איני יכול שלא לפתוח בהתנצלות לאחור: אנא, שׂאוני על כי אין אני מסוגל להימשך לאָפנה החדשה, שעל־פיה ראובן ושמעון, היודעים זה את זה כשני־דור ומכירים זה את זה כשתי אצבעות, מכריזים כמין הכרזת־גומלין, שבה ראובן מודיע, כי טעה בו בשמעון, ושמעון מודיע, כי טעה בו בראובן; וכדרכו של ראובן בשמעון, דרכו של לוי ביהודה ואיפכא, ודרכו של ישׂשכר בזבולון ואיפכא וכו' וכו', עד תום כל אבות שבטי ישורון. אכן, יפה אָפנה חדשה, אבל מה אעשה ועל־פי אָפיי אני אדוק באָפנה הישנה, שעל־פיה ראובן ושמעון, היודעים זה את זה כשני־דור ומכירים זה את זה כשתי אצבעות, יודעים בלבם ולבם מגלה לפיהם, כי לא טעו זה בזה, וכאהבתם זה את זה אז, כן אהבתם עתה, וכך תתמיד לאורך ימים ושנים.

ב

ואמנם, הרומן שבין דויד כוהן וביני נמשך כשני־דור – ממש מראשית פגישתנו פנים־אל־פנים, לפני ארבעים שנה ושנה, עם זימוננו בועידה העולמית של תנועת “החלוץ”, שנתכנסה בדאנציג, והוא ראש ההסתדרות בליטא ואני ראש ההסתדרות בגליציה. ואם לדייק, הרי תחילת הרומן חלה אף קודם לכך, ומעשה שהיה כך היה: חברנו מאיר בוגדנובסקי, שנקרא לימים בוגדן ועתה הוא נקרא שלי, שעמד בראש מרכזה של הסתדרות “החלוץ” העולמית, בא מברלין ללבוב לראות בעבודתנו, ואנו, הצעירים ממנו בשנים ובנסיון, ביקשנו לידע מפיו מי הם, בעצם, חברינו, העומדים איש־איש בראש הסתדרויות “החלוץ” הארציות; ובטיולינו, בשבילי הר־הארמון ותלולית־הזכרון שבראשו, שמענו שמותיהם, בצירוף תיאור תכונתם ואָרחם, ומתוך התיאור חשתי קירבה יתירה למי שהיה המוציא והמביא בליטא, ממש כאותה קירבה שחשתי, מתוך מכתבי חברי, למי שהיה כראש המסייעים ברומניה. עתה, ממרחק הימים, אני מתקשה להזכיר לעצמי את כל טעמיה של ההעדפה הכפולה הזאת, שנסמכה לגבי ליטא על שמועה שבעל־פה ולגבי רומניה על שמועה שבכתב, אך דומה עלי, כי לא מעט השפיע עלי מה שהראשון, דויד כוהן, נאמר בו, כי כוחו יפה בסיפור־אגדה, והאחרון, לייבלה גלאנץ, נאמר בו כי כוחו יפה בזמרה, והצד השוה ששניהם, זה במחוזו וזה במחוזו, שעשו כשרונם יתד בעבודתם בקרב בני־הנעורים המלוכדים בחבורות־החלוצים. ולענין העדפתו המיוחדת של דויד כוהן אזכור, כי משנודעתי מי הם הנוהגים בהסתדרויות הארציות נתברר לי, כי פולין הקונגרסאית לא הקימתם מקרבה, שכן רוב הנהגתה בימים ההם יוצאי אוקראינה ובילורוסיה ואנשי הספָר, ואף רומניה נהגו בה לרוב פליטי פודוליה, ואילו ליטא וגליציה נוהגיה ומונהגיה מקרבה. לא שהיתה בי, חס ושלום, בימים ההם או לאחריהם, קסנופוביה, שהרי כל ישראל חברים ומה להם גבולות של מלוכיות הגויים; אדרבה ואדרבה, חביבים וחשובים היו בעינַי חברינו מאוקראינה ומפודוליה שבאשר גלו, בדרכם לארצנו, עודדו והפריחו הסתדרויות־חלוצים ארציות, אך לא אעלים, אם כי חביבים כמותם, הרי לא חשובים כמותם, נראו בעיני המוני חברי הסתדרויות האלו, שלא היה בהם, בימים ההם, להקים את מנהיגיהם מקרבם, וממילא נראו לי כמיני מיוחסות שתי ההסתדרויות, זו שבליטא הטאריבית וזו שבגליציה המזרחית.

