין והעמידה, בדור אחרון, צמד אישים מסוימים, האחד הוא מורנו החוקר ר' חנוך ילוֹן, והאחר הוא מורנו המסַפּר, ר' אשר ברש, וכל שיודע כתביהם, השונים בענינם, יודע מה עולה לו למי שבא לבחון בהם לאור האמת הנודעת כי האדם – כדבר שירתו של ש. טשרניחובסקי – “אינו אלא קרקע ארץ קטנה/ – – תבנית נוף מולדתו, רק מי שספגה אזנו עודה רעננה/ רק מה שספגה עינו טרם שבעה לראות – – / ואך ברבות הימים ובמלחמת ישוּת/ ומגילת ספר חייו הולכה מתפרשֹת – / ובאו אחד, אחד, זייגלה פשר / כל אות ואות וסמל סמל כל הבאות / שחוקקו עליה בראשית בריתה”. ובאמנה, אינו דומה בן לוּפאַטין המסַפר – שנוף מולדתו מפרנס את סיפוריו, והוא צומת־ענינם, כבן לוּפאַטין החוקר – שעניניו שונים ורחוקים ונעוצים במערכה אחרת: חקר לשון־מקרא ולשון־חכמים; חקר לשון־תפילה ולשון־פיוּטים; חקר ההגייה לפי טביעתה בכתב ובדפוס ולפי שיגרתה בפי בני־עדות; בחינת מסורות שבכתב ושבעל פה; לימוד מתוך ראשונות על אחרונות ואיפכא; דרישת חמרי הלשון ושידודם על דרך ניפוי של כל קטנה וקטנה, עד שהם מצטרפים לתפיסה מקפת על דרך שיטה בנויה ומבוּנה, כדי דיוקן כולל ברציפות חייה של לשוננו, ומה לכל העשייה השקודה והמרהיבה הזאת ולנקודה קטנה על המפה, כמו כפר הולדתו טריטקי, או עיירת גידולו לופאַטין, ואפילו עיר הוראתו לבוב; כל שכן שאנו שומעים, כי עיירת מולדתו לא ציידתו לתעודתו – כי באמת, מה ציוד הוא “תלמוד לשון עברי” לבן־זאב, או ספרי דקדוק של שאצקי וטביוב למי שעתיד להיות גדול חוקרי־הלשון שבדור ואף על פי כן הביאור ביאור – גם דרכו ופעלו מאמתים את הכלל, שהאדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו, תבנית טריטקי ולופאַטין ולבוב. מובן שהן נתפסות לא כנקודות במפה הגיאוגרפית של הסלאווים אלא כנקודות במפה ההיסטורית של היהודים; וכדרך שהן נחיות לו לילד ולנער ולעלם, שגדל מתוך הגיאוגראפיה של עם אחר לתוך ההיסטוריה של עמו.

ד

כדי לראות, מה וכיצד היתה ראשית צמיחת קרנו של ר' חנוך ילוֹן מתוך נוף־מולדתו ואגפיו אל תוך שפעת פעלו בחכמת־ישראל וספרותה, דין לבדוק מה היו פני חלל האוויר של קרקע גידולו ומצעה. בפתח הבדיקה הזאת עלינו לתקן משפט מעוּות, שנעשה כמשפט המקובל – ספרים וסופרים, המדברים באותם הגלילות ודיוקנם בימים ההם, נוקטים לשון סכימאטית לאמור: לאחר ימי הפריחה הגדולה של רנ“ק במחשבה, שי”ר במחקר, אֶרטר באמנות ושל תלמידיהם ותלמידי תלמידיהם, באו ימי ירידה וניוון, והגלילות האלה שוב לא העמידו אלא מיני אֶפיגונים, שאפילו הטובים שבהם, כדמות שלמה רובין ונפתלי הרץ אימבר, משולם זלמן גולדבאום ונתן נטע סמואלי וישעיהו דוד זילברבוּש, אין בהם אלא כדי חצי־חציו של חצי־נחמה; ואם, אמנם, לפני שני דור היו שמעון ברנפלד, דוד ניימרק, מרדכי אֶהרנפרייז ויהושע טהון, הרי חכמתם וספרותם היתה עד ארגיעה, בין טרפום רבנות ועסקנות בין זללם הלעז; ורק בדור אחרון, ביחוד מכוח השפעתה של ספרותנו ברוסיה, על מזלה המשולש, ביאליק, מנדלי ואחד־העם, באה התנערות, שכמותה כתחייה וסגל הכשרונות, שניאותו לאורו של המזל המשולש ונהרת סביביו, וביצבצו ועלו על אדמת גאליציה יוכיח. ודאי, כי הדברים על כוח השראתו של המזל המשולש מכוּונים לאמת, אבל גם שמש גדולה אינה עשויה שתצמיח ישימון. הלכך הסכימה המצויה צריכה בדיקה, ומשתיבדק תימצא שאולה מעם התפיסה, שהיא מקובלת הרבה ומעוולת לא פּחות – ראיית כוח רוחה של פרובינציה אחת ואחרת במזרחה של אירופה לפי הכוחות שנתגלו בהשכלה ובנמשך לה, וקביעת הגדרה של זריחה או שקיעה על פיהם בלבד. ואכן, בבוא התפיסה הזאת לדבר על זריחה בגלילות ההם, אין היא מדברת על האורות שנתגלו בה בחסידות, לא על ר' משה לייב מסאסוב ולא על ר' מאיר מפרמישליאן, לא על ר' צבי הירש מז’ידיצ’וב ולא על ר' יצחק אייזיק מקומרנא, לא על השרף מסטריליסק ולא על ר' שלום מבלזא ולא על חתנו ר' חנוך מאולסק, שמורנו נקרא על שמו, כשם שנקראו עליו רבים מבני לופאַטין וסביביה; ואף אינה מדברת באורות שנתגלו בה בלמדנות, לא על ר' אפרים זלמן מרגליות ולא על ר' שלמה קלוּגר ולא על המנחת חינוך, כאילו הם מבטאים עצמת רוחם על הגלילות ההם בימים ההם, ואך אורות ההשכלה הם עדים, ועדים יחידים, לרוח ולעצמתה. וממילא, כשאותה תפיסה מדברת על שקיעה היא שוכחת, כי אין שקיעה זו חלה אלא בהשכלה בלבד, שהרי החסידוּת, וביחוד הלמדנות, העמידו בימים ההם דווקא אישים גדולים למן השואל ומשיב דרך הבית־יצחק עד להמהרש"ם ור' מאיר ארק ור' שלום לילינפלד ור' אברהם מנחם מנדל הלוי שטיינברג ואחרים, ואדרבה ימי פריחה היו הימים ההם ללימוד התורה, עונה ברוכה לעילויים ומתמידים, שמהם ניזונה אותה התעוררות רבת הכשרונות שפירנסה את ספרוּתנו וחכמתנו.

ואף זאת לזכור, מזלה של גאליציה, שאף שהיתה נתוּנה, כמותה כביהם ומהרין ושלזיה ואוסטריה עילית ותחתית וטירול וכדומה, בתוך שאר מדינות הכתר של שושלת האבסבורג, וחוקה אחת לכל יהודיהם, ויכלה להיות כמותם, לא רצתה להיות כמותם, שעמדה בפני ההשכלה ולא נכבשה לה בבת אחת ואף כשנכבשה לה לא נכבשה עד תומה, שקלטה גרעינה ופלטה קליפתה; ולא עוד אלא שבכל דור ודור הוצרכה ההשכלה לחדש את השתערותה, מתוך סיגול רוב דרכיה וקצת מהותה לצמד יריבותיה שעמד על נפשו, וכל כיבושה וכיבושה לא נעשה אלא מתוך יריבותיה, שהיא עצמה לא היה בה כדי גידול מתוך עצמה, והדברים עצבים. הגיעו בעצמכם, אילו כיבושה שלך ההשכלה בבת אחת ועד תום – ולא העמידה גאליציה לספרות העברית את שהעמידה, שכן הלהיטות ללעז, והטמיעה בו, שאכל בקצותיה, היתה מגעת עד טבורה, ונמצאו הכל לועזים, כדרכם של בני ביהם ומהרין וכדומה, ומתבוללים בתרבותם וארשתה בין עמם ובין מחוצה לו. אמנם, ההשכלה לא עייפה מחידושי תקיפותיה ודרכה, על אף חילופי הזמנים, מבראשית, עד שהנכבשים לה דור דור דרך כיבושם לה כמתכונת ביוגראפית אחת – צא וראה, ר' חנוך ילוֹן, שנלכד לה להשכלה בדור אחרון, כלי־הלכידה שבידה היו שוב – בנתן החכם" ללסינג, (אמנם גם במקור גם בתירגום של גוטלובר), בספר הדקדוק של בן־זאב ובביאור למנדלסון. עם זאת ספק נכבד הוא, אם שווי־הביוגראפיה מתיר שווי־הגדרה לכל גלי־המתמשכלים, במשך כחמישה דורות, וגם הוא עיוּות הטעון תיקון – שאינו דומה מתמשכל לפני דורות כמתמשכל לפני דור. ולעניננו עתה – בנו של חסיד מחסידיו של ר' יהושע, רבה של בלזא, ואחיו של יושב בחצרו, והוא עצמו נקרא, כאמור, בשמו של בעל “לב שמח”, וגידולו בימים של מיפנה דרכים, מוריד־פלגות ומעלה־פלגות, – תחת “שומר ישראל” ו“אגודת אחים” האסימילאטוריים מזה ו“מחזיקי הדת”, האולטרא־אורתודוקסיים מזה. באה חלוקת חזיתות שונה ואחרת – “אהבת ציון” והציונות ההרצליאנית, תנועת תרבות וספרות על פריחתה כפולת הלשונות, העברית והיידית. מאמר מוסגר: אף היא, הפריחה היידית, עלתה במחוז הגידול ההוא – שמואל יעקב אימבר (גיסו של ר' חנוך ילון) הוא כאבי חידוש השירה בגלילות ההם הוא בן יז’רנה שאינה רחוקה, והיא גם עיר מולדתו של אמן הפרוזה אברהם משה פוקס, ואין צריך לומר בני זלוטשוב הקרובה, המשוררים יעקב מסטל ומשה לייב הלפרן ובן קריווטש הקרובה כמותה דוד קינגסברג, ואחרון אחרון חשוב בן ביאליקאמין הקרובה, אורי צבי גרינברג, שנעטר שני כתרי שירה והוא־הוא שיאה של פריצת כוח השירה ועלייתה.

ה

משראינו את ראשית־הצמיחה של ר' חנוך ילוֹן לפי מקומה וזמנה, דין שנראה במעגלה, שהיה נטוע ועומד בו וגידולו ממנו ומכוחו: משנתעורר על דרכו, נמצא בתוך חבורה מיוחדת, בעלת אופי מיוחד, הלא היא חבורת הסופרים, ביתר דיוק: פרחי־הסופרים, בני סביבתו, שקברניטה היה לפי גילו ותודעתו, ר' אלעזר מאיר ליפשיץ, שכמה מבחינות ייחודו מציינות את בני החבורה, אם לא את כולם הרי את רובם ככולם. הבחינה האחת היתה הציונות – היא לא היתה חדשה בגאליציה, ואדרבה נעשתה כזרם המתפשט והולך וסופו משתלט והולך, אך הוא ושכמותו נתנו בה חידוש מתוך שנתפרשה להם הלכה למעשה, – הם הלכו כולם לארץ־ישראל, מי שלפני מלחמת־העולם הראשונה ומי בסמוך לאחריה. קודם כל הוא, א. מ. ליפשיץ עצמו, וכן ש“י עגנון ואשר ברש ושלום שטרייט ואברהם סונה הוא אברהם בן יצחק, ואחריהם מרדכי בן יחזקאל וחנוֹך ילוֹן; כמעט כולם בני ביוגראפיה דומה – גידולי החדר, שלא הלכו לבתי ספר העממיים טיפוחי ההשכלה, כל שכן לגימנסיות מוקדי ההתנכרות לעם, ותלמודם עיקרו מבית ובבית, בית יראים וחסידים, והיא תשתיתם לכל דרכם ודרכיהם, וגם שדעתם פרשה מהווית ביתם ומסורתו רוחם ומזגם לא פרשו ממנה. הבחינה האחרת, שהיא אם קודמתה – העבריות, כלשון ביטוים האחת והיחידה, בכתב ובעל פה, והם טועמים ומטעימים בה טעם ראשית ואחרית כאחת, והוא סוד הקסם של כולם. איש איש כמעלתו וכענינו שרתה עליו כאותה אחדוּת של עתיקתא וחדתא, שכשם שאתה טועם אותה בדבר־שיר כשל אברהם בן־יצחק או בדבר סיפור כשל ש”י עגנון ואשר ברש ובדבר־סיפור־מעשה כשל מרדכי בן־יחזקאל, כך אתה טועם אותה בדבר מסה של א. מ. ליפשיץ, ואחרון אחרון בדבר חקר של חנוך ילוֹן. אסכולה אחת ושרשיה אחדים – והדיבוק בנכסי הספרות והלשון של הדורות והשימוש בהם על דרך, שאתה חש בה גם את הישן גם את החדש. והישֹגו של ר' חנוך ילוֹן צריך הדגש מיוחד – הסגנון הכולל של אסכולת החבורה הזאת על ייחודיו, שימושו נוח יותר במה שיש בו סיפור ופיוט, שאחיזתם בתמונה ובציור ובהמשלה, ואינו נוח כל כך בדבר חקר ועיון, שאינו נעזר אלא בשורת הגיונם של דברים ודרכם דרך ההפשט. אבל היא הנותנת – ייחודו של ר' חנוֹך ילוֹן, שהוא בן בית בספרותנו לדורותיה, ואח וריע לספרות בני דורו ומבחין בה עד־דק, ודבקותו בספרותנו היא מסד־דבקוּתו בלשוננו, העמיד על דרך המזיגה של המטבע הקדום והרוח החדש, סגנון־מדע למופת, והוא אח שווה־מעמד לסגנאות של הטובים שבבני־החבורה. בחינה אחרונה – המסורת, שרוב בני החבורה נאמנים לה, פשוטה כמשמעה – א. מ. ליפשיץ, פתח את כתיבתו במאמר על האישיות המעניינת שבתקופת ההשכלה הגאליצאית, הוא יעקב שמואל ביק, שהטיל בה שני קווי־רביזיה, מתוך שהודה בחשיבותם של שני יסודות השנואים עליה מן ההשכלה, – החסידוּת ויידיש. וככל הנכון, הכותב לא נתעורר לכתוב על אותה אישיות, כשיעור הידיעה בה בימים ההם, אלא משום שביקש בתוך ההשכלה כמין פרוטוטיפוס לעצמו בתוך זמנו. – כלומר אפשרות קיומה של המסורת בתוך היסודות המהותיים של התנועה הציונית והתנועה העברית, והוא גם נאמן כל ימיו לדרכו, לא בלבד בתחומו של עיון אלא ביחוד בתחומו של מעשה, ומבחינה זו אחים לו בני ארצו ועלייתו, גם ר' בנימין גם ר' אברהם יעקב הכהן ברור.

