א

כנודע, גדולה בת־קולה של ספרות־אשכנז וסופריה בספרותנו ובעתונותנו מאז, ואפשר כי בה ובהם נכתב אצלנו במידה המקיפה והמרובה ביותר והרבה טעמים, ורובם ברורים, לכך. עם זאת נראה, כי סופרים נודעים ביותר בסופרי־אשכנז שבדורנו לא הגיע שמעם ואפילו שמם לאזני־קוראינו. פסחנו עליהם, לא ראינו אותם, ביחוד מתוך שלא דיברו לנפשנו. פסיחה מובנת וטבעית היא, אילולא נפתינו לחשוב, כי כברירתנו ברירת קהל הקוראים בגרמניה, וכדחייתנו דחייתו. כשעברתי בערי־השדה באגפי־גרמניה והתבוננתי בחלוני־הראווה של בתי־מסחר־הספרים, לא ראיתי כל אותם המחברים שאנו הורגלנו לראותם כמובהקים ונציגים. ותחתיהם מחברים אחרים, סופרים חשובים אבל שמעם לא הגיע, אולי לא יכול היה להגיע, אלינו. אף אזכור רשימה ב“יידישה רונדשוי”, שנתפרסמה ימים מעטים לאחר השתלטותו של היטלר, שבה העיר הכותב על הטעות, שנתפסו לה הקוראים בני־ברית בגרמניה, שסברו כאילו הסופרים המקובלים עליהם, הם־הם הסופרים המקובלים על רוב הקוראים שאינם בני־ברית בה. הוא פירש שורה לא־קטנה של סופרים, בעלי־צורה ומשקל, שהקוראים בני־ברית לא נתעוררו עליהם, לא דיברו בהם בעתוניהם וכדומה. כשקראתי דברים אלה אמרתי דרך־הלצה: אפשר באמת רוב הקוראים האלה לא הרגישו בשריפה המתועבה של גאֶבּאֶלס, את שריפת ספרותם ועיקרה בדור.

דברים אלה ראוי להקדימם, בבואנו לדבר מעט בוואלטר לבית מוֹלוֹ, וביחוד בספרו “פרידריקוס”, שיצא לאור בשנת־הסיום של מלחמת־העולם הקודמת, אך הוא ענין לשנת־ההתחלה של מלחמת־העולם החדשה. איני זוכר, כי דיברו עליו ובו אצלנו. אולי היו שתים שלוש שורות של ידיעה כרוניקלית ואולי לא. והוא פוזיציה בספרות הגרמנית – רומנים, שירים, מסות, מחזות. הוא משובח בדקדוק פסיכולוגי, חיוּת דרמטית, ערוּת־מזג, פיכחות־ראייה, כוח־עיצוב, ריכוז־ביטוי וכדומה. היה שהפליג ואמר: באירופה כמעט שאין לנו על ידו אלא סלמה לאַגלרף. אחרים אמרו על דרכו במסה: כשל נאומי פיכטה, כשל כתבי אולריך לבית הוּטאֶן. ועל דרכו בתמונות היסטוריות: כציורי מאֶנצאֶל. ביחוד נתהללו מחזורי־הרומנים ההיסטוריים שלו. כטטראַלוֹגיה על שילר, כטרילוגיה על התעוררות העם הגרמני, שהספר שלפנינו חלק בו. עתה ראוי לדפדף בו, שכן הסופר רואה ומראה בו דמות גיבורו, אבי־תוקפה ותוקפנותה של פרוסיה, באופן שהוא מתאר אותו בשעות־קבע שלו, שבהן מתגלות האכזריות והטומאה שבו, וברגעי־ארעי שבהם מתגלה הנוחם וההארה שבו, עד שעומדת לפנינו דמות טראַגית, המבקשת את הטוב ואינה מוצאת אפשרות לקיימו אלא בדרך הרע ובכוחו השפל, ועל הדמות עצמה נפרשת הטלית המוצאת צידוק לכל הטומאה והאכזריות במלה: גורל (מי לנו גדול כתומס מאַן שהוא עתה גולה, מוחרם ומעודד לנצחונה הסופי של הדימוקרטיה, והוא שפירסם בימי המלחמה הראשונה מונוגרפיה רבת־ענין וגם בה נעשית אותה מלה: גורל כמלת־הפירוש והצידוק המכרעת לא בלבד על גזילת־שלזיה בידי פרידריך השני אלא גם גזילת־בלגיה בימי וילהלם השני). כפל־הפּנים של פרידריך מוצא ביטויו הבהיר ביותר בהתרשמותו של ציר־אוסטריה נייפרג, שהסופר מוסרו בלשון זה:

האדם הזה הוא דימוֹני, רב־תעלומות! הנה הוא יושב כחזיון־מפלצת! פניו – – טבוע בהם חתום ההזדכּכוּת הגמורה וגם – אותות כל היצרים! הנה הם נראים כפני מלומד ואמן והנה כפני־ערפד!

ומעניין, הסופר יותר משהו מצליח להראות את פני־האמן של הגיבור־האידיאל שלו ושל עמו, הוא מצליח להראות את פני הערפד שלו. ובימינו ימי שלטונו של הרואה עצמו כיורשו, ימי האכזר הפלאֶבּאֶי, שלא ירש אלא את מורשת־הערפד בלבד, ראוי לדפדף בספר שלפנינו ולהעלות ציטאטות כלשונן, להסתפק בהדגשה של פיזורי־אותיות ולוותר על כל הערת פירוש, שכן הגזירה השוה עולה לפני הקורא מאליה. תחילה קטע והוא שיחה שבין שני מצביאי המלך, שכך לשונה:

– אַל תחרף את כשרונות המלך! המניפסטים כנגד הקואליציה ופירסום תקנות מכזיבות בעתונים הועילוני עד עתה הרבה, הוד רוממותו, מפות הפוזיציה הבּדויות של המלך על מעמד־גדודינו בשלום הצילו את המדינה בשנות המלחמה הראשונות. ההטעאות האלו הן מלאות־רוח, שלא היה כמותו! הידיעות הנסתרות על תמרורינו המוליכות לקנה הרצוץ של מסקנה כוזבת ועיקרוני־התרגילים שנתפרסמו הוליכו שולל את המנוסים שבמרגלים! הסבור אתה, הוד רוממותו, כי בכדי שונאות מעצמות אירופה את המלך? הן מתיראות ממנו! על אף תגברתם במנין! גם כיום! תסמוך על כך! כל עוד המלך חי וקיים, לא יכניעו אותו.

– מלחמות־עט לא לכבודו של מלך הן.

– במלחמה כשר כל אמצעי, זה עוזר.

– כן? ובכן גם זאת: לזייף כסף? על זהב גרוע להטביע דיוקנם של נסיכים אחרים, כדי שהוא יקיים את כוחו לאשראי, אף שלמעשה פשט את הרגל, ויוכל להמשיך במלחמה?

– האמנם אין המלך רשאי, בשעה שקיומה של פרוסיה תלוי ועומד, לעשות מוסדות שרירותיים, כגון הכסף, שרירותיים יותר? אין אתה מכיר את המלך, הוד רוממותו, לחלוטין! הוא תכלית האמת וההגינות!

– על כן הכריז עליו כל העולם כולו מלחמה? – – צרפת, רוסיה, אוסטריה, פולין, הרייך, שואֶדיה,, הכל, הכל כנגדו! אולי תיטיב בחסדך לומר לי על שום מה?

– על שום – שהם מתקנאים בו.

– פטפוט!

– העלה להם את פרוסיה במהירות מופלגה מדי.

– לא! המעצמות הגדולות הן כנגדו, כי הוא חיה טורפת. – ואין לך שום אחד שלא יתלונן, ובצדק, על בהילותו ועריצותו. שום אחד! משפטיו הצבאיים – – הם רציחות־של־בית־דין! ריצה בין מגלבים ותליות הם לו דברים שבכל יום. – – הידעת – כי הוא מחפש עתה – – סוחרי־נפשות, כדי לרכוש כך טירונים! כן! הוא פושט ידו לקבלנים, שכל מאמין באלהים דוחם מעליו. אין מעמידין פושעים בצבא, המבקש לנצח. – – הוא כפוי טובה כמגיפה. – – הוא סגור כשטן. – – הוא עשה בכל אחד מבינינו כרצונו! כי, כי, כי אינו מניחנו יומם ולילה בעיניו הארורות, כי, כי כל אחד נמסר לו בחייו, במותו, בנפשו, משנתן בו הוא את עיניו! כי הוא השׂטן! – – על שום מה עומד כל העולם כולו כנגדו, אם לו הצדקה?

– כי הוא גאון.

– פטפוט.

– כן!

– וכל אירופה לא תצדק?