ואולי לא הוצרכתי להזכיר אותו ענין, שלא מעט בו מהרהורי־בוסר, מעשי־ילדות, אילולא סברתי, כי כבר בימים ההם ניצנצה בי גזירה שוה בין שתי הגלויות הנראות רחוקות מכמה צדדים, אך באמת הן קרובות מכמה צדדים, וביחוד מצד העמידה של קיבוץ היהודים בתוך האוכלוסיה הסובבת, כאן הליטאים וכאן הרוּטנים, שהיתה כעמידה בדלה של תלולית־תרבות מעולה העומדת על עצמה ואינה מתפתית לסביביה, כדרך שעשוי היה להתפתות, אף התפתה, קיבוץ יהודים בגלויות שהאוכלוסיה הסובבת היה בהן מכוח משיכה ופיתוי כאלה, והדברים ארוכים.

ג

העיקר, שההעדפה שבשמועה נתחזקה לימים על דרך העדפה שבפגישה – היתה זו פגישה חשובה ורבת־פנים בינינו, העושים בתנועת “החלוץ” לארצותיה ובין אנשי תנועת־הפועלים בארצנו, מהם שהם כבר בעולם־האמת, כיוסף שפרינצק, מהם שיאריכו ימים, דויד בן־גוריון, שמאחוריו היתה כמעט כל הועידה כולה, ולוי שקולניק, הוא אשכול, שמאחוריו היה חלק מועט של הועידה, שכן רוב צירי הועידה קרובים היו ל“אחדות העבודה”, ודויד כוהן בכללם, ואך צירים מועטים ביותר היו קרובים ל“הפועל הצעיר” ואני בכללם. הפרד זה שבינינו לא הפריע לו לאותו רומן, שמשנשזר חוטו נתרחב שתיוֹ ונתעמק ערבוֹ, להיות כרקמה של חיבה הקיימת ועומדת עד עצם היום הזה, ואם ירצה השם תעמוד עד אחריתנו. הועידה ההיא ראויים זכרונה וזכרונותיה, שנעלה אותם כהוָייתם, אבל לא בה אלא ברומן שהוחל בה אנו עומדים, ולעינינו הרי אין לנו אלא שני זכרונות, שהוא זוכר איך דיברתי אבל אינו זוכר מה דיברתי בה, ואני זוכר מה הוא דיבר אבל איני זוכר איך דיבר בה. לדקדוקו של דבר, הרי כל עצמו של דיבורו היתה שאלה, שפנה אל דויד בן־גוריון, אך כוּונה לכל שלוחי־הפועלים שבאו מארצנו, לאמור: תגיד לנו, האם ההכשרה הזאת שאנו מתיַגעים בה ועליה, יש בה ממש, או אינה באה אלא להחזיק את חברינו בתנועה, משום ששערי ארצנו סגורים; בקיצור, האם היא תכלית או פאליאטיב. שאלה זו היתה עצורה בלב כולנו, אבל הוא ששאל אותה במפורש, ולא משום שלא ידע את התשובה, אדרבה, הוא ידעהּ, כשם שידענוה כולנו, אך ביקש לשמוע אותה מפי מי שמוסמך להשמיעה, שלוחי ציבור־הפועלים, ולכוון על פיה את העשיה, שהתנודדה בין תכניות שונות, מהן מוזרות למדי (עליה קונסטרוקטיבית וכו'). כיצד החליט לכוונה, למדתי מאמירה קטנה, שהטיל אותה בשיחת־מסדרון: ווי לאנג מעג מען זיין א חתן, מען קען דאך פארזויערט ווערן (עד מתי מותר להיות חתן, הרי אפשר להחמיץ).

ד

אם, אמנם, עלייתנו נראתה לנו כחופה המזווגת אותנו ואת ארצנו, הרי היינו בחינת חתנים שלא החמיצו – לאחר כשנה ומחצה, כשעליתי לארצנו, כבר מצאתיו, ודרכו שונה מדרכם של רוּבּנו. כי רוּבּנו הלכנו אל קיבוצים והיו בינינו שעזבום, והיו בינינו שהתמידו בהם והיו גם סוגי־בינַים, אלה הקרויים סוּבוטניקים, ודי לחכימא ברמיזא. והוא המשיך על דרך מיוחד את מעשׂנוּ בגולה, ביתר פירוט: הוא עשה בתל־אביב וממנה בשאר עריה בארצנו כולה את שעשה בקובנא – מה שם חינך והדריך את הנערים ואת הנערות החלוצים שיהיו פועלים, חינך והדריך פה את הנערים והנערות הפועלים שיהיו חלוצים; בדיבור אחר: מה שם עשה ב“החלוץ” עשה פה בנוער העובד, אלא שם חינוכו הקיף עשרות, מאות, ופה הקיף מאות, אלפים. הסתדרות הנוער העובד על מפעליה היו לה עושים ומעַשים הרבה, ויותר משהללו באו אליה קמו מקרבה, אך בלא חשש של גוזמה ניתן לומר, כי דויד כוהן היה בחינת איש ההשגחה שלה, ועד־מה הדעה הזאת מאומתת, ראיתי במסיבה לכבודו שנערכה בבית נשיא מדינתנו יחי', בקום חניכיו, אישים נחשבים בתחומי־עשיה רבים, במלוא קומתה של הציבוריות שלנו, למשרשה עד צמרתה, מבוני המשקים ומקיימיהם עד שרי־ממשלה, ובסַפר איש־איש מה היה לו דויד כוהן.