ו

אך ענין המסורת חל גם על דרך הספרות – ובני החבורה קיימו אותה, איש איש כמזלו. ש"י עגנון מתוך שנועז להיות מספרה של הכוליות היהודית; מרדכי בן יחזקאל מתוך שנועז לתת את אוצר אגדת־העם, לא כמנהגם של סופרי־הדור, שעשו בה כבתוך שלהם, אלא מתוך תחושה של מזג העם; חנוך ילוֹן מתוך שגילה את המסורת של לשוננו שהיא, עם כל תמורותיה, רצופה ואחת, קו־השני של תרבותנו לאורך כל הזמנים וכל המקומות, למן צאתה מארצנו עד שובה אליה. והעיקר, מרובה מגילוי מסורת מכוונת הוא גילוי המסורת שממילא, שעליה אומר מרדכי בן יחזקאל במאמרו “שבילין”, בספר שלפנינו: “כוחה של המסורת בגידולה הפנימי, בטווייתה הנסתרת, ההולכת ונרקעת על פני החיים בשלל צבע רקמותיה, ואין האדם מרגיש בה והתהוותה. היא מוסיפה והולכת וגדלה ועושה פירות ופירי פירות. כלבוש הזה של החומט שגדל עמו, והוא נאה לה לגופה ולרוחה, והנאה לה והנאה לעולם ממנה. ציבור בריא, שאינו חש בגופו ובאבריו, אינו חש גם כן בעול המסורת, כמו שהחומט אינו חש בלבושו. אדרבה, חושו יאמר לו שהוא כעור לבשר הגוף, המגן עליו ועל עצם קיומו, הוא מקפיד על כל פגיעה, כי פגיעתה היא פגיעה בחייו”.

מה שנאמר בפסוקים נאים אלה על המסורת בכללה, ניתן לומר על מסורת הלשון, שר' חנוך ילוֹן הוא גדול־חוקריה בימינו. נסיים ונאמר: אשרי הדור שאינו יתום, ומי דור שאינו יתום, שיש בו אם למסורת ויש לו אָב למסורת. ומה שאמרתי לא אמרתי אלא לקיים כיבוד אָב.

[ו' תשרי תשכ"ד]

א

נודעה חכמת־העם, הכלולה באומרה, שכל לשון בלשון טורחת לטבוע לה מטבע משלה ונסתפק בשלושה מטבעות; מטבע ראשון לשון ארמי והוא לחכמינו: תעלא בעידניה סגיד לה, לאמור: שועל בזמנו השתחווה לו; מטבע לאחריו לשון יהודי והוא לאבותינו: אַז ניין זאַגן שיכור, אָאַרף זיך דער צענטער לייגן שלאָפן, לאמור: כשתשעה אומרים מבוסם, חייב העשירי לילך לישון; מטבע אחרון לשון גויים, והוא לשכנינו הפולנים בגולה: פשידזשעש מיענדזי ווראָני, קראַקאַי יאָק אי אָנע, לאמור: באת אל בית עורבים, קעקע כמותם. אולם אף שהיא אימרה נודעת, והיא אֵם ותולדה כאחת לכוחה המושך של האָפנה, ראוי לנהוג בה בחינת הלכה ואין מורין כן. אמנם, זה כמה וכמה בת קול יוצאת ומכרזת, שהעוסק במסכת ספרות – הפרדה בין מחבר וחיבורו מצווה היא לו, ודרך זו נעשתה לא בלבד כאָפנה של רשות אלא כשיטה של חובה. וכל שאינו נוהג על פיה, ואינו מסתייע כדרך שימושה הקיצונה ומתיר לעצמו דרך שימושה המתונה. כל שכן מכחיש בה, מוחזק בנושנות. אולם, כמה וכמה סימנים מעידים, כי קצת ממורי ההלכה הזאת, וביחוד אלה בהם הבקיאים בשני צדי המטבע, צד המחבר וצד החיבור, אך התעלמו מהם, מבחינה מיתודית, בהוראתם, בראותם מה היה בסופם של תלמידים, שהתאמנו לראות בו במטבע צד אחד בלבד, נרתעו מדרכם מתוך שראו, שאותה הפרדה שכרה יוצא בהפסדה ותועלתה אינה שקולה כנגד היזקה. שכן התלמידים, שלא טרחו לקנות כוליות דעתם וידיעתם של רבותיהם והסתפקו במה ששיטת־הוראתם מחייבתו, נתפרשה להם אותה הפרדה כהיתר התעלמות כמעט מכל מה שהוא מחוצה לטכסט, שצמצמו עיונם בו צמצום אחר צמצום, ומתוך ההתעלמות הגיעו לידי כך, כי יותר משדרשו מתוכו דרשו לתוכו, ודרושם נתלה בחללה של שרירות, ואין תחימה, כי קצת רבותיהם חזרו בהם מדרך־הוראתם והם טורחים להחזיר את תלמידיהם, וביותר אלה שהרגלם לא הספיק להיות להם טבע, לדרך ראשונים.

הקדמתי דברים אלה בבואי לדבר בשבחו של ג. קרסל שספרו “לכסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים” זכה, וכדין זכה, לכבוד הגדול, שסופר עברי עשוי לזכות בו, והוא פרס ביאליק. כי הספר בן־הכרכיים, עיקר ענינו בסיוע של ממש להארת הייחוס שבין המחבר וחיבורו, שכל ערך וערך שבספר מראה לנו מחבר ומחבר, עולה ממחצבתו וסביביה,מסגרת מקומו וזמנו, וצומח ופושט, הכל לפי כוחו, מה מעשיו ומדרגתם, למרחב־מקומות ולמרחק־זמנים, משל אילן העולה משרשו וגזעו הדבוקים בקרקע לרחף־צמרתו במרומים, שאפילו אותה רחיפה נראית למי שנראית כדרקון, שמפריחו תינוק, אין להכחיש בחוטו משום־כך בלבד, שאינו נראה מרוב דקותו, לא־כל־שכן כשקצה־קצה של הצמרת אוצֵר בקרבו את מלוֹא חיותו של גזע האילן ושרשיו, וחירות טיסתה של היצירה אינה מתחוללת בשדה־הפקר שמעֵבר לממשות היסטורית וביוגראפית ומחוצה לה, ואדרבה ככל שהנחת ההפקר מוסיפה והולכת, כך תפיסת החירות לאמיתה פחותה והולכת, ומפורסמות אינם צריכים ראָיה, אבל חובה להזכירם מפני המתחכמים. ושאי ניתן להקשות: ראיית משורר ושירתו, סופר וסיפורו בצמיחתם ודרך צמיחתם מקרקעם וסביביהם – ניחא, אבל ראיית מבקר, כל שכן חוקר כך – כיצד. אולם שלא כעקיפתם וסבכם על ראשונים עקיפתם וסבכם של אחרונים, ואלה ואלה טעונים יישור והתרה, שאינם באפשר אלא מתוך מלוא־בירורה של צמיחתם ודרך צמיחתם כהוויתה.

ב

ומלוֹא הבירור – צבת ראשונה לו הוא שלד־ערכו של יוצר, אם סופר אם חכם, כפי שהוא נתון בלכסיקון שלנו, הבא להורות, בשיטה קבועה וסדורה, חייהם ופעלם של אלפי מחברים עברים, שחיו ופעלו ברצועת ימים של כמאתיים השנים האחרונות, ודרך ההוראה היא באופן, שכל ערך וערך בנוי מאורעות ועובדות בדוקים ובחונים, שהם כחוליות חיים וחוליות פעלים, המתהדקות כשלשלת ידיעות שלובה, המספקת כדי ידיעת נושא ונושא מבחינתו הביוגראפית ומבחינתו הביבליוגראפית, ומדריכה נאמנה את המבקש לילך וללמוד מחבר ומחבר, בין מבחינת מה שכתב הוא עצמו בין מבחינת מה שנכתב עליו.

אכן, בעל הלכסיקון שלפנינו מסייע בידנו להבין ערכיו הרבים מתוך ידיעה כפולה, ידיעת חיי המחבר וידיעת פעלי חיבוריו, אבל אם נרצה להבין על דרך כך את מחבר הלכסיקון עצמו נצא מלפניו בפחי נפש, כי ערכו שלו חסר מן הספר. הילכך אנסה להשלים את החסר מתוך שאפתח בבחינה אובייקטיבית יותר וממנה אפליג לבחינה סובייקטיבית יותר. מבחינה אובייקטיבית – ודאי שהספר עומד לגופו ומשמר את צרכו העומד לגופו, אבל המבקש להבינו גם מצד זיקתו ללידתו וגורמי לידתו, חייב לידע, כי הוא לו למחברו אָח בין אחיו הרבים, אלה מחקריו ומאמריו, מהם הצרורים במגילת ספר מהם הזרויים על פני דוכנים הרבה, והם־הם כיובלים המפרנסים את החיבור הכולל שלפנינו. לאמור: אף שהמחבר בנה את הספר בנין מכוּון ומיוחד, והוא בנין שלא ישער את גודל יגיעתו אלא מי שנזקק למַאטריה זו וראה, עד מה מרובים פרציה הדורשים סתמוני ועד מה מרובים ליקוייה המצווחים תקנוני, באופן שעשייתו וגמר־עשייתו של כל ערך וערך חייבו בדיקה חמורה של שנאמר בו מכבר, וממילא חייבו צבירה שלימה של שנאמר בו קודם, עד שכל ערך וערך, הנתון לפנינו כמיקשה אחת מסתיר מפנינו את דרך הרכבתו פסיפסי־פסיפסים של פרטים ופריטים, הנלקטים מתוך מקורות מרובים ומוצנעים, שפוני טמוני עלים בלים. ואם רבו כן רבו הערכים, שסיפור הרכבתם ומזיגתם כרומן־בלשים זעיר, הרי עצם היכולת לחברם באו לו לבעל־הלכסיקון משום בקיאותו המופלגה בכמה מתחומי המחקר, שנתן את נפשו וכוחו עליהם ומשום תכונתו שהכשירתו להיות ממשכילי הרבים ובכוחו של צמד־סגולות אלה הוא ידע, זה שלושים וכמה שנים, להיות לנו לעיניים בקרית ספר על מוצאיה ומובאיה וטורח ומבהיר לנו כמה ממסילותיה ורבים משביליה, ביחוד אלה אשר באפס יד מטפלת נתכסו אבק עזובה והיסח הדעת. וכבר מלתי אמורה בפתח המהדורה השניה של בכור ספריו “מדעי החברה בעברית” כי הצלחת יגיעתו באה על מילואה בזכות כשרונותיו – מומחה הבוחן־לשמה ומלמד־להועיל, והיא זיווג נדיר גם בימינו, שהמומחה־ליחידים והמסביר־לרבים שוב אינם, כפי שהיו למזלם של כמה דורות, שניים שהם אחד, שגם החכמים וגם ההדיוטות למדים מרובי־תורותיו. וכשרונותיו אלה צריכים הדגשה: כשם שיש בו מיתרונו של חוקר־עד־דק – היכולת לירד על ארבע אמות; כך יש בו מיתרונו של עושה אָזנים לתורה – היכולת להגיש פריה של החקירה בשווה לכל נפש, מבלי שיהא בו ממגרעתו – הפופלואריזציה על דרך ההרקה הקומפילאטיבית מכלי אל כלי.

ושלושה תחומים גדולים, שבעל הלכסיקון שלפנינו עדר בהם, ועידורו בהם הכשירו לחיבורו.

