מחזה בשלוש מערכות

הנפשות

וואסָה בוריסובנה, בת 42, למראית-עין צעירה יותר

סרגיי פטרוביץ' בן 60, היה קברניט, הפליג הפלגות בים השחור, לאחר מכן שימש באוניות-נהר.

פרוחור בוריסוביץ' חראפוב, בן 57, אחיה של וואסה

נאטאליה, בת 18, בתה של וואסה

לודמילה, בת 16, בתה של וואסה

רחל, כלתה, כבת 30

אננה אוֹנוֹשֶנקוֹבָה, למעלה מבת 30, מזכירתה ואשת-סודה של וואסה.

מלניקוב, חבר בית-המשפט המחוזי

ייבגני, בנו

גורי נִכְנַעייב ¹, מנהל חברת-ספנות

ליזה, פוליה, חדרניות

פיאטיורקין, כבן 30–27, לשעבר חייל ומלח באניות-נהר, לראשו צנפה של שערות עבותות, קשורות, שפם מטופח

מערכה ראשונה

(חדר מרוּוח, פינת בית. כאן עשתה וואסה כעשר שנות-חיים וכאן היא מבלה את רוב שעות היום. שולחן-עבודה גדול, לפניו כורסה קלה, שמושבה נוקשה, כספת, על-גבי הכותל – מפה רחבת-ידיים, צבועה בצבעים עזים, – מפת מעלה הוולגה, ואמצעיתה, – מרִיבִּינְסק עד קאזאן; מתחת למפה – דרגש רחב, המכוסה שטיח, ועליו ערימת כרים; בטבורו של החדר – שולחן סגלגל, לא-גדול, שולחנות שמסעדי-גביהם גבוהים; דלתיים מזוגגות אל המרפסת, היוצאת הגנה, שני חלונות – אף הם הגנה. כּורסת-עור גדולה, על אדני-החלונות – גירניון, בפלג-הקיר שבין החלונות בחביונת שעל הרצפה – עץ הדפנה. מדף קטן, עליו – קנקן של כסף, וכיוצא בו כַּדִידִים מוזהבים. ליד הדרגש – דלת לחדר-המיטות. לפני השולחן – דלת לשאר חדרים. בוקר. מבעד לדלת ולחלונות מואר החדר באור-שמש עליז מאוד של שלהי מארס. בכלל, החדר הוא רחב-ידיים, שופע-אור, משמח-עיניים. נכנסים וואסה, נכנַעייב)

וואסה: שלושה רובל וחצי בעד אלף פוד – 35/100 של פרוטה בעד פוד אחד, זהו כמובן, שכר מועט במקצת בשביל העובדים בחֶברות-ספנות לאניות-נוסעים וסחורות – הללו צריכים לסחוב משאות גם ממרחק של ששים מטר, ואף למעלה מזה. משתכרים הם, בממוצע, רובל אחד במעת-לעת, ואילו אכילתם מרובה, ובלא בשר – אי אפשר להם. הנה על הדבר הזה ראוי היה לך לתת את הדעת, מַאֲמָרוֹן כלשהו להזמין בעתונים, למצוא ברנש, שיגלגל בדברים עם הסבלים. תמצא כזה?

נכנעייב: (בעליצות) נמצא!

וואסה: נו, זהו! יש ללחוץ קצת על חברות-הספנות הגדולות, ואילו העסק שלנו – עסק קטן הוא, והמטען – אף הוא קטן, אצלנו מלחינו עצמם מטילים אותו מן הספינה אל הנמל, בסבלים אין אנו משתמשים אלא לעתים רחוקות בלבד, כידוע לך.

נכנעייב: אין זה בדיוק כך. למלחים שני רובל לאלף – מעט מדי!

וואסה: וכי לָמה שכר מרובה מזה? הנה, סַדר את העניין ש“קאווקאז-מרקוּרי” והשאר יגדילו את המחיר עד חמישה רובל לאלף פוד, אזי יהיו הַסְפינוֹנוֹת שלנו טוענות ביתר חשק, נו וגם אנו נוסיף למלחים. זהו! במחילה ממך, – תַזְכִּירוֹן זה שלך אני פוסלת.

נכנעייב: (מקמט פניו) העניין הוא, וואסה בוריסובנה…

וואסה: ואתה קח דברים עם הקַדָרים, עם הטוֹחנים הזעירים, בכלל – עם בעלי-המלאכה, הנח להם הַנָחוֹנת כלשהי, כדי שיהיו מוסרים את מטעניהם, הנה מעשה כזה – ברכה בו…

נכנעייב: (בשמץ-גאווה) אשתקד גמרנו בטוב, הרֶוָח ראוי להתכבד!

וואסה: וכי מה בצע בכך: תמיד טוב, ורק טוב? מן הראוי שיהא טוב יותר, כי הנה משעמם יהיה לחיות תמיד רק בטוב. נו, היה שלום! שטופה בעסקים אני.

(נכנעייב מחווה קידה בשתיקה, מסתלק).

וואסה: (מקשיבה) אניוטקה! (נכנסת אננה).

וואסה: הרי לך, עשי העתקות חיש-מהר! רוֹטן גוּרי?

אננה: כן, בלתי-מרוצה.

וואסה: מה אָמר?

אננה: לא הבינותי. משהו על קוֹנְסֶרוואַטִיזם.

וואסה: כמובן, סוציאליסט, לא-עלינו! והסוציאליזם אצלו כאלוהים אצל פּרוֹחוֹר: מתפלל – מצוַת אנשים מלומדה, ובנפשו – אינו מאמין… אַת למליצותיו אל תאמיני… על מה שוחחתם אתמול?

אננה: סיפר לי על שיתוף הפעולה בין הסוציאליסטים הגרמנים לבין הקיסר שלהם.

וואסה: היזהרי, שמא תצאי מן הסוציאליזם שלו וּכרֵסֵךְ בֵין שִנַיִך.

אננה: לא, בעלת-ניסיון אני! הוא אחרי נאטאליה סרגייבנה מחזר.

