[א]
עיר ומלואה, שהוא הבשל שבספריו העל־פרסונאליים של ש“י עגנון, שמעלתם לא באה עדיין על מלוא הערכתה, הוא מזיגה של אמת וחזון, אם להיעזר בהגדרת ספרו הנודע של גיתה, באופן שדברי תולדה, השעונים אל חקירה, הם שכנים של דברי אגדה ובדיה, מהם שיש להם זיקה למסורת העיר על עצמה, מהם שאין בהם זיקה אליה, והם כלחם שהמספר הביאוֹ ממרחק גדול וקטן, וכדוגמה סיפורו “מזל דגים”. וכבר טרח שמואל ורסס, במחקר מצוין, להעמידנו על גלגוליו של עיקר המוטיב שבו בספרות הדורות האחרונים.1 וההנחה, כי ש”י עגנון היתה לו ידיעה ברוב הגלגולים האלה, יש לה על מה לסמוך, והיא בקיאותו בספרות הזאת. ולא באתי להוסיף בזה מן הספרות, אלא מן הפולקלור – שאין לך קהילה וקהילה, שלא התהלכה בה כאגדת הדג ופליאתו.
ואך זה מקרוב סיפר לי ידידי ובן־עירי ר' יוסף רוקח, בעניין בית־הקברות היהודי הישן בווינה (המצבה הקדומה ביותר היא משנת 1577), ברחוב Seegasse (עתה בלב המחוז התשיעי), כי נמצאו בו הקבר של הילד שידע כל התורה כולה ומת תינוק, וקבר של הדג שצעק שמע ישראל, בשעה שאשה התקינה אותו לשבת, וציווה הרב דאז לקברו בתכריכים. והמספר הוסיף וסיפר, כי בילדותו הביאו אביו לאותו בית־קברות בתשעה באב, שבו היו מבקרים יהודים הרבה את שני הקברות. זכורה לו המצבה של הדג – גובהה יותר מחצי מטר ונחרתה בה צורה, שניתן בדוחק לראות בה דמיון של דג. ועד הקהילה מכר את בית־הקברות לעירייה, העושה בו כבשלה. וקרוב אצלי, כי עגנון, בהיותו סגן עורכו של גרשם באדר בלבוב, ושמע מפיו רוב דברים, שמע גם עניין הדג, מסורת קראקא, שהובא לימים באוטוביוגראפיה של באדר.2
[ב]
אותו סיפור שמו: “אַ פֿיש געבראַכט צו קבר־ישׂראל”,3 כלומר: דג שהובא לקבר ישראל, והריני מביא בזה עיקרו בתרגומי:
בינתיים נסעתי לכמה ימים אל הורי בקראקא והגעתי שם ערב שבת פרשת אמור תרמ"ט. התאריך נקבע בזכרוני משום מעשה שהיה אז בקראקא: דווקא באותה שנה נדב הבארון הירש שנים־עשר מיליון פראנק, לכבוד יובל־החמישים למלכות פראנץ־יוזף, כדי לייסד בית־ספר בשביל יהודים בגאליציה. כשלעצמי לא נראתה לי אותה קרן. הממשלה האוסטרית הוצרכה לייסד בתי־ספר בשביל יהודים, ואילו נדבת הבארון הירש עשויה היתה שתשמש ללמד יהודים מלאכה ומיני חילוניות אחרים.
אחר־כך הלכתי לראות את חברַי, ואבי הלך לעסקו הרגיל. בשעה שלוש אחרי־הצהריים באתי הביתה להשתעות מעט עם משפחתי. מקץ רגעים מעטים בא אבי, נרגש מרוב כעסו, סחבני בשרוולי לאמור: – אתה מתלהב לחסידות, בוא ואראך קצת חשכות, המתפשטת אצלנו, משמה של החסידות, ותראה דבר המחזיר את השעון אחורנית במאה שנים. יתחבא־לו הבארון הירש עם מיליוניו במיטה אחת של קנאי חשוך. פעולתי בין היהודים מרובה משל כל המיליונים של הבארון הירש.
– מה, בעצם, אירע? על מה אתה נרגש כל כך? – הספקתי בדוחק להקשות.
– אל תשאל, אך בוא עמדי! – השיב לי.
