איני יכול שלא לפתוח בהתנצלות לאחור: אנא, שׂאוני על כי אין אני מסוגל להימשך לאָפנה החדשה, שעל־פיה ראובן ושמעון, היודעים זה את זה כשני־דור ומכירים זה את זה כשתי אצבעות, מכריזים כמין הכרזת־גומלין, שבה ראובן מודיע, כי טעה בו בשמעון, ושמעון מודיע, כי טעה בו בראובן; וכדרכו של ראובן בשמעון, דרכו של לוי ביהודה ואיפכא, ודרכו של ישׂשכר בזבולון ואיפכא וכו' וכו', עד תום כל אבות שבטי ישורון. אכן, יפה אָפנה חדשה, אבל מה אעשה ועל־פי אָפיי אני אדוק באָפנה הישנה, שעל־פיה ראובן ושמעון, היודעים זה את זה כשני־דור ומכירים זה את זה כשתי אצבעות, יודעים בלבם ולבם מגלה לפיהם, כי לא טעו זה בזה, וכאהבתם זה את זה אז, כן אהבתם עתה, וכך תתמיד לאורך ימים ושנים.

ב    🔗

ואמנם, הרומן שבין דויד כוהן וביני נמשך כשני־דור – ממש מראשית פגישתנו פנים־אל־פנים, לפני ארבעים שנה ושנה, עם זימוננו בועידה העולמית של תנועת “החלוץ”, שנתכנסה בדאנציג, והוא ראש ההסתדרות בליטא ואני ראש ההסתדרות בגליציה. ואם לדייק, הרי תחילת הרומן חלה אף קודם לכך, ומעשה שהיה כך היה: חברנו מאיר בוגדנובסקי, שנקרא לימים בוגדן ועתה הוא נקרא שלי, שעמד בראש מרכזה של הסתדרות “החלוץ” העולמית, בא מברלין ללבוב לראות בעבודתנו, ואנו, הצעירים ממנו בשנים ובנסיון, ביקשנו לידע מפיו מי הם, בעצם, חברינו, העומדים איש־איש בראש הסתדרויות “החלוץ” הארציות; ובטיולינו, בשבילי הר־הארמון ותלולית־הזכרון שבראשו, שמענו שמותיהם, בצירוף תיאור תכונתם ואָרחם, ומתוך התיאור חשתי קירבה יתירה למי שהיה המוציא והמביא בליטא, ממש כאותה קירבה שחשתי, מתוך מכתבי חברי, למי שהיה כראש המסייעים ברומניה. עתה, ממרחק הימים, אני מתקשה להזכיר לעצמי את כל טעמיה של ההעדפה הכפולה הזאת, שנסמכה לגבי ליטא על שמועה שבעל־פה ולגבי רומניה על שמועה שבכתב, אך דומה עלי, כי לא מעט השפיע עלי מה שהראשון, דויד כוהן, נאמר בו, כי כוחו יפה בסיפור־אגדה, והאחרון, לייבלה גלאנץ, נאמר בו כי כוחו יפה בזמרה, והצד השוה ששניהם, זה במחוזו וזה במחוזו, שעשו כשרונם יתד בעבודתם בקרב בני־הנעורים המלוכדים בחבורות־החלוצים. ולענין העדפתו המיוחדת של דויד כוהן אזכור, כי משנודעתי מי הם הנוהגים בהסתדרויות הארציות נתברר לי, כי פולין הקונגרסאית לא הקימתם מקרבה, שכן רוב הנהגתה בימים ההם יוצאי אוקראינה ובילורוסיה ואנשי הספָר, ואף רומניה נהגו בה לרוב פליטי פודוליה, ואילו ליטא וגליציה נוהגיה ומונהגיה מקרבה. לא שהיתה בי, חס ושלום, בימים ההם או לאחריהם, קסנופוביה, שהרי כל ישראל חברים ומה להם גבולות של מלוכיות הגויים; אדרבה ואדרבה, חביבים וחשובים היו בעינַי חברינו מאוקראינה ומפודוליה שבאשר גלו, בדרכם לארצנו, עודדו והפריחו הסתדרויות־חלוצים ארציות, אך לא אעלים, אם כי חביבים כמותם, הרי לא חשובים כמותם, נראו בעיני המוני חברי הסתדרויות האלו, שלא היה בהם, בימים ההם, להקים את מנהיגיהם מקרבם, וממילא נראו לי כמיני מיוחסות שתי ההסתדרויות, זו שבליטא הטאריבית וזו שבגליציה המזרחית.