וואסה: יודעת אני, נו, נאטקה אינה טפשה.

אננה: הוא גם אחרי ליודוֹצ’קה…

וואסה: ראו נא, כמה… רב-צדדי הבחור. (צלצול טלפון) כן, אני. בבקשה. מחַכּה. זה הדַייר – מֶלינקוב. (פוטרת אותה בניד-יד. עומדת ליד השולחן, שוקלת בדעתה, אגב דפדוף בניירות והחלפת מְקוֹם הכלים, מזעיפה פניה בהביטה נכחה).

מלניקוב: (מחדרה של אננה) בוקר טוב, גברתי הכְּבוּדָה.

וואסה: תודה. סגור את הדלת. שב. נו, מה חדש?

מלניקוב: החדשות אינן משמחות. החקירה המוקדמת נסתיימה, הועברה אל התובע הכללי. החוקר טוען, שריכֵּך ככל אשר יכול.

וואסה: בעבור שלושת אלפים יכול היה לרכך לגמרי.

מלניקוב: אי-אפשר. קראתי את עדותה של אותה סרסורית-לדבר-עבירה, היא השתפכה שם תשפוכת של גילוי-לב כבשעת וידוי.

וואסה: משמע, יהיה משפט?

מלניקוב: אין מנוס.

וואסה: והעונש מהו?

מלניקוב: ייתכן – עבודת-פרך.

וואסה: איך מְכַנים אצלכם?

מלניקוב: מה בדיוק?

וואסה: שעשועים אלה… עם תינוקות?

מלניקוב: “מעשה מגונה”…

וואסה: מין צירוף-מלים… דביק! ועכשיו מה יהיה?

מלניקוב: הקטיגור יערוך כתב-אישום, בכתב זה יבואו אל הנאשם, יאסרו אותו.

וואסה: את שלושתם? גם את הסרסורית?

מלניקוב: כמובן.

וואסה: והקטיגור יכול עוד… לרכך?

מלניקוב: הקטיגור – יכול. אך זה שלנו נושא עיניו לקאריירה גבוהה, וספק הוא, אם יִתְרַצה לכך. אף-על-פי שהשמועה אומרת שמצד השותפים… לַמַעֲשֶׂה – משתדלים.

וואסה: אֲהָא! אדרבא, הבה, אפוא, נשתדל גם אנחנו. נסֵה-נא, בבקשה ממך. הַצַע לקטיגור עיסקה, שלא יקים רעש. עלי לטשטש את העניין, לטשטש לחלוטין! יש לי – בנות.

מלניקוב: וואסה בּוריסובנה, עם כל הכבוד שאני רוחש לגברתי, ועם כל רחשי-התודה על נדיבות לבה…

וואסה: בבקשה – בקיצור! על רחשי-התודות נדבר כשנצא מן העניין בשלום ובצורה הוגנת. פְעַל במרץ.

מלניקוב: אני – בשום אופן אין בכוחי… איני יכול.

וואסה: תן דעתך – איני חסה על מָמון… במקרה זה! יצליח העניין – את שטרותיך אני מחזירה לך. אוכל להוסיף עוד כאלף וחמש-מאות. בס"ה – חמשת אלפים. מספיק?

מלניקוב: כן, אבל… בכל זאת אני…

וואסה: ואתה – ביתר העזה!

מלניקוב: מוטב היה, אילו גברתי בעצמה…

וואסה: נו, נתח שמן מדי הוא לקטיגור, שאבוא להשתחוות לפניו. לשלם – מסכימה, אך להשתחוות – לאו! לבד מזאת – הריני אדם גס, גלוי. אצלי – זה לא יצליח. ואתה עוד היום בבקשה! ואחר-כך תטלפן ותנקוב את הסכום. מאחלת הצלחה. נו?

מלניקוב: תרשה נא גברתי להיפרד בהשתחוויה… אני ממהר לבית-המשפט.

וואסה: כן, כן, מהר! (יושבת בעצימת-עיניים. שלפה את מגירת-השולחן, מחפשת משהו. מצאה קופסה קטנה. מסתכלת במה שיש בה. בוחשת בידית של עט. קול שאון מאחורי הדלתיים. מטמינה את הקופסה בכיס. נכנסת ליודמילה).

ליודמילה: שלום, אמא וואסיה! את חלומי הנחמד, הנפלא, ראיתי, יפה להפליא…

וואסה: (בנשקה אותה) בשבילך, ליודיק, גם המציאות-שבהקיץ יפה היא.

ליודמילה: לא, שמעי…

וואסה: בשעת ארוחת-הצהריים תספרי.

ליודמילה: שם נאטקה תצחק, או מישהו אחר יפריע, או אשכח. החלומות משתכחים נורא-מהר. שמעי-נא פה.

וואסה: לא, ליודיק, לכי! ושלחי אלי את ליזה מהר.

ליודמילה: אַח, אל-אלוהים! כל-כך לא-טובה את היום! (יוצאת)

וואסה: (יחידה רוטנת), לא-טובה… אח, טיפשונת… (ליזה נכנסת) אחי מתאונן שאינך מצייתת לו, לא מָשחת בשמן את המנעולים.

ליזה: וואסה בוריסובנה, איני מספיקה. יחידה לכולם, על כל הבית… קשה לי! תתן לי עוזרת, איזו נערה…

וואסה: לדבר זה – אל תצפי! שונאת אני אנשים מיותרים בבית. עוזרות לך הבנות. משכורתך – טובה, עבדי בשקידה. אל תרבי בשינה. אחי – בבית?

ליזה: לא.

וואסה: קראי אלי את סרגי פטרוביץ'. (עומדת באמצע החדר, מהרהרת, מכה באצבע צרדה, ממשמשת בכיסה. זֶ’לֶזנוב – בחלוק, שערותיו המקורזלות פרועות, לחייו, סנטרו לא גולחו זה כבר, שפמו עבה ובעל-שיבה).

וואסה: רק עכשיו התעוררת, או מתכונן לישון?

זֶ’לֶזנוב: מה רצונך?

