א 🔗
ענין שתי גרמניה – הוא הנושא שגילגלו בו רבים, וכמובן גם אנו בכללם, בראשית־המלחמה; הוא הנושא שיגלגלו בו רבים, וכמובן גם אנו בכללם, בסופה של המלחמה, לא כל שכן אחריה. ודאי אין זו אמירה פופולארית, אבל חובה היא לומר אותה: כשם שאי־אפשר לומר, כי לא היו ולא תהיינה שתי אנגליה, שתי צרפת, שתי רוסיה, כך אי־אפשר לומר, כי לא היו ולא תהיינה שתי גרמניה. אלא שעיקר־השאלה אינו, אם היו ותהיינה שתי גרמניה; עיקר השאלה מבחינה היסטורית היא: איזו משתי גרמניה היה לה, ועל שום־מה היה לה, המשקל המכריע בדרכה שלה בקורות; עיקר־השאלה מבחינה אקטואלית הוא: משידענו איזו משתי גרמניה הכריעה בדרכה שלה עד עתה, וביחוד עתה, לעינינו, מה רבה הזהירות שמחוייבים בה כל מיני האיצטגנינות: איזו משתי גרמניה עשויה לקיים עצמה לעתיד לבוא.
ואם אחרים מזלזלים באותה חובה מטעמים שונים, שעיקרם אסטרטגיה, שאפקה מכוון לרגע הסמוך, ולא אחת היא מאבדת בשל תועלת מסופקת של חיי־שעה יסוד ודאי של חיי־עולם, הרי אנו, שהכרעתה של גרמניה לצד הפן האחד, הפן השפל משני פניה, עלה לנו כמעט בקיומו של עמנו, אסור לנו לזלזל. כי אם נאמר מה שלבנו אינו מעז לומר לפינו, הרי ההכרעה הזאת של גרמניה הביאתנו עד דכא – כי באָמנה, אין אנו יודעים, כיצד נקיים את עצמנו כעם בלא לוּז־השידרה שלנו, שנשבר ונטחן ונשרף עד אפר באוֹשויאֶנצ’ים וטרבליאנקה ומיידאניק ושאר בתי־ההשמדה שנספּו בהם רבבות־קדושי־ישראל. ואפילו תבוא אי־פעם גרמניה האחרת, ותהא המכרעת בקורותיה, לא תוכל לתקן את שעוללה לנו – לא תשיב לנו את מקורי־כוחנו שסתמה בדם ואש ואכזריות־שׂטנים, ואנו, אם לא תכבה בנו, ככלל וכפרטים, אחרית־גאוה ואחרית כבוד לעצמנו, לא נוכל שלא לזכור, לא נוכל לשכוח את אשר עשה לנו עמלק.
ב 🔗
ואם ללמוד מראשית אחרית, לאמור אם להקיש מגרמניה האחרת שהיתה אי־אז על גרמניה האחרת שתהיה אי־פעם, הרי ניתן לומר, כי לענייננו, עניין־היהודים, כשם שלא היה, כך לא יהיה הבדל של מהות בין גרמניה האחת וגרמניה האחרת. לאמור, אם תכבה בנו, ככלל וכפרטים, אחרית זכר של מיליוני אחינו הטבוחים ואחרית נוחם על גורלם, ויימצאו בינינו אשר ישובו לארץ־הדמים הזאת, הרי ישובו להיות אשר היו אבותיהם – אבן־הבוחן, שבה יישבר נסיונה של האומה הגרמנית להיות אחרת משהיתה, אבן־בוחן שתיטחן עצמה לאבק. וכבר היה מי שהראה לנו בכמה וכמה תעודות, את חשרת־העבדות של גרמניה ושיעבודה, אנקת־העם והסתוללות־הנסיכים, ואמר: בקו־ההאבקות בין העם המשועבד ונסיכיו נזדמנה, כמתת־חינם, מציאותם של היהודים. כי הם־הם, שהיו הכתובת המצויינת, שהנסיכים ויורשיהם מכוונים אליה את שנאת־המשועבדים וזעמם. מבחינה זו לא פרדוכּס היא האמירה: אילולא היהודים כבר היתה גרמניה בת־חורין, כי היהודים משמשים בידי השליטים חומר נפלא להמשכת־שלטונם, כי אף הפנו את זעם־העם מעל עצמם, והמוניו משתוללים בפרעות־אימים במשכנות היהודים וממילא מתחזק רסן־השלטון בידי השליטים.
