א    🔗

נודעה חכמת־העם, הכלולה באומרה, שכל לשון בלשון טורחת לטבוע לה מטבע משלה ונסתפק בשלושה מטבעות; מטבע ראשון לשון ארמי והוא לחכמינו: תעלא בעידניה סגיד לה, לאמור: שועל בזמנו השתחווה לו; מטבע לאחריו לשון יהודי והוא לאבותינו: אַז ניין זאַגן שיכור, אָאַרף זיך דער צענטער לייגן שלאָפן, לאמור: כשתשעה אומרים מבוסם, חייב העשירי לילך לישון; מטבע אחרון לשון גויים, והוא לשכנינו הפולנים בגולה: פשידזשעש מיענדזי ווראָני, קראַקאַי יאָק אי אָנע, לאמור: באת אל בית עורבים, קעקע כמותם. אולם אף שהיא אימרה נודעת, והיא אֵם ותולדה כאחת לכוחה המושך של האָפנה, ראוי לנהוג בה בחינת הלכה ואין מורין כן. אמנם, זה כמה וכמה בת קול יוצאת ומכרזת, שהעוסק במסכת ספרות – הפרדה בין מחבר וחיבורו מצווה היא לו, ודרך זו נעשתה לא בלבד כאָפנה של רשות אלא כשיטה של חובה. וכל שאינו נוהג על פיה, ואינו מסתייע כדרך שימושה הקיצונה ומתיר לעצמו דרך שימושה המתונה. כל שכן מכחיש בה, מוחזק בנושנות. אולם, כמה וכמה סימנים מעידים, כי קצת ממורי ההלכה הזאת, וביחוד אלה בהם הבקיאים בשני צדי המטבע, צד המחבר וצד החיבור, אך התעלמו מהם, מבחינה מיתודית, בהוראתם, בראותם מה היה בסופם של תלמידים, שהתאמנו לראות בו במטבע צד אחד בלבד, נרתעו מדרכם מתוך שראו, שאותה הפרדה שכרה יוצא בהפסדה ותועלתה אינה שקולה כנגד היזקה. שכן התלמידים, שלא טרחו לקנות כוליות דעתם וידיעתם של רבותיהם והסתפקו במה ששיטת־הוראתם מחייבתו, נתפרשה להם אותה הפרדה כהיתר התעלמות כמעט מכל מה שהוא מחוצה לטכסט, שצמצמו עיונם בו צמצום אחר צמצום, ומתוך ההתעלמות הגיעו לידי כך, כי יותר משדרשו מתוכו דרשו לתוכו, ודרושם נתלה בחללה של שרירות, ואין תחימה, כי קצת רבותיהם חזרו בהם מדרך־הוראתם והם טורחים להחזיר את תלמידיהם, וביותר אלה שהרגלם לא הספיק להיות להם טבע, לדרך ראשונים.

הקדמתי דברים אלה בבואי לדבר בשבחו של ג. קרסל שספרו “לכסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים” זכה, וכדין זכה, לכבוד הגדול, שסופר עברי עשוי לזכות בו, והוא פרס ביאליק. כי הספר בן־הכרכיים, עיקר ענינו בסיוע של ממש להארת הייחוס שבין המחבר וחיבורו, שכל ערך וערך שבספר מראה לנו מחבר ומחבר, עולה ממחצבתו וסביביה,מסגרת מקומו וזמנו, וצומח ופושט, הכל לפי כוחו, מה מעשיו ומדרגתם, למרחב־מקומות ולמרחק־זמנים, משל אילן העולה משרשו וגזעו הדבוקים בקרקע לרחף־צמרתו במרומים, שאפילו אותה רחיפה נראית למי שנראית כדרקון, שמפריחו תינוק, אין להכחיש בחוטו משום־כך בלבד, שאינו נראה מרוב דקותו, לא־כל־שכן כשקצה־קצה של הצמרת אוצֵר בקרבו את מלוֹא חיותו של גזע האילן ושרשיו, וחירות טיסתה של היצירה אינה מתחוללת בשדה־הפקר שמעֵבר לממשות היסטורית וביוגראפית ומחוצה לה, ואדרבה ככל שהנחת ההפקר מוסיפה והולכת, כך תפיסת החירות לאמיתה פחותה והולכת, ומפורסמות אינם צריכים ראָיה, אבל חובה להזכירם מפני המתחכמים. ושאי ניתן להקשות: ראיית משורר ושירתו, סופר וסיפורו בצמיחתם ודרך צמיחתם מקרקעם וסביביהם – ניחא, אבל ראיית מבקר, כל שכן חוקר כך – כיצד. אולם שלא כעקיפתם וסבכם על ראשונים עקיפתם וסבכם של אחרונים, ואלה ואלה טעונים יישור והתרה, שאינם באפשר אלא מתוך מלוא־בירורה של צמיחתם ודרך צמיחתם כהוויתה.

