לפני כעשרים שנה, בעודי רך בשנים, מהלך הייתי בחוצות הקריה סאַנקט־פטרבורג, בתעודה מזויפת בכיסי ובלא מעיל בחורף־של־זעף. מעיל, בעצם, היה לי, אלא שלא הייתי לובשו מתוך טעמים פרינציפיוניים. רכושי הפרטי נצטרף בעת ההיא מכמה סיפורים, שֶכְּרוֹב קיצורם רוב חציפוּתם. בסיפורים הללו מחזר הייתי על בתי־המערכות, איש לא נתכוון כלל לקוראם, ואם נמצא מי שהציץ בהם בדרך מקרה, הרי פעולתם עליו היתה הפוכה. עורכו של כתב־עת אחד שלח לי רובל בידי שַמָשוֹ, ועורך אחר אמר על כתב־היד, כי אלה הם דברים בטלים בהחלט, אלא שלחותנו יש חנות־של־קמח, ובחנות זו יכולני לקבל משרת זַבָּן. סירבתי והבינותי, כי אין ברירה לפני אלא ללכת אצל גורקי.
בפטרוגראד יצא לאור בימים ההם כתב־עת אינטרנאציונאליסטי “לייטוֹפּיס”, שבמשך חדשי קיומו המעטים הצליח ליהפך למשובח שבירחונינו, עורכו היה גורקי. שמתי פעמי אליו, לרחוב בּוֹלשאַיה מוֹנייטנאַיה. לבי היה מרתיק ונפוג. בחדר־הקבלה של בית־המערכת נתקבצה חבורה שונה־ומשונה מכל אשר תעלה הדעת: מטרוניות מפמליא־של־מעלה, והמתקראים “יחפנים”, טלגרפיסטים מאֶרזאַמאַס, דוּחוֹבּוֹרים ופועלים, שהיו בדולים לעצמם, בולשביקים ואנשי־המחתרת.
תחילת הקבלה נועדה לשעה הששית. בדיוק בשש נפתחה הדלת, ונכנס גורקי, שהפליאני בקומתו, ברזונו, בכוחה ושיעורה של שלדו הכיפחת, בכחול עיניו הקטנות, בחליפתו נוסח־חו"ל, שהיתה תלויה עליו במדולדל, אך בלויית־חן. אמרתי: הדלת נפתחה בדיוק בשש. כל ימיו היה מקפיד על הדיקנות הזאת, שהיא סגולתם של מלכים ושל פועלים וותיקים, מיוּמנים, בטוחים בעצמם.
באי חדר־הקבלה נחלקו למביאי כתב־יד ולמיחלים לפסק־גורלם.
גורקי ניגש אל הקבוצה השניה. הילוכו היה קל, חרישי, הייתי אומר – בעל־הידור, בידיו החזיק מחברות; בכמה מהן היה הכתוב בידו מרובה על הכתוב ביד המחבר. עם כל אחד ואחד דיבר בכוונת־הלב ובאריכות, הקשיב לאיש־שיחו באוות־נפש, בחינת בכל מאדו. את דעתו היה מחווה בגילוי־לב ובחומרה, בבררו את המילים, אשר את כוחן הכרנו לדעת זמן רב לאחר מכן, לאחר שנים ועשרות־שנים, כשהמלים הללו, שעשו בנפשנו את דרכן הארוכה, הבלתי־נמנעת, היו למצוות־עשה ולמגמת־חיים.
משסיים דבריו עם המחברים, שכבר הכירם מקודם, ניגש גורקי אלינו והחל לאסוף את כתבי־היד. בעין חטופה הביט אלי. הייתי בימים ההם תערובת כחלילית, תופחת, שעודה בתסיסתה, של טולסטויאני וסוציאל־דימוקראט, לא לבשתי מעיל, אך הייתי מזוין במשקפיים, המלופפים בחוט מדוּנג.
היה זה ביום השלישי בשבוע. גורקי לקח את המחברת ואמר:
– התשובה – בּיום הששי.
כדבר שאינו מתקבל על הדעת נשמעו אז המלים הללו… בדרך־כלל היו כתבי־היד נמקים במערכות כמה חדשים, ועל־פי הרוב – לעולם־ועד.