ועתה קטע ועניינו מאורע, שבו נראה את המלך מכריח אחד האיכרים, שיעמיד עצמו בורח מצבאותיו, כדי להביא מכתב מתעתע לאויב:

– “לא אעשה זאת! לא, לא אעשה זאת – צעק האיכר באימת־מות בולטת, בהסתירו את ידיו, שחלה עליהן הפקודה, לאחוריו, כאילו יכול היה כך לבטל את גזירת־גורלו. מהיכן אני לכך? גם אני אדם!” האיכר נלפּת: פרידריך עמד סמוך לו! בזעף־חימה בערו עיני המלך – –

– “אם אין אתה מביא לי בזריזות את המכתב לאיש, תבוא אשתך לצינוק ואתה תלוי!” ידו של פרידריך הראתה על הדלת: “פּאַשוֹל!”

אדום בתכלית האדמימות, מרוּפרף בכל גופו, עמד האנוס מזועזע מזעוות־הקדחת של יראת־כבוד, של תודה, של אנושיות נרמסת, של כורח ותאוות־דמים מוצלפת.

והנה שיחה אחרת, כשהמיניסטר פינקנשטיין כורע לפניו ומתחנן אליו:

– הוד מלכותו! – – עשה שלום! פרוסיה המזרחית הביעה הכנעתה לצארית; מחוזותיך בארץ־הריינוס ובווסטפליה נכבשו לצרפתים, פומאֶרן לשואֶדים, קורמאר אבדה, ברלין בידי אויב!…

– יקום נא על רגליו!

– הוד מלכותו! האנושות היא למעלה מן התהילה.

– תאמר דבר זה לאויבי! תקום מיד על רגליך!

– אתה הולך ואובד, הוד מלכותו! משאלת־משפחתך האחידה היא, כי תכרות שלום!

הדלת מאחוריו נפתחה: חיור כמת נכנס הנסיך וילהלם.

– הוד מלכותי – אמר אחי־פרידריך – אני עומד פה כבא־כוחה של המלכה ושל כל בני משפחתנו; אני מתחנן אליך כיורש־עצרך: בקש שלום! צרפת אינה אוטמת לבה לרעיון זה; אם לא כן, תאבד המונרכיה! גדולת־נפש־האדם הם הטוב והבינה! אני משביעך; בקש שלום. הנסיך וילהלם בכה – רחם על האנושות!

– כילית דבריך?

– לא אוכל להיות עוד יורש־עצר, אם אתה מחריב כל כך את הארץ.

– הוד מלכותו! – התחנן פינקנשטיין, – תשיעית נתיניך מתו! הארץ הנחרבת הכרח הוא לה השלום, שלום בכל מחיר! כל איש שני הוא בעל מום!!

– טחנות אבק־השריפה עובדות?

פינקנשטיין הביט בבעתה במלך.

– טחנות אבק־השריפה עובדות?

– כן, הוד מלכותו!….

– אם כן, אתם עושים בפוליטיקה פחדנית למדי.

– – – – – – – – – – – – – – –

– מלחמה עד תגרת סכינים – צעק פרידריך – התוהו ובוהו מתחיל! חורבן פרוסיה מקבר את העולם.

– – – – – – – – – – – – – – –

כחיה טורפת בסוּגרה התרוצץ פרידריך בחדרו אנה ואנה.

– הוד מלכותו – הפציר פינקנשטיין – אני עובד זקן! משפחתך צודקת. אין אתה רשאי להביא את הענין על קצוֹ וחוּדוֹ…

– מי האוסר?

– אי־האפשרות, כי ראש יחיד יכפּה את רצונו על העולם. – –

– איני יכול להירתע. איני רשאי – עתה לפני: או לעמוד על עמדי, עד שיעזרני המקרה או עד שאני ופרוסיה מתים – אומרים, כי אני שהתקפתי? לפנים ועתה, במלחמה זו! כן, אני בחרתי את הרגע, שבו היה לי סיכוי־הצלחה, זו היתה חובתי לעמי.

ומשהו בדרכו של המלך בתעמולה, שהוא, הכופר־בעיקר, מעורר סגנו ואומר:

– רכב מיד אל ראש־המטיפים! הוא חייב לתקוע לי לסוטים יתדות בנפש! יטיף להם על תענוגי־חיי עולם, אם הם נשמעים לי, על התופת, אם הם מוגי לב ומורדנים! תפילות ואזכרות כל הלילה כולו! החברותה של הקתוליים יעשו גם הם כך! הצוענים שבמחנה יהלכו בו כל הלילה וינחשו לכל אחד ואחד מזל מעולה למחר! לכל אחד ואחד! – – כל אחד מציג לראווה פנים של בטחון גמור! המחרחרים יימצאו וירוצו דרך מגלבים! אם לא יימצאו יוּצא מן השורות כל איש העשרים וחמישה ויספוג עונש־מלקות! עשה פומבי לדבר הזה! החיילים אינם רשאים עוד, בשום פנים, לדבר זה עם זה! ולא בלבד אלה שאינם בטוחים או שהם מהימנים־למחצה! כל אחד ואחד! גם אתה! על החיילים מפקחים כל הלילה סגני־קצינים! הפוסע פסיעה מן המחנה, נופל! – – ואף מלה קלילה ולשום איש על חולשתי קודם! הבנת? אף אות קלילה, שאם לא כן – סכין בגרונך!

ובמקום אחר:

במחנה היתה מגיפה, פקדתי להשמיד את המלה “מגיפה” ולומר תחתיה “קדחת־העצלות”! – פרידריך חייך – ושום איש לא חשש עוד מעתה!

ובאחרונה ילקוט דברים, הפזורים פה ושם, והניתנים בזה במכונס, כפי שהמחבר נותנם בפי גיבורו־מלכו:

הצלעות של משולש־האויב הכובל, שאני יושב בו זה שבועות, מתחשקות והולכות, כדי להמיתני, בתשנוק; מחר עלי לשבר צלע, זה עלול להיות כהצלה לי, שאם לא כן אבדתי. – – אני צריך סוּסיכם! מזרע יינתן לכם מאסמי־המדינה! אין לי סוסים! ימשכו הפרות והשוורים במחרשה! הנשים והאדונים הזקנים, תחת אשר יפטפטו דברי רכילות ויסבאו, ימלאו לכם את חיילי. – – אם אוֹכל עתה, תטלטלני השינה! בכלל, אוכל האדם רב מדי! – – יער־וינא היפה והטעם שלהם הוא, אנו ברברים (אך תחכו: אני צריך רק זמן לשנות זאת) ומעולם לא הכרענו מלחמה! – – “צדק”? מלה יפה; שטות חסרת־מוח! – – “ולא יחדל צדק מן הארץ”? אימרה הירואית, היסטורית! והיכן מידת “הצדק”? אני איני מוֹצאָה! הצדק הוא מה שכל אחד מתקין לעצמו באנוכיות, לשם נוחיות… אח, כן – – הקיסר ביקש לטובתי, על כן לקחתי את בתו שליזיה ואני ממרר את חייו – – אמוֹר בשקט, כי פני כפני־חזיר! ידעתי זאת – – אהה, קאַט, נעשיתי ארכיליסטיס; אני משוטט עם כנופיה מזוינת בארץ־נכר! איזה עולם הוא זה! – – האחריות קשה ובסופו של דבר אין אני אלא חיה, שיש לה קאפּריסות והבלים שלה. – – החיה האנושית היא עיוורת, פחדנית, מתרפּסת ורבת־לשונות! זה לא ישתנה! משמעת ופחד מרסנים אותם! זה הדבר היחיד, שהוא בגדר־ההשגה! – – שלום־עולם? – אוילים עדיני־מוח אתם, אם אתם מאמינים בו! העולם יעמוד דומם, אילו היה בו “שלום” – – על כל פנים יש אמצעי לקיים, ככל האפשר לאורך־ימים, שלום עלי אדמות: צבאות חזקים, המזוינים עד תום, עד השיניים, בכל האומות, בריתות של שיווי־משקל המתקיימות למעשה! אולם דבר זה אינו בגדר האפשר. – – אנו בני אדם וזה אומר הכל! קללה רובצת עלינו! – – אנו כנופית־לסטים! מבשרי חזיתי – אין אנו חיים לנצח. מה שאנו, שבא עלינו האסון לחיות בימי־מלחמה, רואים כאסון. מה שמעוררנו למחשבה: אסור שיהיה עוד לעולם טבח־אדם – כל זה מת עמנו! את הבאים אחרינו חוזר ומגרה הנעלם; היאבקות־הכוחות מושכת תמיד, כדרך שמשכה אותי, כשישבתי בתוך הדיוֹ! מתוך שהאנושות שוכחת כל תורה ואינה חוזרת למצוא אותה דרך־ארעי אלא מחמת המצוקה. תהיינה תמיד מלחמות. – – מה נוֹאָל, מה אוילי עד כדי פשע, הוא האדם; בהמה – – מי מפריענו לעשות טוב? הסיאוּב המוּטבע בנו – – אלהים רוצה להיות לבדו, אינו סובל בני־אדם־אלהים על ידו; האדם מוכרח להיות חיה.