וואסה: (מגיפה היטב את הדלת לחדרה של אננה אוֹנוֹשנקובה), אל תצרח, איני מפחדת, (זֶ’לֶזנוב חוזר אל הדלת).

וואסה: (עקפה אותו, הגיפה גם את הדלת הזאת), הקטיגור חתם על כּתב-האישום שלך.

זֶ’לֶזנוב: (נאחז במסעד-הגב של הכיסא), איני מאמין, את משקרת.

וואסה: (בשלוות-רוח) חתם.

זֶ’לֶזנוב: אני, מנוּול שכמותו, תשעת אלפים הפסדתי לו בקלפים. רמזתי לו… עוד אחד-עשר מוכן הייתי לתת…

וואסה: מחר-מחרתיים תקבל את כתב-האִישום, לאחר מכן יאסרוך ויושיבוך בבית-הסוהר.

זֶ’לֶזנוב: חַסתְּ על ממונך, קָמצת את ידך! נתת מעט לחוקר, וגם למלניקוב, כנראה, מעט. כמה נתת, הגידי?

וואסה: על מעשה מגונה בתינוקות העונש הוא עבודת-פרך.

זֶ’לֶזנוב: (יָשב, מטָרף בראשו, מדבר בקול עמום), ואַת – שמחה?

וואסה: יש לך בּנות – שהגיעו לפרקן. מה תהא עליהן – כשישלחוך לעבודת-פרך? מי איש הגון ויסכים לשאת אחת כזאת לאשה? יש לך נכד, בקרוב ימלאו לו חמש שנים. מוטב לך, סרגיי, לרצוח נפש, ולא לעשות תועבות אשר כאלה!

זֶ’לֶזנוב: אותָך צריך היה לרצוח, זהו! לרצוח, לבך האכזר לעקור, לכלבים להשליכו. את סיבבת אותי, סיבַכת אותי, את…

וואסה: אל תשקר, סרגיי, זה לא יעזור לך. ולמי אתה משקר? לעצמך. אל תשקר, גועל-נפש לשמוע, (ניגשה אל בעלה, השעינה כף-ידה על מצחו, הגביהה ראשו, מביטה לתוך פניו). אני מבקשת אותך, אל תביא את העניין לידי בירור משפטי, אל תמיט קלון אל המשפחה. בקשות מעטות ביקשתיך במשך כל חיי עמך, חיים קשים, בזויים עם שיכור, עם זַנַאי. וגם עכשיו לא בשבילי אני מבקשת – בשביל הבנות.

זֶ’לֶזנוב: (בפחד). מה רצונך, מה את רוצה ממני? מה?

וואסה: אתה יודע.

זֶ’לֶזנוב: לא יקום ולא יהיה! לא…

וואסה: רוצה אתה, אכרע ברך לפניך? אני! לפניך!

זֶ’לֶזנוב: הסתלקי, הניחי! (מנסה לקום).

וואסה: (לחצה בידיה על כתפיו, דחקתו לתוך הכורסה). קח את האבקה.

זֶ’לֶזנוב: הסתלקי…

וואסה: חשוב-נא – תוכרח לשבת בבית-סוהר, אחר כך – כל העיר תתכנס לבית-המשפט להביט עליך, לאחר-מכן תהיה גוסס ומת מיתה ארוכה כאסיר, כעובד-פרך, בקלון, ביגון – איום ומחפיר יהיה מותך! וכאן – בבת-אחת, בלי כאב, בלי חרפה. הלב ייאלם דום, ו – כמו תירדם.

זֶ’לֶזנוב: הסתלקי… לכי-לך! יבואו וישפטו. היינו הך

וואסה: והילדים? והחרפה?

זֶ’לֶזנוב: לבית-המנזר אבקש רשות לפרוש. שיוליכוני² לנזירות. לנזירות של סיגופים. בבור-תחתית אחיה, אבל – אחיה!

וואסה: שטויות אתה מדבר. קַח את האבקה.

זֶ’לֶזנוב: (קם), לא… לא אקח. שום דבר לא אקח מידיך…

וואסה: קח מרצון.

זֶ’לֶזנוב: ולא – אז מה? תַרְעִילִי?

וואסה: סרגיי, זכור את הבנות! הן צריכות לחיות. על מעשי-התועבה של האבות אין לענוש את הבנים.

זֶ’לֶזנוב: ושל האמהות?

וואסה: אמרת דבר-של-שטות. הבן, סרגיי, אני במשפט לא אשתוק. אני אספר, איך היית מביא נשים פרוצות לביתי, איך נָאפת עמהן, הראית להן, לפרוצות הללו, את נאטאליה ואת ליודה, אספר, איך היית מרגיל אותן לשיכּרות.

זֶ’לֶזנוב: שקר! זה פרוחור, אחיך, היה מרגיל אותן.

וואסה: את ליודמילקא הִבְהַלְתָּ, ולכן כמו חֲלוּשַת-שכל היא, אינה יכולה ללמוד, אינה מסוגלת לשום דבר.

זֶ’לֶזנוב: ונאטאליה – כולה אַת, כולה!

וואסה: ובכן, להווי ידוע לך: את הכול אגיד לשופטים ולבריות!

זֶ’לֶזנוב: (קם, שואג), הסתלקי! פחד-אלוהים הוא לראות את פניך. הניחי. (דוֹחפָה מעל פניו, הולך לעבר הדלת).

וואסה: (אחריו) קח האבקה, סרגי…

זֶ’לֶזנוב: לא! (יצאו. בפתח – ליזה, בידיה – מגש, ועליו כמה מנעולים, השונים זה מזה בצורתם. אחריה פרוחור חראפּוב, ומנעול-אמברים כביר-מידות בידו).

פרוחור: (בפנים זועפות), על מה התקוטטו?

ליזה: לא יודעת, ורק שמעתי, שהיא שידלה אותו לקחת אבקה.

פרוחור: איזו אבקה?

ליזה: ודאי – רפואה?

פרוחור: איזו רפואה?

