א    🔗

ג. שופמן בא ברשימתו “על אילוסיה אחת” (“מאזנים”, כרך י‘, חוב’ א'), לערער את הערכת־הכבוד למלחמת פועלי וינה האחרונה, מלחמת־פברואר הנודעת. מתוך ערעורו אנו שומעים: ראשית, רק מיעוט פועלי וינה עמדו במערכה ההיא ואילו הרוב עמד מנגד ואף סייע בידי האויב; שנית, גם המיעוט רק ל“מעמדו” נלחם, לפריבילגיות החמריות שלו, למוסדותיו, לדירותיו הנוחות בבית־מרכּס וכיוצא בהם; שלישית, ה“שגץ” הוינאי דבר אין לו ולדימוקרטיה ולצדק העולמי ולשויון היהודים; רביעית, בכלל לא היה יחס טבעי בין ה“בּוּרשים” הללו ובין מנהיגיהם היהודים והיתה כאן כעין הבלגה, ושעל כן לא ייפלא, כי רבו בהם כל כך ה“איבערלויפער”¹ למחנה הנאצים; חמישית, מעיקרם היו נחוצים להם דיבורים אחרים ואף מנהיגים אחרים, שיהיו כבשר מבשרם; וששית, כל עצמם הם מזכירים סיפור של צ’יחוב, שעיקרו מעשה בכלב שאיבד את בעליו ונתגלגל לקרקס ולמד בו לעשות להטים לעיני הקהל, עד שבעליו הקודם נזדמן לאותו קרקס, הכירו, “שרק אליו, והכלב – קפץ! – מעל הבימה אל היציע, מעל לראשי הקהל, ישר אליו, ישר אל בעליו האמיתי”.

לענין עצם־הערכת מלחמת פברואר ולוחמיה, דומני כי יותר משראוי בפרשה כזאת להישען אל פסק־דין, כפי שניתן ברשימה ושלא מצא אלא את שמצא אפילו באותו מיעוט, שגם מניינו אלפים רבים, מהם שקיפחו חייהם כי נהרגו במערכה, מהם שקיפחו כלי־גופם כי נפצעו בה, מהם שקיפחו חירותם כי נכלאו, מהם שקיפחו מחייתם כי הופקרו, מן הראוי והחובה להישען אל מיסמכי־תעודות, שדרכם אינה בהכללה פוסלת, אלא בפירוטם של גופי־עובדות. והרי יש בזה ספרות ולא קטנה – מאמרים, קונטרסים, ספרים, והרוצה ילמד מתוכה, אם מותר להעמיד את כלל־לוחמי־פברואר כאגודת אֶגוֹאיסטים קטנים, שלא ראו אלא רווחתם הנוגעת אל עצמם ובשרם בלבד, והיא, היא בלבד, עוררתם לצאת למערכה ולשפוך בה את דמם. כשם שילמד מתוכה, כי מלבד בחינת ערכם הסובייקטיבי של הלוחמים, יש בחינת ערכה האובייקטיבי של המלחמה והיא היתה מלחמה לדימוקרטיה ולצדק וממילא גם לשויון היהודים, בין שלוחמיה התכוונו לדירות הנוחות בבית־מרכּס – כפי שאנו שומעים מפי פסק־הגנאי הסיטוני ובין שהתכוונה למעלה מזה, כפי ששמענו מפי בירור־העובדות המפורט. על כל פנים ג. שופמן עצמו, שראה והראה את דרכו של צלב הקרס ואימיו, מספר לנו בסיפורו “אור חדש”, הנושם את אויר־מלחמת־פברואר כדברים אלה: “אחרי דיכוי ‘האדומים’ התנערו ‘החוּמים’ והרימו ראש. לכאורה, צריכים היו להחזיק טובה לשלטון. אבל לא! השתוללו עוד יותר מבתחילה ולתעלוליהם המסוכנים בגלוי ובסתר, ביום ובלילה לא היה קץ. לא היתה מנוחה”.