ה

ואמנם בא וקסמים בידו, קסמים משלו – והוא כוח־סיפורו, שכבר הצטיין בו בסיבוביו בעיירות ליטא והתחדד לו בסיבוביו בישובי ארצנו, וככל שהיייתי שומעו, איך הוא משכיל לשבות לסיפורו, ביחוד סיפורי־חסידים, מאות ואלפים, שיהיו עושים אזניהם כאפרכסת, כשאין לו אלא כלי־מבטא צנוע, הוא קולו הצרוד, נפלאתי על גודל רישומו של קולו, ונזכרתי חידת רישומם של חזנים, שקולותיהם רפויים ואף צרודים היו, כגון ניסי בלזר, שזקני־הדור היו מזכירים התפעמותם לשמע תפילתו, וכגון ברוך קינסטלר, שאני עצמי שמעתיו בימי זיקנתו המופלגת, ולא הבנתי איך קול תשוש וקלוש כזה מצליח להנעים תפילה שתהא מפעלת את הנפש. נראה כי כשם שיש קול חיצוני הצריך כוח מרובה לביטויו, יש קול פנימי שדי לו בכוח מועט לביטויו.

לעצם סיפור־המעשה, הרי מי שלא שמעוֹ מפי דויד כוהן הפסיד הרבה, אך גם קוראו מעל ספריו נשכר לא מעט, ואין השכר מתקפח, גם אם המסַפר מניח פתח לביקורת על דרך צירופו של סיפור־המעשה, ואני עצמי אף מתחתי ביקורת, וחמורה למדי, על כך, כשעיקר ביקרתי מכוּון לדרך האקטואליזציה של אגדת החסידוּת, והרוצה לדעת פרטי הביקורת יטריח עצמו לפרק הסמוך.

אבל מאז כתבתי דברי, הירהרתי בהם ואודה אם אמנם כדעתי אז דעתי עתה, אך לא כפסקנותי אז פסקנותי עתה. שכן בדברי לא הבחנתי, כחובתי, כי מחקר האגדה לחוד, וחיי האגדה לחוד. ואבאר את הענין לאור ביקרתו של גרשם שלום על דרכו של מַרטין בובר באגדות החסידות, שהמדבר הדין עמו מבחינת מחקר האגדה, ואילו המבוקר הדין עמו מבחינת חיי האגדה. לאמור, מי שמבקש לדעת את אגדת החסידות על לידתה בזמנה ואוירתה ינהג כדרכו של גרשם שלום, אך מי שמבקש לדעת את חיי אגדת החסידות מחוצה לזמנה ומקומה, וביחוד מחוצה לעצמה, ינהג כדרכו של מרטין בובר, והיא דרך מסועפה הרבה ורבים הלכו בה, ועיקרם סופרים־אמנים, ובה מקומו המיוחד של דויד כוהן, שהוא כאחרון החוזרים שנשא את סיפור החסידוּת אל מעבר לה, ואל מחוצה לה, גם כסיפור שהיה גם כסיפור שישנוֹ, שכל מה שהיה ומה שישנו נלחם בו, אחד־אחד לעצמו, וסופה של המלחמה – רוּבה עירוב היסודות ומיעוטה מיזוגם. ומחמת קשי־המלחמה יפה לו הכלל: על המיעוט העולם נידון.

