רקע
דב סדן
הבנאי וניקור־עיניו

 

[א]    🔗


יחזקאל קורנהנדלר הוא סופר יידיש, אשר זכה לחוג את חג־גבורותיו ומוקיריו הקדישו לו כמה וכמה מאמרי הערכה וחיבה, מתוך הבלטה של ספריו המוקדשים לה לפאריס. בייחוד מבחינתה היהודית הכפולה, ההיסטורית והפולקלורית. והוא בקי בזו ובזו כעדות אומנותו, במשך שנים הרבה – מורה־דרך במכמניה. והנה פרסם קצת זכרונות על אגדה המקיימת את עצמה, גם אם המציאות סותרתה. ולא עוד אלא האגדה נעה ונדה וכורכת עצמה לעיר ועיר ודביקה בה, כביכול חוק הוא לה. והכותב פותח בביקורו שלו בדאנציג ב־1922, שבה זקוק היה גם הוא למורה־דרך, שהראה בנייניה הישנים, ובכללם כנסייה, שהיה לה שעון אסטרונומי, שאינו משמש בתפקידו. אבל כשנבנה, במאה הט"ו למניינם, הפליא רואיו ושומעיו. וכדי שלא ייבנה עוד כמותו בעיר אחרת, נוקרו עיני בונאו, ומקץ שנים התחנן שיביאו אותו לפני מלאכת־מחשבתו, ובהימלאות משאלתו עולל משהו למנגנונו ונפסק הילוכו, והוא, האומן, השליך עצמו ממרומי המגדל ונהרג, וכל הנסיונות להשיב לו למנגנון כוח־הילוכו היו, מאז ועד עתה, נסיונות־שווא.

סיפור זה שמעוֹ הכותב כמה פעמים מפי מורה־הדרך בטיולו ההוא, ובדאנציג ידעוהו זקן וטף. והנה, מקץ שנתיים. ב־1924, טייל הכותב בפאריס עם קבוצת חברים. מהגרים זה־מקרוב־באו, ובעוברם לפני מגדל אייפל ובהפליאם אותו, נשמע מפי אחד מהם כאותו סיפור: המהנדס, שבנה את פליאת המתכת הזאת, נוקרו עיניו, שלא ייבנה עוד כמגדל הזה, ויהי לה לפאריס לבדה. אולם מה גדלה תמיהתו של מספר הסיפור, כשהכותב העירו, כי אך לפני חודשים מעטים מת בונאו של המגדל, כשהוא בן שמונים, ועיניו כדרך שחננו בוראו. ושוב לא יצאו בלתי שנתיים, וב־1926 קרא הכותב כתבה על שטראסבורג שבאלזאס וסופר בה, כי הקאתדראלה שלה מצוינת בשעון נפלא מלפני מאות שנים שבונאו נוקרו עיניו וכו'.

לימים נזדמן הכותב לשטראסבורג, ואמנם ראה בה אותה כנסייה ושעונה הוא בעצם הילוכו, אך בניינו היה מאוחר בהרבה, בין השנים 1840־1815. אמת, אותה כנסייה היה בה שעון אסטרונומי, שנבנה עוד במאה הי"ד למניינם, אך הילוכו נעצר מאליו מחמת יושן, ושעל כן נחלף ושיירי חלקיו עודם גנוזים בבתי־הנכות של הכנסייה. אך אנשי שטראסבורג סיפרו לו, לכותב, מעשה השעון, ברוח האגדה הנזכרת על בונאו וניקור־עיניו.

וכך נמצאה לו אותה אגדה חוזרת ונשנית, ואף נזכרת בספריהם של סופרים יהודים, כגון ה"ד נומברג, בספר רשמיו ממסעו בברית־המועצות ב־1926, שבו יסופר על הכנסייה המפורסמת במוסקבה “ואסילי בלאזשנני” – אדריכלה נגזר עליו ניקור עיניו וכו'.

וכדי לחזור לעניין השעון, הרי מוריס רוזנפלד בספרו, הכולל ציורי־מסעו, כתב בכלל רשמי פראג גם על השעון הנודע בה, שאותיותיו הן עבריות, לאמור: “אחד מראשי פלאותיה של פראג, שכל תייר אינו מחמיץ לראותו: והמופלא ביותר הוא, שהאמן שעשה את השעון הזה היה עיוור”.

