ספר יצחק גרינבוים, הניתן בזה בידי קהל הקוראים (אנציקלופדיה של גלויות, כרך שנים־עשר, ירושלים תשל"ג), רוב הכנתו והתקנתו נעשה באחרית חייו, והשלמוֹ וגמרוֹ לאחר פטירתו, ואף חלוקתו מעידה על כך – הוא כולל שלושה מדורים: מדור ראשון, המביא דברי־הערכה עליו ודברי־זכרון משלו; המדור שלאחריו מביא דברים על אחרית חייה של גולת היהודים על אדמת פולין; מדור אחרון, המביא דברי־הספד על האיש אשר היה ואיננו עוד. אולם, אף שהספר משופע דברים רבי־פנים המשקפים צדדים שונים ומקרנות־חזות מיוחדות, אין הוא מתאמר למצות את דמות האיש, כנושא תקופה סוערת ומסעירה ונשוּאהּ, ודיו במה שהוא משרטט ראשי־קויה, ודור־משלימים יבורך.

כי היתה זו אישיות בולטת ביִחודה, גם אם מרכיביה היו שקופים וברורים, כשם שגילוייה, ועיקרם יציבתו האמיצה ועשייתו הנמרצת, היו שקופים וברורים. ספק, אם נמצא בקרב סגל קברניטי־היהודים שבדור מי שהיה, מבחינה זו, עשוי כמותו – והכוונה היא לא בלבד למערך־תכונות כשל חיים וייצמן, אלא אף כשל דויד בן־גוריון וזאב ז’בוטינסקי, אם להצטמצם על שלישיה זו של בני־תחרותו למעמד ולעמידה במערכת הציונות על דרכה ודרכיה.

אולם, אף שאין להכחיש באותה שקיפוּת וברירוּת, שהעמידה אותו בחינת אילן הניצב בצהרי־יום, לא כמראה סדנו הגלוי ומגולה תכונת שרשו הכסוי והסמוי, וממילא לא כתודעתו הגלויה יניקתו הסמויה, והיא שפירנסתו רב־יתר משהיה מוכן להודות בכך, ואדרבה ככל שהודייתו, ואפילו אפשרות הודייתו בכך, פחתה והלכה, שהנקנה נראה לו כמוטבע, סתר שרשיו הגדיל לעשות, והיא חידה העתידה להעסיק כמה וכמה בעלי־פתרונות.

ב

ואם מותר לנסות כבר עתה ראשית ניסוי בכך, נאמר, כי ודאי הרבה מסיבות־גידולו, נתיבות־חינוכו וגלגולי־חייו עשו. לענין מסיבות־גידולו – הורתו בכרך גדול, וארשה המעטירה, על קהילתה, קהילת היהודים ורתחיה, אבל ילדותו עברה עליו בפלונסק, עיר־יהודים טיפוסית, העשויה כשאר הקהילות, ערי היהודים ועיירותיהם, אך היא רגישה ורוגשת יתר עליהן, ודווקא בנקודת־ההפיכה של הדור, היא הציונות כממשות, והקורא בזכרונותיהם של בניה, חלוצי ציוני־ציון, שלמה צמח, דויד בן־גוריון, שלמה לביא, יצחק יציב, רואה זאת בעליל. לענין נתיבות־חינוכו – בתי־האולפנה של דורות, החדר והישיבה, שוב אינם לו מה שהיו לרוב בני דורו וגילו, שכבר אביו המשכיל כבוסר עליהם ומנסה על־פי דרכו, להיות בעצמו מחנכו של בנו, שסופו קונה דעתו בגימנסיה, באוניברסיטה, ועיקר קנינוֹ בקניני עמו מכוח עצמו בא לו. ולענין גלגולי־חייו – רבו כן רבו חילופי מקומותיו, וארשה, וילנה, פטרבורג, ושוב וארשה, כשם שרבו תפקידיו ועשיותיו, אך חילופים אלה ואלה כבר באו משמה ולשמה של תכלית יציבה אחת, היא הציונות, שהיה כל ימיו אבירהּ ולוחמהּ, ועשה מלחמתה באמיצות, שלא היו בה עיפוי ורהייה, ובעקשנות שהיתה למשל. ודאי הדין עם שראו ככוח התוסס ומתסיס את תנופת מלחמתו והתמדתו בה, את אמונתו ביסוד המהפכה שבציונות, כשם שהדין עם שראו את האמונה הזאת כרוכה באמונה של הדור וסביביו ביסוד המהפכה, שתנועתה רחשה מעברים. אך טעות היא להניח, כי עזותו באה לו מאוירת הדור וסביביו, כי הנה ראינוה מתמדת ומוסיפה גם בכהות אש המהפכה להיותה אש זרה. הלכך שורת־הדין נותנת, כי לא נהסס לבקש את שורש עמידתו במערכות המלחמה לעמו, קיומו, רוחו, כבודו וחירותו, בו בקרבו, כבנהּ־נאמנהּ של עדת־עמו, עדת יהודי פולין, וביחוד מרכזה השרוי במה שנקרא פולין הקונגרסאית, שלא היתה נטועה כמותה בתוך גולתה ונטיעתה קבע, במשך דורות רבים, שלא ידעו טלטולים וגירושים גדולים, אך לא היתה כמותה מצוינת ביִחודה, באמונה, בתורה, בלשון, בלבוש, בהוַי; ואף בבוא הדיסאוריינטציה בדורות אחרונים, כירסמה בקליפתה ואל תוכה לא באה, ובבוא הריאוריינטציה נתפסו לה גם מרכזה גם היקפה ואף שהדעות נפלגו אילך ואילך, וכמספר הכיווּנים השונים מספר המפלגות, שמשכו, אחת־אחת, למהלך אחר של ההיסטוריה, כוחה של הריאוריינטציה לאמִתה היא הציונות, תקפה והלכה ואין אותה תפוקה בגדר המצויר בלא הדינַמוֹ, ששמו וטיבו יצחק גרינבוים, שנתן לה, ליהדותה של פולין, וממילא ליהדות כולה, את שהיא נתנה לו – מלחמתה לעצמיותה, ככורח חוקתה ההיסטורית והאקטואלית.

ג

איך ועד־מה תכונתו פירנסה את עמידתו, הוא אופי פעולתו, ואיך ועד־מה נתפרנסה מתכונתה של ההוָיה, הוא מצע פעולתו, היא־היא חידת־חייו ופתרונה. כי לפי תכונתו, שראשי קויה היו בתפיסה הרדיקלית ובנטיה הקנאית (ולא בכדי בלטו בכינויי־הקולמוס שלו “צעיר” ו“קנאי”), יותר משנועד להיות דבּרה של ההוָיה היהודית הכוללת, נועד להיות דוברה של פלגה גדורה בה, וגידור כזה היה לו כדרך־הטבע, בין הכרעתו היתה כפי שהיתה, מבחינה ממשית – כלומר, לצד הציונות ובתוכה, בין היתה כפי שעשויה להיות, לפחות מבחינה תיאורטית, שלא לצדה של הציונות ואפילו מחוצה לה. ודאי מה שהכרעתו היתה כפי שהיתה, בין במחיצתו של י. ל. פרץ, שהשפעתו לא היתה עשויה להוליך לציונות, ואיפכא מסתברא, בין במחיצתו של לשצינסקי, שציונותו היתה מצומצמת על פלגה אחת (“ארבעטער־ציוניסטן”) וכל עצמה אפיזודה, יש בו כדי להעיד, כי הזהות בין ההוָיה היהודית כמציאות ובין הציונות כמדיניותה הלגיטימית, היתה לו כמושכל ראשון, אבל גם בה ניתן לו לבור עשיה ההולמת יותר את אָפיוֹ, מכפי שבררה, וראשוני “הפועל הצעיר” חשו, כנראה, שותפות־נפש בינם ובינו, אם באו לפניו בהצעה להיות עורכו של כלי־מבטאם. אמנם, תימה היא שלא נמשך למה שהיה עשוי לקצר, כדי שנות־דור, את דרכו לתכליתו ואף לסַפק את היצר הסוכן בו, יצר הרדיקליות, בחידודו המוניסטי, ולהעמיד לה לתנועת־הפועלים העברית הצעירה קברניט רב־עלילה, אבל הוא נגרף, בהיפך אָפיוֹ, לפרדוקסיה של התנועה הציונית, שנענתה להוָיה היהודית על דרך כפל־הפנים, ודימתה כי אפשר לה בשוה לאחוז בגולה ולא להניח ידה מציון, ולכרחה נשתסעה בשרשרת הסתירות שנכרכו בכך.

המבקש לעמוד על שרשרת סתירות זו, מתוך בדיקת הביוגרפיה של יצחק גרינבוים, שאָפיוֹ גזר עליו, בכל תחנה ותחנה של פעולתו, בחינת בכל לבבך ובכל נפשך, מבין, כי האיש לא יכול שלא להיענות לאָפיוֹ, אבל דווקא משום שגייס מלוא כוחות גופו ונפשו במערכה ומערכה, לא נמנעה, בחינת אם אני כאן הכל כאן, ואפילו נחמיה לא היה עומד בחלוקה הפרדוקסלית של אחת ידו בבבל ואחת ידו בירושלים.

