א    🔗

שלמה לביא נוֹדע בכתיבתוֹ, המצוּינת בתכונת הדינמיוּת, סגולת אישיוּתוֹ הפועלת ומַפעילה, והיא כתיבה שעיקרה בתחומה של הפובליציסטיקה, הבאה על הרוב כרוכה ונשוכה באזורה של העשׂיה. אולם ספק הוא, אם גם העוקבים נאמנה את דרך כתיבתו, בין בצורת המאמרים הרבים הפזורים בעתוני־הפועלים, שחלקם בלבד ניתן מכונס בכרך־הפתיחה של כתביו, בין בצורת פרקי הזכרון וחשבון הנפש והמַעשׂ במגילתו בעין־חרוד, יודעים כי מחַבּרם נטה לנופה של כתיבה אחרת, שהיא בתחומה של הבלטריסטיקה. ולא זו בלבד אלא היא שהיתה כראשית־ביטוי לו ועֵדים לה רשימות־סיפור בעתוני העברים מלפני דור ומעלה (“העולם”, “הפועל הצעיר”). שעל־כן הרבים וַדאי נפתעו לראות בכלל כתביו חטיבות השונות מנוסח־כתיבתו המצוי, מה שאין כן המעטים, הזוכרים ביכורי־נעוריו, שנפתעו לא לעצם־הכתיבה, אלא לגזירה הפנימית המחברת ראשית ואחרית.

ב    🔗

נסיונות־חיבור אלה לנקודת־המוצא של הביטוי אינם דבר שבמקרה. נראה, כי חוָיות־מִפנה, בין בחייו בין בחיי־הדור, הן שהשיבו אותו לנתיב־בראשית, והמירו את האמירה – בסיפור, את ההסברה – בתיאור. צמד חוָיות הוא, בחינת שנַים שהם אחד – ההשׂתערות על הצלת העם בשיאה ובזוטה. תחילה לא נראה אלא הפן האחד – טהרת המעשה ועושיו, אחר נראה כפל־הפנים – טהרה וטומאה בעירובם. הפן האחד נראה בסיפורו הקרוי: יום אחד. ענינו תיאור עליה על הקרקע שלא בהיתר הרָשוּת הזרה המצֵרה והחונקת. המחַבּר מפלג את עצמו לשני אישים – איש אחד והוא קשה־כתיבה שאינו יכול להעלות את חוָייתו על הכתב ואיש אחר קל־כתיבה השומע עליה ומעלָהּ על הכתב. ואפשר שהפילוג הזה כוונתו לא בלבד ניסוי של הסתייגות שלמראית־עין אלא גם רמיזה על שני תחומי־הכתיבה, תחום הפובליציסטיקה, שהמחבר רואה עצמו כאזרח בו, ותחום הבלטריסטיקה, שהוא רואה עצמו כגר בו. וכן אפשר שהפילוג הזה הוא עדות לכפל־היחס של המסַפר אל המסופר – מי שגילו ושיקולו קובעים מרחק בינו ובין חבורת הכובשים הצעירים, אך מִזגוֹ ולהטו מוחקים את המרחק שבינו וביניהם. מתוך כפל־היחס הזה ניתן התיאור המפורט של העליה ההיא וחיבוטיה; מתוכו נצמחת גם הערכת סודה של סגולת הנפש והרוח המיוחדת שבעצם העליה הזאת. אין זו הערכה של גבורה, שכן גבורה וגיבורים שרשם גֶבר; הווה אומר: לא סגולת גבר היא כי אם סגולת אם המוסרת עצמה עד תומה על בר־בטנה. ואפשר כי הסגולה הזאת, המחַיה את כל העלילה באה ביחוד על הגדרה בתיאור קטן של הנערות, המשובבת את רוח הכובשים במעט מים חיים: “העין הטובה הזאת! דומה, כי ברגעי־אושר גדולים או ברגעי־סכנה גדולים של חיי קיבוץ, מרגיש האדם באותה עין טובה על מבטה המפייס והמלטף. אף העין עצמה אינה זוכה אלא במעט, שתהא מבטת ומאירה ככה. לא הידים הושיטו את ספל המים אלא העינים הטובות. על־כן מתקו כל כך!”

