רקע
דב סדן
בסודה של לשון, על חנוך ילוֹן

 

א    🔗

חברי הטובים ממני בכלל ולענין ידיעת רובי תורותיו של מורנו ורבנו ר' חנוך ילוֹן בפרט, רצו בי, במסיבה מטעם עיריית ירושלים, להיותי הדובר בכבודו של הספר שיצא לכבודו, ולפי שכבודם נחשב בעיני והייתי מחויב בקיום רצונם כבודם, קיימתיו על דרך כיבודם רצוני, ונטלתי עלי לומר כמה וכמה דברים, שאם יימצאו מכוּונים, הרי אחריותם על זכותה עליהם, ואם, חס ושלום, לא יימצאו מכוּונים, יחלוקו, היפה לשכמותי, איש הבינונים, וביותר שדברי נאמרים בימים שנוהגת בהם, במערכת זכויות וחובות, בחינת תלויים ועומדים.


 

ב    🔗

ספר יקר ונחמד הוא, שבאנו לשמוח בו, הלא הוא “ספר חנוך ילוֹן”, קובץ מאמרים, (הוצאת קרית ספר), שערכו החכמים שאול ליברמן, שרגא אברמסון, יחזקאל קוטשר ושאול אֵש, חברים ותלמידים מקשיבים למי שהספר בא לכבדו, שאם לבקש תואר כולל וממצה לו, הריהו ההגדר, שהגדירו בספר גופו ש"י עגנון – הוא, ראש לאמני־לשוננו שבדור, קורא לו לר' חנוך ילוֹן: ראש לחכמי־לשוננו שבדור. ואמנם, כל הספר כולו יוצא ללמד על חכמתו, בין לימוד־מישרים, בין לימוד־עקיפים.

הספר יוצא ללמד על חכמתו לימוד־מישרים, והכוונה למאמרים הדנים בו ובפעלו – דבר־ההקדמה של העורכים המציינים, כי נתעוררו למעשה־הקובץ, המלאות לו לר' חנוך ילוֹן שבעים וחמש שנה, ועד שנסדר בא יובל־מישנה, לאותו חכם, במלאות ארבעים שנות פעולתו. ואחרי ההקדמה, שניתן להוסיף עליה כי פעלו של החכם נערך בינתיים ברשות־רבים רחבה ונערך כפליים, שנתכבד בפרס ישראל מטעם המדינה ובתואר דוקטור משום כבוד מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים, באה הרשימה הכוללת, בקצירת האומר, תאריכים וציוּנים מחייו, מועט המחזיק את המרובה, ואחריה מאמרו המקיף של יחזקאל קוטשר על דרכו של החכם בחקר הלשון העברית, למדוריו וסעיפיו, ומאמרו הממצה של שאול אֵש, והיא ביבליוגראפיה מפורטה של חיבורי חכם במשך ארבעים שנה ושנה; ושני המאמרים האלה הם הכנה נאה ומצויינת לעיקר הסעודה הקרובה שתבוא, והוא כינוס חיבוריו של החכם במגילות ספר, להיותם בחינת תורה שלימה בידינו.

