אתה נוטל בידך את ספרו של דויד כוהן “אשר שמעתי וסיפרתי” (הוצאת הקיבוץ המאוחד, תש"ב) וכדרך קורא הרי תחילה אתה בודק בו מעט–מעלעל, מרפרף, מציץ. אתה רואה ענינוֹ ילקוט־סיפורים מרובה והוא עשוי שתי מחלקות. מחלקה אחת קטנה מחברתה ושמה: סיפורי־קדומים, מחלקה אחת גדולה מחברתה ושמה: סיפורי־חסידים. עיון מועט בלוח־הענינים מעמידך על כך, כי המחלקה הראשונה כוללת סיפורים מדורות ראשונים בתולדותינו – מגלות מצרים עד לאחר חורבן הבית השני; והמחלקה האחרונה כוללת סיפורים מדורות אחרונים בתולדותינו – מימי הבעל־שם־טוב עד צדיק מצדיקי החסידים בימינו אנו ממש. בראותך חלוקה זו אין אתה רואה עצמך פטור מתמיהה: מה ראה המחבר, בבואו לספר אגדת תולדותינו, ליחד סיפורו על ראשית רחוקה ועל אחרית קרובה ומה שהיה בינתיִם – ולא קטנה היא: כאַלפּיִם שנה – הניח חלל?

והתמיהה הזאת יש לה ביאור, ואפילו ביאור כפול. החלוקה בספר אשר לפניך היא לפי הכרונולוגיה של המסופר ולא לפי הכרונולוגיה של המסַפר. כי בו קדמה המחלקה האחרונה למחלקה הראשונה, כדרך שקודמת חוָיית־ילדות לחוָיית־נעורים, כי חוָיית־ילדותו הגדולה היתה החסידות – היא קרקע לראשית גידולו במטבע־הנפש ובדפוס אָפיה. היא גם שעוררה בו כוח חבוי, כוח־הסיפור, לספר עליה. חוָיית־נעוריו הגדולה היתה החלוציות – היא קרקע להמשך־גידולו ביחוד־האישיות ובטיב־עשייתה. וכשם שדרך־חייו היתה עשויה שני רבדים גדולים – בן לדור אחרון של חסידים ואב לדור ראשון של חלוצים, כך גם סיפורו עשוי שני רבדים גדולים – משעמד על קרקעה של ארצנו והתחיל לחנך בה דור נערים ונערות עמלים, נתרחבה יריעת סיפורו והוא, שכלל תחילה את אגדת החסידות, ניסה כוחו להתפשט על שאר אגפי־האגדה שלנו ותהי ראשית נסיונו באגפי־ראשיתה, ראשית־העם מאז עלותו לארצו והתערותו בה עד אשר ניתש מעליה. אין בידך להינבא, אם נסיונו יתפשט גם על־פני החלל הגדול אשר בין שתי מחלקות הסיפור; על־כל־פנים עתה הוא נראה בעיניך, כביכול, כנוהג מנהג שמחת־תורה – בעל־הקורא כשהוא מגיע לפסוק האחרון של פרשת וזאת הברכה הריהו מגולל את הספר כולו לאחוריו וחוזר ופותח בפסוק הראשון של פרשת בראשית ברא.