ואולי לא הוצרכתי להזכיר אותו ענין, שלא מעט בו מהרהורי־בוסר, מעשי־ילדות, אילולא סברתי, כי כבר בימים ההם ניצנצה בי גזירה שוה בין שתי הגלויות הנראות רחוקות מכמה צדדים, אך באמת הן קרובות מכמה צדדים, וביחוד מצד העמידה של קיבוץ היהודים בתוך האוכלוסיה הסובבת, כאן הליטאים וכאן הרוּטנים, שהיתה כעמידה בדלה של תלולית־תרבות מעולה העומדת על עצמה ואינה מתפתית לסביביה, כדרך שעשוי היה להתפתות, אף התפתה, קיבוץ יהודים בגלויות שהאוכלוסיה הסובבת היה בהן מכוח משיכה ופיתוי כאלה, והדברים ארוכים.

ג    🔗

העיקר, שההעדפה שבשמועה נתחזקה לימים על דרך העדפה שבפגישה – היתה זו פגישה חשובה ורבת־פנים בינינו, העושים בתנועת “החלוץ” לארצותיה ובין אנשי תנועת־הפועלים בארצנו, מהם שהם כבר בעולם־האמת, כיוסף שפרינצק, מהם שיאריכו ימים, דויד בן־גוריון, שמאחוריו היתה כמעט כל הועידה כולה, ולוי שקולניק, הוא אשכול, שמאחוריו היה חלק מועט של הועידה, שכן רוב צירי הועידה קרובים היו ל“אחדות העבודה”, ודויד כוהן בכללם, ואך צירים מועטים ביותר היו קרובים ל“הפועל הצעיר” ואני בכללם. הפרד זה שבינינו לא הפריע לו לאותו רומן, שמשנשזר חוטו נתרחב שתיוֹ ונתעמק ערבוֹ, להיות כרקמה של חיבה הקיימת ועומדת עד עצם היום הזה, ואם ירצה השם תעמוד עד אחריתנו. הועידה ההיא ראויים זכרונה וזכרונותיה, שנעלה אותם כהוָייתם, אבל לא בה אלא ברומן שהוחל בה אנו עומדים, ולעינינו הרי אין לנו אלא שני זכרונות, שהוא זוכר איך דיברתי אבל אינו זוכר מה דיברתי בה, ואני זוכר מה הוא דיבר אבל איני זוכר איך דיבר בה. לדקדוקו של דבר, הרי כל עצמו של דיבורו היתה שאלה, שפנה אל דויד בן־גוריון, אך כוּונה לכל שלוחי־הפועלים שבאו מארצנו, לאמור: תגיד לנו, האם ההכשרה הזאת שאנו מתיַגעים בה ועליה, יש בה ממש, או אינה באה אלא להחזיק את חברינו בתנועה, משום ששערי ארצנו סגורים; בקיצור, האם היא תכלית או פאליאטיב. שאלה זו היתה עצורה בלב כולנו, אבל הוא ששאל אותה במפורש, ולא משום שלא ידע את התשובה, אדרבה, הוא ידעהּ, כשם שידענוה כולנו, אך ביקש לשמוע אותה מפי מי שמוסמך להשמיעה, שלוחי ציבור־הפועלים, ולכוון על פיה את העשיה, שהתנודדה בין תכניות שונות, מהן מוזרות למדי (עליה קונסטרוקטיבית וכו'). כיצד החליט לכוונה, למדתי מאמירה קטנה, שהטיל אותה בשיחת־מסדרון: ווי לאנג מעג מען זיין א חתן, מען קען דאך פארזויערט ווערן (עד מתי מותר להיות חתן, הרי אפשר להחמיץ).