[חשון תשכ"ו]

אתה נוטל בידך את ספרו של דויד כוהן “אשר שמעתי וסיפרתי” (הוצאת הקיבוץ המאוחד, תש"ב) וכדרך קורא הרי תחילה אתה בודק בו מעט–מעלעל, מרפרף, מציץ. אתה רואה ענינוֹ ילקוט־סיפורים מרובה והוא עשוי שתי מחלקות. מחלקה אחת קטנה מחברתה ושמה: סיפורי־קדומים, מחלקה אחת גדולה מחברתה ושמה: סיפורי־חסידים. עיון מועט בלוח־הענינים מעמידך על כך, כי המחלקה הראשונה כוללת סיפורים מדורות ראשונים בתולדותינו – מגלות מצרים עד לאחר חורבן הבית השני; והמחלקה האחרונה כוללת סיפורים מדורות אחרונים בתולדותינו – מימי הבעל־שם־טוב עד צדיק מצדיקי החסידים בימינו אנו ממש. בראותך חלוקה זו אין אתה רואה עצמך פטור מתמיהה: מה ראה המחבר, בבואו לספר אגדת תולדותינו, ליחד סיפורו על ראשית רחוקה ועל אחרית קרובה ומה שהיה בינתיִם – ולא קטנה היא: כאַלפּיִם שנה – הניח חלל?

והתמיהה הזאת יש לה ביאור, ואפילו ביאור כפול. החלוקה בספר אשר לפניך היא לפי הכרונולוגיה של המסופר ולא לפי הכרונולוגיה של המסַפר. כי בו קדמה המחלקה האחרונה למחלקה הראשונה, כדרך שקודמת חוָיית־ילדות לחוָיית־נעורים, כי חוָיית־ילדותו הגדולה היתה החסידות – היא קרקע לראשית גידולו במטבע־הנפש ובדפוס אָפיה. היא גם שעוררה בו כוח חבוי, כוח־הסיפור, לספר עליה. חוָיית־נעוריו הגדולה היתה החלוציות – היא קרקע להמשך־גידולו ביחוד־האישיות ובטיב־עשייתה. וכשם שדרך־חייו היתה עשויה שני רבדים גדולים – בן לדור אחרון של חסידים ואב לדור ראשון של חלוצים, כך גם סיפורו עשוי שני רבדים גדולים – משעמד על קרקעה של ארצנו והתחיל לחנך בה דור נערים ונערות עמלים, נתרחבה יריעת סיפורו והוא, שכלל תחילה את אגדת החסידות, ניסה כוחו להתפשט על שאר אגפי־האגדה שלנו ותהי ראשית נסיונו באגפי־ראשיתה, ראשית־העם מאז עלותו לארצו והתערותו בה עד אשר ניתש מעליה. אין בידך להינבא, אם נסיונו יתפשט גם על־פני החלל הגדול אשר בין שתי מחלקות הסיפור; על־כל־פנים עתה הוא נראה בעיניך, כביכול, כנוהג מנהג שמחת־תורה – בעל־הקורא כשהוא מגיע לפסוק האחרון של פרשת וזאת הברכה הריהו מגולל את הספר כולו לאחוריו וחוזר ופותח בפסוק הראשון של פרשת בראשית ברא.

ב

ומשהכרת את ההבדל שבין הכרונולוגיה של המסופר ובין הכרונולוגיה של המסַפר, אתה מבין כי סיפורי־החסידים הם פה כיסוד־הצמיחה, ואילו סיפורי־הקדומים הם כיסוד־הבנייה, ועל־כן בבואך לעמוד על עיקרו של הספר ודאי שתלך אל מה שתכונתו בקו־האורגניות ולא אל מה שתכונתו בקו־הקונסטרוקציה, תלך אל סיפורי־החסידים. הם פה המסד, השורש. אבל עליך לזכור, כי אין זו הבדלה מוצקת – הרי ימים שהמספר נתעורר להשמיע את סיפורו באוזן זולתו, תחילה בחבורות החלוצים בגולה ואחר־כך בחבורות הנוער העובד בארצנו, והם ימים רבים, כחצי יובל שנים, כבר נצרפו נפשו ורוחו בכוּר־החוָיה על שתי ספירותיה, ספירת החסידות וספירת החלוציות וגם סיפוריו הם כממילא משני מעגלי־חיים שונים ביותר – מעגל עולמה של החסידות הנראה שרוי בדמדומי־שקיעה ומעגל עולמה של החלוציות הנראה שרוי בדמדומי־זריחה. ואלה שני מעגלים נפרדים זה מזה גם בהלכות־השקפה גם בהליכות־חיים, רחוקים מן הקצה אל הקצה. כי הלא, בעמוד המספר לפני שומעיו, מחנות הנערים והנערות, ובספרו להם סיפורי־החסידות הוא כאדם הנמצא כאחת בשני המעגלים – מעגל־החסידות הוא לו זכר־חיים, ומעגל־החלוציות שהוא לו ממשות־חיים ובדרכו בין שני המעגלים לא הציל למעשה מעולמה של החסידות על שרשיה, שורש התורה, המסורת, המצוות, אלא את אגדתה בלבד.

