לפני כעשרים שנה, בעודי רך בשנים, מהלך הייתי בחוצות הקריה סאַנקט־פטרבורג, בתעודה מזויפת בכיסי ובלא מעיל בחורף־של־זעף. מעיל, בעצם, היה לי, אלא שלא הייתי לובשו מתוך טעמים פרינציפיוניים. רכושי הפרטי נצטרף בעת ההיא מכמה סיפורים, שֶכְּרוֹב קיצורם רוב חציפוּתם. בסיפורים הללו מחזר הייתי על בתי־המערכות, איש לא נתכוון כלל לקוראם, ואם נמצא מי שהציץ בהם בדרך מקרה, הרי פעולתם עליו היתה הפוכה. עורכו של כתב־עת אחד שלח לי רובל בידי שַמָשוֹ, ועורך אחר אמר על כתב־היד, כי אלה הם דברים בטלים בהחלט, אלא שלחותנו יש חנות־של־קמח, ובחנות זו יכולני לקבל משרת זַבָּן. סירבתי והבינותי, כי אין ברירה לפני אלא ללכת אצל גורקי.
בפטרוגראד יצא לאור בימים ההם כתב־עת אינטרנאציונאליסטי “לייטוֹפּיס”, שבמשך חדשי קיומו המעטים הצליח ליהפך למשובח שבירחונינו, עורכו היה גורקי. שמתי פעמי אליו, לרחוב בּוֹלשאַיה מוֹנייטנאַיה. לבי היה מרתיק ונפוג. בחדר־הקבלה של בית־המערכת נתקבצה חבורה שונה־ומשונה מכל אשר תעלה הדעת: מטרוניות מפמליא־של־מעלה, והמתקראים “יחפנים”, טלגרפיסטים מאֶרזאַמאַס, דוּחוֹבּוֹרים ופועלים, שהיו בדולים לעצמם, בולשביקים ואנשי־המחתרת.
תחילת הקבלה נועדה לשעה הששית. בדיוק בשש נפתחה הדלת, ונכנס גורקי, שהפליאני בקומתו, ברזונו, בכוחה ושיעורה של שלדו הכיפחת, בכחול עיניו הקטנות, בחליפתו נוסח־חו"ל, שהיתה תלויה עליו במדולדל, אך בלויית־חן. אמרתי: הדלת נפתחה בדיוק בשש. כל ימיו היה מקפיד על הדיקנות הזאת, שהיא סגולתם של מלכים ושל פועלים וותיקים, מיוּמנים, בטוחים בעצמם.
באי חדר־הקבלה נחלקו למביאי כתב־יד ולמיחלים לפסק־גורלם.
גורקי ניגש אל הקבוצה השניה. הילוכו היה קל, חרישי, הייתי אומר – בעל־הידור, בידיו החזיק מחברות; בכמה מהן היה הכתוב בידו מרובה על הכתוב ביד המחבר. עם כל אחד ואחד דיבר בכוונת־הלב ובאריכות, הקשיב לאיש־שיחו באוות־נפש, בחינת בכל מאדו. את דעתו היה מחווה בגילוי־לב ובחומרה, בבררו את המילים, אשר את כוחן הכרנו לדעת זמן רב לאחר מכן, לאחר שנים ועשרות־שנים, כשהמלים הללו, שעשו בנפשנו את דרכן הארוכה, הבלתי־נמנעת, היו למצוות־עשה ולמגמת־חיים.
משסיים דבריו עם המחברים, שכבר הכירם מקודם, ניגש גורקי אלינו והחל לאסוף את כתבי־היד. בעין חטופה הביט אלי. הייתי בימים ההם תערובת כחלילית, תופחת, שעודה בתסיסתה, של טולסטויאני וסוציאל־דימוקראט, לא לבשתי מעיל, אך הייתי מזוין במשקפיים, המלופפים בחוט מדוּנג.
היה זה ביום השלישי בשבוע. גורקי לקח את המחברת ואמר:
– התשובה – בּיום הששי.