הספר יוצא ללמד על חכמתו לימוד עקיפים – ניתנו לו דברי תורה וחקר, תרומת חוקרים וסופרים, מהם תלמידיו, שחותם רישומו של מכובדם עליהם, אם בענין הנדון ואם בדרך הדיון; מהם חברים, שדבריהם טבועים במטבע ההודיה בו וההודאה לו, באופן שניתן לראות את הספר על חלוקתו בחינת קרן ופירות, וכדרכם של פירות הניזונים מקרן שופעת ומשפעת אף פירות אלה נעשים פרי פרי קרן לגופה. עורכי הספר ביקשו לצרפני למנינם, אבל חפצי לא כיבה את פקפוקי, אם ראוי אני להימנות עמהם, שכן מכובדנו קטונתי להיות לו חבר ממש וזקנתי מהיות לו תלמיד ממש, ולא אחת אני מיצר על שלא פיגרתי קצת לצאת לאוויר העולם ונמניתי עם שומעי־לקחו; עתה כל מה שאני יכול לומר בי הוא, שהייתי משמש לו, כשהייתי, בתורת עורך בימה המכוּונת לרשות רבים גדולה, הוא מוספו של “דבר”, מביא דבריו לדפוס בימים שראה חובה לעצמו לקיים עת לעשות ללשון הפרו. כנודע, גדול הלימוד היוצא מלפני שימוש תלמידי חכמים, וביותר שנוספה לי תוספת לימוד – לאחר שדבריו בכתב שברשות הרבים העמידוני על המה שבו, באו דבריו שבכתב ושבעל פה ברשות היחיד והעמידוני על המי שבו – אופי מוצק שאין לפניו אלא אמיתו, ואמיתו נקנית לו בתמצוּת יגיעת רוח ונפש; ואמירת אמיתו לא זו בלבד שאינה יודעת אבק חנופה לזולתו, אלא אינה יודעת את הגדולה והקשה שבחנופות, החנופה לעצמו, והעיקר, החומרה שהוא נוהג, לא חפץ היא לו אלא כורח היא לו, ובדרך צחות ניתן לומר: לא חיבה היא לו אלא חובה היא לו.


 

ג    🔗

אמת, מצינו שמשים המעידים עדויות נחשבות על רבותיהם, טיבם והנהגתם, אך הללו שימשום שנים הרבה, ואני כל שימושי שנים מועטות, אבל אם אין בידי לומר הרבה בתורת שמש, העשוי לסייע מצדי צדדים לפתרונה של השאלה: קרן גדולה זו שפיעתה אילך ואילך כיצד, יש בידי לומר לא מעט בתורת שכן, העשוי לסייע מצד־מה לפתרונה של השאלה: קרן גדולה זו צמיחתה, וביותר ראשית צמיחתה, כיצד, אמרתי: בתורת שכן, וכוונתי לשכנוּת שבין כפר מגורי אבותיו והעיירה הסמוכה לו, לופאַטין, ובין כפר מגורי־אבותי והעיר הסמוכה לו ברוד, שהמרחק ביניהם מועט, שאלה ואלה נטועים בקרן צפונית של מזרח־גאליציה, הקרובה לגבול שבין שתי המלכויות, אוסטריה ההאבסבורגית ורוסיה הרומאנובית. זכתה העיירה לופאַטין והעמידה, בדור אחרון, צמד אישים מסוימים, האחד הוא מורנו החוקר ר' חנוך ילוֹן, והאחר הוא מורנו המסַפּר, ר' אשר ברש, וכל שיודע כתביהם, השונים בענינם, יודע מה עולה לו למי שבא לבחון בהם לאור האמת הנודעת כי האדם – כדבר שירתו של ש. טשרניחובסקי – “אינו אלא קרקע ארץ קטנה/ – – תבנית נוף מולדתו, רק מי שספגה אזנו עודה רעננה/ רק מה שספגה עינו טרם שבעה לראות – – / ואך ברבות הימים ובמלחמת ישוּת/ ומגילת ספר חייו הולכה מתפרשֹת – / ובאו אחד, אחד, זייגלה פשר / כל אות ואות וסמל סמל כל הבאות / שחוקקו עליה בראשית בריתה”. ובאמנה, אינו דומה בן לוּפאַטין המסַפר – שנוף מולדתו מפרנס את סיפוריו, והוא צומת־ענינם, כבן לוּפאַטין החוקר – שעניניו שונים ורחוקים ונעוצים במערכה אחרת: חקר לשון־מקרא ולשון־חכמים; חקר לשון־תפילה ולשון־פיוּטים; חקר ההגייה לפי טביעתה בכתב ובדפוס ולפי שיגרתה בפי בני־עדות; בחינת מסורות שבכתב ושבעל פה; לימוד מתוך ראשונות על אחרונות ואיפכא; דרישת חמרי הלשון ושידודם על דרך ניפוי של כל קטנה וקטנה, עד שהם מצטרפים לתפיסה מקפת על דרך שיטה בנויה ומבוּנה, כדי דיוקן כולל ברציפות חייה של לשוננו, ומה לכל העשייה השקודה והמרהיבה הזאת ולנקודה קטנה על המפה, כמו כפר הולדתו טריטקי, או עיירת גידולו לופאַטין, ואפילו עיר הוראתו לבוב; כל שכן שאנו שומעים, כי עיירת מולדתו לא ציידתו לתעודתו – כי באמת, מה ציוד הוא “תלמוד לשון עברי” לבן־זאב, או ספרי דקדוק של שאצקי וטביוב למי שעתיד להיות גדול חוקרי־הלשון שבדור ואף על פי כן הביאור ביאור – גם דרכו ופעלו מאמתים את הכלל, שהאדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו, תבנית טריטקי ולופאַטין ולבוב. מובן שהן נתפסות לא כנקודות במפה הגיאוגרפית של הסלאווים אלא כנקודות במפה ההיסטורית של היהודים; וכדרך שהן נחיות לו לילד ולנער ולעלם, שגדל מתוך הגיאוגראפיה של עם אחר לתוך ההיסטוריה של עמו.


