א    🔗

אפתח במעשה שהיה כך היה: בשלהי מלחמת־העולם האחרונה, בא לפני אברך, שלא ידעתיו קודם, והביא לי ספר של מחבר שלא ידעתיו קודם, ונמשך לו לבי תחילה משום גופה של עובדה, שלא היתה מצויה בימים הנוראים ההם – ספר־שירים עברי שיצא לאור בעצם ימי השואה, בעיר מערי הונגריה. שם הספר היה: גשרים, שם מחַברוֹ: בן־שלמה, שם עיר דפיסתו: דברצן, ושנתה: תש“ב. והמו”ל: משה הרשקוביץ.

אותה שעה שמעתי מפי אורחי, כי המחבר שמו וחניכתו: צבי מאיר שטיינמץ והוא כבן שלושים, תלמיד־חכם, שלבושו לבוש יראים, ואומנותו מסחר־עצים והוא מחסידי־זידיצוב־דולינא, לשון־כתיבתו עיקרה עברית, וקצתה גרמנית ויידיש, נמשך להשפעתו של יצחק ברוֹיאר שנזדמן עמו וקשור קשרי ידידות עם אשה בעלת שאר־רוח וכינויה בשירתו: הכוהנת.

רשמתי לפני פרטים אלה וכאלה והיו לי לעינים בקראי בספר, ששיריו פרוזים לכמה דרכי־ביטוי ובולטת בהם שירת השואה “אסיפת נמירוב” שניכר בה רישומה של שירת ביאליק, ששמה, אף מטעמי צנזורה, היה “משא נמירוב”. ולפי שהספר היה כשריד מוצל מאש, מסרתיו למשמרת לבית־ביאליק, וביותר לא ידעתי גורל מחברו וחששתי, כי היה כגורל רוב אחינו בגולה ההיא, ולימים שמחתי לשמוע כי ניצל וחי.

ימים כתיב, שנים קרי, ובינתים יצא ספר־שיריו אחר: “נתיב” (יידישער פערלאג, וינה, תשי"א) והוא עצמו נדד לאמריקה, ואך בבואו לבקר בארצנו, להוציא ספרו שלישי “על החוף” (מחברות לספרות" תשכ''ח), הכרתיו פנים, לאחר שקראתי שיריו, שפירסם בשם צבי יאיר בעתונות העברית. עתה ניתן לי אף לחזור ולעיין בדיוקן, כפי שנצטייר לי מסיפורו של אורחי ומרשמי הקריאה בשיריו, ולהשלימו, לאורו של צמד שאלות, שננער בי.

ב    🔗

שאלה ראשונה היתה לענין שירתו, שניתן להגדירה כשירה דתית, לא בלבד מתוך הלך־רוח שבתחום הספרות, אלא גם, ואפילו בעיקר, מתוך אורח־חיים שבתחום הביוגרפיה, כשכורח־המתיחות ורצון־ההשלמה בין הלך־הרוח ואורח־החיים מפרנסים גופה של שירה. עקבתי חזיון זה, ובמיוחד לאחר הקונוורסיה שלי עצמי, לא רק בהופעתו בארצנו – יוסף צבי רימון – על אף, ואולי ביחוד, כהופעתו בגולה, והעיקר הכוונה לגילויים בני־ערך בשירת יידיש בפולין, כגון ישראל אמיוט, מנושאי שירת שלומי־אמוני־ישראל, ולימים נלהב לבירוביג’אן והיה במתישביה, או שמואל נאדלר, מנושאי שירת שלומי־אמוני־ישראל גם הוא, שעבר עד־מהרה מישיבת חכמי לובלין למפלגה הקומוניסטית, ואחרון־אחרון – חיים סמיאטיצקי שנאמן לאורחא דמהימנותא בשירה ובחיים, ולא יכלו לו כל איום ופיתוי. ובבוא לפני יצירי בעל ''גשרים'', שקלתים תחילה לפי עמידתו בקונטקסט הזה, אף שלא ידעתי אם ריחוק המקום הניח בידו לשמוע עליהם, ואף לימים נודעתי, כי אכן שמוע שמע, וממילא ידע את עצמו, במעט או בהרבה, חוליה בשרשרת.