ב    🔗

ומלוֹא הבירור – צבת ראשונה לו הוא שלד־ערכו של יוצר, אם סופר אם חכם, כפי שהוא נתון בלכסיקון שלנו, הבא להורות, בשיטה קבועה וסדורה, חייהם ופעלם של אלפי מחברים עברים, שחיו ופעלו ברצועת ימים של כמאתיים השנים האחרונות, ודרך ההוראה היא באופן, שכל ערך וערך בנוי מאורעות ועובדות בדוקים ובחונים, שהם כחוליות חיים וחוליות פעלים, המתהדקות כשלשלת ידיעות שלובה, המספקת כדי ידיעת נושא ונושא מבחינתו הביוגראפית ומבחינתו הביבליוגראפית, ומדריכה נאמנה את המבקש לילך וללמוד מחבר ומחבר, בין מבחינת מה שכתב הוא עצמו בין מבחינת מה שנכתב עליו.

אכן, בעל הלכסיקון שלפנינו מסייע בידנו להבין ערכיו הרבים מתוך ידיעה כפולה, ידיעת חיי המחבר וידיעת פעלי חיבוריו, אבל אם נרצה להבין על דרך כך את מחבר הלכסיקון עצמו נצא מלפניו בפחי נפש, כי ערכו שלו חסר מן הספר. הילכך אנסה להשלים את החסר מתוך שאפתח בבחינה אובייקטיבית יותר וממנה אפליג לבחינה סובייקטיבית יותר. מבחינה אובייקטיבית – ודאי שהספר עומד לגופו ומשמר את צרכו העומד לגופו, אבל המבקש להבינו גם מצד זיקתו ללידתו וגורמי לידתו, חייב לידע, כי הוא לו למחברו אָח בין אחיו הרבים, אלה מחקריו ומאמריו, מהם הצרורים במגילת ספר מהם הזרויים על פני דוכנים הרבה, והם־הם כיובלים המפרנסים את החיבור הכולל שלפנינו. לאמור: אף שהמחבר בנה את הספר בנין מכוּון ומיוחד, והוא בנין שלא ישער את גודל יגיעתו אלא מי שנזקק למַאטריה זו וראה, עד מה מרובים פרציה הדורשים סתמוני ועד מה מרובים ליקוייה המצווחים תקנוני, באופן שעשייתו וגמר־עשייתו של כל ערך וערך חייבו בדיקה חמורה של שנאמר בו מכבר, וממילא חייבו צבירה שלימה של שנאמר בו קודם, עד שכל ערך וערך, הנתון לפנינו כמיקשה אחת מסתיר מפנינו את דרך הרכבתו פסיפסי־פסיפסים של פרטים ופריטים, הנלקטים מתוך מקורות מרובים ומוצנעים, שפוני טמוני עלים בלים. ואם רבו כן רבו הערכים, שסיפור הרכבתם ומזיגתם כרומן־בלשים זעיר, הרי עצם היכולת לחברם באו לו לבעל־הלכסיקון משום בקיאותו המופלגה בכמה מתחומי המחקר, שנתן את נפשו וכוחו עליהם ומשום תכונתו שהכשירתו להיות ממשכילי הרבים ובכוחו של צמד־סגולות אלה הוא ידע, זה שלושים וכמה שנים, להיות לנו לעיניים בקרית ספר על מוצאיה ומובאיה וטורח ומבהיר לנו כמה ממסילותיה ורבים משביליה, ביחוד אלה אשר באפס יד מטפלת נתכסו אבק עזובה והיסח הדעת. וכבר מלתי אמורה בפתח המהדורה השניה של בכור ספריו “מדעי החברה בעברית” כי הצלחת יגיעתו באה על מילואה בזכות כשרונותיו – מומחה הבוחן־לשמה ומלמד־להועיל, והיא זיווג נדיר גם בימינו, שהמומחה־ליחידים והמסביר־לרבים שוב אינם, כפי שהיו למזלם של כמה דורות, שניים שהם אחד, שגם החכמים וגם ההדיוטות למדים מרובי־תורותיו. וכשרונותיו אלה צריכים הדגשה: כשם שיש בו מיתרונו של חוקר־עד־דק – היכולת לירד על ארבע אמות; כך יש בו מיתרונו של עושה אָזנים לתורה – היכולת להגיש פריה של החקירה בשווה לכל נפש, מבלי שיהא בו ממגרעתו – הפופלואריזציה על דרך ההרקה הקומפילאטיבית מכלי אל כלי.

ושלושה תחומים גדולים, שבעל הלכסיקון שלפנינו עדר בהם, ועידורו בהם הכשירו לחיבורו.