 

ד    🔗

כדי לראות, מה וכיצד היתה ראשית צמיחת קרנו של ר' חנוך ילוֹן מתוך נוף־מולדתו ואגפיו אל תוך שפעת פעלו בחכמת־ישראל וספרותה, דין לבדוק מה היו פני חלל האוויר של קרקע גידולו ומצעה. בפתח הבדיקה הזאת עלינו לתקן משפט מעוּות, שנעשה כמשפט המקובל – ספרים וסופרים, המדברים באותם הגלילות ודיוקנם בימים ההם, נוקטים לשון סכימאטית לאמור: לאחר ימי הפריחה הגדולה של רנ“ק במחשבה, שי”ר במחקר, אֶרטר באמנות ושל תלמידיהם ותלמידי תלמידיהם, באו ימי ירידה וניוון, והגלילות האלה שוב לא העמידו אלא מיני אֶפיגונים, שאפילו הטובים שבהם, כדמות שלמה רובין ונפתלי הרץ אימבר, משולם זלמן גולדבאום ונתן נטע סמואלי וישעיהו דוד זילברבוּש, אין בהם אלא כדי חצי־חציו של חצי־נחמה; ואם, אמנם, לפני שני דור היו שמעון ברנפלד, דוד ניימרק, מרדכי אֶהרנפרייז ויהושע טהון, הרי חכמתם וספרותם היתה עד ארגיעה, בין טרפום רבנות ועסקנות בין זללם הלעז; ורק בדור אחרון, ביחוד מכוח השפעתה של ספרותנו ברוסיה, על מזלה המשולש, ביאליק, מנדלי ואחד־העם, באה התנערות, שכמותה כתחייה וסגל הכשרונות, שניאותו לאורו של המזל המשולש ונהרת סביביו, וביצבצו ועלו על אדמת גאליציה יוכיח. ודאי, כי הדברים על כוח השראתו של המזל המשולש מכוּונים לאמת, אבל גם שמש גדולה אינה עשויה שתצמיח ישימון. הלכך הסכימה המצויה צריכה בדיקה, ומשתיבדק תימצא שאולה מעם התפיסה, שהיא מקובלת הרבה ומעוולת לא פּחות – ראיית כוח רוחה של פרובינציה אחת ואחרת במזרחה של אירופה לפי הכוחות שנתגלו בהשכלה ובנמשך לה, וקביעת הגדרה של זריחה או שקיעה על פיהם בלבד. ואכן, בבוא התפיסה הזאת לדבר על זריחה בגלילות ההם, אין היא מדברת על האורות שנתגלו בה בחסידות, לא על ר' משה לייב מסאסוב ולא על ר' מאיר מפרמישליאן, לא על ר' צבי הירש מז’ידיצ’וב ולא על ר' יצחק אייזיק מקומרנא, לא על השרף מסטריליסק ולא על ר' שלום מבלזא ולא על חתנו ר' חנוך מאולסק, שמורנו נקרא על שמו, כשם שנקראו עליו רבים מבני לופאַטין וסביביה; ואף אינה מדברת באורות שנתגלו בה בלמדנות, לא על ר' אפרים זלמן מרגליות ולא על ר' שלמה קלוּגר ולא על המנחת חינוך, כאילו הם מבטאים עצמת רוחם על הגלילות ההם בימים ההם, ואך אורות ההשכלה הם עדים, ועדים יחידים, לרוח ולעצמתה. וממילא, כשאותה תפיסה מדברת על שקיעה היא שוכחת, כי אין שקיעה זו חלה אלא בהשכלה בלבד, שהרי החסידוּת, וביחוד הלמדנות, העמידו בימים ההם דווקא אישים גדולים למן השואל ומשיב דרך הבית־יצחק עד להמהרש"ם ור' מאיר ארק ור' שלום לילינפלד ור' אברהם מנחם מנדל הלוי שטיינברג ואחרים, ואדרבה ימי פריחה היו הימים ההם ללימוד התורה, עונה ברוכה לעילויים ומתמידים, שמהם ניזונה אותה התעוררות רבת הכשרונות שפירנסה את ספרוּתנו וחכמתנו.

