[א]    🔗

עיר ומלואה, שהוא הבשל שבספריו העל־פרסונאליים של ש“י עגנון, שמעלתם לא באה עדיין על מלוא הערכתה, הוא מזיגה של אמת וחזון, אם להיעזר בהגדרת ספרו הנודע של גיתה, באופן שדברי תולדה, השעונים אל חקירה, הם שכנים של דברי אגדה ובדיה, מהם שיש להם זיקה למסורת העיר על עצמה, מהם שאין בהם זיקה אליה, והם כלחם שהמספר הביאוֹ ממרחק גדול וקטן, וכדוגמה סיפורו “מזל דגים”. וכבר טרח שמואל ורסס, במחקר מצוין, להעמידנו על גלגוליו של עיקר המוטיב שבו בספרות הדורות האחרונים.¹ וההנחה, כי ש”י עגנון היתה לו ידיעה ברוב הגלגולים האלה, יש לה על מה לסמוך, והיא בקיאותו בספרות הזאת. ולא באתי להוסיף בזה מן הספרות, אלא מן הפולקלור – שאין לך קהילה וקהילה, שלא התהלכה בה כאגדת הדג ופליאתו.

ואך זה מקרוב סיפר לי ידידי ובן־עירי ר' יוסף רוקח, בעניין בית־הקברות היהודי הישן בווינה (המצבה הקדומה ביותר היא משנת 1577), ברחוב Seegasse (עתה בלב המחוז התשיעי), כי נמצאו בו הקבר של הילד שידע כל התורה כולה ומת תינוק, וקבר של הדג שצעק שמע ישראל, בשעה שאשה התקינה אותו לשבת, וציווה הרב דאז לקברו בתכריכים. והמספר הוסיף וסיפר, כי בילדותו הביאו אביו לאותו בית־קברות בתשעה באב, שבו היו מבקרים יהודים הרבה את שני הקברות. זכורה לו המצבה של הדג – גובהה יותר מחצי מטר ונחרתה בה צורה, שניתן בדוחק לראות בה דמיון של דג. ועד הקהילה מכר את בית־הקברות לעירייה, העושה בו כבשלה. וקרוב אצלי, כי עגנון, בהיותו סגן עורכו של גרשם באדר בלבוב, ושמע מפיו רוב דברים, שמע גם עניין הדג, מסורת קראקא, שהובא לימים באוטוביוגראפיה של באדר.²

[ב]    🔗

אותו סיפור שמו: “אַ פֿיש געבראַכט צו קבר־ישׂראל”,³ כלומר: דג שהובא לקבר ישראל, והריני מביא בזה עיקרו בתרגומי:

בינתיים נסעתי לכמה ימים אל הורי בקראקא והגעתי שם ערב שבת פרשת אמור תרמ"ט. התאריך נקבע בזכרוני משום מעשה שהיה אז בקראקא: דווקא באותה שנה נדב הבארון הירש שנים־עשר מיליון פראנק, לכבוד יובל־החמישים למלכות פראנץ־יוזף, כדי לייסד בית־ספר בשביל יהודים בגאליציה. כשלעצמי לא נראתה לי אותה קרן. הממשלה האוסטרית הוצרכה לייסד בתי־ספר בשביל יהודים, ואילו נדבת הבארון הירש עשויה היתה שתשמש ללמד יהודים מלאכה ומיני חילוניות אחרים.

אחר־כך הלכתי לראות את חברַי, ואבי הלך לעסקו הרגיל. בשעה שלוש אחרי־הצהריים באתי הביתה להשתעות מעט עם משפחתי. מקץ רגעים מעטים בא אבי, נרגש מרוב כעסו, סחבני בשרוולי לאמור: – אתה מתלהב לחסידות, בוא ואראך קצת חשכות, המתפשטת אצלנו, משמה של החסידות, ותראה דבר המחזיר את השעון אחורנית במאה שנים. יתחבא־לו הבארון הירש עם מיליוניו במיטה אחת של קנאי חשוך. פעולתי בין היהודים מרובה משל כל המיליונים של הבארון הירש.

– מה, בעצם, אירע? על מה אתה נרגש כל כך? – הספקתי בדוחק להקשות.

– אל תשאל, אך בוא עמדי! – השיב לי.

הלכתי, אף שלא ידעתי להיכן אני הולך ובמה הדברים אמורים. אבי הלך מחריש ומריגשתו הפנימית למדתי, כי הדרך מדאיבתו מאוד.

הגענו שנינו לבית־הקברות – ובתורת כוהנים ניצבנו לפני השער.

– הבט לפינה ההיא – העיר לי – ואמור, אם אין המרה עלולה להתפקע, בראותנו כזאת.

אימצתי את עיני לראות ולא יכולתי להבין. מה רעה נראתה שם לאבי. עם־זאת ראיתי, כי יהודים עובדים בפינת בית־הקברות, לטמון שם איזה “בר מינן”.

– הידעת את מי מקברים שם? – שאלני אבי.

– מהיכן עלי לדעת? – עניתי בשאלה.