ב    🔗

ומשהכרת את ההבדל שבין הכרונולוגיה של המסופר ובין הכרונולוגיה של המסַפר, אתה מבין כי סיפורי־החסידים הם פה כיסוד־הצמיחה, ואילו סיפורי־הקדומים הם כיסוד־הבנייה, ועל־כן בבואך לעמוד על עיקרו של הספר ודאי שתלך אל מה שתכונתו בקו־האורגניות ולא אל מה שתכונתו בקו־הקונסטרוקציה, תלך אל סיפורי־החסידים. הם פה המסד, השורש. אבל עליך לזכור, כי אין זו הבדלה מוצקת – הרי ימים שהמספר נתעורר להשמיע את סיפורו באוזן זולתו, תחילה בחבורות החלוצים בגולה ואחר־כך בחבורות הנוער העובד בארצנו, והם ימים רבים, כחצי יובל שנים, כבר נצרפו נפשו ורוחו בכוּר־החוָיה על שתי ספירותיה, ספירת החסידות וספירת החלוציות וגם סיפוריו הם כממילא משני מעגלי־חיים שונים ביותר – מעגל עולמה של החסידות הנראה שרוי בדמדומי־שקיעה ומעגל עולמה של החלוציות הנראה שרוי בדמדומי־זריחה. ואלה שני מעגלים נפרדים זה מזה גם בהלכות־השקפה גם בהליכות־חיים, רחוקים מן הקצה אל הקצה. כי הלא, בעמוד המספר לפני שומעיו, מחנות הנערים והנערות, ובספרו להם סיפורי־החסידות הוא כאדם הנמצא כאחת בשני המעגלים – מעגל־החסידות הוא לו זכר־חיים, ומעגל־החלוציות שהוא לו ממשות־חיים ובדרכו בין שני המעגלים לא הציל למעשה מעולמה של החסידות על שרשיה, שורש התורה, המסורת, המצוות, אלא את אגדתה בלבד.

אכן, מדי ראותך את המספר ומדי שמעך סיפוריו־שבעל־פה, שמתוכם צמחו הסיפורים־שבכתב, היית חש, כי שתי מגמות נלחמות בו בעצם סיפורו, שתי מגמות שכל אחת ואחת עשויה על־פי דרכה, להתיר את המתיחות שבעצם העמידה בשני המעגלים, אולם מתוך ששתיהן פועלות כאחת הן אך מגבירות אותה. המגמה האחת היא מגמת משורר, שדרכו להציל עולם ששקע ואיננו, באופן שהוא בונה במלכות־השירה מה שחרב במלכות־החיים, והוא בונאו כחטיבה של השליה. המגמה האחרת היא מגמת מחנך, שדרכו להציל עולם ששקע ואיננו, באופן שהוא בורר מתוכו את גרעיני היופי והמוסר, ביחוד אלה העשויים לגלגול והתאמה לדור החי, והוא בוררם כפסיפס של לימוד. אם תתבונן בספר שלפניך תראה, כי מחַבּרוֹ אנוס לילך בדרך המשורר ובדרך המחנך כאחת, ואם תבדוק יפה־יפה בספר תמצא סיפורים שהמשורר גבר בהם על המחנך ותמצא סיפורים שהמחנך גבר בהם על המשורר. אך ביחוד תמצא ספורים שבהם המשורר והמחנך כשתי כפות־מאזנַיִם, שכל אחת כביכול אוזרת מלוא כוחה להכריע את יריבתה, והן מעוּינות ועומדות בכוחה של מתיחות.

ג    🔗

ודוק: בכוחה של מתיחות, ולא בכוחה של מזיגה, שאין המספר יכול להגיע אליה; ולא בכוח תחליפה של המזיגה, הפשרה, שאין המספר רוצה להגיע אליה. ואם תשאל על שום מה הוא, אם ביודעים ואם בלא־יודעים, מחמיר על עצמו והולך בשתי הדרכים כאחת ונושא על־כרחו בניגודם תחת להקל על עצמו בדרך־בינַים ודומיה, הרי התשובה לכך כלולה במה שאמרת: הוא אנוס לכך.