חזרתי ביום הששי ומצאתי פנים חדשות: כבפעם הקודמת, היו כאן דוכסיות ודוחובּוֹרים, פועלים ונזירים, קציני־ים וגימנאזיסטים. בכניסתו החדרה שוב העיף בי גורקי את מבטו החטוף, המרפרף, אך השאירני לאחרונה. כולם הלכו. נשארנו ביחידות – מאקסים גורקי ואני, שנפלתי מכוכב־לכת אחר, ממארסיליה הפרטית שלנו (תמיהני, אם מן הצורך הוא להסביר, שכוונתי לאודיסה). גורקי קראני ללשכתו. הדברים שאמר שם חתכו את גורלי:
– יש מסמרות דקים, – אמר, – ויש מסמרות גסים – כשיעור אצבעי. – והוא קירב אל עיני את אצבעו הארוכה, המכוירת בכוח ובעדינות. – דרכו של סופר, קַשָׁתִי הנכבד, זרועה על־פי הרוב מסמרות גסים ביותר. להלך עליהם יהא הכרח ברגליים יחפות, דמים ישתפכו למכביר, ומשנה לשנה תהא שפיכוּתם מרובה והולכת… איש חלוש אתה – יקנוך וימכרוך, יַלְאוּךָ, ירדימוך, וסופך שתבול ותעמיד פנים של עץ העומד בפריחתו… ואלו לאדם ישר, לסופר ישר ומהפכן – ההליכה בדרך הזה הוא כבוד גדול, ואכן, יהי רצון, אדוני, שתזכה למעשים אלה, שאינם מן הקלים…
סבורני, שלא היו בחיי שעות חשובות מאלו שעשיתי במערכת “לייטופיס”. כשיצאתי משם, ניטלה ממני לחלוטין התחשה הגופיית של הווייתי. בכפור כחול, צורב, בן שלושים מעלות, רצתי אחוז־קדחת על־פני מסדרוני־הפאר כבירי־המידות של המטרופולין, המפולשים לקראת השמיים האפלים, הרחוקים, ונתאוששתי, כשצ’ורנאיה־רייצ’קה ונובאיה־דיירייבניה1 כבר היו מאחורי…
עברה מחצית הלילה, ורק אז חזרתי לפטרבורג, לחדר ששכרתי יום קודם לכן אצל אשתו של מהנדס, הצעירה והבלתי־מנוסה. כיוון שחזר בעלה ממקום עבודתו והשקיף על דמותי המסתורית והרכה־בשנים, מיד פקד לסלק מן הפרוזדור את כל המעילים והערדליים ולסגור על מפתח את הדלת המחברת את חדרי עם חדר־האוכל.
ובכן, חזרתי למעוני החדש. מאחורי הקיר היה המסדרון, שנתרוקן ממיכסת הערדליים והשכמיות הקצובה לו, בין קירות־לבי רתחה השמחה, שהציפתני בלהט גדול ובכוח־עריצים תבעה פורקן לעצמה. לא היתה לי ברירה. עמדתי בפרוזדור, חייכתי למשהו ובפתיעה לעצמי פתחתי את הדלת לחדר־האוכל. המהנדס ורעייתו שתו תה. משראוני בשעה מאוחרת כל־כך, החווירו השניים, ביחוד החווירו מצחותיהם.
“זה התחיל”, – הרהר המהנדס בלבו והתקין עצמו למכור את חייו ביוקר.
פסעתי שתי פסיעות כנגד פניו והתוודיתי, שמאקסים גורקי הבטיח להדפיס את סיפורי.
המהנדס הבין, כי טעות היתה בידו, שמשוגע נדמה עליו כגנב, והחוויר חוורון־מוות שבעתיים.
– אקרא לכם את סיפורַי – אמרתי אגב ישיבה וקירבתי לעצמי כוס תה שאינה שלי, – את הסיפורים, שהוא הבטיח להדפיסם…
קיצורו של סיפור־המעשה התחרה ביצירותי עם שיכחת־נימוסין מוחלטת. קצתם, למזלם של אנשי־המידות, לא ראו אור. גזורים מכתבי־העת הם שימשו עילה להבָאָתִי בפלילים על־פי שני סעיפים גם יחד – על נסיון למגר את המישטר הקיים ועל פורנוגראפיה. בירור דיני נועד למארס 1917, אך העם, שהתיצב לימיני, התקומם בשלהי פברואר, שרף את כתב־האישום, ויחד עמו גם את בניין בית־המשפט המחוזי עצמו.
אלכסיי מאקסימוביץ' התגורר אז בשדרות־קרונוורק. הייתי מביא לו כל מה שכתבתי, וכתבתי סיפור ליום (במרוצת הזמן אנוס הייתי לחדול משיטה זו כדי להגיע להיפוכה הגמור). גורקי היה קורא את הכל, פוסל את הכל ודורש המשך. לסוף עייפנו שנינו, והוא אמר לי בבאס שלו, העמום במקצת:
– נתברר בעליל, אדוני, ששום דבר אינך יודע על בוריו, אך מרגיש הרבה בחוש… על כן קום צא אל בין הבריות…
ולמחר נתעוררתי ככַתָבוֹ של עתון פלוני שלא־בא־לעולם, ובכיסי מאתיים רובל דמי־עקירה. אכן, העתון לא בא לעולם, אך דמי־העקירה הועילו לי. שליחותי נמשכה שבע שנים, דרכים רבות עברתי בנדודי, וקרבות הרבה ראיתי בעיני. מקץ שבע שנים, עם שחרורי מן הצבא, עשיתי ניסיון שני להדפיס משלי וקיבלתי ממנו פתק: “אכן, אפשר להתחיל…”
ושוב, בלהט ובלי־הפסק, החלה ידו לזרזני. בתביעה זו – להרבות בלי הרף ויהי־מה את מניין הדברים שיש בהם נחיצות ויש בהם תפארת לעולם – היה בא אל אלפי אנשים, שהוא שֶׁמְצַאָם, והוא שטיפחם, ועל ידיהם גם אל המין האנושי. משלה בו תשוקה ללא גבול וללא הרפייה אפילו כהרף־עין, התשוקה שאין דומה לה ליצירת אנוש. לבו דאב עליו, כשאדם, שעורר בלבו תקוות מרובות, נמצא עקר. וברוב אושר היה משפשף יד ביד וקורץ עין לעולם, לשמיים ולארץ, כשהניצוץ היה לשלהבת…
-
פרברי פטרבורג. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.