רקע
דב סדן
פשר ודרכו, על משולם טוכנר

 

א    🔗

בהיעצם עיניו הערות והנבונות של אהובנו משולם טוכנר, נסתם הגולל על חיים, שיופים וגבוּרתם אימתו את הכלל: אָפיו של אדם גורלו, כשם שאימתוּ את הכלל הקדוּם ממנו: רצונו של אדם כבודו. הלא הם אָפיו העז ורצונו העז כמותו, שעמדו לו להשליט את יתרון־רוחו ואור־נפשו על חסרון־טבעו וצל־יסוריו, עד שהיה, ביציבתו האמיצה, כפי שנראה בדמות דיוקנו הנמרצה – גיבור המכריע את מעקשיו ונוצחם ונעשה, בכוח רצונו, שהוא סודה של אישיות לאמיתה, כאדוני־גורלו, אוהב חיים ועלילה ומאהיבם על סביביו. זכרון־חייו השמור בנפש־מוקיריו וזכרון־עלילתו הצרור בדפי־כתביו, ביקשו להתלכד בדבר־מזכרת ראוי להם. במלאות אֵבל השלושים, ניתן ציוּן לחייו – הלא הוא הקובץ: “על משולם טוכנר ז”ל“, שחברו בו אוהביו וידידיו, בני שלושה דורות, בהם חבריו לספסל הלימודים, עמיתיו למעשה ההוראה, ריעיו בני ביתו, למן זקן הסופרים עד צעיריהם שסיפרו, אחד אחד מזוויות התבוננותו ומנקודת זיקתו, על האיש, תבונתו ודרכו, וכל דבר מדבריהם יפה לנאמר ולאומרו. ובמלואת אֵבל השנה, ניתן ציוּן לעלילתו – הלא הוא הספר, “פשר עגנון” הכולל את כתביו, רובם ככולם, אלה מאמריו ומחקריו על ש”י עגנון.


 

ב    🔗

בבואנו לשרטט בקצרה את דרכו ופעלו, דין שנפתח את דברינו בדבריו, אלו שתיים תעודות הכתובות בעצם ידו והכלולות במכתבו (י' מרחשוון תשכ"ה), ושבאו בתשובה לבקשתו הכפולה של ג. קרסל, – האחת שיכתוב את הביוגראפיה שלו עצמו, והאחרת שיכתוב את ערך ש“י עגנון בלכסיקון הספרות העברית. מתוך התעודה הראשונה אנו למדים, מה פרטים נחשבו לו בדרך חייו: לידתו בעיירה מינקוביץ שבאוקראינה (כ“ג ניסן תרע”ב, 10 באפריל 1912); מעבר משפחתו, בשנת הארבע לחייו, בימי מלחמת העולם הראשונה, מעיירת הולדתו לעיירה בריטשאן (בריצ’ני) בבסראראביה, שעברה לרשותה של רומניה; עליית משפחתו, בשנת הבר־מצווה שלו, לארץ־ישראל והשתקעותם בירושלים; סיים לימודיו באוניברסיטה העברית שבה, במקצועות ספרות עברית, היסטוריה ופילוסופיה, ואומנותו אומנות ההוראה בבית־המדרש למורים על שם דויד ילין שבבית־הכרם. לאחר דברים מעטים אלה, המבליטים את התחנות הבולטות, באה ביבליוגראפיה של חיבוריו, והוא פוסח בה על סיפוריו ומאמריו הראשונים ופותח וממשיך בדברי הביקורת והחקר שלו, החל במאמרו על “תמול שלשום” וכלה במאמרו “החכם הירושלמי”, שניהם על ש”י עגנון, שהוא עיקר נושא גם בשאר מאמריו. מתוך התעודה האחרונה אנו למדים, מה עיכב בידו לכתוב את הערך המבוקש ונביא את הדברים, על ההומור שבהם, כלשונם: “ידוע לך, ודאי, שנתתי יד לשטן, זה שנקרא דוקטוראט, והריני עסוק בו והוא בי זה כמה וכמה שנים, ומכיוון שקשה לעת זיקנה להיות תלמיד, ולוּא גם אקאדמי – מתמשך הענין ומתמשך. מכלל מקום, בין לטוב ולמוטב, זכיתי השנה והנני משוחרר מהוראה ונתון רובי ככולי לסיום עבודתי. דעת לנבון נקל, שדעותי ביחס ליצירת עגנון כמעט מוגמרות ומסוימות אלא שאיני רשאי, בתוקף הטאבּוּ האקאדמי, לפרסם דבר עד שאגיש את הדיסרטאציה. אולם לא רק הטאבּוּ מגביר את היסוסי ביחס לכתיבת הערך, אלא עצם היותי צד במחקר עגנון, יש לי דעה מוכרעת ומוכחת לגבי מהות היצירה ודיוקן היוצר. לפיכך חייב אני לקבל הרשאה ממך – תוך הבטחת שמירה אובייקטיבית מאכסימאלית – לטביעת חותם מינימאלי של מסקנות חיבורי”.

דבריו בשתי התעודות שלפנינו מעטים, והמבקש תוספת להם ימצאנה בקובץ לזכרו – מתוכו ישמע, כי משולם שכינויו בפי בני משפחתו וידידיו: מישה, משעלה עם בית אביו לירושלים, למד תחילה בבית ספר תחכמוני, ועם גמר לימודיו בו נכנס לגימנסיה הריאלית מיסודו של ד“ר שור; בן שמונה עשרה נכנס לאוניברסיטה ובן עשרים וחמש סיים בה לימודיו בתואר מ”א, וימי לימודיו אלה הם גם ימי ראשית נסיונותיו בכתיבה, ועיקרם סיפורים שפירסם ברבים ("הארץ, “ניב הסטודנט”); בן עשרים ושבע נשא אשה, את חברתו־ללימוד, רחל בת הרופא ד“ר משה רבינוביץ מתל־אביב, מצאצאי הגאון מווילנה, ובנו בית הנודע לתהילה, בית ועד לחכמים. אומנותו אומנות ההוראה נמשכה כשלושים שנה רצופות, תחילתה בבתי ספר בטבריה ובעפולה, המשכה בבתי הספר בירושלים, וסופה, למן שנת השלושים ושש לחייו עד פטירתו, משמע במשך שמונה עשרה שנה, בבית המדרש למורים בה. בהוראתו, שיצא לה מוניטין, עמדו לו בינתו המקיפה והחדה בחזיונה של ספרות וחזיונותיה וכוח הבעתו להקנות דעתו לתלמידיו שומעי לקחו שבעל פה, ככוח הבעתו להקנותה לקוראי דבריו שבכתב. כתיבתו, שהיטה אותה מתחום הסיפורת לתחום הביקורת, נתייחדה בעיקרה לפעלו של ש”י עגנון ונעשה מראשי המדברים בפרשה זו ודיבורו בה ידוע לרשות הרבים הגדולה. אבל הפרשה הזאת שזורה בפרשה מקיפה ממנה, הוא מישזר ספרות הדורות האחרונים, דורות המשבר והמיפנה בגורלו של העם. המישזר ודרכו בו ידוע בעיקרו לתלמידיו, ואך קצת חוטיו הגיעו גם לקהל־קוראיו, ועל פיהם ניתן להניח, כי אילו זכינו וזכה הוא לאורך ימים, היה מסמיך לפרשה הגדולה פרשיות גדולות כמותה והימנה, ומעמידנו על כללות תפיסתו בספרותנו. ידידיו ומכריו המרובים ידעו אותו אף מכמה וכמה צדדים, שלא נתן להם ביטוי ברשות הרבים – ערותו לחיי האמנות לסוגיה; רגישותו לריתחת חיי הציבור לפלגותיו; ענינו במסכת החינוך לדרכיו, ולכל לראש התענינותו המתמדת בספרות, פעליה, בעיותיה, אישיה.