כדבר שאינו מתקבל על הדעת נשמעו אז המלים הללו… בדרך־כלל היו כתבי־היד נמקים במערכות כמה חדשים, ועל־פי הרוב – לעולם־ועד.
חזרתי ביום הששי ומצאתי פנים חדשות: כבפעם הקודמת, היו כאן דוכסיות ודוחובּוֹרים, פועלים ונזירים, קציני־ים וגימנאזיסטים. בכניסתו החדרה שוב העיף בי גורקי את מבטו החטוף, המרפרף, אך השאירני לאחרונה. כולם הלכו. נשארנו ביחידות – מאקסים גורקי ואני, שנפלתי מכוכב־לכת אחר, ממארסיליה הפרטית שלנו (תמיהני, אם מן הצורך הוא להסביר, שכוונתי לאודיסה). גורקי קראני ללשכתו. הדברים שאמר שם חתכו את גורלי:
– יש מסמרות דקים, – אמר, – ויש מסמרות גסים – כשיעור אצבעי. – והוא קירב אל עיני את אצבעו הארוכה, המכוירת בכוח ובעדינות. – דרכו של סופר, קַשָׁתִי הנכבד, זרועה על־פי הרוב מסמרות גסים ביותר. להלך עליהם יהא הכרח ברגליים יחפות, דמים ישתפכו למכביר, ומשנה לשנה תהא שפיכוּתם מרובה והולכת… איש חלוש אתה – יקנוך וימכרוך, יַלְאוּךָ, ירדימוך, וסופך שתבול ותעמיד פנים של עץ העומד בפריחתו… ואלו לאדם ישר, לסופר ישר ומהפכן – ההליכה בדרך הזה הוא כבוד גדול, ואכן, יהי רצון, אדוני, שתזכה למעשים אלה, שאינם מן הקלים…
סבורני, שלא היו בחיי שעות חשובות מאלו שעשיתי במערכת “לייטופיס”. כשיצאתי משם, ניטלה ממני לחלוטין התחשה הגופיית של הווייתי. בכפור כחול, צורב, בן שלושים מעלות, רצתי אחוז־קדחת על־פני מסדרוני־הפאר כבירי־המידות של המטרופולין, המפולשים לקראת השמיים האפלים, הרחוקים, ונתאוששתי, כשצ’ורנאיה־רייצ’קה ונובאיה־דיירייבניה1 כבר היו מאחורי…
עברה מחצית הלילה, ורק אז חזרתי לפטרבורג, לחדר ששכרתי יום קודם לכן אצל אשתו של מהנדס, הצעירה והבלתי־מנוסה. כיוון שחזר בעלה ממקום עבודתו והשקיף על דמותי המסתורית והרכה־בשנים, מיד פקד לסלק מן הפרוזדור את כל המעילים והערדליים ולסגור על מפתח את הדלת המחברת את חדרי עם חדר־האוכל.
ובכן, חזרתי למעוני החדש. מאחורי הקיר היה המסדרון, שנתרוקן ממיכסת הערדליים והשכמיות הקצובה לו, בין קירות־לבי רתחה השמחה, שהציפתני בלהט גדול ובכוח־עריצים תבעה פורקן לעצמה. לא היתה לי ברירה. עמדתי בפרוזדור, חייכתי למשהו ובפתיעה לעצמי פתחתי את הדלת לחדר־האוכל. המהנדס ורעייתו שתו תה. משראוני בשעה מאוחרת כל־כך, החווירו השניים, ביחוד החווירו מצחותיהם.
“זה התחיל”, – הרהר המהנדס בלבו והתקין עצמו למכור את חייו ביוקר.
פסעתי שתי פסיעות כנגד פניו והתוודיתי, שמאקסים גורקי הבטיח להדפיס את סיפורי.
המהנדס הבין, כי טעות היתה בידו, שמשוגע נדמה עליו כגנב, והחוויר חוורון־מוות שבעתיים.
