את אלכסנדר פיודורוביץ' קרנסקי ראיתי לראשונה בעשרים בדצמבר שנת אלף־תשע־מאות־שש־עשרה באולם־הסעודות של הסאנאטוריום אוֹלִילָה. את ההיכרוּת עמו עשה לי הפרקליט זאַצאַריָני מטוּרקיסטאַן. על זאצארייני ידעתי, שהוא נמול בשנת הארבעים לחייו. הנסיך הגדול פיוטר ניקולאייביץ', המטורף המנודה, שהוגלה לטאשקנט, הוקיר את ידידותו של זאצארייני. נסיך גדול זה התהלך בחוצות טאשקנט עירום־ועריה, נשא לו לאשה קאזאקיה, העלה נרות לפני דיוקנו של וולטיר, כלפני איקונין של ישו הנוצרי, וייבש את מישוריה האינסופיים של אַמוּ־דאַריה. זאַצאַרייני היה רֵעוֹ.
ובכן – אוֹלִילָה. בריחוק עשרה קילומטרים מאתנו הבהיקו אבני־השַׁחַם הכחולות של הֶלסינגפוֹרס. הו, הלסינגפורס, חִבַּת־עֵינִי. הו, שמיים, הזורמים מעל לאֶספּלאַנאַדה1 וממריאים כעוף־כנף.
ובכן – אוֹלִילָה. פרחי־צפון עוממים באגרטלים. קרני איילים מפצילות על־פני הסיפונים האפלוליים. בטרקלין המסויד נודף ריח אורנים, צינת שָׁדֶיהָ של הרוזנת טישקֶביץ' ולִבְנֵי־המשי של הקצינים האנגלים.
אל השולחן, על יד קרנסקי, יושב משוּמד מוכתר־בנימוסין ממחלקת המישטרה. מימינו – הנורבגי ניקֶלסֶן, בעל ספינה לציד־לווייתנים. משמאלו – הרוזנת טישקֶביץ', היפה להפליא, כמאריה־אַנטוּאַנֶט.
קרנסקי אכל שלוש פרפראות והלך עמי ליער. על פנינו חלפה במיגלשיים פְרֶקֶן כִּירְסטִי.
– מי זאת? – שאל אלכסנדר פיודורוביץ'.
– זוהי בתו של ניקלסן, פרקן כּריסטי, – אמרתי, – כמה נאה היא…
אחר־כך ראינו את ה“ווייקָה”2 יוהאנס הזקן.
– מי זה? – שאל אלכסנדר פיודורוביץ'.
– זהו יוהאנס הזקן, – אמרתי, הוא מוביל מהלסינגפורס קוניאק ופירות. וכי אינך מכיר את העגלון יוהאנס?
– אני מכיר כאן את כולם, – השיב קרנסקי, – אך איני רואה איש.
– הנך קצר־ראי, אלכסנדר פיודורוביץ'?
– כן, הנני קצר־ראי.
– עליך להרכיב משקפיים, אלכסנדר פיודורוביץ'.
– לעולם לא.
אזי אמרתי בהתעוררות עלומים:
– הבן נא, הרי לא בלבד עיוור אתה, אתה חשוב כמת. הקו, תו האלוהות, שליטו של העולם, נתעלם ממך לצמיתות. אנו מהלכים על־פני גן הקסמים, ביער הפיני שאין לתארו. עד שעת יציאת נשמתנו לא נחזה משהו נאה מזה. והנה אינך רואה את שוּליו הנקרשים והוורודים של מפל־המיים, שם, ליד הנהר. עץ־הבָּכָא, הנטוי על מפל־המיים, – אינך רואה את מעשה גילופו היאפאני. גזעיהם האדומים של האורנים זרוּיי־שלג הם. זיו גרגירי רוחש בשלג. תחילתו קוו ללא רוח חיים, שנצמד אל האילן, ועל השטח הגַלייני, כקוו של ליאוֹנאַרדוֹ, משלימתו בבואה של עבים לוהבות. וגֶרֶב המשי של פרֶקן כירסטי, והקוו של רגלה שכבר בגרה? קנה משקפיים, אלכסנדר פיודורוביץ', אני משביעך…
– בני, – השיב הוא, – אל תחצוב־להבות לבטלה. חצי־הרובל, דמי המשקפיים, הוא חצי־הרובל היחידי שאחסוך. אין לי צורך בקוו שלך, שְׁפַל־הערך כמציאות. חייך אינם טובים מחייו של מורה לטריגונומטריה, ואני אפוף פלאות אפילו בקליאַזמה.3 מה לי ולבהרות־הקיץ שבפניה של פרקן כירסטי, ואני גם בלי שאבחין בה הבחנה של ממש, הנני מנחש בה, בעלמה זו, כל שיש את נפשי לנחש בה? מה לי ולערבים בשמיים צ’וּחוֹניים4 אלה, ואני רואה אוקינוס מתחולל בסער מעל ראשי? מה לי ולקווים – ואני צבעים יש לי? כל העולם בשבילי – תיאטרון־אדירים, שבו הנני הצופה היחידי בלי משקפת. התזמורת מנגנת פתיחתא למערכה השלישית, הבמה רחוקה ממני, כבחלום, לבי גואה ורחב מהתפעלות, אני רואה קטיפה של ארגמן על יוליה, משי של לילך על רומיאו, ואף לא פאת־זקן נכרית אחת… ואתה מבקש לעוור את עיני במשקפיים שמחירם חצי רובל…
בערב נסעתי העירה. הו, הלסינגפורס, מיקלט הזיותי…
ואת אלכסנדר פיודורוביץ' ראיתי בשנית לאחר חצי שנה, ביוני שנת שבע־עשרה, בשעה שהיה המצביא העליון של גייסות הרוסים והחולש על גורלותינו.
ביום ההוא היה גשר טרוֹיצָה מפוּשׂק, פועלי פוטילוב שמו פניהם אל בית־הנשק. קרונות החשמלית נתגוללו על צידם בחוצות העיר כפגרי סוסים.
המיטינג נערך בבית־העם. אלכסנדר פיודורוביץ' נשא מידברותיו על רוסיה־אמא ועל האשה. הקהל שם מחנק לו בעורות־הכבשים של יצריו. מה ראה בעורות־הכבשים הסוֹמרים הוא – הצופה היחידי בלי משקפת? איני יודע. אולם אחריו עלה אל הבמה טרוצקי, עיקם שפתיו ואמר כקול, שאין אחריו כל תקווה:
– חברים ואחים…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.