 

ג    🔗

ספרו של משולם טוכנר, הניתן עתה בידנו, כולל את חיבוריו על ש"י עגנון, ולא ניתנו בזה כסדר כתיבתם ופרסומם ברבים, אלא כסדר ענינם ועניניהם, ונחלקו ארבעה מדורים. המדור הראשון כולל חיבוריו, מאמרי־הערכה, על הסיפורים רחבי־ההיקף (“הכנסת כלה”, “תמול שלשום”); המדור שלאחריו כולל חיבוריו, מאמרי־פשר, על סיפורים מיוחדים באָפים (“עידו ועינם”, “עד עולם”, “הדום וכיסא”); המדור שלאחריו עיקרו חיבוריו, מאמרי־עיון, על חקר יצירתו של המסַפר, בין על דרך הבדיקה של ביקורת הסיפורים ותולדתה, בין על דרך הבדיקה של תגובת המסַפר עליה. המדור האחרון כולל את ארבעת הפרקים של הדוקטוראט שלו, שלא בא מחמת פטירתו, על גמר־בישולו, ואף בהיותם כפרקים בדלים, הם כחקר שלם לגופו. אולם הקורא המבקש לעמוד על המחבר ודרכו בחיבוריו לסדר כתיבתם ופרסומם, דין שיתן את דעתו על התאריך המצוין מתחת לכל מאמר, ויקל על עצמו את עיקוב התפתחותו של המחבר ונפתוליו בהבנתה ובבירורה של הפרשה הנידונית לו.

אולם קודם שנעמוד על כך, דין שניתן את דעתנו על חיבוריו, אלה מאמרי ההערכה והביקורת, שאינם מענינה של הפרשה הזאת, אך הם־הם, עם כל מיעוטם, עשויים להפקיח את עינינו על כלל ראייתו של מחברנו בספרות הדור, שסיפורי עגנון הם, עם כל ייחודם, בשר מבשרה ועצם מעצמה. סקירה זו הצריכה לגופה, שכן יש בה כדי לסייענו בהבנת כלל התעניינותו של מחברנו, על היקפה ומסגרתה, נחוצה גם – ואולי דווקא – משום שהמשך עיונו בפרשת עגנון הביאו יותר ויותר לכלל סברה, כי עיקרו של המסַפר הוא לא בלבד בייחודו אלא ביחידותו, והכרת היחידות הזאת והרגשתה נתחדדו לימים רבים כל כך, עד שניתנה לה להתפרש כבדילות, באופן שלא בלבד נופו של המסַפר נראה נוטה ומפליג מעֵבר למקומו וזמנו, מקומם וזמנם של בני דורו, אלא אף שרשיו נראים כמחוצה להם.