ליזה: וכי מנַיין לי איזו?

פרוחור: אכן, טיפשה את! סרגיי אינו זקוק לשום רפואה. הוא בריא כגמל. שנינו, כל הלילה, עד השעה הרביעית בבוקר, היינו רְדוּפִים בקלפים ושטוּפים בקוניאק.

ליזה: אבקת-סודה, אולי.

פרוחור: שוב – טיפשה! נכנס קוניאק – יצאה סודה. מה את עומדת כגולם? הציגי המנעולים על השולחן. אינך רואה כלום, אינך יודעת כלום. בעד מה אני נותן לך מתנות?

ליזה: מתנה נתת לי! עוד מעט יראה כל העולם את מַתנתך.

פרוחור: מוטב – אני, ולא פּיַאטיורקין. הזיזי את כורסת-העור, העור מתקלקל בשמש, והוא ששים רובל מחירו.

ליזה: השמש?

פרוחור: הכורסה – מתנתי לאחותי. השמש היא בחינם. רגע! מה הענינים? הלצות מתלוצצת את? היזהרי, בכל-זאת, ודעי את מקומך! “השמש!” פינקה אותך אחותי, כבתולה זקנה את חתולהּ. לכי לכל הרוחות! (מעיין בניירות שעל גבי השולחן, מתעטש, שר בקול מזויף).

בְּעֶרֶב סָתו, עֵת רוּחַ מְיַלֶלֶת,

הָלְכָה בְּתוּלָה בִּרְחוֹב שֶׁאֵין בּוֹ אִישׁ,

וּפְרִי גָנוּב שֶׁל אַהֲבָה אוּמְלֶלֶת

נָשְׂאָה…

נאטאליה: (נכנסת) איזה יום יפה…

פרוחור: עדיין אין לדעת כלום, היום עודו בתחילתו. מה את מתרוצצת כיהושוע-הפרוע? בלתי מסורקת… לכלוכית!

נאטאליה: השמעת – הוחלט למסור את אבא למשפט?

פרוחור: (נבהל), מי אמר?

נאטאליה: ייבגני מֶלנִיקוֹב.

פרוחור: (ישב) אַח, לעזאזל… לא התחמקת, הקברניט. הרי לך, בית-זֶ’לֶזנוב! הרי לך בית-חראפוב, בית-אבות של בעלי-יוחסין ובעלי-מידות! חיינו והגַענו! הביא הקברניט את ספינתנו אל חוף-מבטחים. אוי תהיינה בוּשוֹת! עד יום מותנו יספיקו הבושות לכולנו.

נאטאליה: אפשר יזַכוהו?

פרוחור: לא זה העיקר! העיקר הוא במשפט, בחרפה. ובוודאי יחייבוהו. מנהג חדש הוא במדינה: הגביר בְעַמָיו – תמיד חייב. עם אומלל הם הגבירים! הביני-נא – יותר משישפטו את הקברניט זֶ’לֶזנוב ישפטו אותנו, את אנשי בית-חראפוב.

נאטאליה: ואין עצה?

פרוחור: לברוח לאמריקה, שכל המנוּולים מסתתרים שם.

נאטאליה: ולשחד את בית-המשפט.

פרוחור: ניסו. אחותי לא אלף אחד בלבד שָלחה על-פני המים, כדי לטשטש את השערוריה הזאת. למשטרה נתנו, לחוקר נתנו. לא נסתייע הדבר, מַשמע. ועכשיו אני – ראש-העיר כבר לא אזכה להיות, את וליודמילה – חתנים מבני מעמדכן לא תמצאו, אפילו בנדוניה שלכן. זיהם אתכן אביכן היקר – בן-הכלבה, אַרכִי-נָבָל! אח, אידיוטית…

נאטאליה: אמא?

פרוחור: נו, כן.

נאטאליה: היא – אינה אידיוטית.

פרוחור: ולאיזה שדים-ורוחות דיחקה עצמה להינשא לקברניט הזה? כמעט עשרים שנה זקן ממנה.

נאטאליה: אתה הוא ששידלת אותה. הוא ידידך.

פרוחור: אני, אני? אני – אדם… לא מן הישוב! כן, אני – בעל-מזג טוב, אמן בנפשי. אני בעלומַי, נשאתי נפשי לשחק בתפקיד הקומיקנים באופיריטות, והוא… היה מפליג ביַמים! גם כן יחוס! וכי מעט טנופת מפליגה לה ביַמים!

נאטאליה: היא אהבה אותו?

פרוחור: לכי לך לכל הרוחות! לא אהבה היא זאת, כשהבתולה נעקרת לה ככבשה מעדרה, זהו – שיגעון! אם היו אצילים, שנשאו להם נשים צועניות, אקטריסות – הרי לבני מעמדנו אין הם דוגמא ומופת!

וואסה: (נכנסת פתאום) מי זה אינו דוגמא ומופת לך!

פרוחור: אני כאן עם נאטאליה…

וואסה: רואה אני, שכאן ושעם נאטאליה.

פרוחור: ומה שלום סרגיי?

וואסה: לא כלום. מתאונן על מיחוש-לב. נאטא, אמרי, שיביאו לי תה.

נאטאליה³: יכולת לומר פשוט, שאני מפריעה…

וואסה: כן. גם – מפריעה. ותה לא שתיתי עדיין. (נאטאליה יוצאת). מה צרחת פה?

פרוחור: על כורחך תצרח! את המשפט לא הצליחו למנוע.

וואסה: עם הבנות אל תדבר בעניין זה. בעצמי אגיד.

פרוחור: נאטאליה יודעת. היא שסיפרה לי.

וואסה: ולה – מי סיפר? (ליודמילה נכנסת בחשאי).

פרוחור: בנו של מלניקוב. לשווא הבנות מכניסות אותו בצל קורתנו.

ליודמילה: הוא מעניין, ולנו – משעמם! החברות חולות כל הזמן, אינן באות אלינו.

וואסה: את, ליוּדָה, לכי-נא, עזרי לליזה לסדר את החדרים.

