רקע
נתן אלתרמן
גישה עקיפה מדי
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הקיבוץ המאוחד; תשל"א

 

1

אקדים ואומר כי אפשר להניח שאם החליטה הממשלה להימנע מלעשות פומבי רב מדי לציון יום שחרורה של ירושלים, היו לה טעמים ונימוקים של ממש. יש להניח כי ההיענות ללחץ בנקודה זו, מתוך כוונה שלא להחריף את הבעיה דווקא בשעה זו, כשמדינות-ערב עמלות להפכה נושא למבחן-כוחות נוח, היא היענות שנבחנה ונמצאה כדאית. לא כל רתיעה טכסיסית היא ויתור עקרוני ולא על כל “התחשבות בלחצים” יש לצעוק חמס.

לא על החלטת ההימנעות מן הפומבי, לגבי יום ירושלים, אני בא לתהות כאן, אלא על הדרך שבה הוצגה הימנעות זו לפני הציבור.

בניסוח המוסמך נאמר, כידוע, כי “הממשלה” החליטה כי יום כ“ח באייר, יום שחרור ירושלים השלמה וגאולת הר הבית והכותל המערבי, “יוחג על-ידי תפילת הודיה ליד הכותל המערבי וכן על-ידי הקדשת שעה מיוחדת בבתי-הספר לנושא ירושלים בתולדות ישראל”. עם זאת החליטה הממשלה להקים “ועדה שתקבע את סדרי ציוּן יום-העצמאות ומלחמת-ששת-הימים ויום שחרור ירושלים, בעתיד”. הכוונה היא ש”וועדה זו תיתן דעתה לכך שבחודש אייר חלים בזה אחר זה אירועים המבקשים מתן ביטוי הולם".

הפגם שבהסבר זה – והוא פגם שאולי אין חמור ממנו לגבי ממשלה, בעמדה בפני דעת-קהל שלה עצמה – הוא נימת חוסר־כנוּת שבו.

חוסר-כנות זה עיקרו לא בכך שהוא מצניע את הסיבה האמיתית לביטול החגיגות הפומביות – את ענין ההתחשבות בנסיבות המדיניות ברגע זה – אלא עיקרו בכך שהוא מנתק את הדברים לגמרי מהקשרם הנכון וניגש אליהם גישה כה עקיפה ותמימה עד שאי-אפשר שלא לחייך למראיה. ניסוח ממשלתי זה מעמיד, למעשה, את הדברים ממש ראשם־למטה, במקום לומר כי הממשלה מצאה לנכון להימנע, מסיבות כבדות-משקל, מלציין יום זה כמתוכנן, עומדת ממשלתנו דווקא על הצורך למצוא ביטוי הולם לא רק ליום זה בלבד אלא גם ליום העצמאות ולמלחמת-ששת-הימים, וברוח זו היא נותנת אפילו הוראות לוועדה שנתמנתה לכך דווקא ברגע זה.

טעם-לווי מוסיפה גם העובדה שמלחמת-ששת-הימים ויום-. העצמאות צורפו להסבר זה כמליצי-יושר פחות לשמם ויותר כאיש להצדקת ההימנעות. עוקצה של בעית יום-ירושלים ניטל, כביכול על-ידי שמבליעים אותה בתוך מכלול של בעיות, אשר שאר ימים גדולים מצטרפים בו יחד. אפשר היה אולי להתעלם מן המלאכותיוּת שבניסוח הזה ולראות בו הכרח שלא יגונה, לולא היו הדברים שקופים כל-כך.

בכך מצטרף נוסח זה לשאר נוסחאות ופירושים ואומדנים שנעשו לנו לחם-חוק בחדשי המערכה המדינית, ובלי משים אתה מהרהר כמה שונה כל זה מניסוחי צה"ל בימי המערכה הצבאית. ההבדל הוא בכך שהקומוניקאטים הצבאיים עוררו אמון מלא. הציבור ידע כי אין בם לא כיסוי ולא התחמקות.

