א    🔗

דיה הצצה בלוח־הימים, כדי להעמידנו על כך, כי מכובדנו וידידנו, ר' דויד זכאי, קנה לו במחיר מלא, טבין ותקילין, אלה שנותיו כמנין נח"ל (כן ירבו עד מנין כמ“י י”ם) את התואר: זקן שבחבורה. אבל אם לדקדק, דין להמיר לשון יחידה בלשון רבות: זקן שבחבורות, באופן שכל חבורה וחבורה מחויבת בכיבודו: כלל הישוב, העיר תל־אביב, הסתדרות־העובדים, הסתדרות־המורים, אגודת־הסופרים, אגודת־העתונאים, וכדומה; כי הוא, אמנם, מזקניהם, הוה אומר: מראשוניהם. וברשותכם אדבר עתה על חבורה אחת, בית “דבר”, שהוא בו, מתחילתו של העתון ומערכתו, במשך כיובל־שנים, הזקן שבחבורה.

וכדי להטעימכם מה מטעמו של דבר, הרשוני בטובכם להרתיעכם אחור, אל לפני שלושים ושמונה שנים, כשבית “דבר” חגג, בחולו־של־מועד, את יובלו של זקן־חבורתו, ותחילת החגיגה במרתפו של מלון “הירדן” וסופה בביתו של חתן־היובל; ולפי שזכר החגיגה ההיא לא בא אז ב“דבר”, שעדיין לא פשט המנהג של מתן פומבי לכל יובל ושוה־יובל, לא כל־שכן יובל־מבית, יהא בדברי עתה משהו מהצלה ממַלתעות הזמן ושיכחתו.

 

ב    🔗

וזאת לזכור, כי בימים ההם, הנראים עתה רחוקים מאד, והם, אמנם, רחוקים מרוב הבחינות, הרי רוּבנו ככולנו, וכמוֹתנו העיר והישוב, צעירים היינו, ואף בני־תשחורת, תרתי משמע, ונחשבו חמישים שנות־חיים כזיקנה ממש, ובמתאים להפלג השנים היה גם הפלג והדרת פני זקן.

ובכן, ראש המדברים והמפליגים היה זלמן רובשוב, הוא זלמן שזר, שהניח, לדאבת כולנו, זה מקרוב, והוא מעוטר עטרת נשיא מדינתנו, את ארצות־החיים. כמשפטו, הפעיל את ההיסטוריון שבו, הרואה חזיונות בבצבוצם ובצמיחתם מרשם, והפליג, על דרך ציורית, פלאסטית ממש, למחצבתו של דויד ז’וּכוֹביצקי, הוא דויד זכאי, וסיפר בראש משפחתו, שיצא לו מוניטון – ר' ישעיהו מז’וכוביץ, מחבורת תלמידי־תלמידיו של הגאון מוילנה, ומנוחתו כבוד בעיר־הולדתו של שזר, קהילת־מיר. היתה זו אישיות מופלאה בהליכותיה, מופת לאהבת הנברא בצלם, ואורח־חייו, בענוָה ובמישור, הבשיל דברי־אגדה וסיפורי־מעשיות לרוב, מהם שהובאו בסידורי־תפילה, מהם שהובאו בקונטרסים ומאמרים, הן של מחברים יראים ושלמים, הן של סופרים משכילים ומודרניים, ובכללם אף אביו של דויד זכאי, הוא ר' יצחק ז’וכוביצקי, ממשתתפי עתוני העברים, הראשונים והאחרונים ואף אני בעָניִי, ניסיתי ללקט דברי־שמועתם ולברר מקוריהם וגלגוליהם, והבאתי את דברי במחזור שיעורי באוניברסיטת תל־אביב, והם בפרק “בין טוב למוטב” אשר בספרי “בין שאילה לקנין”.