דברים אלה טעונים הדגשה, שכן רוב מאמריו של מחברנו, שאינם מגופו של נושא ספרו שלפנינו ולא באו בו, משמשים במודגש בתיבה, שהיא בנותן־הכרעה גם לדיין גם לנידוניו, הלא היא תיבת דור – כבר בכור מאמריו, שעניינו הערכת ספר זכרונותיו של ברוך פישקו (דגון), שמו: חותמו של דור, ואילו מאמרו של מחברנו, שנדפס רבע שנה לאחריו, שמו: יעקב פיכמן ודורו; ולא עוד, אלא בשוב מחברנו, מקץ שנה, לבדוק בו במשורר הזה, שם מאמרו: השירה הצרופה של יעקב פיכמן. אך כבר בפתח דבריו, בנסותו לעמוד על תכונותיו המיוחדות והכוללות, יאמר: “ואין נפקא מיניה, אם סגולות אלה הם פרי חותם אישי מובהק או פרי חותמו של דור מסוים – דורו של ביאליק”. ואין צריך לומר, כי בבואו ליעד מאמר מיוחד למי שהדור נקרא עליו, הוא קוראו: ביאליק בחבלי דורו. ברור, כי דגשים אלה יוצאים ללמדנו, כי ענין בירור זיקתו של הסופר שלנו אל הדור וענין בדיקת עמידתו בתוך הדור הם לו למחברנו בירורו ובדיקתו בארבעת מאמריו אלה, לא נוכל להתעלם מכך, כי במקרה־לא־מקרה פתח בספרו של בעל זכרונות, שעל פי טיבו משקל היצירה הנדרש ממנו אינו כמשקל היצירה הנדרש בשירה ובסיפור. מקרה – שכן דרכו של מחברנו בביקורת היתה בתפיסת האישיות הנותנת והמשפעת, ועתה היתה לפניו אישיות מקבלת ונשפעת. לא מקרה – אפשר, כי באישיות הזאת נתבקשה ונמצאה לו הופעה טיפוסית של סופר, שהוא מסַפר אמנם על עצמו ואת עצמו, אך כל עצמו בשדה־הזימונים של נפתולי הדור, כדרך שבאו על ביטוים במובהקי סופריו, (“מן הנפעלים, האלמונים שמהלכי הדור ותהפוכותיו חרתו את אותותיהם בצלמו ובדמותו ולא הוא בהם”). ואולי נמשך, אף עתה במקרה־לא מקרה, לאבטוביוגראפיה זו דווקא, שבה נתבקשה ונמצאה לו כעין דוּגמה לחייו שלו עצמו – מחברם של “גלגולי חיים” אף הוא טבעו קיפחוֹ, וכהוא בכול רצונו, שֹרה לו כל ימיו ויוכל לו, ובהפליא מחברנו, בקוצר מלים, את כוח חיותו וגבורת אָפיו של האיש, הנראה לו כנושא מורשת בני רכב, הוא מעוררנו להפליא את כוחו ועוזו שלו עצמו. אך מוקד הערכתו הוא במיצויו של הצד השונה בביטוי והשווה במצע שבין המסַפר את חייו כהוויתם ובין הסופרים בני דורו המספרים אותם כחזונם וסמלם, בשיר וסיפור, ומתוך המיצוי הזה נבלט לפנינו העימות שבינו לבין פייארברג, ברדיצ’בסקי, ביאליק, ברנר וגנסין. תוך כך הוגה מחברנו את דעתו על משמעותה של יצירת הדור ומבחין בה שלוש נקודות־מוקד, שתיים הן נקודות־קצה – “מגילת האש” לביאליק ו“תמול שלשום” לעגנון, והנקודה שבינותם – “שכול וכשלון” לברנר. מה שעושה, לדעתו, את שלוש הנקודות האלו כחוליות שלובות בשלשלת אחת, הוא אימת הכליה, שהיא בחזקת פרוגנוזה בחוליה הראשונה של השלשלת ובחזקת רטרוספקציה בחוליתה האחרונה. ההנחה הנחה, אך דומה, כי אף שהיא יוצאת מלפני תפיסה, שנעשתה כמין מושכל, כוח הוכחתה צריך בדיקה, כי אם להעמידה על חודה, כלומר על מסקנתה שאי אפשר לה להתמלט ממנה, היא באה ללמדנו, שספרות ישראל, שהשלישיה הנזכרת היא לה בנותן־ייצוג, נצמדו לה שני מיני הכליה, זו שנגזרה על דמות־חייו של העם, מחמת שבשתו שלו בעצמו, וזו שנגזרה על עצם־חייו, מחמת איבת שוטניו, באופן שהשבר־מבית, שעירער את חלקו של העם, והטבח־מחוץ, שכילה ככל שיד זדונו הגיעה את כל העם, הם כשני צדדים משלימים של מטבע־גורל, דיוקנו של ירמיה שבדור מזה ודיוקנו של נבוזראדן שבדור מזה. או בלשון אחר: הייחוס שבין הכליה הרוחנית, שנתפס לה חלקו המועט של העם בגדולה שבגלויות והכליה הגופנית שנחתף בה רובו ככולו של העם בה ואגפיה, הוא כייחוס שבין חטא וענשו, וממילא כייחוס שבין סיבה ומסובב.


 

ד    🔗

השאלה, אם המחשבה העברית אינה חייבת בבדיקתו של עצם המושכל, היא שאלה לגופה ובדיוננו עתה נסתפק ברמז על צרכם של הרהור וערעור, וננהג לשיטתו של מחברנו ונראה כי, להנחתו, הצד השווה שבתוכחה החזיונית של “מגילת האש” ושבהתלבטות הווידויית של “שכול וכשלון” והשלווה האֶפית של “אורח נטה ללון” ו“תמול שלשום”, הוא המוות לאין־מוצא, תחילה כגזירה העתידה לבוא ולסוף כגזירה שבאה ונהיתה. ניכר כי בעל ההנחה סובר, כי דבריו הולמים ביחוד את “מגילת האש”, ובמאמרו על משוררה הוא מכנה אותה בפירוש: מגילת־היסוד של הדור, שכן חזונה קובע, לדעתו, את גורל העם, מתוך שהוא חורץ את עתידו של הדור, כדמות גורל־האחרית. ועד היכן הערכה זו של המגילה מגעת, אתה למד מתוך האמירה, כי בימי כתיבת המגילה חזה משוררה את שוֹאת גולת אירופה. ולא עוד אלא בבוא מחברנו לבאר, כיצד נשתקפה כפילות פניו של הדור, הפן של הכליה והפן של התחיה, בשירתו של גדול משורריו, הוא מזכירנו, כי שירתו לא הראתנו אותות תחייתו של העם אלא בימי נעוריו, אך לרוב דרכו ארח לו לדורו בנתיב יסוריו.

נזהרנו בלשוננו באמרנו, כי השלישיה הנזכרת היא לו למחברתנו בנותן־ייצוג של ספרות־הדור, שכן, גם לדעתו, אין בה כדי לייצג את כולה. דבר זה מתחוור בעיקר מצמד מאמריו על יעקב פיכמן. גם עתה מראה מחברנו את ביאליק כמשורר, הקלוט הרגשת הכליה ללא קרן אור, והוא אף מוסיף ואומר, כי קו הכליה מתוח על רוב סופרי הדור, ושוב יעמיד שלישיה, אם כי בשינוי הפרסונאז': “היש יאוש קודר מזה של ברנר ולבטי אין מוצא קשים מאלה של עגנון, וכלום לא הזהיר שניאור על ימי הביניים המתקרבים?” והנה אף אם נתעלם מכך, כי שניאור נסתייע בשירתו ההיא בתורת הגזירה של הגלגל החוזר, נוסח ניטשה, ותלאה בתולדות ישראל, הרי השאלה, שאלת מחברנו עתה, מראה בבליטוּת יתירה את המטבע לשני צדדיו, המשבר־בבית והטבח־מחוץ כמטבע אחד, ונזכור כי השאלה נשאלת עם הערכת שירתו של מי שניצג כאנטיפוֹד, הוא יעקב פיכמן, ששירתו צמחה לא בלבד מתוך ניגוד למציאות אלא מתוך התעלמות ממנה, והעדר הזמן בה יעיד; הוא־הוא ההעדר, שקוראיו ומבקריו הרבו להטעימו בגלוי ובסמוי: היכי תימצא שירה של משורר הדור, שלא תהא טבועה בחותמו של הדור. אמת, קבצי שיריו האחרונים שרויים ומשרים בצלה של פורענות־הדור, אבל היא הוכחה “כי נפש נודדת וחפשית עשויה לחוש ולבטא את חבלי דורה לא פחות מנפש מתנודדת ומעורערת”. לאמור, ההנחה שבידי מחברנו שוברה בצדה, ביחוד עם הערתו, כי אין המשורר הזה בודד במועדו, שכן נשמע עליו, כי “הוא בלי ספק אחד ממתי מעט שיצירתו הוקרנה בעיקר בקרני ההוד של ההוויה החדשה, כשם שיצירת ביאליק הוקרנה במידה ניכרת בקרני המוות של הכליה”.

