רקע
נתן אלתרמן
מדיניות של דילוג־רב
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הקיבוץ המאוחד; תשל"א

 

1

יש בינינו, כידוע, אנשי בטחון שסבורים כי הגבולות הנוכחים הם יסוד לבטחונה של ישראל. למעשה, זו דעתם של אנשי הבטחון כולם, וההבדלים ביניהם לענין זה הם רק הבדלי הטעמה והבדלי מסקנות, הלכה למעשה.

גם מומחים צבאיים מאומות-העולם הביעו ומביעים את דעתם מדי פעם, בזכות ערכם הבטחוני של הגבולות הללו.

כדי שלא יהיו, איפוא, סבורים בעולם שחישובים כאלה יש להם ערך לגבינו, הסביר שר-החוץ בראיון לעתון “לה-מונד”, שאין נימוק זה קובע.

“גבולות השלום” – כך אמר – “אינם חייבים להיות זהים עם גבולות הפסקת האש, כיון שהשלום אינו צריך אותם תנאים טריטוריאליים שהם מחויבי המציאות עקב צרכי הבטחון ובגלל היעדר שלום”.

זוהי נימה חדשה. לאחר שמערכת ההסברה שלנו סילקה בהצלחה את “הנימוק ההיסטורי”, היא מורידה מסדר-יום גם את הנימוק הבטחוני. לפי זה מסתבר שלעת שלום בינינו ובין הערבים לא תהא ממילא שום משמעות למושג בטחון, שכן לא הגבולות ישמרו על השלום, אלא השלום הוא שישמור על הגבולות.

 

2

גישה זו יש בה הגיון, אך ההגיון הזה יש לו תוקף רק בתנאי אחד: בתנאי שמתכוונים לשלום של אחרית הימים.

אין ספק כי אותו שלום נצחי על אדמות, שבו יגור זאב עם כבש, לא יהיה זקוק לגבולות בטחוניים מובהקים.

מסתבר שאפילו ממשלות ומשרדי־חוץ לא יהיו דרושים בעת ההיא. יתר-על-כן, הוא לא יצטרך לכל גבולות שהם.

אלא שבינתיים מדובר, כידוע, לא באותו שלום-עולמים, אלא הכוונה היא לשלום מסויים מאוד, שמחציתו האחת, זו שבידינו, היא בגדר משאלה הנהדפת אחור, ואילו מחציתו השניה מופיעה לפי שעה בצורה של נאומי-השמד ערביים ובצורת החלטות משטמה-ונקם של ועידת חרטום.

על-כרחך אתה תוהה, איפוא, אם השלום הזה, אף אם יעלה בידינו למשוך ולמשות אותו בשערות ראשו מתוך סבך השנאה ותאוות-הנקם של שליטי ערב, הוא שלום שאפשר להטיל עליו, כבר עכשיו, מראש ומלכתחילה, את עול שמירת גבולותיה של ישראל ולהפקיד בידיו את בטחונה. נדמה כי מי שסבור כך מדלג דילוג רב מדי על פני תהום רבה מדי. מדיניות-החוץ שלנו אולי יכולה להרשות לעצמה קפיצה זו, הודות למשקלן המועט של נוסחותיה החלולות, אך מרגע שאתה משווה לנגדך את משקל בעיותיה של מדינת ישראל, בעיות הבטחון והקיום פשוטו כמשמעו, אין לך ברירה אלא להסתייג מקפיצה זו מחשש ריסוק עצמות.

 

3

הסתייגות זו אינה דבר קל. זהו תפקיד אשר כל העוסק בו לא יינקה.

שכן, מאחר שמדיניות-החוץ הישראלית דוגלת בשלום, היא רואה את כל המתנגד לה כמתנגד ממילא גם לשלום.

הזדהותה של מדיניות-החוץ שלנו עם השלום היא רבה כל-כך, עד שהיא חדלה להבחין בינו לבינה.

מי שקם וטוען כי אולי הגיע הזמן להחליף מדיניות זו באחרת, משיבים לו בחיוך סלחני שאין תחליף לשלום.

