רקע
דב סדן
בין דב לכבשה

 

א    🔗

רוֹוחים והולכים הדיבורים על אלה, הבהוּלים לארוז כלי־אריזתם, מזוודות־מסע ומשא, ושלא נמחק מעליהם הפתק, שרשום בו שם ארץ־מוצאם בארצות־אירופה, והרי הערה־לתוּמה, השלובה ברשימת־בקורת על קונצרט. הכותב, מנשה רבינא מדבר בשבחה של פסנתרנית ואומר: “הלכתי לקונצרט – מתוך בטחון, שהקהל יידחק לאולם בהמוניו, כדי לזכות שוב מהוד־צליליה. ולתמהוני היו מקומות ריקים באולם. איך להסביר עובדה זו? הרי הפסנתרנית הצעירה היא מיחידי הסגולה בתוכנו. עוד זמן קצר, עם היפתח שערי־העולם תעוף למדינות רחוקות ואנו נוכל ליהנות רק מהדי הופעתה, כשם שאנו נהנים עכשיו לשמע ההצלחות של – – –”. וכן הוא אומר, כי “התקוה, שהפסנתרנית הצעירה תוכל בקרוב לצאת לעולם הרחב” מאַלצתוֹ להעיר לה מה בענין הרכב־תכניתה, שתוכל להשמיע מה שראוי לה להשמיע “במקומות הופעתה להפגנת מקור־מחצבתה” (“דבר”, גל' 5743).

בדברים אלה בולטות שתי תיבות – התיבה האחת: התקוה, ויותר ממנה התיבה האחרת: תעוף. כביכול צפור כלואה והיא מחכה שתוכל לעוף, ואך נפתחות דלתי הכלוב היא פורצה ועפה. אכן נראה, כי התקוה הזאת היא תקות רבים ושונים – פתיחת העולם והעפיפה לתוכו. ואם כי אינה דומה עפיפה לעפיפה – הרי עוד בתיבה הקדמוניה ידענו הצד השונה שבין עפיפת־העורב ובין עפיפת היונה – יש צד שוה באותה מתיחות של ציפיה לעצם העפיפה. העורב מאָפיוֹ ונימוקיו שלו והיונה מאָפיה ונימוקיה שלה. הוא והיא יבואו לבירות הגדולות היום כבר רומא, פאריס ובוקארשט וברוסאל, מחר וארשה, אמשטרדאם ובלגראד, מחרתיים ברלין – הוא והיא ימצאו שם קבר גדול של חללי עמנו, הוא יצרח מעל תלוליות עפרם ואפרם את צריחותיו הכעורות, כנוסח המרגלים מקדם, והיא תנהם מעליו נהימת־ששון ויגון, היא תפגין בפני אירופה, שקברה ושרפה את רוב רובו של עמנו בה, היא תפגין באולמים ריקים מיהודים את מקור מחצבתה.

והרי סולם־המעלות שבין העורב והיונה גדול, ומה רבים מיני ההפגנה, שכל אחד הסוגים האלה יראה עצמו מחויב בהם. אהה, מה יגדל התור שלפני משרד־הפספורטים, כי כגדול התקוה תגדל העפיפה. עופו, עופו אחי ואחיותי, התיבה צרה כל כך והעולם רחב כל כך!


 