אכן, אנו אבן־בוחן קשה גם לאומות אחרות, אבל ראינו את אנגליה האחת שגירשה את היהודים, באה אנגליה האחרת והחזירתם, ואפשר יותר משהצילה את היהודים הצילה בזה את עצמה, את מהפכתה. ראינו את צרפת האחת, שחוללה את שערוריית דרייפוס וסביביה, באה צרפת האחרת וזעקה את זעקתה וגברה עליה ואפשר יותר משהצילה את היהודים הצילה בזה את עצמה, את מהפכתה. וכן ראינו את רוסיה האחת, שפרעה את פרעות הומל וקישינוב, באה רוסיה האחרת וזעקה את זעקתה וסופה גברה עליה, ואפשר ויותר משהצילה את היהודים הצילה בזה את עצמה, את מהפכתה. אך גרמניה אם נלמד מראשית אחרית, הרי עברה אין בו ערובה, כי תוכל לבחינה זאת, והרי אפשר ובשל כשלונה באבן־בוחן זו לא זכתה למהפכה שלה, שמשפחת האדם מעוניינת בהצלתה, ובאה עליה מהפכת־סדום של הנפש, המוסר, הרוח – ההיטלריזם.
ודאי לא כל מה שהיה הוא מוכרח שיהיה, אך כל ניחוש והתנבאות אי אפשר להם בלא שיסתמכו על מסד־הנסיון. ונסיוננו, נסיון־החורבן והשמד, הוא האומר לנו, המצוה עלינו: אַל נא נשוב להיות אבן־בוחן בקרב העמים, בקרב עם הגרמנים לא כל שכן.
ג 🔗
דומה, כי אין מי שהשכיל להראות, עד מה אין שתי גרמניה נבדלות בענייננו, כשם שהשכילה, שלא בכוונת מכוון, המשוררת והמספרת הגרמנית הגדולה ריקאַרדאַ הוּך בנובילה קטנה שלה: קבר־היהודים. מעשה בכפר, שלא היה בו אלא יהודי אחד, שהלך אחרי בת הכפר שאהבתו ונישאה לו. איש טוב וישר היה ועסקו בכפר עשוי היה להצליח, אילולא היה יהודי, כלומר בן־עם “שתושבי הכפר סירבו לדעת עליו לחלוטין”. היו אמנם קונים, אך לא משלמים והשלטונות אינם מסייעים בידו. פעם אחת כשחלה והרופא השתמט לבוא אצלו חשב לראשונה, מה מרה תהיה פה אחריתו, והחליטו בני ביתו, כי הוא יצא בסתר את הכפר ומשפחתו תעשה כמין גולם־בובה, צורה של מת ותכריז כי אבי־הבית נפטר לעולמו. “ודאי שהתרמית היתה נגלית, אילולא נהגו תושבי הכפר להתרחק מבית היהודי כמבית־מצורעים”.