ב

האדם מוכרח להיות חיה – נאוּם מלכּה של פּרוּסיה והפּרוּסיוּת התקיפה והתוקפת, שראה עצמו גם כנציג־הרוח. נאום האיש, שעשה בכמה שדות יצירה – נגינה, פואזיה, פרוזה והתאמר להתחרות בידידו הגדול ווֹלטר, שנהג בו יחס כפול־פנים, מה שנבלט גם בספר שלפנינו (ובירור נקודת ההתחרות ההדדית היא נושא למונוגרפיה של מאֶקולי). אולם באמת היה נציג־הרוח של עמו בדורו – לסינג. ומעניין לראות את עמדתו לפרידריך והיא על דרך הביקורת והשלילה. גם מתוך שפרידריך ראה את הסופר הגרמני כברבר ספרותי ונהג באיש כלסינג בזלזול ודחה אותו מקירבתו, גם מתוך שפרידריך, שלא נתן דעתו על משוררים גרמנים אחרים, אף שנמצאו בהם, כראַמלר או גליים, שהיללו אותו וצבאו בשירים נלהבים ביותר, גם מתוך שלסינג, כקלופשטוק, סברו, כי לא מברלין אלא מוינה תצא תורה וישועת תרבות, וסופה של וינה להיות גם בירת־הרוח של גרמניה ושעל כן ביקשו שניהם לבוא אליה, אולם בעיקר מתוך הטעמים המתבררים מתוך מכתבו הנפלא של לסינג לניקולאי (מ־25 לאוגוסט 1769) שנאמר בו:

וינא, תהיה כאשר תהיה, לספרות הגרמנית אני מבטיח שם יתר אושר מבברלין המצורפתת שלכם. אם פיידון (של משה מנדלסון) הוחרם בוינא, ודאי לא נעשה הדבר אלא משום שנדפס בברלין ואין יכולים לשער, כי בברלין כותבים בעד השארת־הנפש. יותר מזה אין אתה אומר לי כלום על חירותכם הברלינית לחשוב ולכתוב. היא מצטמצמת אך ורק על החירות, להעלות כאוות־הנפש הלצות בגנוּתה של הדת. ועוד מעט כל אדם ישר יהא חייב להתבייש מלהיעזר בחירוּת הזאת. אולם הראני, מי שינסה פעם בברלין לכתוב דרך חירות כזו על עניינים אחרים, כדרך שזוננפלס כתב בוינא; תנהו נא לנסות לומר את האמת לאספסוף־החצר הנעלה, כדרך שאמר הלה; יופיע נא בברלין איש וירים קולו למען זכויות הנתינים, נגד הניצוּל, הדיספּוֹטיוּת, כשם שנראה עתה אפילו בצרפת ובדאניה, ומיד תיווכח, מהי הארץ העבדוּתיית ביותר באירופה".

כך דיבר מי שלא האמין, כי האדם מוכרח להיות חיה, עבד, מכונה. כך דיברה גרמניה האחרת.

[ת"ש]

א

ג. שופמן בא ברשימתו “על אילוסיה אחת” (“מאזנים”, כרך י‘, חוב’ א'), לערער את הערכת־הכבוד למלחמת פועלי וינה האחרונה, מלחמת־פברואר הנודעת. מתוך ערעורו אנו שומעים: ראשית, רק מיעוט פועלי וינה עמדו במערכה ההיא ואילו הרוב עמד מנגד ואף סייע בידי האויב; שנית, גם המיעוט רק ל“מעמדו” נלחם, לפריבילגיות החמריות שלו, למוסדותיו, לדירותיו הנוחות בבית־מרכּס וכיוצא בהם; שלישית, ה“שגץ” הוינאי דבר אין לו ולדימוקרטיה ולצדק העולמי ולשויון היהודים; רביעית, בכלל לא היה יחס טבעי בין ה“בּוּרשים” הללו ובין מנהיגיהם היהודים והיתה כאן כעין הבלגה, ושעל כן לא ייפלא, כי רבו בהם כל כך ה“איבערלויפער”¹ למחנה הנאצים; חמישית, מעיקרם היו נחוצים להם דיבורים אחרים ואף מנהיגים אחרים, שיהיו כבשר מבשרם; וששית, כל עצמם הם מזכירים סיפור של צ’יחוב, שעיקרו מעשה בכלב שאיבד את בעליו ונתגלגל לקרקס ולמד בו לעשות להטים לעיני הקהל, עד שבעליו הקודם נזדמן לאותו קרקס, הכירו, “שרק אליו, והכלב – קפץ! – מעל הבימה אל היציע, מעל לראשי הקהל, ישר אליו, ישר אל בעליו האמיתי”.

לענין עצם־הערכת מלחמת פברואר ולוחמיה, דומני כי יותר משראוי בפרשה כזאת להישען אל פסק־דין, כפי שניתן ברשימה ושלא מצא אלא את שמצא אפילו באותו מיעוט, שגם מניינו אלפים רבים, מהם שקיפחו חייהם כי נהרגו במערכה, מהם שקיפחו כלי־גופם כי נפצעו בה, מהם שקיפחו חירותם כי נכלאו, מהם שקיפחו מחייתם כי הופקרו, מן הראוי והחובה להישען אל מיסמכי־תעודות, שדרכם אינה בהכללה פוסלת, אלא בפירוטם של גופי־עובדות. והרי יש בזה ספרות ולא קטנה – מאמרים, קונטרסים, ספרים, והרוצה ילמד מתוכה, אם מותר להעמיד את כלל־לוחמי־פברואר כאגודת אֶגוֹאיסטים קטנים, שלא ראו אלא רווחתם הנוגעת אל עצמם ובשרם בלבד, והיא, היא בלבד, עוררתם לצאת למערכה ולשפוך בה את דמם. כשם שילמד מתוכה, כי מלבד בחינת ערכם הסובייקטיבי של הלוחמים, יש בחינת ערכה האובייקטיבי של המלחמה והיא היתה מלחמה לדימוקרטיה ולצדק וממילא גם לשויון היהודים, בין שלוחמיה התכוונו לדירות הנוחות בבית־מרכּס – כפי שאנו שומעים מפי פסק־הגנאי הסיטוני ובין שהתכוונה למעלה מזה, כפי ששמענו מפי בירור־העובדות המפורט. על כל פנים ג. שופמן עצמו, שראה והראה את דרכו של צלב הקרס ואימיו, מספר לנו בסיפורו “אור חדש”, הנושם את אויר־מלחמת־פברואר כדברים אלה: “אחרי דיכוי ‘האדומים’ התנערו ‘החוּמים’ והרימו ראש. לכאורה, צריכים היו להחזיק טובה לשלטון. אבל לא! השתוללו עוד יותר מבתחילה ולתעלוליהם המסוכנים בגלוי ובסתר, ביום ובלילה לא היה קץ. לא היתה מנוחה”.

כך היה לדבריו, אחרי דיכוי האדומים. לכאורה, צריך היה, וביחוד אדם מישראל, להחזיק טובה להם, לא כל שכן לכבד זכרם של אלה בהם, ששפתותיהם דובבות בקבר. אבל, הנה באה אותה רשימה וענין ה“שגץ” והכלב והקרקס והבעלים לאמיתו…