ב    🔗

כבר ידענו, כי אֶרנסט ליסאוּאֶר, היה נכדם של אברהם יצחק ויעקב, ודימה להיות נכדם של ארמיניוּס החאֶרוּסקי וּויטאֶקינד, גיבור סכּסוֹניה התחתית. ועל־כן עשה שירתו כאסקופה לגדולת הטאֶבטונים ויורשיהם, הפרוסים בני זמננו, ועל כן ראה עצמו, כרבים אחרים, ב־1933 והנה הוא מעורטל מעולמו שהוא בּדאוֹ כעולמו שלו וכתב מחזור שירים “מיפנה העתים” (הוצאת אַנצגרובר, וינה, 1936), שהוא אולי מן הביטויים העזים ביותר של משורר מגזע היהודים שנשבה בנכר, והמציאות טפחה על פניו. אך אותה שנה עצמה ובאותה הוצאה עצמה פירסם מחזה “האבנים מדברות” שבימתו בימי הביניים. מעשה בבנאי גדול, אולריך לבית אַמברג שמו, שבנה כנסיה לתפארה. תפילתו בהשלם־בניינו היא: קבל את קרבני כקרבן הבל, מיתמר כעשן מזבחו יעלה אליך מגדלי. הוא אמנם שואל: הבל הבונה למען עם־קין? והתשובה – המשך־בנין. כי אילו גם מצא את אבן־החכמים היה מוסיף לבנות, כי אבן־הבנין היא אבן־הפתאים. הוא בונה ומחוצה לו מתהוללת הפוליטיקה – אנשי שלטון ששלטונם עושה אותם זאבים. והפוליטיקן – אחי הבנאי, שהוא ראש אזרחים, מבקש ברית שלום עם אפיטרופוס־הכנסיה כנגד ראש אגודת הנפחים: אך נאמר דבר יידחקו ככבשים בטרם סער, ואחר נשליך את פרווֹת הכבשים מעלינו. ואילו הבנאי הנדרש להשלים מלאכתו כראוה לעם אינו בן ברית לקואליציה זו – הוא אינו יכול אלא כפי שהוא רשאי, הוא אינו רשאי אלא כפי שהוא מוכרח. אמן. בינתיים הזמן עושה את שלו. הוא כתרנגולת רבתי, הדוגרת על ביציה, והרי אחת מתבקעת – העילית למטה, התחתית למעלה. וביום עברה לא הועילה פרישת הבנאי מאחיו – מריבת הדמים באה עד בית־היוצר שלו, שהוא מכריז עליו: אין לו חלק בשנאה ובמלחמה. הוא סוגר שעריו, עומד כאותה הערבים הקדמונים – ידו אחת מחזקת השלח וידו אחת כף־הסיידים. אבן מעופפת מבעד לחלון, הוא מרימה ואומר: אותה אבנה לתוך הכנסיה. הוא נזכר מה שנאמר במתי (על שום מה לא בתהלים?): אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה. ראש אגודת הנפחים, שהתהפוכה העלתה אותו למעלת אדוני־העיר, גוזר גלות על אחיו ואליו הוא בא, והרי שיחה קטנה ביניהם:

גרוהמייאר: ואתה מה?

אולריך: לא נלחמתי. הטלתי עצמי באמצע אל בין…

גרוהמייאר: באמצע, אל בין המפלגות, כזה היית תמיד באמצע ומחוּץ.

אולריך: מעל.

גרוהמייאר: היש כזאת? מעל?

וסופה של השיחה שראש האזרחים החדש משבית את הבנייה והבנאי מה לו הכרזתו האחת, כי גם בכלות אדוני העיר החדש וזכרו עוד תתנוסס הכנסיה, ומה לו הכרזתו האחרת, כי בני האדם זה אסונם, שהם חיים במאוזן והאדמה נעשית צרה להם ועל כן מריבה, איבה, משטמה ומלחמות, אם השליט אינו צריך מפעלו המאונך, ביתר דיוק: הוא צריך אבניו לכדורים וחומות. אולם בטרם יגורש הבנאי מבית היוצר יקרא: כי בהידוֹם אדם ודיברו האבנים. ודבר פרידתו: עוד אשוב, עוד אשוב.

והוא אמנם שב – אחרי עשר שנים. הוא הולך יום יום אצל הכנסיה, אך לא לתוכה, ובבוא אליו אדוני הכנסיה בזעקה: הכנסיה בסכנה, ישאל תחילה: האם אני אעזור, אני המנודה, אחר יאמר: הלא אומנים אחרים בעיר. אך משארי דבריו אנו למדים, כי הוא משוטט יומם סביב הכנסיה והוא מטפס בלילות ועולה ובמתגנב בודק ומשגיח. ובבוא אליו השליט ידבר בעוז: לא, לא, שם היבשה שלכם ופה האי שלי. ובבוא לפניו הכהן ויתחנן: אם לא למען העיר, עשה למען הכנסיה, ישאל: והיכן היתה הכנסיה כאשר גורשתי, ויאמר: חטאתי כי עמדתי ללא כוח, ללא זין, עבד, ונתתי לגרשני, אולם עתה נשק בידי – אבן, אבן, אבן. הוא רואה את מפעלו כמגדל־שלג, שנמס אפור־עכור בשמש וזרם לביב־שופכין. אולם באחרונה הוא מחריש בו השאלה: יהודה איש קריות מציל הכנסיה; והוא אוזר מלוא כוחו ומצילה.