כך היה לדבריו, אחרי דיכוי האדומים. לכאורה, צריך היה, וביחוד אדם מישראל, להחזיק טובה להם, לא כל שכן לכבד זכרם של אלה בהם, ששפתותיהם דובבות בקבר. אבל, הנה באה אותה רשימה וענין ה“שגץ” והכלב והקרקס והבעלים לאמיתו…

ב    🔗

רשימתו של ג. שופמן נצברה סביבה עד מהרה ספרות קטנה והקולות בו מן הקצה אל הקצה. קשה להבין את קולות ההסכמה, שהיו כמעט בתרועה של שמחה – נניח, כי מלחמת־פברואר כסדום היתה ולא נמצאו בה חמישים צדיקים, שעשו אותה מלחמה לשמה, ונניח כי אמנם רק טעות היתה לו ל“שגץ” אותה מלחמה על דגלה וסיסמותיה, ובאמת רובו ככולו וכולו כרובו הליכתו אל הנאצים היא כחזרה לשרשו – הרי ה“שגץ” נמצא לא בלבד בוינה, אלא בכל כרכי העולם – וג. שופמן הוא שטבע בסיפורו “האחד” את ההגדרה: “שגצל” מובהק, ה“שגצל” העולמי – וסופה של האילוסיה שנתבדתה בוינה עלולה להתבדות מחר בפאריס ומחרתיים בלונדון ומחר־מחרתיים בניו־יורק, ומה שמחה לכאן, מה תרועה לכאן? וכבר הזכיר דוד כנעני, כי הסופר סטה בדבריו מעצמו ואף הביא הוכחה לכך – ביחוד רשימתו הנודעת “ברק בעב הענן”, שבה יביאנו המשורר לכרך, שאימת צלבי־הקרס מוטלת עליו ורק דמותו האדירה של הנער, מוכר “הדגל האדום” היא כנחמה המרגעת – ואפשר להוסיף כהנה וכהנה. בעל “על אילוסיה אחת” הראה לנו את האדם ראייה קטביית ביותר וגילה לנו אותו על צמד־ניגודיו המתנצחים תמיד, אולם הוא שלימדנו למצוא רום־אור בעומק־האפלה. וביותר בולטת כוונתו זו כשהוא משוטט במולדת ה“שגץ”, בכפר על ניווּלוֹ המחריד, אכזריותו האיומה ורישעותו המבעיתה ועם ערב הוא שומע נגינת ההרמוניקה ומתוכה מדברת אליו נפש, שהיא כסתירה גמורה למה שראינו בכפר והמשורר ודאוּת היא בו: הרי שבתוך תוכו של ה“שגץ” עצור אדם אחר. כך לימדנו לראות את ה“שגץ” שדגלו צלב־הקרס וברכתו: מות ליהודה, אולם עתה, כשבא לדבּר על ה“שגץ”, שדגלו עליו שלושת חצים, וברכתו: ידידוּת, ומלחמתו שעלתה לו בדמו וחייו, היתה ההגנה האחרונה בפני נחשול־הברבריוּת של איבת־החופש ושנאת־ישראל, אנו שומעים מה ששמענו “על אילוסיה אחת”.

ג    🔗

הנקל להפחית כבודה של המלחמה הזאת ולומר שלא נלחמו לוחמיה אלא לדירותיהם הנוחות בבית־מרכּס וכדומה. אבל אם נעיין בדבר נראה, כי ענין הדירות בכלל, והדירות שבבית־מרכּס בפרט, אינו מן הדברים הטפלים כל כך. הנה, למשל, פראנץ בּליי, שהוא עצמו יליד־וינא, כותב בענין אוסטריה, שאלת הסיפוח וכדומה, ואומר: “ראשונים התעוררו פועלי וינה ונציגותם הפוליטית עשתה בפוליטיקת־דירות נחוצה מאד, מה שהביא לידי לחיצת־רגלם של בעלי־הבתים בוינא ובניהם. מאחר שהמחאות שלהם היו ללא פעולה, חיפשו בעלי־הבתים עזרה ואף מצאו אותה בפרובינציה המאורגנת בהיימוואֶהר. מן הפרובינציה, מארצות־האלפּים האיכריות התחשרה הפורענוּת על וינא – – אף בוינה הוקמה היימוואהר כנגד שלטון העיר הסוציאילסטי בלבד – – ההיימוואהר רצתה, קודם שנעלמה, לקיים את משמעותה: השמדת הנהלת העיר הסוציאליסטית הוינאית וממעשיו המעטים, טעוני־הפורענות, של קנצלר הברית, איש טירול דולפוס, הוא שנתן ידו לזה” (“דיוקנאות בני הדור”, הוצאת אלאַרט דאֶ לאנגה, אמשטרדאם, 1940). ובבואו לדבּר על פלישת היטלר לאוסטריה הוא מדגיש, כי לא היה עוד מי שיעמוד על נפש הריפובליקה כי “מגיניה האחרונים הוכרעו בימי דולפוס – – על כן רק חמישה רגעים ארכה ההגנה, כי שוב לא היתה אידיאה שחיילים יילחמו לה, ויריות שנורו היו רק אבטומטיזם הצבא”.