ג    🔗

תחום ראשון – הביבליוגראפיה כעדות ספריו, אם ספרו הנזכר “מדעי החברה בעברית” שזכה לשתי מהדורות, ובין מהדורה (1939) למהדורה (1948) הרחבה מתוך תוספת בתר תוספת. והוא ספר שגילה לפנינו כי כשם שאין אנו עשירים מופלגים באותה מסכת לסוגיותיה, כך אין אנו עניים מופלגים, כפי שניתן להניח מתוך התרשמות שאין בדיקה לצדה, והעיקר שכמה וכמה סוגיות נידחות הועלו מתוך השיכחה, וכמה אישים שאבד זכרונם באו על זכרם. מספֵר־בכורה זה הוליכו את המחבר שבילים להתעניינות ביבליוגראפית בתנועה, שהוא מעורה בה מנעוריו, תנועת העבודה בארצנו ונצמחו ספרי הביבליוגראפיה “המוסדות המשקיים של ההסתדרות”(1946) ו“ספרות ההסתדרות” (כנ"ל) ושני המפתחות לשני ענפי עתונותה של התנועה, וניתנה הצעירה לפני הבכירה, שהקדים מפתח לכל כרכי “האחדוּת” ולימים בא מפתח ל“קונטרס” (1966) ובאחרונה הכרך הגדול – מפתח לחמישים הכרכים הראשונים של “הפועל הצעיר” (1968 ). ובכל שלושת המפעלים האלה אשת חבר כחבר – רעיתו מרת איזה לבית פרלס, מומחית בשדה־הספרות הביבליוגראפיה ומבקרת סופר וספר, וכסניף קטן לאלה חיבורו על תולדות דפוס “אחדוּת” (1962), וכסניף גדול להם מפתח לשנים הראשונות של “דבר”. מעגל־ביבליוגראפיות זה יש גדול ממנו, וענינו גם ארץ ישראל, כעדוּת ספרו “ארץ ישראל ותולדותיה, מדריך ביבליוגראפי” (1943), גם ספר הספרים, כעדות ספרו “מדע המקרא, מדריך ביבליוגראפי (1953), וכסניף לו חיבורו “התנ”ך בין שבטי ישראל” (1962), ואם עוד נצרף ביבליוגראפיות, המצורפות לספריו השונים, מהן ששימשו לימים בסיס למחקרים ולהוצאות ספרים ומיבחרם, וכן הביבליוגראפיות הגנוזות עמו, כגון הביבליוגראפיה, שטרח עליה ראשונה, והיא של “הצפירה”, הרי בידנו הוכחה מספקת לשליטתו בתחום הזה, המצריך בקיאות, שקדנות ודייקנות. כי זאת לדעת, משלושת סוגי הביבליוגראפים, סוג היודעים את שער הספר וסוג היודעים את השער לרבות הקדמתו וסוג היודעים את הספר כולו, ראה מחברנו לקיים אחרון אחרון חביב, עד מה קרא את החיבורים הכלולים בביבליוגראפיות שלו, אנו למדים מכמה וכמה ספריו – לענין תנועת הפועלים, הרי חיבורו “הפועל העברי בימי העליה השניה” (1955) וכן “ההסתדרות, ארבעים שנות חיים” (1960), לענין העתונות הרי ספרו "תולדות העתונות העברית בארץ ישראל (1964, שתי מהדורות), ובכתובים "תולדות העתון ’הצפירה’, שפרקיו הראשונים כבר נדפסו בכתב־עת (“יהדות פולין” 1962־1965).

ד    🔗

תחום שלאחריו – תולדות חיבת ציון והציונות לשרשיה ולהסתעפויותיה – וראשונה יסעו ספריו “משה הס ובני דורו” (1946), שתירגם איגרותיו של בעל “רומא וירושלים”, שנאגרו בידי תיאודור זלוציסטי והוסיף עליהם והקדים להם מבוא מאיר עיניים על האיש ותקופתו וסביביו, והמעיין לא יכול היה להדיר עצמו מפליאה, איך השכיל לקבץ רוב ידיעות, ובימים שהארכיונות היו נעולים בפנינו, עד שגם אלה שיכלו לימים להעזר בהם, הסתייעו בחיבוריו ביד רחבה; וכסניף קטן לספרו הגדול הוא חיבורו “משה הס” שנדפס עם העלאת עצמותיו לארצנו (1961). והוא הדין במבואותיו וציוּניו והארותיו לכתביהם של אבות חיבת ציון וטובי הוגיה, שמיבחרם נעשה בידו – כשל ר' צבי קאלישר, ר' יהודה אלקלעי (1943), עורך “המגיד” ר' דוד גורדון (1942), והוא הדין במיבחר כתביהם של בוני הישוב, מרחיביו ומחדשיו – ר' יחיאל מיכל פינס (1946) ו“בעל החבצלת” ר' ישראל דב פרומקין (1954). כל אלה מצטרפים כדי ספריה, שיש בה כדי להסביר טיבם של הרחשים והמעשים וצביונם של האישים הפועלים ומפעילים בין בגולה בין בארצנו, ולהעמיד על תולדות התנועה, שקדמה לה לציונות המודרנית, ושהכינה לה, בעצם הוויתה ועשייתה, בסיס של ממש, מתוך מחקרה של התקופה, שהבשיל את הספרים, האלה, היוצאים ללמד עליה, כשראשי־המלמדים הם אישי־התקופה עצמם, והחוקר מסייעם במנגנון ההסברה המכוון יפה־יפה, נמשכת התעניינות בכמה ובכמה קווים, וראש להם ענין העתונות בארצנו, וכן ראה לההדיר את עתונו של ר' יואל משה סלומון “יהודה וירושלים” ולהאיר ענינו ועניניו (1955), וכן נעשתה תעודה יקרת־מציאות דבר שיד הכל עשויה למשמש בו וללמוד ממנו סוגיה רבת־ענין בקורות הישוב ועתונותו; כשם שראה להוציא מיני מונוגראפיה־זוטא אם לתולדות העתונות, כגון קונטרסו “הלבנון: ו”החבצלת" (1943), ואם לתולדות הישוב, כגון חיבורו “ראשונים, קורות הישוב הישן בירושלים” (1951), וכדרכו של היסטוריון היודע, וממילא חייב להודיע, כי גם הקודמים היו להם קודמים, נתן דעתו על גלי העולים, שמלפני חיבת ציון, וההדיר, בתוספת מבוא וציונים, ספרו של ר' מנחם מנדל מקמנץ “קורות העתים” (1946).