אכן, כנסיה גוטית, מגדל, ראש אזרחים, ראש אגודת אומני הנפחים, סתתים, נזירה, אף דמויות אבן כנפשות (וכמובן ליד דוד המלך, גם פאולוס השליח, גם יוחנן האֶוואנגליסטן). אכן, בימה ופאֶרסונאַז', שזמנם ומקומם ימי הביניים. אך המעיין רואה, כי המחבר מרמז על זמנו, על מקומו, אפילו על עצמו. הלא כה נאמר בראש המחזה: ומה שאירע לו, לבנאי, אפשר שיארע לכל אחד ואחד, כי כל אחד ואחד בונה מגדלו, ובעבור סופה על פני הארץ, עליו לעמוד איתן. ואכן, הקורא לא יתקשה ביותר לראות את המלחמה בין אחי הבנאי, היינריך לבית אַמברג שסופו נכשל ובין גרוהמייאר שסופו מנצח, כדומה למלחמה בגרמניה של דורנו, אפילו עד המאמצים של חזית־האַרבורג הנכשלת בפני השתערות־היטלר. ולאור האנאלוגיה, המונחת כעל כף־היד, נראה כיצד המחבר רואה את האמן, המשורר, את עצמו. כיצד הוא מתפתה תחילה לאמונה הנוֹאֶלת, להיות גם אחיו של השליט וגם מעֵבר לו, להיות בעל מלכות שבאמצע, וכיצד הוא מתפתה באחרונה לאמונה הנואלת, כי לא בלבד אדוני־הכנסיה וכוהנה אלא גם השליט הגס, האכזר, לא יוכל לראות בנפול המגדל ובהימוֹט הכנסיה, והוא יבוא ויתחנן אליו. כתיב: אל אולריך לבית אמברג, קרי: אל ארנסט ליסאוּאר, נכדם של אברהם יצחק ויעקב שדימה להיות נכדם של ארמיניוס החארוסקי וויטאקינד, והאמין כי הוא, הבל, חייב ויכול לבנות כנסיה לעם קין, ולא עוד אלא קין יקרא אותו להצילה מתמוּטתה.

הוא, המשורר, מת, פליט עני בוינה, אך אילו חי ונתגלגל אי־שם למפלט בפליטים, אפשר והיה עתה צופה יום יום, כי יבואו שלוחי גרוהמייאר, יבואו אליו, אליו דוקא, לקרוא לו להציל את הדוֹם ומגדלו. יפה אמר מה שאמר: אבן־פתאים.


 

ג    🔗

אלפרד פולגאר כתב אי־שם על וינה וכיעורה שנתגלה עתה, כשם שכתב מה יעשו הוא ושכמותו למרק כיעורה, ולהחזיר לה את יפיה משכבר, ויוכלו הוא ושכמותו לישב בה כשם שישבו משכבר. ומן הענין להזכיר רשימה אחת ברשימותיו, שנדפסה בספרו “אני עד” (הוצאת ארנסט רווהלט, ברלין 1928). שם הרשימה: גמול, וכך תמציתה: בראשית המאה הט"ו חי בספרד המארקיז אפלונסו די קולונדו־קאחאדא, מיוחס ועשיר, אוהב בדידות; מצוּין בכל אומנויות האבירים ובז להן ואוהב אהבת נפש את השירה – היה ממלא גוילים חרוזים נאצלים ויפי־קצב. שירים אלה נעלמו אחרי מותו ואמרו: הנסיכה, אשר לה הקדישם, נטלתם אל קברה. בחייו היה המארקיז שונא המולת־אדם וריחו, ופסלי־אנשי־המופת היו חביבים עליו מאנשי המופת עצמם – כי פסלים אינם פולטים זיעה. והנה יום מימים צפה בבדידות־בוסתנו וראה מעבר לשבכת גדרו אדם גחון, לבושו קרעי־קרעים, ופניו פני עוני וסיאוב. המארקיז שלח משרתו, כי יתן לאיש חמישים דינר ובלבד שלא יראה עוד כיעורו ועניו. הישיש שמח לנדבה והתעקש להודות בעצמו למיטיבו – נאחז בסבכה, וצעק בקולי קולות, המארקיז נכנסה בו קפריסה וציווה להביאו לפניו. שמי אליעזר בן יוחנן – פתח הזקן, וביקש לשפוך על הנדיב תשבחות־תודתו. לשוא טען המארקיז, כי לא נתן את הנדבה אלא כדי להיפטר ממראה כיעורו; לשוא הסביר לו כי קולו הגונח מחליאו וריחו לא יסור מזכרו ימים רבים. הישיש התעקש – הוא לא ילך עד שהמארקיז לא יפשוט לו ידו. תשובת המארקיז היו בעיטות־העבדים, שבעטו בזקן עד שנמצא מעבר לפלטר. הישיש מנה את הדינרים, קילל את נותנם, ולמחרת שכר לו חנות קטנה, קנה סחורה זולה ומכרה בריווח מועט. בנו כבר העסיק שני משרתים, נכדו התקין לבנו מלבושים אירופיים ונינו של בנו הלך לאוניברסיטה ולמד פעמיים בשבוע ריקודי־צ’ארלסטון.