ד

אך שורת הדין מחייבת הדגשה, כי האיש עמד רוב ימיו בסתירה זו, במלוא מתיחותה שלה ובמלוא מתיחותו שלו, ולא הקל על עצמו במיני פשרה ופישור, כדרך שהקלו על עצמם רבים ולא־שלמים, שהשלו עצמם וזולתם בנוסח השגור על הבדלה בין מערכה שהיא אמצעי ומערכה שהיא תכלית, ולא הניחו שגרתם, ואדרבה הגבירו נעימתה הקולנית, משנעשה האמצעי תכלית לגופו, והיא מין ציונות שהכל יש בה אבל ציון, לא כאחיזתם הרעיונית הרחוקה אלא כאחוזתם הממשית הקרובה של עם־היהודים, שגאולתו פירושו גאולתו מפיזורו וכינוסו, אין בה. לא שהאיש לא ידע מיני השליה, הוא ידעם גם ידעם, ובשעות שעמד לו כוח ניתוח עצמו – והוא ענין נדיר טיפוס מובהק כמותו, שתנופת עשייתו התוססת ומתסיסה מַכהה, במעט או בהרבה, את תנוחת התבוננותו השקטה ושקוטה בעצמו – הנהיר דרך־עוצב זו לעצמו ולזולתו, אבל ידע גם ידע, כי אפילו אמת זו היתה מתנהרת לו לא בלבד בדיעבד, אלא אף מלכתחילה, לא היתה הביוגרפיה שלו משתנית, שכל מערכה שניצב בה, היתה לו בחינת עמידתו של אותו מורד־אמונה שאמר: Hier stehe ich anders kann ich nicht, דהיינו: פה אני ניצב ולא אוכל לא־כן. לאמור, אילו אף ידע מראש, כי קוי הראש והמִשנה של תפיסתו: הרדיקליזם, הפרוגרסיביות, הדמוקרטיות, יועד להם לא כגורל הצפוי תחילה אלא כגורל שסופו נגזר להם, לא היה יכול שלא להעמיד תכנית הלסינגפורס, ולפעול ברוחה ולמענה, לא יכול היה שלא לתבוע תביעותיו הנמרצות מעל בימת הסיים, לא יכול היה שלא לנסות וללכד את גוש־המיעוטים בו, שהרי קוי הראש והמִשנה של תפיסתו, לא פחות משהיו פרי בינתו והבחנתו, הבאות לפעול לאורה של ההנחה המקובלת, כי המדיניות היא אמנות של האפשרי ומיצרו, היו פרי אָפיוֹ וחפצוֹ, הבאים לפעול לאורה של ההנחה שאינה מקובלת, כי המדיניות היא אמנות של מעֵבר לאפשרי ומרחבו.

ה

ואם בחזית שנחשבה לו דרך כך, בחזית שנחשבה לו תכלית לא כל־שכן. וכך מסתברת כוללותו, שעשתה אותו, עתים במידה גדושה ועתים במידה מחוקה, קברניטה הנבחר של יהדות פולין כהוָייתה ויִחודיותה, שריחקה אותו מקצות המחנה, אם במדיניות ההוֹוה (חבורת ליאון רייך ודרך־הפשרה שבידם), אם במדיניות הציונות (חבורת “עת לבנות”), והוא ריחוק שעשה אותו כאן וכאן מיעוט, וקירבה אותו לקצות המחנה (תנועת־הפועלים הציונית, וביחוד תנועת־הנוער החלוצית), בלי שיבליע עצמו בו, כפי שראינו אותו מקרוב, בפעולתו בארצנו, בין בהנהגת הציונות והישוב, בין בהנהגת המדינה, שאף עתה כאילו נמזגו לו כוללות ויִחודיוּת, וגם בה קירובו מאלה וריחוקו מאלה עשו אותו מיעוט, כמעט חלוט, אך גם בהמירו מרחב קברניטות הרבים בזוית ההבעה של יחיד, לא נשתנה האיש ושיחו, הוא־הוא בכל תמורות־גורלו, מִקשת־אופי אחת ודברים אחדים.

וחובה לי להעיר, כי הערכת האיש, כפי שניסיתי בה, אינה הערכת חסיד אלא הערכת יריב, כי חלקתי על כפל־מסלולו ולא נמשכתי לו, מהיותי אדוק בהלכותיהם של רבותי שלמה שילר ואברהם קורקיס, וכמותם ראיתי במדיניות־ההוֹוה, שהציונות נרתמה לו, השליה שכמשפטה של השליה היזקה הקשה בצדה, אבל מהם דווקא למדתי להבין את הדיאלקטיקה של חזיון כחזיונו של גרינבוים; מפי הראשון שהודה, כי ממרחק הימים הוא מבין לכורח העראי של מלחמה כמלחמתו של א. שטאנד לחיסונו של האדם הציוני והתקנתו לרצון־הקבע של גאולתו בארצו; מפי האחרון שהורה, כי קיומנו בגולה סופו תבוסה, אך חילוק גדול יש, אם נפול מוץ לכל רוח מצויה ושאינה מצויה ולא מסוגלים לגאולה על דרך ההימלטות למקלט־עראי או מקלט־קבע, או נפול, קצתנו או רוּבּנו, כשקומתנו קומה ושדרתנו שדרה, ומהיותנו בחזקת frangar non flectar (נשבר אך לא ניכף), נהא מסוגלים לגאולה על דרך שיבתנו לארצנו. ודומה עלי, כי משהו מראִיה זו מרתת בין שיטי יצחק גרינבוים, בבואו לסקור, סקירה־לאחור, את דרכו ופיתוליה.

ו

זה מקרוב קראתי את הפואֶמה של נשיאנו, זלמן שזר, “בין איתני גולה”, והיא שיחה בין ר' יוסף איש רוסהיים ובין ר' שלמה מולכו. המחר אומר בכותרת־המִשנה של הפואֶמה: שיחה שלא היתה, אך קוראה אומר: שיחה שהיתה עשויה שתהיה, ולא בלבד בימים הרחוקים ההם אלא בימים הקרובים עתה. ואפשר שמקץ הימים יתעורר משורר לכתוב גם הוא כשירה הזאת, כשיחה הזאת, אבל היא תהיה כשיחת היריבים, ששניהם מכונסים בנפש אחת, וכאחד המועמדים לשיחה פרדוקסלית זאת, אם לא כראשם, יהיה יצחק גרינבוים. והוא, המשורר, יסביר, דרך שירה, את אפשרותה וכרחה של שיחה כזאת, רב יתר משיכולים להסביר מעריכים בני־דורנו עתה.

ז

ולעת־עתה יקראו את שאמרו בו, בספר שלפנינו, בני־הדור. ונזכיר לטוב שלושה שנפטרו בינתיִם לעולמם – בנו, בנימין גרינבוים איש מצניע לכת, חניך “השומר הצעיר”, חבר קיבוץ בגן־שמואל, שבו ישבו אביו ואמו בימי־שׂיבתם; תלמידו, משה סנה, שאחריתו פייסה בינו לבין ראשיתו; מוקירו, שמואל לחובר, אשר מידו לנו הביבליוגרפיה המצוינת המפקיחה עינינו על כל תנובת עטו הזרויה אילך ואילך. תהיה נשמתם, כנשמת האיש הנערץ עליהם, צרורה בצרור החיים.

[תשרי תשל"ג]

אמר המחבר: ענין השיחה המובאת בזה, מחייב ביאור על דרך מעשה שהיה כך היה: ששה שבועות פירנסתי את אחינו בני ישראל בבואֶנוס־איירס בשיעורים, שבהם הצטמצמתי על עניני לשון וספרות; באו לפנַי ראשי מפלגת־העבודה הציונית ופצרו בי, כי אספר לחבריהם על הקאריֶרה הקצרה שלי בכנסת, ונעניתי להם. כיצד נתקבלה עליהם שיחתי זו, ניתן ללמוד מתוך הכרוניקה בכלי־מבטאה של המפלגה ההיא, שנאמר בה, כי גילגלתי “שיחה על פרק במדיניות־ישראל, בקשר למפלגה השליטה וקברניטיה, בשורה הראשונה על דויד בן־גוריון; ואם להודיע על כך – – דין למסור על הכל, על היתרונות העצומים ואף על החסרונות; שאם לא כן, חובה להעמיד נקודה. דבר אחד ברור: היה זה דיוקן בצורת מסה, שצריך היה להיות באותו מעמד” (“דאס נייע וואֶרט' גל' 11 [751], כ”ב באלול תשכ"ט, 5 בספטמבר 1969). הלכך אני מסלק את הנקודה שמזמיני העמידוה בכלי־מבטאם, והריני מביא עתה את שיחתי, כדיוקה, לרשות־הרבים, באופן שכל הרוצה כאילו היה באותו מעמד.

א

רבּנו, ר' אברהם יצחק הכוהן קוק, זכר צדיק לברכה, היה נוהג לומר, כי כשם ששנאת־חינם הביאה לחורבן הבית, כך אהבת־חינם עשויה להביא לבנין הבית. מה פירושה של אהבת־חינם טעמתי פה, ביניכם, אף שלא ידעתי מה זכות עמדה לי, שאתם מקיימים בי כאותה מידה. ולפי שאין בה באהבה כדי להרעיל, בלעתי שבחיכם ברוב חמדה, והירהרתי בלבי, מה שבחים נוספים היו מעותדים לי, אילו הייתי חבר במפלגתכם, ואף אותו קל־וחומר הנאני הרבה. לא, לא הייתי חבר באחת המפלגות, שהרכיבו את מפלגת־העבודה ואיני חבר, ולפי שנותי, כנראה, אף לא אהיה, חבר במפלגה המורכבת. אך זה ארבעים שנה שאני מכלל בוחריה, ואפילו הייתי נבחרהּ – הרי הכניסתני בכלל חברי הכנסת הששית, שבה נודע לי סוף־סוף, מה שהוצרך להיות ידוע תחילה, ואף ידעתיו, כי אין אני יפה למפלגה ואין מפלגה יפה לי.

ואין אני אומר דבר זה מתוך גאוָה יתירה – כביכול, מי שהוא יפה למפלגה, הוא פחות ממני; כשם שאין אני אומר דבר זה מתוך עניווּת יתירה – כביכול, מי שהוא יפה למפלגה, הוא יותר ממני. מעט בריות, גופים ומוסדות אתה מוצא שאין אני יפה להם ואין הם יפים לי – האם בשל כך אומר שֹישֹו בני־מיעי או אכרסם את לבי? לאו – לאו.