ואף זאת לזכור, מזלה של גאליציה, שאף שהיתה נתוּנה, כמותה כביהם ומהרין ושלזיה ואוסטריה עילית ותחתית וטירול וכדומה, בתוך שאר מדינות הכתר של שושלת האבסבורג, וחוקה אחת לכל יהודיהם, ויכלה להיות כמותם, לא רצתה להיות כמותם, שעמדה בפני ההשכלה ולא נכבשה לה בבת אחת ואף כשנכבשה לה לא נכבשה עד תומה, שקלטה גרעינה ופלטה קליפתה; ולא עוד אלא שבכל דור ודור הוצרכה ההשכלה לחדש את השתערותה, מתוך סיגול רוב דרכיה וקצת מהותה לצמד יריבותיה שעמד על נפשו, וכל כיבושה וכיבושה לא נעשה אלא מתוך יריבותיה, שהיא עצמה לא היה בה כדי גידול מתוך עצמה, והדברים עצבים. הגיעו בעצמכם, אילו כיבושה שלך ההשכלה בבת אחת ועד תום – ולא העמידה גאליציה לספרות העברית את שהעמידה, שכן הלהיטות ללעז, והטמיעה בו, שאכל בקצותיה, היתה מגעת עד טבורה, ונמצאו הכל לועזים, כדרכם של בני ביהם ומהרין וכדומה, ומתבוללים בתרבותם וארשתה בין עמם ובין מחוצה לו. אמנם, ההשכלה לא עייפה מחידושי תקיפותיה ודרכה, על אף חילופי הזמנים, מבראשית, עד שהנכבשים לה דור דור דרך כיבושם לה כמתכונת ביוגראפית אחת – צא וראה, ר' חנוך ילוֹן, שנלכד לה להשכלה בדור אחרון, כלי־הלכידה שבידה היו שוב – בנתן החכם" ללסינג, (אמנם גם במקור גם בתירגום של גוטלובר), בספר הדקדוק של בן־זאב ובביאור למנדלסון. עם זאת ספק נכבד הוא, אם שווי־הביוגראפיה מתיר שווי־הגדרה לכל גלי־המתמשכלים, במשך כחמישה דורות, וגם הוא עיוּות הטעון תיקון – שאינו דומה מתמשכל לפני דורות כמתמשכל לפני דור. ולעניננו עתה – בנו של חסיד מחסידיו של ר' יהושע, רבה של בלזא, ואחיו של יושב בחצרו, והוא עצמו נקרא, כאמור, בשמו של בעל “לב שמח”, וגידולו בימים של מיפנה דרכים, מוריד־פלגות ומעלה־פלגות, – תחת “שומר ישראל” ו“אגודת אחים” האסימילאטוריים מזה ו“מחזיקי הדת”, האולטרא־אורתודוקסיים מזה. באה חלוקת חזיתות שונה ואחרת – “אהבת ציון” והציונות ההרצליאנית, תנועת תרבות וספרות על פריחתה כפולת הלשונות, העברית והיידית. מאמר מוסגר: אף היא, הפריחה היידית, עלתה במחוז הגידול ההוא – שמואל יעקב אימבר (גיסו של ר' חנוך ילון) הוא כאבי חידוש השירה בגלילות ההם הוא בן יז’רנה שאינה רחוקה, והיא גם עיר מולדתו של אמן הפרוזה אברהם משה פוקס, ואין צריך לומר בני זלוטשוב הקרובה, המשוררים יעקב מסטל ומשה לייב הלפרן ובן קריווטש הקרובה כמותה דוד קינגסברג, ואחרון אחרון חשוב בן ביאליקאמין הקרובה, אורי צבי גרינברג, שנעטר שני כתרי שירה והוא־הוא שיאה של פריצת כוח השירה ועלייתה.