ובכן, לא מעוּור אלא עיוור, ואין הכותב מספר, אם אותו סומא בנה גם שעונים אחרים, אך הוא מעיר לו לקוראו, שאם יזדמן לעיר, שדבקה בה אגדה זו, וידע כי אך אגדה היא.1


 

[ב]    🔗


ולא הארכנו בזה אלא כדי להעיר, כי אגדה זו מביא שמואל יוסף טשאטשקס, ברשימת־הנעורים שלו על תולדות עירו בוטשאטש, לאמור:


בית הכנסת הגדול, שיש לנו עתה, רחוק הוא מאותה “שוהל גאס”. הוא נבנה על פי אותו האופן שנבנה בית הכנסיה שלהם, וכפי שאומרים, בנה אותו בנאי אחד. הבנאי הזה בנה גם את בית מועצת העיר, הבנוי אבני שיש ופסלים נהדרים לו. ואותם הפסלים ידועים קצת בין אנשי העיירות הקטנות, הסמוכות לבוטשאטש. ולפנים, כשהיה בן עיירה נוסע לבוטשאטש ושב למקומו, היו שואלים אותו מכיריו מיד תיכף לנתינת שלום: “מה שלומם של פסלי בית המועצות”?


והוא מוסיף וכותב:


ודומה לכל האגדות המתהלכות בקהילות אחרות, יספרו גם בעירנו, כי לאחר שעשה הבנאי את כל אלה, בשעה שהשלים את כל עבודתו ונפטר ממעשיו, העלהו הפריץ על ראש המגדל ומשם השליכהו ארצה, כדי שלא יבנה עוד בנין כזה באיזה מקום אחר.2


ואף שמואל יוסף עגנון, בספרו הגדול, שקצתו נתפרסם בחייו וכולו נדפס לאחר פטירתו, עיר ומלואה (1973), עוסק, וביתר הרחבה, באותה פרשה. וכל שישווה את הלשון הקצר של הבחור וההרצאה הארוכה של הזקן, שכל ימיו חקר ודרש בקורות עירו ואגדותיה, יעמוד על ההבדל הניכר בין נוסח לנוסח.

אך לענייננו עתה נעיר על הפרק “בית המועצות הגדול”,3 בעניין אדוני בוטשאטש, מיקולאי פוטוצקי, שאמר: “אבנה לי בית מועצות בעיר, אשר אם יעבור איש את בוטשאטש ויראה את בית־המועצות לא ישכח אותו ואת עושהו”. והמספר מניח לו לפוטוצקי, שיסע לאיטליה ויביא ממנה אומן, ושמו תיאודור, שעוזריו קראו לו פיודור, כחילופי־ההגאים האלה בפי האוקראינים והרוסים, והוא שבנה את הבניין, במשך שש שנים, ואף פסלים עשה בו, כדמות יהודים


אשר ראה בחלומות ובחזיונות לילה. כי בהיות תיאודור ילד קטן הלך עם אחותו הקטנה מבית התפילה לבית אמו ויפגעו בהם כמרים. ויוציאו את הילד מידי הילדה. אותה הביאו לבית הכומריות ואותו נתנו בבית עושה־פסלים אשר לקחו לו לבן וקרא לו כשמו תיאודור. ומאז בואו לבית האומן לא ראה עוד את אמו ואת אחותו ולא דיבר דבר עם יהודים.


לאמור, לפנינו שילוב מוטיב של אגדת־עם על ילד יהודי שנגזל בקטנותו ונעשה אדריכל ופסל לבתי־יראה שלהם, וזכר יהדותו מהבהב בו, שלא במודע, ונותן במעשיו, מעשי הבניין והפסל, אותותיו אותות.


ויכל תיאודור את כל מעשהו. וירא פוטוצקי את בית המועצות מבית ומחוץ ואת צלמי האנשים אשר עשה תיאודור, וישאלו אותו, הנמצא בנין מפואר אשר כזה? ויען תיאודור את פוטוצקי ויאמר: בפולין לא נמצא, גם ביתר הארצות לא רבים הבנינים אשר ישוו לו.


הערים עליו פוטוצקי וסגרו “לבל תת לאומן לצאת מן הבית לבלתי בנות בנין כזה לאדונים אחרים”. כל צעקותיו של תיאודור להושיעו ולחלצו ממסגרו היו לשווא, וידע “כי ברעב ימות ולא יוסיף עוד לראות חיים – ויאמר, אקפוץ לארץ ואם מפרקתי תישבר ואמות קבורה תהיה לי ולא אהיה למאכל לעוף השמים ולעכברי הבית”. ובחשבו מחשבות, איך לא ימות, עשה לו כנפיים משיירי העצים והחבלים והסחבות שהותירו עושי המלאכה, וקשרן בכתפיו ויעף, אך עפיפתו לא ארכה, כי בהגיעו אל גבעת היער לא עצר כוח ונפל ומת, ועל שמו נקראה הגבעה בשם פיודור.