לפי שראיתי, כי מכינים קבר בפינה בסמוך לחומה סברתי, כי כורים קבר לעני. אך לא רציתי להוסיף מלה, כי ביקשתי לדעת הכול במפורט מפי אבי.

– אילו היו לך אלף קדקודים – אמר אבי – ולא היית מנחש, מה מת נטמן עתה בפינה ההיא: הוא אחד מגדולי הקאַרפּנקעפּ [= ראשי קרפיונים].

קאַרפּנקעפּ היו מכונים אצלנו גבירי־העיר. היתה זו לי, אפוא, חידה. שיטמנו פתאום קאַרפּנקאפּ, כלומר, גביר, בפינה בסמוך לחומה.

– אם לומר את האמת – הוסיף אבי מיד – אין אני יודע אם המת שם הוא “קארפּ” או “שלייען” [שני סוגי שיבוטה], אך הוא דג, לכל הדעות, דג פשוטו כמשמעו…

עתה שוב לא הבנתי דברי אבי כל־עיקר ואני מבקש, כי יאמר לי כוונתו. ואבי מספר לי מעשה כזה:

– אצל שורנשטיין בפודגוז' (פרברה של קראקא) התקינו היום דג לכבוד שבת, וכשחתכו אותו, שמעו בפירוש, שהדג פלט אנחה עמוקה וקול אנושי אמר מקרבו את המלים: “וויי איז מיר…” [אוי לי].

מיד רצו לשאול שאלה מעם הרב. ר' שמעון תאומים־פרנקל, ואירע שרבי צעיר של חסידים שובת היום אצל רבה של פודגוז‘, והציע רבה של פודגוז’ את השאלה לפני הרבי החסידי ההוא. והוא פסק, כי הדג פסול לאכילה, שכן אין כל ספק, כי הדג הזה הוא גלגול של איזה רשע. שעל כן צריך להלביש אותו דג תכריכים ולקברו כהיקבר אדם.

נתרתחתי ממש מאותו מעשה וביקשתי לצעוק בכל הרחובות, שכל העולם ישמע, מה טיפשים עודם מצויים בשלהי המאה הי"ט בעיר כמו קראקא… אבי הרגיעני.

– אל תרוץ! – אמר לי – אל תרעיש! בצעקתך לא תפעל כל מאומה. התבונן־נא יפה־יפה, ותמצא בין המתעסקים באותו דג אוכלי טריפות ומחללי שבת, שאינם מאמינים בתורה ואינם מקיימים מצוותיה. אך הם מאמינים ב“גלגולים” ושמא תכחיש באמונתם, ויגידו, כי אפיקורס אתה, והם יהיו ראשונים לידות בך אבנים…

אבי הרגיעני במעט דבריו הפיקחים, וכבר הייתי מוכן לשתוק בעניין המאורע הזה. אבל הוא עצמו מיאן להשתיקו, וביקש שעת כושר, לומר לו לרבה של פודגוז' את דעתו.

בביתו של הרב, ר' שמעון תאומים־פרנקל, היה אז יוצא ונכנס יהודי מלומד ומשכיל הידוע בשם עזריאל לערער [מורה] – אביו של מנהיג־הפועלים הניו־יורקי יוסל ויינברג. אותו עזריאל נטל עליו את התפקיד להודיע לו לרב כל ענייני מדיניות העולם.

אבי הוכיח אותו משכיל עזריאל לערער על שלא האיר עיני הרב, כי קבורת דג בתכריכים של אדם היא איוולת מופלגה.

על הטענה הזאת השיב עזריאל לערער:

– כנגד התפשטותה של החשכות אין בידנו עתה לעשות כל־מאומה, כי בהעירי את אוזן הרב על הפראות שבקבורת הדג בתכריכים של אדם, הטיל הרב את האשמה על רבם של החסידים ששבת אצל הרב מפודגוז'. ואותו רבי אמר לי, כי יהודי חייב להאמין בגלגולים, ואותו דג בוודאי היה גלגול של איזה “עבריין”, שבא עתה על תיקונו.

למחרת השבת ההיא נזדמנתי עם הסופר העברי פייבל הירש וטשטיין וסיפרתי לו מעשה הדג, והוא תיארו מיד והדפיסו בכתבה, בעיתון העברי המגיד, וראוי לבדוק בין מה שסופר שם ובין מה שמספר ג' באדר.

[ג]    🔗

וידעתי כן ידעתי, כי ניתן להקשות שמא ידיעת סיפורו של באדר מאוחרת היא לו לש"י עגנון, כלומר, שנודע לו מקריאת ספרו של באדר, מה גם שפרסום ספרו של באדר קדם בשנתיים לפרסום סיפורו של עגנון “מזל דגים”. ואמנם קרא עגנון את ספר זכרונותיו של באדר ואני שהשאלתיו לו והשיבוֹ לי, ברשמו הערה חריפה של ביקורת. אבל משיחתו, שקדמה כמה שנים לכך, ידעתי התעניינותו במוטיב ההוא, ובשחוק השמות המפעילו, ומן הדין, כי עוד ידובר בזה.