אחרי חמש מאות שנה אנו שומעים קול אשה: תיאודור, בוא־נא, הקפה מצטנן. ואילו תיאודור אינו יכול לבוא, כי עוד לפניו עלי־הגהה של שני גליונות־דפוס, הוא, ד"ר תיאודור יוחנובסקי, דוצנט לתולדות הספרות, היה בספרד וגילה שם משורר נשכח וקירבת נפש בינו לבינו. הרי לפניו הגוילים המצהיבים – הוא שקוד עליהם, פעמים לוגם לגימת קפה, שאשתו העמידתו לפניו. כך ישב גחון ושקוד, עשה לילות כימים, פיענח את הטכסט, כתב דבר־פתיחה ודבר־נעילה ועטרו הערות בלשניות. “על כל בעיטה שנבעט לפנים אליעזר הזקן, קיבל עתה המארקיז הערת־שוליים. – – משכילי־ימינו נעשו להם שמות המארקיז ומוצאו ומוציאו־לאור כחוט אשר לא יינתק. לעתיד לבוא ינדדו שניהם יחדיו בתולדות התרבות. מעבר חמש מאות שנה פשט, איפוא, אלעזר את ידו למארקיז די קולונדו־קאחאדא. שכזה כשהוא מתעקש במשהו!”

ובכן, הוא הגמול והיא תפיסת הגמול – על כל בעיטת רגל שנבעט אביך הזקן עליך, הנכד, לפאר בתג של פאר את בועטו. עתה ידעתי, על שום מה מבקש מספר־הסיפור הזה ושכמותו לשוב לוינה ושאר כרכים אהובים. שובו, שובו, מבזי־אבותיכם ומפארי־בוֹזיהם, שוּבו, שוּבו גומלי־חסדים!


 

ד    🔗

המוטיב על הדב והכבשה יש לו נוסחאות שונים, ויפה הנוסח שקוראים ילדינו, כפי שנתנוֹ לפניהם בנציון רסקין (“דבר לילדים”, כרך א‘, חוברת ג’) והוא מעשה בדב שנתקע קוץ בכפו והלך אצל החתול ולא תפר לו, הלך אצל הכלב ולא תפר לו, הלך אצל הכיבשה ומיד עמדה, משכה צמר מצמרה ושזרה חוט ושרה: “אבא שלו טרף את אבי, אמו שלו טרפה את אמי, אני צמר מצמרי מושכת, חוט שוזרת, אתפור, אתקן את כפו”. כששאלה הדב מה שיר תשיר, היא חוזרת עליו כדיוקו. וסופו של הסיפור? “והכבשה תפרה את כף הדב, וזה הסוף”.

זה הסוף? כמדומה שהוא צריך תוספת־מה. והיא הקריאה: עם־כבשים, טורף אביכם ואמכם פצוע, אוּצוּ־רוּצוּ, חבשו פצעיו, כי ישוב לאיתנו, ויהי בו הכוח לטרוף אתכם ובניכם.


[כ' באלו תש"ד]


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49467 יצירות מאת 2732 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!