ד    🔗

אם, אמנם, עלייתנו נראתה לנו כחופה המזווגת אותנו ואת ארצנו, הרי היינו בחינת חתנים שלא החמיצו – לאחר כשנה ומחצה, כשעליתי לארצנו, כבר מצאתיו, ודרכו שונה מדרכם של רוּבּנו. כי רוּבּנו הלכנו אל קיבוצים והיו בינינו שעזבום, והיו בינינו שהתמידו בהם והיו גם סוגי־בינַים, אלה הקרויים סוּבוטניקים, ודי לחכימא ברמיזא. והוא המשיך על דרך מיוחד את מעשׂנוּ בגולה, ביתר פירוט: הוא עשה בתל־אביב וממנה בשאר עריה בארצנו כולה את שעשה בקובנא – מה שם חינך והדריך את הנערים ואת הנערות החלוצים שיהיו פועלים, חינך והדריך פה את הנערים והנערות הפועלים שיהיו חלוצים; בדיבור אחר: מה שם עשה ב“החלוץ” עשה פה בנוער העובד, אלא שם חינוכו הקיף עשרות, מאות, ופה הקיף מאות, אלפים. הסתדרות הנוער העובד על מפעליה היו לה עושים ומעַשים הרבה, ויותר משהללו באו אליה קמו מקרבה, אך בלא חשש של גוזמה ניתן לומר, כי דויד כוהן היה בחינת איש ההשגחה שלה, ועד־מה הדעה הזאת מאומתת, ראיתי במסיבה לכבודו שנערכה בבית נשיא מדינתנו יחי', בקום חניכיו, אישים נחשבים בתחומי־עשיה רבים, במלוא קומתה של הציבוריות שלנו, למשרשה עד צמרתה, מבוני המשקים ומקיימיהם עד שרי־ממשלה, ובסַפר איש־איש מה היה לו דויד כוהן.

ה    🔗

ואמנם בא וקסמים בידו, קסמים משלו – והוא כוח־סיפורו, שכבר הצטיין בו בסיבוביו בעיירות ליטא והתחדד לו בסיבוביו בישובי ארצנו, וככל שהיייתי שומעו, איך הוא משכיל לשבות לסיפורו, ביחוד סיפורי־חסידים, מאות ואלפים, שיהיו עושים אזניהם כאפרכסת, כשאין לו אלא כלי־מבטא צנוע, הוא קולו הצרוד, נפלאתי על גודל רישומו של קולו, ונזכרתי חידת רישומם של חזנים, שקולותיהם רפויים ואף צרודים היו, כגון ניסי בלזר, שזקני־הדור היו מזכירים התפעמותם לשמע תפילתו, וכגון ברוך קינסטלר, שאני עצמי שמעתיו בימי זיקנתו המופלגת, ולא הבנתי איך קול תשוש וקלוש כזה מצליח להנעים תפילה שתהא מפעלת את הנפש. נראה כי כשם שיש קול חיצוני הצריך כוח מרובה לביטויו, יש קול פנימי שדי לו בכוח מועט לביטויו.

לעצם סיפור־המעשה, הרי מי שלא שמעוֹ מפי דויד כוהן הפסיד הרבה, אך גם קוראו מעל ספריו נשכר לא מעט, ואין השכר מתקפח, גם אם המסַפר מניח פתח לביקורת על דרך צירופו של סיפור־המעשה, ואני עצמי אף מתחתי ביקורת, וחמורה למדי, על כך, כשעיקר ביקרתי מכוּון לדרך האקטואליזציה של אגדת החסידוּת, והרוצה לדעת פרטי הביקורת יטריח עצמו לפרק הסמוך.

אבל מאז כתבתי דברי, הירהרתי בהם ואודה אם אמנם כדעתי אז דעתי עתה, אך לא כפסקנותי אז פסקנותי עתה. שכן בדברי לא הבחנתי, כחובתי, כי מחקר האגדה לחוד, וחיי האגדה לחוד. ואבאר את הענין לאור ביקרתו של גרשם שלום על דרכו של מַרטין בובר באגדות החסידות, שהמדבר הדין עמו מבחינת מחקר האגדה, ואילו המבוקר הדין עמו מבחינת חיי האגדה. לאמור, מי שמבקש לדעת את אגדת החסידות על לידתה בזמנה ואוירתה ינהג כדרכו של גרשם שלום, אך מי שמבקש לדעת את חיי אגדת החסידות מחוצה לזמנה ומקומה, וביחוד מחוצה לעצמה, ינהג כדרכו של מרטין בובר, והיא דרך מסועפה הרבה ורבים הלכו בה, ועיקרם סופרים־אמנים, ובה מקומו המיוחד של דויד כוהן, שהוא כאחרון החוזרים שנשא את סיפור החסידוּת אל מעבר לה, ואל מחוצה לה, גם כסיפור שהיה גם כסיפור שישנוֹ, שכל מה שהיה ומה שישנו נלחם בו, אחד־אחד לעצמו, וסופה של המלחמה – רוּבה עירוב היסודות ומיעוטה מיזוגם. ומחמת קשי־המלחמה יפה לו הכלל: על המיעוט העולם נידון.

[חשון תשכ"ו]