אכן, מדי ראותך את המספר ומדי שמעך סיפוריו־שבעל־פה, שמתוכם צמחו הסיפורים־שבכתב, היית חש, כי שתי מגמות נלחמות בו בעצם סיפורו, שתי מגמות שכל אחת ואחת עשויה על־פי דרכה, להתיר את המתיחות שבעצם העמידה בשני המעגלים, אולם מתוך ששתיהן פועלות כאחת הן אך מגבירות אותה. המגמה האחת היא מגמת משורר, שדרכו להציל עולם ששקע ואיננו, באופן שהוא בונה במלכות־השירה מה שחרב במלכות־החיים, והוא בונאו כחטיבה של השליה. המגמה האחרת היא מגמת מחנך, שדרכו להציל עולם ששקע ואיננו, באופן שהוא בורר מתוכו את גרעיני היופי והמוסר, ביחוד אלה העשויים לגלגול והתאמה לדור החי, והוא בוררם כפסיפס של לימוד. אם תתבונן בספר שלפניך תראה, כי מחַבּרוֹ אנוס לילך בדרך המשורר ובדרך המחנך כאחת, ואם תבדוק יפה־יפה בספר תמצא סיפורים שהמשורר גבר בהם על המחנך ותמצא סיפורים שהמחנך גבר בהם על המשורר. אך ביחוד תמצא ספורים שבהם המשורר והמחנך כשתי כפות־מאזנַיִם, שכל אחת כביכול אוזרת מלוא כוחה להכריע את יריבתה, והן מעוּינות ועומדות בכוחה של מתיחות.

ג

ודוק: בכוחה של מתיחות, ולא בכוחה של מזיגה, שאין המספר יכול להגיע אליה; ולא בכוח תחליפה של המזיגה, הפשרה, שאין המספר רוצה להגיע אליה. ואם תשאל על שום מה הוא, אם ביודעים ואם בלא־יודעים, מחמיר על עצמו והולך בשתי הדרכים כאחת ונושא על־כרחו בניגודם תחת להקל על עצמו בדרך־בינַים ודומיה, הרי התשובה לכך כלולה במה שאמרת: הוא אנוס לכך.

כי אם אתה מתבונן כראוי במסַפר וסיפורו מתחוור לך, כי חזיון נִפלה הוא לפניך, ואתה רואה כמה שגית, בבקשך לשייך את ספר שלפניך על זרם־החסידות ואסכולתו בספרות־דורנו. כי לעומקו של דין הוא שייך ואינו שייך לפמליה גדולה זו של מגלי המאור שבחסידות אם בסיפור ושירה, אם בהגות ובחקר. הוא שייך אליה על־פי ענין הסיפור, הוא אינו שייך אליה על־פי תכונת המספר. כי ייאמר הדבר: דויד כוהן הוא ביסודו טיפוס של חוזר – כלומר, מבשר החסידות כדיוקן־חיים, ונעשה בעל־כרחו מספר החסידות כבבואת־שירה. לאמור, אפשר ואילולא התחולל בו משבר־הדור, אמר לו להניח את מעגל־חייו האחד ולעלות במעגל־חייו האחר, והיה אחרון החוזרים של החסידות החיה. רבים הם שביקשו לדעת, מי ארג את מסכת סיפורי־החסידים, והיא מסכת מפליאה: אוצר מרובה כל־כך בזמן קצר כל־כך – ולפנינו דוגמה, מופת, שיותר משהוא מספר על החסידות, היא מספרת מתוכו על עצמה. נמצא, כי לפניך תעודה שהיא כסתירה ממנה ובה: מי שנועד להיות מספר, אולי אחרון, בתוך מעגל, שכבר היה מוצק ושלם, כולו גמר, נעשה מסַפר, כמדומה ראשון, על המעגל ההוא בתוך מעגל אחר שעודו רופף וחסר, כולו התחלה. אולם, כמי שנועד להיות חוזר, הוא מקיים את תעודתו, שכן החוזר היה משורר ומחנך כאחת, אלא שהחוזר בן דור קודם שחי למעשה את העולם שסיפר עליו, יכול היה לקיים תעודתו הכפולה מתוך מזיגה, ואילו החוזר בן־דורנו, ששוב אינו חי למעשה את העולם שהוא מספר עליו, מקיים את תעודתו הכפולה מתוך מתיחות.