ג

תחום ראשון – הביבליוגראפיה כעדות ספריו, אם ספרו הנזכר “מדעי החברה בעברית” שזכה לשתי מהדורות, ובין מהדורה (1939) למהדורה (1948) הרחבה מתוך תוספת בתר תוספת. והוא ספר שגילה לפנינו כי כשם שאין אנו עשירים מופלגים באותה מסכת לסוגיותיה, כך אין אנו עניים מופלגים, כפי שניתן להניח מתוך התרשמות שאין בדיקה לצדה, והעיקר שכמה וכמה סוגיות נידחות הועלו מתוך השיכחה, וכמה אישים שאבד זכרונם באו על זכרם. מספֵר־בכורה זה הוליכו את המחבר שבילים להתעניינות ביבליוגראפית בתנועה, שהוא מעורה בה מנעוריו, תנועת העבודה בארצנו ונצמחו ספרי הביבליוגראפיה “המוסדות המשקיים של ההסתדרות”(1946) ו“ספרות ההסתדרות” (כנ"ל) ושני המפתחות לשני ענפי עתונותה של התנועה, וניתנה הצעירה לפני הבכירה, שהקדים מפתח לכל כרכי “האחדוּת” ולימים בא מפתח ל“קונטרס” (1966) ובאחרונה הכרך הגדול – מפתח לחמישים הכרכים הראשונים של “הפועל הצעיר” (1968 ). ובכל שלושת המפעלים האלה אשת חבר כחבר – רעיתו מרת איזה לבית פרלס, מומחית בשדה־הספרות הביבליוגראפיה ומבקרת סופר וספר, וכסניף קטן לאלה חיבורו על תולדות דפוס “אחדוּת” (1962), וכסניף גדול להם מפתח לשנים הראשונות של “דבר”. מעגל־ביבליוגראפיות זה יש גדול ממנו, וענינו גם ארץ ישראל, כעדוּת ספרו “ארץ ישראל ותולדותיה, מדריך ביבליוגראפי” (1943), גם ספר הספרים, כעדות ספרו “מדע המקרא, מדריך ביבליוגראפי (1953), וכסניף לו חיבורו “התנ”ך בין שבטי ישראל” (1962), ואם עוד נצרף ביבליוגראפיות, המצורפות לספריו השונים, מהן ששימשו לימים בסיס למחקרים ולהוצאות ספרים ומיבחרם, וכן הביבליוגראפיות הגנוזות עמו, כגון הביבליוגראפיה, שטרח עליה ראשונה, והיא של “הצפירה”, הרי בידנו הוכחה מספקת לשליטתו בתחום הזה, המצריך בקיאות, שקדנות ודייקנות. כי זאת לדעת, משלושת סוגי הביבליוגראפים, סוג היודעים את שער הספר וסוג היודעים את השער לרבות הקדמתו וסוג היודעים את הספר כולו, ראה מחברנו לקיים אחרון אחרון חביב, עד מה קרא את החיבורים הכלולים בביבליוגראפיות שלו, אנו למדים מכמה וכמה ספריו – לענין תנועת הפועלים, הרי חיבורו “הפועל העברי בימי העליה השניה” (1955) וכן “ההסתדרות, ארבעים שנות חיים” (1960), לענין העתונות הרי ספרו "תולדות העתונות העברית בארץ ישראל (1964, שתי מהדורות), ובכתובים "תולדות העתון ’הצפירה’, שפרקיו הראשונים כבר נדפסו בכתב־עת (“יהדות פולין” 1962־1965).

ד

תחום שלאחריו – תולדות חיבת ציון והציונות לשרשיה ולהסתעפויותיה – וראשונה יסעו ספריו “משה הס ובני דורו” (1946), שתירגם איגרותיו של בעל “רומא וירושלים”, שנאגרו בידי תיאודור זלוציסטי והוסיף עליהם והקדים להם מבוא מאיר עיניים על האיש ותקופתו וסביביו, והמעיין לא יכול היה להדיר עצמו מפליאה, איך השכיל לקבץ רוב ידיעות, ובימים שהארכיונות היו נעולים בפנינו, עד שגם אלה שיכלו לימים להעזר בהם, הסתייעו בחיבוריו ביד רחבה; וכסניף קטן לספרו הגדול הוא חיבורו “משה הס” שנדפס עם העלאת עצמותיו לארצנו (1961). והוא הדין במבואותיו וציוּניו והארותיו לכתביהם של אבות חיבת ציון וטובי הוגיה, שמיבחרם נעשה בידו – כשל ר' צבי קאלישר, ר' יהודה אלקלעי (1943), עורך “המגיד” ר' דוד גורדון (1942), והוא הדין במיבחר כתביהם של בוני הישוב, מרחיביו ומחדשיו – ר' יחיאל מיכל פינס (1946) ו“בעל החבצלת” ר' ישראל דב פרומקין (1954). כל אלה מצטרפים כדי ספריה, שיש בה כדי להסביר טיבם של הרחשים והמעשים וצביונם של האישים הפועלים ומפעילים בין בגולה בין בארצנו, ולהעמיד על תולדות התנועה, שקדמה לה לציונות המודרנית, ושהכינה לה, בעצם הוויתה ועשייתה, בסיס של ממש, מתוך מחקרה של התקופה, שהבשיל את הספרים, האלה, היוצאים ללמד עליה, כשראשי־המלמדים הם אישי־התקופה עצמם, והחוקר מסייעם במנגנון ההסברה המכוון יפה־יפה, נמשכת התעניינות בכמה ובכמה קווים, וראש להם ענין העתונות בארצנו, וכן ראה לההדיר את עתונו של ר' יואל משה סלומון “יהודה וירושלים” ולהאיר ענינו ועניניו (1955), וכן נעשתה תעודה יקרת־מציאות דבר שיד הכל עשויה למשמש בו וללמוד ממנו סוגיה רבת־ענין בקורות הישוב ועתונותו; כשם שראה להוציא מיני מונוגראפיה־זוטא אם לתולדות העתונות, כגון קונטרסו “הלבנון: ו”החבצלת" (1943), ואם לתולדות הישוב, כגון חיבורו “ראשונים, קורות הישוב הישן בירושלים” (1951), וכדרכו של היסטוריון היודע, וממילא חייב להודיע, כי גם הקודמים היו להם קודמים, נתן דעתו על גלי העולים, שמלפני חיבת ציון, וההדיר, בתוספת מבוא וציונים, ספרו של ר' מנחם מנדל מקמנץ “קורות העתים” (1946).

וכשם שנתן דעתו על מיזרעם של ראשונים, נתן דעתו על חרישם וקצירם של אחרונים, וכגודל יגיעו בתולדות התנועה והישוב שלפני חיבת ציון ובסביבה, גודל יגיעו בתולדותיהם לאחריה, כשתשומת הדעת מכוונת בעיקרה למעשים. לא ייפלא, איפוא, כי ראה להעמיד על אבי־המעשה, הבארון בנימין זאב רוטשילד, ולהשיב לו עטרתו, שנמרטה מעברים, בספרו “אבי הישוב – הבארון רוטשילד” (1954, בשתי מהדורות שונות־תבנית), כשם שראה להעמיד על אבי הרעיון, שהיה אב־המעשֹים, בנימין זאב הרצל, גם בסקירה כוללת של נקודות המיפנה, כגון במחברתו “מהופעת ’רומא וירושלים’ עד מותו של הרצל” (1944), גם בהארת פינות מיוחדות ורגישות בתולדות רישומו של האיש ורעיונו, כגון במחברתו “ראשית צעדי הרצל באספקלריית העתונות העברית בגולה” (1943), ומראשית לאחרית, והוא קיצור קורות התנועה הציונית והסתדרותה, כדמות קורות הקונגרסים שלה, והיא במחברתו “מבאזל עד באזל” (1946), שנדפסה בכמה לשונות, ונעשתה כלי־הדרכה, עד שנמצא ששם אותה בכליו, והסולח יסלח. אבל ביותר נמשך החוקר לתולדות המעשים, מעשיהם של ראשונים כמעשיהם של אחרונים, ושעל־כן פרשֹ כמה וכמה יריעות לתולדות ישוב וישוב, כעדוּת שני ספריו על פתח־תקווה “אֵם המושבות פתח־תקווה”(1953), “אם המושבות” בעשֹור למדינת ישראל (1958) – וכסעיף בתולדתה השתלשלה לו ביוגראפיה על אחד אישיה והוא אברהם שפירא (1955), ואחרי המונוגראפיה הגדולה על האם הזקנה באה אחת ואחרת שכמותה על הנכדות הצעירות, אם שכונת הפועלים הראשונה, היא שכונת בורוכוב (1961), אם תולדות רמת השרון (1963), אם לכסיקון־זוטא לגבעתיים (1965). עד היכן חביבות עליו קורות המעשים והוא שקוד לחבבן, אתה למד מתוך כך, שאף בתולדות התנועה הציונית והסתדרותה נתייחד בתולדות המעשה המובהק, וראה ספרו הגדול “קורות הקרן הקיימת לישראל” (1951) שנלוותה לו מחברתו המיועדת לנוער “אדמה לעם” (כנ"ל), כשם שנתייחד לתולדות העושה המובהק, ואנו צופים לספרו אשר עמו בכתובים “פעלו של פראנץ אופנהיימר בתנועה הציונית ובישוב”, כשם שאנו צופים לספרו אחר אשר עמו בכתובים גם הוא, והוא תולדות העתון, פטר־עלילותיו של ציבור הפועלים, שכבר ידענו מפתחו ועתידה לנו ידיעת פתחיו, והוא בספרו על תולדות העתון “הפועל הצעיר” עד מלחמת העולם הראשונה, שעל פי הענין הרב שנמצא לנו בראשוני הפרקים שנדפסו (בקבצי “אסופות” 1957–1954) אנו בטוחים בענין הרב כמותו וממנו שיימצא לנו בהמשכים וסיומם.

ה

תחום אחרון אחרון שהוא, בעצם, ראשון ראשון – הספרות העברית בדורות האחרונים, והכוונה היא גם לספירת התפארת וגם לספירת החכמה שבה, שבקיאותו בזו ובזו במעלת השלמוּת, והיא מידה שנקנתה בכוח צמאונו לדעת כל־כולה. הוא־הוא צמאונו שננער בו בימי־ילדותו והוא מרווה אותו עד־תומו, שכל ספר וספר מהלך עליו רוחה של חוויה רעננה בחידושו, וחוויתו המתחדשת עומדת לו שהוא יוצא מלפני אוצרה של ספרותנו ומלוֹא־תאוותו בידו. אמת, כדרכו של חוקר אין הוא מגלה סתרי־מניעיו, אבל הנה ראה בשנה שעברה לקבוע לעצמו מדור מיוחד על דפי “הפועל הצעיר” ושמו: מקרוב ומרחוק – שבוע שבוע ייחד דבריו לספר או לסופר מתוך ששילב, פעמים בקיצור ופעמים באריכות, את ענינו, ייחוסו ומגעו שלו עצמו, ונמצא כי לא פחות משקראנו תולדות סופר וספר קראנו תולדות קוראו, עד שניתן להגדיר את המדור, בחינת ביוגראפיה של סופר וספר בתורת אוטוביוגראפיה של קוראם, ומשנתגלתה לנו האספקלריה הזאת אנו רשאים, ואולי אפילו חייבים, לראות גם את שאר החיבורים, כל אותם הספרים והקונטרסים ואלפי המחקרים, המסות והמאמרים, הזרויים על פני רוב דוכנים, שענינם חורג מגבולה של מאה, כמיני גבישים עניניים של חוויות אישיות, והוא אישור להנחתנו, כי שדה־החקר כמותו כשדה־שירה, ונמצא החוקר כמותו כמשורר, אלא שהאחרון יוצא מלפני חוויתו בגילוי־פנים ואנו עומדים עליה וטיבה, אלא אם כן הוא מסיר במעט שולי־שוליו של צעיף־ההסתר ואנו מציצים ונפקחים.

אם עיסוקו של חוקרנו בתחומה של הספרות אינו ניתן לסקירה ולסיכום, כדרך שניתן עיסוקו בתחומה של הביבליוגראפיה ושל קורות הישוב והציונות, שני טעמים לכך. הטעם האחד, כי הרבה מתולדות הספרות משוקע בחיבוריו בשני התחומים האלה, ביחוד בחיבוריו בקורות האישים, שהיו סופרים, אחד אחד על פי דרכו, והוא מבררו ברר היטב, וביותר בקורות העתונות, והרי המבואות המקיפים למבחרי הכתבים הם ממילא סעיפים נחשבים בפרשת הספרות, גם אם שניתן במגילת ספר הוא רב ויוצא ללמד על כיווני התענינותו השונים, ועיקרם בספרות הנמשכת למן ההשכלה ולאחריה, ואם להאָמן לקו של סדר הדורות, ראוי לפתוח ביגיעתו לדובב שפתי ישנים, הלא הוא נסיונו להחדיר חיבורים נשכחים – ושם הסידרה מכריז על כוונתו: “דברים נדירים” – וכך ההדיר לעת עתה שני ספרים יקרים (תשכ"ז), האחד הוא מבואו של ר' משה מנדלסון לתרגום המקרא “אור לנתיבה” והאחר הוא אסופת מבואותיו של ר' יהודה לייב בן זאב לספרי המקרא" מבוא אל מקראי קודש", וכאן וכאן מבוא מספיק, לאחריהם תבוא מחברתו המנוקדת “עברית במערב” (1941) – מנוקדת למה, שנדפסה תחילה המשכים־המשכים בעתון המנוקד “הגה”, שהיה מיועד בעיקר לעולי גרמניה, ששמעו גם הם, גם שארי קוראים, פרקים בתולדות הנאמנות ללשוננו וספרותה, כפי שבאה על ביטויה ביצירתם העברית של סופרים וחכמים, שהתמידו לכתוב בלשון העברית, גם בימים שהטמיעה בלשון־הנכר היתה בעוצם־שלטונה. מחברת זו היא מופת לדרכו של מחברה – הוא דיבר בה לקורא שאינו יודע או כמעט שאינו יודע בענינה כל־מאומה, אך דיבר, כאומן־פדגוג, באופן הרבה. וכשם שראינו בתחומים הקודמים הרבה מיגיעת המחקר משוקע במבואות למיבחר ספרים, אף בתחום הספרות נראה כך – אם במיבחר כתביו של נחום סוקולוב, מונוגראפיה על האיש, דרכו ופעלו (תשי“ח־תשכ”א), והאחרת יידיש, שמבחרה אחד, (1966) ובראשה תרגומה של המונוגראפיה הנזכרת (מעשה לייב אוליצקי), וכסניף לעבודת־כינוס זאת הוא ילקוט מסותיו של נחום סוקולוב, בצירוף מבוא והסברים, גם הוא (1967); ותחת מכבש הדפוס נמצאים שני מיבחרי כתבים, האחד של עורך “המצפה” ר' שמעון מנחם לאזר והאחר של חוקר ארצנו ר' אברהם משה לונץ, ואחרון אחרון – היא המונוגראפיה של שלום עליכם חייו ויצירתו (1960) ומי לנו בקי במסכת זו כיצחק דב ברקוביץ, שלא היה ממפזרי שבחים, וגמר על הספר הזה את ההלל הגדול.