ב

אך אפשר שתקשוּ לי: אם כן, מה ראית להכניס עצמך לתוך אותה הרפתקה של הליכה לכנסת וישיבה בה במשך שלוש שנים? מילא, על שום מה יצאתי בתוך הקאדנציה, נודע לי אך זה מקרוב, פה אצלכם דווקא. חבר חביב, שפתח שיעור משיעורי, הזכיר ענין זה והעיר, כי תלמודי האקדמי נחשב לי כל־כך, שמחמתוֹ ויתרתי על הקאריֶרה הפרלמנטרית שלי. אודה ואתוַדה, כי אני עצמי לא ידעתי על כך. אולם לאחר ששני ידידים יקרים חזרו על הדברים האלה ברבים, סברתי: אם שלושה יהודים, אנשי בואֶנוס־איירס, טוענים כך, אין לי לרביעי, איש ירושלים, אלא לומר הן. אלא מאי, אותו ירושלמי זוכר בפירוש, כי זמנו הספיק לו גם לעסקיו האקדמיים גם לעסקיו הפרלמנטריים, אך האם יאה לו לאורח, שיתדיין עם מכניסיו? כי אם להתדיין – קושיה היא: על שום מה הסכים לילך שם; הרי הוצרך להבין, כי הענין יסתיים כדרך שנסתיים.

קושיה זו, שהקשיתם לי עתה ופה, בעל־פה, כדרך שהקשו לי, בביתי שם, בכתב, חייבני עליה דין־וחשבון, אפילו לאחר שנתחוור, כי היא אֶפיזודה בחיי ובדוחק אֶפיזודונת בחי הכנסת. והריני מוכן ומזומן לכך.

ג

אך קודם־כל תיקון־טעות מועט – רחוק ומרוחק אני מלהיות כאותו סגור ומסוגר בדל"ת אמות של הלכה, כפי שהוצגתי פה לפניכם, וכפי שניתן לשער על־פי הנושאים, שגילגלתי בהם באזניכם. אמת, לא במעט אני עצמי אשם באותו רושם מוטעה – כי הנה קיבצתי והוצאתי לאור את חיבורי בביקורת ובמחקר, ואילו חיבורי הפובליציסטיים, הזרועים בעתונות ובפריודיקה, בפיזורם עומדים; אך אין משמע, שאין הם קיימים. אדרבה, הם מפליגים למאות מרובות, והביבליוגרפיה שלהם מעמעמת את דעתי שלי עצמי. אולם אם נהגתי בהם, במדיניות הוצאה־לאור, מנהג אב חורג, הרי טעמי ונימוקי, שפובליציסטיקה, לפי תכונתה, מקדימה להתבלות מכפי שמתבלים ביקורת וחקר. אבל לא לעולם מתעלם מבשרו – סוף־סוף יצוּיר, כי מחַבּר ייזכר, שהוא אב ממש וענין כרחם אב על בנים כתוב מפורש, וסופו יקבץ מבחר הפובליציסטיקה שלו ויגיש אותו לקהל־הקוראים.

על־כל־פנים, אלה שסברו, כי מן הראוי, שאשב, כפי שהנני, בכנסת, זכרו, כי אם אני ראוי בכלל לתואר ספרא, הריני ראוי גם לתואר סייפא. אלא מה, חלפו חמש קאדנציות של הכנסת, ולא נעשה, בשל היעדרי, חור בשמים, וזכרי עלה על סִפהּ של הכנסת הששית – מסתמא היו להם טעמים לכך. אני אומר: מסתמא, כי לא שאלתים על כך, ולא התעניינתי בכך, וקיימתי דבר היֶקים: מה שממני נסתם, אותי לא ייחם; וביותר, שאותו פתגם כאילו נברא למעני.

ד

ודאי, אפס־ידיעה ואפס־חפץ־ידיעה הוא ענין לעצמו, והשערה היא ענין לעצמו. שיערתי, איפוא, כי בכלל אלה, שהציעו לי כאותו כבוד, נמצאו המידע שלהם ארוך יותר וידעו, כי בשחר נעורי הייתי מראשוני חברי “השומר הצעיר”, ולימים מראשי “החלוץ”, הן כראש המרכז בלבוב, הן כעורך כלי־מבטאו “העתיד” בוארשה, ומזכיר כללי ראשון של ברית־הנוער העברית העולמית, שהיו מיוצגים בה כל האיגודים החלוציים; ואילו בארצנו הייתי תחילה איש־קיבוץ, ואחר־כך עמלתי, כחצי־יובל שנים במערכת־“דבר”, כלי־מבטאה של הסתדרות העובדים, והייתי בה בחברה הגונה – ברל כצנלסון, משה ביילינסון, זלמן רובשוב (שזר). הייתי שליח ב“החלוץ” בגרמניה, והוריתי בנקודות־ההכשרה שלו, ושבתי באניה מלאה חלוצים, חמש שנים קודם עלות אפלתו של אותו שחיק עצמות. לימים ערכתי את “הגה”, עתון מנוקד בשביל עולי המערב, ובאחרונה עבדתי כעורך “עם עובד”, הוצאת הסתדרות העובדים. וכך שיערתי, כי בכלל אלה שהציעו לפנַי מושב בכנסת נמצאו שהמידע שלהם קצר יותר, אך ידעו, למִצער, על השתתפותי ב“דבר” – מאות מאמרים, מהם רחוקים יותר, לפני המדינה, מהם קרובים יותר, בתוך המדינה, חיל־מריבות רב. הצד השוה, כי גם אלה עשו, מסתמא, חשבון, שכדאי להושיב בה בכנסת מין יוצא־דופן כזה, בין לפי הכלל: אם לא יועיל – לא יזיק; בין לפי הכלל: עת לעשות – הפרו.

ה

אולם, כאמור לא התעניינתי בטעמיהם שלהם, טעמי־חוץ וטעמי־פנים, כי הייתי, פשוט, עסוק למדי בטעמים שלי, טעמי־חוץ וטעמי־פנים. אולם עד שאעֵז להגיד משהו בזה, רצוני לציין את המצב המסובך, שבו הייתי נתון ועומד – הייתי מכלל החבורה של האינטלקטואלים, שפירסמו את הצהרת־המחאה הידועה במה שנקראה הפּרשה, שסיומה היה בהדחתו של פינחס לבון, וסיום־סיומה בהדחתו של דויד בן־גוריון, והייתי בכללם מן המעטים, ואולי היחיד, שהיה לי, לכרחי, ותק הגון, בהופעות כנגד בן־גוריון, בכל מיני מסיבות, ובמרחב־זמן של כיובל שנים, והריני רשאי, במיטב ידיעתי וידעוּתי, לומר, כי היתה זו מלחמה במלוא הטהרה, שבשר־ודם מסוגל לה, ונעשתה במלוא דרך־ארץ של קטן כלפי גדול ושיעור־קומתו, אך גם במלוא דרך־ארץ לענין, כמצוַת הכּרתי ומצפוני. פשר־המריבה ביצבץ ועלה עם הפגישה הראשונה, לפני מ"ה שנים ומעלה, בועידה העולמית של “החלוץ” בדאנציג, שבה בא עלי בהתקפת־דברים (באמת לא הרגשתי בה כל־כך, הוא הפליג בשבחה של לשון־קודש שבפי, שעלול הייתי להתלעלע), ולפי שלא סברתי, כי סמכות פטורה ממתן נימוקים, לא יכולתי שלא להשיב לו כהלכה. מקץ שנים אחדות ניתחתי את ספרו “אנו ושכנינו” ולא הנחתי, כמדומה, חוט יבש בו ומאמרי ההוא הביאני לקרע כפול – כהרצליאני התנגדתי הן לנוסחתו של בן־גוריון על דומיניון או קוֹן־דומיניון בריטי, הן לנוסחתו של “השומר הצעיר”, שהייתי בו דייר־מִשנה, על מדינה דו־לאומית. לימים, כשבן־גוריון הציע את ההסכם עם ז’בוטינסקי, התעוררתי ראשון בקטרוג על כך מעל עמודי “דבר”. ידעתי, כי היום, ממרחק החזוּת, נראה ניתוחי לאורי־אירוניה, אך זו אירוניה כפולה – שהגינותי על הנוסחה של מדינה יהודית מפני מי שעתיד לקוממה ולקנות לעצמו מירב הזכויות מסביבה ובתוכה, דווקא הוא היתה לו קודם נוסחה אחרת; כשם שידעתי, כי היום, ממרחק־החזוּת, ניתן לראות קטרוגי לאור הביקורת – מי יודע, אם ההסכם לא היה עשוי לטובה. לימים התנגדתי לחלוקה, שבן־גוריון היה סניגורה הנלהב, ועשאה בסיס למדינה ותקומתה.

והמחלוקת שביני, אחד צדדי, לבינו, יחיד ומיוחד מרכזי, התחדדה בתוך המדינה גופה – ועתה לא בלבד בהופעות ad rem כמו, בעיקר, נגד הסכם־השילומים, ששכרוֹ הכספי לא היה שקול, ולא יכול היה להיות שקול כנגד הנזק המוסרי; אלא אף בהופעות ad personam כמו, בעיקר, נגד האוירה הביזאנטינית שאפפתו בה סביבתו. עשיתי זאת בפירוש, באין ברירה, הן כשדיברתי, בועידת־הסופרים האחת, בגנותם של דברים ברוח כמו־כנענית, שהניח חלל גדול וריק בין יהושע בן־נון וימיו; כן כשדיברתי בתיאוריה המוזרה שלו על שש מאות יוצאי מצרים; ויותר כשדיברתי בועידת־הסופרים האחרת, בענין פרשת לבון. ועתה אזכיר אך את שהזכרתי אז – כד הווינא טליא, תמהתי בשמעי, מה דויד המלך עולל לו לאוריה החיתי, ומתוך שנרעשתי, שאלתי את רבי, על מה התיר הבורא, שרעיון כזה יעלה על לבו של דויד, ואף יבצעוֹ. השיב לי רבי: כי יזכור, שהוא אמנם מלך בדורו וחי וקיים לדורות ומשיח לעתיד לבוא, אולם עם כל אלה אינו אלא אדם.