– אקרא לכם את סיפורַי – אמרתי אגב ישיבה וקירבתי לעצמי כוס תה שאינה שלי, – את הסיפורים, שהוא הבטיח להדפיסם…
קיצורו של סיפור־המעשה התחרה ביצירותי עם שיכחת־נימוסין מוחלטת. קצתם, למזלם של אנשי־המידות, לא ראו אור. גזורים מכתבי־העת הם שימשו עילה להבָאָתִי בפלילים על־פי שני סעיפים גם יחד – על נסיון למגר את המישטר הקיים ועל פורנוגראפיה. בירור דיני נועד למארס 1917, אך העם, שהתיצב לימיני, התקומם בשלהי פברואר, שרף את כתב־האישום, ויחד עמו גם את בניין בית־המשפט המחוזי עצמו.
אלכסיי מאקסימוביץ' התגורר אז בשדרות־קרונוורק. הייתי מביא לו כל מה שכתבתי, וכתבתי סיפור ליום (במרוצת הזמן אנוס הייתי לחדול משיטה זו כדי להגיע להיפוכה הגמור). גורקי היה קורא את הכל, פוסל את הכל ודורש המשך. לסוף עייפנו שנינו, והוא אמר לי בבאס שלו, העמום במקצת:
– נתברר בעליל, אדוני, ששום דבר אינך יודע על בוריו, אך מרגיש הרבה בחוש… על כן קום צא אל בין הבריות…
ולמחר נתעוררתי ככַתָבוֹ של עתון פלוני שלא־בא־לעולם, ובכיסי מאתיים רובל דמי־עקירה. אכן, העתון לא בא לעולם, אך דמי־העקירה הועילו לי. שליחותי נמשכה שבע שנים, דרכים רבות עברתי בנדודי, וקרבות הרבה ראיתי בעיני. מקץ שבע שנים, עם שחרורי מן הצבא, עשיתי ניסיון שני להדפיס משלי וקיבלתי ממנו פתק: “אכן, אפשר להתחיל…”
ושוב, בלהט ובלי־הפסק, החלה ידו לזרזני. בתביעה זו – להרבות בלי הרף ויהי־מה את מניין הדברים שיש בהם נחיצות ויש בהם תפארת לעולם – היה בא אל אלפי אנשים, שהוא שֶׁמְצַאָם, והוא שטיפחם, ועל ידיהם גם אל המין האנושי. משלה בו תשוקה ללא גבול וללא הרפייה אפילו כהרף־עין, התשוקה שאין דומה לה ליצירת אנוש. לבו דאב עליו, כשאדם, שעורר בלבו תקוות מרובות, נמצא עקר. וברוב אושר היה משפשף יד ביד וקורץ עין לעולם, לשמיים ולארץ, כשהניצוץ היה לשלהבת…
-
פרברי פטרבורג. ↩
מאמץ המכוּון ליצירת דברים שבתפארת, מאמץ תמידי, אחוז־התלהבות, כמעיין המתגבר – הנה הם חייו של באגריצקי. הם היו – עליה בלתי־פוסקת. בין ביכורי שיריו היו גם רפים, עם השנים היתה כתיבתו מחמירה והולכת. ההתפעמות שבשירתו גדלה. ההתלהבות, העצורה בה, גברה, משום שגברה שקידת באגריצקי על המחשבה והרגש. שקידתו זו היתה ביושר־לב, בעקשנות ובגילת־נפש.
כתיבתו של באגריצקי – לא יכולת פיזיולוגית היא, אלא לב ומוחין, שגדלו למעלה מן המידה הקצובה, שגדלו בניגוד לזו שמוחזקת בעינינו המידה הקצובה ולעתיד לבוא לא תהיה אלא השיעור ההכרחי והקבצני ביותר למחית הלב.
אני זוכרו עלם באודיסה.
הוא היה מעתיר על איש־שיחו תלי־תלים של שירים – שלו ושל זולתו. הוא אכל שלא־כדרכנו, לבושו היה סַרְבָּלַיִם ולסוטה, הליכותיו היו קולניות, אך בהפסקות.