הלכתי, אף שלא ידעתי להיכן אני הולך ובמה הדברים אמורים. אבי הלך מחריש ומריגשתו הפנימית למדתי, כי הדרך מדאיבתו מאוד.
הגענו שנינו לבית־הקברות – ובתורת כוהנים ניצבנו לפני השער.
– הבט לפינה ההיא – העיר לי – ואמור, אם אין המרה עלולה להתפקע, בראותנו כזאת.
אימצתי את עיני לראות ולא יכולתי להבין. מה רעה נראתה שם לאבי. עם־זאת ראיתי, כי יהודים עובדים בפינת בית־הקברות, לטמון שם איזה “בר מינן”.
– הידעת את מי מקברים שם? – שאלני אבי.
– מהיכן עלי לדעת? – עניתי בשאלה.
לפי שראיתי, כי מכינים קבר בפינה בסמוך לחומה סברתי, כי כורים קבר לעני. אך לא רציתי להוסיף מלה, כי ביקשתי לדעת הכול במפורט מפי אבי.
– אילו היו לך אלף קדקודים – אמר אבי – ולא היית מנחש, מה מת נטמן עתה בפינה ההיא: הוא אחד מגדולי הקאַרפּנקעפּ [= ראשי קרפיונים].
קאַרפּנקעפּ היו מכונים אצלנו גבירי־העיר. היתה זו לי, אפוא, חידה. שיטמנו פתאום קאַרפּנקאפּ, כלומר, גביר, בפינה בסמוך לחומה.
– אם לומר את האמת – הוסיף אבי מיד – אין אני יודע אם המת שם הוא “קארפּ” או “שלייען” [שני סוגי שיבוטה], אך הוא דג, לכל הדעות, דג פשוטו כמשמעו…
עתה שוב לא הבנתי דברי אבי כל־עיקר ואני מבקש, כי יאמר לי כוונתו. ואבי מספר לי מעשה כזה:
– אצל שורנשטיין בפודגוז' (פרברה של קראקא) התקינו היום דג לכבוד שבת, וכשחתכו אותו, שמעו בפירוש, שהדג פלט אנחה עמוקה וקול אנושי אמר מקרבו את המלים: “וויי איז מיר…” [אוי לי].
מיד רצו לשאול שאלה מעם הרב. ר' שמעון תאומים־פרנקל, ואירע שרבי צעיר של חסידים שובת היום אצל רבה של פודגוז‘, והציע רבה של פודגוז’ את השאלה לפני הרבי החסידי ההוא. והוא פסק, כי הדג פסול לאכילה, שכן אין כל ספק, כי הדג הזה הוא גלגול של איזה רשע. שעל כן צריך להלביש אותו דג תכריכים ולקברו כהיקבר אדם.
נתרתחתי ממש מאותו מעשה וביקשתי לצעוק בכל הרחובות, שכל העולם ישמע, מה טיפשים עודם מצויים בשלהי המאה הי"ט בעיר כמו קראקא… אבי הרגיעני.
– אל תרוץ! – אמר לי – אל תרעיש! בצעקתך לא תפעל כל מאומה. התבונן־נא יפה־יפה, ותמצא בין המתעסקים באותו דג אוכלי טריפות ומחללי שבת, שאינם מאמינים בתורה ואינם מקיימים מצוותיה. אך הם מאמינים ב“גלגולים” ושמא תכחיש באמונתם, ויגידו, כי אפיקורס אתה, והם יהיו ראשונים לידות בך אבנים…
אבי הרגיעני במעט דבריו הפיקחים, וכבר הייתי מוכן לשתוק בעניין המאורע הזה. אבל הוא עצמו מיאן להשתיקו, וביקש שעת כושר, לומר לו לרבה של פודגוז' את דעתו.
בביתו של הרב, ר' שמעון תאומים־פרנקל, היה אז יוצא ונכנס יהודי מלומד ומשכיל הידוע בשם עזריאל לערער [מורה] – אביו של מנהיג־הפועלים הניו־יורקי יוסל ויינברג. אותו עזריאל נטל עליו את התפקיד להודיע לו לרב כל ענייני מדיניות העולם.
אבי הוכיח אותו משכיל עזריאל לערער על שלא האיר עיני הרב, כי קבורת דג בתכריכים של אדם היא איוולת מופלגה.