ליודמילה: אני רוצה להיות קצת עמך. למה את דוחה אותי תמיד לאיזה מקום?

וואסה: עסקים, ליודוק, המשק!

ליודמילה: המשק! המשק! ובשביל הבת אין פנאי, אף לא רגע!

וואסה: הנה, אשב לשתות תה – ובואי, נשוחח, וועכשיו – לכי!

ליודמילה: יש חשק לבכות מכל זה. הרי יודעת אני – את תנזפי בדוד פרוחור על שהוא אומר על אבא זנאי, אני יודעת!

וואסה: (מלטפת ראשה של הבת ומלווה אותה אל הדלת), זַנאי אינו… גְנַאי, הזנאי, פשוט, זן ומפרנס… הרי צריך מישהו לדאוג למזונות. והנה אני – כל ימי הנני זנה ומפרנסת אתכן…

ליודמילה: את מתלוצצת! הרי יודעת אני, מה זה זנאי! הנה הדוד פרוחור. (וואסה מבקשת לסגור הדלת בעדה – ולא הצליחה).

ליודמילה: (חומקת מתחת יד האם), זנאי. עשה בטן לליזה. מחרף את אבא, אינו אוהב אותו.

פרוחור: את בודה דברים מלבך! ובכלל, הזקנים קמצנים באהבה.

ליודמילה: וגם את, אמא, אינך אוהבת?

וואסה: נו, די, די!

ליודמילה: מדוע אינך אוהבת את אבא? הדוד – גם הוא שיכור, ואותו – את אוהבת… השיכרות – מחלה. ז’ניה מלניקוב…

פרוחור: מקור החכמה… לכל הרוחות!

ליודמילה: מעין… אולקוס, איזה מין… (ליזה מביאה מיחם, אחריה – נאטאליה, ובידה מגש טעון כלים. וואסה, בחָבקהּ את הבת, מהלכת על-פני החדר, כמקשיבה למשהו. מרוגשת, אך מסתירה את ריגושה. נעצרה, מסתכלת במנעולים).

וואסה: (לאחיה), עדיין משתעשע אתה, לא נמאס לך?

פרוחור: שעשוע לא יקר, ואפשר, לאו דווקא שעשוע?

וואסה: אלא מה?

פרוחור: מי יודע? אין איש מאסף מנעולים ישנים, ואני מאסף. נמצא, אפוא, שבין אלף אדמונים אני היחידי – ברונט. כן. המנעול – זהו חפץ! הכול – על המנעולים, הכול – נעול. אילמלא לא למדו הבריות לסגור את רכושם על מנעול, סופו שהיה הולך לאיבוד. הטוב שבסוסים צריך לרסן.

וואסה: ראו-נא, ראו! ואפילו בשכל. נאטאליה, מזגי תה.

פרוחור: (עוקב אחריה), את אומרת שלשווא אני מבזבז את הכסף, ואני, למשל, שבעה רובל נתתי בעבור מנעול-אמברים זה, וכבר עשרים-וחמישה נותנים לי במחירו. אאסוף אלף מנעולים – אמכור למוזיאון… במחיר עשרים אלף בערך.

וואסה: נו, טוב, טוב! עוד נזכה ונראה איך החמור עולה בסולם. (לליודמילה – במפתיע ובקול רם). באבא התאהבתי עוד לפני שמלאו לי חמש-עשרה שנה. ובשנת השש-עשרה – כבר נישאתי לו. כן. ובשנת השבע-עשרה, כשהריתי לו את פיאודור, בשעת שתיית תה ביום-השילוש – יום חג-הבתולות – נכשלתי ושפכתי שמנת על מגפו של בעלי. הוא הכריחנו ללקק בלשוני את השמנת מעל המגף. ליקקתי, לעיני הבריות. ואת משפחתנו, משפחת בית-חראפוב, – לא אהבו הבריות.

ליודמילה: אוי, וואסיה! למה סיפרת? (נאטאליה עוקבת כל הזמן אחרי אמה מאחורי המיחם).

וואסה: הוא – עליז היה. אוהב מזמוטים.

ליודמילה: התלוצץ?

וואסה: נאטאליה, זוכרת את, איך לקחת מקדח וקדחת חור במחיצה והתענגת למראה המזמוטים של אביך?

נאטאליה: זוכרת.

וואסה: ואחר-כך באת אלי במרוצה, בדמעות בעיניך, וצעקת: “גרשי אותן, גרשי!”

נאטאליה: זוכרת. משפט משפחתי אתם עורכים כאן?

פרוחור: אח, נחש שכמותך!

וואסה: משמע – זוכרת את, נאטאליה? זה – טוב! בלי זיכרון אסור לחיות. יָלַדְתִּי תשעה וְלדות, נשארו – שלושה. אחד נולד מת, שתי ילדות – לא הוציאו את שנתן הראשונה, הילדים – את שנתם החמישית, ואחד – מת בן 7. ככה זה, בנות! סיפרתי לכן זאת, כדי שלא תזדרזו בנישואין.

ליודמילה: מעולם לא סיפרת… כך.

וואסה: פנאי לא היה.

ליודמילה: מדוע כולם מתו, ואנו נשארנו בחיים?

וואסה: זהו… מזלכן. ומתו, לפי שנולדו חלושים; ונולדו חלושים, לפי שאבא שתה הרבה, והיכה אותי לעתים קרובות. הדוד פרוחור יודע זאת.

פרוחור: נו – כן, הכה לפרקים! היו דברים. הוכרחתי פעם בפעם לחלצה מתחת ידיו של הקברניט. להכות אנשים למד מנסיונו עם הסַפָנְים, משום-כך היו מכותיו… נאמנות!

ליודמילה: ואתה למה אינך נשוי?

פרוחור: אני – הייתי, באופיריטה אחת יש פזמון כזה:

לְהִתְחַתֵּן זֶה קַל מְאֹד,

קָשֶׁה לִחְיוֹת בְּיַחַד…

ליודמילה: אצלך ניגון אחד לכל הזמירות.