וכשם שנתן דעתו על מיזרעם של ראשונים, נתן דעתו על חרישם וקצירם של אחרונים, וכגודל יגיעו בתולדות התנועה והישוב שלפני חיבת ציון ובסביבה, גודל יגיעו בתולדותיהם לאחריה, כשתשומת הדעת מכוונת בעיקרה למעשים. לא ייפלא, איפוא, כי ראה להעמיד על אבי־המעשה, הבארון בנימין זאב רוטשילד, ולהשיב לו עטרתו, שנמרטה מעברים, בספרו “אבי הישוב – הבארון רוטשילד” (1954, בשתי מהדורות שונות־תבנית), כשם שראה להעמיד על אבי הרעיון, שהיה אב־המעשֹים, בנימין זאב הרצל, גם בסקירה כוללת של נקודות המיפנה, כגון במחברתו “מהופעת ’רומא וירושלים’ עד מותו של הרצל” (1944), גם בהארת פינות מיוחדות ורגישות בתולדות רישומו של האיש ורעיונו, כגון במחברתו “ראשית צעדי הרצל באספקלריית העתונות העברית בגולה” (1943), ומראשית לאחרית, והוא קיצור קורות התנועה הציונית והסתדרותה, כדמות קורות הקונגרסים שלה, והיא במחברתו “מבאזל עד באזל” (1946), שנדפסה בכמה לשונות, ונעשתה כלי־הדרכה, עד שנמצא ששם אותה בכליו, והסולח יסלח. אבל ביותר נמשך החוקר לתולדות המעשים, מעשיהם של ראשונים כמעשיהם של אחרונים, ושעל־כן פרשֹ כמה וכמה יריעות לתולדות ישוב וישוב, כעדוּת שני ספריו על פתח־תקווה “אֵם המושבות פתח־תקווה”(1953), “אם המושבות” בעשֹור למדינת ישראל (1958) – וכסעיף בתולדתה השתלשלה לו ביוגראפיה על אחד אישיה והוא אברהם שפירא (1955), ואחרי המונוגראפיה הגדולה על האם הזקנה באה אחת ואחרת שכמותה על הנכדות הצעירות, אם שכונת הפועלים הראשונה, היא שכונת בורוכוב (1961), אם תולדות רמת השרון (1963), אם לכסיקון־זוטא לגבעתיים (1965). עד היכן חביבות עליו קורות המעשים והוא שקוד לחבבן, אתה למד מתוך כך, שאף בתולדות התנועה הציונית והסתדרותה נתייחד בתולדות המעשה המובהק, וראה ספרו הגדול “קורות הקרן הקיימת לישראל” (1951) שנלוותה לו מחברתו המיועדת לנוער “אדמה לעם” (כנ"ל), כשם שנתייחד לתולדות העושה המובהק, ואנו צופים לספרו אשר עמו בכתובים “פעלו של פראנץ אופנהיימר בתנועה הציונית ובישוב”, כשם שאנו צופים לספרו אחר אשר עמו בכתובים גם הוא, והוא תולדות העתון, פטר־עלילותיו של ציבור הפועלים, שכבר ידענו מפתחו ועתידה לנו ידיעת פתחיו, והוא בספרו על תולדות העתון “הפועל הצעיר” עד מלחמת העולם הראשונה, שעל פי הענין הרב שנמצא לנו בראשוני הפרקים שנדפסו (בקבצי “אסופות” 1957–1954) אנו בטוחים בענין הרב כמותו וממנו שיימצא לנו בהמשכים וסיומם.

