מאמץ המכוּון ליצירת דברים שבתפארת, מאמץ תמידי, אחוז־התלהבות, כמעיין המתגבר – הנה הם חייו של באגריצקי. הם היו – עליה בלתי־פוסקת. בין ביכורי שיריו היו גם רפים, עם השנים היתה כתיבתו מחמירה והולכת. ההתפעמות שבשירתו גדלה. ההתלהבות, העצורה בה, גברה, משום שגברה שקידת באגריצקי על המחשבה והרגש. שקידתו זו היתה ביושר־לב, בעקשנות ובגילת־נפש.
כתיבתו של באגריצקי – לא יכולת פיזיולוגית היא, אלא לב ומוחין, שגדלו למעלה מן המידה הקצובה, שגדלו בניגוד לזו שמוחזקת בעינינו המידה הקצובה ולעתיד לבוא לא תהיה אלא השיעור ההכרחי והקבצני ביותר למחית הלב.
אני זוכרו עלם באודיסה.
הוא היה מעתיר על איש־שיחו תלי־תלים של שירים – שלו ושל זולתו. הוא אכל שלא־כדרכנו, לבושו היה סַרְבָּלַיִם ולסוטה, הליכותיו היו קולניות, אך בהפסקות.
בשנים ההן, כשדיוקנו של אדם נקבע על־ידי הנסיבּוֹת, היה באגריצקי דומה לעצמו בלבד ולא לאיש זולתו.
המוניטין שיצאו לו כפראַנסוּאַ וויוֹן של אודיסה עוררו אהבה אליו, הם לא עוררו אימוּן. והנה – סיפורי־הצייד שלו היו לנבואה, הקונדסות – לחכמה, לפי שהיה תלמיד־חכם, לפי שזיווג בתוכו את הקומסומולאי עם ר' עקיבא.
הוא לא הוכרח לשבור בקרבו דבר, כדי להיות למשוררם של הצֵ’קיסטים, הדייגים, הקומסומולאים. אומרים, כי הוא נתנסה במשברים כשאר סופרים. אני לא השגחתי בכך.
אהבת הצדק, השפע, השמחה, אהבת המלים שיש בהן ניגון ויש בהן חכמה – זו היתה הפילוסופיה שלו. ונמצא, שהיא שירת המהפכה.
כּבניין טוב, – היה הוא תמיד בפיגוּמים. הם נתחלפו בו, ואת המלאכה הזאת של התחדשות־תמיד היה עושה בגבורה, בלי אבק־שוחד, בגלוי.
ממנו — מן הגוֹוע — שפע זרם־החיים. לבם של בני־אדם, שאחזתם החרדה, נמשך אחריו. חייו היו אומרים לנו, כי השירה היא עניין חיוּני, הכרחי, יום־יומי.
בדרכו לקראת היותו חבר בחברה הקומוניסטית חָלַץ באגריצקי לפני רבים אחרים…
אני זוכר את שיחתנו האחרונה. הגיעה השעה לעזוב ערים נכריות, הסכמנו זה עם זה, הגיעה השעה לשוב הביתה, לאודיסה, לשכור בית קטן ב“בְּלִיז’נִייָה־מֶלְנִיצִי”, לכתוב שם סיפורים, להזדקן… ראינו את עצמנו זקנים, זקנים ערמומיים ומשמינים, המתחממים בשמשה של אודיסה, של שפת־הים – בבוּלוואר, ובמבט ממושך מלווים את הנשים, העוברות על פניהם…
משאלות־לבנו לא נתקיימו. באגריצקי מת בשנת ה־38 לחייו, בטרם יעשה אפילו מקצת ממה שמסוגל היה לעשות.
במדינתנו נוסד המר"ן – המכון לרפואה ניסיונית. לוואי ישיג את מבוקשו, ופשעי הטבע האלה, המחוסרים כל שחר, לא יישנו עוד.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.