לאמור, מסילה ישרה מוליכה מענין הריסת מפעל הדירות, שחצר־מרכּס היתה כגוּלת־הכותרת לה, דרך שלטונם של קברניטי ההיימוואהר ועוזרי שיכבת בעלי הבתים, שמפעל־הדירות היה כצנינים בעיניהם, עד אפיסת־כוחה של האידיאה הריפובליקנית ושרידי־הדימוקרטיה המנוּונים שבה ועד ההפקרה של המדינה, ללא כל הגנה, בפני הכובש הגס.

לא, ההגנה על הדירות, אף אם היו נוחות, ואפילו בבית־מרכּס, לא היתה דבר טפל כל כך.

ד    🔗

ואף שענין הדירות אינו טפל כל כך, צר לראות את הסופר, הממַצה מניעי מלחמת פברואר ב“מעמד”, פריווילגיות חמריות, דירות נוחות וכדומה. ביחוד שנוסח הדיבור מביאו לחברה, שלא הוא הולמה ולא היא הולמתו. הלא הוא הנוסח, שהיה שגור בפי אותה שיכבת־ביניים קרתנית, שהעלתה את המגיפה החומה לשלטונה. אפשר לקרוא משהו בזה בספרו של אֶדאֶן לבית הורואַט “הקרתן הנצחי” (הוצאת פרופילאֶאן, ברלין 1930). בספריו הקודמים אנו נמצאים בתוכם של חיי גרמניה הנאצית, ואילו בספר עתה אנו נמצאים שלוש שנים לפני החיים האלה. בו משורטט בקוים בולטים טיפוס האדם, שנעשה עתה כמעמד השליט בגרמניה. המחבר מתכוון להביא לפנינו פרקים בביולוגיה של הקרתן המתהווה (חריפה ההגדרה שלו: הקרתן הוא אֶגוֹאיסט היפּוֹכוֹנדרי), פרקים שהוא רואה חובה לעצמו לרושמם, אף כי ברי לו, כי לא ישפיע בכך בשיעור כלשהו על התרחשות העולם וחוקיה. הנה, למשל, מהלכת על בימת הסיפור, הקבועה במינכן, אשה כבוּדה והיא ילידת־וינה, אלמנת רופא־נשים, שהנחיל לה ששה בתים, אך בנה יחידה, קצין הולל, הפסידם בהוללותו ונעשה אנטישמי, והיא “ככל הדומים לה שנאה לא את הפושעים במדי־השרד ובחליפות־אזרחים, שחמסו ברדכי־מלחמה, אינפלאַציה, דאֶפלאַציה, סטאַבּיליזציה, אלא אך ורק את הפּרוֹליטריאט, כי ניחשה, מבלי שתרצה, שהדבר יתברר לפניה, כי המעמד הזה – העתיד לפניו”. והנה, למשל, נסיעה ברכבת בגרמניה, ושיחה בה, והרי קטע מתוכה: כולם נבלים! ומי יורד לטמיון? המעמד הבינוני! ומי מקבל כל כספו של המעמד הבינוני? הפועל! הפועל כבר מעשן סיגריות בששה פאניג“. או, למשל, נסיעה ברכבת, עתה בטירול, ושיחה בה, והרי קטע מתוכה: “אני מקווה, כי האלהים עוד יזכנו לראות, כשייתלו כל הסוֹציס – אמר ההופראט. – היהודים נעשו חצופים למדי – זה מקרוב חבטנו ביהודי, הוא היה יחידי ואנו היינו עשרה והמכות ירדו כברד! מכות ההיימוואר”. או, למשל, נסיעה ברכבת, עתה באיטליה, ושיחה בה, והרי קטע מתוכה: “לא, פאריס זה הדבר היפה ביותר ומה שנראה לי שם ביותר הוא שאפשר שם להתלבש אֶלגאַנטית, מה שכמעט אי־אפשר לעשות אצלנו בדוּאיסבוּרג, כי הפועלים משוּסים כל־כך, וכשעוברים אֶלגאַנטית ברחוב הם מביטים בך בקנאה – – כן, היהודים מלבּים את השנאה בקרב הפועלים”. ובדומה לכך נשמע מפי טרזן קופץ בראש במינכן המתאווה לילך למקום, שהיה קודם נוהג להתעלס בו בתענוגים ו”עכשיו שום איש אינו יכול לבוא שמה, כי שם עומד בית־חרושת ובכל מקום פוגשים פועלים".