אוזן מלים תבחן לא תתעלם מן התיבה: בעיקר כשם שלא תתעלם מצמד התיבות: במידה ניכרת, כל שכן מן הקריאה: “כמה שפר חלקו של פיכמן מחלקו של ביאליק”, ומן הסיכום: “הוא השלים את המעגל”. וצר שמחברנו קיצר במקום שניתן וראוי להאריך, וביותר שזימן לו לפיכמן מתי מעט שכמותו, ולא זו בלבד שלא פירש שמותיהם ולא בירר טיבם, אלא שוב לא חזר לדון באנטיתיזה שבתוך דורו של ביאליק ושאלה היא, אם הוא עצמו, בדיונו, השלים, הספיק להשלים, את המעגל.

שאלה גדולה זו תשובתה כפולה. התשובה האחת, כי הוא אמנם השלימוֹ מעֵבר לדור, התשובה האחרת, כי הוא אמנם השלימו בתוך. מחברנו השלים דיונו מעבר לדור, אבל לא בקירבתו: הוא מזכיר את א. צ. גרינברג, א. שלונסקי, ש. שלום, אך מצד רישומה של שירת הכליה של ביאליק בשירתם, אבל מזכירם במרחק מה ממנו – כשהוא מייחד את דיבורו על סיפורו של מ. שמיר “במו ידיו”. צירו, הוא גיבורו, נראה לו שונה במכריע מציריה, הם גיבוריה, של הסיפורת הקודמת – לא קרבנו של הדור הוא, אלא פועלו וגואלו. מחברנו השלים את מעגל דיונו בתוך הדור – בשאר מאמריו, שהם רוב מצע כתיבתו ועיקרה, צימצם את נושאיו והעמידם על נושא אחד, הוא ש"י עגנון, ונפתל בו נפתולי הגות עזים, ולא כתחילת ראייתו המשכה ולא כהמשכה סיומה.


 

ה    🔗

ראשית מגעו של מחברנו בפרשת עגנון ברשות הרבים הם שני מאמריו על “תמול שלשום”, מאמר ראשון על כלל הסיפור, מאמר אחרון על גיבורו. לאמור, מחברנו פתח באחד משלושת סיפוריו, גדולי־ההיקף, של המסַפר, שהיו לפנינו אותה שעה. ולא פתח בראשון שבהם “הכנסת כלה” ולא בשלאחריו “אורח נטה ללון”, אלא באחרון שבהם, “תמול שלשום”, שיצא לאור לפני כתיבת צמד המאמרים. דווקא משום שהפתיחה נעוצה בסיפור המאוחר ראוי ליתן את הדעת על דעתו של מחברנו בענין הסיפורים המוקדמים, כפי שהיא עולה ומבצבצת מקצת רמזיו. מתוכם אנו רואים אותו מותח קו של חציצה חדה בין “הכנסת כלה”,שהיא לו בחינת נס שבקונסטרוקציה ובין “ספר המעשים”, שהיא לו בחינת נס שבדיסטרוקציה, כשתיבות נס ונס מציינות את מעשה־האמנות המופלא, שעמד לו למספר בכאן ובכאן. מחברנו המבחין בקו חציצה בין שני מיני יצירה שונים, אינו מבחין בו בתוך יצירה אחת, וממילא אינו רואה כמועמד לכך את “תמול שלשום”, שאינו דומה ספרו הראשון שבלק אינו קיים בו עדיין, כספרו אחרון שבלק הוא בו עיקר וראש־נפשות. וטעמו עמו. אותו סיפור הוא לו יצירת אמת במזל אחדוּת, ולענין חיות ההפעלה של שני מיני חוקיות, הריהו פותרה בהנחה, כי האדם קומר והחיה בלק הם שניים שהם אחד מפולג, שפילוגו על דרך פאראדוכסיה, שעיקרה במה שקומר הוא נושא ההוויה החיונית, ואילו בלק הוא נושא התודעה האנושית – והוא פילוג שאין לו תקנה, וסימנך שלכל ארכו של הסיפור אין שניהם מזדמנים במחיצה אחת אלא בתחילתו שהיא תחילת בלק ובסופו שהוא סופו של קומר.

ההבחנה הדיאלקטית הזאת היא עיקר החידוש שבפסיעתו הראשונה של מחברנו בחקר עגנון, ואודה כי חריפותה אינה מקילה על סברה־לסתור, כי בעל “תמול שלשום” מעשה כפייה הוא בידו, וגם אם כוח אמנותו המופלא עמד לו לנהוג באותו צמד־לא־חמד בחינת כופין אותם עד שאומרין רוצים אנו, רצונם כפוי ואמירתם כפויה, בשאר הסברתו של הסיפור, על ענינו ורקעו, ממשיך מחברנו במה שלימדנו בארבעת מאמריו שנידונו לנו – עירעור נפשו של בן הדור, הנקלע במשבר רוחם של הדורות האחרונים, ונסיונו להימלט ממנו על דרך השיבה לתמולו ושלשומו, המתגלה כמסת־שווא, וכמותו כניסויו ב“אורח נטה ללון” שנתגלה כמסת־שווא גם הוא. ואף זאת, רמזי הסאטירה ועוקצי האירוניה שב“הכנסת כלה” הם עדיין אישור לכך, ונמצא כי לפנינו לא בלבד ניסויו של גיבור הסיפור אלא אף ניסויו של מסַפרו כניסויים שנתבדו, או כדברי מחברנו: החשבון שבין קומר ובלק לבין מאה שערים, הוא חשבון עולמו של עגנון. ודומה שאין להימלט ממסקנה, כי הפילוג שבין קומר לבין בלק אינו מחוצה לנפשו של המסַפר אלא מתחולל בתוכה ועולה מתוכה. וענין זה צריך הדגשה, שכן מחברנו אינו רואה, בסיכומה של הערכת “תמול שלשום”, אלא את שראה בשירתם ובסיפורתם של סופרי דור אחרון, באופן שתחושת הכליה וּודאותה היא תשתית נפשם המעורערת. אבל לימים יפרק מחברנו את הזיקה האדוקה, שבין עגנון לבינם ויגיע לכלל רביזיה של ראייתו, והיא תעלה לו ראייה שונה, הניתקת במבורר ובמודגש מראייתם של מבקרי המסַפר.