ג    🔗

שאלה אחרונה היתה לאופי שירתו – ניסיתי לבחון בה באורו ולאורו של חן המקום, היא שירת העברים בגולת הגר, כי הנה שבתי וראיתי, כי השירה הזאת תכונה מיוחדת לה – הקלות החיננית, שאתה מוצא בשירי משורריה, אם בתוך ההשכלה – בדרך שנפלד, אם בשלהיה ­ שמעון בכרך, אם בימי המודרנה – יוסף פטאי, והיא אומרת דרשני. ולא היה בידי לפרנס ההשערה, כי יד השפעתה של שירת ההונגרים באמצע. היסוסי־שיקול אלה הגיעו עד לידי כך, שהצעתי לפני אחד מתלמידי, הבקי בלשון זו ושירתה, לבדוק שאלה זו לאורם של נסיוני־תרגום משירה זו ללשוננו, וביחוד נסיוניו של שמעון בכרך, ולמדתי מחיבורו מה שלמדתי, אבל ענין נהירותם ושקיפותם של המשוררים העברים לא ניתרץ לי, ביותר שהתכונות האלה ניטלו כביכול מעם רוב מצע שירתו של העז במשוררינו, ילידי הגר ואגפיה, הוא אביגדור המאירי, ולא נשתירו אלא בשוליו.

ד    🔗

זה היה צמד השאלות, שהעסיקני למשמע דבריו של האברך על המחבר ולמקרא השירים שבבכור־ספריו, לימים באו גם המשמע גם המקרא על הרחבם, וראש לו הרחב הביוגרפיה: יליד־הבינַים הוא משוררנו, כי מולדתו חבל ההררים, מַרמוֹרוֹש, שהיה נטוע ועומד בתוך תחומה של ממלכת־האבסבורג, וסופו נחלק – חלקו לרומניה וחלקו לצ’כוסלובקיה – ומשוררנו שהיה בן שלוש בימי החלוקה ההיא, נולד אמנם בבודפשט (1915) אך גדל בכפר בריסטר, ששלשלת־ההרים חוצצת בינו לבין כפר רפאילובה, שהיה נטוע ועומד בגליציה, אשר השיבה את כוחותיה אל מעבר לגבול. וכך אירע, כי כשם שסביביו, רובם פשוטי חסידים, פירנסו רוחם מרוח רבותיהם שהיו מעבר ההרים – קוסוב, צאנז, ז’ידיצ’וב וסטרטין – כך אף הוא, הילד, פירנס רוחו מרוחם של מלמדיו מעבר ההרים, וביותר נרשמה בו השפעתו של ר' יוסלה וילנר, איש נַדבוּרנה, מגזע אדמו"רים, בקי וחריף, למדן על הדף, מבחין בדקדוק ויודע מקרא, בקי בלשונות וספרויות קלאסיות ומודרניות, והוא שנתן רישומו בנער, בנו יחיד של גביר בר־אוריין, ואפשר שהוא חיזק בו תשתית תכונתו ומזגו, ששמרתו משני הקטבים שארבו לבני־גילו משוררי־שלומי־אמונים ויכלו להם – הקוטב האחד היא המנוסה הבהולה מאתמולם במזל אמונה למחרם במזל כפירה, הקוטב האחר היא השקיטה העקרה על שמרי האדיקות וקפאונה. ולענין תשתית תכונתו ומזגו – הרי יניקתה, ככל הוַדאי, כפולה – מזה: ההפלאה של רזי הבריאה, בסוד “הוד והדר לבשת”, שלא פחות משנקנתה לו מספרי שירה והגות, נטבעה בו ממראות נופי ילדותו; מזה: ההפלאה של רזי התורה, שאבות־אבותיו נושאיה ונשואיה – מצד אביו צאצא בעל “קונטרס הספקות” (אחיו של בעל “קצות החושן”), רבה של סיגט ויוסדה של משפחת כהנא המיוחסת; ומצד אמו צאצא לבעל “אפי רברבי” (אבי משפחת חיות המפוארת) וחלל בית־הוריו מלא זכרונם, כשרוח החסידות ממזגת הלכה ואגדה ומפתכתם.