ולהשלמת הערך ג. קרסל, שהחסירו מן הלכסיקון שלו, (הוא משלח אמנם את הקורא לחיבוריו במאות רמיזות ביבליוגראפיות, אך בהעלמת שמו), דין לזכור ולהזכיר את העורך ומעשי־עריכתו. אף הם פושטים על אותם כיוונים שפשטו עליהם מחקריו – וכאן יסע ראשונה ספר הזכרון לעיר מולדתו זאבלוטוב, “עיר ומתים” (1949) שהוציא כאחת עם ר' מאיר הניש, עתה זקן סופרי העברים, שמלבד היותה מצבה נפלאה לקהילת ישראל, זאבלוטוב, השרויה בהררי הקארפאטים בקצה פוקוטיה, היא אף מסבירה את גידולו של בנה, שהתעורר בה לאהבת העם וקניניו, וראש להם קנין ספרותו, ונחלץ כדרך שנחלצו לפניו אחיו ואחיותיו ועלה לארצנו לעבודה והיה מטובי פועלי הפרדס בפתח תקווה ונתמחה בעבודתה, עד שנעשה מדריכם של רבים, והוא חכם מוצנע נקרא לעשות חכמתו בפרהסיא והוא עושה בה לברכה עד עתה. אהבתו לעיירת הולדתו עוררתו לערוך ולהוציא זכרונותיו של בן עירו אחד, ר' אברהם קייש, הוא־הוא האיש אשר מפלאות זכרונו עמדו לו לפרש תולדות כל משפחות העיר על ענינם ועניניהם, כשם שעוררתו לעודד את ר' מאיר הניש להוציא את זכרונותיו הוא. ואף זאת, האהבה לעיר־מולדתו נמשכה לה לשכנתה וערך כאחת עם לייב אוליצקי, את ספר קוסוב (1964), כשם שערך, כאחת עמו, קובץ, שיצא בעיר מגוריו עתה, חולון, והוא הקובץ “חול ורוח” (1964) המיוחד במינו – בראשונה ניתנה פה אסופת ספרות ופובליציסטיקה, היוצאת מלפני רשות מוניציפאלית. בכפל־לשון שחָברו בה סופרי עברית וסופרי יידיש, יושבי העיר. ולוּ ביקשנו לרכז את הכיוונים שבמלאכת העריכה היו מעמידים על שלושה שהם בנותן־טיפוס – הכיוון האחד, שענינו זכרון־הגולה, והוא הקובץ השלישי “על אדמת בסאראביה” (1963); הכיוון האחר, שענינו תולדות היושב והעליה, כגון עריכת עזבונו של דב גזית “תולדות ההתישבות היהודית בארץ ישראל” והשלמתו (1964), וכן עריכת ספרו של יוסף פיקר “נובוסליצה, קבוצת החלוצים (לייטמריץ)” ומחצית ספרו של שמואל דיין על נהלל; הכיוון האחרון, ספרות ישראל וחכמתו – עריכת מבחר מחקרים של ר' שמחה אסף “עם־הספר והספר” (1964); וראוי להשלים בחינת אחרון־אחרון, עריכת בכור הלוחות צבא ההגנה לישראל “לוח החייל” (תש"ט).

במנין מעשי העריכה פסחנו על הקובץ “גנזים”, שענינו אוסף תעודות לחקר הספרות בדורות אחרונים (1961), כי ענינו כרוך במעשה רב, והוא ייסודו וחינוכו של המכון הביו־ביבליוגראפי “גנזים” על שמו של אשר ברש, שיזם אותו מתוך מחשבה־תחילה, כי אם ג. קרסל יאות לנהוג בו, מובטחת לו התפתחות ראויה. ואמנם, ניאות ותשע שנים נשא בעולו, וגם בעזבו אותו לא נעזבה תורתו, והיא מתקיימת ומתמידה בתכונת־כפל – אחת, יסודות שהניח נתאששו והלכו, ועתה לא תצויר עבודת־חקר בספרות הדורות האחרונים שלא בסיועו של המוסד הזה על האוצרות הגנוזים בו; אחרת – הוא, המייסד, נתן בידנו את ספר־המסד, שם הגדולים וקירובם וקירוב־קירובם, ספר הנפשות הפועלות של הספרות הזאת, הוא הלכסיקון על שני כרכיו (1965־1967) אשר כסניף לו הוא לכסיקון־זוטא “אישים וספרים” (הספר השני בסידרה “לכסיקון לתודעה יהודית”) הקרוב להתפרסם ברבים.

דומה, כי מנין ספריו וקונטרסיו והזכרת מאמריו הרבים, העתידים להצרר בספרים וקונטרסים, מראים בעליל, כי האיש בא מוכן ומזומן, מחומש ומצויד למפעלו, מפעל הלכסיקון, כי אף שתבע ממנו עשייה לגופה, הרי בקיאותו שקנה לעצמו ושעשאתו בן־בית גמור בתולדות תרבותנו, בין תולדות הספרות היפה, בין תולדות ספרות ההגות; בין תולדות חכמת ישראל, בין תולדות תנועות החברה, היה לו כמסד נאמן לפעלו, או נאמר בפשיטות: היו לו כתפיים להישען עליהן, ולא במקרה היו אלה כתפיו שלו עצמו.

ו

ועלה לאחר יציאת ידי חובה מבחינה אובייקטיבית, תורשה לי יציאת זכות מבחינה סובייקטיבית. ולא הייתי נוטל רשות זו לעצמי, לולא שיחתו של ג. קרסל, שנתפרסמה ב“משא”, ולולא מאמרו הנחמד, שנתפרסם ב“מאזניים”. בה ובו הוא מפשיל קצת היריעה מתולדת עצמו ואנו רואים את דרכו כעולה ובוקעת מתוך מסגרת גידולו, ואף אני אימא ביה מילתא ואומר לשון חכמינו בשינוי קצת: איהו חזי דמזליה חזי. ומה מזלו, – יליד עיירה קטנה, שכבר שמענו שמעה, גשם בחלל אווירה של חיי קהילת יהודים, שמסורת וחידוש נאבקו בה כדרך הטבע, וזרמי רוחה של התקופה קלחו בה בחינת נהר נהר ופשטיה, בית המדרש נשמעה בו רינת למדנים, הקלויז נשמעה בו זימרת חסידים, הפדאיין ניסר בו קול הדור ונפתוליו, בית הספר של הרשות הילך בו לשון לעז, אבל לשון העברית נשמעה גם היא ברמה, ובאפס גימנסיה גויית, המטילה חציצה של נכר, אפשר לו לנער יהודים שיגדל מתוך דיבוקו לעמו, ללשונו, ולפי שהקדים לעלות לארצנו הרי הצמא לחכמת העברים ושירתם, כשם שבא על מעט סיפוקו בעיירתו, הוא בא על רוב סיפוקו בארצנו, תחילה בספריה, נחלת ר' יעקב ספיר ונכדו ר' אליהו ספיר, באם המושבות, ולימים באוצרות הספרים בתל־אביב, “שער ציון” ובית אחד העם ובית ביאליק וביחוד בירושלים, בבית הספרים הגדול, שאין בו ספר עברי, וביותר בדורות האחרונים, שלא היה בידו ובכלל מקראו, נעשה בחינת קורא־תמיד וקורא־הכל, וסופו אם כי כמעט בהיסח הדעת, כותב וסוף סופו חוקר, וכל שלא ידע גידולו ודרך גידולו, במשך שנים ובצנעה, נפתע לראותו כפי שנראה בפרהסיה; ולא בכדי ראו קוראי בכור מאמריו – והוא על י. ל. צונץ – למקרא חתימתו, שראו בה בראשונה, לנחש מי הוא חכם הנודע לכנות עצמו באותו פסיבידונים, לפי שזכיתי, כעורכו של מוסף “דבר” לפרסם אותו מאמר־בכורה, הייתי הכתובת, שהמנחשים פנו אלי בניחושיהם, מהם שסברו, כי הוא ראובן החביב עליהם ובאו במיני תהילה לכרחם, אך לא יכלו להדיר עצמם מעקיצה אחת ואחרת, והצד השווה שלא שיערו, כי המחבר צעיר, פועל־פרדס, ולענין תורה ודעת הוא איש צמח הלמד מאליו. אם אומר עתה, כי הוא מלא וגדוש, הרי אהיה כמכניס תבן לעפריים, אבל אם אומר, כי כבר היה מלא וגדוש בצאתו ראשונה לרשות הרבים, אהיה, כמדומה, כמביא חידוש ברבים, ועל־כן אספר מעשה שהיה כך היה: לרגל הערה אחת, שנתפרסמה ב“דבר”, קיבלתי מכתב מאיש, ששמו לא נודע לי קודם, והוא בפתח תקווה ובו השגה על אותה הערה, וסברתי מזקני המושבה הוא, זקן שקנה חכמה, ועניתיו מה שעניתיו, ובא מכתב מפוֹרט, שהפליאני בבקיאותו, וביותר שהזכיר מקורים שהסתפקתי, אם הם ידועים לתריסר חכמים ואפילו לחצים, וביותר הפליאתני הידיעה, כי איש צעיר הוא, פועל מושבה, העובד יומם ולומד לילה. ודאי שידעתי עוצם־כוחו ועוצם־רוחו של אבטודידאקט בישראל, גידולה של אהבת הדעת לשמה, שהוא גם רבו של עצמו גם תלמידו של עצמו, אבל חשבתיו טיפוס שהיה ואיננו, והנה הוא חי לעינינו; ומתוך הפליאה הזאת נכרתה ברית־הידידות שבינינו הקיימת ועומדת עד עתה, כשם שתהא קיימת ועומדת עד אחריתנו בזה, ואקווה כי תתמיד על שולחנה של תורה גם בבא.