 

ה    🔗

משראינו את ראשית־הצמיחה של ר' חנוך ילוֹן לפי מקומה וזמנה, דין שנראה במעגלה, שהיה נטוע ועומד בו וגידולו ממנו ומכוחו: משנתעורר על דרכו, נמצא בתוך חבורה מיוחדת, בעלת אופי מיוחד, הלא היא חבורת הסופרים, ביתר דיוק: פרחי־הסופרים, בני סביבתו, שקברניטה היה לפי גילו ותודעתו, ר' אלעזר מאיר ליפשיץ, שכמה מבחינות ייחודו מציינות את בני החבורה, אם לא את כולם הרי את רובם ככולם. הבחינה האחת היתה הציונות – היא לא היתה חדשה בגאליציה, ואדרבה נעשתה כזרם המתפשט והולך וסופו משתלט והולך, אך הוא ושכמותו נתנו בה חידוש מתוך שנתפרשה להם הלכה למעשה, – הם הלכו כולם לארץ־ישראל, מי שלפני מלחמת־העולם הראשונה ומי בסמוך לאחריה. קודם כל הוא, א. מ. ליפשיץ עצמו, וכן ש“י עגנון ואשר ברש ושלום שטרייט ואברהם סונה הוא אברהם בן יצחק, ואחריהם מרדכי בן יחזקאל וחנוֹך ילוֹן; כמעט כולם בני ביוגראפיה דומה – גידולי החדר, שלא הלכו לבתי ספר העממיים טיפוחי ההשכלה, כל שכן לגימנסיות מוקדי ההתנכרות לעם, ותלמודם עיקרו מבית ובבית, בית יראים וחסידים, והיא תשתיתם לכל דרכם ודרכיהם, וגם שדעתם פרשה מהווית ביתם ומסורתו רוחם ומזגם לא פרשו ממנה. הבחינה האחרת, שהיא אם קודמתה – העבריות, כלשון ביטוים האחת והיחידה, בכתב ובעל פה, והם טועמים ומטעימים בה טעם ראשית ואחרית כאחת, והוא סוד הקסם של כולם. איש איש כמעלתו וכענינו שרתה עליו כאותה אחדוּת של עתיקתא וחדתא, שכשם שאתה טועם אותה בדבר־שיר כשל אברהם בן־יצחק או בדבר סיפור כשל ש”י עגנון ואשר ברש ובדבר־סיפור־מעשה כשל מרדכי בן־יחזקאל, כך אתה טועם אותה בדבר מסה של א. מ. ליפשיץ, ואחרון אחרון בדבר חקר של חנוך ילוֹן. אסכולה אחת ושרשיה אחדים – והדיבוק בנכסי הספרות והלשון של הדורות והשימוש בהם על דרך, שאתה חש בה גם את הישן גם את החדש. והישֹגו של ר' חנוך ילוֹן צריך הדגש מיוחד – הסגנון הכולל של אסכולת החבורה הזאת על ייחודיו, שימושו נוח יותר במה שיש בו סיפור ופיוט, שאחיזתם בתמונה ובציור ובהמשלה, ואינו נוח כל כך בדבר חקר ועיון, שאינו נעזר אלא בשורת הגיונם של דברים ודרכם דרך ההפשט. אבל היא הנותנת – ייחודו של ר' חנוֹך ילוֹן, שהוא בן בית בספרותנו לדורותיה, ואח וריע לספרות בני דורו ומבחין בה עד־דק, ודבקותו בספרותנו היא מסד־דבקוּתו בלשוננו, העמיד על דרך המזיגה של המטבע הקדום והרוח החדש, סגנון־מדע למופת, והוא אח שווה־מעמד לסגנאות של הטובים שבבני־החבורה. בחינה אחרונה – המסורת, שרוב בני החבורה נאמנים לה, פשוטה כמשמעה – א. מ. ליפשיץ, פתח את כתיבתו במאמר על האישיות המעניינת שבתקופת ההשכלה הגאליצאית, הוא יעקב שמואל ביק, שהטיל בה שני קווי־רביזיה, מתוך שהודה בחשיבותם של שני יסודות השנואים עליה מן ההשכלה, – החסידוּת ויידיש. וככל הנכון, הכותב לא נתעורר לכתוב על אותה אישיות, כשיעור הידיעה בה בימים ההם, אלא משום שביקש בתוך ההשכלה כמין פרוטוטיפוס לעצמו בתוך זמנו. – כלומר אפשרות קיומה של המסורת בתוך היסודות המהותיים של התנועה הציונית והתנועה העברית, והוא גם נאמן כל ימיו לדרכו, לא בלבד בתחומו של עיון אלא ביחוד בתחומו של מעשה, ומבחינה זו אחים לו בני ארצו ועלייתו, גם ר' בנימין גם ר' אברהם יעקב הכהן ברור.