פרוחור: כך פשוט יותר. המלים זכורות יותר. אני ארבע שנים שרוי הייתי עם אשתי, יותר מזה – לא הרהבתי עוז. אדם בגפו חייו שקטים יותר – הוא האדון לעצמו. מה צורך בסוסים פרטיים, כשאפשר לשכור כרכרה נהדרת?

נאטאליה: פיודור יגור אתנו?

וואסה: יבריא – יגור, כמובן.

נאטאליה: וגם ראשל?

וואסה: נו… מה השאלה? אשתו.

ליודמילה: היא כל-כך טובה, ראשל זו!

נאטאליה: אחרי המשפט של אבא – יגורו אצלנו?

וואסה: (מתלקחת), את שואלת יותר מדי, נאטאליה! וסקרנותך סקרנות רעה היא.

ליודמילה: אל תכעסי, אַל-נָא!

ליזה: (בפחד-פתאום), וואסה בוריסובנה… סרגיי פטרוביץ'…

וואסה: (כאילו נתמוטטה, אך בשקט), מה? קורא?

ליזה: הוא, כמדומה, מת…

וואסה: (בכעס), השתגעת! (יצאה בחיפזון. ליודמילה אחריה. נאטאליה קמה על רגליה, מביטה על הדוד, הוא במבוכה –עליה)

פרוחור: ממש… הרגליים רועדות! לכי, נאטקה, לכי! מה זה… שם?

נאטאליה: אם מת, הרי שאין את מי לשפוט?

פרוחור: לכי, אני אומר לך! (נשאר לבדו, שותה תה קר, ממלמל). הרי לך… לעזאזל! אוך

ליזה: (באה במרוצה, מדברת בפחד, בשפל-קול), פרוחור בוריסיץ', ואיך זה? הוא היה לגמרי בריא…

פרוחור: מה – “איך זה?” היה – ואיננו! ואולי זה עילפון?

ליזה: לגמרי בריא… פרוחור בוריסיץ'… לא מזמן, אבקה…

פרוחור: (נדהם) מה-ה? זה את… (בחרון-אף תפשה בגרונה, מטלטלה). אם את, פרצוף מנוּול, לא תשכחי… אם את… אַח, את שפיפון שכמותך! מה עלה על דעתך, אה? איך את מעיזה? (דְחפהּ מעל פניו, מוחה הזיעה מעל קרחתו).

ליזה: הרי בעצמך ציווית לספר לך תמיד את הכול…

פרוחור: מה לספר? מה שראית, מה ששמעת – על כך ספרי. ואת – מה ראית? את – בדית מן הלב! ב-דית מן ה-לב, ולא ראית. לכי לכל הרוחות, אִידְיוֹטית! אני ארביץ לך… אבקה! מלה זו שכחי… (הוא גירשה, מתרוצץ על-פני החדר, ניגש אל הדלת וכאילו אינו יכול לפסוע הלאה. נכנסות וואסה, ליודמילה, אחריהן פיאטיורקין).

פרוחור: מה, וואסיה, איך? באמת?

וואסה: כן. נפטר.

ליודמילה: אמא, לָקַחַת את הדפנה?

וואסה: כן, קחי. (פיאטיורקין מגלגל את החביונת, ובה הדפנה. ליודמילה לקחה פרחים מעל אדן החלון, יוצאת, מיד חוזרת).

פרוחור: מוזר, איך זה הוא? לגמרי… בריא היה. שנינו עד ארבע בבוקר היינו…

וואסה: שותים קוניאק.

פרוחור: נכון. זה עכשיו אמרה לי ליזאבייטה – אַת אבקה נתת לו…

וואסה: התאונן, שיש לו צרבת. סודה ביקש.

פרוחור: (נתעלץ). סודה? אהא!

ליודמילה: הדוד פרוחור, אתה איום! אבא נפטר, ואתה מחייך… מה זה?

פרוחור: לא כלום, ליודוק…

וואסה: (ליד הטלפון), שש – חמישים-ושלוש. כן. תודה. מי? אתה, יאקוב לבוביץ‘? בבקשה אלינו, לא, תכף ומיד. כן, סרגיי פטרוביץ’ נפטר. לא, היה בריא בהחלט. כהרף-עין. איש לא ראה איך… בבקשה.

פרוחור: (בקול חרישי, בהתפעלות), את כַבירה וואסה, חי אלוהים!

וואסה: (נדהמת), מה העניינים, מה אתה מפטפט? התעשת טיפש…

מסך

מערכה שניה

(לאחר כמה חודשים. אותו חדר עליז-המראה. וואסה – יושבת בכורסת-עור. על גבי הדרגש – ליודמילה, נאטאליה, אננה, ייבגני מלניקוב. סיימו את שתית-התה, המיחם והכלים עדיין לא סולקו. ערב, דולק אור, אך בחדר אפלולית רכה. בגן ירח, אילנות שחורים)

וואסה: ובכן, סיפרתי לכם על מנהגי-החתונה הקדמונים, סיפרתי איך בימים קדמונים היו הבעלים חיים עם נשותיהם…

אננה: (בקול חרישי) חיים איומים.

נאטאליה: וטיפשיים מאוד.

ליודמילה: ומדוע אומללים בני-האדם, וואסה.

ייבגני: מפני טיפשותם – אומללותם.

וואסה: מדוע אומללים – איני יודעת, ליודקה. הנה אונייגין ונאטאליה יודעים – מפני טיפשותם. אך אומרים – ואף מבשָׂרי חָזִיתִי זאת – שהחכמים אומללים מן הטיפשים.

ייבגני: אם נסכים, שהעשירים חכמים מן העניים…

וואסה: העשירים, כמובן, חכמים יותר, אלא שחייהם בזויים ועלובים, ולעולם אין העשיר שמח בכל לבו, כעני.

אננה: זה נכון.

נאטאליה: משמע, צריך אדם לחיות בעוני.

