א    🔗

קהל־העברים אינו יוצא מכלל־פתיעה – לפני שנה ניתנה לו מַתת־כפל: שירת ורגיליוס, “אניאיס”, ושירת לוקרציוס, “על טבע היקום”, והשנה נצטרף לזימון חזיונו של סופוקלס, שבע טרגדיות שלו, והכל מידי מתרגם מפליא ומופלא, ששמו ושמעוֹ יצא להם עתה מוניטון, שכן כל ימי ישיבתו בקרבנו כשלוש שנים בלבד, והחידה – מתי גדל האיש והבשילה יכלתו ואיך יכול היה, בעוגת־ימים קצרה כל־כך, לעשות את החַיל הרב הזה – חידה היא ותהי לחידה, והיא, אמנם, תהי לחידה, גם אם נוציא קצתה מסיתומה, ללמדנו שאין הפתיעה פתיעה גמורה, לפחות למעטים בקרבנו שזכיתי להיות בכללם.

ב    🔗

כי אם כתבו מפליאי סגולתו, עם צאת שני כרכי־התרגום הראשונים, על הברכה שירדה עלינו בהיסח־הדעת, ואחזו לשון תמיהה: פתע־פתאום, צדקו ולא צדקו כאחת. צדקו ­ – בגבול המצוי של זכרונם לא עלה לפניהם לא שם המתרגם ולא דבר־תרגומו, ואם צרפו לכך את שנודע להם, כי האיש גלה, עם פלישת היטלר לפולין, וניטלטל לאוזביקיסטן וידע עוני ורעב ולימים בא עליו משפט־משפח, כמנהג המדינה, והיה אסור חמש־עשרה שנים בוורקוטה הרחוקה, במשטר של עבודת־פרך וחיי־כפן ובאוירה של אפלת־יצרים והשפלת אדם־אדם – הרי נמצאו כעשרים שנים של אפשרות עשיה רוחנית חסרות מלוח־חייו, והרי כשנכנס למערכת־יסורים זו היה עוד עלם צעיר, שלא יצא עדיין מכלל תלמיד היושב לפני הדוכן הגבוה של מוריו לקלאסיקה. לא צדקו – ומבחינה זו ניתן להיעזר, בשינוי ראוי, באותה הלצה נחמדה, שמספרים בו בצבי גרץ שהקשה לו לר' אייזיק הירש וייס: היכי תמצי, אתה למדת ש''ס ופוסקים לפני שנים הרבה ואני למדתי זה מקרוב, והנה אתה זוכר ואני איני זוכר כמוך, השיב לו: כי לי היא אבידה ולך מציאה. אך המעטים – שהייתי בכללם, ומשום מקרה ממוזל אפילו בראשם ­– היה להם הענין הנחשב בזה אבידה. כי השם הזה נגלה ראשונה, ובתחום מלאכת־המחשבת של מעשה־תרגום, מעל עמודיו של אותו עתון שבו נכתבו, אחרי חצי יובל שנים, תיבות־התמיהה: פתע־פתאום, כוונתי ל“דבר”, שבו פירסמתי את מַסת־תרגומו הראשונה של שלמה דיקמן, והוא תרגום שירו של ח''נ ביאליק: ''דאס לעצטע ווארט", בנוסח עברי: אחרון דבר. לא התעלמתי ולא העלמתי את הספק; מי יבוא אחרי המלך, והוא ספק העומד בעינו גם לאחר ניסוייהם של אחרים לתרגם משירי יידיש של ביאליק (אברהם לוינסון, אהרן צייטלין), אך לא התעלמתי ולא העלמתי את ההעזה שדרכה בעניוות – המתרגם בנה את תרגומו לפי הקלסיקה של ביאליק עצמו, עד שאין אנו יכולים להדיר את עצמנו מן ההשליה, כי אכן שירו של המשורר לפנינו. בהערה שצירפתי לתרגום העירותי את תשומת־דעתו של הקורא על המתרגם, שישב בוארשה, והצגתיו, כשיעור ידיעתי על־פי חליפת־המכתבים בינינו, ושמתוכה למדתי על משאת־נפשו, הוא מעשה־התרגום במתכוּנתוֹ הכפולה – לתרגם מיטב הקלאסיקה העברית ללשון־ הפולנים ומיטב הקלאסיקה היונית והרומית ללשוננו.