 

ו    🔗

אך ענין המסורת חל גם על דרך הספרות – ובני החבורה קיימו אותה, איש איש כמזלו. ש"י עגנון מתוך שנועז להיות מספרה של הכוליות היהודית; מרדכי בן יחזקאל מתוך שנועז לתת את אוצר אגדת־העם, לא כמנהגם של סופרי־הדור, שעשו בה כבתוך שלהם, אלא מתוך תחושה של מזג העם; חנוך ילוֹן מתוך שגילה את המסורת של לשוננו שהיא, עם כל תמורותיה, רצופה ואחת, קו־השני של תרבותנו לאורך כל הזמנים וכל המקומות, למן צאתה מארצנו עד שובה אליה. והעיקר, מרובה מגילוי מסורת מכוונת הוא גילוי המסורת שממילא, שעליה אומר מרדכי בן יחזקאל במאמרו “שבילין”, בספר שלפנינו: “כוחה של המסורת בגידולה הפנימי, בטווייתה הנסתרת, ההולכת ונרקעת על פני החיים בשלל צבע רקמותיה, ואין האדם מרגיש בה והתהוותה. היא מוסיפה והולכת וגדלה ועושה פירות ופירי פירות. כלבוש הזה של החומט שגדל עמו, והוא נאה לה לגופה ולרוחה, והנאה לה והנאה לעולם ממנה. ציבור בריא, שאינו חש בגופו ובאבריו, אינו חש גם כן בעול המסורת, כמו שהחומט אינו חש בלבושו. אדרבה, חושו יאמר לו שהוא כעור לבשר הגוף, המגן עליו ועל עצם קיומו, הוא מקפיד על כל פגיעה, כי פגיעתה היא פגיעה בחייו”.

מה שנאמר בפסוקים נאים אלה על המסורת בכללה, ניתן לומר על מסורת הלשון, שר' חנוך ילוֹן הוא גדול־חוקריה בימינו. נסיים ונאמר: אשרי הדור שאינו יתום, ומי דור שאינו יתום, שיש בו אם למסורת ויש לו אָב למסורת. ומה שאמרתי לא אמרתי אלא לקיים כיבוד אָב.


[ו' תשרי תשכ"ד]


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49227 יצירות מאת 2721 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!