כי אם אתה מתבונן כראוי במסַפר וסיפורו מתחוור לך, כי חזיון נִפלה הוא לפניך, ואתה רואה כמה שגית, בבקשך לשייך את ספר שלפניך על זרם־החסידות ואסכולתו בספרות־דורנו. כי לעומקו של דין הוא שייך ואינו שייך לפמליה גדולה זו של מגלי המאור שבחסידות אם בסיפור ושירה, אם בהגות ובחקר. הוא שייך אליה על־פי ענין הסיפור, הוא אינו שייך אליה על־פי תכונת המספר. כי ייאמר הדבר: דויד כוהן הוא ביסודו טיפוס של חוזר – כלומר, מבשר החסידות כדיוקן־חיים, ונעשה בעל־כרחו מספר החסידות כבבואת־שירה. לאמור, אפשר ואילולא התחולל בו משבר־הדור, אמר לו להניח את מעגל־חייו האחד ולעלות במעגל־חייו האחר, והיה אחרון החוזרים של החסידות החיה. רבים הם שביקשו לדעת, מי ארג את מסכת סיפורי־החסידים, והיא מסכת מפליאה: אוצר מרובה כל־כך בזמן קצר כל־כך – ולפנינו דוגמה, מופת, שיותר משהוא מספר על החסידות, היא מספרת מתוכו על עצמה. נמצא, כי לפניך תעודה שהיא כסתירה ממנה ובה: מי שנועד להיות מספר, אולי אחרון, בתוך מעגל, שכבר היה מוצק ושלם, כולו גמר, נעשה מסַפר, כמדומה ראשון, על המעגל ההוא בתוך מעגל אחר שעודו רופף וחסר, כולו התחלה. אולם, כמי שנועד להיות חוזר, הוא מקיים את תעודתו, שכן החוזר היה משורר ומחנך כאחת, אלא שהחוזר בן דור קודם שחי למעשה את העולם שסיפר עליו, יכול היה לקיים תעודתו הכפולה מתוך מזיגה, ואילו החוזר בן־דורנו, ששוב אינו חי למעשה את העולם שהוא מספר עליו, מקיים את תעודתו הכפולה מתוך מתיחות.

כורח קשה הוא לו למי שנגזר עליו להיות גם כמי שאיחר לבוא, כבן־זקונים של מעגל־חיים אחד, וגם כמי שהקדים לבוא, כבכור של מעגל־חיים אחר, אך הלא למדת, כי הכורח שאתה יודע לשאת בו היא־היא החירות.

ד    🔗

אם תאבה לעמוד על המתיחות הזאת ודרכה, עליך לבדוק יסודות של עיקר ומוטיבים של לוַאי בסיפורים שלפניך. אך גם אם תסתפק בדוגמאות, בין בולטות בין מוצנעות, תלמד, כי בבוא המספר להביא רחשו וחזותו של המעגל האחד אל המעגל האחר, הרי המשורר שבו מעוררו לקיים ביחוד את הצדדים השונים והמחנך שבו מעוררו לקיים ביחוד את הצדדים השוים שביניהם. דוגמה גדולה לצד שונה הוא מה שבין האדם ובין קונו, דוגמה גדולה לצד שוה הוא מה שבן האדם ובין חברוֹ. כי בעוד שהסיפור אשר לפניך יש לו עולם של מעלה המחייב אהבה גדולה כמצוַת ואהבת לרעך כמוך, הרי המספר ושומעיו אין להם אלא עולם של מטה ואהבה אחרונה נראית להם באפשר ובמוכרח בלא אהבה ראשונה. וראה, כיצד הסתירה הזאת מולידה מתיחות הנגלית וחוזרת ונגלית בסיפורים שלפניך.