ובאמת היתה כוונת מריבותי אלו וכאלו, להזכיר, כי עם גודל סמכותו של בן־גוריון ותגברתו המוצדקת, חובה להימנע מכל יחס אליו, כאילו היה, חלילה, אליל. והלא הדברים לא היו רחוקים מכך – מקורביו הקיפוהו הילה, שהעלתה אותו מעל כל ביקורת, כאילו חדל מהיות אדם, שפוקדים אותו מיני חולשה ומגרעת של אדם, וכל שהוא אומר הוא מפי הגבורה. ויותר משניתן להאשים אותו, כי הוא מתיר זאת וכזאת, ניתן להאשים את כת החנפנים סביבו; והצרה היתה, כי לימים, כשהמפלגה קמה על מנהיגה, נצטרפו להם למורדים לא מעטים מאנשי הכת ההיא, ואף זה סיפור־מעשה ישן ועצוב, העומד תמיד בחידושו.

ו

כזה היה בעצם, מהלך־מחשבותי על סִפהּ של הכנסת הששית, ועוקצו היה בכך, כי אם לפנים סברתי, כי ניתן להגן על דמותו של בן־גוריון מפני מה שיוצרי־משרתיו היו מוכנים לעשות ואף עשו בה, ראיתי עתה, כי בבוא השעה של תגע עדיך ותיבהל, והללו התחילו, מתוך חרדתם לעצמם, מתעשתים בדעתם, ואף העֵזו לדרוש, כי ינהגו בהם דרך־ארץ. אך לא יכולתי להיענות לדרישתם – ראשית, משום שזכרוֹני לא הניחני, ולא חייבני לשכוח, כיצד ראובן ושמעון ולוי התנהגו בשעת הנסיון – בהצבעה בענין פינחס לבון (שלא הייתי עמו אך בעדו), וזכרתי להם דבר זה ולא שכחתיהו. הוא־הוא הטעם לכך, שהריכוז מסביב לוי אשכול הוחזק לי כקטנה שבעשר מכות, וכשנשלחו אלי תלמידתי, וידיד, משורר, כי אחתום על פנייה של א.ת.א. (“ארגון תומכי אשכול”) סירבתי; וכן היה כשפנה אלי ידיד־נעורי, וכן מי שסופו שׂר בממשלת אשכול – למערכה לטובת המערך, השואף לאחדות מפלגות־הפועלים הציוניות ולדמוקרטיה (דמוקרטיה של ממש, הרחוקה גם עתה היות ממש), הייתי מוכן. למערכה החוזרת ונוטעת במרכזה יחיד, וביחוד את אשכול, שהכריע באותה הצבעה אומללה, מתוך אימת פרישתו של בן־גוריון, לא הייתי מוכן.

אולם שלא יהיו סוברים, כי אני מבקש, בזה האופן, להתחמק, הודעתי, כי אני מוכן לעשות דבר, שנמנעתי ממנו כמעט ארבעים שנה – להופיע ברשימת־המועמדים של המערך; ודרך ליצנות הוספתי: ובמקום הנראה להם – יעמידוני בראש הרשימה אהא חייב להיות ראש־ממשלה, הרי לוי אשכול אמר, כי אינו רוצה ליכנס בנעלי בן־גוריון וסופו נכנס; אעשה גם אני, המִסכן, כך: יעמידוני באמצע הרשימה – אהיה חבר־כנסת ואנסה להיות פיגורה בלוח השחמט, ומסתמא לא אצליח; יעמידוני בסוף הרשימה – אהא פטור מכל חובה ואתענג על הזכות להימנות עם ראשי־הקרפיונים לאמִתם, כשלמה צמח, בן־ציון דינור, גרשם שלום. ויכולתי להרשות לי כאותה הלצה, שהיה לי ודאי, כי אמנם יעניקו לי אותה הזכות. והנה המפלגה – כמובן, זו אמירה לתפארת המליצה, ודאי היה זה גוף מצומצם במנינו – החליטו להעמידני באמצע הרשימה וראיתי עצמי מחויב בבחינת מוצא־פיך תשמור. ובהציע לפנַי זלמן ארן את הדבר הזה, השמעתי הצהרה קצרה ביותר: ולוַאי ויכולתי להיות בעד אשכול, כשם שאני נגד בן־גוריון. שאר השיחה שבינינו סובב בענין בן־גוריון, כמזיגה מופלאה של חוזה ומגשים, והתנגשותו הטרגית עם האנושי־אנושי־ביותר.

ז

אכן, אחד השבועונים המצוירים כתב על מועמדותי: לא בעד, רק נגד. הייתי בפירוש נגד בן־גוריון, אף כי ספק הוא, אם בהערכתו רבים כמותי. מאז ותמיד התעניינתי בשיעור־קומתו הנדיר והתבוננתי במסלולו הנדיר – כיצד גדל ועלה להיותו אחד מגדולי מנהיגי־האומה; ולא נמנעתי מאמירה, כי אם בתולדות הגלות הארוכה היו לנו חמישה מנהיגים גדולים – הוא אחד מהם, ואם אף שלושה – הוא אחד מהם. ואפילו בכנסת הששית, בראותי אותו נכנס ויושב בתוך סיעתו הקטנה, לא יכולתי להדיר עצמי מן הרושם, כאילו הכנסת התרוממה שתים־שלוש אמות. ואני אף עקבתי תצפיותיהם של גדולים וטובים ממני, ואזכיר שלושה מיני עדוּת.

ראשית, בן־ציון דינור, שהיה היסטוריון ואקטואליסטן בקנה אחד, ולפני כיובל שנים ניבא וידע מה ניבא, כי לא יצחק בן־צבי, בישרותו הזהירה, ולא ברל כצנלסון, בדיאלקטיקה העמוקה שלו, אלא דויד בן־גוריון, בדינמיקה הסוערת שלו, ניתן לומר בו: האי גברא, העשוי כולו רצון וכולו יכולת, יביא לידי תקומתה המחודשת של מדינת היהודים.

שנית, הפובליציסקטן, משה ביילינסון, שדעתו היתה הפוכה: האיש הזה אינו אלא כתוכי ביריד, שאינו יודע, בעצם, מה פתק הוא מוציא, אולם משהוציאו, הוא משקיע בו מרצו, מרץ־עשת; הוציא במקרה מספר טוב – אשרינו וטוב חלקנו; הוציא במקרה מספר רע – אוי ואבוי לנו. ביילינסון אמר לי דבריו אלה לא בעידנא דריתחה, כשהתפלמס עם בן־גוריון ולא הניח לו לעמעם את קו־ההפרד החד שבין קומוניזם וסוציאליזם; אלא בעידנא דניחותא, כשהסכים עם בן־גוריון, והגן על הסכם־ז’בוטינסקי. אולם עוד אז נחשבה לי אותה אמירה סרקסטית כהלצה צולעת, לא־כל־שכן אחר־כך, כשמזכיר ההסתדרות נעשה מנהיג ההסתדרות הציונית, קל־וחומר אחר־אחר־כך, כשמנהיג ההסתדרות הציונית, נעשה מנהיג עם־ישראל ומדינתו.

כי אם להאמין לאותה הלצה סַרקסטית, הרי בן־גוריון הוציא יותר מדי פתקים טובים, ולרוב פתקים טובים במופלג, שנוכל לומר, כי יד המקרה בכל אלה. וביותר שהענין התחיל עוד בפלונסק – די לקרוא את מכתביו המוקדמים ביותר, כדי לראות, כי בעודו נער ידע בבירור, מה הוא רוצה להיות, ואמנם נעשה כרצונו. ביילינסון נפטר לעולמו כתריסר שנים לפני קום המדינה וּודאי עוד בחייו בדק טיבה של אמירתו, והיה מבטלה כעפרא דארעא, אילו ראה אך את צרור הפתקים הטובים לפני בילטמור ולאחריו.

עקשנותו של בן־גוריון מסביב לעצם המדינה, שהשיג למענה בקושי רוב בקרב חבריו המנהיגים; עקשנותו בענין ירושלים; בענין הנגב; בענין שחרור הצבא מגייסות מפלגתיים; ואני מונה בכלל הפתקים הטובים גם אלה, שלא נתקבלו: הערכתו הצודקת את ההסתדרות הציונית העולמית; דרישתו לבחירות רוּבּניות ואישיות; שאיפתו לפרלמנט דו־מפלגתי; ענינים, שהם בחינת מה שלא יעשה השׂכל, יעשה הזמן. קיצורו של דבר, מנין גדוש ביותר של פתקים טובים, שאותה הלצה תהא לה על מה שתסמוך. עד שהגיע ענין לבון, שהקריבו אותו, ולאחר שראש המקריבים היה צפוי לאותו גורל עצמו, התאושש הציבור ומרד – או־אז חזרה וצפה בזכרוני ההשוָאה והמאמר של רבי על דויד המלך: שיזכור שאינו אלא אדם. אלא עתה אף הוספתי: ואפילו הוא עצמו זכר, דין שגרוריו הסוּמים, לחלוטין או למחצה, יזכרו.