 

ו    🔗

ודין לזכור, כי קודם שמחברנו עלה על נתיבה אחרת ושונה מנתיבתו הקודמת, עיין יפה־יפה בתולדות ההערכה של עגנון, ופרי עיונו מאמרו על חקר־יצירתו ותולדתו, שנתפרסם כחמש שנים אחרי פרסום בכור מאמריו על המסַפר. ועצם העיון עשֹוי על דרך סקירה של מבקרי עגנון, החל בסעיפיהם של ברנר וברדיצ’בסקי, דרך סוגייתו של אליעזר מאיר ליפשיץ וכלה במסכתו של ברוך קורצוייל, ועצם הבדיקה בדרכם של ראשונים ובדרכם של אחרונים מעלה, מה נתגלה להם ומה נתעלם מהם, כשבתוך השיטין, וביחוד ביניהן, מוגשת הנהייה, שהיסוס וביטחה מעורבים בה, לנעוץ בשרטונה של הביקורת הצבורה והנבדקת קנה משלו. וראָיה לכך כמה קושיות שהוא מקשה, כגון הקושיה לטעם החציצה בין ההוויה הישנה המתוארת בחטיבת סיפור תחומה וגדורה ונוהרת לפי חוקתה (“והיה העקוב למישור”, “הכנסת כלה”, “בלבב ימים”) ובין ההוויה החדשה המתוארת בחטיבת סיפור תחומה וגדורה ומרצדת לפי חוקתה (“גבעת החול”, “סיפור פשוט”, “אורח נטה ללון”, “תמול שלשום”), וכן הקושיה לטעם החציצה שבין הסיפור שדרכו דרך־המישרים של נוסח־המסורת (“הכנסת כלה”) ובין הסיפור שדרכו דרך החתחתים של נוסח־המודרנה (“ספר המעשים”), ותירוצו, כי מה שירד למחתרת בחטיבה האחת עלה ונגלה בחטיבה האחרת ואיפכא. ללמדך, כי כאן וכאן תשתית נפש אחת היא, אלא שהמסַפר נוהג פילוג בהבעתה. צא וראה, מה רחוק עדיין תירוצו לקושיה האחת והאחרת שהיקשה לעצמו, מפתרונו לחידה שחד לימים לעצמו.

ופתרונו לחידתו בא על ראשית ביטויו הברור בחמשת המאמרים שפירסם, מקץ כחמש שנים, בשנת חג השבעים של המסַפר וסביביה – שני מאמרים ענינם “הכנסת כלה”, מאמר אחד ענינו “עידו ועינם”, מאמר אחד ענינו כמעשה בילוש אחרי תבניותיו של המסַפר, כדרך שהוא מזכירם בספריו, ומאמר אחד ענינו פולמוס כנגד דעתו של מבקר מובהק. לענין שני מאמריו על “הכנסת כלה” – הרי הראשון הוא כולל והאחרון מיוחד לדמות אחת, שנוספה בין מהדורה למהדורה. גם עתה עושה מחברנו כנקודת־מוצא לדיונו את החציצה שבין שתי חטיבות סיפור שונות, וגם עתה הוא מוצאה במסופר ולא במספר, וסימנך כי “והיה העקוב למישור” ו“גבעת החול” או “שירה” ו“תכלית המעשים” לא נכתבו בשתי תקופות רחוקות ושונות בחיי המסַפר, אלא בתקופה סמוכה ואחת בהם, באופן שכל חטיבה לעצמה מצויינת במונוליטיות המעמידתה כעולם לעצמה, מה שאין כן חוטבה, העושה בחטיבותיו השונות, חטיבה חטיבה כחוקתה. השאלה היא, האם בעשותו בשתי הרשויות לא כעושה בזו־לפני־זו או בזו־אחר־זו, אלא כעושה בהן זו־ליד־זו, הוא עושה כן מתוך ששתי הרשויות שרויות במבודל בנפשו ונמצאת החציצה שבמסופר משקפת את החציצה שבמספר, או הן מתרוצצות בקרבו זו־על־גבי־זו, ואפילו זו־בתוך־זו, וכוח אמנותוֹ הוא המעמיד רשות ורשות עמידה ריבונית, וכדי לכחד בו במסופר את ההתרוצצות שמבית לנפש המסַפר, הוא מטיל פילוג בין קומר ובלק, כשם שהוא מטיל שחוק של סירוגי גילוי ועילום ועירובם ב“ספר המעשים”.

עד כאן ראינו את מחברנו נוטה לראייה, כפי שנתנסחה בשאלתנו, מכאן ואילך נראה אותו סוטה ומפליג הימנה. כנגד ההנחה שניסיתי בה בבכור־מאמרי על עגנון, כשלא היו עדיין לפנינו אלא ארבעת כרכיו הראשונים, ושניסחתיה: בראשית היה הנבוך, והיא הנחה שנתאשרה, כמדומה, בכרכיו האחרונים, שנתפרסמו לימים, וכנגד ההנחה שבידי ברוך קורצוייל, שכבר היו כרכים אלה לפניו והיו לו סמוֹכין להוכיח זיקתו של המסַפר למבוכת הדור, לא בלבד בתוך קוֹנטכסט של הסופרים בני עמו בדורו, אלא אף סופרי דורו בעמים, בא מחברנו והנחה־לסתור בידו: בראשית היה המאמין, וההנחה המבצבצת בתחילתה כאפשרות מתגבשת בסופה כוודאות, עד שהיא נעשית לו כאותה יתד נאמנה לתלות בה את הווֹטום ספּאַרטוּם שלו בביקורת עגנון ופרשנותו.