ה    🔗

היא הנותנת, כי אף שימי־עמידתו יגזרו עליהם חיי־זועה בתפתו של הדור. תופת השואה, ואותותיה אותות בשירתו – ביטחתו, ביטחת הנברא בצדקת בוראו, איתנה, כדי כך, שאפשר לו ספר שלם, כספרו “על החוף”, שעיקר פורענות הדור חסרה מתוכו, וכאילו לא היתה.

ולא אומר כי ההעדר הזה, וביחוד אפשרותו, אינו פליאה בעיני, ואדרבה איני יכול שלא לצרף לה חברתה, כי אם ידידי ישראל זמורה, בסיפא דיליה לספר־השירים ההוא, כתב לאמור: "ואם כי המסורת היהודית עוברת כחוט־השני בכל שיריו, – אין כלל להעלות על הדעת שיש כאן, חס וחלילה, כבלי מסורת, אלא בפירוש מפורש, כנפי המסורת; האיש חפשי לנפשו בתוך תחום המסורת והוא חפשי להגות, לחוש ולומר, כאמור אדם מתוך עצמו “לעצמו”, הרי אני בעניי לא אוכל שלא לראות באותו יתרון – חסרון, כל עוד המשורר, האדוק בחייו במערכת ציוויי הדת המסורה ואיסוריה, מעלים משירתו את כבליה ומראה את כנפיה, ביתר דיוק: אינו מראה, איך כבליה נעשו, אם אמנם נעשו, כנפיה.

ו    🔗

שאלה זו נתחדדה לי בשבתי ובהתבונני בו ובדרכיו בעיר־מושבו, ניו־יורק, וביותר בשבתי בצל־קורתו, כשדיוקנותיהם של נשיאי חב“ד ניבטים מעל כתלי ביתו, ובהוליכו אותי לראות מוסדותיהם, ואני כולי תמיהה, כיצד אפשר לו ליליד הגר וחלל חסידותה ושושלותיה לידבק בתנועה השונה כל־כך מאוירת גידולו וסברהּ, דבר שלא יכולתי לשערו לגבי עצמי. אבל אף לא אעלים, כי בהתבונני באַרחותיו ובקראי שיריו, שככל שהם מאוחרים יותר, הם קלוטים יותר הבהובי הגותם של חב”ד, ניסיתי להרהר: ואולי היא הנותנת, היא־היא תמורתו של האיש, שהוליכתו מחסידות סטטית, שמקורה קרוב למחוז־גידולו, לחסידות דינמית, שמקורה רחוק ממחוז־גידולו, וביטויה עתה היא חצר לובביץ'. אבל היא גם הנותנת כי הפליאה מוסיפה והולכת – על שהוא מחדיל משירתו את הנפתולים בין אמונת־הדורות ובין מציאות־הדור, ואם הוא נגע בשוליהם, יותר משנוגח בנו הוד־השאלה, נוגה עלינו עיגול התשובה הקודמת לה, ומתקיימת בחינת הס קטיגור וספקותיו וקח סניגור וּודאותיו מקומו, וממילא אין מערכת המשפט שלמה.

אפשר היא שאלה כוללת לכל אותה חטיבה־לא־חטיבה הקרויה שירה דתית בת־ימינו, והיא בחינת עקב אכילס שלה, ואפשר היא שאלה מיוחדת לשירת משוררנו, המבליע את השמא ומבליט את הברי, והוא מבליטו על דרך שירה שביטויה וסממניה שאובים ממקור רוחה ולשונה של האומה, אך מהותכים ברוחו ואָפיוֹ, הטובעים אמונתו אשר בה יחיה.

[אייר תשל''ג]