ב

רשימתו של ג. שופמן נצברה סביבה עד מהרה ספרות קטנה והקולות בו מן הקצה אל הקצה. קשה להבין את קולות ההסכמה, שהיו כמעט בתרועה של שמחה – נניח, כי מלחמת־פברואר כסדום היתה ולא נמצאו בה חמישים צדיקים, שעשו אותה מלחמה לשמה, ונניח כי אמנם רק טעות היתה לו ל“שגץ” אותה מלחמה על דגלה וסיסמותיה, ובאמת רובו ככולו וכולו כרובו הליכתו אל הנאצים היא כחזרה לשרשו – הרי ה“שגץ” נמצא לא בלבד בוינה, אלא בכל כרכי העולם – וג. שופמן הוא שטבע בסיפורו “האחד” את ההגדרה: “שגצל” מובהק, ה“שגצל” העולמי – וסופה של האילוסיה שנתבדתה בוינה עלולה להתבדות מחר בפאריס ומחרתיים בלונדון ומחר־מחרתיים בניו־יורק, ומה שמחה לכאן, מה תרועה לכאן? וכבר הזכיר דוד כנעני, כי הסופר סטה בדבריו מעצמו ואף הביא הוכחה לכך – ביחוד רשימתו הנודעת “ברק בעב הענן”, שבה יביאנו המשורר לכרך, שאימת צלבי־הקרס מוטלת עליו ורק דמותו האדירה של הנער, מוכר “הדגל האדום” היא כנחמה המרגעת – ואפשר להוסיף כהנה וכהנה. בעל “על אילוסיה אחת” הראה לנו את האדם ראייה קטביית ביותר וגילה לנו אותו על צמד־ניגודיו המתנצחים תמיד, אולם הוא שלימדנו למצוא רום־אור בעומק־האפלה. וביותר בולטת כוונתו זו כשהוא משוטט במולדת ה“שגץ”, בכפר על ניווּלוֹ המחריד, אכזריותו האיומה ורישעותו המבעיתה ועם ערב הוא שומע נגינת ההרמוניקה ומתוכה מדברת אליו נפש, שהיא כסתירה גמורה למה שראינו בכפר והמשורר ודאוּת היא בו: הרי שבתוך תוכו של ה“שגץ” עצור אדם אחר. כך לימדנו לראות את ה“שגץ” שדגלו צלב־הקרס וברכתו: מות ליהודה, אולם עתה, כשבא לדבּר על ה“שגץ”, שדגלו עליו שלושת חצים, וברכתו: ידידוּת, ומלחמתו שעלתה לו בדמו וחייו, היתה ההגנה האחרונה בפני נחשול־הברבריוּת של איבת־החופש ושנאת־ישראל, אנו שומעים מה ששמענו “על אילוסיה אחת”.

ג

הנקל להפחית כבודה של המלחמה הזאת ולומר שלא נלחמו לוחמיה אלא לדירותיהם הנוחות בבית־מרכּס וכדומה. אבל אם נעיין בדבר נראה, כי ענין הדירות בכלל, והדירות שבבית־מרכּס בפרט, אינו מן הדברים הטפלים כל כך. הנה, למשל, פראנץ בּליי, שהוא עצמו יליד־וינא, כותב בענין אוסטריה, שאלת הסיפוח וכדומה, ואומר: “ראשונים התעוררו פועלי וינה ונציגותם הפוליטית עשתה בפוליטיקת־דירות נחוצה מאד, מה שהביא לידי לחיצת־רגלם של בעלי־הבתים בוינא ובניהם. מאחר שהמחאות שלהם היו ללא פעולה, חיפשו בעלי־הבתים עזרה ואף מצאו אותה בפרובינציה המאורגנת בהיימוואֶהר. מן הפרובינציה, מארצות־האלפּים האיכריות התחשרה הפורענוּת על וינא – – אף בוינה הוקמה היימוואהר כנגד שלטון העיר הסוציאילסטי בלבד – – ההיימוואהר רצתה, קודם שנעלמה, לקיים את משמעותה: השמדת הנהלת העיר הסוציאליסטית הוינאית וממעשיו המעטים, טעוני־הפורענות, של קנצלר הברית, איש טירול דולפוס, הוא שנתן ידו לזה” (“דיוקנאות בני הדור”, הוצאת אלאַרט דאֶ לאנגה, אמשטרדאם, 1940). ובבואו לדבּר על פלישת היטלר לאוסטריה הוא מדגיש, כי לא היה עוד מי שיעמוד על נפש הריפובליקה כי “מגיניה האחרונים הוכרעו בימי דולפוס – – על כן רק חמישה רגעים ארכה ההגנה, כי שוב לא היתה אידיאה שחיילים יילחמו לה, ויריות שנורו היו רק אבטומטיזם הצבא”.

לאמור, מסילה ישרה מוליכה מענין הריסת מפעל הדירות, שחצר־מרכּס היתה כגוּלת־הכותרת לה, דרך שלטונם של קברניטי ההיימוואהר ועוזרי שיכבת בעלי הבתים, שמפעל־הדירות היה כצנינים בעיניהם, עד אפיסת־כוחה של האידיאה הריפובליקנית ושרידי־הדימוקרטיה המנוּונים שבה ועד ההפקרה של המדינה, ללא כל הגנה, בפני הכובש הגס.

לא, ההגנה על הדירות, אף אם היו נוחות, ואפילו בבית־מרכּס, לא היתה דבר טפל כל כך.

ד

ואף שענין הדירות אינו טפל כל כך, צר לראות את הסופר, הממַצה מניעי מלחמת פברואר ב“מעמד”, פריווילגיות חמריות, דירות נוחות וכדומה. ביחוד שנוסח הדיבור מביאו לחברה, שלא הוא הולמה ולא היא הולמתו. הלא הוא הנוסח, שהיה שגור בפי אותה שיכבת־ביניים קרתנית, שהעלתה את המגיפה החומה לשלטונה. אפשר לקרוא משהו בזה בספרו של אֶדאֶן לבית הורואַט “הקרתן הנצחי” (הוצאת פרופילאֶאן, ברלין 1930). בספריו הקודמים אנו נמצאים בתוכם של חיי גרמניה הנאצית, ואילו בספר עתה אנו נמצאים שלוש שנים לפני החיים האלה. בו משורטט בקוים בולטים טיפוס האדם, שנעשה עתה כמעמד השליט בגרמניה. המחבר מתכוון להביא לפנינו פרקים בביולוגיה של הקרתן המתהווה (חריפה ההגדרה שלו: הקרתן הוא אֶגוֹאיסט היפּוֹכוֹנדרי), פרקים שהוא רואה חובה לעצמו לרושמם, אף כי ברי לו, כי לא ישפיע בכך בשיעור כלשהו על התרחשות העולם וחוקיה. הנה, למשל, מהלכת על בימת הסיפור, הקבועה במינכן, אשה כבוּדה והיא ילידת־וינה, אלמנת רופא־נשים, שהנחיל לה ששה בתים, אך בנה יחידה, קצין הולל, הפסידם בהוללותו ונעשה אנטישמי, והיא “ככל הדומים לה שנאה לא את הפושעים במדי־השרד ובחליפות־אזרחים, שחמסו ברדכי־מלחמה, אינפלאַציה, דאֶפלאַציה, סטאַבּיליזציה, אלא אך ורק את הפּרוֹליטריאט, כי ניחשה, מבלי שתרצה, שהדבר יתברר לפניה, כי המעמד הזה – העתיד לפניו”. והנה, למשל, נסיעה ברכבת בגרמניה, ושיחה בה, והרי קטע מתוכה: כולם נבלים! ומי יורד לטמיון? המעמד הבינוני! ומי מקבל כל כספו של המעמד הבינוני? הפועל! הפועל כבר מעשן סיגריות בששה פאניג“. או, למשל, נסיעה ברכבת, עתה בטירול, ושיחה בה, והרי קטע מתוכה: “אני מקווה, כי האלהים עוד יזכנו לראות, כשייתלו כל הסוֹציס – אמר ההופראט. – היהודים נעשו חצופים למדי – זה מקרוב חבטנו ביהודי, הוא היה יחידי ואנו היינו עשרה והמכות ירדו כברד! מכות ההיימוואר”. או, למשל, נסיעה ברכבת, עתה באיטליה, ושיחה בה, והרי קטע מתוכה: “לא, פאריס זה הדבר היפה ביותר ומה שנראה לי שם ביותר הוא שאפשר שם להתלבש אֶלגאַנטית, מה שכמעט אי־אפשר לעשות אצלנו בדוּאיסבוּרג, כי הפועלים משוּסים כל־כך, וכשעוברים אֶלגאַנטית ברחוב הם מביטים בך בקנאה – – כן, היהודים מלבּים את השנאה בקרב הפועלים”. ובדומה לכך נשמע מפי טרזן קופץ בראש במינכן המתאווה לילך למקום, שהיה קודם נוהג להתעלס בו בתענוגים ו”עכשיו שום איש אינו יכול לבוא שמה, כי שם עומד בית־חרושת ובכל מקום פוגשים פועלים".