פיסקאות מעטות, אך יש בהן כדי למצות תיאורה של אוירה שלמה, אוירה של שיכבת־ביניים, הנושכה בזנבות־המעמדות ומתנודדה ביניהם בקנאה כפולה, הקנאה כלפי מעלה והיא על דרך אהבה נסתרת והקנאה כלפי מטה והיא על דרך שנאה מגוּלה. היא שיכבת־ביניים, שמתוך שהיא מזדהה באידיאל של החלום שלה ובחלום של אידיאל שלה, עם המעמדות העליונים, אין היא רואה את החמסנים גורפי המיליונים ופרי־העמל וטוּב־החיים, אלא את מעט הכיבושים והרווחה, שהמעמדות התחתונים כבשו לעצמם במלחמתם – את הסיגריה בת ששת הפאניגים שבפי הפועל והיא נעשית כמרכז־קנאתם, וכשהיא מתמזגה בתוך שנאה קדומה, שרשיית, כשנאת־ישראל, היא מביטה עם ומדינה למה שהביאה, לשריפת־הרייכסטאג ולמה שנמשך אחריה, להריסת בית־מרכּס ולמה שנמשך אחריה. שכן לא מקרה הוא אם בספר, שמתוכו הבאנו קצת פיסקאות, אנו שומעים, לפני עשר שנים, גם פיסקה כזאת: “כשאני חושב היום על פולין, ביחוד על המסדרון הפולני איני יכול להעלות בי הרגשת שלום. הלב מכריז שביתה, אף שהבּינה היא בהחלט לפאן־אירופה”.

כי זוהי מסילה ישרה: משנאת הפועל וקנאה בסיגריה בת ו' פניגים שבפיו, דרך שנאת ישראל, עד לטבח־העמים.

ה    🔗

אולם ברשימה “על אילוסיה אחת” יש הוכחה אחת והיא כמסמר הנטוע ואין להזיזו כלאחר יד – הוא ענין האיבּערלויפער. אין בידנו סטאטיסטיקה ועל כן אפשר שנהא נתפסים לגוּזמה, אם לרוב ואם למיעוט, אך ודאי הוא, כי הגילוי הזה שיעורו והיקפו מרובים. עם זאת אין הוא רשאי להוליכנו לכפירה באדם. אומר אפילו לא באדם שבגרמניה עתה. ויודעני כמה לא־פופולארי הוא הדיבור על גרמניה אחרת, אבל האמת מחייבת לומר, כי העמידה בין הר־הברכה והר־הקללה היא עמידתו של כל עם וכל אדם, ואשרי הבוחר בברכה שבחירתו טובה לו וטובה לעולם, ראוי לבוחר בקללה שבחירתו רעה לו ורעה לעולם, אך גם הבוחר בקללה, אפילו כל השערים ננעלו בפניו. שערי תשובה לא ננעלו.

[ת"ש]