בשנים ההן, כשדיוקנו של אדם נקבע על־ידי הנסיבּוֹת, היה באגריצקי דומה לעצמו בלבד ולא לאיש זולתו.
המוניטין שיצאו לו כפראַנסוּאַ וויוֹן של אודיסה עוררו אהבה אליו, הם לא עוררו אימוּן. והנה – סיפורי־הצייד שלו היו לנבואה, הקונדסות – לחכמה, לפי שהיה תלמיד־חכם, לפי שזיווג בתוכו את הקומסומולאי עם ר' עקיבא.
הוא לא הוכרח לשבור בקרבו דבר, כדי להיות למשוררם של הצֵ’קיסטים, הדייגים, הקומסומולאים. אומרים, כי הוא נתנסה במשברים כשאר סופרים. אני לא השגחתי בכך.
אהבת הצדק, השפע, השמחה, אהבת המלים שיש בהן ניגון ויש בהן חכמה – זו היתה הפילוסופיה שלו. ונמצא, שהיא שירת המהפכה.
כּבניין טוב, – היה הוא תמיד בפיגוּמים. הם נתחלפו בו, ואת המלאכה הזאת של התחדשות־תמיד היה עושה בגבורה, בלי אבק־שוחד, בגלוי.
ממנו — מן הגוֹוע — שפע זרם־החיים. לבם של בני־אדם, שאחזתם החרדה, נמשך אחריו. חייו היו אומרים לנו, כי השירה היא עניין חיוּני, הכרחי, יום־יומי.
בדרכו לקראת היותו חבר בחברה הקומוניסטית חָלַץ באגריצקי לפני רבים אחרים…
אני זוכר את שיחתנו האחרונה. הגיעה השעה לעזוב ערים נכריות, הסכמנו זה עם זה, הגיעה השעה לשוב הביתה, לאודיסה, לשכור בית קטן ב“בְּלִיז’נִייָה־מֶלְנִיצִי”, לכתוב שם סיפורים, להזדקן… ראינו את עצמנו זקנים, זקנים ערמומיים ומשמינים, המתחממים בשמשה של אודיסה, של שפת־הים – בבוּלוואר, ובמבט ממושך מלווים את הנשים, העוברות על פניהם…
משאלות־לבנו לא נתקיימו. באגריצקי מת בשנת ה־38 לחייו, בטרם יעשה אפילו מקצת ממה שמסוגל היה לעשות.
במדינתנו נוסד המר"ן – המכון לרפואה ניסיונית. לוואי ישיג את מבוקשו, ופשעי הטבע האלה, המחוסרים כל שחר, לא יישנו עוד.
את אלכסנדר פיודורוביץ' קרנסקי ראיתי לראשונה בעשרים בדצמבר שנת אלף־תשע־מאות־שש־עשרה באולם־הסעודות של הסאנאטוריום אוֹלִילָה. את ההיכרוּת עמו עשה לי הפרקליט זאַצאַריָני מטוּרקיסטאַן. על זאצארייני ידעתי, שהוא נמול בשנת הארבעים לחייו. הנסיך הגדול פיוטר ניקולאייביץ', המטורף המנודה, שהוגלה לטאשקנט, הוקיר את ידידותו של זאצארייני. נסיך גדול זה התהלך בחוצות טאשקנט עירום־ועריה, נשא לו לאשה קאזאקיה, העלה נרות לפני דיוקנו של וולטיר, כלפני איקונין של ישו הנוצרי, וייבש את מישוריה האינסופיים של אַמוּ־דאַריה. זאַצאַרייני היה רֵעוֹ.
ובכן – אוֹלִילָה. בריחוק עשרה קילומטרים מאתנו הבהיקו אבני־השַׁחַם הכחולות של הֶלסינגפוֹרס. הו, הלסינגפורס, חִבַּת־עֵינִי. הו, שמיים, הזורמים מעל לאֶספּלאַנאַדה1 וממריאים כעוף־כנף.