ז

אבל אפשר, כי מן הדין הוא שאקדים פגישה לפגישה, – שכבר נפגשנו בשורש גידולנו, אם שרשה של התורה. – בכלל צנתרי חכמי קלויז שבעיר־מולדתי היה גם הרב ר' ישראל קרסל; אם שרשה של החסידות – בצאת בנו של זקן זקני, ר' יוסף אלקנה שפירא, לקבץ פרנוּמראנטין לספרו של אביו, ר' יוסף משה המגיד מזאלוזיץ “ברית אברם”, נמצא לו בין מסייעיו בעיירת זאבלוטוב, זקן זקנו של גצל קרסל, והוא גם נקאר בשמו, הלא הוא ר' גצל וייס ושמו דפוס ונדפס בספר ההוא. ואם אמנם, זימוננו הוא בחינת מעשה אבות סימן לבנים, אומר מה על זימון, שעתיד להיות מעשה של שני שותפים, שלו ושלי, ולא נתקיימה השותפות גם מתוך שלא מצאתי את עצמי כשר לכך – צאו וראו. הערך היחיד שחיברתי בו, והוא על ס. יזהר, כבר נמצא מי שנבהל לקטרג עליו, שעירבבתי בו ידיעות ודעות, הוא ערבוב שמחבר הלכסיקון נשמר בו מכל משמר – גם מתוך שלא מצאתי את שנינו מוכנים לתכנית השלימה של הלכסיקון. כי הנה ודאי קוראי הלכסיקון ולומדיו נתנו דעתם על כך, כי לא נקרא: לכסיקון הספרות העברית החדשה, אלא: לכסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים, והגדה זו באה משני טעמים. הטעם האחד, והוא טעם של עיקר: מתפקידו של הביבליוגראף וממילא של הביו־ביבליוגראף להיאָמן למסגרת זמנה של הספרות, שקבע לו לספרו, ואם קבע, למשל, מסגרת של מאה או מאתים השנים האחרונות, עליו לכלול בה כל מחבר וכל חיבור שחיברו ונתחברו במסגרת הזאת, ואין זה מתפקידו לעשות עצמו פוסק, מי ומה לקרב ומה לרחק, אלא עליו לכלול את כל ספרותו של העם שנכתבה בלשון זו בתקופה זו, ואם פעלו בתקופה זו הבעש"ט ותלמידיו ותלמידי תלמידיו והגאון מווילנא ותלמידיו ותלמידי תלמידיו, אין הוא רשאי לומר, מה שרשאי לומר כותב תולדות החסידוּת או כותב תולדות הלמדנות או כותב תולדות ההשכלה, כי הוא מתגדר בנושאו; אם כי גם המתגדר חייב לצאת מגדרו ולהביא במנין את התנועות היריבות, כדי להסביר את מערכת המגע והמאבק שבינה לבינן. הילכך הביבליוגראף וממילא הביו־ביבליוגראף, הבא לתת לכסיקון של תקופה, אין לו ענין בספרותה של מפלגה אחת או של מפלגה אחרת, שנתחברה בלשון העברית, אלא בספרות העם כולו, שנתחברה בה באותה תקופה. הטעם האחר, והוא טעם־מישנה: הקונצפציה, שאני טורח עליה זה כמה, וכפי שהעליתיה במחברתי “על ספרותנו – מסת מבוא” ובכמה וכמה מחקרים, שבה ובהם אני חולק על התפיסה של יוסף קלוזנר, פישל לחובר, ח. נ. שפירא, אברהם שאנן, שחיברו ספרים כוללים לאור התפיסה הזאת וברוחה, ודאי שהיא מחייבת כלילה כוליית של מחברים וחיבורים, שהרי אפילו לשיטתם, שורת ההגיון הפשוטה נותנת, כי אין מלוא־הבנה לזרם של ספרוּת בלא ידיעת שארי זמניה בני זמנה, ושעל־כן הבא להגיש אינפורמאציה ביובליוגראפית על זמנה חייב לכלול בערכיו את כלל ספרותנו, אם לא מבחינתה התלת לשונית, הרי לפחות מבחינה התלתזרמית. לא כל שכן לשיטתי, שלא הבשילה עדיין, ואף אי אפשר שתבשיל לעת־עתה, חיבור כולל, ואפילו כמתכונתו של ישראל צינברג, וספק בידי, אם בגבולם של ימינו ניתן להגיע למעלה ממבוא, המצריך גם הוא כמה כרכים, ומי שהלעיג על העדרו של חיבור כולל, שכח, כי האזהרה: אַל יתהלל חוֹגר כמפתח, עדיין אינה מבטלת אזהרה שכמותה: אַל יתיימר מפתח על המתאמר כחוגר, שאינו דומה מפתח, שרוב סעודתו מתוקנת לפניו כחוגר שאין רוב סעודתו מתוקנת ועליו לתקנה מתוך ידיעה של לא עליך המלאכה לגמור, ודי בזה.

והנה ג. קרסל תפיסת הכוּליות, שבא אליה על פי דרכו שלו, שכן מחקריו הוליכו אותו אליה, ולא בעקיפים אלא במישרים ממש, היא לו תפיסה סבירה ומקובלת, והילכך נדרש לקיימה בלכסיקון, ולא קיימה, אך מה שלא נתקיים היום, אפשר וצריך שיתקיים מחר, וביותר שהמהדורה הראשונה של הלכסיקון אינה מהדורתו האחרונה, ובהגיע עת הרחבה בגבולות הלכסיקון המצויים (מאות ערכים שהצמצום על שני כרכים גזר עליהם שמיטה וגניזה), תבוא גם עת הרחבה של הגבולות הרצויים ויהי מעשה הלכסיקון שלם.

[י' טבת תשכ"ט]

א

בהיעצם עיניו הערות והנבונות של אהובנו משולם טוכנר, נסתם הגולל על חיים, שיופים וגבוּרתם אימתו את הכלל: אָפיו של אדם גורלו, כשם שאימתוּ את הכלל הקדוּם ממנו: רצונו של אדם כבודו. הלא הם אָפיו העז ורצונו העז כמותו, שעמדו לו להשליט את יתרון־רוחו ואור־נפשו על חסרון־טבעו וצל־יסוריו, עד שהיה, ביציבתו האמיצה, כפי שנראה בדמות דיוקנו הנמרצה – גיבור המכריע את מעקשיו ונוצחם ונעשה, בכוח רצונו, שהוא סודה של אישיות לאמיתה, כאדוני־גורלו, אוהב חיים ועלילה ומאהיבם על סביביו. זכרון־חייו השמור בנפש־מוקיריו וזכרון־עלילתו הצרור בדפי־כתביו, ביקשו להתלכד בדבר־מזכרת ראוי להם. במלאות אֵבל השלושים, ניתן ציוּן לחייו – הלא הוא הקובץ: “על משולם טוכנר ז”ל“, שחברו בו אוהביו וידידיו, בני שלושה דורות, בהם חבריו לספסל הלימודים, עמיתיו למעשה ההוראה, ריעיו בני ביתו, למן זקן הסופרים עד צעיריהם שסיפרו, אחד אחד מזוויות התבוננותו ומנקודת זיקתו, על האיש, תבונתו ודרכו, וכל דבר מדבריהם יפה לנאמר ולאומרו. ובמלואת אֵבל השנה, ניתן ציוּן לעלילתו – הלא הוא הספר, “פשר עגנון” הכולל את כתביו, רובם ככולם, אלה מאמריו ומחקריו על ש”י עגנון.

ב

בבואנו לשרטט בקצרה את דרכו ופעלו, דין שנפתח את דברינו בדבריו, אלו שתיים תעודות הכתובות בעצם ידו והכלולות במכתבו (י' מרחשוון תשכ"ה), ושבאו בתשובה לבקשתו הכפולה של ג. קרסל, – האחת שיכתוב את הביוגראפיה שלו עצמו, והאחרת שיכתוב את ערך ש“י עגנון בלכסיקון הספרות העברית. מתוך התעודה הראשונה אנו למדים, מה פרטים נחשבו לו בדרך חייו: לידתו בעיירה מינקוביץ שבאוקראינה (כ“ג ניסן תרע”ב, 10 באפריל 1912); מעבר משפחתו, בשנת הארבע לחייו, בימי מלחמת העולם הראשונה, מעיירת הולדתו לעיירה בריטשאן (בריצ’ני) בבסראראביה, שעברה לרשותה של רומניה; עליית משפחתו, בשנת הבר־מצווה שלו, לארץ־ישראל והשתקעותם בירושלים; סיים לימודיו באוניברסיטה העברית שבה, במקצועות ספרות עברית, היסטוריה ופילוסופיה, ואומנותו אומנות ההוראה בבית־המדרש למורים על שם דויד ילין שבבית־הכרם. לאחר דברים מעטים אלה, המבליטים את התחנות הבולטות, באה ביבליוגראפיה של חיבוריו, והוא פוסח בה על סיפוריו ומאמריו הראשונים ופותח וממשיך בדברי הביקורת והחקר שלו, החל במאמרו על “תמול שלשום” וכלה במאמרו “החכם הירושלמי”, שניהם על ש”י עגנון, שהוא עיקר נושא גם בשאר מאמריו. מתוך התעודה האחרונה אנו למדים, מה עיכב בידו לכתוב את הערך המבוקש ונביא את הדברים, על ההומור שבהם, כלשונם: “ידוע לך, ודאי, שנתתי יד לשטן, זה שנקרא דוקטוראט, והריני עסוק בו והוא בי זה כמה וכמה שנים, ומכיוון שקשה לעת זיקנה להיות תלמיד, ולוּא גם אקאדמי – מתמשך הענין ומתמשך. מכלל מקום, בין לטוב ולמוטב, זכיתי השנה והנני משוחרר מהוראה ונתון רובי ככולי לסיום עבודתי. דעת לנבון נקל, שדעותי ביחס ליצירת עגנון כמעט מוגמרות ומסוימות אלא שאיני רשאי, בתוקף הטאבּוּ האקאדמי, לפרסם דבר עד שאגיש את הדיסרטאציה. אולם לא רק הטאבּוּ מגביר את היסוסי ביחס לכתיבת הערך, אלא עצם היותי צד במחקר עגנון, יש לי דעה מוכרעת ומוכחת לגבי מהות היצירה ודיוקן היוצר. לפיכך חייב אני לקבל הרשאה ממך – תוך הבטחת שמירה אובייקטיבית מאכסימאלית – לטביעת חותם מינימאלי של מסקנות חיבורי”.

דבריו בשתי התעודות שלפנינו מעטים, והמבקש תוספת להם ימצאנה בקובץ לזכרו – מתוכו ישמע, כי משולם שכינויו בפי בני משפחתו וידידיו: מישה, משעלה עם בית אביו לירושלים, למד תחילה בבית ספר תחכמוני, ועם גמר לימודיו בו נכנס לגימנסיה הריאלית מיסודו של ד“ר שור; בן שמונה עשרה נכנס לאוניברסיטה ובן עשרים וחמש סיים בה לימודיו בתואר מ”א, וימי לימודיו אלה הם גם ימי ראשית נסיונותיו בכתיבה, ועיקרם סיפורים שפירסם ברבים ("הארץ, “ניב הסטודנט”); בן עשרים ושבע נשא אשה, את חברתו־ללימוד, רחל בת הרופא ד“ר משה רבינוביץ מתל־אביב, מצאצאי הגאון מווילנה, ובנו בית הנודע לתהילה, בית ועד לחכמים. אומנותו אומנות ההוראה נמשכה כשלושים שנה רצופות, תחילתה בבתי ספר בטבריה ובעפולה, המשכה בבתי הספר בירושלים, וסופה, למן שנת השלושים ושש לחייו עד פטירתו, משמע במשך שמונה עשרה שנה, בבית המדרש למורים בה. בהוראתו, שיצא לה מוניטין, עמדו לו בינתו המקיפה והחדה בחזיונה של ספרות וחזיונותיה וכוח הבעתו להקנות דעתו לתלמידיו שומעי לקחו שבעל פה, ככוח הבעתו להקנותה לקוראי דבריו שבכתב. כתיבתו, שהיטה אותה מתחום הסיפורת לתחום הביקורת, נתייחדה בעיקרה לפעלו של ש”י עגנון ונעשה מראשי המדברים בפרשה זו ודיבורו בה ידוע לרשות הרבים הגדולה. אבל הפרשה הזאת שזורה בפרשה מקיפה ממנה, הוא מישזר ספרות הדורות האחרונים, דורות המשבר והמיפנה בגורלו של העם. המישזר ודרכו בו ידוע בעיקרו לתלמידיו, ואך קצת חוטיו הגיעו גם לקהל־קוראיו, ועל פיהם ניתן להניח, כי אילו זכינו וזכה הוא לאורך ימים, היה מסמיך לפרשה הגדולה פרשיות גדולות כמותה והימנה, ומעמידנו על כללות תפיסתו בספרותנו. ידידיו ומכריו המרובים ידעו אותו אף מכמה וכמה צדדים, שלא נתן להם ביטוי ברשות הרבים – ערותו לחיי האמנות לסוגיה; רגישותו לריתחת חיי הציבור לפלגותיו; ענינו במסכת החינוך לדרכיו, ולכל לראש התענינותו המתמדת בספרות, פעליה, בעיותיה, אישיה.

ג

ספרו של משולם טוכנר, הניתן עתה בידנו, כולל את חיבוריו על ש"י עגנון, ולא ניתנו בזה כסדר כתיבתם ופרסומם ברבים, אלא כסדר ענינם ועניניהם, ונחלקו ארבעה מדורים. המדור הראשון כולל חיבוריו, מאמרי־הערכה, על הסיפורים רחבי־ההיקף (“הכנסת כלה”, “תמול שלשום”); המדור שלאחריו כולל חיבוריו, מאמרי־פשר, על סיפורים מיוחדים באָפים (“עידו ועינם”, “עד עולם”, “הדום וכיסא”); המדור שלאחריו עיקרו חיבוריו, מאמרי־עיון, על חקר יצירתו של המסַפר, בין על דרך הבדיקה של ביקורת הסיפורים ותולדתה, בין על דרך הבדיקה של תגובת המסַפר עליה. המדור האחרון כולל את ארבעת הפרקים של הדוקטוראט שלו, שלא בא מחמת פטירתו, על גמר־בישולו, ואף בהיותם כפרקים בדלים, הם כחקר שלם לגופו. אולם הקורא המבקש לעמוד על המחבר ודרכו בחיבוריו לסדר כתיבתם ופרסומם, דין שיתן את דעתו על התאריך המצוין מתחת לכל מאמר, ויקל על עצמו את עיקוב התפתחותו של המחבר ונפתוליו בהבנתה ובבירורה של הפרשה הנידונית לו.

אולם קודם שנעמוד על כך, דין שניתן את דעתנו על חיבוריו, אלה מאמרי ההערכה והביקורת, שאינם מענינה של הפרשה הזאת, אך הם־הם, עם כל מיעוטם, עשויים להפקיח את עינינו על כלל ראייתו של מחברנו בספרות הדור, שסיפורי עגנון הם, עם כל ייחודם, בשר מבשרה ועצם מעצמה. סקירה זו הצריכה לגופה, שכן יש בה כדי לסייענו בהבנת כלל התעניינותו של מחברנו, על היקפה ומסגרתה, נחוצה גם – ואולי דווקא – משום שהמשך עיונו בפרשת עגנון הביאו יותר ויותר לכלל סברה, כי עיקרו של המסַפר הוא לא בלבד בייחודו אלא ביחידותו, והכרת היחידות הזאת והרגשתה נתחדדו לימים רבים כל כך, עד שניתנה לה להתפרש כבדילות, באופן שלא בלבד נופו של המסַפר נראה נוטה ומפליג מעֵבר למקומו וזמנו, מקומם וזמנם של בני דורו, אלא אף שרשיו נראים כמחוצה להם.