על הטענה הזאת השיב עזריאל לערער:
– כנגד התפשטותה של החשכות אין בידנו עתה לעשות כל־מאומה, כי בהעירי את אוזן הרב על הפראות שבקבורת הדג בתכריכים של אדם, הטיל הרב את האשמה על רבם של החסידים ששבת אצל הרב מפודגוז'. ואותו רבי אמר לי, כי יהודי חייב להאמין בגלגולים, ואותו דג בוודאי היה גלגול של איזה “עבריין”, שבא עתה על תיקונו.
למחרת השבת ההיא נזדמנתי עם הסופר העברי פייבל הירש וטשטיין וסיפרתי לו מעשה הדג, והוא תיארו מיד והדפיסו בכתבה, בעיתון העברי המגיד, וראוי לבדוק בין מה שסופר שם ובין מה שמספר ג' באדר.
[ג]
וידעתי כן ידעתי, כי ניתן להקשות שמא ידיעת סיפורו של באדר מאוחרת היא לו לש"י עגנון, כלומר, שנודע לו מקריאת ספרו של באדר, מה גם שפרסום ספרו של באדר קדם בשנתיים לפרסום סיפורו של עגנון “מזל דגים”. ואמנם קרא עגנון את ספר זכרונותיו של באדר ואני שהשאלתיו לו והשיבוֹ לי, ברשמו הערה חריפה של ביקורת. אבל משיחתו, שקדמה כמה שנים לכך, ידעתי התעניינותו במוטיב ההוא, ובשחוק השמות המפעילו, ומן הדין, כי עוד ידובר בזה.
כידוע נכנס מלכם של הפולנים, יאן השלישי סובייסקי, לפתגם יהודי, בייחוד בצורה: אין [מלך] סאָביעסקיס ציַיטן, כלומר: בזמנו של המלך סובייסקי, כשם־דבר לעניין ישן־נושן. הרוצה לעקוב אחר הנוסחאות והגלגולים השונים של אותו שימוש, ימצא רב בעבודתי על כך, בספרי חן גריבעלעך.1 שם אני מזכיר כמין שיר־עם, שש"י עגנון מביאו בסיפורו “הנידח”, שעלילתו מתרחשת בראשית החסידות:
פְרַדְלֶה ישבה עגומה
ועל פניה עצב רַד.
עבר המלך סוביֶסקי,
נפשו בה חשקה מיד.
בואי, היפה בבנות,
בזהב אֲצַפֶּה הדרכים.
בקולי אם היום תשמעי,
לך אתן אוצרות מלכים.
אם אבד נעלם אוצרה,
מה יתנו אוצרות מלכים?
פרדלה יושבת עגומה,
נמוגים בערפל הדרכים.2
כי ש“י עגנון תרגם פה, וכנראה ברוב דיוק, שיר־עם שהיה מהלך בגלילותיו, אנו למדים מדברי החוקר הנודע של ספרותנו מאיר (מאקס) ווייסבערג. במבואו למונוגראפיה הגרמנית שלו על וולוול זבארז’ר (זאב וולף אהרנקראנץ)3 הוא מעיר, כי שיר־אהבה ושיר־החברותא בלשוננו לשון־העם, ובשיר העם, פרחו יפה־יפה, וכעדות לכך הם בתי־שיר יהודיים־אשכנזיים ישנים מן המאות הי”ז והי"ח. וכדוגמה הוא מביא שני בתים – אחד שעניינו שיר־אהבה, שהיו מזמרים ביותר בימי נעוריו, והוא מביאו בתעתיק של אותיות לאטיניות, ונביאו בזה באותיות עבריות:
פֿ’ראַדעלע איז געזעססען פֿאַר דער טיר
אין [= און] איז געווען זייער בעטריבט [= באַטריבט],
איז דאָרכגעגאַנגען [= דורכגעגאַנגען] דער מיילעך [= מלך] סאָביעסקי
אין [= און] האָט זעך [= זיך] אין איהר [= איר] פֿערליעבט [= פֿאַרליבט].