ועיקר־הסיפור מתחיל עתה, כשאותו מת מלאכותי מוטל בבית ומחכה לקבורתו. כי ענין קבורתו הוא חמוּר ביותר, יש בכפר כומר, שערו עבות ומתולתל ומצחו קצר ומקוּשה, עיניו הגדולות לוהטות בפחד וחרדה מחמת הריקנות הגדולה של גולגלתו, והוא באחת: הנוגע בזפת מסתאב, מה לי וליהודי, יבואו הרבנים והפרושים שלו ויקברוהו. ויש בכפר ראש־אזרחים, איש שמן־בשר, שהסתיר מאחורי חביבותו בוז לזולתו והיה גאה על זריזותו הרוחנית והוא באחרת: המת היה אזרח מועיל, אך יהודי, אולם חלילה לו שיניח, כי יהודי מת, שהיה איש־מישרים, יהא מושלך כנצר נתעב ברחוב. אלא לפי שאינו רוצה לשחק תפקיד העריץ הוא מכנס את מועצת הכפר להימלך בדעתה. ובהתכנס המועצה, והכומר צווח: ייקבר מחוצה לכפר, באשר נקברים הסוסים והכלבים, מנסה ראש־האזרחים דרך־פשרה ומוצאה בפינת־בית־הקברות, שבה נקברים התינוקות שמתו בשעת לידתם או סמוך לה ולא נטבלו בטבילת הקודש, ושעל כן הם דומים ליהודי, שגם הוא לא נטבל בטבילת־הקודש. וכשהכומר טוען: תינוקות אלה הם כרובי־מלאכים, פוסק ראש־האזרחים: אבל מבחינה אזרחית אינם נטבלים – וכל המועצה נמשכת פה אחד להצעתו. עתה פונה הכומר אל העם, ומשסה ביחוד את הורי התינוקות הקבורים, וראש האזרחים אינו רוצה להתעלם מכך, כי מהפכה ממש עתידה להתחולל בכפר, והוא נושא במבוכתו נאום, כי יציע בעיית־הקבר לפני הוד מלכותו הקיסר, ובינתיים הוא הולך למפקד־הז’נדרמריה בעיר הקרובה ומביא פלוגת־ז’נדרמריה לכפר, ובחצות לילה נקבר המת שהמריבים לא ידעו כי אינו אלא בובה.
אך המלחמה לא כלתה – מעתה התנוססו על חומת בית הקברות כתבות: פה שוק חזירים, פה תל־הדשן של הכפר, פה חצר־האשפה וכדומה. אחרי הכתבות – מריבות, קטטות, פצעים, אברים שבורים, אסמים בוערים וידי הרופאים, השוטרים והכבאים מלאות עבודה, עד שבאה פלוגת־חיילים ומשכינה שלום. אולם קודם לכך שלח הכומר זוג צעיר בחצות־לילה לבית־הקברות והם חופרים קברו של היהודי, ובין חפירה וחפירה אוכלים ושותים שיכר, וכשהם מוציאים את המת ורואים אותו כמין גופת־גולם משונה, הם מורידים טבעת־היהלום מעל אצבעו, ואת הגופה הם משליכים לנהר.
וראש־האזרחים והכומר, מה? לימים הם מסיבים לשולחן, וכשהראשון מעיר, כי המגיפה, הבעירה ומצוקת־המלחמה חלפו מאז היות החיילים בכפר, אף כי היהודי קבור בין התינוקות ההם, והאחרון מספר לו מה שנעשה בחצות לילה בבית־הקברות, לאמור שהיהודי הולך לים, טרף לדגים ושאר לכלוכית, והוא “מרים את כוס־היין המלאה ומגישה לראש־האזרחים כי יקיש בה, הרי זה, אף על פי שמפלתו כירסמתו, לא ראה דבר נאה לעצמו, מאשר להחריש ולשתות”.
סיפור־סמל: גרמניה האחת – הכומר; גרמניה אחרת – ראש־האזרחים. אלא זו דרכה של גרמניה האחרת, כשהיא באה לידי נסיון, אינו רואה דבר נאה לעצמה, מאשר להחריש ולשתות. כך נהגה והחרישה ושתתה לעינינו, היום, ואין כל ערובה, שלא כך תנהג מחר ומחרתיים.
ד 🔗
ואם גופו המדומה של יהודי מת מביא את שתי גרמניה לידי אותו מחזה־סיום שבסיפור, גופו הממשי של יהודי חי לא כל שכן. ושעל כן אל נא ניתחב אל בין הכומר ובין ראש־האזרחים להיות כאבן־בוחן להם, אל נא נהא לא להם ולא לשכמותם ודומיהם אותו מיעוט, הנצרך להם בימים, כשיצרם הרע מתגבר הרבה, כדי לעשותנו מטרה למעשי־אכזריות שלהם; ובימים כשיצרם הרע משתכך מעט, כדי לעשותנו כלי־הנוחיות שלהם. מה חדים דברי דניאל שפּיצר בענין המיעוט הנוח: “רוב בני־אדם צריכים תמיד מיעוט, שיטעימו אותו מזמן לזמן טעם מורת־רוחם. אילו היהודים השתקעו באמת בארץ־ישראל, הרי שאר העמים, ככל ששעתם לא היתה איך־שהוא משחקת להם, היו מתגעגעים עליהם ואומרים בחרטה: אהה אלוהים, לוּ היו לנו שוב היהודים שלנו, שנוכל לומר, כי הם אשמים בכל”.