דברים אלה טעונים הדגשה, שכן רוב מאמריו של מחברנו, שאינם מגופו של נושא ספרו שלפנינו ולא באו בו, משמשים במודגש בתיבה, שהיא בנותן־הכרעה גם לדיין גם לנידוניו, הלא היא תיבת דור – כבר בכור מאמריו, שעניינו הערכת ספר זכרונותיו של ברוך פישקו (דגון), שמו: חותמו של דור, ואילו מאמרו של מחברנו, שנדפס רבע שנה לאחריו, שמו: יעקב פיכמן ודורו; ולא עוד, אלא בשוב מחברנו, מקץ שנה, לבדוק בו במשורר הזה, שם מאמרו: השירה הצרופה של יעקב פיכמן. אך כבר בפתח דבריו, בנסותו לעמוד על תכונותיו המיוחדות והכוללות, יאמר: “ואין נפקא מיניה, אם סגולות אלה הם פרי חותם אישי מובהק או פרי חותמו של דור מסוים – דורו של ביאליק”. ואין צריך לומר, כי בבואו ליעד מאמר מיוחד למי שהדור נקרא עליו, הוא קוראו: ביאליק בחבלי דורו. ברור, כי דגשים אלה יוצאים ללמדנו, כי ענין בירור זיקתו של הסופר שלנו אל הדור וענין בדיקת עמידתו בתוך הדור הם לו למחברנו בירורו ובדיקתו בארבעת מאמריו אלה, לא נוכל להתעלם מכך, כי במקרה־לא־מקרה פתח בספרו של בעל זכרונות, שעל פי טיבו משקל היצירה הנדרש ממנו אינו כמשקל היצירה הנדרש בשירה ובסיפור. מקרה – שכן דרכו של מחברנו בביקורת היתה בתפיסת האישיות הנותנת והמשפעת, ועתה היתה לפניו אישיות מקבלת ונשפעת. לא מקרה – אפשר, כי באישיות הזאת נתבקשה ונמצאה לו הופעה טיפוסית של סופר, שהוא מסַפר אמנם על עצמו ואת עצמו, אך כל עצמו בשדה־הזימונים של נפתולי הדור, כדרך שבאו על ביטוים במובהקי סופריו, (“מן הנפעלים, האלמונים שמהלכי הדור ותהפוכותיו חרתו את אותותיהם בצלמו ובדמותו ולא הוא בהם”). ואולי נמשך, אף עתה במקרה־לא מקרה, לאבטוביוגראפיה זו דווקא, שבה נתבקשה ונמצאה לו כעין דוּגמה לחייו שלו עצמו – מחברם של “גלגולי חיים” אף הוא טבעו קיפחוֹ, וכהוא בכול רצונו, שֹרה לו כל ימיו ויוכל לו, ובהפליא מחברנו, בקוצר מלים, את כוח חיותו וגבורת אָפיו של האיש, הנראה לו כנושא מורשת בני רכב, הוא מעוררנו להפליא את כוחו ועוזו שלו עצמו. אך מוקד הערכתו הוא במיצויו של הצד השונה בביטוי והשווה במצע שבין המסַפר את חייו כהוויתם ובין הסופרים בני דורו המספרים אותם כחזונם וסמלם, בשיר וסיפור, ומתוך המיצוי הזה נבלט לפנינו העימות שבינו לבין פייארברג, ברדיצ’בסקי, ביאליק, ברנר וגנסין. תוך כך הוגה מחברנו את דעתו על משמעותה של יצירת הדור ומבחין בה שלוש נקודות־מוקד, שתיים הן נקודות־קצה – “מגילת האש” לביאליק ו“תמול שלשום” לעגנון, והנקודה שבינותם – “שכול וכשלון” לברנר. מה שעושה, לדעתו, את שלוש הנקודות האלו כחוליות שלובות בשלשלת אחת, הוא אימת הכליה, שהיא בחזקת פרוגנוזה בחוליה הראשונה של השלשלת ובחזקת רטרוספקציה בחוליתה האחרונה. ההנחה הנחה, אך דומה, כי אף שהיא יוצאת מלפני תפיסה, שנעשתה כמין מושכל, כוח הוכחתה צריך בדיקה, כי אם להעמידה על חודה, כלומר על מסקנתה שאי אפשר לה להתמלט ממנה, היא באה ללמדנו, שספרות ישראל, שהשלישיה הנזכרת היא לה בנותן־ייצוג, נצמדו לה שני מיני הכליה, זו שנגזרה על דמות־חייו של העם, מחמת שבשתו שלו בעצמו, וזו שנגזרה על עצם־חייו, מחמת איבת שוטניו, באופן שהשבר־מבית, שעירער את חלקו של העם, והטבח־מחוץ, שכילה ככל שיד זדונו הגיעה את כל העם, הם כשני צדדים משלימים של מטבע־גורל, דיוקנו של ירמיה שבדור מזה ודיוקנו של נבוזראדן שבדור מזה. או בלשון אחר: הייחוס שבין הכליה הרוחנית, שנתפס לה חלקו המועט של העם בגדולה שבגלויות והכליה הגופנית שנחתף בה רובו ככולו של העם בה ואגפיה, הוא כייחוס שבין חטא וענשו, וממילא כייחוס שבין סיבה ומסובב.

ד

השאלה, אם המחשבה העברית אינה חייבת בבדיקתו של עצם המושכל, היא שאלה לגופה ובדיוננו עתה נסתפק ברמז על צרכם של הרהור וערעור, וננהג לשיטתו של מחברנו ונראה כי, להנחתו, הצד השווה שבתוכחה החזיונית של “מגילת האש” ושבהתלבטות הווידויית של “שכול וכשלון” והשלווה האֶפית של “אורח נטה ללון” ו“תמול שלשום”, הוא המוות לאין־מוצא, תחילה כגזירה העתידה לבוא ולסוף כגזירה שבאה ונהיתה. ניכר כי בעל ההנחה סובר, כי דבריו הולמים ביחוד את “מגילת האש”, ובמאמרו על משוררה הוא מכנה אותה בפירוש: מגילת־היסוד של הדור, שכן חזונה קובע, לדעתו, את גורל העם, מתוך שהוא חורץ את עתידו של הדור, כדמות גורל־האחרית. ועד היכן הערכה זו של המגילה מגעת, אתה למד מתוך האמירה, כי בימי כתיבת המגילה חזה משוררה את שוֹאת גולת אירופה. ולא עוד אלא בבוא מחברנו לבאר, כיצד נשתקפה כפילות פניו של הדור, הפן של הכליה והפן של התחיה, בשירתו של גדול משורריו, הוא מזכירנו, כי שירתו לא הראתנו אותות תחייתו של העם אלא בימי נעוריו, אך לרוב דרכו ארח לו לדורו בנתיב יסוריו.

נזהרנו בלשוננו באמרנו, כי השלישיה הנזכרת היא לו למחברתנו בנותן־ייצוג של ספרות־הדור, שכן, גם לדעתו, אין בה כדי לייצג את כולה. דבר זה מתחוור בעיקר מצמד מאמריו על יעקב פיכמן. גם עתה מראה מחברנו את ביאליק כמשורר, הקלוט הרגשת הכליה ללא קרן אור, והוא אף מוסיף ואומר, כי קו הכליה מתוח על רוב סופרי הדור, ושוב יעמיד שלישיה, אם כי בשינוי הפרסונאז': “היש יאוש קודר מזה של ברנר ולבטי אין מוצא קשים מאלה של עגנון, וכלום לא הזהיר שניאור על ימי הביניים המתקרבים?” והנה אף אם נתעלם מכך, כי שניאור נסתייע בשירתו ההיא בתורת הגזירה של הגלגל החוזר, נוסח ניטשה, ותלאה בתולדות ישראל, הרי השאלה, שאלת מחברנו עתה, מראה בבליטוּת יתירה את המטבע לשני צדדיו, המשבר־בבית והטבח־מחוץ כמטבע אחד, ונזכור כי השאלה נשאלת עם הערכת שירתו של מי שניצג כאנטיפוֹד, הוא יעקב פיכמן, ששירתו צמחה לא בלבד מתוך ניגוד למציאות אלא מתוך התעלמות ממנה, והעדר הזמן בה יעיד; הוא־הוא ההעדר, שקוראיו ומבקריו הרבו להטעימו בגלוי ובסמוי: היכי תימצא שירה של משורר הדור, שלא תהא טבועה בחותמו של הדור. אמת, קבצי שיריו האחרונים שרויים ומשרים בצלה של פורענות־הדור, אבל היא הוכחה “כי נפש נודדת וחפשית עשויה לחוש ולבטא את חבלי דורה לא פחות מנפש מתנודדת ומעורערת”. לאמור, ההנחה שבידי מחברנו שוברה בצדה, ביחוד עם הערתו, כי אין המשורר הזה בודד במועדו, שכן נשמע עליו, כי “הוא בלי ספק אחד ממתי מעט שיצירתו הוקרנה בעיקר בקרני ההוד של ההוויה החדשה, כשם שיצירת ביאליק הוקרנה במידה ניכרת בקרני המוות של הכליה”.

אוזן מלים תבחן לא תתעלם מן התיבה: בעיקר כשם שלא תתעלם מצמד התיבות: במידה ניכרת, כל שכן מן הקריאה: “כמה שפר חלקו של פיכמן מחלקו של ביאליק”, ומן הסיכום: “הוא השלים את המעגל”. וצר שמחברנו קיצר במקום שניתן וראוי להאריך, וביותר שזימן לו לפיכמן מתי מעט שכמותו, ולא זו בלבד שלא פירש שמותיהם ולא בירר טיבם, אלא שוב לא חזר לדון באנטיתיזה שבתוך דורו של ביאליק ושאלה היא, אם הוא עצמו, בדיונו, השלים, הספיק להשלים, את המעגל.

שאלה גדולה זו תשובתה כפולה. התשובה האחת, כי הוא אמנם השלימוֹ מעֵבר לדור, התשובה האחרת, כי הוא אמנם השלימו בתוך. מחברנו השלים דיונו מעבר לדור, אבל לא בקירבתו: הוא מזכיר את א. צ. גרינברג, א. שלונסקי, ש. שלום, אך מצד רישומה של שירת הכליה של ביאליק בשירתם, אבל מזכירם במרחק מה ממנו – כשהוא מייחד את דיבורו על סיפורו של מ. שמיר “במו ידיו”. צירו, הוא גיבורו, נראה לו שונה במכריע מציריה, הם גיבוריה, של הסיפורת הקודמת – לא קרבנו של הדור הוא, אלא פועלו וגואלו. מחברנו השלים את מעגל דיונו בתוך הדור – בשאר מאמריו, שהם רוב מצע כתיבתו ועיקרה, צימצם את נושאיו והעמידם על נושא אחד, הוא ש"י עגנון, ונפתל בו נפתולי הגות עזים, ולא כתחילת ראייתו המשכה ולא כהמשכה סיומה.

ה

ראשית מגעו של מחברנו בפרשת עגנון ברשות הרבים הם שני מאמריו על “תמול שלשום”, מאמר ראשון על כלל הסיפור, מאמר אחרון על גיבורו. לאמור, מחברנו פתח באחד משלושת סיפוריו, גדולי־ההיקף, של המסַפר, שהיו לפנינו אותה שעה. ולא פתח בראשון שבהם “הכנסת כלה” ולא בשלאחריו “אורח נטה ללון”, אלא באחרון שבהם, “תמול שלשום”, שיצא לאור לפני כתיבת צמד המאמרים. דווקא משום שהפתיחה נעוצה בסיפור המאוחר ראוי ליתן את הדעת על דעתו של מחברנו בענין הסיפורים המוקדמים, כפי שהיא עולה ומבצבצת מקצת רמזיו. מתוכם אנו רואים אותו מותח קו של חציצה חדה בין “הכנסת כלה”,שהיא לו בחינת נס שבקונסטרוקציה ובין “ספר המעשים”, שהיא לו בחינת נס שבדיסטרוקציה, כשתיבות נס ונס מציינות את מעשה־האמנות המופלא, שעמד לו למספר בכאן ובכאן. מחברנו המבחין בקו חציצה בין שני מיני יצירה שונים, אינו מבחין בו בתוך יצירה אחת, וממילא אינו רואה כמועמד לכך את “תמול שלשום”, שאינו דומה ספרו הראשון שבלק אינו קיים בו עדיין, כספרו אחרון שבלק הוא בו עיקר וראש־נפשות. וטעמו עמו. אותו סיפור הוא לו יצירת אמת במזל אחדוּת, ולענין חיות ההפעלה של שני מיני חוקיות, הריהו פותרה בהנחה, כי האדם קומר והחיה בלק הם שניים שהם אחד מפולג, שפילוגו על דרך פאראדוכסיה, שעיקרה במה שקומר הוא נושא ההוויה החיונית, ואילו בלק הוא נושא התודעה האנושית – והוא פילוג שאין לו תקנה, וסימנך שלכל ארכו של הסיפור אין שניהם מזדמנים במחיצה אחת אלא בתחילתו שהיא תחילת בלק ובסופו שהוא סופו של קומר.