פיסקאות מעטות, אך יש בהן כדי למצות תיאורה של אוירה שלמה, אוירה של שיכבת־ביניים, הנושכה בזנבות־המעמדות ומתנודדה ביניהם בקנאה כפולה, הקנאה כלפי מעלה והיא על דרך אהבה נסתרת והקנאה כלפי מטה והיא על דרך שנאה מגוּלה. היא שיכבת־ביניים, שמתוך שהיא מזדהה באידיאל של החלום שלה ובחלום של אידיאל שלה, עם המעמדות העליונים, אין היא רואה את החמסנים גורפי המיליונים ופרי־העמל וטוּב־החיים, אלא את מעט הכיבושים והרווחה, שהמעמדות התחתונים כבשו לעצמם במלחמתם – את הסיגריה בת ששת הפאניגים שבפי הפועל והיא נעשית כמרכז־קנאתם, וכשהיא מתמזגה בתוך שנאה קדומה, שרשיית, כשנאת־ישראל, היא מביטה עם ומדינה למה שהביאה, לשריפת־הרייכסטאג ולמה שנמשך אחריה, להריסת בית־מרכּס ולמה שנמשך אחריה. שכן לא מקרה הוא אם בספר, שמתוכו הבאנו קצת פיסקאות, אנו שומעים, לפני עשר שנים, גם פיסקה כזאת: “כשאני חושב היום על פולין, ביחוד על המסדרון הפולני איני יכול להעלות בי הרגשת שלום. הלב מכריז שביתה, אף שהבּינה היא בהחלט לפאן־אירופה”.

כי זוהי מסילה ישרה: משנאת הפועל וקנאה בסיגריה בת ו' פניגים שבפיו, דרך שנאת ישראל, עד לטבח־העמים.

ה

אולם ברשימה “על אילוסיה אחת” יש הוכחה אחת והיא כמסמר הנטוע ואין להזיזו כלאחר יד – הוא ענין האיבּערלויפער. אין בידנו סטאטיסטיקה ועל כן אפשר שנהא נתפסים לגוּזמה, אם לרוב ואם למיעוט, אך ודאי הוא, כי הגילוי הזה שיעורו והיקפו מרובים. עם זאת אין הוא רשאי להוליכנו לכפירה באדם. אומר אפילו לא באדם שבגרמניה עתה. ויודעני כמה לא־פופולארי הוא הדיבור על גרמניה אחרת, אבל האמת מחייבת לומר, כי העמידה בין הר־הברכה והר־הקללה היא עמידתו של כל עם וכל אדם, ואשרי הבוחר בברכה שבחירתו טובה לו וטובה לעולם, ראוי לבוחר בקללה שבחירתו רעה לו ורעה לעולם, אך גם הבוחר בקללה, אפילו כל השערים ננעלו בפניו. שערי תשובה לא ננעלו.

[ת"ש]

א

רוֹוחים והולכים הדיבורים על אלה, הבהוּלים לארוז כלי־אריזתם, מזוודות־מסע ומשא, ושלא נמחק מעליהם הפתק, שרשום בו שם ארץ־מוצאם בארצות־אירופה, והרי הערה־לתוּמה, השלובה ברשימת־בקורת על קונצרט. הכותב, מנשה רבינא מדבר בשבחה של פסנתרנית ואומר: “הלכתי לקונצרט – מתוך בטחון, שהקהל יידחק לאולם בהמוניו, כדי לזכות שוב מהוד־צליליה. ולתמהוני היו מקומות ריקים באולם. איך להסביר עובדה זו? הרי הפסנתרנית הצעירה היא מיחידי הסגולה בתוכנו. עוד זמן קצר, עם היפתח שערי־העולם תעוף למדינות רחוקות ואנו נוכל ליהנות רק מהדי הופעתה, כשם שאנו נהנים עכשיו לשמע ההצלחות של – – –”. וכן הוא אומר, כי “התקוה, שהפסנתרנית הצעירה תוכל בקרוב לצאת לעולם הרחב” מאַלצתוֹ להעיר לה מה בענין הרכב־תכניתה, שתוכל להשמיע מה שראוי לה להשמיע “במקומות הופעתה להפגנת מקור־מחצבתה” (“דבר”, גל' 5743).

בדברים אלה בולטות שתי תיבות – התיבה האחת: התקוה, ויותר ממנה התיבה האחרת: תעוף. כביכול צפור כלואה והיא מחכה שתוכל לעוף, ואך נפתחות דלתי הכלוב היא פורצה ועפה. אכן נראה, כי התקוה הזאת היא תקות רבים ושונים – פתיחת העולם והעפיפה לתוכו. ואם כי אינה דומה עפיפה לעפיפה – הרי עוד בתיבה הקדמוניה ידענו הצד השונה שבין עפיפת־העורב ובין עפיפת היונה – יש צד שוה באותה מתיחות של ציפיה לעצם העפיפה. העורב מאָפיוֹ ונימוקיו שלו והיונה מאָפיה ונימוקיה שלה. הוא והיא יבואו לבירות הגדולות היום כבר רומא, פאריס ובוקארשט וברוסאל, מחר וארשה, אמשטרדאם ובלגראד, מחרתיים ברלין – הוא והיא ימצאו שם קבר גדול של חללי עמנו, הוא יצרח מעל תלוליות עפרם ואפרם את צריחותיו הכעורות, כנוסח המרגלים מקדם, והיא תנהם מעליו נהימת־ששון ויגון, היא תפגין בפני אירופה, שקברה ושרפה את רוב רובו של עמנו בה, היא תפגין באולמים ריקים מיהודים את מקור מחצבתה.

והרי סולם־המעלות שבין העורב והיונה גדול, ומה רבים מיני ההפגנה, שכל אחד הסוגים האלה יראה עצמו מחויב בהם. אהה, מה יגדל התור שלפני משרד־הפספורטים, כי כגדול התקוה תגדל העפיפה. עופו, עופו אחי ואחיותי, התיבה צרה כל כך והעולם רחב כל כך!

ב

כבר ידענו, כי אֶרנסט ליסאוּאֶר, היה נכדם של אברהם יצחק ויעקב, ודימה להיות נכדם של ארמיניוּס החאֶרוּסקי וּויטאֶקינד, גיבור סכּסוֹניה התחתית. ועל־כן עשה שירתו כאסקופה לגדולת הטאֶבטונים ויורשיהם, הפרוסים בני זמננו, ועל כן ראה עצמו, כרבים אחרים, ב־1933 והנה הוא מעורטל מעולמו שהוא בּדאוֹ כעולמו שלו וכתב מחזור שירים “מיפנה העתים” (הוצאת אַנצגרובר, וינה, 1936), שהוא אולי מן הביטויים העזים ביותר של משורר מגזע היהודים שנשבה בנכר, והמציאות טפחה על פניו. אך אותה שנה עצמה ובאותה הוצאה עצמה פירסם מחזה “האבנים מדברות” שבימתו בימי הביניים. מעשה בבנאי גדול, אולריך לבית אַמברג שמו, שבנה כנסיה לתפארה. תפילתו בהשלם־בניינו היא: קבל את קרבני כקרבן הבל, מיתמר כעשן מזבחו יעלה אליך מגדלי. הוא אמנם שואל: הבל הבונה למען עם־קין? והתשובה – המשך־בנין. כי אילו גם מצא את אבן־החכמים היה מוסיף לבנות, כי אבן־הבנין היא אבן־הפתאים. הוא בונה ומחוצה לו מתהוללת הפוליטיקה – אנשי שלטון ששלטונם עושה אותם זאבים. והפוליטיקן – אחי הבנאי, שהוא ראש אזרחים, מבקש ברית שלום עם אפיטרופוס־הכנסיה כנגד ראש אגודת הנפחים: אך נאמר דבר יידחקו ככבשים בטרם סער, ואחר נשליך את פרווֹת הכבשים מעלינו. ואילו הבנאי הנדרש להשלים מלאכתו כראוה לעם אינו בן ברית לקואליציה זו – הוא אינו יכול אלא כפי שהוא רשאי, הוא אינו רשאי אלא כפי שהוא מוכרח. אמן. בינתיים הזמן עושה את שלו. הוא כתרנגולת רבתי, הדוגרת על ביציה, והרי אחת מתבקעת – העילית למטה, התחתית למעלה. וביום עברה לא הועילה פרישת הבנאי מאחיו – מריבת הדמים באה עד בית־היוצר שלו, שהוא מכריז עליו: אין לו חלק בשנאה ובמלחמה. הוא סוגר שעריו, עומד כאותה הערבים הקדמונים – ידו אחת מחזקת השלח וידו אחת כף־הסיידים. אבן מעופפת מבעד לחלון, הוא מרימה ואומר: אותה אבנה לתוך הכנסיה. הוא נזכר מה שנאמר במתי (על שום מה לא בתהלים?): אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה. ראש אגודת הנפחים, שהתהפוכה העלתה אותו למעלת אדוני־העיר, גוזר גלות על אחיו ואליו הוא בא, והרי שיחה קטנה ביניהם:

גרוהמייאר: ואתה מה?

אולריך: לא נלחמתי. הטלתי עצמי באמצע אל בין…

גרוהמייאר: באמצע, אל בין המפלגות, כזה היית תמיד באמצע ומחוּץ.

אולריך: מעל.

גרוהמייאר: היש כזאת? מעל?