ה    🔗

תחום אחרון אחרון שהוא, בעצם, ראשון ראשון – הספרות העברית בדורות האחרונים, והכוונה היא גם לספירת התפארת וגם לספירת החכמה שבה, שבקיאותו בזו ובזו במעלת השלמוּת, והיא מידה שנקנתה בכוח צמאונו לדעת כל־כולה. הוא־הוא צמאונו שננער בו בימי־ילדותו והוא מרווה אותו עד־תומו, שכל ספר וספר מהלך עליו רוחה של חוויה רעננה בחידושו, וחוויתו המתחדשת עומדת לו שהוא יוצא מלפני אוצרה של ספרותנו ומלוֹא־תאוותו בידו. אמת, כדרכו של חוקר אין הוא מגלה סתרי־מניעיו, אבל הנה ראה בשנה שעברה לקבוע לעצמו מדור מיוחד על דפי “הפועל הצעיר” ושמו: מקרוב ומרחוק – שבוע שבוע ייחד דבריו לספר או לסופר מתוך ששילב, פעמים בקיצור ופעמים באריכות, את ענינו, ייחוסו ומגעו שלו עצמו, ונמצא כי לא פחות משקראנו תולדות סופר וספר קראנו תולדות קוראו, עד שניתן להגדיר את המדור, בחינת ביוגראפיה של סופר וספר בתורת אוטוביוגראפיה של קוראם, ומשנתגלתה לנו האספקלריה הזאת אנו רשאים, ואולי אפילו חייבים, לראות גם את שאר החיבורים, כל אותם הספרים והקונטרסים ואלפי המחקרים, המסות והמאמרים, הזרויים על פני רוב דוכנים, שענינם חורג מגבולה של מאה, כמיני גבישים עניניים של חוויות אישיות, והוא אישור להנחתנו, כי שדה־החקר כמותו כשדה־שירה, ונמצא החוקר כמותו כמשורר, אלא שהאחרון יוצא מלפני חוויתו בגילוי־פנים ואנו עומדים עליה וטיבה, אלא אם כן הוא מסיר במעט שולי־שוליו של צעיף־ההסתר ואנו מציצים ונפקחים.

אם עיסוקו של חוקרנו בתחומה של הספרות אינו ניתן לסקירה ולסיכום, כדרך שניתן עיסוקו בתחומה של הביבליוגראפיה ושל קורות הישוב והציונות, שני טעמים לכך. הטעם האחד, כי הרבה מתולדות הספרות משוקע בחיבוריו בשני התחומים האלה, ביחוד בחיבוריו בקורות האישים, שהיו סופרים, אחד אחד על פי דרכו, והוא מבררו ברר היטב, וביותר בקורות העתונות, והרי המבואות המקיפים למבחרי הכתבים הם ממילא סעיפים נחשבים בפרשת הספרות, גם אם שניתן במגילת ספר הוא רב ויוצא ללמד על כיווני התענינותו השונים, ועיקרם בספרות הנמשכת למן ההשכלה ולאחריה, ואם להאָמן לקו של סדר הדורות, ראוי לפתוח ביגיעתו לדובב שפתי ישנים, הלא הוא נסיונו להחדיר חיבורים נשכחים – ושם הסידרה מכריז על כוונתו: “דברים נדירים” – וכך ההדיר לעת עתה שני ספרים יקרים (תשכ"ז), האחד הוא מבואו של ר' משה מנדלסון לתרגום המקרא “אור לנתיבה” והאחר הוא אסופת מבואותיו של ר' יהודה לייב בן זאב לספרי המקרא" מבוא אל מקראי קודש", וכאן וכאן מבוא מספיק, לאחריהם תבוא מחברתו המנוקדת “עברית במערב” (1941) – מנוקדת למה, שנדפסה תחילה המשכים־המשכים בעתון המנוקד “הגה”, שהיה מיועד בעיקר לעולי גרמניה, ששמעו גם הם, גם שארי קוראים, פרקים בתולדות הנאמנות ללשוננו וספרותה, כפי שבאה על ביטויה ביצירתם העברית של סופרים וחכמים, שהתמידו לכתוב בלשון העברית, גם בימים שהטמיעה בלשון־הנכר היתה בעוצם־שלטונה. מחברת זו היא מופת לדרכו של מחברה – הוא דיבר בה לקורא שאינו יודע או כמעט שאינו יודע בענינה כל־מאומה, אך דיבר, כאומן־פדגוג, באופן הרבה. וכשם שראינו בתחומים הקודמים הרבה מיגיעת המחקר משוקע במבואות למיבחר ספרים, אף בתחום הספרות נראה כך – אם במיבחר כתביו של נחום סוקולוב, מונוגראפיה על האיש, דרכו ופעלו (תשי“ח־תשכ”א), והאחרת יידיש, שמבחרה אחד, (1966) ובראשה תרגומה של המונוגראפיה הנזכרת (מעשה לייב אוליצקי), וכסניף לעבודת־כינוס זאת הוא ילקוט מסותיו של נחום סוקולוב, בצירוף מבוא והסברים, גם הוא (1967); ותחת מכבש הדפוס נמצאים שני מיבחרי כתבים, האחד של עורך “המצפה” ר' שמעון מנחם לאזר והאחר של חוקר ארצנו ר' אברהם משה לונץ, ואחרון אחרון – היא המונוגראפיה של שלום עליכם חייו ויצירתו (1960) ומי לנו בקי במסכת זו כיצחק דב ברקוביץ, שלא היה ממפזרי שבחים, וגמר על הספר הזה את ההלל הגדול.