שלישית, שני סופרים מובהקים, האחד ליריקן של זהב, האחר אֶפיקן של זהב. המשורר, יעקב פיכמן, שאמר לי: הלא ידעת, כי לפי טבעי ומזגי, אני נוטה לסברוֹ ולמסורתו של “הפועל הצעיר”, וטיפוס כבן־גוריון היה זר ולא־ניחא לי; אבל בראותי בגידולה של אותה פיגוּרה מרקאנטית, עם גידול שליחותו ותודעתו, והיא תקומת המדינה פה ועתה, ומיששתי ממש את כוחו, שליכד את כל רצונותינו הלא־נועזים ברצונו הנועז שלו, אפפני דרך־ארץ גדול וגדֵל מפניו ואהבה אליו, והבנתי, מה שכולנו מבינים, כי אך בכאלה בוחרת ההשגחה לענין גדול כזה. מה אכחיש: קרוב יותר וניחא לי היה יוסף שפרינצק, והוא לקחני למעמד ההכרזה של המדינה, אחת חוָיותי העזות ביותר, אבל בדרכנו – הלכנו ברגל – התלוצץ על חשבונה של הקארוסלה, כפי שקרא לכך, שאנו הולכים להיות במשתתפיה, ובעיקר התלוצץ על מנהיגה. השויתי, איפוא, בלבי את שני האישים האלה והודיתי לבורא, שגורל המדינה אינו בידי מי שהיה קרוב וניחא לי, אלא בידי מי שהוא רחוק ולא־ניחא לי. עד כאן דברי המשורר, מכאן ואילך דברי המספר – ש"י עגנון, ארג הרהוריו לאמור: במהרה בימינו – שתי מלים שאין כמתיקותן, ששינַנו אותן לאין ספורות, אבל מזל הוא שלא אמרו לאנשים כמותנו: במהרה – פירושו עכשיו, בימינו – פירושו עכשיו, שוַדאי היינו מתיראים ומשיבים: שמא אפשר לדחות לחמש שנים, לעשר שנים, והיינו מפסידים את העסק כולו. אבל הוא, בן־גוריון, לא התירא ולא דחה, ואדרבה, קיים אומר ועושה, ובאותו רגע כמימרה כל גדולתו שלו וכל מזלנו שלנו.

ח

ובאחרונה אחזור על מה שכבר הבאתי בהרצאתי בכינוס השמיני להיסטוריה (תשכ"ב), ושבה דנתי באָפיוֹ ותפקידו של ברל כצנלסון, והזכרתי מימרתו, ששמעתיה מפיו בסוף ימיו, כשהבין, עד מה בן־גוריון השתחרר ממנו (אם בן־גוריון סבר כך, היא שאלה לגופה – התמונה היחידה שעמדה על שולחנו כראש־ממשלה, היתה של ברל כצנלסון; ובזימון עם סופרים, בהיותו ראש־ממשלה, אמר: גם אני הייתי, רוב ימים, חייל וקציני היה ברל כצנלסון). ומעשה שהיה כך היה: פעם אחת המשלתי באזניו משל, שעל־פיו הוא משול כמי שעומד על פסגת־הר ורואה שבילים מתפתלים אילך ואילך, ממנו למרגלות ההר, וכל שביל ושביל נראית לו בו חיה רעה ואורבת, פה אריה ופה ברדלס, פה נחש־עקלתון ופה נחש־בריח, והניצב על הפסגה אינו רואה אפשרות ירידה והבקעה; מה שאין כן אחר, והכוונה היתה לבן־גוריון, המכה כלפי הברדלס באצבע־צרדה: חתול הוא, ויורד ומבקיע.

גירד ברל כצנלסון שפמו והשׂחיק את שחור־אישוניו, לאמור: כסבור אתה, דבר פיקחות אמרת ולא אמרת אלא דבר שטות: כמונו כמוהו רואה, כי ברדלס הוא, אבל הוא אומר: הירידה וההבקעה כורח, ולשעה קטנה הוא עושה לו לב של שני ברדלסים, ויורד ומבקיע.

[כ“ד אב תשכ”ט]

לדרכו של בעל־אגדה – על דויד כהן

לדרכו של בעל-אגדה – על דויד כהן

דב סדן

מאמר א: אבי הנוער העובד

דב סדן

איני יכול שלא לפתוח בהתנצלות לאחור: אנא, שׂאוני על כי אין אני מסוגל להימשך לאָפנה החדשה, שעל־פיה ראובן ושמעון, היודעים זה את זה כשני־דור ומכירים זה את זה כשתי אצבעות, מכריזים כמין הכרזת־גומלין, שבה ראובן מודיע, כי טעה בו בשמעון, ושמעון מודיע, כי טעה בו בראובן; וכדרכו של ראובן בשמעון, דרכו של לוי ביהודה ואיפכא, ודרכו של ישׂשכר בזבולון ואיפכא וכו' וכו', עד תום כל אבות שבטי ישורון. אכן, יפה אָפנה חדשה, אבל מה אעשה ועל־פי אָפיי אני אדוק באָפנה הישנה, שעל־פיה ראובן ושמעון, היודעים זה את זה כשני־דור ומכירים זה את זה כשתי אצבעות, יודעים בלבם ולבם מגלה לפיהם, כי לא טעו זה בזה, וכאהבתם זה את זה אז, כן אהבתם עתה, וכך תתמיד לאורך ימים ושנים.

ב

ואמנם, הרומן שבין דויד כוהן וביני נמשך כשני־דור – ממש מראשית פגישתנו פנים־אל־פנים, לפני ארבעים שנה ושנה, עם זימוננו בועידה העולמית של תנועת “החלוץ”, שנתכנסה בדאנציג, והוא ראש ההסתדרות בליטא ואני ראש ההסתדרות בגליציה. ואם לדייק, הרי תחילת הרומן חלה אף קודם לכך, ומעשה שהיה כך היה: חברנו מאיר בוגדנובסקי, שנקרא לימים בוגדן ועתה הוא נקרא שלי, שעמד בראש מרכזה של הסתדרות “החלוץ” העולמית, בא מברלין ללבוב לראות בעבודתנו, ואנו, הצעירים ממנו בשנים ובנסיון, ביקשנו לידע מפיו מי הם, בעצם, חברינו, העומדים איש־איש בראש הסתדרויות “החלוץ” הארציות; ובטיולינו, בשבילי הר־הארמון ותלולית־הזכרון שבראשו, שמענו שמותיהם, בצירוף תיאור תכונתם ואָרחם, ומתוך התיאור חשתי קירבה יתירה למי שהיה המוציא והמביא בליטא, ממש כאותה קירבה שחשתי, מתוך מכתבי חברי, למי שהיה כראש המסייעים ברומניה. עתה, ממרחק הימים, אני מתקשה להזכיר לעצמי את כל טעמיה של ההעדפה הכפולה הזאת, שנסמכה לגבי ליטא על שמועה שבעל־פה ולגבי רומניה על שמועה שבכתב, אך דומה עלי, כי לא מעט השפיע עלי מה שהראשון, דויד כוהן, נאמר בו, כי כוחו יפה בסיפור־אגדה, והאחרון, לייבלה גלאנץ, נאמר בו כי כוחו יפה בזמרה, והצד השוה ששניהם, זה במחוזו וזה במחוזו, שעשו כשרונם יתד בעבודתם בקרב בני־הנעורים המלוכדים בחבורות־החלוצים. ולענין העדפתו המיוחדת של דויד כוהן אזכור, כי משנודעתי מי הם הנוהגים בהסתדרויות הארציות נתברר לי, כי פולין הקונגרסאית לא הקימתם מקרבה, שכן רוב הנהגתה בימים ההם יוצאי אוקראינה ובילורוסיה ואנשי הספָר, ואף רומניה נהגו בה לרוב פליטי פודוליה, ואילו ליטא וגליציה נוהגיה ומונהגיה מקרבה. לא שהיתה בי, חס ושלום, בימים ההם או לאחריהם, קסנופוביה, שהרי כל ישראל חברים ומה להם גבולות של מלוכיות הגויים; אדרבה ואדרבה, חביבים וחשובים היו בעינַי חברינו מאוקראינה ומפודוליה שבאשר גלו, בדרכם לארצנו, עודדו והפריחו הסתדרויות־חלוצים ארציות, אך לא אעלים, אם כי חביבים כמותם, הרי לא חשובים כמותם, נראו בעיני המוני חברי הסתדרויות האלו, שלא היה בהם, בימים ההם, להקים את מנהיגיהם מקרבם, וממילא נראו לי כמיני מיוחסות שתי ההסתדרויות, זו שבליטא הטאריבית וזו שבגליציה המזרחית.

ואולי לא הוצרכתי להזכיר אותו ענין, שלא מעט בו מהרהורי־בוסר, מעשי־ילדות, אילולא סברתי, כי כבר בימים ההם ניצנצה בי גזירה שוה בין שתי הגלויות הנראות רחוקות מכמה צדדים, אך באמת הן קרובות מכמה צדדים, וביחוד מצד העמידה של קיבוץ היהודים בתוך האוכלוסיה הסובבת, כאן הליטאים וכאן הרוּטנים, שהיתה כעמידה בדלה של תלולית־תרבות מעולה העומדת על עצמה ואינה מתפתית לסביביה, כדרך שעשוי היה להתפתות, אף התפתה, קיבוץ יהודים בגלויות שהאוכלוסיה הסובבת היה בהן מכוח משיכה ופיתוי כאלה, והדברים ארוכים.