ג    🔗

אולם אוזן צלילים תבחן שומעת וחוזרת ושומעת: רק ברגעי־אושר גדולים או ברגעי־סכנה גדולים. לאמור: מעֵבר להם אורב הפן האחר, שהוא נדחה עתה מפני הסכנה, החנק, המיצר. שעל־כן אם בקצות האוירה של העין הטובה מבליח גם פיזול זומם של עין רעה, הרי היא העין שמעבר למחנה, עין האויב. לאמור, בשעת־הסכנה הכוחות הנסתרים הפורצים בקרב המחנה, פריצתם לטובה, ואילו מעבר לסכנה, מקומה ושעתה, פריצתם לטובה ולרעה כאחת. ואכן פריצת־כפל זו היא עיקר ענינו של מחזור הרשימות והשׂרטוּטים שענינם חטיבת חוָיה, שהיא כהמשכה של החוָיה שלפניה, בשינוי החזית. לא בשדה־המערכה של חומה ומגדל בעמק בית־שאן אלא בשדה־המערכה של מלחמה והצלה על אדמת איטליה. לכאורה אותם הבחורים שראינו בשדה ראשונה אנו רואים בשדה אחרונה, והנה לא כגילוים אז גילוים עתה. הפן האחר, שנכבל באותו יום אחד אז נזקר ועולה בימים הרבים עתה. בתוך המאבק הגדול של הכנעת אויב־האדם ורוצח־עמנו מתחולל המאבק הקטן של האדם בנפשו על נפשו, שגדלות וקטנות, מעלות ומורדות משמשים בה בערבוב. בתמונות בוטוֹת המנסות למזג דיוקה של רפורטאז’ה וחדירתו של סיפור, נראה המאבק הקטן לא פחות מחברו הגדול, כביכול המנוּוָל המנוּצח הסתדר בנוח בנפש המנצח, שאינו יודע, כי כל עוד לא גירש את אפלת־יִצרוֹ של האויב ונכליו מנפשו, ממעשיו וממִנהגו, נצחונו תלוי ברפיון. בקבוצת תיאורים, שנבלטת בה הצפיפות של שגב ושפל, נראית ההתבהמות והציניות, שנתפסו לה הבחורים שלנו, כמכרעת, שכן המחבר רואה עתה בהפך היום האחד: העין הרעה היא עתה בלב המחנה ושולטת במלוא פקחונה הזומם על סביביה, ואילו העין הטובה היא בקצותיו בלבד. אולם הוא זוכר, כי היא, העין הטובה, לא כבתה ואדרבה בנובילה הגדולה יותר הקרוּיה: חמדה מתוך חמלה, מתחדדה המלחמה שבין היצר על אָפלוֹ ובין המצפון על אורו. וגם עתה נגדר אורה של העין הטובה לא כגבורת גבר אלא כאהבת האֵם: “רק אֵם המטפלת בילדהּ החולה יש בה רחמים כאלה”. וכסיכומה של ראִיה עולה ההכרה, כי האנושות החולה, העם החולה, האדם החולה צריכים אהבה כזאת, צריכים רחמים כאלה.

ד    🔗

ואל תאמר, כי שתי מסכתות התיאור שלפנינו הם דברים שהיו. כי באמת הם כרמז מפורש למה שבא אחרי־כן – הלא בעינינו ראינו את המהדורה האחרת של אותו יום־השגב האחד ובעינינו אנו רואים את המהדורה האחרת של אותם ימי־השפל הרבים. הרי כאותו יום אחד היה לנו יום תקומת מדינתנו ומסירות־המלחמה עליה, וכאותם ימים רבים הם לנו עתה ימי התרת־המתח וירידת־הנפש. לאמור, העימות בין אותו יום־שגב ובין אותם ימי־שפל אז אינה אלא קריאה לעימות בין אותו יום־השגב ובין אותם ימי־השפל עתה, קריאה למאבק על נפשנו, קריאה לתשובת הלב הטהור והעין הטובה.

[כסלו תשי"ג]