כלומר, פראדלי (עיקרה: פֿריידע, שעניינה שמחה, והיגויה בקצת גלילות: פֿראַדע) ישבה לפני הפתח והיתה עגומה מאוד, עבר המלך סובייסקי והתאהב בה. מאיר וייסברג, שעסק בעיקר בתולדות ההשכלה בגאליציה, ניתן לו, על שום זכויותיו בחקר תרבות־העם, עֵרֶך גם בלקסיקון של זלמן רייזן וגם בלקסיקון החדש של ספרות יידיש, ואין צריך לומר בלקסיקאות של הספרות העברית, וראה מדינה וחכמיה לגרשם באדר, ובייחוד לכסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים לג' קרסל, המזכיר מונוגראפיה של ראובן פאהן על מאיר וייסברג. אף אני גלגלתי את הדיבור עליו במאמרי “על סטאניסלב – קהילה וסופריה”4 ואף על אחרון־מפעליו והיא הרחבת ספרו Die neuhebräische Aufklärungsliteratur in Galizien (1898) במהדורה חדשה ועשירה, והוא אבד, אך נותרה תכניתו המפורטת בחליפת־מכתבים שלו.5 ילדותו ונעוריו עברו עליו בדרום־מזרח גאליציה – לידתו בבוקאצ’וביץ שבנפת ראַטין (רוהאטין) וגידולו בבוליחוב, ואחר־כך ישב רוב ימיו כמורה גימנסיה בסטאניסלאב. ככל המשוער, שמע את שיר־העם ההוא בשנות השישים של המאה הקודמת, קודם שש"י עגנון נולד בסביבה ההיא, ואפשר, כי המסַפר שמעוֹ בילדותו בעיר־מולדתו בוטשאטש.
על־כל־פנים. ודאי הוא, כי ש“י עגנון הכיר את עבודתו של וייסברג על וולוול זבארז’ר, שכן נדפסה תחילה בעברית, בהירדן הסטאניסלאבי (1906־1905), שש”י טשאטשקיס הצעיר היה במשתתפיו, ואחר־כך אף בגרמנית ב־Mitteilungen zur jüdischen Volkskunde (1909, חוברת 3). וראוי להעיר, כי מונוגראפיה זו הקנתה לו למחברה תואר־דוקטור.
השאלה מה היה שיעור התפשטותו של השיר היא שאלה. בגליל־גידולי, צפון־מזרח גאליציה, לא שמעתיו, ועד כמה הוא היה, בנוסח זה, שיר־עם חי, היא קושיה לגופה.
[א]
יחזקאל קורנהנדלר הוא סופר יידיש, אשר זכה לחוג את חג־גבורותיו ומוקיריו הקדישו לו כמה וכמה מאמרי הערכה וחיבה, מתוך הבלטה של ספריו המוקדשים לה לפאריס. בייחוד מבחינתה היהודית הכפולה, ההיסטורית והפולקלורית. והוא בקי בזו ובזו כעדות אומנותו, במשך שנים הרבה – מורה־דרך במכמניה. והנה פרסם קצת זכרונות על אגדה המקיימת את עצמה, גם אם המציאות סותרתה. ולא עוד אלא האגדה נעה ונדה וכורכת עצמה לעיר ועיר ודביקה בה, כביכול חוק הוא לה. והכותב פותח בביקורו שלו בדאנציג ב־1922, שבה זקוק היה גם הוא למורה־דרך, שהראה בנייניה הישנים, ובכללם כנסייה, שהיה לה שעון אסטרונומי, שאינו משמש בתפקידו. אבל כשנבנה, במאה הט"ו למניינם, הפליא רואיו ושומעיו. וכדי שלא ייבנה עוד כמותו בעיר אחרת, נוקרו עיני בונאו, ומקץ שנים התחנן שיביאו אותו לפני מלאכת־מחשבתו, ובהימלאות משאלתו עולל משהו למנגנונו ונפסק הילוכו, והוא, האומן, השליך עצמו ממרומי המגדל ונהרג, וכל הנסיונות להשיב לו למנגנון כוח־הילוכו היו, מאז ועד עתה, נסיונות־שווא.