ג

העיקר, שההעדפה שבשמועה נתחזקה לימים על דרך העדפה שבפגישה – היתה זו פגישה חשובה ורבת־פנים בינינו, העושים בתנועת “החלוץ” לארצותיה ובין אנשי תנועת־הפועלים בארצנו, מהם שהם כבר בעולם־האמת, כיוסף שפרינצק, מהם שיאריכו ימים, דויד בן־גוריון, שמאחוריו היתה כמעט כל הועידה כולה, ולוי שקולניק, הוא אשכול, שמאחוריו היה חלק מועט של הועידה, שכן רוב צירי הועידה קרובים היו ל“אחדות העבודה”, ודויד כוהן בכללם, ואך צירים מועטים ביותר היו קרובים ל“הפועל הצעיר” ואני בכללם. הפרד זה שבינינו לא הפריע לו לאותו רומן, שמשנשזר חוטו נתרחב שתיוֹ ונתעמק ערבוֹ, להיות כרקמה של חיבה הקיימת ועומדת עד עצם היום הזה, ואם ירצה השם תעמוד עד אחריתנו. הועידה ההיא ראויים זכרונה וזכרונותיה, שנעלה אותם כהוָייתם, אבל לא בה אלא ברומן שהוחל בה אנו עומדים, ולעינינו הרי אין לנו אלא שני זכרונות, שהוא זוכר איך דיברתי אבל אינו זוכר מה דיברתי בה, ואני זוכר מה הוא דיבר אבל איני זוכר איך דיבר בה. לדקדוקו של דבר, הרי כל עצמו של דיבורו היתה שאלה, שפנה אל דויד בן־גוריון, אך כוּונה לכל שלוחי־הפועלים שבאו מארצנו, לאמור: תגיד לנו, האם ההכשרה הזאת שאנו מתיַגעים בה ועליה, יש בה ממש, או אינה באה אלא להחזיק את חברינו בתנועה, משום ששערי ארצנו סגורים; בקיצור, האם היא תכלית או פאליאטיב. שאלה זו היתה עצורה בלב כולנו, אבל הוא ששאל אותה במפורש, ולא משום שלא ידע את התשובה, אדרבה, הוא ידעהּ, כשם שידענוה כולנו, אך ביקש לשמוע אותה מפי מי שמוסמך להשמיעה, שלוחי ציבור־הפועלים, ולכוון על פיה את העשיה, שהתנודדה בין תכניות שונות, מהן מוזרות למדי (עליה קונסטרוקטיבית וכו'). כיצד החליט לכוונה, למדתי מאמירה קטנה, שהטיל אותה בשיחת־מסדרון: ווי לאנג מעג מען זיין א חתן, מען קען דאך פארזויערט ווערן (עד מתי מותר להיות חתן, הרי אפשר להחמיץ).

ד

אם, אמנם, עלייתנו נראתה לנו כחופה המזווגת אותנו ואת ארצנו, הרי היינו בחינת חתנים שלא החמיצו – לאחר כשנה ומחצה, כשעליתי לארצנו, כבר מצאתיו, ודרכו שונה מדרכם של רוּבּנו. כי רוּבּנו הלכנו אל קיבוצים והיו בינינו שעזבום, והיו בינינו שהתמידו בהם והיו גם סוגי־בינַים, אלה הקרויים סוּבוטניקים, ודי לחכימא ברמיזא. והוא המשיך על דרך מיוחד את מעשׂנוּ בגולה, ביתר פירוט: הוא עשה בתל־אביב וממנה בשאר עריה בארצנו כולה את שעשה בקובנא – מה שם חינך והדריך את הנערים ואת הנערות החלוצים שיהיו פועלים, חינך והדריך פה את הנערים והנערות הפועלים שיהיו חלוצים; בדיבור אחר: מה שם עשה ב“החלוץ” עשה פה בנוער העובד, אלא שם חינוכו הקיף עשרות, מאות, ופה הקיף מאות, אלפים. הסתדרות הנוער העובד על מפעליה היו לה עושים ומעַשים הרבה, ויותר משהללו באו אליה קמו מקרבה, אך בלא חשש של גוזמה ניתן לומר, כי דויד כוהן היה בחינת איש ההשגחה שלה, ועד־מה הדעה הזאת מאומתת, ראיתי במסיבה לכבודו שנערכה בבית נשיא מדינתנו יחי', בקום חניכיו, אישים נחשבים בתחומי־עשיה רבים, במלוא קומתה של הציבוריות שלנו, למשרשה עד צמרתה, מבוני המשקים ומקיימיהם עד שרי־ממשלה, ובסַפר איש־איש מה היה לו דויד כוהן.

ה

ואמנם בא וקסמים בידו, קסמים משלו – והוא כוח־סיפורו, שכבר הצטיין בו בסיבוביו בעיירות ליטא והתחדד לו בסיבוביו בישובי ארצנו, וככל שהיייתי שומעו, איך הוא משכיל לשבות לסיפורו, ביחוד סיפורי־חסידים, מאות ואלפים, שיהיו עושים אזניהם כאפרכסת, כשאין לו אלא כלי־מבטא צנוע, הוא קולו הצרוד, נפלאתי על גודל רישומו של קולו, ונזכרתי חידת רישומם של חזנים, שקולותיהם רפויים ואף צרודים היו, כגון ניסי בלזר, שזקני־הדור היו מזכירים התפעמותם לשמע תפילתו, וכגון ברוך קינסטלר, שאני עצמי שמעתיו בימי זיקנתו המופלגת, ולא הבנתי איך קול תשוש וקלוש כזה מצליח להנעים תפילה שתהא מפעלת את הנפש. נראה כי כשם שיש קול חיצוני הצריך כוח מרובה לביטויו, יש קול פנימי שדי לו בכוח מועט לביטויו.

לעצם סיפור־המעשה, הרי מי שלא שמעוֹ מפי דויד כוהן הפסיד הרבה, אך גם קוראו מעל ספריו נשכר לא מעט, ואין השכר מתקפח, גם אם המסַפר מניח פתח לביקורת על דרך צירופו של סיפור־המעשה, ואני עצמי אף מתחתי ביקורת, וחמורה למדי, על כך, כשעיקר ביקרתי מכוּון לדרך האקטואליזציה של אגדת החסידוּת, והרוצה לדעת פרטי הביקורת יטריח עצמו לפרק הסמוך.

אבל מאז כתבתי דברי, הירהרתי בהם ואודה אם אמנם כדעתי אז דעתי עתה, אך לא כפסקנותי אז פסקנותי עתה. שכן בדברי לא הבחנתי, כחובתי, כי מחקר האגדה לחוד, וחיי האגדה לחוד. ואבאר את הענין לאור ביקרתו של גרשם שלום על דרכו של מַרטין בובר באגדות החסידות, שהמדבר הדין עמו מבחינת מחקר האגדה, ואילו המבוקר הדין עמו מבחינת חיי האגדה. לאמור, מי שמבקש לדעת את אגדת החסידות על לידתה בזמנה ואוירתה ינהג כדרכו של גרשם שלום, אך מי שמבקש לדעת את חיי אגדת החסידות מחוצה לזמנה ומקומה, וביחוד מחוצה לעצמה, ינהג כדרכו של מרטין בובר, והיא דרך מסועפה הרבה ורבים הלכו בה, ועיקרם סופרים־אמנים, ובה מקומו המיוחד של דויד כוהן, שהוא כאחרון החוזרים שנשא את סיפור החסידוּת אל מעבר לה, ואל מחוצה לה, גם כסיפור שהיה גם כסיפור שישנוֹ, שכל מה שהיה ומה שישנו נלחם בו, אחד־אחד לעצמו, וסופה של המלחמה – רוּבה עירוב היסודות ומיעוטה מיזוגם. ומחמת קשי־המלחמה יפה לו הכלל: על המיעוט העולם נידון.

[חשון תשכ"ו]

מאמר ב: בין מסַפר לסיפורו

דב סדן

אתה נוטל בידך את ספרו של דויד כוהן “אשר שמעתי וסיפרתי” (הוצאת הקיבוץ המאוחד, תש"ב) וכדרך קורא הרי תחילה אתה בודק בו מעט–מעלעל, מרפרף, מציץ. אתה רואה ענינוֹ ילקוט־סיפורים מרובה והוא עשוי שתי מחלקות. מחלקה אחת קטנה מחברתה ושמה: סיפורי־קדומים, מחלקה אחת גדולה מחברתה ושמה: סיפורי־חסידים. עיון מועט בלוח־הענינים מעמידך על כך, כי המחלקה הראשונה כוללת סיפורים מדורות ראשונים בתולדותינו – מגלות מצרים עד לאחר חורבן הבית השני; והמחלקה האחרונה כוללת סיפורים מדורות אחרונים בתולדותינו – מימי הבעל־שם־טוב עד צדיק מצדיקי החסידים בימינו אנו ממש. בראותך חלוקה זו אין אתה רואה עצמך פטור מתמיהה: מה ראה המחבר, בבואו לספר אגדת תולדותינו, ליחד סיפורו על ראשית רחוקה ועל אחרית קרובה ומה שהיה בינתיִם – ולא קטנה היא: כאַלפּיִם שנה – הניח חלל?

והתמיהה הזאת יש לה ביאור, ואפילו ביאור כפול. החלוקה בספר אשר לפניך היא לפי הכרונולוגיה של המסופר ולא לפי הכרונולוגיה של המסַפר. כי בו קדמה המחלקה האחרונה למחלקה הראשונה, כדרך שקודמת חוָיית־ילדות לחוָיית־נעורים, כי חוָיית־ילדותו הגדולה היתה החסידות – היא קרקע לראשית גידולו במטבע־הנפש ובדפוס אָפיה. היא גם שעוררה בו כוח חבוי, כוח־הסיפור, לספר עליה. חוָיית־נעוריו הגדולה היתה החלוציות – היא קרקע להמשך־גידולו ביחוד־האישיות ובטיב־עשייתה. וכשם שדרך־חייו היתה עשויה שני רבדים גדולים – בן לדור אחרון של חסידים ואב לדור ראשון של חלוצים, כך גם סיפורו עשוי שני רבדים גדולים – משעמד על קרקעה של ארצנו והתחיל לחנך בה דור נערים ונערות עמלים, נתרחבה יריעת סיפורו והוא, שכלל תחילה את אגדת החסידות, ניסה כוחו להתפשט על שאר אגפי־האגדה שלנו ותהי ראשית נסיונו באגפי־ראשיתה, ראשית־העם מאז עלותו לארצו והתערותו בה עד אשר ניתש מעליה. אין בידך להינבא, אם נסיונו יתפשט גם על־פני החלל הגדול אשר בין שתי מחלקות הסיפור; על־כל־פנים עתה הוא נראה בעיניך, כביכול, כנוהג מנהג שמחת־תורה – בעל־הקורא כשהוא מגיע לפסוק האחרון של פרשת וזאת הברכה הריהו מגולל את הספר כולו לאחוריו וחוזר ופותח בפסוק הראשון של פרשת בראשית ברא.