וואסה: זהו, זהו. בדיוק – כך. ואת נאטקה, אדרבא, נסי-נא, טעמי טעם זה. הינשאי לו לאונייגין וחיי קצת. הוא יהיה סֶגֶן-משנה בגדוד של חיל-הרגלים, ואת – אשת הגדוד, ישנן כאלו. נדוניא לא אתן לך, וכך תחיו לכם בארבעים רובל לחודש. בכסף זה: הלבשה, הנעלה אכילה ושתיה, והכנסת-אורחים וכיבודָם. ילדים תגַדלו לכם בכסף זה, וגם…

נאטאליה: אני לא אלד ילדים. לשם מה להרבות אומללים בעולם?

וואסה: זה, כמובן, בחכמה. לשם מה, באמת? ובכן, אונייגין, סיכוייך הם – ארבעים רובל וחַיָל-משרת, כל יום יהא הבחור צולה לך קציצות מבשר זול, שכולו גידים.

ייבגני: (בנעימה קדורנית), ואפשר שאעבור לשרת בצי…

ליודמילה: גם אני לא אנשא לאיש, פחד-אלוהים! מוטב שאערוך מסעות, אראה גנים בוטאניים, חֲמָמות, אֲפָרִים בהרי הָאַלְפִּים…

נאטאליה: כל זה יש לשנות – הנישואין, כל החיים, הכול!

וואסה: ובכן, יש לך במה לעסוק: קומי ושַנִי! גורי נִכְנַעיֶיב ילמדך, במה להתחיל.

נאטאליה: בעצמי יודעת אני – במהפכה!

וואסה: המהפכה נתלקחה ועלתה באש – לא נשאר ממנה אלא עשן בלבד.

אננה: זה גברתי – על הדוּמאַ?

וואסה: נו, למשל, עליה. האודים הִנֵה מהבהבים שם. עץ רטוב דולק בקושי, וגורי נכנעייב ילַמד. הוא בשכר מאתיים רובל לחודש מלמדני לכלכל את המשק, ואותך, בשכר חמישה-עשר רובל בערך – ילמד לעשות מהפכה. חצי-רובל – השיעור. כשבא אלי להיות פקיד אצלי – מכנסיים מעוכים היו לו, ולפני זמן-מה, בתיאטרון, רואה אני – כמה נַצְנֵצוֹת של זהב על אשתו. ככה זה, בנות! מלח בצי תהיה, אפוא, אונייגין?

ייבגני: עדיין לא הוחלט הדבר. ומדוע גברתי קוראת לי בשם אונייגין?

וואסה: הַחלֵט. כבר הגיע שעתך להיות יוּנקֶר, ועד היום אינך אלא קאדט, ובשם “אונייגין” אני קוראת לך…

נאטאליה: אין הוא דומה לאונייגין.

וואסה: האומנם? ומתנפח – ממש כמוהו… נו, מילא! את, נאטה, מיטיבה, כמובן לדעת יותר ממני, למי הוא דומה.

נאטאליה: אין הוא דומה בכלל.

וואסה: לבני-האדם?

ייבגני: (נעלב), איני מבין לחלוטין, מתי גברתי מתלוצצת, ומתי היא מדברת ברצינות. מנהג משונה!

וואסה: ואתה אל תכעס, אל תיעלב, אתה – הָבֵן. הנה אספר לך: כשבמפרץ-הנהר שלנו היתה שביתה, ובאו חיילים – קם המַסגר ווייזלומְצייב ואמר לסֶגן-המִשנֶה: “אתה, אומר הוא, הוד-מעלתך, מקבל ארבעים רובל, ואני מרוויח שבעים וחמישה, ויָכוֹלְנִי להגיע עד מאה. ראו, אומר הוא, שאדוני משרת את העשירים, ואני עשיר ממנו, נמצא, אפוא, כי לגעור בי, בעשיר, לא מן המידה הוא לו, לכאורה”.

ייבגני: איני רואה בכך שום דבר… מעניין.

נאטאליה: אמא אוהבת לקנטר את הבריות.

וואסה: יש בי חסרון זה. אני – אויבת-הבריות אני.

ליודמילה: זה לא נכון, וואסה!

וואסה: לא, נכון. אויבת. נו, מילא! שוחחנו, קשקשנו – לכו-נא, בנות, לחַדרכן, ואני אשקוד קצת… על ענייני המשק. אַת, אננה, הישארי. נו, לכו, לכו. בשעת ארוחת-הערב נתראה. (לאננה) נו, מה נכון – שאביו של ייבגני נרשם ל“נְטוּרֵי העם הרוסי”?

אננה: נכון.

וואסה: זה, הוא, טיפש שכמוהו, בשביל בנו. אח זֶ’נקה זה מבקשים לגרש מבית-הספר-לקצינים. חוששת אני, שעתיד הטרזן הזה לקלקל את הבתולה שלי.

אננה: לדעתי, רק משִעמום מתעסקת עמו נאטאשה.

וואסה: רשעים – אין לשעמום שליטה עליהם.

אננה: אחר מותו של סרגיי פטרוביץ' היא נעשתה קודרת מאוד. וכמובן, השמועות הללו…

וואסה: והשמועות רווחות?

אננה: כן.

וואסה: ואת – מאמינה לשמועות?

אננה: לא. אני – רק התאבדותה של ליזה הביאה אותי לידי מבוכה. איני יכולה להבין – מדוע? כל-כך חביבה. התגוררה אצלכם מילדותה, כולם אהבו אותה.

וואסה: פרוחור הוא שגרם לכַך. הוא הפחיד אותה במשהו.

אננה: היא קיימה עמו יחסי-מין?..

וואסה: הכריח אותה. וכי אין מאמינים, שליזאבייטה מתה מן הקֶדַח שבבית-המרחץ?

אננה: לא רבים מאמינים.

(פוליה נכנסת).

וואסה: מה רצונך? נו, מה את מהססת? דַבְּרי.

פוליה: (בקול חרישי), שם באה אשה.

וואסה: מי היא? בשעה כזאת?

פוליה: שֵם קשה… מוֹיסייבנה.