סיפור זה שמעוֹ הכותב כמה פעמים מפי מורה־הדרך בטיולו ההוא, ובדאנציג ידעוהו זקן וטף. והנה, מקץ שנתיים. ב־1924, טייל הכותב בפאריס עם קבוצת חברים. מהגרים זה־מקרוב־באו, ובעוברם לפני מגדל אייפל ובהפליאם אותו, נשמע מפי אחד מהם כאותו סיפור: המהנדס, שבנה את פליאת המתכת הזאת, נוקרו עיניו, שלא ייבנה עוד כמגדל הזה, ויהי לה לפאריס לבדה. אולם מה גדלה תמיהתו של מספר הסיפור, כשהכותב העירו, כי אך לפני חודשים מעטים מת בונאו של המגדל, כשהוא בן שמונים, ועיניו כדרך שחננו בוראו. ושוב לא יצאו בלתי שנתיים, וב־1926 קרא הכותב כתבה על שטראסבורג שבאלזאס וסופר בה, כי הקאתדראלה שלה מצוינת בשעון נפלא מלפני מאות שנים שבונאו נוקרו עיניו וכו'.
לימים נזדמן הכותב לשטראסבורג, ואמנם ראה בה אותה כנסייה ושעונה הוא בעצם הילוכו, אך בניינו היה מאוחר בהרבה, בין השנים 1840־1815. אמת, אותה כנסייה היה בה שעון אסטרונומי, שנבנה עוד במאה הי"ד למניינם, אך הילוכו נעצר מאליו מחמת יושן, ושעל כן נחלף ושיירי חלקיו עודם גנוזים בבתי־הנכות של הכנסייה. אך אנשי שטראסבורג סיפרו לו, לכותב, מעשה השעון, ברוח האגדה הנזכרת על בונאו וניקור־עיניו.
וכך נמצאה לו אותה אגדה חוזרת ונשנית, ואף נזכרת בספריהם של סופרים יהודים, כגון ה"ד נומברג, בספר רשמיו ממסעו בברית־המועצות ב־1926, שבו יסופר על הכנסייה המפורסמת במוסקבה “ואסילי בלאזשנני” – אדריכלה נגזר עליו ניקור עיניו וכו'.
וכדי לחזור לעניין השעון, הרי מוריס רוזנפלד בספרו, הכולל ציורי־מסעו, כתב בכלל רשמי פראג גם על השעון הנודע בה, שאותיותיו הן עבריות, לאמור: “אחד מראשי פלאותיה של פראג, שכל תייר אינו מחמיץ לראותו: והמופלא ביותר הוא, שהאמן שעשה את השעון הזה היה עיוור”.
ובכן, לא מעוּור אלא עיוור, ואין הכותב מספר, אם אותו סומא בנה גם שעונים אחרים, אך הוא מעיר לו לקוראו, שאם יזדמן לעיר, שדבקה בה אגדה זו, וידע כי אך אגדה היא.1
[ב]
ולא הארכנו בזה אלא כדי להעיר, כי אגדה זו מביא שמואל יוסף טשאטשקס, ברשימת־הנעורים שלו על תולדות עירו בוטשאטש, לאמור:
בית הכנסת הגדול, שיש לנו עתה, רחוק הוא מאותה “שוהל גאס”. הוא נבנה על פי אותו האופן שנבנה בית הכנסיה שלהם, וכפי שאומרים, בנה אותו בנאי אחד. הבנאי הזה בנה גם את בית מועצת העיר, הבנוי אבני שיש ופסלים נהדרים לו. ואותם הפסלים ידועים קצת בין אנשי העיירות הקטנות, הסמוכות לבוטשאטש. ולפנים, כשהיה בן עיירה נוסע לבוטשאטש ושב למקומו, היו שואלים אותו מכיריו מיד תיכף לנתינת שלום: “מה שלומם של פסלי בית המועצות”?
והוא מוסיף וכותב:
ודומה לכל האגדות המתהלכות בקהילות אחרות, יספרו גם בעירנו, כי לאחר שעשה הבנאי את כל אלה, בשעה שהשלים את כל עבודתו ונפטר ממעשיו, העלהו הפריץ על ראש המגדל ומשם השליכהו ארצה, כדי שלא יבנה עוד בנין כזה באיזה מקום אחר.2
ואף שמואל יוסף עגנון, בספרו הגדול, שקצתו נתפרסם בחייו וכולו נדפס לאחר פטירתו, עיר ומלואה (1973), עוסק, וביתר הרחבה, באותה פרשה. וכל שישווה את הלשון הקצר של הבחור וההרצאה הארוכה של הזקן, שכל ימיו חקר ודרש בקורות עירו ואגדותיה, יעמוד על ההבדל הניכר בין נוסח לנוסח.