ולהשלמת הערך ג. קרסל, שהחסירו מן הלכסיקון שלו, (הוא משלח אמנם את הקורא לחיבוריו במאות רמיזות ביבליוגראפיות, אך בהעלמת שמו), דין לזכור ולהזכיר את העורך ומעשי־עריכתו. אף הם פושטים על אותם כיוונים שפשטו עליהם מחקריו – וכאן יסע ראשונה ספר הזכרון לעיר מולדתו זאבלוטוב, “עיר ומתים” (1949) שהוציא כאחת עם ר' מאיר הניש, עתה זקן סופרי העברים, שמלבד היותה מצבה נפלאה לקהילת ישראל, זאבלוטוב, השרויה בהררי הקארפאטים בקצה פוקוטיה, היא אף מסבירה את גידולו של בנה, שהתעורר בה לאהבת העם וקניניו, וראש להם קנין ספרותו, ונחלץ כדרך שנחלצו לפניו אחיו ואחיותיו ועלה לארצנו לעבודה והיה מטובי פועלי הפרדס בפתח תקווה ונתמחה בעבודתה, עד שנעשה מדריכם של רבים, והוא חכם מוצנע נקרא לעשות חכמתו בפרהסיא והוא עושה בה לברכה עד עתה. אהבתו לעיירת הולדתו עוררתו לערוך ולהוציא זכרונותיו של בן עירו אחד, ר' אברהם קייש, הוא־הוא האיש אשר מפלאות זכרונו עמדו לו לפרש תולדות כל משפחות העיר על ענינם ועניניהם, כשם שעוררתו לעודד את ר' מאיר הניש להוציא את זכרונותיו הוא. ואף זאת, האהבה לעיר־מולדתו נמשכה לה לשכנתה וערך כאחת עם לייב אוליצקי, את ספר קוסוב (1964), כשם שערך, כאחת עמו, קובץ, שיצא בעיר מגוריו עתה, חולון, והוא הקובץ “חול ורוח” (1964) המיוחד במינו – בראשונה ניתנה פה אסופת ספרות ופובליציסטיקה, היוצאת מלפני רשות מוניציפאלית. בכפל־לשון שחָברו בה סופרי עברית וסופרי יידיש, יושבי העיר. ולוּ ביקשנו לרכז את הכיוונים שבמלאכת העריכה היו מעמידים על שלושה שהם בנותן־טיפוס – הכיוון האחד, שענינו זכרון־הגולה, והוא הקובץ השלישי “על אדמת בסאראביה” (1963); הכיוון האחר, שענינו תולדות היושב והעליה, כגון עריכת עזבונו של דב גזית “תולדות ההתישבות היהודית בארץ ישראל” והשלמתו (1964), וכן עריכת ספרו של יוסף פיקר “נובוסליצה, קבוצת החלוצים (לייטמריץ)” ומחצית ספרו של שמואל דיין על נהלל; הכיוון האחרון, ספרות ישראל וחכמתו – עריכת מבחר מחקרים של ר' שמחה אסף “עם־הספר והספר” (1964); וראוי להשלים בחינת אחרון־אחרון, עריכת בכור הלוחות צבא ההגנה לישראל “לוח החייל” (תש"ט).

במנין מעשי העריכה פסחנו על הקובץ “גנזים”, שענינו אוסף תעודות לחקר הספרות בדורות אחרונים (1961), כי ענינו כרוך במעשה רב, והוא ייסודו וחינוכו של המכון הביו־ביבליוגראפי “גנזים” על שמו של אשר ברש, שיזם אותו מתוך מחשבה־תחילה, כי אם ג. קרסל יאות לנהוג בו, מובטחת לו התפתחות ראויה. ואמנם, ניאות ותשע שנים נשא בעולו, וגם בעזבו אותו לא נעזבה תורתו, והיא מתקיימת ומתמידה בתכונת־כפל – אחת, יסודות שהניח נתאששו והלכו, ועתה לא תצויר עבודת־חקר בספרות הדורות האחרונים שלא בסיועו של המוסד הזה על האוצרות הגנוזים בו; אחרת – הוא, המייסד, נתן בידנו את ספר־המסד, שם הגדולים וקירובם וקירוב־קירובם, ספר הנפשות הפועלות של הספרות הזאת, הוא הלכסיקון על שני כרכיו (1965־1967) אשר כסניף לו הוא לכסיקון־זוטא “אישים וספרים” (הספר השני בסידרה “לכסיקון לתודעה יהודית”) הקרוב להתפרסם ברבים.

דומה, כי מנין ספריו וקונטרסיו והזכרת מאמריו הרבים, העתידים להצרר בספרים וקונטרסים, מראים בעליל, כי האיש בא מוכן ומזומן, מחומש ומצויד למפעלו, מפעל הלכסיקון, כי אף שתבע ממנו עשייה לגופה, הרי בקיאותו שקנה לעצמו ושעשאתו בן־בית גמור בתולדות תרבותנו, בין תולדות הספרות היפה, בין תולדות ספרות ההגות; בין תולדות חכמת ישראל, בין תולדות תנועות החברה, היה לו כמסד נאמן לפעלו, או נאמר בפשיטות: היו לו כתפיים להישען עליהן, ולא במקרה היו אלה כתפיו שלו עצמו.