ב

ומשהכרת את ההבדל שבין הכרונולוגיה של המסופר ובין הכרונולוגיה של המסַפר, אתה מבין כי סיפורי־החסידים הם פה כיסוד־הצמיחה, ואילו סיפורי־הקדומים הם כיסוד־הבנייה, ועל־כן בבואך לעמוד על עיקרו של הספר ודאי שתלך אל מה שתכונתו בקו־האורגניות ולא אל מה שתכונתו בקו־הקונסטרוקציה, תלך אל סיפורי־החסידים. הם פה המסד, השורש. אבל עליך לזכור, כי אין זו הבדלה מוצקת – הרי ימים שהמספר נתעורר להשמיע את סיפורו באוזן זולתו, תחילה בחבורות החלוצים בגולה ואחר־כך בחבורות הנוער העובד בארצנו, והם ימים רבים, כחצי יובל שנים, כבר נצרפו נפשו ורוחו בכוּר־החוָיה על שתי ספירותיה, ספירת החסידות וספירת החלוציות וגם סיפוריו הם כממילא משני מעגלי־חיים שונים ביותר – מעגל עולמה של החסידות הנראה שרוי בדמדומי־שקיעה ומעגל עולמה של החלוציות הנראה שרוי בדמדומי־זריחה. ואלה שני מעגלים נפרדים זה מזה גם בהלכות־השקפה גם בהליכות־חיים, רחוקים מן הקצה אל הקצה. כי הלא, בעמוד המספר לפני שומעיו, מחנות הנערים והנערות, ובספרו להם סיפורי־החסידות הוא כאדם הנמצא כאחת בשני המעגלים – מעגל־החסידות הוא לו זכר־חיים, ומעגל־החלוציות שהוא לו ממשות־חיים ובדרכו בין שני המעגלים לא הציל למעשה מעולמה של החסידות על שרשיה, שורש התורה, המסורת, המצוות, אלא את אגדתה בלבד.

אכן, מדי ראותך את המספר ומדי שמעך סיפוריו־שבעל־פה, שמתוכם צמחו הסיפורים־שבכתב, היית חש, כי שתי מגמות נלחמות בו בעצם סיפורו, שתי מגמות שכל אחת ואחת עשויה על־פי דרכה, להתיר את המתיחות שבעצם העמידה בשני המעגלים, אולם מתוך ששתיהן פועלות כאחת הן אך מגבירות אותה. המגמה האחת היא מגמת משורר, שדרכו להציל עולם ששקע ואיננו, באופן שהוא בונה במלכות־השירה מה שחרב במלכות־החיים, והוא בונאו כחטיבה של השליה. המגמה האחרת היא מגמת מחנך, שדרכו להציל עולם ששקע ואיננו, באופן שהוא בורר מתוכו את גרעיני היופי והמוסר, ביחוד אלה העשויים לגלגול והתאמה לדור החי, והוא בוררם כפסיפס של לימוד. אם תתבונן בספר שלפניך תראה, כי מחַבּרוֹ אנוס לילך בדרך המשורר ובדרך המחנך כאחת, ואם תבדוק יפה־יפה בספר תמצא סיפורים שהמשורר גבר בהם על המחנך ותמצא סיפורים שהמחנך גבר בהם על המשורר. אך ביחוד תמצא ספורים שבהם המשורר והמחנך כשתי כפות־מאזנַיִם, שכל אחת כביכול אוזרת מלוא כוחה להכריע את יריבתה, והן מעוּינות ועומדות בכוחה של מתיחות.

ג

ודוק: בכוחה של מתיחות, ולא בכוחה של מזיגה, שאין המספר יכול להגיע אליה; ולא בכוח תחליפה של המזיגה, הפשרה, שאין המספר רוצה להגיע אליה. ואם תשאל על שום מה הוא, אם ביודעים ואם בלא־יודעים, מחמיר על עצמו והולך בשתי הדרכים כאחת ונושא על־כרחו בניגודם תחת להקל על עצמו בדרך־בינַים ודומיה, הרי התשובה לכך כלולה במה שאמרת: הוא אנוס לכך.

כי אם אתה מתבונן כראוי במסַפר וסיפורו מתחוור לך, כי חזיון נִפלה הוא לפניך, ואתה רואה כמה שגית, בבקשך לשייך את ספר שלפניך על זרם־החסידות ואסכולתו בספרות־דורנו. כי לעומקו של דין הוא שייך ואינו שייך לפמליה גדולה זו של מגלי המאור שבחסידות אם בסיפור ושירה, אם בהגות ובחקר. הוא שייך אליה על־פי ענין הסיפור, הוא אינו שייך אליה על־פי תכונת המספר. כי ייאמר הדבר: דויד כוהן הוא ביסודו טיפוס של חוזר – כלומר, מבשר החסידות כדיוקן־חיים, ונעשה בעל־כרחו מספר החסידות כבבואת־שירה. לאמור, אפשר ואילולא התחולל בו משבר־הדור, אמר לו להניח את מעגל־חייו האחד ולעלות במעגל־חייו האחר, והיה אחרון החוזרים של החסידות החיה. רבים הם שביקשו לדעת, מי ארג את מסכת סיפורי־החסידים, והיא מסכת מפליאה: אוצר מרובה כל־כך בזמן קצר כל־כך – ולפנינו דוגמה, מופת, שיותר משהוא מספר על החסידות, היא מספרת מתוכו על עצמה. נמצא, כי לפניך תעודה שהיא כסתירה ממנה ובה: מי שנועד להיות מספר, אולי אחרון, בתוך מעגל, שכבר היה מוצק ושלם, כולו גמר, נעשה מסַפר, כמדומה ראשון, על המעגל ההוא בתוך מעגל אחר שעודו רופף וחסר, כולו התחלה. אולם, כמי שנועד להיות חוזר, הוא מקיים את תעודתו, שכן החוזר היה משורר ומחנך כאחת, אלא שהחוזר בן דור קודם שחי למעשה את העולם שסיפר עליו, יכול היה לקיים תעודתו הכפולה מתוך מזיגה, ואילו החוזר בן־דורנו, ששוב אינו חי למעשה את העולם שהוא מספר עליו, מקיים את תעודתו הכפולה מתוך מתיחות.

כורח קשה הוא לו למי שנגזר עליו להיות גם כמי שאיחר לבוא, כבן־זקונים של מעגל־חיים אחד, וגם כמי שהקדים לבוא, כבכור של מעגל־חיים אחר, אך הלא למדת, כי הכורח שאתה יודע לשאת בו היא־היא החירות.

ד

אם תאבה לעמוד על המתיחות הזאת ודרכה, עליך לבדוק יסודות של עיקר ומוטיבים של לוַאי בסיפורים שלפניך. אך גם אם תסתפק בדוגמאות, בין בולטות בין מוצנעות, תלמד, כי בבוא המספר להביא רחשו וחזותו של המעגל האחד אל המעגל האחר, הרי המשורר שבו מעוררו לקיים ביחוד את הצדדים השונים והמחנך שבו מעוררו לקיים ביחוד את הצדדים השוים שביניהם. דוגמה גדולה לצד שונה הוא מה שבין האדם ובין קונו, דוגמה גדולה לצד שוה הוא מה שבן האדם ובין חברוֹ. כי בעוד שהסיפור אשר לפניך יש לו עולם של מעלה המחייב אהבה גדולה כמצוַת ואהבת לרעך כמוך, הרי המספר ושומעיו אין להם אלא עולם של מטה ואהבה אחרונה נראית להם באפשר ובמוכרח בלא אהבה ראשונה. וראה, כיצד הסתירה הזאת מולידה מתיחות הנגלית וחוזרת ונגלית בסיפורים שלפניך.

צא וראה, מעל אדמת הסיפורים האלה משתרעים שמים, הם גם שמי־הטבע ושמי־האסטרונומיה, אך עיקרם הם שמי־האמונה – הם משכן האלוהים ומלאכיו. לעתים קרובות תקדירם חשרת־עננים, הם גם ענני־הטבע וענני־המטאורולוגיה, אך עיקרם המסך אשר בין האלוהים ומאמיניו והוא נגבב והולך, הכל לפי גודל החטאים למטה שבו תלוי גודל הקטרוגים למעלה, והתפילה היא־היא המחברת מעלה ומטה, שמים וארץ, אלוהים ואדם, היא־היא העוקרת את הפרגודים, מבטלת הגזירות, קורעת גזרי־הדין. חוש נכון הוא בבעל הסיפורים שלפניך, ששמר וקיים בהם את מרכזיותה של התפילה, אשר בלעדיה אין תיאור חיי־אמונה מובהקים כחיי־החסידות אלא תיאור של פלסתר. אבל צא וראה, כמעט שאין לך סיפור בסיפורים אלה, שבו תוכל התפילה עצמה ותהא גם אמירתה בעוצם־התלהבות ובפי גדול־הצדיקים, להבקיע את חשרת־העננים, תמיד־תמיד היא צריכה סיוע, ותמיד־תמיד הסיוע בא מידו של מי שידע על דרך מיוחדת לקיים את אהבת־הבריות, וביחוד אהבת הדך והנכלם, העזוב והמיותם, ומי שידע לאשר את האהבה הזאת במסירת־נפש מופלגת. והנה אם תבדוק בספרות החסידות ותולדותיה תמצא, כי המוטיב הזה מצוי בה, אבל הדגש החזק, שהניח המספר שלנו, עד שנעשה כמוטיב־המוטיבים, בא לו מן המתיחות שבין שני המעגלים, המעגל האחד שיש בו גם מה שבין אדם לקונו וגם מה שבין אדם לחברו והשמים הם בו יש, ממשות; המעגל האחר שאין בו אלא מה שבין אדם לחברו והשמים הם בו משל, ספרות.