ג    🔗

ממרחק הימים, לא פחות משאני תמֵהַ ביטחתו בתעודתו וביכלתו לקיימה אני תמה על ביטחתי שהניעתני גם לפרסם על הענין ואף לעודדו בו ברשות־הרבים. והוא, אמנם, שלח עד־מהרה דוגמה למעשה־תרגום – שיר של ספפו – ופירסמתיו גם הוא “בדבר”, והוא בכור נסיונותיו בתרגום הקלאסיקה היוָנית שראתה אור. גדולה ממנה היתה דוגמת־התרגום של הקלאסיקה שלנו ללשון־הפולנים ­ ימים מעטים אחרי שפרצה מלחמת־העולם השניה הגיעני כרך גדול והוא תרגום כל שירי ביאליק ושירותיו בצירוף מבואו של פרופ' גאנשינץ, וגם שיטת־תרגום זו בנויה על הסתייעות משופעת וגמישה בלקסיקה של שירת־הפולנים הקלאסית. עם השמועה על חורבנה של וארשה ראיתי חובה לעצמי לתת את הטופס – והוא היחיד שהגיע לארצנו, ומן הבודדים שניצלו בכלל ­ לבית ביאליק למשמרת.

ד    🔗

ועתה באה הפסקה, שנמשכה, כאמור, כעשרים שנה. לא שנפסקו הקשרים בינינו – הגיעתני טלגרמה אחת ואחרת, וארבע פעמים הודעתי על הצלתו במדור הנאות ב“דבר” ועוד אנו טורחים לעשות למענו – ד''ר משה ישי משתדל בטהרן ואף הרב ר' יצחק הלוי הרצוג נכנס בעבי־הקורה – והנה נעלמו עקבותיו ואמרנו אבד אחינו ונסתם הגולל על תקוה גדולה, אך לפני שנים אחדות נתבשרתי בסודי־סודות, מפי שארוֹ, ידידי שבח אדן, כי לא זו בלבד שהוא חי אלא אפשר יצא לחפשי, ואין צריך לומר, עד מה רבתה שמחתנו, כששמענו כי אמנם יצא מבית־העבדים, ולא זו בלבד שנפשו נשמרה בטהרתה אלא רוחו נשמר בעשרוֹ, והוא מטרה לילדי בית־הצירות שלנו בוארשה והוא שופע חיות ואף חלומו ­ חלום מעשה־התרגום – לא פג, שאפילו בימי עניוֹ ומרודיו הגה בו, ויֶתר שאת לו ויֶתר ביטחה לו לקיים את שנדר בינו לבין נפשו. מי שלא ראה שמחה בשמחת ריעיו, חבריו בבתי־האולפנה בוארשה, בזימונינו, הן על עלייתו שהסמיך לה עשייתו בתרגום, הן עם צאת כל ספר וספר מכל שלושת הספרים, לא ראה שמחה מימיו, והודיתי לאל־חסדי, כי זכיתי להיות עמהם.

ה    🔗

ובכן, כשלושים שנה נשא האיש בקרבו חלום וכל הגיונו, על עיונו וחיקורו, היה מכוון לכך. עד־מה עיונו ממש וחיקורו ממש, ניתן ללמוד מתוך שהאידיאה ­ שהאירה לו בימי החדוה של שנות־נעוריו ובימי־הצער של שנות־ שחרותו – היתה לבשר, הלא הוא בשרה החי והמפרכס של שירת יוָן ורומי, שקרמה אבריה של העברית והם משמשים אותה להפליא, כאילו היתה כן מטבע ברייתה. והרי אין צריך לומר, מה מרחקים של אמונה ותולדה, מסוֹרה ומזג, חוצצים בין העולמות, אך, נראה, גדולה נשימה של שירה המקרבת רחוקים. ואם למרחקים הרי לפנינו כמותם – ולא בלבד המרחק מגישושים כשל ר' מאיר הלוי לֶטריס, שהעתיק את השירה ההוֹמרית על פרידת־הקטור לימי שאול ומלחמתו בפלשתים עד לנסיונו האחרון של אהרן קמינקא לתרגם את הפרק כמו לפני כשני־דור, ולא בלבד המרחק שבין מעשי ישראל ראלל עד יהושע פרידמן, אלא גם המרחק שבין קרובים יותר, שמתרגמו יודע להעריך פעלם, אך מתוך שהוא עומד על כתפם – ויחוד לו משלו – הוא מתגבה עליהם. כי אם סוד הצלחתו בכוח־יחודו, והוא־הוא כוח של חידוש, הרי יסוד הצלחתו בכוח ירֵשתו, והיא־היא כוח המסורת, ומיזוגם הבשיל את הפועל המרהיב, שיש בו כדי מפעל־חיים, אולם לשמחתנו, הוא אך ראשיתו.

ו    🔗

כבר אמר ניטשה, כי הרוצה להיות ברק, חייב להיות ימים רבים בעננה. אולם גם היודע כי דיקמן צבר ימים רבים את כוח עננוֹ, אינו ממלא עצמו מן הפליאה בראותו את בוהק־ברקוֹ ובשמעו את קול־רעמוֹ, וביותר בראותו ברקיו רודפים זה את זה ורעמיו מתגלגלים זה בסמוך לזה. נאמר לו תודתנו על רב עשרו אשר הראינו ועל רב טובו אשר יצפון לנו להראותו בקרוב בימינו.

[קיץ תשכ"ג]