וסופה של השיחה שראש האזרחים החדש משבית את הבנייה והבנאי מה לו הכרזתו האחת, כי גם בכלות אדוני העיר החדש וזכרו עוד תתנוסס הכנסיה, ומה לו הכרזתו האחרת, כי בני האדם זה אסונם, שהם חיים במאוזן והאדמה נעשית צרה להם ועל כן מריבה, איבה, משטמה ומלחמות, אם השליט אינו צריך מפעלו המאונך, ביתר דיוק: הוא צריך אבניו לכדורים וחומות. אולם בטרם יגורש הבנאי מבית היוצר יקרא: כי בהידוֹם אדם ודיברו האבנים. ודבר פרידתו: עוד אשוב, עוד אשוב.

והוא אמנם שב – אחרי עשר שנים. הוא הולך יום יום אצל הכנסיה, אך לא לתוכה, ובבוא אליו אדוני הכנסיה בזעקה: הכנסיה בסכנה, ישאל תחילה: האם אני אעזור, אני המנודה, אחר יאמר: הלא אומנים אחרים בעיר. אך משארי דבריו אנו למדים, כי הוא משוטט יומם סביב הכנסיה והוא מטפס בלילות ועולה ובמתגנב בודק ומשגיח. ובבוא אליו השליט ידבר בעוז: לא, לא, שם היבשה שלכם ופה האי שלי. ובבוא לפניו הכהן ויתחנן: אם לא למען העיר, עשה למען הכנסיה, ישאל: והיכן היתה הכנסיה כאשר גורשתי, ויאמר: חטאתי כי עמדתי ללא כוח, ללא זין, עבד, ונתתי לגרשני, אולם עתה נשק בידי – אבן, אבן, אבן. הוא רואה את מפעלו כמגדל־שלג, שנמס אפור־עכור בשמש וזרם לביב־שופכין. אולם באחרונה הוא מחריש בו השאלה: יהודה איש קריות מציל הכנסיה; והוא אוזר מלוא כוחו ומצילה.

אכן, כנסיה גוטית, מגדל, ראש אזרחים, ראש אגודת אומני הנפחים, סתתים, נזירה, אף דמויות אבן כנפשות (וכמובן ליד דוד המלך, גם פאולוס השליח, גם יוחנן האֶוואנגליסטן). אכן, בימה ופאֶרסונאַז', שזמנם ומקומם ימי הביניים. אך המעיין רואה, כי המחבר מרמז על זמנו, על מקומו, אפילו על עצמו. הלא כה נאמר בראש המחזה: ומה שאירע לו, לבנאי, אפשר שיארע לכל אחד ואחד, כי כל אחד ואחד בונה מגדלו, ובעבור סופה על פני הארץ, עליו לעמוד איתן. ואכן, הקורא לא יתקשה ביותר לראות את המלחמה בין אחי הבנאי, היינריך לבית אַמברג שסופו נכשל ובין גרוהמייאר שסופו מנצח, כדומה למלחמה בגרמניה של דורנו, אפילו עד המאמצים של חזית־האַרבורג הנכשלת בפני השתערות־היטלר. ולאור האנאלוגיה, המונחת כעל כף־היד, נראה כיצד המחבר רואה את האמן, המשורר, את עצמו. כיצד הוא מתפתה תחילה לאמונה הנוֹאֶלת, להיות גם אחיו של השליט וגם מעֵבר לו, להיות בעל מלכות שבאמצע, וכיצד הוא מתפתה באחרונה לאמונה הנואלת, כי לא בלבד אדוני־הכנסיה וכוהנה אלא גם השליט הגס, האכזר, לא יוכל לראות בנפול המגדל ובהימוֹט הכנסיה, והוא יבוא ויתחנן אליו. כתיב: אל אולריך לבית אמברג, קרי: אל ארנסט ליסאוּאר, נכדם של אברהם יצחק ויעקב שדימה להיות נכדם של ארמיניוס החארוסקי וויטאקינד, והאמין כי הוא, הבל, חייב ויכול לבנות כנסיה לעם קין, ולא עוד אלא קין יקרא אותו להצילה מתמוּטתה.

הוא, המשורר, מת, פליט עני בוינה, אך אילו חי ונתגלגל אי־שם למפלט בפליטים, אפשר והיה עתה צופה יום יום, כי יבואו שלוחי גרוהמייאר, יבואו אליו, אליו דוקא, לקרוא לו להציל את הדוֹם ומגדלו. יפה אמר מה שאמר: אבן־פתאים.

ג

אלפרד פולגאר כתב אי־שם על וינה וכיעורה שנתגלה עתה, כשם שכתב מה יעשו הוא ושכמותו למרק כיעורה, ולהחזיר לה את יפיה משכבר, ויוכלו הוא ושכמותו לישב בה כשם שישבו משכבר. ומן הענין להזכיר רשימה אחת ברשימותיו, שנדפסה בספרו “אני עד” (הוצאת ארנסט רווהלט, ברלין 1928). שם הרשימה: גמול, וכך תמציתה: בראשית המאה הט"ו חי בספרד המארקיז אפלונסו די קולונדו־קאחאדא, מיוחס ועשיר, אוהב בדידות; מצוּין בכל אומנויות האבירים ובז להן ואוהב אהבת נפש את השירה – היה ממלא גוילים חרוזים נאצלים ויפי־קצב. שירים אלה נעלמו אחרי מותו ואמרו: הנסיכה, אשר לה הקדישם, נטלתם אל קברה. בחייו היה המארקיז שונא המולת־אדם וריחו, ופסלי־אנשי־המופת היו חביבים עליו מאנשי המופת עצמם – כי פסלים אינם פולטים זיעה. והנה יום מימים צפה בבדידות־בוסתנו וראה מעבר לשבכת גדרו אדם גחון, לבושו קרעי־קרעים, ופניו פני עוני וסיאוב. המארקיז שלח משרתו, כי יתן לאיש חמישים דינר ובלבד שלא יראה עוד כיעורו ועניו. הישיש שמח לנדבה והתעקש להודות בעצמו למיטיבו – נאחז בסבכה, וצעק בקולי קולות, המארקיז נכנסה בו קפריסה וציווה להביאו לפניו. שמי אליעזר בן יוחנן – פתח הזקן, וביקש לשפוך על הנדיב תשבחות־תודתו. לשוא טען המארקיז, כי לא נתן את הנדבה אלא כדי להיפטר ממראה כיעורו; לשוא הסביר לו כי קולו הגונח מחליאו וריחו לא יסור מזכרו ימים רבים. הישיש התעקש – הוא לא ילך עד שהמארקיז לא יפשוט לו ידו. תשובת המארקיז היו בעיטות־העבדים, שבעטו בזקן עד שנמצא מעבר לפלטר. הישיש מנה את הדינרים, קילל את נותנם, ולמחרת שכר לו חנות קטנה, קנה סחורה זולה ומכרה בריווח מועט. בנו כבר העסיק שני משרתים, נכדו התקין לבנו מלבושים אירופיים ונינו של בנו הלך לאוניברסיטה ולמד פעמיים בשבוע ריקודי־צ’ארלסטון.

אחרי חמש מאות שנה אנו שומעים קול אשה: תיאודור, בוא־נא, הקפה מצטנן. ואילו תיאודור אינו יכול לבוא, כי עוד לפניו עלי־הגהה של שני גליונות־דפוס, הוא, ד"ר תיאודור יוחנובסקי, דוצנט לתולדות הספרות, היה בספרד וגילה שם משורר נשכח וקירבת נפש בינו לבינו. הרי לפניו הגוילים המצהיבים – הוא שקוד עליהם, פעמים לוגם לגימת קפה, שאשתו העמידתו לפניו. כך ישב גחון ושקוד, עשה לילות כימים, פיענח את הטכסט, כתב דבר־פתיחה ודבר־נעילה ועטרו הערות בלשניות. “על כל בעיטה שנבעט לפנים אליעזר הזקן, קיבל עתה המארקיז הערת־שוליים. – – משכילי־ימינו נעשו להם שמות המארקיז ומוצאו ומוציאו־לאור כחוט אשר לא יינתק. לעתיד לבוא ינדדו שניהם יחדיו בתולדות התרבות. מעבר חמש מאות שנה פשט, איפוא, אלעזר את ידו למארקיז די קולונדו־קאחאדא. שכזה כשהוא מתעקש במשהו!”

ובכן, הוא הגמול והיא תפיסת הגמול – על כל בעיטת רגל שנבעט אביך הזקן עליך, הנכד, לפאר בתג של פאר את בועטו. עתה ידעתי, על שום מה מבקש מספר־הסיפור הזה ושכמותו לשוב לוינה ושאר כרכים אהובים. שובו, שובו, מבזי־אבותיכם ומפארי־בוֹזיהם, שוּבו, שוּבו גומלי־חסדים!