ה

המוטיב של תפילת הצדיק ועדתו הצריכה סיוע של אדם פשוט העושה מעשה כתומו, סיוע של יתום, של נידח ודומיהם, כדי להבקיע את שחור־העננים, הוא מוטיב בולט במיוחד באלה הדוגמאות המפתיעות שבהן הסיוע הזה הוא כדרך מצוה הבאה בעבירה. פעמים היא עבירה קלה, פעמים היא עבירה חמורה, אולם תמיד היא נעשית לשם מצוה גדולה הימנה, ועיקרה אהבת הבריות. ביחוד אהבת היתום, שהוא מרכז גדול ומכריע בספר שלפניך. והנה ספרות־החסידות יודעת כמוטיב הזה וברחביה נזרה זעיר שם זעיר שם סיפור כזה. אבל פה תראה את המספר שלנו מניח דגש חזק, מסמיך מעשה למעשה, עד שהוא יוצא מגדר התפרצות בודדת ונדמה כחזון נפרץ ואתה עשוי לשכוח, כי החסידות לא הותה היתר לעצמה לשנות בתורה וציווּייה ואדרבה, עיקר תפקידה אף גדולתה הוא, שלא באה לא להוסיף ולא לגרוע אלא למלא את המסור רוח־חיים חדשה, וגם אם תדמה למצוא פה ושם בקיעים, הרי אין משעולי־שוליִם רשאים להתפרש לך כמסילת־מרכז ואין שיירי תקופה קודמת, גרר השבתאות הקיצונה, רשאים להידרש לך כגילוי תקופה מאוחרת, בשורת־ההשכלה הקיצונה. אתה חייב זהירות־מִשנה, אם אתה מבקש לראות את החסידות כהוָייתה ולא לתלות בה מה שלא היה בה או במידה שלא היה בה, כדי לעשותה קרש־קפיצה נוח אל מעֵבר לעצמה. וכאן דווקא קשה העמידה הדרוכה בין שני המעגלים ובתוכם ואין אתה תמה בראותך אי־פה אי־שם כפות־המאזנַים מתנודדות והולכות. אכן, קשה לו לאדם לעמוד במתיחות־תמיד, מבלי סכנה של נדנוד והתרפות.

ו

סכנה זו צפויה, כמובן, ביחוד בתחום הצדדים השוים בין שני המעגלים וכאן, בעצם, אבן־הבוחן למספר וסיפורו. מדרך־חייו שהוליכה אותו מן החסידות אל הסוציאליזמוס מוסבר כי הוא חרד על אותם האורות המנהירים את שתי תנועות כאחת והוא שמח בהבלטתם. אבל ראה גם ראה, הוא יודע להיזהר מפני הפיתוי של הבלטה שכמותה כטשטוש־הגבולים והוא זוכר בענין שתי התנועות, כי לא הרי זו כהרי זו. מתוך סיפוריו נראית החסידות בגודל הבנתה לשכבת־העמלים שעמלם ועָניָם חסמו בפניהם שערי תלמוד תורה, היא נראית בגודל אהבתה לכפריים ולאומנים, לפשוטי עם וקטניו, וביותר ליתומים – הם־הם כקו־השני שבספר כולו – אבל אין המספר מתפתה להעמיד את החסידות כתנועה ששכבות־עם אלה בלבד הם נושאיה ונשואיה. אדרבה, אתה מוצא פה כתמונה חוזרת ומוסיפה את הרבי, שביתו המהודר בנוי במרכזה של העיר, ואת האדם קשה־היום, העמל והנידח, שמדורו הרעוע עומד בשיפולי העיר – ואם תצא ותמנה כמה פעמים מתואר פה הבית בפרברה של העיר, בקצה העיר או הבית האחרון שבעיר וראית את המוטיב הזה כמנגינת־עצב אחת בעלת וַריאציות הרבה. אולם גם אם המספר מרמיזך וחוזר ומרמיזך, כי זכותו של שכן־קצה־העיר עומדת להם לשכני הבית ההדור בטבורה וסביביהם, הרי בכללו של דבר יש פה, מזה ומזה, השלמה להוָיה מעמדית זו, ואם כי ניתנות דוגמאות חדות לניגודיה, הרי יודע המספר לא לפרש לתוך ההוָיה הזאת מה שלא היה בה, והוא נשמר מלהעביר את החסידות את הגבול שלא עברה אותו, הוא הגבול שבין תביעת־צדקה ובין תביעת־צדק, שהוא גם אחד הגבולות שבינה ובין סוציאליזמוס. ביחוד פה ניכר בעליל, כי המספר כוחו של המשורר שבו עמד לו בפני פיתויי המחנך שבו.

שלושת המוטיבים הגדולים המבריחים את רוב הסיפורים שלפניך – פתיחת השמים בזכותה של נפש תמה ודכה, המצוה הבאה בעבירה, הניגוד בין טבור העיר ועיבורה – ממוזגים בסיפור עשרת הדיברות והוא מעשה בנער יתום מאביו, שעבד בחנות של בעל־טחנות עשיר והשיאוֹ לבו לגנוב שקיק־קמח לאמו העניה ובשעת הקריאה של עשרת הדיברות נמלא לבו חרטה, ובכיוֹ הגיע לפני כסא־הכבוד ונתמלא העולם רחמים והיתה הישועה קרובה, אלא שדרי־מעלה חיכו לחרטת בעל־הטחנות ולא באה ועברה שעת־הרצון כלא היתה. ומן הרצוי, שתעיין בסיפור זה, כי הוא כעין מפתח למספר וסיפורו כאחד.

ז

מסכת־חיים גדולה פרושׂה לפניך והיא רבת פנים וגוָנים. כמעט כל הסיפורים האלה עשויים על דרך פרסונַז' כפול – נפש בולטת, מובהקת והוא צדיק־הדור ונפש מוצנעת, מובלעת – תם ופשוט, נדכה ועזוב, ועיקרו של הסיפור שדמוּת־הירכּתיִם מתגלית בסופו כדמות־הראשה. ומה גדולה מערכת הנפשות האלה: מזה אבות החסידות, תלמידים ותלמידי־תלמידיהם עד דור אחרון, ומזה יהודי־כפר ויהודי־יער, חייט ועושה־נרות, שואב מים ודייג, סנדלר ומשרת, חייל ונפח, ועל כולם ילדים יתומים אשר מתוך בכיים נשמע בכי כל יתומי עולם. ודרכו של המספר שאינו מגלה לך את עצמו ורק ניחושך לוחש לך פה ושם, כי בו הדברים אמורים. הנה, למשל, אתה חש כי בדברוֹ על ניגוני קובּרין ולחויץ‘, כאילו נרטטת ביותר נעימת־דיבורו, כשם שאתה חש כי בדברו על הרבי מסלונים ור’ שלמה’לי מלאך דיבורו שונה מאשר בשאר הסיפורים – לא מִשמע־אזנַיִם אלא מראה־עינים הוא לפניך, לא שמועת־חוָיה אלא זכר חוָיה המתחדשת והולכת בנפש. בסיפורים אלה ובדומיהם, שעיקרם סוד־כוחו וכוח־סודו של הניגון, אתה חש את מולדתו של דויד כוהן בחסידות, שיסודה ארבעה מיטיבי לכת: ר' מרדכי ובנו ר' נוח מלחויץ‘, תלמידם ר’ משה מקוברין (אבי אמו של יהל"ל), ותלמידו של ר' נוח ור' משה – ר' אברהם מסלונים, ויסוד כולם ר' שלמה מקארלין ור' ברוך ממזיבוז', שאתה מוצא רישומם הגדול בספר הזה.

ואם בסיפורים אלה סיפר על עצמו דרך רמז הרי בסיפור אחר סיפר, כנראה, על עצמו דרך משל. הכוונה למעשה בנער המכוּנה קיפוד אשר חרה לו, כי השַמש במנורת־החנוכה אינו בחינת קודש ועמד ומילא את הקנה הראשון מים וממילא היה השמש בחינת קודש. אם תקביל סיפור זה, שהוא כמעט מעשה־אליגוריה, לסיפור גצל וגצלי הנגרים, המקבלים באהבה את גורלם להיות שמשיהם של אחרים לבנות להם סוכות ובעצמם לישב בסוכה פסולה וידעת מה בין דור ראשון ובין דור אחרון. והבנת כי גצלי עודו בשתי רגליו במעגל האחד, ואילו המכונה קיפוד כבר היה שלשום ברגל אחת ואתמול בשתי רגליו במעגל האחר, כי הוא עבר את קו־הגבול שבין הרחמים והדין, בין ההשלמה והמרד.

רצונך, הרי המספר נמצא תמיד בקו־המתיחות שבין גצלי המַשלים ובין הקיפוד המורד וזה כוחו שהוא טורח ויודע לקיים את הגבול שביניהם, גם אם יתנודד לפעמים, אם לכאן ואם לכאן. שעל־כן תאמר במסוכם, כי המספר מבחן קשה היה לפניו והשכיל לעמוד בו.

ח

סדר הסיפורים מדורי־מדורות. ראשית, סיפורים שגיבוריהם אנשים פשוטים וסדרם לפי שבתות ומועדים – לאמור, אספקלרית האיש התם בלוח־השנה. שנית, הסיפורים שגיבוריהם ילדים יתומים והם כובשים רוב היריעה של הספר, ביחוד משמצטרפים להם הסיפורים שגיבוריהם ילדים סתם. שלישית, סיפורים שענינם כיסופי־גאולה, אהבת ארץ־ישראל ומפעל¹ העליה אליה. חלוקה משולשת זו יש בה כדי לשקף את שלושת היסודות של המספר וסיפוריו – אהבת העם, אהבת הילד, אהבת הארץ – ומיטב־חזיונו לראות את שלשתם כחוט המשולש אשר לא יינתק לעד.

[כ“ב אב תש”ב]

VIII