כורח קשה הוא לו למי שנגזר עליו להיות גם כמי שאיחר לבוא, כבן־זקונים של מעגל־חיים אחד, וגם כמי שהקדים לבוא, כבכור של מעגל־חיים אחר, אך הלא למדת, כי הכורח שאתה יודע לשאת בו היא־היא החירות.

ד

אם תאבה לעמוד על המתיחות הזאת ודרכה, עליך לבדוק יסודות של עיקר ומוטיבים של לוַאי בסיפורים שלפניך. אך גם אם תסתפק בדוגמאות, בין בולטות בין מוצנעות, תלמד, כי בבוא המספר להביא רחשו וחזותו של המעגל האחד אל המעגל האחר, הרי המשורר שבו מעוררו לקיים ביחוד את הצדדים השונים והמחנך שבו מעוררו לקיים ביחוד את הצדדים השוים שביניהם. דוגמה גדולה לצד שונה הוא מה שבין האדם ובין קונו, דוגמה גדולה לצד שוה הוא מה שבן האדם ובין חברוֹ. כי בעוד שהסיפור אשר לפניך יש לו עולם של מעלה המחייב אהבה גדולה כמצוַת ואהבת לרעך כמוך, הרי המספר ושומעיו אין להם אלא עולם של מטה ואהבה אחרונה נראית להם באפשר ובמוכרח בלא אהבה ראשונה. וראה, כיצד הסתירה הזאת מולידה מתיחות הנגלית וחוזרת ונגלית בסיפורים שלפניך.

צא וראה, מעל אדמת הסיפורים האלה משתרעים שמים, הם גם שמי־הטבע ושמי־האסטרונומיה, אך עיקרם הם שמי־האמונה – הם משכן האלוהים ומלאכיו. לעתים קרובות תקדירם חשרת־עננים, הם גם ענני־הטבע וענני־המטאורולוגיה, אך עיקרם המסך אשר בין האלוהים ומאמיניו והוא נגבב והולך, הכל לפי גודל החטאים למטה שבו תלוי גודל הקטרוגים למעלה, והתפילה היא־היא המחברת מעלה ומטה, שמים וארץ, אלוהים ואדם, היא־היא העוקרת את הפרגודים, מבטלת הגזירות, קורעת גזרי־הדין. חוש נכון הוא בבעל הסיפורים שלפניך, ששמר וקיים בהם את מרכזיותה של התפילה, אשר בלעדיה אין תיאור חיי־אמונה מובהקים כחיי־החסידות אלא תיאור של פלסתר. אבל צא וראה, כמעט שאין לך סיפור בסיפורים אלה, שבו תוכל התפילה עצמה ותהא גם אמירתה בעוצם־התלהבות ובפי גדול־הצדיקים, להבקיע את חשרת־העננים, תמיד־תמיד היא צריכה סיוע, ותמיד־תמיד הסיוע בא מידו של מי שידע על דרך מיוחדת לקיים את אהבת־הבריות, וביחוד אהבת הדך והנכלם, העזוב והמיותם, ומי שידע לאשר את האהבה הזאת במסירת־נפש מופלגת. והנה אם תבדוק בספרות החסידות ותולדותיה תמצא, כי המוטיב הזה מצוי בה, אבל הדגש החזק, שהניח המספר שלנו, עד שנעשה כמוטיב־המוטיבים, בא לו מן המתיחות שבין שני המעגלים, המעגל האחד שיש בו גם מה שבין אדם לקונו וגם מה שבין אדם לחברו והשמים הם בו יש, ממשות; המעגל האחר שאין בו אלא מה שבין אדם לחברו והשמים הם בו משל, ספרות.