מי שטוען כי מדיניות זו סותרת יסודי-ציונות (כגון בהימנעות מעמידה עקרונית-לפחות על זכותנו לגבי ארץ-ישראל השלמה), משיבים לו שהציונות לא ידעה משאת נפש נעלה מן השלום.

מי שמתריס כנגד מדיניות זו, שהיא מוותרת מראש על שטחים שהם ערובת-בטחון, עונים לו כי השלום חשוב מן השטחים.

וכשהשואל מוסיף ומעיר כי שלום זה עוד אינו בידינו וכי בעד על ויתורים עקרוניים שאנו מוותרים מראש אנו מקבלים הבטחות השמדה עקרונית, מסבירים לו כי השאיפה לשלום חשובה לא פחות מן השלום.

 

4

במזכירות מפלגת-העבודה הסביר שר-החוץ לא מכבר כי אפילו אם ידחו שליטי ערב את שאיפת ישראל לשלום, הרי יש לה לשאיפה זו חשיבות של נשק פוליטי דינאמי, המרחיק מעלינו את סכנת הבידוד בזירה הבינלאומית.

כנגד דעה זו יש, כידוע, נטיות וסימנים המעידים כי אין סכנת הבידוד בזירה הבינלאומית מתרחקת מעלינו ופעמים נדמה שהיא דווקא מתקרבת.

על־כל־פנים ברור כי מבחינה עקרונית אין השאיפה לשלום, כשלעצמה, גורם מספיק ליצירת דימוי מעורר-אהדה תמיד ובכל הנסיבות.

שכן לשאוף לשלום ולשחר אותו בכל הכנוּת יכול גם הכובש, או הלסטים, שעשה מלאכתו ולאחר מכן אין הוא מבקש אלא לישב בשלווה והוא מושיט ידו להתפייסות ולפשרה.

הנחה זו אינה עיונית בלבד. על אף טענותיו ומאמציו של משרד-החוץ אנו רואים כי זהו למעשה הדימוי הישראלי ההולך ודוחק מפניו את כל שאר הדימויים החיוביים, והוא הולך ומשתרש בדעת-הקהל בעולם.

אמרנו שתהליך זה מתרחש על־אף מאמציו של משרד-החוץ, אך למעשה מספק משרד-החוץ סיוע רב וחשוב לתהליך זה, והוא משיג זאת על-ידי שיטת הסברה שלו, העושה הכל כדי לשרש ולעקור את הרושם שעמידתה של ישראל בשטחים המוחזקים – ולוא רק עד למשא-ומתן – היא עמידה שיש בה צידוק בטחוני, היסטורי, או כל צידוק שהוא, פרט לעובדת הכיבוש.

 

5

לפני ימים אחדים הובאו בעתונינו דברים מתוך ראיון של שר-הבטחון, רב־אלוף משה דיין, עם כתב של עתון הולאנדי. הפיסקה שאני מצטט להלן אינה מתכוונת אולי לענין שאני עומד עליו כאן והיא נאמרה אולי בהקשר אחר, אך יש בה, כמוֹת שהיא, משום התראה חדה ואכזרית מפני אותה סכנת בידוד אשר משרד-החוץ מתברך כל-כך בסילוקה ובמניעתה.

בעמדו על כך שעלינו להיות נכונים תמיד להתחדשות המלחמה, אמר שר-הבטחון כי אם תפרוץ מלחמה “עלינו להבין כי העולם יראה במעשי האיבה הגלויים של הערבים ובנסיונותיהם לגרש אותנו מעמדתנו הנוכחית, מערכה הגנתית גרידא, אשר כל מטרתה הוא כיבוש מחדש של השטחים המוחזקים”.

טענתה העיקרית של מדיניותנו בענין “הבסיס האיתן” שהיא עומדת עליו ובענין הצלחתה במניעת הבידוד הפוליטי, על-ידי הימנעות אישור עקרוני ומעשי לעמידתנו בשטחים המוחזקים, מופרכת כאן בדרך שאינה צריכה פירושים.