תורף דבריו של זלמן שזר היה בנסיונו להראותנו, כי כמה מתכונותיו של חתן־היובל ירושה הם לו מאותו פרוטופלאסט, כפי שדמותו נחקקה בלב העם, כמי שאין לשייכו עד גמירא לעולמה של המתנגדות, כשם שאין לשייכו עד גמירא לעולמה של החסידות, והוא כחזיון־בינַיִם, שתחילתו כעירוב היסודות היריבים, אמצעו השלמתם וסופו מזיגתם, העשויה להיות קנינו של העם, ובמיוחד של חלקיו, ששוב אינם לא כאן ולא כאן, שכן עמידתם משכבר מחץ לשיטה, אך ירושת תכונותיהם של אבותיהם ואבות־אבותיהם היא בהם, בקרבם.

הקשבתי לדברים האלה, שהתנצחו בהם בקיאות וחריפות, כשיד האינטואיציה מאַזנתם, וביקשתי לבדקם, על דרך שהעברתי לפנַי את התבוננותי באיש ושׂחוֹ, גם במעגל עשייתו בבית “דבר”, שאי אפשר היה בו בלא חיפויה של קליפה, גם במעגל שהייתו בביתו, נוה־משפחתו, שאפשר היה בו בגילויו של תוך; ובעיקר בלילי־שבתות שנקראתי לסעודתם. וזכוּר לי ביותר ליל־השבת, בשבתו בראש המסובים, והם רעייתו המנוֹחה, מרת רחל, ובתו ושני בניו שיחיו, והוא מלא שמחה, שעלתה בידו להוציא את אביו ואמו הזקנים מברית־המועצות, והם בדרכם לארצנו, והוא משתף את צאצאיו בשמחתו, בטפחו כף אל כף ובשוררו כמין זמר של תפילה: אבא ואמא נוסעים באניה, והילדים נמשכים לו ומנסים לשורר כמותו, אך בקולות דקים יותר ובשינוי מעט, לאמור: סבא וסבתא נוסעים באניה.

 

ג    🔗

אכן, התבוננתי בו, נינו של הצדיק ר' ישעיהו מז’וכוביץ, ובנוַת־ביתו, בת ר' אברהם הכוהן אהרונסון, תחילה ראש־ישיבה בליאדי ואחר־כך רבה של קרוצ’ה, שאחיו, ר' שלמה הכוהן אהרונסון, היה קודם רבה של קיוב ואחר־כך רבה של תל־אביב; ואחותה אשת ר' שלמה זלקינד לנדרס רבה של רמת־גן, ואחיה הסופר זלמן יצחק אנוכי, שבא, באותו ליל־שבת, לשאול בענין הזקנים העולים, ושמו ושמעוֹ, בימים ההם, כמתנערים מן השיכחה, שכן יצאה לאור מהדורה של סיפורו הנפלא “ר' אבא”, והוא מסבב, בישובי ארצנו, וקוראו ברוב אמנות באזני הרבים. באותו ליל־שבת נלויתי לו בדרכו הביתה, אמר: עלייה זו של זקנים טובה לנכדים, שיחושו עצמם בתוך משפחתם משני צדדיה. כמי שדיבורו מועט, נשתתק, אך הפסיק שתיקתו, לאמור: ובכלל טוב, בהיות שני הצדדים, גם צד האב, לצרף שמו לעליה לתורה, גם צד האם, לצרף שמה בפיתקה לרבי. שוב נשתתק, ושוב הפסיק שתיקתו, לאמור: נו, כן, דויד חושב, שדיה עברית, ואני חושב, שצריך גם יידיש, צריך שני הצדדים.

אין צריך לומר, כי מדבריו אלה נישאה בת־קול של ויכוח בין שני הגיסים, שנמשך לימים במהדורות שונות, ורבו משתתפיו, בכללם גם שאר־בשרם, אברהם רוזין, הידוע בכינויו בן־אדיר, שישב עמנו וניסה להתערות בנו, והיה מראשוני משתתפי־קבע של “דבר”, ובעצם הימים ההם באה הזייתו הטריטוריאליסטית, ששגה בה, והשיבתו לגולה, ובה אחרית עשייתו ופטירתו.