 

[ג]    🔗


עינינו הרואות, כי הסופר הזקן ויתר על הערת הביקורת־שלו עצמו, בעודו סופר צעיר, והוא מבליע עניין טיפוסיותה של האגדה והתפשטותה בשאר הקהילות, ומגביר את יסוד־האגדה ורוחה עד הקצה. ממילא לא הטריח, לשם עימות, דברים כהווייתם. והרי דווקא לעניין מיקולאי פוטוצקי ועלילותיו ניכר, כי נזקק לדברי־חקר, וזיקתו ראויה לטיפול מיוחד. ולעניין בניין בית־המועצות יש ויש דברים כהווייתם: ראשית, בונאו של בית־המועצות והכנסייה בבוטשאטש היא אישיות ידועה בתולדות האדריכלות בגלילות ההם – שמו היה ברנרד מאראטיני והיה מכונה מאַראַטין ואף: מאַרדאַראר, והוא אמן הבנייה בסגנון רוקוקו (ואילו עגנון כותב: בארוק), והוא־הוא שבנה בלבוב בניין לתפארה, היא הכנסייה הארכי־קאתדראלית על שם יורי הקדוש, מושב המטרופוליט, ראש הכנסייה האוניאטית (קאתולית־יוונית) עד דורנו. בבניין זה טרח בשנים 1759־1744, לפי השתדלותו של האפיסקופ ליעוו שפטיצקי. לאמור, כי בנה בניינים אחרים וראש להם אותו בניין גדול יותר ומפותח יותר מכפי הכנסייה ובית־המועצות בבוטשאטש, באופן ששאלתו של פוטוצקי ותשובתו של תיאודור בסיפורו של עגנון, מה גם גזירת עונשו של פוטוצקי וכליאתו ומיתתו של אדריכלו, אינם אלא דבר אגדה כחוקתה. ולא עוד אלא אף זיהויו של מעשה הבניין ומעשה הפיסול צריך בדיקה. כי הפסלים, מהם דוד ההורג את גלית, שמשון המשסע את האריה וכדומה, הם מעשה האומן שהיה בן לוויה לאדריכל, הוא הפסל פינזל שמו.


 

[ד]    🔗


וזאת להעיר: אישיותו של ברנרד מאראטין מעסיקה עד עתה את העוסקים בבנייניו, בייחוד האוקראינים. וראה, למשל, זכרונותיו של סטיפן שאַך, לבוב עיר נעורי,4 ואף בספרו של גריגור פרוֹקוֹפטשוק על חיי המטרופוליט אנדרי גראף שפטיצקי,5 ואין צריך לומר בקובץ הגדול, שהמהגרים האוקראינים הוציאו ושמו: בוצ’אץ' אי בוצאצ’צינא. ועניינו קורות בוטשאטש ואגפיה,6 ובו חומר עצום (כאלף עמודים), ובכללו אף דברי הערכה על ש"י עגנון ותרגום קצת דבריו (כמובן, לפי תרגום אנגלי; וכל אלה באו, ככל הנכון, בזכות פרס נובּל).

הקובץ עצמו טעון ביקורת מבחינה יהודית, וככל המשוער, סופה לבוא. אך לענייננו עתה חשוב לציין, כי נזכר בו במפורט מעשה בניינו של מאראטין, אך לא נזכר, לא מה ששמענו מש“י טשאטשקס ולימים מש”י עגנון, והיא עדות לנאמנותו של הסופר לאגדה ולרוחה, שהוא מביאה בשמיטת שוברה ומעמידה על טהרתה. ולשונה, שעיקרה לשון המקרא, מסייעת.


 

[ה]    🔗


והערת סיום, להתמדתה של אגדה: סיפר לי המשורר הצייר שלמה גרסין, כי במלחמת־העולם האחרונה חנה כקצין באומאן (הומאן) והיה על קברו של ר' נחמן וכן ראה את מפלאות הגן שנטע והקים שם הנסיך שצֶ’נסני פוטוצקי לזכר אשתו (ויש עליו פואימה ”Zofiówka“ של המשורר סטאניסלאב טרמבצקי, והוא אף נזכר בסיפור של מ"י ברדיצ’בסקי, הקורא לה לאומאן בשם חונירד, וכן בשירתה של שרה גלוזמן), ושם גם ארמון משלו. ועד־עתה יספרו בני־העיר, כי האדריכל האיטלקי שבנאו, נוקרו עיניו, שלא ייבנה עוד כמותו ליופי.





  1. י' קאָרנהענדלער, “אַ מעשׂה וועגן אויסגעשטאָכענע אויגן”, די פּרעסע, בואנוס איירס, 27 בפברואר 1979.  ↩

  2. “עיר המתים”, חתום בפסידונים “אחד מן העיר”, ונדפס בהעת, שהוא היה סגן־עורכו, לבוב, כח באדר תרס"ז, עמ' 2–5.  ↩

  3. ש"י עגנון, עיר ומלואה, ירושלים 1973, עמ' 233–238.  ↩

  4. נתפרסמו באוקראינית: מינכן 1955, א–ב, עמ' 177–178.  ↩

  5. נתפרסם בגרמנית: מינכן 1967; וראה בייחוד את הפרק על הקאתדראלה בלבוב, עמ' 63–70.  ↩

  6. הוצאת החברה המדעית על־שם שבתי שבצ'נקו, הארכיון האוקראיני, כרך כז, לונדון 1972.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47335 יצירות מאת 2636 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19875 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!