ה

המוטיב של תפילת הצדיק ועדתו הצריכה סיוע של אדם פשוט העושה מעשה כתומו, סיוע של יתום, של נידח ודומיהם, כדי להבקיע את שחור־העננים, הוא מוטיב בולט במיוחד באלה הדוגמאות המפתיעות שבהן הסיוע הזה הוא כדרך מצוה הבאה בעבירה. פעמים היא עבירה קלה, פעמים היא עבירה חמורה, אולם תמיד היא נעשית לשם מצוה גדולה הימנה, ועיקרה אהבת הבריות. ביחוד אהבת היתום, שהוא מרכז גדול ומכריע בספר שלפניך. והנה ספרות־החסידות יודעת כמוטיב הזה וברחביה נזרה זעיר שם זעיר שם סיפור כזה. אבל פה תראה את המספר שלנו מניח דגש חזק, מסמיך מעשה למעשה, עד שהוא יוצא מגדר התפרצות בודדת ונדמה כחזון נפרץ ואתה עשוי לשכוח, כי החסידות לא הותה היתר לעצמה לשנות בתורה וציווּייה ואדרבה, עיקר תפקידה אף גדולתה הוא, שלא באה לא להוסיף ולא לגרוע אלא למלא את המסור רוח־חיים חדשה, וגם אם תדמה למצוא פה ושם בקיעים, הרי אין משעולי־שוליִם רשאים להתפרש לך כמסילת־מרכז ואין שיירי תקופה קודמת, גרר השבתאות הקיצונה, רשאים להידרש לך כגילוי תקופה מאוחרת, בשורת־ההשכלה הקיצונה. אתה חייב זהירות־מִשנה, אם אתה מבקש לראות את החסידות כהוָייתה ולא לתלות בה מה שלא היה בה או במידה שלא היה בה, כדי לעשותה קרש־קפיצה נוח אל מעֵבר לעצמה. וכאן דווקא קשה העמידה הדרוכה בין שני המעגלים ובתוכם ואין אתה תמה בראותך אי־פה אי־שם כפות־המאזנַים מתנודדות והולכות. אכן, קשה לו לאדם לעמוד במתיחות־תמיד, מבלי סכנה של נדנוד והתרפות.

ו

סכנה זו צפויה, כמובן, ביחוד בתחום הצדדים השוים בין שני המעגלים וכאן, בעצם, אבן־הבוחן למספר וסיפורו. מדרך־חייו שהוליכה אותו מן החסידות אל הסוציאליזמוס מוסבר כי הוא חרד על אותם האורות המנהירים את שתי תנועות כאחת והוא שמח בהבלטתם. אבל ראה גם ראה, הוא יודע להיזהר מפני הפיתוי של הבלטה שכמותה כטשטוש־הגבולים והוא זוכר בענין שתי התנועות, כי לא הרי זו כהרי זו. מתוך סיפוריו נראית החסידות בגודל הבנתה לשכבת־העמלים שעמלם ועָניָם חסמו בפניהם שערי תלמוד תורה, היא נראית בגודל אהבתה לכפריים ולאומנים, לפשוטי עם וקטניו, וביותר ליתומים – הם־הם כקו־השני שבספר כולו – אבל אין המספר מתפתה להעמיד את החסידות כתנועה ששכבות־עם אלה בלבד הם נושאיה ונשואיה. אדרבה, אתה מוצא פה כתמונה חוזרת ומוסיפה את הרבי, שביתו המהודר בנוי במרכזה של העיר, ואת האדם קשה־היום, העמל והנידח, שמדורו הרעוע עומד בשיפולי העיר – ואם תצא ותמנה כמה פעמים מתואר פה הבית בפרברה של העיר, בקצה העיר או הבית האחרון שבעיר וראית את המוטיב הזה כמנגינת־עצב אחת בעלת וַריאציות הרבה. אולם גם אם המספר מרמיזך וחוזר ומרמיזך, כי זכותו של שכן־קצה־העיר עומדת להם לשכני הבית ההדור בטבורה וסביביהם, הרי בכללו של דבר יש פה, מזה ומזה, השלמה להוָיה מעמדית זו, ואם כי ניתנות דוגמאות חדות לניגודיה, הרי יודע המספר לא לפרש לתוך ההוָיה הזאת מה שלא היה בה, והוא נשמר מלהעביר את החסידות את הגבול שלא עברה אותו, הוא הגבול שבין תביעת־צדקה ובין תביעת־צדק, שהוא גם אחד הגבולות שבינה ובין סוציאליזמוס. ביחוד פה ניכר בעליל, כי המספר כוחו של המשורר שבו עמד לו בפני פיתויי המחנך שבו.

שלושת המוטיבים הגדולים המבריחים את רוב הסיפורים שלפניך – פתיחת השמים בזכותה של נפש תמה ודכה, המצוה הבאה בעבירה, הניגוד בין טבור העיר ועיבורה – ממוזגים בסיפור עשרת הדיברות והוא מעשה בנער יתום מאביו, שעבד בחנות של בעל־טחנות עשיר והשיאוֹ לבו לגנוב שקיק־קמח לאמו העניה ובשעת הקריאה של עשרת הדיברות נמלא לבו חרטה, ובכיוֹ הגיע לפני כסא־הכבוד ונתמלא העולם רחמים והיתה הישועה קרובה, אלא שדרי־מעלה חיכו לחרטת בעל־הטחנות ולא באה ועברה שעת־הרצון כלא היתה. ומן הרצוי, שתעיין בסיפור זה, כי הוא כעין מפתח למספר וסיפורו כאחד.