אך לענייננו עתה נעיר על הפרק “בית המועצות הגדול”,3 בעניין אדוני בוטשאטש, מיקולאי פוטוצקי, שאמר: “אבנה לי בית מועצות בעיר, אשר אם יעבור איש את בוטשאטש ויראה את בית־המועצות לא ישכח אותו ואת עושהו”. והמספר מניח לו לפוטוצקי, שיסע לאיטליה ויביא ממנה אומן, ושמו תיאודור, שעוזריו קראו לו פיודור, כחילופי־ההגאים האלה בפי האוקראינים והרוסים, והוא שבנה את הבניין, במשך שש שנים, ואף פסלים עשה בו, כדמות יהודים
אשר ראה בחלומות ובחזיונות לילה. כי בהיות תיאודור ילד קטן הלך עם אחותו הקטנה מבית התפילה לבית אמו ויפגעו בהם כמרים. ויוציאו את הילד מידי הילדה. אותה הביאו לבית הכומריות ואותו נתנו בבית עושה־פסלים אשר לקחו לו לבן וקרא לו כשמו תיאודור. ומאז בואו לבית האומן לא ראה עוד את אמו ואת אחותו ולא דיבר דבר עם יהודים.
לאמור, לפנינו שילוב מוטיב של אגדת־עם על ילד יהודי שנגזל בקטנותו ונעשה אדריכל ופסל לבתי־יראה שלהם, וזכר יהדותו מהבהב בו, שלא במודע, ונותן במעשיו, מעשי הבניין והפסל, אותותיו אותות.
ויכל תיאודור את כל מעשהו. וירא פוטוצקי את בית המועצות מבית ומחוץ ואת צלמי האנשים אשר עשה תיאודור, וישאלו אותו, הנמצא בנין מפואר אשר כזה? ויען תיאודור את פוטוצקי ויאמר: בפולין לא נמצא, גם ביתר הארצות לא רבים הבנינים אשר ישוו לו.
הערים עליו פוטוצקי וסגרו “לבל תת לאומן לצאת מן הבית לבלתי בנות בנין כזה לאדונים אחרים”. כל צעקותיו של תיאודור להושיעו ולחלצו ממסגרו היו לשווא, וידע “כי ברעב ימות ולא יוסיף עוד לראות חיים – ויאמר, אקפוץ לארץ ואם מפרקתי תישבר ואמות קבורה תהיה לי ולא אהיה למאכל לעוף השמים ולעכברי הבית”. ובחשבו מחשבות, איך לא ימות, עשה לו כנפיים משיירי העצים והחבלים והסחבות שהותירו עושי המלאכה, וקשרן בכתפיו ויעף, אך עפיפתו לא ארכה, כי בהגיעו אל גבעת היער לא עצר כוח ונפל ומת, ועל שמו נקראה הגבעה בשם פיודור.
[ג]
עינינו הרואות, כי הסופר הזקן ויתר על הערת הביקורת־שלו עצמו, בעודו סופר צעיר, והוא מבליע עניין טיפוסיותה של האגדה והתפשטותה בשאר הקהילות, ומגביר את יסוד־האגדה ורוחה עד הקצה. ממילא לא הטריח, לשם עימות, דברים כהווייתם. והרי דווקא לעניין מיקולאי פוטוצקי ועלילותיו ניכר, כי נזקק לדברי־חקר, וזיקתו ראויה לטיפול מיוחד. ולעניין בניין בית־המועצות יש ויש דברים כהווייתם: ראשית, בונאו של בית־המועצות והכנסייה בבוטשאטש היא אישיות ידועה בתולדות האדריכלות בגלילות ההם – שמו היה ברנרד מאראטיני והיה מכונה מאַראַטין ואף: מאַרדאַראר, והוא אמן הבנייה בסגנון רוקוקו (ואילו עגנון כותב: בארוק), והוא־הוא שבנה בלבוב בניין לתפארה, היא הכנסייה הארכי־קאתדראלית על שם יורי הקדוש, מושב המטרופוליט, ראש הכנסייה האוניאטית (קאתולית־יוונית) עד דורנו. בבניין זה טרח בשנים 1759־1744, לפי השתדלותו של האפיסקופ ליעוו שפטיצקי. לאמור, כי בנה בניינים אחרים וראש להם אותו בניין גדול יותר ומפותח יותר מכפי הכנסייה ובית־המועצות בבוטשאטש, באופן ששאלתו של פוטוצקי ותשובתו של תיאודור בסיפורו של עגנון, מה גם גזירת עונשו של פוטוצקי וכליאתו ומיתתו של אדריכלו, אינם אלא דבר אגדה כחוקתה. ולא עוד אלא אף זיהויו של מעשה הבניין ומעשה הפיסול צריך בדיקה. כי הפסלים, מהם דוד ההורג את גלית, שמשון המשסע את האריה וכדומה, הם מעשה האומן שהיה בן לוויה לאדריכל, הוא הפסל פינזל שמו.