 

ז    🔗

ודומה, כי לא תהא זו טעות להניח, כי אם האפשרות נעשתה לו ודאות, היתה בכך קודם כל יד קסמה של השלמוּת שב“הכנסת כלה”, שמשנקסם לה וחזר ונקסם לה שאל, האם אפשר שלמוּת של אמנות שאין שלמות של אמונה מאחוריה או מתחתיה, או בלשון אחר: האם אפשר לו למי שתשתית נפשו מרוסקה, שיעלה כנגד ההוויה של דור הבנים, כפי שציירה בעצמו, את ההוויה ההארמונית השלימה של האבות, כשמעשה־ציורו אינו יודע את שברה ושברונה. עתה מחברנו שוב אינו רואה את יכלתו של המסַפר להעלוֹת־כמו קטבי ההוויה מתוך שהם קטבים מתרוצצים בקרבו, אלא רואם בחינת קוטב מקוטב יאמץ, באופן שקוטב השלמוּת היא היא התשתית שנשמרה בנפש המסַפר בתכלית שלמוּתה ובמלוֹא טהרתה. ולא עוד אלא לימים ייגע מחברנו להוכיח, כי כוח השמירה על התשתית ההיא היא נס בודד בכל ספרות הדור, שאף שרבו בה הסופרים שטרחו להעלות את ילדותם כתומה, לא עלתה בידם, משום שהערעור בקליפתו נגע ואל גרעינו לא הגיע, ונתקיים לו ובו מלוֹא איתנו הראשון. ולענין שילובי סאטירה ואירוניה ב“הכנסת כלה”, שנתפרשו קודם כחילחולי־סתר של שנינוּת הביקורת מתחת לבצר־החומה של תמימות האמונה, הריהם מתפרשים עתה כתשלוב לגיטימי של בדיחות הדעת, שהיתה כאותה הליצנות המותרת בתוך עולמה של המסורת. ולא עוד אלא אם ראינו קודם, כי דרכו של המספר בסיפורים, שאינם עשויים בנוסח האבטוביוגראפיה, שהוא מפעיל בהם את כלי אמנותו ותיאורו, המשמשים בשווה רשות ורשות, אחת אחת לחוקתה, הרי למדנו מתוך המאמר המיוחד על “הכנסת כלה”, כי המסַפר סטה מעקרונו שלא להתערב בעצמו, שכן בין מהדורה למהדורה שילב לתוך הסיפור דמותו של החכם הירושלמי, שניתנו בו כל סימניו שלו עצמו, ותעודת־שילובו תעודת ההגבה של בן דור ראשון על מעשי דור אחרון. סטייה זו יש בה כדי להעיד, עד מה שיווי עמידתו של המסַפר כלפי שתי הרשויות בא משום גזירת אמנותו לכרחה של אמונתו.

גילוי ההתערבות הזאת, ב“הכנסת כלה”, המוחזקת לו למחברנו גולת הכותרת של תיאור עולם השלמוּת כתומו וטהרתו, היתה לו כעילה גדולה להרהוריו על תגובתו של המסַפר על זמנו וסביביו ובעיותיהם. והרי מחברנו ראשית התענינותו וראשה היו ב“הכנסת כלה”, אף כי בכור מאמריו היה על מה שנחשב לו שוברה – “תמול שלשום”. עד היכן חיבתו היתרה ל“הכנסת כלה” הגיעה, תעיד יגיעתו לעשותה ענין של ראווה – לשם כך טרח על המחזתה ונשמרה בזה חליפת מכתבים, מלפני שמונה עשרה שנה, בינו לבין מנחם גנסין, שביקש להעלותה מעל קרשי “הבימה” ולא הספיק שקידמוֹ מותו. וראוי להביא קצת מדבריו של הממחיז במכתבו לשחקן המהולל (י“ח באב תש”ט): “התעוררות כבודך ופנייתך אל מר עגנון בדבר הצגת ’הכנסת כלה’ על ידי ’הבימה’, מקובלות עלי כעין רמז עליון הבא לאשר ולעודד רעיון שהגיתיו וטיפחתיו זה מזמן ואף את עגנון עוררתי עליו לא פעם ולא פעמיים. העובדה, שכבודך בא לכלל הכרה זו ללא מגע עמי או עם מר עגנון עצמו, מעידה כמו כן כי יש עין רואה ואוזן שומעת בית כתלי ’הבימה’, השקודות ברוב טעם ודעת על ערכי ספרות, החורגים לא רק מתחום המחזה, אלא אף מתחום המקובלות והשגורות בשטח הספרות עצמה: – – ועתה לעצם הענין: לא אהיה בחינת מגלה טמירין, אם אומר לפניך שהענין הוא דק ובדקותו ייבחן. על כן צר לי, שלא נפגשנו בתל־אביב, ולא החלפנו דעות פנים אל פנים. – – אכין בינתיים תכנית מינימום (רחבת היקף למדי) אשר תשמש בסיס לעיון ולדיון – למוֹתר יהיה, דומני לומר לפניך שהדיון המוקדם (בהיקף המחזה, בקונסטרוקציה שלו, במידת ההבלטה שיש להבליט את תפיסת העולם המותנית ביצירה, וכדומה) הוא בעיני מושכל ראשון ותנאי קודם, כי זיקתי ליצירה היא, כמובן בראש וראשונה, זיקה ספרותית”; והוא מסיים בבקשה: “רצוי מאוד שכבודך יקרא את מאמרי על ’תמול שלשום’ – מתוכו יקל עליך לעמוד על הוויית יצירתו של עגנון כפי שהיא נראית בעיני”.

רגישותו המיוחדת כלפי “הכנסת כלה” הטרידתו להתחקות על משמעותה של הדמות, דמותו של החכם הירושלמי, שנצמחה כדרך שנצמחה בין מהדורה קמאה לבין מהדורה בתרייתא, וכלל משמעותה מתנסחת לו לאמור: לאחר שהמסַפר העמידנו על מה שהעמידנו ב“אורח נטה ללון” וב“תמול שלשום”, ראה, בדמותו של החכם הירושלמי, להגיב על המציאות החדשה בארצנו, לאחר חורבנה של שבוש וערעורה של מאה שערים. מגילויו זה נמשכו לו למחברנו גילויים נוספים – חיפש ומצא עקבי התגובה האקטואלית של המספר על סביביו לשעתם ולמקומם, וחיפושיו ומציאותיו נעשו מתוך חריפות עצומה של גילוי צפונות, כפי שמחייבת דרכו של המסַפר, דרך סתר וחיפוי והסוואה. כדברי עצמו, נסמך על נסיונות פיענוח שקדמו לו – האחד, שנעשה בידי ברוך קורצווייל בבכור מאמריו העבריים וענינו “פת שלימה”; האחר שנעשה בידי וענינו “שבועת אמונים”, אלא שהוא, מחברנו, פיתח שיטת פיענוח, שקודה ומחושבת, שחברו בה חריפות מופלגת וניתוח שנון, שתכליתם לגלות מאחורי הטופס הגלוי של הסיפור הנחקר את טופסו הסמוי, ותכליתו אף עלתה בידו: ניתוחו מעמידנו על שני הטפסים, שהם בחזקת סיפורים מקבילים, כשכל סיפור וסיפור מקיים את ריבונותו בטופסו, ובין מלאכת הפיענוח מגעת למלוֹא הקבלה, בין מלאכת־הפיענוח מגעת לחלקה, מסקנותיה ברורות וחתוכות.