ו    🔗

ועלה לאחר יציאת ידי חובה מבחינה אובייקטיבית, תורשה לי יציאת זכות מבחינה סובייקטיבית. ולא הייתי נוטל רשות זו לעצמי, לולא שיחתו של ג. קרסל, שנתפרסמה ב“משא”, ולולא מאמרו הנחמד, שנתפרסם ב“מאזניים”. בה ובו הוא מפשיל קצת היריעה מתולדת עצמו ואנו רואים את דרכו כעולה ובוקעת מתוך מסגרת גידולו, ואף אני אימא ביה מילתא ואומר לשון חכמינו בשינוי קצת: איהו חזי דמזליה חזי. ומה מזלו, – יליד עיירה קטנה, שכבר שמענו שמעה, גשם בחלל אווירה של חיי קהילת יהודים, שמסורת וחידוש נאבקו בה כדרך הטבע, וזרמי רוחה של התקופה קלחו בה בחינת נהר נהר ופשטיה, בית המדרש נשמעה בו רינת למדנים, הקלויז נשמעה בו זימרת חסידים, הפדאיין ניסר בו קול הדור ונפתוליו, בית הספר של הרשות הילך בו לשון לעז, אבל לשון העברית נשמעה גם היא ברמה, ובאפס גימנסיה גויית, המטילה חציצה של נכר, אפשר לו לנער יהודים שיגדל מתוך דיבוקו לעמו, ללשונו, ולפי שהקדים לעלות לארצנו הרי הצמא לחכמת העברים ושירתם, כשם שבא על מעט סיפוקו בעיירתו, הוא בא על רוב סיפוקו בארצנו, תחילה בספריה, נחלת ר' יעקב ספיר ונכדו ר' אליהו ספיר, באם המושבות, ולימים באוצרות הספרים בתל־אביב, “שער ציון” ובית אחד העם ובית ביאליק וביחוד בירושלים, בבית הספרים הגדול, שאין בו ספר עברי, וביותר בדורות האחרונים, שלא היה בידו ובכלל מקראו, נעשה בחינת קורא־תמיד וקורא־הכל, וסופו אם כי כמעט בהיסח הדעת, כותב וסוף סופו חוקר, וכל שלא ידע גידולו ודרך גידולו, במשך שנים ובצנעה, נפתע לראותו כפי שנראה בפרהסיה; ולא בכדי ראו קוראי בכור מאמריו – והוא על י. ל. צונץ – למקרא חתימתו, שראו בה בראשונה, לנחש מי הוא חכם הנודע לכנות עצמו באותו פסיבידונים, לפי שזכיתי, כעורכו של מוסף “דבר” לפרסם אותו מאמר־בכורה, הייתי הכתובת, שהמנחשים פנו אלי בניחושיהם, מהם שסברו, כי הוא ראובן החביב עליהם ובאו במיני תהילה לכרחם, אך לא יכלו להדיר עצמם מעקיצה אחת ואחרת, והצד השווה שלא שיערו, כי המחבר צעיר, פועל־פרדס, ולענין תורה ודעת הוא איש צמח הלמד מאליו. אם אומר עתה, כי הוא מלא וגדוש, הרי אהיה כמכניס תבן לעפריים, אבל אם אומר, כי כבר היה מלא וגדוש בצאתו ראשונה לרשות הרבים, אהיה, כמדומה, כמביא חידוש ברבים, ועל־כן אספר מעשה שהיה כך היה: לרגל הערה אחת, שנתפרסמה ב“דבר”, קיבלתי מכתב מאיש, ששמו לא נודע לי קודם, והוא בפתח תקווה ובו השגה על אותה הערה, וסברתי מזקני המושבה הוא, זקן שקנה חכמה, ועניתיו מה שעניתיו, ובא מכתב מפוֹרט, שהפליאני בבקיאותו, וביותר שהזכיר מקורים שהסתפקתי, אם הם ידועים לתריסר חכמים ואפילו לחצים, וביותר הפליאתני הידיעה, כי איש צעיר הוא, פועל מושבה, העובד יומם ולומד לילה. ודאי שידעתי עוצם־כוחו ועוצם־רוחו של אבטודידאקט בישראל, גידולה של אהבת הדעת לשמה, שהוא גם רבו של עצמו גם תלמידו של עצמו, אבל חשבתיו טיפוס שהיה ואיננו, והנה הוא חי לעינינו; ומתוך הפליאה הזאת נכרתה ברית־הידידות שבינינו הקיימת ועומדת עד עתה, כשם שתהא קיימת ועומדת עד אחריתנו בזה, ואקווה כי תתמיד על שולחנה של תורה גם בבא.