צא וראה, מעל אדמת הסיפורים האלה משתרעים שמים, הם גם שמי־הטבע ושמי־האסטרונומיה, אך עיקרם הם שמי־האמונה – הם משכן האלוהים ומלאכיו. לעתים קרובות תקדירם חשרת־עננים, הם גם ענני־הטבע וענני־המטאורולוגיה, אך עיקרם המסך אשר בין האלוהים ומאמיניו והוא נגבב והולך, הכל לפי גודל החטאים למטה שבו תלוי גודל הקטרוגים למעלה, והתפילה היא־היא המחברת מעלה ומטה, שמים וארץ, אלוהים ואדם, היא־היא העוקרת את הפרגודים, מבטלת הגזירות, קורעת גזרי־הדין. חוש נכון הוא בבעל הסיפורים שלפניך, ששמר וקיים בהם את מרכזיותה של התפילה, אשר בלעדיה אין תיאור חיי־אמונה מובהקים כחיי־החסידות אלא תיאור של פלסתר. אבל צא וראה, כמעט שאין לך סיפור בסיפורים אלה, שבו תוכל התפילה עצמה ותהא גם אמירתה בעוצם־התלהבות ובפי גדול־הצדיקים, להבקיע את חשרת־העננים, תמיד־תמיד היא צריכה סיוע, ותמיד־תמיד הסיוע בא מידו של מי שידע על דרך מיוחדת לקיים את אהבת־הבריות, וביחוד אהבת הדך והנכלם, העזוב והמיותם, ומי שידע לאשר את האהבה הזאת במסירת־נפש מופלגת. והנה אם תבדוק בספרות החסידות ותולדותיה תמצא, כי המוטיב הזה מצוי בה, אבל הדגש החזק, שהניח המספר שלנו, עד שנעשה כמוטיב־המוטיבים, בא לו מן המתיחות שבין שני המעגלים, המעגל האחד שיש בו גם מה שבין אדם לקונו וגם מה שבין אדם לחברו והשמים הם בו יש, ממשות; המעגל האחר שאין בו אלא מה שבין אדם לחברו והשמים הם בו משל, ספרות.

ה    🔗

המוטיב של תפילת הצדיק ועדתו הצריכה סיוע של אדם פשוט העושה מעשה כתומו, סיוע של יתום, של נידח ודומיהם, כדי להבקיע את שחור־העננים, הוא מוטיב בולט במיוחד באלה הדוגמאות המפתיעות שבהן הסיוע הזה הוא כדרך מצוה הבאה בעבירה. פעמים היא עבירה קלה, פעמים היא עבירה חמורה, אולם תמיד היא נעשית לשם מצוה גדולה הימנה, ועיקרה אהבת הבריות. ביחוד אהבת היתום, שהוא מרכז גדול ומכריע בספר שלפניך. והנה ספרות־החסידות יודעת כמוטיב הזה וברחביה נזרה זעיר שם זעיר שם סיפור כזה. אבל פה תראה את המספר שלנו מניח דגש חזק, מסמיך מעשה למעשה, עד שהוא יוצא מגדר התפרצות בודדת ונדמה כחזון נפרץ ואתה עשוי לשכוח, כי החסידות לא הותה היתר לעצמה לשנות בתורה וציווּייה ואדרבה, עיקר תפקידה אף גדולתה הוא, שלא באה לא להוסיף ולא לגרוע אלא למלא את המסור רוח־חיים חדשה, וגם אם תדמה למצוא פה ושם בקיעים, הרי אין משעולי־שוליִם רשאים להתפרש לך כמסילת־מרכז ואין שיירי תקופה קודמת, גרר השבתאות הקיצונה, רשאים להידרש לך כגילוי תקופה מאוחרת, בשורת־ההשכלה הקיצונה. אתה חייב זהירות־מִשנה, אם אתה מבקש לראות את החסידות כהוָייתה ולא לתלות בה מה שלא היה בה או במידה שלא היה בה, כדי לעשותה קרש־קפיצה נוח אל מעֵבר לעצמה. וכאן דווקא קשה העמידה הדרוכה בין שני המעגלים ובתוכם ואין אתה תמה בראותך אי־פה אי־שם כפות־המאזנַים מתנודדות והולכות. אכן, קשה לו לאדם לעמוד במתיחות־תמיד, מבלי סכנה של נדנוד והתרפות.