ובכן – אוֹלִילָה. פרחי־צפון עוממים באגרטלים. קרני איילים מפצילות על־פני הסיפונים האפלוליים. בטרקלין המסויד נודף ריח אורנים, צינת שָׁדֶיהָ של הרוזנת טישקֶביץ' ולִבְנֵי־המשי של הקצינים האנגלים.
אל השולחן, על יד קרנסקי, יושב משוּמד מוכתר־בנימוסין ממחלקת המישטרה. מימינו – הנורבגי ניקֶלסֶן, בעל ספינה לציד־לווייתנים. משמאלו – הרוזנת טישקֶביץ', היפה להפליא, כמאריה־אַנטוּאַנֶט.
קרנסקי אכל שלוש פרפראות והלך עמי ליער. על פנינו חלפה במיגלשיים פְרֶקֶן כִּירְסטִי.
– מי זאת? – שאל אלכסנדר פיודורוביץ'.
– זוהי בתו של ניקלסן, פרקן כּריסטי, – אמרתי, – כמה נאה היא…
אחר־כך ראינו את ה“ווייקָה”2 יוהאנס הזקן.
– מי זה? – שאל אלכסנדר פיודורוביץ'.
– זהו יוהאנס הזקן, – אמרתי, הוא מוביל מהלסינגפורס קוניאק ופירות. וכי אינך מכיר את העגלון יוהאנס?
– אני מכיר כאן את כולם, – השיב קרנסקי, – אך איני רואה איש.
– הנך קצר־ראי, אלכסנדר פיודורוביץ'?
– כן, הנני קצר־ראי.
– עליך להרכיב משקפיים, אלכסנדר פיודורוביץ'.
– לעולם לא.
אזי אמרתי בהתעוררות עלומים:
– הבן נא, הרי לא בלבד עיוור אתה, אתה חשוב כמת. הקו, תו האלוהות, שליטו של העולם, נתעלם ממך לצמיתות. אנו מהלכים על־פני גן הקסמים, ביער הפיני שאין לתארו. עד שעת יציאת נשמתנו לא נחזה משהו נאה מזה. והנה אינך רואה את שוּליו הנקרשים והוורודים של מפל־המיים, שם, ליד הנהר. עץ־הבָּכָא, הנטוי על מפל־המיים, – אינך רואה את מעשה גילופו היאפאני. גזעיהם האדומים של האורנים זרוּיי־שלג הם. זיו גרגירי רוחש בשלג. תחילתו קוו ללא רוח חיים, שנצמד אל האילן, ועל השטח הגַלייני, כקוו של ליאוֹנאַרדוֹ, משלימתו בבואה של עבים לוהבות. וגֶרֶב המשי של פרֶקן כירסטי, והקוו של רגלה שכבר בגרה? קנה משקפיים, אלכסנדר פיודורוביץ', אני משביעך…
– בני, – השיב הוא, – אל תחצוב־להבות לבטלה. חצי־הרובל, דמי המשקפיים, הוא חצי־הרובל היחידי שאחסוך. אין לי צורך בקוו שלך, שְׁפַל־הערך כמציאות. חייך אינם טובים מחייו של מורה לטריגונומטריה, ואני אפוף פלאות אפילו בקליאַזמה.3 מה לי ולבהרות־הקיץ שבפניה של פרקן כירסטי, ואני גם בלי שאבחין בה הבחנה של ממש, הנני מנחש בה, בעלמה זו, כל שיש את נפשי לנחש בה? מה לי ולערבים בשמיים צ’וּחוֹניים4 אלה, ואני רואה אוקינוס מתחולל בסער מעל ראשי? מה לי ולקווים – ואני צבעים יש לי? כל העולם בשבילי – תיאטרון־אדירים, שבו הנני הצופה היחידי בלי משקפת. התזמורת מנגנת פתיחתא למערכה השלישית, הבמה רחוקה ממני, כבחלום, לבי גואה ורחב מהתפעלות, אני רואה קטיפה של ארגמן על יוליה, משי של לילך על רומיאו, ואף לא פאת־זקן נכרית אחת… ואתה מבקש לעוור את עיני במשקפיים שמחירם חצי רובל…
בערב נסעתי העירה. הו, הלסינגפורס, מיקלט הזיותי…
ואת אלכסנדר פיודורוביץ' ראיתי בשנית לאחר חצי שנה, ביוני שנת שבע־עשרה, בשעה שהיה המצביא העליון של גייסות הרוסים והחולש על גורלותינו.