ד

המוטיב על הדב והכבשה יש לו נוסחאות שונים, ויפה הנוסח שקוראים ילדינו, כפי שנתנוֹ לפניהם בנציון רסקין (“דבר לילדים”, כרך א‘, חוברת ג’) והוא מעשה בדב שנתקע קוץ בכפו והלך אצל החתול ולא תפר לו, הלך אצל הכלב ולא תפר לו, הלך אצל הכיבשה ומיד עמדה, משכה צמר מצמרה ושזרה חוט ושרה: “אבא שלו טרף את אבי, אמו שלו טרפה את אמי, אני צמר מצמרי מושכת, חוט שוזרת, אתפור, אתקן את כפו”. כששאלה הדב מה שיר תשיר, היא חוזרת עליו כדיוקו. וסופו של הסיפור? “והכבשה תפרה את כף הדב, וזה הסוף”.

זה הסוף? כמדומה שהוא צריך תוספת־מה. והיא הקריאה: עם־כבשים, טורף אביכם ואמכם פצוע, אוּצוּ־רוּצוּ, חבשו פצעיו, כי ישוב לאיתנו, ויהי בו הכוח לטרוף אתכם ובניכם.

[כ' באלו תש"ד]

א

ענין שתי גרמניה – הוא הנושא שגילגלו בו רבים, וכמובן גם אנו בכללם, בראשית־המלחמה; הוא הנושא שיגלגלו בו רבים, וכמובן גם אנו בכללם, בסופה של המלחמה, לא כל שכן אחריה. ודאי אין זו אמירה פופולארית, אבל חובה היא לומר אותה: כשם שאי־אפשר לומר, כי לא היו ולא תהיינה שתי אנגליה, שתי צרפת, שתי רוסיה, כך אי־אפשר לומר, כי לא היו ולא תהיינה שתי גרמניה. אלא שעיקר־השאלה אינו, אם היו ותהיינה שתי גרמניה; עיקר השאלה מבחינה היסטורית היא: איזו משתי גרמניה היה לה, ועל שום־מה היה לה, המשקל המכריע בדרכה שלה בקורות; עיקר־השאלה מבחינה אקטואלית הוא: משידענו איזו משתי גרמניה הכריעה בדרכה שלה עד עתה, וביחוד עתה, לעינינו, מה רבה הזהירות שמחוייבים בה כל מיני האיצטגנינות: איזו משתי גרמניה עשויה לקיים עצמה לעתיד לבוא.

ואם אחרים מזלזלים באותה חובה מטעמים שונים, שעיקרם אסטרטגיה, שאפקה מכוון לרגע הסמוך, ולא אחת היא מאבדת בשל תועלת מסופקת של חיי־שעה יסוד ודאי של חיי־עולם, הרי אנו, שהכרעתה של גרמניה לצד הפן האחד, הפן השפל משני פניה, עלה לנו כמעט בקיומו של עמנו, אסור לנו לזלזל. כי אם נאמר מה שלבנו אינו מעז לומר לפינו, הרי ההכרעה הזאת של גרמניה הביאתנו עד דכא – כי באָמנה, אין אנו יודעים, כיצד נקיים את עצמנו כעם בלא לוּז־השידרה שלנו, שנשבר ונטחן ונשרף עד אפר באוֹשויאֶנצ’ים וטרבליאנקה ומיידאניק ושאר בתי־ההשמדה שנספּו בהם רבבות־קדושי־ישראל. ואפילו תבוא אי־פעם גרמניה האחרת, ותהא המכרעת בקורותיה, לא תוכל לתקן את שעוללה לנו – לא תשיב לנו את מקורי־כוחנו שסתמה בדם ואש ואכזריות־שׂטנים, ואנו, אם לא תכבה בנו, ככלל וכפרטים, אחרית־גאוה ואחרית כבוד לעצמנו, לא נוכל שלא לזכור, לא נוכל לשכוח את אשר עשה לנו עמלק.

ב

ואם ללמוד מראשית אחרית, לאמור אם להקיש מגרמניה האחרת שהיתה אי־אז על גרמניה האחרת שתהיה אי־פעם, הרי ניתן לומר, כי לענייננו, עניין־היהודים, כשם שלא היה, כך לא יהיה הבדל של מהות בין גרמניה האחת וגרמניה האחרת. לאמור, אם תכבה בנו, ככלל וכפרטים, אחרית זכר של מיליוני אחינו הטבוחים ואחרית נוחם על גורלם, ויימצאו בינינו אשר ישובו לארץ־הדמים הזאת, הרי ישובו להיות אשר היו אבותיהם – אבן־הבוחן, שבה יישבר נסיונה של האומה הגרמנית להיות אחרת משהיתה, אבן־בוחן שתיטחן עצמה לאבק. וכבר היה מי שהראה לנו בכמה וכמה תעודות, את חשרת־העבדות של גרמניה ושיעבודה, אנקת־העם והסתוללות־הנסיכים, ואמר: בקו־ההאבקות בין העם המשועבד ונסיכיו נזדמנה, כמתת־חינם, מציאותם של היהודים. כי הם־הם, שהיו הכתובת המצויינת, שהנסיכים ויורשיהם מכוונים אליה את שנאת־המשועבדים וזעמם. מבחינה זו לא פרדוכּס היא האמירה: אילולא היהודים כבר היתה גרמניה בת־חורין, כי היהודים משמשים בידי השליטים חומר נפלא להמשכת־שלטונם, כי אף הפנו את זעם־העם מעל עצמם, והמוניו משתוללים בפרעות־אימים במשכנות היהודים וממילא מתחזק רסן־השלטון בידי השליטים.

אכן, אנו אבן־בוחן קשה גם לאומות אחרות, אבל ראינו את אנגליה האחת שגירשה את היהודים, באה אנגליה האחרת והחזירתם, ואפשר יותר משהצילה את היהודים הצילה בזה את עצמה, את מהפכתה. ראינו את צרפת האחת, שחוללה את שערוריית דרייפוס וסביביה, באה צרפת האחרת וזעקה את זעקתה וגברה עליה ואפשר יותר משהצילה את היהודים הצילה בזה את עצמה, את מהפכתה. וכן ראינו את רוסיה האחת, שפרעה את פרעות הומל וקישינוב, באה רוסיה האחרת וזעקה את זעקתה וסופה גברה עליה, ואפשר ויותר משהצילה את היהודים הצילה בזה את עצמה, את מהפכתה. אך גרמניה אם נלמד מראשית אחרית, הרי עברה אין בו ערובה, כי תוכל לבחינה זאת, והרי אפשר ובשל כשלונה באבן־בוחן זו לא זכתה למהפכה שלה, שמשפחת האדם מעוניינת בהצלתה, ובאה עליה מהפכת־סדום של הנפש, המוסר, הרוח – ההיטלריזם.

ודאי לא כל מה שהיה הוא מוכרח שיהיה, אך כל ניחוש והתנבאות אי אפשר להם בלא שיסתמכו על מסד־הנסיון. ונסיוננו, נסיון־החורבן והשמד, הוא האומר לנו, המצוה עלינו: אַל נא נשוב להיות אבן־בוחן בקרב העמים, בקרב עם הגרמנים לא כל שכן.

ג

דומה, כי אין מי שהשכיל להראות, עד מה אין שתי גרמניה נבדלות בענייננו, כשם שהשכילה, שלא בכוונת מכוון, המשוררת והמספרת הגרמנית הגדולה ריקאַרדאַ הוּך בנובילה קטנה שלה: קבר־היהודים. מעשה בכפר, שלא היה בו אלא יהודי אחד, שהלך אחרי בת הכפר שאהבתו ונישאה לו. איש טוב וישר היה ועסקו בכפר עשוי היה להצליח, אילולא היה יהודי, כלומר בן־עם “שתושבי הכפר סירבו לדעת עליו לחלוטין”. היו אמנם קונים, אך לא משלמים והשלטונות אינם מסייעים בידו. פעם אחת כשחלה והרופא השתמט לבוא אצלו חשב לראשונה, מה מרה תהיה פה אחריתו, והחליטו בני ביתו, כי הוא יצא בסתר את הכפר ומשפחתו תעשה כמין גולם־בובה, צורה של מת ותכריז כי אבי־הבית נפטר לעולמו. “ודאי שהתרמית היתה נגלית, אילולא נהגו תושבי הכפר להתרחק מבית היהודי כמבית־מצורעים”.