ההבחנה הדיאלקטית הזאת היא עיקר החידוש שבפסיעתו הראשונה של מחברנו בחקר עגנון, ואודה כי חריפותה אינה מקילה על סברה־לסתור, כי בעל “תמול שלשום” מעשה כפייה הוא בידו, וגם אם כוח אמנותו המופלא עמד לו לנהוג באותו צמד־לא־חמד בחינת כופין אותם עד שאומרין רוצים אנו, רצונם כפוי ואמירתם כפויה, בשאר הסברתו של הסיפור, על ענינו ורקעו, ממשיך מחברנו במה שלימדנו בארבעת מאמריו שנידונו לנו – עירעור נפשו של בן הדור, הנקלע במשבר רוחם של הדורות האחרונים, ונסיונו להימלט ממנו על דרך השיבה לתמולו ושלשומו, המתגלה כמסת־שווא, וכמותו כניסויו ב“אורח נטה ללון” שנתגלה כמסת־שווא גם הוא. ואף זאת, רמזי הסאטירה ועוקצי האירוניה שב“הכנסת כלה” הם עדיין אישור לכך, ונמצא כי לפנינו לא בלבד ניסויו של גיבור הסיפור אלא אף ניסויו של מסַפרו כניסויים שנתבדו, או כדברי מחברנו: החשבון שבין קומר ובלק לבין מאה שערים, הוא חשבון עולמו של עגנון. ודומה שאין להימלט ממסקנה, כי הפילוג שבין קומר לבין בלק אינו מחוצה לנפשו של המסַפר אלא מתחולל בתוכה ועולה מתוכה. וענין זה צריך הדגשה, שכן מחברנו אינו רואה, בסיכומה של הערכת “תמול שלשום”, אלא את שראה בשירתם ובסיפורתם של סופרי דור אחרון, באופן שתחושת הכליה וּודאותה היא תשתית נפשם המעורערת. אבל לימים יפרק מחברנו את הזיקה האדוקה, שבין עגנון לבינם ויגיע לכלל רביזיה של ראייתו, והיא תעלה לו ראייה שונה, הניתקת במבורר ובמודגש מראייתם של מבקרי המסַפר.

ו

ודין לזכור, כי קודם שמחברנו עלה על נתיבה אחרת ושונה מנתיבתו הקודמת, עיין יפה־יפה בתולדות ההערכה של עגנון, ופרי עיונו מאמרו על חקר־יצירתו ותולדתו, שנתפרסם כחמש שנים אחרי פרסום בכור מאמריו על המסַפר. ועצם העיון עשֹוי על דרך סקירה של מבקרי עגנון, החל בסעיפיהם של ברנר וברדיצ’בסקי, דרך סוגייתו של אליעזר מאיר ליפשיץ וכלה במסכתו של ברוך קורצוייל, ועצם הבדיקה בדרכם של ראשונים ובדרכם של אחרונים מעלה, מה נתגלה להם ומה נתעלם מהם, כשבתוך השיטין, וביחוד ביניהן, מוגשת הנהייה, שהיסוס וביטחה מעורבים בה, לנעוץ בשרטונה של הביקורת הצבורה והנבדקת קנה משלו. וראָיה לכך כמה קושיות שהוא מקשה, כגון הקושיה לטעם החציצה בין ההוויה הישנה המתוארת בחטיבת סיפור תחומה וגדורה ונוהרת לפי חוקתה (“והיה העקוב למישור”, “הכנסת כלה”, “בלבב ימים”) ובין ההוויה החדשה המתוארת בחטיבת סיפור תחומה וגדורה ומרצדת לפי חוקתה (“גבעת החול”, “סיפור פשוט”, “אורח נטה ללון”, “תמול שלשום”), וכן הקושיה לטעם החציצה שבין הסיפור שדרכו דרך־המישרים של נוסח־המסורת (“הכנסת כלה”) ובין הסיפור שדרכו דרך החתחתים של נוסח־המודרנה (“ספר המעשים”), ותירוצו, כי מה שירד למחתרת בחטיבה האחת עלה ונגלה בחטיבה האחרת ואיפכא. ללמדך, כי כאן וכאן תשתית נפש אחת היא, אלא שהמסַפר נוהג פילוג בהבעתה. צא וראה, מה רחוק עדיין תירוצו לקושיה האחת והאחרת שהיקשה לעצמו, מפתרונו לחידה שחד לימים לעצמו.

ופתרונו לחידתו בא על ראשית ביטויו הברור בחמשת המאמרים שפירסם, מקץ כחמש שנים, בשנת חג השבעים של המסַפר וסביביה – שני מאמרים ענינם “הכנסת כלה”, מאמר אחד ענינו “עידו ועינם”, מאמר אחד ענינו כמעשה בילוש אחרי תבניותיו של המסַפר, כדרך שהוא מזכירם בספריו, ומאמר אחד ענינו פולמוס כנגד דעתו של מבקר מובהק. לענין שני מאמריו על “הכנסת כלה” – הרי הראשון הוא כולל והאחרון מיוחד לדמות אחת, שנוספה בין מהדורה למהדורה. גם עתה עושה מחברנו כנקודת־מוצא לדיונו את החציצה שבין שתי חטיבות סיפור שונות, וגם עתה הוא מוצאה במסופר ולא במספר, וסימנך כי “והיה העקוב למישור” ו“גבעת החול” או “שירה” ו“תכלית המעשים” לא נכתבו בשתי תקופות רחוקות ושונות בחיי המסַפר, אלא בתקופה סמוכה ואחת בהם, באופן שכל חטיבה לעצמה מצויינת במונוליטיות המעמידתה כעולם לעצמה, מה שאין כן חוטבה, העושה בחטיבותיו השונות, חטיבה חטיבה כחוקתה. השאלה היא, האם בעשותו בשתי הרשויות לא כעושה בזו־לפני־זו או בזו־אחר־זו, אלא כעושה בהן זו־ליד־זו, הוא עושה כן מתוך ששתי הרשויות שרויות במבודל בנפשו ונמצאת החציצה שבמסופר משקפת את החציצה שבמספר, או הן מתרוצצות בקרבו זו־על־גבי־זו, ואפילו זו־בתוך־זו, וכוח אמנותוֹ הוא המעמיד רשות ורשות עמידה ריבונית, וכדי לכחד בו במסופר את ההתרוצצות שמבית לנפש המסַפר, הוא מטיל פילוג בין קומר ובלק, כשם שהוא מטיל שחוק של סירוגי גילוי ועילום ועירובם ב“ספר המעשים”.

עד כאן ראינו את מחברנו נוטה לראייה, כפי שנתנסחה בשאלתנו, מכאן ואילך נראה אותו סוטה ומפליג הימנה. כנגד ההנחה שניסיתי בה בבכור־מאמרי על עגנון, כשלא היו עדיין לפנינו אלא ארבעת כרכיו הראשונים, ושניסחתיה: בראשית היה הנבוך, והיא הנחה שנתאשרה, כמדומה, בכרכיו האחרונים, שנתפרסמו לימים, וכנגד ההנחה שבידי ברוך קורצוייל, שכבר היו כרכים אלה לפניו והיו לו סמוֹכין להוכיח זיקתו של המסַפר למבוכת הדור, לא בלבד בתוך קוֹנטכסט של הסופרים בני עמו בדורו, אלא אף סופרי דורו בעמים, בא מחברנו והנחה־לסתור בידו: בראשית היה המאמין, וההנחה המבצבצת בתחילתה כאפשרות מתגבשת בסופה כוודאות, עד שהיא נעשית לו כאותה יתד נאמנה לתלות בה את הווֹטום ספּאַרטוּם שלו בביקורת עגנון ופרשנותו.

ז

ודומה, כי לא תהא זו טעות להניח, כי אם האפשרות נעשתה לו ודאות, היתה בכך קודם כל יד קסמה של השלמוּת שב“הכנסת כלה”, שמשנקסם לה וחזר ונקסם לה שאל, האם אפשר שלמוּת של אמנות שאין שלמות של אמונה מאחוריה או מתחתיה, או בלשון אחר: האם אפשר לו למי שתשתית נפשו מרוסקה, שיעלה כנגד ההוויה של דור הבנים, כפי שציירה בעצמו, את ההוויה ההארמונית השלימה של האבות, כשמעשה־ציורו אינו יודע את שברה ושברונה. עתה מחברנו שוב אינו רואה את יכלתו של המסַפר להעלוֹת־כמו קטבי ההוויה מתוך שהם קטבים מתרוצצים בקרבו, אלא רואם בחינת קוטב מקוטב יאמץ, באופן שקוטב השלמוּת היא היא התשתית שנשמרה בנפש המסַפר בתכלית שלמוּתה ובמלוֹא טהרתה. ולא עוד אלא לימים ייגע מחברנו להוכיח, כי כוח השמירה על התשתית ההיא היא נס בודד בכל ספרות הדור, שאף שרבו בה הסופרים שטרחו להעלות את ילדותם כתומה, לא עלתה בידם, משום שהערעור בקליפתו נגע ואל גרעינו לא הגיע, ונתקיים לו ובו מלוֹא איתנו הראשון. ולענין שילובי סאטירה ואירוניה ב“הכנסת כלה”, שנתפרשו קודם כחילחולי־סתר של שנינוּת הביקורת מתחת לבצר־החומה של תמימות האמונה, הריהם מתפרשים עתה כתשלוב לגיטימי של בדיחות הדעת, שהיתה כאותה הליצנות המותרת בתוך עולמה של המסורת. ולא עוד אלא אם ראינו קודם, כי דרכו של המספר בסיפורים, שאינם עשויים בנוסח האבטוביוגראפיה, שהוא מפעיל בהם את כלי אמנותו ותיאורו, המשמשים בשווה רשות ורשות, אחת אחת לחוקתה, הרי למדנו מתוך המאמר המיוחד על “הכנסת כלה”, כי המסַפר סטה מעקרונו שלא להתערב בעצמו, שכן בין מהדורה למהדורה שילב לתוך הסיפור דמותו של החכם הירושלמי, שניתנו בו כל סימניו שלו עצמו, ותעודת־שילובו תעודת ההגבה של בן דור ראשון על מעשי דור אחרון. סטייה זו יש בה כדי להעיד, עד מה שיווי עמידתו של המסַפר כלפי שתי הרשויות בא משום גזירת אמנותו לכרחה של אמונתו.

גילוי ההתערבות הזאת, ב“הכנסת כלה”, המוחזקת לו למחברנו גולת הכותרת של תיאור עולם השלמוּת כתומו וטהרתו, היתה לו כעילה גדולה להרהוריו על תגובתו של המסַפר על זמנו וסביביו ובעיותיהם. והרי מחברנו ראשית התענינותו וראשה היו ב“הכנסת כלה”, אף כי בכור מאמריו היה על מה שנחשב לו שוברה – “תמול שלשום”. עד היכן חיבתו היתרה ל“הכנסת כלה” הגיעה, תעיד יגיעתו לעשותה ענין של ראווה – לשם כך טרח על המחזתה ונשמרה בזה חליפת מכתבים, מלפני שמונה עשרה שנה, בינו לבין מנחם גנסין, שביקש להעלותה מעל קרשי “הבימה” ולא הספיק שקידמוֹ מותו. וראוי להביא קצת מדבריו של הממחיז במכתבו לשחקן המהולל (י“ח באב תש”ט): “התעוררות כבודך ופנייתך אל מר עגנון בדבר הצגת ’הכנסת כלה’ על ידי ’הבימה’, מקובלות עלי כעין רמז עליון הבא לאשר ולעודד רעיון שהגיתיו וטיפחתיו זה מזמן ואף את עגנון עוררתי עליו לא פעם ולא פעמיים. העובדה, שכבודך בא לכלל הכרה זו ללא מגע עמי או עם מר עגנון עצמו, מעידה כמו כן כי יש עין רואה ואוזן שומעת בית כתלי ’הבימה’, השקודות ברוב טעם ודעת על ערכי ספרות, החורגים לא רק מתחום המחזה, אלא אף מתחום המקובלות והשגורות בשטח הספרות עצמה: – – ועתה לעצם הענין: לא אהיה בחינת מגלה טמירין, אם אומר לפניך שהענין הוא דק ובדקותו ייבחן. על כן צר לי, שלא נפגשנו בתל־אביב, ולא החלפנו דעות פנים אל פנים. – – אכין בינתיים תכנית מינימום (רחבת היקף למדי) אשר תשמש בסיס לעיון ולדיון – למוֹתר יהיה, דומני לומר לפניך שהדיון המוקדם (בהיקף המחזה, בקונסטרוקציה שלו, במידת ההבלטה שיש להבליט את תפיסת העולם המותנית ביצירה, וכדומה) הוא בעיני מושכל ראשון ותנאי קודם, כי זיקתי ליצירה היא, כמובן בראש וראשונה, זיקה ספרותית”; והוא מסיים בבקשה: “רצוי מאוד שכבודך יקרא את מאמרי על ’תמול שלשום’ – מתוכו יקל עליך לעמוד על הוויית יצירתו של עגנון כפי שהיא נראית בעיני”.