 

ח    🔗

ודאי שמלאכת פיענוח כזאת מחייבת הבחנה בין מה שהמסַפר חזה וצפן מדעתו ובין מה שמזלו חזה ונצפן שלא מדעתו, שכאן תודעתו עומדת לו לבנות כאותו בנין־כפל של טופס גלוי וטופס סמוי בתוכו או מתחתיו, וכאן תחושתו עומדת לו לבנות כאותו בנין־כפל של טופס סמוי וטופס גלוי על גבו ומעליו. אמנם, מחברנו לא נזקק בבירור להבחנה זאת, אבל מלאכת פיענוחו מסייעת לה הרבה, ועיקר הסיוע הוא במה שאנו למדים להבחין בין סיפור, שטופסו הגלוי ענינו בחטיבת הוויה קרובה, סדורה וממשית, ואילו טופסו הסמוי ענינו בבעיה רחוקה, בלולה ובדויה, וטופסו הסמוי ענינו בעיה קרובה, חדשה ואקטואלית. ואף זאת, מלאכת הפיענוח עשויה גם לסייענו בהבחנה אחרת – מכוחה אנו מתעוררים לשקול בו, בסיפור כפול־הפנים, ערכו של הפן הגלוי כנגד ערכו של הפן הסמוי, אם שניהם שכרם שווה או שכרו של זה יוצא בהפסדו של זה והפסדו של זה יוצא בשכרו של זה. או בלשון אחר: מה מעולה על מה, הטופס הגלוי או הטופס הסמוי, ודומה כי דווקא על סמך חקירתו המדוקדקת של מחברנו מותרת הסברה הכוללת, כי בסיפור, המוחזק פשוט, כוחו של הטופס הגלוי יפה ככוחו של הטופס הסמוי ואפילו יפה ממנו, ואילו בסיפור, הנחשב מוזר, כוחו של הטופס הסמוי אינו יפה ככוחו של הטופס הגלוי, כל שכן אינו יפה ממנו. הסברה הזאת עשויה, כמדומה, שתתחזק אם נזכור, כי מחברנו, שנכנס לפני ולפנים בגילוי צפונותיהם של שלושת הסיפורים המוזרים, בירר לפנינו כל חוט וחוט במישזרם, אך במה שגילה לנו הוא בחינת תנא ושייר. שכן, לדבריו, הביא ענינים, שכבר הגיעה שעת פרסומם, והן הבעיות האקטואליות המסתתרות מאחורי שלושת הסיפורים ומתחתיהם, אך הצניע עמו ענינים, שלא הגיעה עדיין שעת פרסומם, ובכללם גם התשובה הברורה והמפורטת לשאלה, מי ומי הם האישים העושים והמעשים, שהמסַפר מתכוון להם בחשבונו שבינו לבין דורו; ומתולדות הספרות ידענו, כי גילויו של הצד הזה ברומאן־המפתח אינו העידית שבו, ואפשר שיצוייר, כי הפיענוח עשוי בסופו להעמיד את הטופס הסמוי כצרור־סיגים, כשטופסו הגלוי הוא מיקשת־כסף שנצרפה ממנו.

אולם העיקר במלאכת הפיענוח, על בקיאותה המפליאה וחריפותה המפליאה כמותה, הוא בכך, שהביא את מחברנו לידי פירוש אחר ושונה מפירושם של מבקרי המסַפר ופרשניו. עיקרו של החידוש שבפירושו הוא לא בלבד גילויו, כי המספַר מגיב, כשם שהוא מגיב על פי דרכו, על בעיית סביביו, לרבות תגובתו על חקר יצירתו וחוקריה, – כפי שמחברנו ניסה להוכיח במאמרו שנתפרסם כארבע שנים לאחר פרסום מאמרו על “עידו ועינם” – אלא במסקנות הנמשכות מכך. מתוכו אנו למדים, כי התשובה לשאלת שילובו של החכם הירושלמי ומשמעו נעשתה כבית אחיזה להבנתם של כמה וכמה סיפורים, וראש להם שלושת הסיפורים הנזכרים, שבהם המספר מידיין עם שלוש בעיות גדולות של הוויתנו ומורד על המרידה שמרדה מחשבת הדורות האחרונים בשני אגפיה, אגפה של ספרות ואגפה של חכמה, על מסורת כל הדורות, תורתם וקבלתם. יודע מחברנו, כי ניתן לשאול, על שום מה ראה המסַפר לומר דעתו ודעותיו כדרך שאמרם והוא גם מקדים לה תשובה, שמתוכה אנו למדים, כי לא כדרכם של סופרי דורו דרכו של המסַפר הנידון לנו – הללו משמשים בכמה כלים, אם ברנר שהיה גם מסַפר גם מבקר, אם ברדיצ’בסקי שהיה גם מסַפר והוגה, גם מבקר ופילוסופוס, גם למדן וחוקר; ואילו הוא, עגנון, אין בידוֹ אלא הסיפור ודרך הסיפור, ובו הוא יוצא ידי צרכו גם בחינת מבקר גם בחינת חוקר; וחפצו, שהוא כרחו, להיאָמן לה לאמנות הסיפורית וחוקתה ושלא לבלול בה יסודות לא־לה, כדרך שבללו סופרים אחרים, שעירבו בלטריסטיקה ופובליציסטיקה וכדומה, הוא הכופה עליו את כפל־המסלול, כפי שנסלל בכמה וכמה סיפוריו.

ודאי שמחברנו זכר ואף הזכיר את נסיונותיו של המספר להפעיל את המבקר שבו בסיפור שאינו עשוי כדרך כפל המסלול או קירובו (למן “בנערינו ובזקנינו” עד “ספר המדינה”), כשם שזכר את נסיונותיו של המסַפר להפעיל את הלמדן והחוקר שבו (“ימים נוראים”, “ספר סופר וסיפור”, “אתם ראיתם”), אבל ודאי לו, כי מלוֹא יכלתו וסגולתו של המסַפר בא על גילומו באשר גם המבקר גם החוקר נבלעים במערכת סיפור, שחוקת אמנותו נשמרת בו עד תומה.