ועיקר־הסיפור מתחיל עתה, כשאותו מת מלאכותי מוטל בבית ומחכה לקבורתו. כי ענין קבורתו הוא חמוּר ביותר, יש בכפר כומר, שערו עבות ומתולתל ומצחו קצר ומקוּשה, עיניו הגדולות לוהטות בפחד וחרדה מחמת הריקנות הגדולה של גולגלתו, והוא באחת: הנוגע בזפת מסתאב, מה לי וליהודי, יבואו הרבנים והפרושים שלו ויקברוהו. ויש בכפר ראש־אזרחים, איש שמן־בשר, שהסתיר מאחורי חביבותו בוז לזולתו והיה גאה על זריזותו הרוחנית והוא באחרת: המת היה אזרח מועיל, אך יהודי, אולם חלילה לו שיניח, כי יהודי מת, שהיה איש־מישרים, יהא מושלך כנצר נתעב ברחוב. אלא לפי שאינו רוצה לשחק תפקיד העריץ הוא מכנס את מועצת הכפר להימלך בדעתה. ובהתכנס המועצה, והכומר צווח: ייקבר מחוצה לכפר, באשר נקברים הסוסים והכלבים, מנסה ראש־האזרחים דרך־פשרה ומוצאה בפינת־בית־הקברות, שבה נקברים התינוקות שמתו בשעת לידתם או סמוך לה ולא נטבלו בטבילת הקודש, ושעל כן הם דומים ליהודי, שגם הוא לא נטבל בטבילת־הקודש. וכשהכומר טוען: תינוקות אלה הם כרובי־מלאכים, פוסק ראש־האזרחים: אבל מבחינה אזרחית אינם נטבלים – וכל המועצה נמשכת פה אחד להצעתו. עתה פונה הכומר אל העם, ומשסה ביחוד את הורי התינוקות הקבורים, וראש האזרחים אינו רוצה להתעלם מכך, כי מהפכה ממש עתידה להתחולל בכפר, והוא נושא במבוכתו נאום, כי יציע בעיית־הקבר לפני הוד מלכותו הקיסר, ובינתיים הוא הולך למפקד־הז’נדרמריה בעיר הקרובה ומביא פלוגת־ז’נדרמריה לכפר, ובחצות לילה נקבר המת שהמריבים לא ידעו כי אינו אלא בובה.

אך המלחמה לא כלתה – מעתה התנוססו על חומת בית הקברות כתבות: פה שוק חזירים, פה תל־הדשן של הכפר, פה חצר־האשפה וכדומה. אחרי הכתבות – מריבות, קטטות, פצעים, אברים שבורים, אסמים בוערים וידי הרופאים, השוטרים והכבאים מלאות עבודה, עד שבאה פלוגת־חיילים ומשכינה שלום. אולם קודם לכך שלח הכומר זוג צעיר בחצות־לילה לבית־הקברות והם חופרים קברו של היהודי, ובין חפירה וחפירה אוכלים ושותים שיכר, וכשהם מוציאים את המת ורואים אותו כמין גופת־גולם משונה, הם מורידים טבעת־היהלום מעל אצבעו, ואת הגופה הם משליכים לנהר.

וראש־האזרחים והכומר, מה? לימים הם מסיבים לשולחן, וכשהראשון מעיר, כי המגיפה, הבעירה ומצוקת־המלחמה חלפו מאז היות החיילים בכפר, אף כי היהודי קבור בין התינוקות ההם, והאחרון מספר לו מה שנעשה בחצות לילה בבית־הקברות, לאמור שהיהודי הולך לים, טרף לדגים ושאר לכלוכית, והוא “מרים את כוס־היין המלאה ומגישה לראש־האזרחים כי יקיש בה, הרי זה, אף על פי שמפלתו כירסמתו, לא ראה דבר נאה לעצמו, מאשר להחריש ולשתות”.

סיפור־סמל: גרמניה האחת – הכומר; גרמניה אחרת – ראש־האזרחים. אלא זו דרכה של גרמניה האחרת, כשהיא באה לידי נסיון, אינו רואה דבר נאה לעצמה, מאשר להחריש ולשתות. כך נהגה והחרישה ושתתה לעינינו, היום, ואין כל ערובה, שלא כך תנהג מחר ומחרתיים.

ד

ואם גופו המדומה של יהודי מת מביא את שתי גרמניה לידי אותו מחזה־סיום שבסיפור, גופו הממשי של יהודי חי לא כל שכן. ושעל כן אל נא ניתחב אל בין הכומר ובין ראש־האזרחים להיות כאבן־בוחן להם, אל נא נהא לא להם ולא לשכמותם ודומיהם אותו מיעוט, הנצרך להם בימים, כשיצרם הרע מתגבר הרבה, כדי לעשותנו מטרה למעשי־אכזריות שלהם; ובימים כשיצרם הרע משתכך מעט, כדי לעשותנו כלי־הנוחיות שלהם. מה חדים דברי דניאל שפּיצר בענין המיעוט הנוח: “רוב בני־אדם צריכים תמיד מיעוט, שיטעימו אותו מזמן לזמן טעם מורת־רוחם. אילו היהודים השתקעו באמת בארץ־ישראל, הרי שאר העמים, ככל ששעתם לא היתה איך־שהוא משחקת להם, היו מתגעגעים עליהם ואומרים בחרטה: אהה אלוהים, לוּ היו לנו שוב היהודים שלנו, שנוכל לומר, כי הם אשמים בכל”.

לו, לבעל “טיולי־וינה”, זוהי אמירה בדוּחה לשמה, הוא אמרה לפני ימים רבים – בדיוק ב־16 ביוני 1878 – (האם ידע כי אותה שנה נוסדה פתח־תקוה?) – כשאפשר היה לדבר על עמים האומרים עלינו, כי אנו אשמים בכל, אולם לנו שאי אפשר לנו אלא לדבר על עמים העושים בנו, כאילו היינו אשמים בכל, אין זו אמירה בדוּחה כלל.

ה

ובעצם הגענו לנקודה המחייבת לדבר על חיסולה הנמהר והמוחלט של תעודתנו כמיעוט הנוח בקרב העמים, על חיסול־הגלות בדרך של קיבוץ־גלויות. אך כבר קידמוני בזה טובים ממני, וכבר שקלו מהאי סבא־דבי־עתונא, משה קליינמן, שקבע כעין תפקיד לעצמו, שככל שהוא שומע דברים כאלה הוא מתגבר כארי ועושה פולמוס, שריתחתוֹ מַמרידתו על קצת מידותיו הקבועות, כגון מידת־המתינוּת שבו, שנקמטה בויכוחו עם אברהם שרון או מידת הנימוס שבו שנקמטה בויכוחו עם נתן רוטנשטרייך. ובעצם, אין זה ויכוח חדש, כבר שמענו אותו בגלגולים שונים ובניסוחים שונים בתולדות־תנועתנו, ועתה הוא סובב־הולך על ענין גדול, שאחד הפנים שבו היא שאלת הגלות ועתידותיה. לו ביקשנו להעמיד את הויכוח הזה על תמציתו היינו אומרים, כי ההבדל, בין אלה שמשה קליינמן קורא להם כת־המדברים ובין יריביהם, הוא בתיבה אחת; ראשונים אומרים: יתכן, אחרונים אומרים: לא יתכן. הנה, למשל, כתב משה קליינמן זמן מועט לפני בוא השואה על עמנו באירופה (“מאזנים” כרך ט‘, חוברת א’) מאמר, שבו ביקש להוכיח, כי אין אפשרות לקיבוץ גלויות גמור ומוחלט לפני ימות המשיח, ובדברו מתוך הסיטואציה שלפני המלחמה הוא אומר כי אפילו לא תפרוץ מלחמת איתנים “אי אפשר להעמיד פרוגנוזות לשנים הבאות” ואף־על־פי־כן יש שם דברים אלה: “לא יצוּייר ולא ייתכן בימינו אלה גירוש כללי, שלם ומוחלט של קיבוץ יהודי המונה מאות אלפי נפש. – – להגלוֹת את היהודים מארצותיהם גלוּת שלימה לא יכלה גרמניה בכל אכזריותה – – אין כל זה נותן תקוה לחיסולם הגמור של היהודים בגרמניה. – – הקיבוצים היהודיים בארצות אירופה יישארו בעינם – – כל זה לא די שלא יחסל את הקיבוצים בגלויות אירופה, אלא גם לא יפחיתם במידה ניכרת”.

בנבואה הזאת, אשר לשברון לבנו לא נתקיימה, בולט צמד־המלים: לא ייתכן, ובו בעצם כל ההבדל שבינו ובין יריביו. כי הם, שהוא מלעיג עליהם כעל כת־המדברים, אומרים: כשם שייתכן מה שלא ייתכן בחורבן, כך ייתכן מה שלא ייתכן בגאולה. ובעצם, ההבדל הזה מייתר את המשך־הפולמוס – התיבה האחת כביכול מרחיקה את היריבים מקוטב אל קוטב.

[כ“ז באלול תש”ד]