לו, לבעל “טיולי־וינה”, זוהי אמירה בדוּחה לשמה, הוא אמרה לפני ימים רבים – בדיוק ב־16 ביוני 1878 – (האם ידע כי אותה שנה נוסדה פתח־תקוה?) – כשאפשר היה לדבר על עמים האומרים עלינו, כי אנו אשמים בכל, אולם לנו שאי אפשר לנו אלא לדבר על עמים העושים בנו, כאילו היינו אשמים בכל, אין זו אמירה בדוּחה כלל.
ה 🔗
ובעצם הגענו לנקודה המחייבת לדבר על חיסולה הנמהר והמוחלט של תעודתנו כמיעוט הנוח בקרב העמים, על חיסול־הגלות בדרך של קיבוץ־גלויות. אך כבר קידמוני בזה טובים ממני, וכבר שקלו מהאי סבא־דבי־עתונא, משה קליינמן, שקבע כעין תפקיד לעצמו, שככל שהוא שומע דברים כאלה הוא מתגבר כארי ועושה פולמוס, שריתחתוֹ מַמרידתו על קצת מידותיו הקבועות, כגון מידת־המתינוּת שבו, שנקמטה בויכוחו עם אברהם שרון או מידת הנימוס שבו שנקמטה בויכוחו עם נתן רוטנשטרייך. ובעצם, אין זה ויכוח חדש, כבר שמענו אותו בגלגולים שונים ובניסוחים שונים בתולדות־תנועתנו, ועתה הוא סובב־הולך על ענין גדול, שאחד הפנים שבו היא שאלת הגלות ועתידותיה. לו ביקשנו להעמיד את הויכוח הזה על תמציתו היינו אומרים, כי ההבדל, בין אלה שמשה קליינמן קורא להם כת־המדברים ובין יריביהם, הוא בתיבה אחת; ראשונים אומרים: יתכן, אחרונים אומרים: לא יתכן. הנה, למשל, כתב משה קליינמן זמן מועט לפני בוא השואה על עמנו באירופה (“מאזנים” כרך ט‘, חוברת א’) מאמר, שבו ביקש להוכיח, כי אין אפשרות לקיבוץ גלויות גמור ומוחלט לפני ימות המשיח, ובדברו מתוך הסיטואציה שלפני המלחמה הוא אומר כי אפילו לא תפרוץ מלחמת איתנים “אי אפשר להעמיד פרוגנוזות לשנים הבאות” ואף־על־פי־כן יש שם דברים אלה: “לא יצוּייר ולא ייתכן בימינו אלה גירוש כללי, שלם ומוחלט של קיבוץ יהודי המונה מאות אלפי נפש. – – להגלוֹת את היהודים מארצותיהם גלוּת שלימה לא יכלה גרמניה בכל אכזריותה – – אין כל זה נותן תקוה לחיסולם הגמור של היהודים בגרמניה. – – הקיבוצים היהודיים בארצות אירופה יישארו בעינם – – כל זה לא די שלא יחסל את הקיבוצים בגלויות אירופה, אלא גם לא יפחיתם במידה ניכרת”.
בנבואה הזאת, אשר לשברון לבנו לא נתקיימה, בולט צמד־המלים: לא ייתכן, ובו בעצם כל ההבדל שבינו ובין יריביו. כי הם, שהוא מלעיג עליהם כעל כת־המדברים, אומרים: כשם שייתכן מה שלא ייתכן בחורבן, כך ייתכן מה שלא ייתכן בגאולה. ובעצם, ההבדל הזה מייתר את המשך־הפולמוס – התיבה האחת כביכול מרחיקה את היריבים מקוטב אל קוטב.
[כ“ז באלול תש”ד]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.