ז

מסכת־חיים גדולה פרושׂה לפניך והיא רבת פנים וגוָנים. כמעט כל הסיפורים האלה עשויים על דרך פרסונַז' כפול – נפש בולטת, מובהקת והוא צדיק־הדור ונפש מוצנעת, מובלעת – תם ופשוט, נדכה ועזוב, ועיקרו של הסיפור שדמוּת־הירכּתיִם מתגלית בסופו כדמות־הראשה. ומה גדולה מערכת הנפשות האלה: מזה אבות החסידות, תלמידים ותלמידי־תלמידיהם עד דור אחרון, ומזה יהודי־כפר ויהודי־יער, חייט ועושה־נרות, שואב מים ודייג, סנדלר ומשרת, חייל ונפח, ועל כולם ילדים יתומים אשר מתוך בכיים נשמע בכי כל יתומי עולם. ודרכו של המספר שאינו מגלה לך את עצמו ורק ניחושך לוחש לך פה ושם, כי בו הדברים אמורים. הנה, למשל, אתה חש כי בדברוֹ על ניגוני קובּרין ולחויץ‘, כאילו נרטטת ביותר נעימת־דיבורו, כשם שאתה חש כי בדברו על הרבי מסלונים ור’ שלמה’לי מלאך דיבורו שונה מאשר בשאר הסיפורים – לא מִשמע־אזנַיִם אלא מראה־עינים הוא לפניך, לא שמועת־חוָיה אלא זכר חוָיה המתחדשת והולכת בנפש. בסיפורים אלה ובדומיהם, שעיקרם סוד־כוחו וכוח־סודו של הניגון, אתה חש את מולדתו של דויד כוהן בחסידות, שיסודה ארבעה מיטיבי לכת: ר' מרדכי ובנו ר' נוח מלחויץ‘, תלמידם ר’ משה מקוברין (אבי אמו של יהל"ל), ותלמידו של ר' נוח ור' משה – ר' אברהם מסלונים, ויסוד כולם ר' שלמה מקארלין ור' ברוך ממזיבוז', שאתה מוצא רישומם הגדול בספר הזה.

ואם בסיפורים אלה סיפר על עצמו דרך רמז הרי בסיפור אחר סיפר, כנראה, על עצמו דרך משל. הכוונה למעשה בנער המכוּנה קיפוד אשר חרה לו, כי השַמש במנורת־החנוכה אינו בחינת קודש ועמד ומילא את הקנה הראשון מים וממילא היה השמש בחינת קודש. אם תקביל סיפור זה, שהוא כמעט מעשה־אליגוריה, לסיפור גצל וגצלי הנגרים, המקבלים באהבה את גורלם להיות שמשיהם של אחרים לבנות להם סוכות ובעצמם לישב בסוכה פסולה וידעת מה בין דור ראשון ובין דור אחרון. והבנת כי גצלי עודו בשתי רגליו במעגל האחד, ואילו המכונה קיפוד כבר היה שלשום ברגל אחת ואתמול בשתי רגליו במעגל האחר, כי הוא עבר את קו־הגבול שבין הרחמים והדין, בין ההשלמה והמרד.

רצונך, הרי המספר נמצא תמיד בקו־המתיחות שבין גצלי המַשלים ובין הקיפוד המורד וזה כוחו שהוא טורח ויודע לקיים את הגבול שביניהם, גם אם יתנודד לפעמים, אם לכאן ואם לכאן. שעל־כן תאמר במסוכם, כי המספר מבחן קשה היה לפניו והשכיל לעמוד בו.

ח

סדר הסיפורים מדורי־מדורות. ראשית, סיפורים שגיבוריהם אנשים פשוטים וסדרם לפי שבתות ומועדים – לאמור, אספקלרית האיש התם בלוח־השנה. שנית, הסיפורים שגיבוריהם ילדים יתומים והם כובשים רוב היריעה של הספר, ביחוד משמצטרפים להם הסיפורים שגיבוריהם ילדים סתם. שלישית, סיפורים שענינם כיסופי־גאולה, אהבת ארץ־ישראל ומפעל¹ העליה אליה. חלוקה משולשת זו יש בה כדי לשקף את שלושת היסודות של המספר וסיפוריו – אהבת העם, אהבת הילד, אהבת הארץ – ומיטב־חזיונו לראות את שלשתם כחוט המשולש אשר לא יינתק לעד.

[כ“ב אב תש”ב]

VIII