 

ד    🔗

אך נחזור לרישומה של תמונת המשפחה בדירתה הקטנה ברחוב נס־ציונה. ובכן, ציירתי לי את האיש, לפני עלייתו, והוא עלם צעיר ועלז בעיירה קרוצ’ה, שעם כל קָטנהּ כל זרמי־הציבור של יהודי רוסיה מהמים ומתנגחים בה, והוא, דויד ז’וכוביצקי, דגלוֹ עליו הציונות, על צמד יסודותיה, תחיית הארץ ותחיית הלשון וזו גם זו נדרשת לה כתומה וכפשטותה: וקמת ועלית. וכמותו חברו, דויד דראבקין, הוא רמז, מורה באותה עיירה גם הוא, והם נחלצים, תחילה דויד זכאי, לימים גיסו זלמן יצחק אנוכי, ובאחרונה אף חברו, דויד רמז, ועולים לארצנו להשתקע בה. וכידוע ענין וקמת ועלית לא היה מכלל החזונות הנפרצים בימים הם, הוא לא היה דרך רבים, לא כל־שכן דרך הרבים, ודיים שני פרטים מזכרונותיו של זכאי – הפרט האחד: בדרכו לארץ־ישראל נכנס לועד חובבי־ציון באודיסה, ראה מזכירו (והוא א. מ. ברכיהו, סופר עברי נחשב שסופו מורה עברי נחשב בירושלים) לומר תמיהתו על טירופו של אברך, שהניח משרה בבית־ספר נאה ומסודר בגולטה, ועולה לארץ־ישראל. הפרט האחר: הוא, דויד זכאי, עלה, באניה אחת עם ב. כצנלסון, ועלו עמהם כמה וכמה מנינים ורובם ככולם, מהם אף למחרת בואם, שבו כלעומת שבאו.

ולכאורה, ידידם של ברל כצנלסון ודויד רמז כמזומן וכמזמן עצמו להיות עמהם וכמוֹתם, מראשי־הציבור, מבוני המפלגה (הוא, זכאי, היה, במשך שנים רבות, הוגה תיבת מפלגה לא במי“ם חרוקה ולמ”ד קמוצה אלא במי“ם פתוחה ולמ”ד צרויה, ומשום־מה חשתי בהגייתו העקשנית הזאת משהו ממַשבה הצונן של רזרבציה) – הוא היה, אמנם, עמהם אך לא כמותם, ואם תחילתו עשויה היתה להטעות, סופו העמיד את הטעות על תיקונה. שכן לאחר הוראתו בפינה קטנה, היא קוסטינה, שנמשכה כמה שנים, פעל במרכזם של עסקי־ציבור – היה עורכו של “קונטרס”, בטאונה של המפלגה (וה"א־הידיעה פירושה “אחדות־העבודה”, שמצרפים לה היום את סימן־ההיכר: ההיסטורית); היה ראשון מזכיריו של הועד־הפועל אשר להסתדרות־העובדים; והלא ידענו, להיכן הפליגו מזכירים ועורכים אלה וכאלה: לראשוּת המדינה, מהם ראשיה, שריה, נשיאיה. אכן זכאי לא היה מכללם, ועינינו הרואות, ואם חידה היא, כבר פתרהּ, כמדומה, דויד רמז, שגם הוא דיבר באותה חגיגת־יובל, ויִחד דיבורו לענין המדור “טורים” שהמשכו הוא המדור “קצרות”, ואמר לשון של שבח, על דרך מִשחק־מלים: טורי־זהב (שהוא שם חיבור מפורסם, שמחַברוֹ, הגאון, אף הוא היה שמו דויד), והעלה צמד יתרונותיו: מידת הבהירות ומידת הצמצום, שמידה ראשונה אינה מתכונותיהם של סתרי־פוליטיקה ומידה אחרונה אינה מתכונותיהם של גילוייה.