בנוסח הממשלתי הנ"ל מדוּבּר על “שעת מחנך”, שתוקדש בבתי-הספר ליום ירושלים, ראוי היה שהממשלה תוסיף כי הודעתה שלה בענין זה אינה צריכה להיכלל בחומר שיובא לפני התלמידים, שכן אין זו דוגמא מחנכת.

 

2

עוד לפני החלטת הממשלה שמע הציבור על דין-ודברים, בעיריית ירושלים, בענין ציונו הפומבי של יום שחרור העיר.

אני כשלעצמי סבור כי לשתגיע עת סיכומים יוברר כי פעלו של ראש עיריית ירושלים למניעת תקלות וסיבוכים, אחרי המלחמה והנצחון, היה בין התרומוּת החשובות ביותר לייצוב מעמדה של העיר המאוחדת, הן מן הבחינה המעשית והן מצד שיכוך התנגדותה של דעת-הקהל בעולם.

אך תנופת מאמציו של ראש העירייה בכיוּן זה חרגה, לדעתי, מגבול הסבירוּת שעה שהוא עמד, למשל, לבסס את הדעה כי עיריית ירושלים, בתורת גוף המייצג את כל אוכלוסי העיר כולם, ולא את היהודים בלבד, אינה צריכה לתת גושפנקא שלה לחגיגת הנצחון היהודי של כ"ח באייר וכי מוטב להקים לענין זה ועד ציבורי של אישים.

מסתבר שהצעה זו נתקלה בנימוק האומר שבמדינה דימוקראטית מוכרעים הדברים על דעת הרוב, וייתכן שהיו עוד נימוקים אשר יכלו לה. אם כך ואם כך דעה זו נדחתה ויפה שנדחתה. וייתכן שיש בה הגיון, אך אם כך הדבר, הרי שמאותו טעם עצמו היתה מדינת ישראל צריכה להימנע מלהעניק “חסוּת” שלה ליום-העצמאות, שכן גם המדינה יש בה אוכלוסים שיום זה אינו שמחתם-דווקא, והקמת “ועד למען מצעד-צה”ל" אף הוא דבר העשוי להתקבל על הדעת מבחינה מופרכת זו.

יתר-על כן, מאותו טעם עצמו – מאחר שממשלת ישראל היא לא רק ממשלתם של היהודים היושבים במדינה – היתה צריכה גם מלחמת-ששת-הימים להתנהל לא לפי החלטת הממשלה ומדינת-ישראל, אלא לפי החלטתו ובשמו של ועד ציבורי יהודי.

 

3

באותם דיונים של עיריית ירושלים העלה ראש העירייה, כידוע, חוץ מנימוק חוקיותו של הייצוג הכולל, עוד טעם שעיקרו התחשבות ברגישוּתם של אוכלוסי העיר הערביים לגבי משמעותו של יום זה, נימוק שיש בו משום “בנפול אויבך אל תשמח” ושאין לפטור אותו כלאחר-יד. נימוק זה הוא אנושי ועמוק ובמידה שהוא מיסודי “הרוח היהודית” הנכונה, הוא מקור גאווה לכל מי שזכה להיות מבניה של אומה זו. אך יש לו לנימוק זה שלוחות והסתעפויות שחובה לעמוד עליהן מחמת תהפוכות שמתחוללות בהן לפעמים.

כן, אותה התחשבות ברגשות התושבים הערבים, לאחר תבוסת יוני, הוא עיקרון שאנו רשאים להתגאות לא רק בערכו העצמי אלא גם בהתגלמותו המעשית, זו שהודות לה נעשו סדרי-המימשל ב“שטחים המוחזקים” לאחד המופתים הנדירים שבהם נמחקת הסתירה הנצחית-כביכול שבין המדיניוּת המעשית ובין הציווי המוסרי, בין ההגיון המדיני ובין התבונה האנושית החיה.