[ד]
וזאת להעיר: אישיותו של ברנרד מאראטין מעסיקה עד עתה את העוסקים בבנייניו, בייחוד האוקראינים. וראה, למשל, זכרונותיו של סטיפן שאַך, לבוב עיר נעורי,4 ואף בספרו של גריגור פרוֹקוֹפטשוק על חיי המטרופוליט אנדרי גראף שפטיצקי,5 ואין צריך לומר בקובץ הגדול, שהמהגרים האוקראינים הוציאו ושמו: בוצ’אץ' אי בוצאצ’צינא. ועניינו קורות בוטשאטש ואגפיה,6 ובו חומר עצום (כאלף עמודים), ובכללו אף דברי הערכה על ש"י עגנון ותרגום קצת דבריו (כמובן, לפי תרגום אנגלי; וכל אלה באו, ככל הנכון, בזכות פרס נובּל).
הקובץ עצמו טעון ביקורת מבחינה יהודית, וככל המשוער, סופה לבוא. אך לענייננו עתה חשוב לציין, כי נזכר בו במפורט מעשה בניינו של מאראטין, אך לא נזכר, לא מה ששמענו מש“י טשאטשקס ולימים מש”י עגנון, והיא עדות לנאמנותו של הסופר לאגדה ולרוחה, שהוא מביאה בשמיטת שוברה ומעמידה על טהרתה. ולשונה, שעיקרה לשון המקרא, מסייעת.
[ה]
והערת סיום, להתמדתה של אגדה: סיפר לי המשורר הצייר שלמה גרסין, כי במלחמת־העולם האחרונה חנה כקצין באומאן (הומאן) והיה על קברו של ר' נחמן וכן ראה את מפלאות הגן שנטע והקים שם הנסיך שצֶ’נסני פוטוצקי לזכר אשתו (ויש עליו פואימה ”Zofiówka“ של המשורר סטאניסלאב טרמבצקי, והוא אף נזכר בסיפור של מ"י ברדיצ’בסקי, הקורא לה לאומאן בשם חונירד, וכן בשירתה של שרה גלוזמן), ושם גם ארמון משלו. ועד־עתה יספרו בני־העיר, כי האדריכל האיטלקי שבנאו, נוקרו עיניו, שלא ייבנה עוד כמותו ליופי.
-
י' קאָרנהענדלער, “אַ מעשׂה וועגן אויסגעשטאָכענע אויגן”, די פּרעסע, בואנוס איירס, 27 בפברואר 1979. ↩
-
“עיר המתים”, חתום בפסידונים “אחד מן העיר”, ונדפס בהעת, שהוא היה סגן־עורכו, לבוב, כח באדר תרס"ז, עמ' 2–5. ↩
-
ש"י עגנון, עיר ומלואה, ירושלים 1973, עמ' 233–238. ↩
-
נתפרסמו באוקראינית: מינכן 1955, א–ב, עמ' 177–178. ↩
-
נתפרסם בגרמנית: מינכן 1967; וראה בייחוד את הפרק על הקאתדראלה בלבוב, עמ' 63–70. ↩
-
הוצאת החברה המדעית על־שם שבתי שבצ'נקו, הארכיון האוקראיני, כרך כז, לונדון 1972. ↩
לפריט זה טרם הוצעו תגיות
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.