רגישותו המיוחדת כלפי “הכנסת כלה” הטרידתו להתחקות על משמעותה של הדמות, דמותו של החכם הירושלמי, שנצמחה כדרך שנצמחה בין מהדורה קמאה לבין מהדורה בתרייתא, וכלל משמעותה מתנסחת לו לאמור: לאחר שהמסַפר העמידנו על מה שהעמידנו ב“אורח נטה ללון” וב“תמול שלשום”, ראה, בדמותו של החכם הירושלמי, להגיב על המציאות החדשה בארצנו, לאחר חורבנה של שבוש וערעורה של מאה שערים. מגילויו זה נמשכו לו למחברנו גילויים נוספים – חיפש ומצא עקבי התגובה האקטואלית של המספר על סביביו לשעתם ולמקומם, וחיפושיו ומציאותיו נעשו מתוך חריפות עצומה של גילוי צפונות, כפי שמחייבת דרכו של המסַפר, דרך סתר וחיפוי והסוואה. כדברי עצמו, נסמך על נסיונות פיענוח שקדמו לו – האחד, שנעשה בידי ברוך קורצווייל בבכור מאמריו העבריים וענינו “פת שלימה”; האחר שנעשה בידי וענינו “שבועת אמונים”, אלא שהוא, מחברנו, פיתח שיטת פיענוח, שקודה ומחושבת, שחברו בה חריפות מופלגת וניתוח שנון, שתכליתם לגלות מאחורי הטופס הגלוי של הסיפור הנחקר את טופסו הסמוי, ותכליתו אף עלתה בידו: ניתוחו מעמידנו על שני הטפסים, שהם בחזקת סיפורים מקבילים, כשכל סיפור וסיפור מקיים את ריבונותו בטופסו, ובין מלאכת הפיענוח מגעת למלוֹא הקבלה, בין מלאכת־הפיענוח מגעת לחלקה, מסקנותיה ברורות וחתוכות.

ח

ודאי שמלאכת פיענוח כזאת מחייבת הבחנה בין מה שהמסַפר חזה וצפן מדעתו ובין מה שמזלו חזה ונצפן שלא מדעתו, שכאן תודעתו עומדת לו לבנות כאותו בנין־כפל של טופס גלוי וטופס סמוי בתוכו או מתחתיו, וכאן תחושתו עומדת לו לבנות כאותו בנין־כפל של טופס סמוי וטופס גלוי על גבו ומעליו. אמנם, מחברנו לא נזקק בבירור להבחנה זאת, אבל מלאכת פיענוחו מסייעת לה הרבה, ועיקר הסיוע הוא במה שאנו למדים להבחין בין סיפור, שטופסו הגלוי ענינו בחטיבת הוויה קרובה, סדורה וממשית, ואילו טופסו הסמוי ענינו בבעיה רחוקה, בלולה ובדויה, וטופסו הסמוי ענינו בעיה קרובה, חדשה ואקטואלית. ואף זאת, מלאכת הפיענוח עשויה גם לסייענו בהבחנה אחרת – מכוחה אנו מתעוררים לשקול בו, בסיפור כפול־הפנים, ערכו של הפן הגלוי כנגד ערכו של הפן הסמוי, אם שניהם שכרם שווה או שכרו של זה יוצא בהפסדו של זה והפסדו של זה יוצא בשכרו של זה. או בלשון אחר: מה מעולה על מה, הטופס הגלוי או הטופס הסמוי, ודומה כי דווקא על סמך חקירתו המדוקדקת של מחברנו מותרת הסברה הכוללת, כי בסיפור, המוחזק פשוט, כוחו של הטופס הגלוי יפה ככוחו של הטופס הסמוי ואפילו יפה ממנו, ואילו בסיפור, הנחשב מוזר, כוחו של הטופס הסמוי אינו יפה ככוחו של הטופס הגלוי, כל שכן אינו יפה ממנו. הסברה הזאת עשויה, כמדומה, שתתחזק אם נזכור, כי מחברנו, שנכנס לפני ולפנים בגילוי צפונותיהם של שלושת הסיפורים המוזרים, בירר לפנינו כל חוט וחוט במישזרם, אך במה שגילה לנו הוא בחינת תנא ושייר. שכן, לדבריו, הביא ענינים, שכבר הגיעה שעת פרסומם, והן הבעיות האקטואליות המסתתרות מאחורי שלושת הסיפורים ומתחתיהם, אך הצניע עמו ענינים, שלא הגיעה עדיין שעת פרסומם, ובכללם גם התשובה הברורה והמפורטת לשאלה, מי ומי הם האישים העושים והמעשים, שהמסַפר מתכוון להם בחשבונו שבינו לבין דורו; ומתולדות הספרות ידענו, כי גילויו של הצד הזה ברומאן־המפתח אינו העידית שבו, ואפשר שיצוייר, כי הפיענוח עשוי בסופו להעמיד את הטופס הסמוי כצרור־סיגים, כשטופסו הגלוי הוא מיקשת־כסף שנצרפה ממנו.

אולם העיקר במלאכת הפיענוח, על בקיאותה המפליאה וחריפותה המפליאה כמותה, הוא בכך, שהביא את מחברנו לידי פירוש אחר ושונה מפירושם של מבקרי המסַפר ופרשניו. עיקרו של החידוש שבפירושו הוא לא בלבד גילויו, כי המספַר מגיב, כשם שהוא מגיב על פי דרכו, על בעיית סביביו, לרבות תגובתו על חקר יצירתו וחוקריה, – כפי שמחברנו ניסה להוכיח במאמרו שנתפרסם כארבע שנים לאחר פרסום מאמרו על “עידו ועינם” – אלא במסקנות הנמשכות מכך. מתוכו אנו למדים, כי התשובה לשאלת שילובו של החכם הירושלמי ומשמעו נעשתה כבית אחיזה להבנתם של כמה וכמה סיפורים, וראש להם שלושת הסיפורים הנזכרים, שבהם המספר מידיין עם שלוש בעיות גדולות של הוויתנו ומורד על המרידה שמרדה מחשבת הדורות האחרונים בשני אגפיה, אגפה של ספרות ואגפה של חכמה, על מסורת כל הדורות, תורתם וקבלתם. יודע מחברנו, כי ניתן לשאול, על שום מה ראה המסַפר לומר דעתו ודעותיו כדרך שאמרם והוא גם מקדים לה תשובה, שמתוכה אנו למדים, כי לא כדרכם של סופרי דורו דרכו של המסַפר הנידון לנו – הללו משמשים בכמה כלים, אם ברנר שהיה גם מסַפר גם מבקר, אם ברדיצ’בסקי שהיה גם מסַפר והוגה, גם מבקר ופילוסופוס, גם למדן וחוקר; ואילו הוא, עגנון, אין בידוֹ אלא הסיפור ודרך הסיפור, ובו הוא יוצא ידי צרכו גם בחינת מבקר גם בחינת חוקר; וחפצו, שהוא כרחו, להיאָמן לה לאמנות הסיפורית וחוקתה ושלא לבלול בה יסודות לא־לה, כדרך שבללו סופרים אחרים, שעירבו בלטריסטיקה ופובליציסטיקה וכדומה, הוא הכופה עליו את כפל־המסלול, כפי שנסלל בכמה וכמה סיפוריו.

ודאי שמחברנו זכר ואף הזכיר את נסיונותיו של המספר להפעיל את המבקר שבו בסיפור שאינו עשוי כדרך כפל המסלול או קירובו (למן “בנערינו ובזקנינו” עד “ספר המדינה”), כשם שזכר את נסיונותיו של המסַפר להפעיל את הלמדן והחוקר שבו (“ימים נוראים”, “ספר סופר וסיפור”, “אתם ראיתם”), אבל ודאי לו, כי מלוֹא יכלתו וסגולתו של המסַפר בא על גילומו באשר גם המבקר גם החוקר נבלעים במערכת סיפור, שחוקת אמנותו נשמרת בו עד תומה.

ט

הראייה, שנקנתה לו למחברנו בניתוחיו ושנתחדדה בהם ובשלהם, שימשתו במסתו הגדולה לבירור ייחודו של המסַפר, הלא היא עבודת הדוקטוראט שלו ששמה וענינה: יצירתו של ש“י עגנון והמשבר בחיי ישראל. עבודה זו העסיקתו, באינטנסיביות מרובה, בשנות חייו האחרונות ועל פי תכניתו עתידה היתה לכלול אחד עשר פרקים, ואך ארבעה מהם נשלמו והם נתונים עתה בספר שלפנינו. נקודת המוצא של הבירור היא עוּבדת התמורה, שנפלה בהווית העם עם התפוררותם של יסודות הדת וחיי המסורת בקרב חלקיו הדינאמיים, וחילופם בניסויי חילוּנם, – וברוח המסַפר: חילולם – של היסודות והחיים. עצם הבירור הוא בבדיקת השתקפותה של התמורה הזאת לסעיפיה בספרות, כדרך שבאה על ביטויה ביציריהם של ראשי הסיפורת העברית, שראש נושאיהם הוא גילום חוויתם, חווית המשבר והקרע בהווית ילדותם או בסמוך לה. הילכך בודק מחברנו במישקע ילדותם של הסופרים, כפי שניתן ביציריהם של ראשי המסַפרים, ובוחן עד מה ילדותם נשמרה בנפשם כהוויתה לפני המשבר ועד מה נפסדה מכוחו של המשבר ולאחריו. וכלל מסקנתו היא, כי עם כל התנודות לכאן ולכאן, הגורמות לכך, שאינו דומה משקלו של המישקע הזה בבני הדור השרויים בטבורה של ההשכלה או בשלהיה, כמשקלו של המישקע הזה בבני הדור שמעֵבר לה, שמישקעם של ראשונים מחוק יותר ומישקעם של אחרונים גדוש יותר, הרי ש”י עגנון הוא, בפמליית המספרים שלפניו ושעמו, לא בלבד מיוחד אלא אף יחיד לכוח השמירה המלאה על חווית ההארמוניה של תומת הילדות ושלמוּתה; הוא־הוא הכוח, שסיגלוֹ להחיות באמנות את שחי באמונה ולהחיותו מלוא־הוויתו, כשם שחיסנוֹ בפני תנועות של שבירת לוחות הערכין ושינוים ובפני זרמים שבאו לערער, ואף עירערו את הוויתה השרשית של היהדות; הוא־הוא הכוח שעמד לו לקיים את התשתית היראית־למדנית באמונתו ולגלמה בשלמוּתה באמנותו.

לכאורה, חוזר מחברנו להנחה, שהיתה נקוטה בידי ראשוני מעריכיו של המספר, וראש להם א. מ. ליפשיץ, שראו אותו בחינת חוני־המעגל־שבסופרים, שישן כביכול כמה וכמה דורות, הם דורות המשבר, ומשננער המשיך בטווי־החוט שדורי דורות ארגוהו לפני שנתו. ואינו כן; כי מחברנו מעמיד את המסַפר עֵר וקשוב ופיקח נוכח המשבר ובתוכו, רואה ומראה את המשבר עצמו, שאינו מצטמצם לו על שוברי הערכין אלא כולל את שומריה, באופן שמפירי המסורת שסופם הסתלפותה החילונית, כמותם כמקיימי המסורת שסופם התנוונותה האֶפיגונית, ואלה ואלה נשרפים ואין להם תקומה, והאנטיתיזה להם היא התיזה שלפני המשבר – השלמוּת היראית־למדנית, כפי שנשמרה לו למספֵר בקדמת־ילדותו, כאשר לא נשמרה להם לשאר הסופרים בני הדורות האחרונים.

י

אין צריך לומר, כי התפיסה הזאת, הפולגת על מבקרי עגנון ומפרשיו, ועיקר פלוגתתה מן הקצה אל הקצה, ושהמחבר טרח לחזקה ברוב סימוכים ולאששה ברוב הוכחות ונלחם לה ברוב בינה ושנינות מקורית, פרוזה למחלוקת הפרשנים, ועיקרם שני סוגים – הסוג האחד הם הרואים את המסַפר נטוע ועומד בטורה של המודרנה, בין במתכונתה היהודית המיוחדת בין במתכונתה האירופית הכוללת, נצמח מתוכה ולתוֹכה, שבריה שבריו וקרעיה קרעיו, והיא־היא המצולה הרותחת שמתוכה הוא מעלה, בכוח אמנותו, את האספקלריה הצחה והרוגעת, שאינה נמלטת מסירוגי עכירה וקמיטת הגחים מתהומה; הסוג האחר הם הרואים את עיקרו של המסַפר כצייר הכוּליות היהודית ומניחים, כי ככל סופר־של־מעלה, אף הוא רואה את ההוויה הכּוליית על ניגודיה מפנימו, באופן שגם מה שהיה שלם אתמול, גם מה שהוא מעורער היום חצוב ממחצבת נפשו וקרוץ מחמרה, והוא־הוא ר' יודל והוא־הוא ר' פייש; הוא־הוא ר' חיים והוא־הוא דניאל ב"ח; הוא־הוא גמזו והוא־הוא גינת, הוא־הוא קומר והוא־הוא בלק; וספק אם מותר להימלט אל סברה, כי הראשונים נולדו לו מתוך גזע־מטעו והאחרונים נספחו לו מתוך עזובת־שלכתו. אך פרשנים אלה ואלה, הם וכמותם, לא יוכלו שלא להודות, לשון הודאה ולשון הודיה כאחת, על היגיעה האינטלקטואלית הטהורה והאמיצה של מחברנו, שהעלתה מלאכת־מחשבת כפולה: האחת שמחשבתה מלאכה דקה מן הדקה – הוכחת ההנחה של גילוי וכיסוי מתוך מיצוי מקבילותיהם ועימותם העקיב; האחרת, שמלאכתה מחשבה דקה מן הדקה – הוכחת ההנחה של מסד שתייה, קבעו והתמדו מתוך מיצוי סימוכיו וצירופם הנועז. כללו של דבר, עם פרסום הספר שלפנינו, יהיו מבקרי עגנון ופרשניו חייבין לבדוק את עצמם לאור המימצאים הכלולים בתפיסה המגובשת וקשה לנחמם, כי יהא זה מאבק קל ביותר.

[מנחם אב תשכ"ז]