“התחשבות” זו אין נכונה ממנה, וכפי שהוכח אין גם מועילה ממנה מבחינה מעשית, כל זמן שעיקרה הימנעות מרמיסת זכויות הפרט, הימנעות מדיכוי, מהתנשאות ריקה, מיהירות פוגעת ומתקיפות הרואה הכרח להדגים עצמה על כל צעד ושעל, מחשש שמא ישכחו שהיא קיימת.

אך “התחשבות” זו נעשית מטשטשת עיקרים כשהיא בתודעת-הציבור אל מעבר לתחום שלה, שעה שהיא נעשית אמת מידה לקבוע עיקרי, יחס אל ענינים שאינם מגופה, שעה שהיא קובעת לא את יחסנו אל התושבים הערביים אלא את יחסנו אל עצמנו, אל התמורות שנתחוללו בארץ, אל הארץ עצמה, אל עתידה ועקרונות-חייה של האומה.

“בנפול אויבך אל תשמח” הוא עיקר שמתרוקן ממשמעות מוסרית שלו ומתמלא תוכן זר ומעוקם, שעה שהוא מדלדל את משמעותם של הקורות, שעה שהוא מקהה את משמעות הישועה והקרבן שבהם את משמעות השמחה הפצועה שזכתה לראות בנפול אויביה בנפש. דברים אלה אין להם תחליף באותן הנאות ושמחות של לגלוג ל“כיבושים” ול“נצחונות” וכדומה, הכל במרכאות-כפולות, כמובן.

תהליכים אלה גורמים לכך שאותה מידה של “בנפול אויבך” נעשית, היא עצמה, ענין של התנשאות ובטחון מופרז המתעלם מן העובדה שהאויב עוד לא נפל, עוד לא הובס, ועוד הוא זומם למחות זכרנו מעל פני האדמה.

 

4

משום כך עלינו לקבל את ביטול חגיגות יום ירושלים לא כענין הבא לטשטש את משמעותו של יום זה, אלא כענין הבא לחשוף את מהותו החדה והבוטה, לחשוף את העובדה שהכל עוד מוטל על הכף, שהמערכה עודה בעיצומה, ושהכוחות הקמים עלינו הם רבים ועצומים ושבדידותנו רבה ושדברים אלה מחייבים אותנו שבעתיים לחוש את מלוא צדקתנו וזכותנו, לחוש את כורח קיומנו ואת משפטנו שהוא משפט הצדק. דברים אלה צריכים להיות מוחשיים גם בניסוחים שלנו, בקביעת עקרונות שאין בהם דו-משמעות ועירפול, הן כלפי חוץ והן כלפי פנים.

ועוד עיקר אחר. עמידתנו העקרונית התקיפה והברורה בענין ירושלים הולכת ונעשית במדיניותנו כמין מפלט וצידוק לרפיונות ולספקות לגבי כל השאר, ירושלים בתורת אליבּי, ירושלים בתורת צידוק לוותרנות מראש על מה שמסביב לה, הוא חזיון שלא ייתכן. תקיפות עמידתנו בעניין ירושלים צריכה להיות לא פורקן אלא תוספת חובה לגבי מה שמחוץ לה, עליה להיות לא עיקרון המסתפק בעצמו, אלא הנחת-יסוד לאישור זכותנו וכורח קיומנו בארץ-ישראל זו, שאנו יראים מפניה כיום ומכסים עליה בנוסחותינו הסבוכות, ביחוד אם נזכור – גם מבחינה מעשית פשוטה – כי אם יכולה אולי ארץ-ישראל להתקיים בידינו בלי ירושלים, אין ירושלים יכולה להתקיים בידינו בלי ארץ-ישראל שבסמוך לה. ככל שנחדל להפריד בין שתי אלו כך יתחזק מעמדנו בשתיהן גם יחד.


המלצות קוראים
תגיות