דבריו אלה היה להם המשך – לימים, בהיותי עורכו של מוסף “דבר” לספרות, פירסמתי אף משיריו של דויד רמז, ונתבקשתי לשמור סודו של הפסידונים ושלא לגלותו. קיימתי את הבקשה, אבל נמצא שניחש בעליו כאמִתו, והתרעם על כך: מה הם, העסקנים, מתביישים בשיריהם, שמא, חס ושלום, יזדלזלו בעיני הבריות. והמנחש והמתרעם – אברהם שלונסקי. סיפרתי לו לרמז על כך, אמר: טביעת־עינו של משורר. בהמשך השיחה הזכרתי את השירים המעטים שלו ושל בעל “קצרות”, שמַעיינם פסק, אמר לי: למה לו לבעל “קצרות” שירים, אם חרוזים אם שקולים, כשהוא משכיל ב“קצרות” למצות מלוא יכלתו השירית. לא אומַר, כי כהגדרתו הוא הגדרתי, כשם שלא אומַר, כי כהגדרתו של דויד אריה פרידמן (“מיניאטורה”) היא הגדרתי, אולם אף לא אומר כי היא רחוקה מהן: סופר בונה לו מַתכונת־ביטוי, וכמעט שאינו יוצא מגדרה (פרק זכרונות, רשימת ביקורת, מחקר בתכונה, הקצרים גם הם, אינם אלא כיוצאים־מן־הכלל, הבאים לאשרו) ודרך בנינוֹ כמין מִכתם נהיר ומגובש בפרוזה בחונה, והוא מקיימה בידו, על עיקר־קויה, לאורך רוב חייו, ואינו משנה ממנה בתמורת העתים ובשינויי המערכות – ואהה, מה התחולל באותה רצועת־זמנים, סוערת ומסעירה, בעולם, באדם, בעם – והמתכונת מספיקה לדבר ומספקת את הדובר, באופן שמשתרשת והולכת אחת הכרוניקות הרצופות של הדור; ודורש־הרשומות, העתיד לבוא, לא יוכל שלא להתעורר עליה גם בתמיהה גם בתהייה.

 

ה    🔗

ודאי, דורש־רשומות, העתיד לבוא, יתעורר גם על תעודות אחרות, כגון חליפת־המכתבים המשופעת בין האיש לבין רבים ומרובים, מהם כמיני דו־שיח, שמנינוֹ יוצא מכלל עשרות ונכנס לכלל מאה, מאות, ואפילו אלף. כדוגמה קטנה לענין אחרון היא חליפת־המכתבים שבינינו, שהוא מסר חלקי שלי לגנזים ואני מסרתי חלקו שלו לבית־הספרים הלאומי, ועיקרם מריבי דברים, ששרשיהם נעוצים גם בשוני אופי וטעם, גם בשוני גישה והערכה, ואם אמנם מעותדת להם התעניינותו של בולש עלים בלים, יהא בידו לפסוק, מה היה במריבי־בית אלה לערבובו של עולם ומה היה בהם ליִשובו של עולם. וכן יתעורר על מערכת היחוסים שבינו לבין מובהקי סופרים, שהיה להם איש־אמונים; ולא אזכיר את שידעתי ממִשמע־אוזן – כגון י.ח. ברנר, שהיה לו בן־בית וחבר־שולחן, אלא את שידעתי למראה־עין – כגון יעקב רבינוביץ, מבאי־ביתו, או דבורה בארון ויעקב שטיינברג שהיה להם אחיעזר בטרחוֹ להוציא כתביהם, והסתפקתי בדוגמת אגוזים מחוסמים שפיצוחם קשה, אך גם הרכים מהם לא היו בחזקת בוטנים ואגוזי־פרך.

כי בעיקרו האיש הוא סופר ומוקיר־ספרים ואוהב ספרים, עד כדי להיטות, וביותר אלה שערכיהם מוצקים, נכסי צאן־ברזל, שכוחם עמד לעמוד בחילופי הטעמים. מופת לכך הוא יִחוסו לביאליק, וכשכתב רשימה על “אלוף בצלוּת ואלוף שוּם” וּקראהּ: באבק מרכבת האלוף, הייתי עד־שמיעה לויכוח מועט בין שני מדקדקים מיטיבי־דעת ומשיבי־טעם; אמר הראשון והוא דניאל לייבל: גם בפסגת ההערצה לשר וגדול בשירה אי אתה רשאי להעמיד עצמך קונדס, הרץ אחרי מרכבתו ומתאבק בעפר שמנתזים גלגליה; השיב לו האחרון והוא אברהם אברונין: אין דבר, אין דבר, האבק הוא אבק־זהב, והמרכבה מרכבת־זהב, והאלוף אלוף־זהב, והזהב – זהב־השירה.