 

ט    🔗

הראייה, שנקנתה לו למחברנו בניתוחיו ושנתחדדה בהם ובשלהם, שימשתו במסתו הגדולה לבירור ייחודו של המסַפר, הלא היא עבודת הדוקטוראט שלו ששמה וענינה: יצירתו של ש“י עגנון והמשבר בחיי ישראל. עבודה זו העסיקתו, באינטנסיביות מרובה, בשנות חייו האחרונות ועל פי תכניתו עתידה היתה לכלול אחד עשר פרקים, ואך ארבעה מהם נשלמו והם נתונים עתה בספר שלפנינו. נקודת המוצא של הבירור היא עוּבדת התמורה, שנפלה בהווית העם עם התפוררותם של יסודות הדת וחיי המסורת בקרב חלקיו הדינאמיים, וחילופם בניסויי חילוּנם, – וברוח המסַפר: חילולם – של היסודות והחיים. עצם הבירור הוא בבדיקת השתקפותה של התמורה הזאת לסעיפיה בספרות, כדרך שבאה על ביטויה ביציריהם של ראשי הסיפורת העברית, שראש נושאיהם הוא גילום חוויתם, חווית המשבר והקרע בהווית ילדותם או בסמוך לה. הילכך בודק מחברנו במישקע ילדותם של הסופרים, כפי שניתן ביציריהם של ראשי המסַפרים, ובוחן עד מה ילדותם נשמרה בנפשם כהוויתה לפני המשבר ועד מה נפסדה מכוחו של המשבר ולאחריו. וכלל מסקנתו היא, כי עם כל התנודות לכאן ולכאן, הגורמות לכך, שאינו דומה משקלו של המישקע הזה בבני הדור השרויים בטבורה של ההשכלה או בשלהיה, כמשקלו של המישקע הזה בבני הדור שמעֵבר לה, שמישקעם של ראשונים מחוק יותר ומישקעם של אחרונים גדוש יותר, הרי ש”י עגנון הוא, בפמליית המספרים שלפניו ושעמו, לא בלבד מיוחד אלא אף יחיד לכוח השמירה המלאה על חווית ההארמוניה של תומת הילדות ושלמוּתה; הוא־הוא הכוח, שסיגלוֹ להחיות באמנות את שחי באמונה ולהחיותו מלוא־הוויתו, כשם שחיסנוֹ בפני תנועות של שבירת לוחות הערכין ושינוים ובפני זרמים שבאו לערער, ואף עירערו את הוויתה השרשית של היהדות; הוא־הוא הכוח שעמד לו לקיים את התשתית היראית־למדנית באמונתו ולגלמה בשלמוּתה באמנותו.

לכאורה, חוזר מחברנו להנחה, שהיתה נקוטה בידי ראשוני מעריכיו של המספר, וראש להם א. מ. ליפשיץ, שראו אותו בחינת חוני־המעגל־שבסופרים, שישן כביכול כמה וכמה דורות, הם דורות המשבר, ומשננער המשיך בטווי־החוט שדורי דורות ארגוהו לפני שנתו. ואינו כן; כי מחברנו מעמיד את המסַפר עֵר וקשוב ופיקח נוכח המשבר ובתוכו, רואה ומראה את המשבר עצמו, שאינו מצטמצם לו על שוברי הערכין אלא כולל את שומריה, באופן שמפירי המסורת שסופם הסתלפותה החילונית, כמותם כמקיימי המסורת שסופם התנוונותה האֶפיגונית, ואלה ואלה נשרפים ואין להם תקומה, והאנטיתיזה להם היא התיזה שלפני המשבר – השלמוּת היראית־למדנית, כפי שנשמרה לו למספֵר בקדמת־ילדותו, כאשר לא נשמרה להם לשאר הסופרים בני הדורות האחרונים.


 

י    🔗

אין צריך לומר, כי התפיסה הזאת, הפולגת על מבקרי עגנון ומפרשיו, ועיקר פלוגתתה מן הקצה אל הקצה, ושהמחבר טרח לחזקה ברוב סימוכים ולאששה ברוב הוכחות ונלחם לה ברוב בינה ושנינות מקורית, פרוזה למחלוקת הפרשנים, ועיקרם שני סוגים – הסוג האחד הם הרואים את המסַפר נטוע ועומד בטורה של המודרנה, בין במתכונתה היהודית המיוחדת בין במתכונתה האירופית הכוללת, נצמח מתוכה ולתוֹכה, שבריה שבריו וקרעיה קרעיו, והיא־היא המצולה הרותחת שמתוכה הוא מעלה, בכוח אמנותו, את האספקלריה הצחה והרוגעת, שאינה נמלטת מסירוגי עכירה וקמיטת הגחים מתהומה; הסוג האחר הם הרואים את עיקרו של המסַפר כצייר הכוּליות היהודית ומניחים, כי ככל סופר־של־מעלה, אף הוא רואה את ההוויה הכּוליית על ניגודיה מפנימו, באופן שגם מה שהיה שלם אתמול, גם מה שהוא מעורער היום חצוב ממחצבת נפשו וקרוץ מחמרה, והוא־הוא ר' יודל והוא־הוא ר' פייש; הוא־הוא ר' חיים והוא־הוא דניאל ב"ח; הוא־הוא גמזו והוא־הוא גינת, הוא־הוא קומר והוא־הוא בלק; וספק אם מותר להימלט אל סברה, כי הראשונים נולדו לו מתוך גזע־מטעו והאחרונים נספחו לו מתוך עזובת־שלכתו. אך פרשנים אלה ואלה, הם וכמותם, לא יוכלו שלא להודות, לשון הודאה ולשון הודיה כאחת, על היגיעה האינטלקטואלית הטהורה והאמיצה של מחברנו, שהעלתה מלאכת־מחשבת כפולה: האחת שמחשבתה מלאכה דקה מן הדקה – הוכחת ההנחה של גילוי וכיסוי מתוך מיצוי מקבילותיהם ועימותם העקיב; האחרת, שמלאכתה מחשבה דקה מן הדקה – הוכחת ההנחה של מסד שתייה, קבעו והתמדו מתוך מיצוי סימוכיו וצירופם הנועז. כללו של דבר, עם פרסום הספר שלפנינו, יהיו מבקרי עגנון ופרשניו חייבין לבדוק את עצמם לאור המימצאים הכלולים בתפיסה המגובשת וקשה לנחמם, כי יהא זה מאבק קל ביותר.


[מנחם אב תשכ"ז]

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49246 יצירות מאת 2721 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!