 

6

למעשה, אילו ביקשה מדיניותנו לנקוט היפוּכו של קו הסברה זו, ולפעול למען הבלטת הלגיטימיוּת של עמידתנו ב“שטחים”, לא היתה צריכה להמציא יש מאין. לגיטימיוּת זו, סמיכות זו שבין העם היהודי ובין חבלי-ארץ כמו יהודה והשומרון, יש לה, על אף הכל, שרשים עמוקים בתודעתם של עמי הנצרוּת. במידה שמציאותנו בארץ, מאז ראשיתה של הציונות, נסתייעה באהדתה של דעת-קהל עולמית, שהשפיעה על הממשלות, נבעה אהדה זו משרשיה של אותה הכרה היודעת שאין היהודים זרים בחבלי-ארץ אלה.

על-כל-פנים, הסברת הלגיטימיוּת הזאת היתה יכולה להתמודד בהצלחה עם טענות הבעלוּת של ממלכת ירדן, שזכויותיה המדיניות על שטחים אלה נובעות מתשע עשרה שנה של שלטון כיבוש שלא הוכּר על-ידי שום סמכות בינלאומית וראשיתו בהפרה גלויה של החלטות או"ם.

הימנעותה של מדיניותנו מכל טיעון ואישור של זכות בשטחים אלה היא שגרמה במידה מכרעת לכך ששטחי יהודה והשומרון מכוּנים כיום בפשטות בשם “טריטוריות ערביות”, אף בפי אוהדיה של ישראל.

היא שגרמה לכך שאפילו בשעה שהעולם משבח את המשטר השורר בשטחים המוחזקים ורואה בו מופת מדיני וצבאי, נשמעים שבחים אלה כהערכה להישגיו של שלטון כיבוש ארעי ותו לא. כגון אותו מאמר של שבח ואהדה ב“דיילי טלגראף”, שקבע כי המשטר שהנהיגו הישראליים בגדה המערבית הוא אפילו ליבראלי יותר ממשטר הכיבוש האמריקאי, בשעתו, ביאפאן.

קורת-הרוח שבה נתקבל אצלנו שבח זה אף הוא מעיד כי שום גוון נוסף, המבדיל בין עמידת האמריקאים ביאפאן, למשל, ובין עמידתה של ישראל בשומרון וביהודה, אינו עולה כיום לא רק על דעתם של זרים, אלא אף על דעתנו אנו. שום אבק הרהור נוסף ושום חיידק של הרגשת שוני וייחוד אינם משבשים כיום את היאפאניזציה הזאת של יחסנו לבעיית “השטחים”.

דומה כי אחד הזינוקים העזים והמרשימים ביותר של מערכת ההסברה החיצונית שלנו, היה הזינוק שקם בשעתו לעקור מדעת-הקהל בעולם כל שמץ הרהור, העשוי למצוא משמעות מסויימת באותם צווים של משרד-הפנים שקבעו כי יהודה ושומרון אינם “שטחי אויב”.

וכך בכל הזדמנות ובכל צורה, הן ברובד הממשלתי והן מחוץ לו. וכך עד לד"ר נחום גולדמן, שהסביר כי דעתו כדעת המתונים בישראל, שהם רובו של העם והם מבכרים הסדר של שלום על החזקת שטחים.

ישראל מצויה כיום – כך אמר – במצב שיש בו אפשרויות גדולות ואם היא תתנהל כראוי יכולה מדיניותנו להביא לידי כך שהעולם הערבי יכיר בקיומה וייתכן גם שהמעצמות הגדולות יתנו ערובות של ממש לבטחונה בעתיד.

 

7

חזון נעלה זה של עתיד, ששיאיו הנשקפים מרחוק הם הכרה בקיומה של ישראל, בצירוף בטחון הנשען על ערובה של המעצמות, נתקבל ללא כל הרגשת צרימה ורתיעה. אדרבא, בתוך האווירה המדינית הכללית היה בו אפילו צליל של חגיגיות מרוממת את הנפש. רק מעטים תהו אולי על כך שחזון זה, אשר אין בו דיבור וחצי-דיבור על עליה ושיש בו, כנגד זה, ויתור על עיקרים של ארץ-ישראל, יוצא דווקא מפי אדם שהוא נשיא ההסתדרות הציונית לשעבר.