ו    🔗

סכנה זו צפויה, כמובן, ביחוד בתחום הצדדים השוים בין שני המעגלים וכאן, בעצם, אבן־הבוחן למספר וסיפורו. מדרך־חייו שהוליכה אותו מן החסידות אל הסוציאליזמוס מוסבר כי הוא חרד על אותם האורות המנהירים את שתי תנועות כאחת והוא שמח בהבלטתם. אבל ראה גם ראה, הוא יודע להיזהר מפני הפיתוי של הבלטה שכמותה כטשטוש־הגבולים והוא זוכר בענין שתי התנועות, כי לא הרי זו כהרי זו. מתוך סיפוריו נראית החסידות בגודל הבנתה לשכבת־העמלים שעמלם ועָניָם חסמו בפניהם שערי תלמוד תורה, היא נראית בגודל אהבתה לכפריים ולאומנים, לפשוטי עם וקטניו, וביותר ליתומים – הם־הם כקו־השני שבספר כולו – אבל אין המספר מתפתה להעמיד את החסידות כתנועה ששכבות־עם אלה בלבד הם נושאיה ונשואיה. אדרבה, אתה מוצא פה כתמונה חוזרת ומוסיפה את הרבי, שביתו המהודר בנוי במרכזה של העיר, ואת האדם קשה־היום, העמל והנידח, שמדורו הרעוע עומד בשיפולי העיר – ואם תצא ותמנה כמה פעמים מתואר פה הבית בפרברה של העיר, בקצה העיר או הבית האחרון שבעיר וראית את המוטיב הזה כמנגינת־עצב אחת בעלת וַריאציות הרבה. אולם גם אם המספר מרמיזך וחוזר ומרמיזך, כי זכותו של שכן־קצה־העיר עומדת להם לשכני הבית ההדור בטבורה וסביביהם, הרי בכללו של דבר יש פה, מזה ומזה, השלמה להוָיה מעמדית זו, ואם כי ניתנות דוגמאות חדות לניגודיה, הרי יודע המספר לא לפרש לתוך ההוָיה הזאת מה שלא היה בה, והוא נשמר מלהעביר את החסידות את הגבול שלא עברה אותו, הוא הגבול שבין תביעת־צדקה ובין תביעת־צדק, שהוא גם אחד הגבולות שבינה ובין סוציאליזמוס. ביחוד פה ניכר בעליל, כי המספר כוחו של המשורר שבו עמד לו בפני פיתויי המחנך שבו.

שלושת המוטיבים הגדולים המבריחים את רוב הסיפורים שלפניך – פתיחת השמים בזכותה של נפש תמה ודכה, המצוה הבאה בעבירה, הניגוד בין טבור העיר ועיבורה – ממוזגים בסיפור עשרת הדיברות והוא מעשה בנער יתום מאביו, שעבד בחנות של בעל־טחנות עשיר והשיאוֹ לבו לגנוב שקיק־קמח לאמו העניה ובשעת הקריאה של עשרת הדיברות נמלא לבו חרטה, ובכיוֹ הגיע לפני כסא־הכבוד ונתמלא העולם רחמים והיתה הישועה קרובה, אלא שדרי־מעלה חיכו לחרטת בעל־הטחנות ולא באה ועברה שעת־הרצון כלא היתה. ומן הרצוי, שתעיין בסיפור זה, כי הוא כעין מפתח למספר וסיפורו כאחד.