ז    🔗

אבל אפשר, כי מן הדין הוא שאקדים פגישה לפגישה, – שכבר נפגשנו בשורש גידולנו, אם שרשה של התורה. – בכלל צנתרי חכמי קלויז שבעיר־מולדתי היה גם הרב ר' ישראל קרסל; אם שרשה של החסידות – בצאת בנו של זקן זקני, ר' יוסף אלקנה שפירא, לקבץ פרנוּמראנטין לספרו של אביו, ר' יוסף משה המגיד מזאלוזיץ “ברית אברם”, נמצא לו בין מסייעיו בעיירת זאבלוטוב, זקן זקנו של גצל קרסל, והוא גם נקאר בשמו, הלא הוא ר' גצל וייס ושמו דפוס ונדפס בספר ההוא. ואם אמנם, זימוננו הוא בחינת מעשה אבות סימן לבנים, אומר מה על זימון, שעתיד להיות מעשה של שני שותפים, שלו ושלי, ולא נתקיימה השותפות גם מתוך שלא מצאתי את עצמי כשר לכך – צאו וראו. הערך היחיד שחיברתי בו, והוא על ס. יזהר, כבר נמצא מי שנבהל לקטרג עליו, שעירבבתי בו ידיעות ודעות, הוא ערבוב שמחבר הלכסיקון נשמר בו מכל משמר – גם מתוך שלא מצאתי את שנינו מוכנים לתכנית השלימה של הלכסיקון. כי הנה ודאי קוראי הלכסיקון ולומדיו נתנו דעתם על כך, כי לא נקרא: לכסיקון הספרות העברית החדשה, אלא: לכסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים, והגדה זו באה משני טעמים. הטעם האחד, והוא טעם של עיקר: מתפקידו של הביבליוגראף וממילא של הביו־ביבליוגראף להיאָמן למסגרת זמנה של הספרות, שקבע לו לספרו, ואם קבע, למשל, מסגרת של מאה או מאתים השנים האחרונות, עליו לכלול בה כל מחבר וכל חיבור שחיברו ונתחברו במסגרת הזאת, ואין זה מתפקידו לעשות עצמו פוסק, מי ומה לקרב ומה לרחק, אלא עליו לכלול את כל ספרותו של העם שנכתבה בלשון זו בתקופה זו, ואם פעלו בתקופה זו הבעש"ט ותלמידיו ותלמידי תלמידיו והגאון מווילנא ותלמידיו ותלמידי תלמידיו, אין הוא רשאי לומר, מה שרשאי לומר כותב תולדות החסידוּת או כותב תולדות הלמדנות או כותב תולדות ההשכלה, כי הוא מתגדר בנושאו; אם כי גם המתגדר חייב לצאת מגדרו ולהביא במנין את התנועות היריבות, כדי להסביר את מערכת המגע והמאבק שבינה לבינן. הילכך הביבליוגראף וממילא הביו־ביבליוגראף, הבא לתת לכסיקון של תקופה, אין לו ענין בספרותה של מפלגה אחת או של מפלגה אחרת, שנתחברה בלשון העברית, אלא בספרות העם כולו, שנתחברה בה באותה תקופה. הטעם האחר, והוא טעם־מישנה: הקונצפציה, שאני טורח עליה זה כמה, וכפי שהעליתיה במחברתי “על ספרותנו – מסת מבוא” ובכמה וכמה מחקרים, שבה ובהם אני חולק על התפיסה של יוסף קלוזנר, פישל לחובר, ח. נ. שפירא, אברהם שאנן, שחיברו ספרים כוללים לאור התפיסה הזאת וברוחה, ודאי שהיא מחייבת כלילה כוליית של מחברים וחיבורים, שהרי אפילו לשיטתם, שורת ההגיון הפשוטה נותנת, כי אין מלוא־הבנה לזרם של ספרוּת בלא ידיעת שארי זמניה בני זמנה, ושעל־כן הבא להגיש אינפורמאציה ביובליוגראפית על זמנה חייב לכלול בערכיו את כלל ספרותנו, אם לא מבחינתה התלת לשונית, הרי לפחות מבחינה התלתזרמית. לא כל שכן לשיטתי, שלא הבשילה עדיין, ואף אי אפשר שתבשיל לעת־עתה, חיבור כולל, ואפילו כמתכונתו של ישראל צינברג, וספק בידי, אם בגבולם של ימינו ניתן להגיע למעלה ממבוא, המצריך גם הוא כמה כרכים, ומי שהלעיג על העדרו של חיבור כולל, שכח, כי האזהרה: אַל יתהלל חוֹגר כמפתח, עדיין אינה מבטלת אזהרה שכמותה: אַל יתיימר מפתח על המתאמר כחוגר, שאינו דומה מפתח, שרוב סעודתו מתוקנת לפניו כחוגר שאין רוב סעודתו מתוקנת ועליו לתקנה מתוך ידיעה של לא עליך המלאכה לגמור, ודי בזה.

והנה ג. קרסל תפיסת הכוּליות, שבא אליה על פי דרכו שלו, שכן מחקריו הוליכו אותו אליה, ולא בעקיפים אלא במישרים ממש, היא לו תפיסה סבירה ומקובלת, והילכך נדרש לקיימה בלכסיקון, ולא קיימה, אך מה שלא נתקיים היום, אפשר וצריך שיתקיים מחר, וביותר שהמהדורה הראשונה של הלכסיקון אינה מהדורתו האחרונה, ובהגיע עת הרחבה בגבולות הלכסיקון המצויים (מאות ערכים שהצמצום על שני כרכים גזר עליהם שמיטה וגניזה), תבוא גם עת הרחבה של הגבולות הרצויים ויהי מעשה הלכסיקון שלם.

[י' טבת תשכ"ט]