ובאמרנו “לשעבר”, אנו מתכוונים לא לתפקיד-הנשיא, שד"ר גולדמן עודו משמש בו, אלא רק להסתדרות הציונית.

 

8

דלילותה של מדיניותנו ניכרה גם בדרכי פולמוס שלה עם המערערים עליה. עיקרם של דרכי ויכוח אלה – הדבקת כינויים שכבר נעשו שיגרה, כגון שוביניזם, ואפילו פאשיזם וכיוצא באלה, יחד עם יחוּס כוונות וסיסמות שהיא מייצרת אותן על-מנת להתווכח עמהן, כגון “אף שעל אדמה” או “סיפוח ויהי מה”.

דומה כי איש מבין המערערים על מדיניותה של ישראל כיום אינו סבור, ולא היה סבור מעולם, כי אפשר להחליף אותה על-ידי הצהרה ישראלית על “סיפוח השטחים” וסוף פסוק.

שכן השאלה אינה שאלת הצהרה של ריבונות והחלפת נוסחה בנוסחה. השאלה היא שאלת מערכת של מושגים אחרים, של מנטאליוּת אחרת, של השלטת חוקי-הגיון טבעיים ונכונים שמכוחם היו אפילו ענינים “מפוקפקים” כמו מעשה ההתנחלות בגוש עציון, שנראה כה מופרך בראשיתו, ושעכשיו הוא מובן מאליו, או תחילת ההיאחזות בחברון כיום, צריכים להיעשות ממש מעצמם, לא כענין של הצהרה אלא כדבר שהוא מסוג הרפלקסים הטבעיים הקובעים את חיי הגוף. דרכי הנדודים הארוכים של דברי ימי העם, עד לרגע הפגישה עם יהודה והשומרון, היו צריכים להימשך מאליהם, עוד סנטימטרים אחדים, מכוח תנופתם הטבעית, כדי שמעשי היאחזות כאלה יסתדרו אף ללא כל הסדר וייראו כתכלית העמידה בשטחים הללו. דברים אלה יכלו להיעשות, כידוע, בלי לתת פתחון-פה לשום טענות נישול או דיכוי ולהיות חלק לא-נפרד מן המדיניות רבת־התנופה וההשראה בשטחים המוחזקים.

גישה ציונית טבעית היתה מעמידה גם את שאלת המבנה האתני והפוליטי של תושבי הגדה באור נכון, כשאלה של מדיניוּת־פנים, במסגרת הריבונות היהודית, אשר אינה מוציאה מכלל אפשרות פתרון של אבטונומיה, בתנאי שפתרון זה יהיה מושתת על עקרון שוויון-זכויות אזרחי ופוליטי ועל עקרון הריבונות המדינית היהודית. מדיניות זאת היתה מעמידה גם את השאלה הדמוגראפית במקומה-הנכון, לא כשאלה של עודף אוכלוסיה ערבית, אלא כשאלה של חסרון עליה יהודית, שבלעדיה גם מדינת ישראל בגבולותיה הקודמים אין לה עתיד.

מדיניות ציונית טבעית לא היתה נותנת מקום לאותה תיאוריה שמתוכה משתמע כי לשם שמירת אָפיה של מדינת ישראל יש לוותר על לבה של הארץ. שמירת האופי היהודי של המדינה צריך להיות לא נימוק לנסיגה, אלא ראש הנימוקים לעמידה “בשטחים” אלה שקבעו את זהוּתו של העם היהודי, כשם שהעם היהודי קבע את זהותם, ובלעדיו הם שטחים בלי שם ובלי זכרון. החרדה לאָפיה היהודי של המדינה אין לה ולא ייתכן שתהא לה אלא מסקנה אחת: עליה מן התפוצות. האופי היהודי של המדינה יובטח לא על-ידי ויתור על ארץ-ישראל, אלא על-ידי אי־ויתור על עם ישראל. זו השאלה כולה.


המלצות קוראים
תגיות