ז    🔗

מסכת־חיים גדולה פרושׂה לפניך והיא רבת פנים וגוָנים. כמעט כל הסיפורים האלה עשויים על דרך פרסונַז' כפול – נפש בולטת, מובהקת והוא צדיק־הדור ונפש מוצנעת, מובלעת – תם ופשוט, נדכה ועזוב, ועיקרו של הסיפור שדמוּת־הירכּתיִם מתגלית בסופו כדמות־הראשה. ומה גדולה מערכת הנפשות האלה: מזה אבות החסידות, תלמידים ותלמידי־תלמידיהם עד דור אחרון, ומזה יהודי־כפר ויהודי־יער, חייט ועושה־נרות, שואב מים ודייג, סנדלר ומשרת, חייל ונפח, ועל כולם ילדים יתומים אשר מתוך בכיים נשמע בכי כל יתומי עולם. ודרכו של המספר שאינו מגלה לך את עצמו ורק ניחושך לוחש לך פה ושם, כי בו הדברים אמורים. הנה, למשל, אתה חש כי בדברוֹ על ניגוני קובּרין ולחויץ‘, כאילו נרטטת ביותר נעימת־דיבורו, כשם שאתה חש כי בדברו על הרבי מסלונים ור’ שלמה’לי מלאך דיבורו שונה מאשר בשאר הסיפורים – לא מִשמע־אזנַיִם אלא מראה־עינים הוא לפניך, לא שמועת־חוָיה אלא זכר חוָיה המתחדשת והולכת בנפש. בסיפורים אלה ובדומיהם, שעיקרם סוד־כוחו וכוח־סודו של הניגון, אתה חש את מולדתו של דויד כוהן בחסידות, שיסודה ארבעה מיטיבי לכת: ר' מרדכי ובנו ר' נוח מלחויץ‘, תלמידם ר’ משה מקוברין (אבי אמו של יהל"ל), ותלמידו של ר' נוח ור' משה – ר' אברהם מסלונים, ויסוד כולם ר' שלמה מקארלין ור' ברוך ממזיבוז', שאתה מוצא רישומם הגדול בספר הזה.

ואם בסיפורים אלה סיפר על עצמו דרך רמז הרי בסיפור אחר סיפר, כנראה, על עצמו דרך משל. הכוונה למעשה בנער המכוּנה קיפוד אשר חרה לו, כי השַמש במנורת־החנוכה אינו בחינת קודש ועמד ומילא את הקנה הראשון מים וממילא היה השמש בחינת קודש. אם תקביל סיפור זה, שהוא כמעט מעשה־אליגוריה, לסיפור גצל וגצלי הנגרים, המקבלים באהבה את גורלם להיות שמשיהם של אחרים לבנות להם סוכות ובעצמם לישב בסוכה פסולה וידעת מה בין דור ראשון ובין דור אחרון. והבנת כי גצלי עודו בשתי רגליו במעגל האחד, ואילו המכונה קיפוד כבר היה שלשום ברגל אחת ואתמול בשתי רגליו במעגל האחר, כי הוא עבר את קו־הגבול שבין הרחמים והדין, בין ההשלמה והמרד.

רצונך, הרי המספר נמצא תמיד בקו־המתיחות שבין גצלי המַשלים ובין הקיפוד המורד וזה כוחו שהוא טורח ויודע לקיים את הגבול שביניהם, גם אם יתנודד לפעמים, אם לכאן ואם לכאן. שעל־כן תאמר במסוכם, כי המספר מבחן קשה היה לפניו והשכיל לעמוד בו.

ח    🔗

סדר הסיפורים מדורי־מדורות. ראשית, סיפורים שגיבוריהם אנשים פשוטים וסדרם לפי שבתות ומועדים – לאמור, אספקלרית האיש התם בלוח־השנה. שנית, הסיפורים שגיבוריהם ילדים יתומים והם כובשים רוב היריעה של הספר, ביחוד משמצטרפים להם הסיפורים שגיבוריהם ילדים סתם. שלישית, סיפורים שענינם כיסופי־גאולה, אהבת ארץ־ישראל ומפעל¹ העליה אליה. חלוקה משולשת זו יש בה כדי לשקף את שלושת היסודות של המספר וסיפוריו – אהבת העם, אהבת הילד, אהבת הארץ – ומיטב־חזיונו לראות את שלשתם כחוט המשולש אשר לא יינתק לעד.

[כ“ב אב תש”ב]

VIII