 

ו    🔗

ועוד סנסן אחד שׂרד בידי מאותה חגיגת־יובל – נשמעו בה כמה דברים מפי משה ביילינסון והוא, כזכור, כרוב כוחו בעֵט מיעוט כוחו בפה, וכמעט שהיה אילם ברשות־הרבים – הוא סיפר על נסיעתו לירושלים, שבא בראשונה לראותה. ובית זכאי, שהיה קבוע שם, נהג בו הכנסת־אורחים נאה – וביותר תיאר בפרטות ריצתה של רחל לקנות תרנגולת פטומה, להביאה לשוחט ולהתקינה, כראוי למסורת ביתה ובתשומת דעת מיוחדת לו, לאורח, ששמר, בתקופת ראשית עלייתו, כדרכו באיטליה, על כשרוּת, שבת, גידול זקן, וכדומה, וכן נשמעו באחרונה מעט דברים שלי, ועיקרם סיפור האכזבה הנעימה, שגרם לי חתן־היובל, שבהיותי בגולה העלה בלבי תרעומת, על שום מעשה שהיה כך היה: משנבחרתי ראש הסתדרות “החלוץ” בגליציה, הריצותי למזכירות הועד־הפועל של ההסתדרות את החלטות הועידה, ובכללן ובראשן החלטה נמרצת ונמלצת על דבקותנו הנאמנה בה, כחיל־מילואיה, העומדים להצטרף למערכותיה עד־מהרה; וניתנה, אמנם, תשובה לכך, אולם ניתנה מקץ מחצית שנה תמימה, ורטנתי בלבי: מה הסתדרות היא זאת, שסדריה כך, וניסיתי להתנחם: כנראה, המזכיר אינו במקומו. אולם בבואי, לאחר שלוש שנים, לעבוד במערכת “דבר” ראיתי, כי אם לסדר, לדיוק, להתמדה, יפה כוחם של הני תרי משה – משה ביילינסון ומשה שרת, אולם לפי מִשׂרתו, היקפה ועָמסה, האיש בה"א־הידיעה, שהוא במקומו, הוא מזכיר־המערכת היודע להסתדר באותו יריד של משק־לא־משק.

 

ז    🔗

אכן, שבתי וראיתי, כי כמשפטו בביתו, שהוא בוחן, לילה־לילה, בטלסקופ הקבוע על גגו, את מערכת צבא הכוכבים ותהלוכם, ושומר על מדורו, מדור ראש־חודש “בשמַיִם”, והוא בודק בוקר־בוקר, את מכשירי־המטאורולוגיה, הקבועים בחצרו, ושוקד על רישומם, כך משפטו באומנותו – יושב לפני גבובית כתבי־היד וסודרם ועורכם באורך־רוח אך בזריזות־יד – ואל נשכח, כי בימים ההם לא התרחש עדיין הנס, שהסופרים והכַתבים נולדים מהולים, והיה צורך ללמד, בפשטות, כיצד נכתב פסוק כהלכתו, שהקורא יקרא פסוק כהלכתו; וביותר אמורים הדברים בבני־הדור, שהמלחמה הראשונה וההרפתקי שבה ולאחריה, הניחוֹ בלא תלמוד לשון־עֵבר, שכבר לא למדו בחדר ובישיבה ומסורתם ועוד לא למדו בבית־ספר עברי וחידושו; ומלאכת העריכה, העשויה בזהירות והטאקט, לא בלבד כותבים־לעת־מצוא אל אף פרחי־סופרים היו נהנים הימנה, בביכוריהם, בין הודו בין לא הודו בכך. או נטל גליל־נייר ועשאו כמין חגורה לו ועמד וערך את שנקרא עתון־לילה, אלה עמודי השער, מפנים ומאחור, ואם כי לימים קמו לו בני־תחרות לזריזות, – דן פינס, חיים שורר, יצחק בן־דור, ואפילו עבדכם – לא קם לו בן־תחרות לרגיעת העצבים ולקרירת־הדעת.