ביום ההוא היה גשר טרוֹיצָה מפוּשׂק, פועלי פוטילוב שמו פניהם אל בית־הנשק. קרונות החשמלית נתגוללו על צידם בחוצות העיר כפגרי סוסים.
המיטינג נערך בבית־העם. אלכסנדר פיודורוביץ' נשא מידברותיו על רוסיה־אמא ועל האשה. הקהל שם מחנק לו בעורות־הכבשים של יצריו. מה ראה בעורות־הכבשים הסוֹמרים הוא – הצופה היחידי בלי משקפת? איני יודע. אולם אחריו עלה אל הבמה טרוצקי, עיקם שפתיו ואמר כקול, שאין אחריו כל תקווה:
– חברים ואחים…
… הגית כמה פעמים את המלה “לשווא”. מלה כשרה, מלה מבהילה. הייתי בצבא האדום. היכרתי את ערך האדם. לאמור: בחנתיו מכל הצדדים. מסביב – מלוֹא מוות. חדלתי להבחין בין חיים למתים.
“לשווא”, אמרת? מלה איוּמה, אבל נכוֹחה וקולעת אל הנקודה. מתוך תרדמה כבדה עקרנו את האדם. הקזנוּ ממנו הִינִים של דם רותח. מה עוד אפשר היה לעשות? לא כלום! האדם דעך בזרועותינו… טשתי ברכבת־התעמולה בשדות מרחקים זרועים גופות. כָּרַזְתִּי כרוזים במגילות עפות, והפיצותין על אדמות־הקטל. האדמה שָׁמְנָה מדם ומכרוזים, אשר בהם התאמצנו להדשינה… דיחקנו שוב אל ביתנו המחניק, המת. ההטפה זללה את ריאותי, מצצה את דמי. חיוורון. הרופאים החליטו: הא ודא, בתנאים, איפוא, כאלה וכדומה. אמרתי להם: “זריקות? יפה. אולם **זריקות האמונה?”** כנראה, הבינו. מחייכים, טופחים על הכתף ומציעים לנסוע לאירופה.
אירופה? נעים. מלה נעלה. אבל מה אעשה שם? שמש, מיים, טניס, מרגוֹע וגלוּלות. אכן, תכלת מעט לא תזיק. את זוהר השמיים ראיתי לאחרונה בשנת 1914, אחר־כך היו השמיים לנעוֹרת נרפשת. משנת 1917 הרקיע – דגל אדום. עכשיו המלחמה והמהפכה – עברו. צריך לשבת בריביירה.
בעוד שעה יגווע השמש… “כדכוד קר” – כתב ייסנין הֶעָרֵב, התכשיט־השוֹבב. וודאי גם הוא יָשַב במקום הזה על זרדרדים, עד שאחד מהם שימש לו עניבת־חנק. נחנק. חי השטן, בעתוֹ…
הידעת את גדליה? הוא עולה על לנין. לנין יצר אינטרנציונאל של מדוּכּאים, ואלו גדליה מלקט בני־אדם טובים, מבשר רעיון שגעוני, שגיוני. אנשים נדיבי־רוח, התאחדו! מהפכת הישרים.
צחנת־מוות נדפה ממני, בשמעי לראשונה את המלים האלה – והצטחקתי. היום נודף ממני ריח שמש וגלולות. אני מכה על חטא ומפלל:
– שלום עליך, גדליה, יוצר האינטרנציונאל הרביעי, פייטן שַׂגִיא־רוח של האיספּוֹלקוֹם החדש!
ברִיאוֹת מנוקבות אני זועק:
– יעלה ויבוא!
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.