דומה, הוא ידע ויודע את כוחו, ועל־כן עמד ועומד לו כוחו, כדרך היודע תחומו ומטפחו במילואו. ומה שנאמר על מלבר, נאמר על מלגו – אילו יִצרוֹ היה פוחז עליו והיה נמשך לה לשלישיה של חבריו, שנחשבו לו קרובים ביותר, והם ברל כצנלסון, ד. בן־גוריון וזלמן שזר, והם, אמנם, היו כן, החל במערכת “קונטרס”, דרך מזכירות הועד־הפועל, וכלה במערכת “דבר”, ולא היה מסתפק בתרקומת יחוסי הריעוּת, וכופה על עצמו ועל סביביו שיווּי או בדומה־לשיווּי בשער עמידתם, שער הקברניטוּת, היה הדבר, במעט או בהרבה, עולה בידו, שהרבה מבואות ופתחים לאותו שער, ומי כבר לא נדחק ולא גח לתוכם, אך היה פוסח על עצמו, וממילא היה מוַתר על עצמו. ואם להודות על האמת, הרי – להוציא את בן־גוריון – גם ב. כצנלסון, וביחוד ז. שזר, היו לא אחת ולא במעט במקום־לא־להם, וממילא ויתרו לא אחת ולא במעט על עצמם, והדברים ארוכים ועצבים.

 

ח    🔗

שעל־כן, בנסותי עתה, כדרך שניסה זכאי זה מקרוב לענין שזר, להעמיד את האיש על אחד, אומַר: וַדאי סיום דבריו קשה; הלא היא האִמרה העגומה: ואיוָתר לבדי, אף עם כל המר מכל מר, כאבידת חברים קרובים, יש נחמה: האִמרה הזאת היא אחות לשכמותה: גם בהוָתרי לבדי הנני נותר בעצמי. נמצא, כי עם כל יצר־הקנאה, הסוכן בו, כפי שהוא סוכן בכולנו, בכל אדם, ידע לכוף את יִצרוֹ ליסוד נפשו ורוחו כאמִתו, שישתעבד לו. והרי אף העשיה במחיצת “דבר” לא היתה קלה, וביותר לו, שהאריך בה, שבינתיִם פרשו רבים וכן שלמים, מי לחיי־עולם, מי לחיי־שעה למיניהם – למשמרות אחרות, לכהונות אחרות, לאומנויות אחרות, שכן התנועה הציונית והנהגתה נטלו מי שנטלו; המדינה על ממשלותיה, משרדיה ונשיאותה נטלו מי שנטלו; מוסדי־ציבור נטלו מי שנטלו; מוסדי־הוראה נטלו מי שנטלו; מערכות כתבי־עת נטלו מי שנטלו; ונמצא הוא, אליבא דמשורר, בחינת הקוטב הנח בתמורת העתים; והיא, סוף־סוף, תנוחה מדומה למי שחייב ורוצה לכרוך את המתבונן הזהיר ואת העושה המהיר בכרך אחד.

 

ט    🔗

ולענין בית “דבר” לא אוכל להעיד לאורך כל המסילה כולו, אך אוכל להעיד על כברה הגונה, אלו עשרים שנה ושנה, שהייתי עמו במחיצה אחת, מחיצת יום־יום, שקירבה אותנו גם כדי קירבת בית לבית – וסימנך שהוא היה סנדק בן־זקוני ואני כוהן לפדות בכור נכדיו. והנה אומַר, כי גם תחילת המסילה ואמצעה לא היו קלים ביותר, ועיקר הקושי לא היה, כסברה המצויה, במה שחבורת־העובדים יותר משנצטרפה – צורפה, ובידי יחיד, רב שליט, מיסדוֹ ועורכו הראשון, צורפה, שמעמדו היה, כפי שהגדירהּ, דרך ליצה, חיים ארלוזורוב, לאמור: ברל כצנלסון ב“דבר”, הוא כשלוחה של אנגליה בחבר־הלאומים – אפשר לעשות מה בלעדיו, אך אי־אפשר לעשות מה כנגדו. כי, לדקדוקה של אמת, נעשו כמה וכמה דברים נגדו, ולא תמיד לרעה, ולא פחות משהוא הפקיע את עצמו מן העתון, העתון הפקיע את עצמו ממנו, באחוז בו יִצרוֹ, יצר־הבריחה, ומילט עצמו למוקדי־עשיה אחרים.

עיקר הקושי היה בסתירה שחילחלה, ואולי מחלחלת גם עתה, כמובן בגלגולים אחרים – הלא היא ההתנגחות שבין המגמה ההומוגנית של המערכת, המגולמה בעורכה, ובין המנטליות ההטרוגנית של חבריה, והיא סתירה, שגם השותפויות הטיפולוגיות לא היו עשויות למעטה, מה גם לבטלה. כי הנה כנגד, או לעומת, השותפות הטיפולוגית של בני העליה השניה וקירובה, מהם אבות הקבוצה ואנשי הלגיון, עמדה השותפות הטיפולוגית של בני העליה השניה וקירובה, מהם אבות הקבוצה ואנשי הלגיון, עמדה השותפות הטיפולוגית של בני העלייה השלישית וקירובה, ראשי תנועת “החלוץ” והנוער ברוסיה ובפולין, ואם כי קשה לומר, כי אלה כן אלה התלכדו גוש כנגד גוש, או גוש לעומת גוש, הרי קשה גם לומר, כי ההפרד לא היה קיים, ויהא מתחת לפני־השטח, ולא עשה מעשהו זר ומוזר מעשהו. אבל ככל שהתבוננתי בפרכוסים אלה וכאלה, לא יכולתי שלא לראות כמין עמידה בדילה של דויד זכאי – הוא לא היה בראשונים, לא איש־קבוצה ולא לגיונר, וספק אם היה בהם, גם אילולא איחר לשוב מקרים, שנתקע בה לכרחוֹ; הוא לא היה באחרונים, ושהקדימם בעלייה כדי מחצית יובל. ודווקא מתוך שלא היה באלה ובאלה, היה כאיש־הבינַים, מַתמיד על משמרו יותר משהתמידו גם אלה גם אלה.

ועוד זאת, גם אלה גם אלה, רובם יודעי־הכל ומודיעי־כל – ראשונים גם למעשה (הנהגת מוסדי משק ופיננסים), אחרונים אך להלכה. על מה כתבנו ועל מה לא כתבנו – על פוליטיקה, על כלכלה, על סוציולוגיה, על פסיכולוגיה, על פדגוגיה, על אסטרטגיה וכדומה, ולא מאמרים סתם כתבנו, אלא טראקטטים כתבנו, ויש בנו הכותבים כמותם עד היום, ההבדל שבינינו לבין אותם צעירי העתונאים עתה, שאף הם יודעי־הכל ומודיעי־הכל, שאנו זכרנו גם למחרת מה שכתבנו אתמול, שכן ראינו את עצמנו, מתוך חומרת־סבר אפורה למדי, כמדריכי הרבים, ומוריהם, ואין לך קשה כמלמד־דרדקי הנאחז ומתבדה לעיני תלמידיו, ואילו הם, צעירי הדור, שוכחים למחרת מה שכתבו היום, שכן הם רואים את עצמם, מתוך קלות־מזג ברודה מדי, כמשובבי הרבים ומשעשיהם. וחס לי למדוד לעצמנו שבח ולהם גנוּת; ואדרבה, לעתים אני מהרהר וסובר, כי איפכא מסתברא, ואפשר עדיפים עינוגי־בדרים מעינויי פּדגוגים.

 

י    🔗

אבל דויד זכאי לא היה במחיצתנו, מכלל יודעי־הכל ומודיעי־הכל, לא כדרך הראשונים ולא כדרך האחרונים ואחרוני־האחרונים – הוא, פשוט, לא זרע על מים רבים; הוא נצר את ערוצו, המשקה את ערוגתו, ערוגת־תמיד, ואפשר שקיים, יתר על כולנו, את הכלל של דע את עצמך. ואולי זאת היא הנסיבה, יתר על חסד־מרוֹמים, כי הוא בינינו זקן־החבורה, כהיותו זקן החבורות, אחרון לראשונים וראשון לאחרונים, כן יזכה ויאריך, עד בוא יִנוֹן, אמן.

[ט“ז חשון תשל”ה]