וואסה: מי-י? (הולכת בחיפזון. נעצרת. לאננה), אל תספרי דבר לַבּנות, אני אעשה להן הפתעה. אל תניחי לאיש להיכנס אלי. (לפוליה), סלקי את המיחם, הרתיחי את הקטן. (יצאה).

אננה: נו איך – מִתְרַגלת?

פוליה: קשה. חשבתי, כי עלי לשרת רק את הבנות, ולבעלת-הבית תהיה חדרנית משלה. פרוחור בוריסוביץ' – משרת נחוץ לו, אני איני יכולה לטפל בו.

אננה: נִטְפַּל?

פוליה: מופקר שכזה – איום ונורא! הנה עכשיו משוטט לו בכותונת תחתונית לעורו ומזמר, מזמר כל הזמן מין זמר אחד. אמש כבר שכבו כולם לישון, והוא מרעיש בכלי-ברזל ומזמר. מין דכדוך-נפש בא עלי בגללו. מה טיבו, אננה וואסילייבנה?

אננה: לא-נורמלי. אלכוהוליק, כלומר: שיכור.

פוליה: אני מודה לך מאוד, הבית בית טוב הוא.

אננה: אך האנשים, רצונך לומר – רעים.

פוליה: לא לי לשפוט אנשים, בעצמי שְׁפוּטָה אני, אף-על-פי שיצאתי זכאית, בכל-זאת ישבתי בבית-סוהר. לבד מזאת, מספרים, שהחדרנית שקדמה לי תלתה עצמה בבית המרחץ.

אננה: זהו – שקר. היא נפגעה מן הקֶדָח. עסקה בהכנת מרחץ לעצמה – ונתקדחה. היא היתה הרה.

פוליה: רואה את, גם – הרה!

ליודמילה: (בידיה ספסל עגול, אחריה נושא פיאטיורקין⁴ חביונת, ובה איזה צמח), הנה לכאן, הוא צריך הרבה שמש. לא כראוי הצגת, הָזֵז לאמצע.

פיאטיורקין: כפקודתך. כך? (הוא שואל בעמדו כַּרוּע על ברך אחת).

ליודמילה: בסדר. איזה שערות איומות יש לך. ודאי, נוקשות?

פיאטיורקין: לגמרי לא, מַשְשִי

ליודמילה: (מוליכה כף-ידה על רעמתו), כמו אצל אריה.

פיאטיורקין: הנה זה נכון. כך אומרים כולם.

ליודמילה: מי זה – כולם?

פיאטיורקין: מכרים, ובכלל – אנשים.

ליודמילה: ולמה אתה עומד על הברכיים?

פיאטיורקין: נעים לי לכרוע ברך לפניך.

ליודמילה: מילא… סתם דיבּורים! לעולם לא הייתי כורעת ברך לפני גבר.

פיאטיורקין: לך אין צורך בכך, הוא עצמו יכרע לפניך… את יכולה לעשות בגבר כל חֶפְצִיוֹתַיִך.

ליודמילה: ואני איני חפצה כלום. ולא אעשה.

פיאטיורקין: רצונו של אדם כבודו.

ליודמילה: חכה, אשאל את הגנן, מה לקחת מפה… (יצאה).

אננה: (מחדרה), לא לפי כוחֲך הוא, פיאטיורקין, לקַצֵץ בנטיעה זו.

פיאטיורקין: ואת אל תקנאי. מי יודע? הכול ייתכן, הכול יש לנסות.

אננה: אם תשמע וואסה על מיני לשוֹנוֹת שאתה תופס כאן…

פיאטיורקין: מפי מי תשמע?

אננה: תעוף מן הבית כהרף-עין.

פיאטיורקין: את – לא תספרי, וכשליודמילקה תבין, עד היכן הגיעו העניינים, כבר יהיה מְאֻחָר מדי… ורק אל תפריעי אַת. להפריע לי – לא כדאי לך. אַת אֶת חֶלקך מקבלת כסדרו, ואותי מחר, אולי, יגרשו. נו, אזי גם עסקיִך יתמוטטו…

אננה: אני – מה אכפת לי? אך לראוֹתך כאחד מבעלי-הבית – בכל-זאת קצת מעליב הדבר…

ליודמילה: (חזרה), לך פיאטיורקין, זה הכול.

פיאטיורקין: אני מאחל לָך כל טוב, היום ועד סוף כל הדורות.

ליודמילה: אדיב כל כך.

אננה: כן.

ליודמילה: ואיך הוא רוקד! נפלא!

אננה: ובכל זאת, ליודה, כדאי לך להיזהר מפניו.

ליודמילה: וכי מה יעשה לי?

אננה: ילד יכול הוא לעשות לך.

ליודמילה: פו, גועל-נפש!

אננה: הילד?

ליודמילה: דבריך, הם גועל-נפש! (יוצאת)

אננה: (אחריה), והרי אני – עַל הילד!

וואסה: (בתנועת-יד רחבה מגרשת את אננה ואת פוליה. רחל – כבת שלושים, לבושה בחן, בפשטות ובהקפדה, יפה, יוֹפי שיש בו כדי להרשים), ובכן, ובכן, ראשל, שבי, ספרי, איך זה הגעת, מניין?

רחל: מחוץ-לארץ.

וואסה: נו, כן, כמובן. באופן ליגאלי?

רחל: לא, באתי כבת לוויה של מוסיקאית.

וואסה: בפאספורט על שם אחר – משמע? אמיצה את. אשת-חָיל! – ועוד יותר יפה מקודם. ביופי כזה, ו… נו – מילא! ואיך – פיודור? הגידי את האמת.

רחל: להסתיר את האמת – אין זה מטבעי. פיידיה, וואסה בוריסובנה, אין לו תקווה. דועך. הרופאים אומרים – שניים-שלושה חודשים נשארו לו לחיות.

וואסה: נשרף, משמע, בנו של הקברניט זֶ’לֶזנוב.

רחל: כן. כחוש, ממש שקוף. מבין, כי דינוֹ נגזר. ובכל-זאת, עליז, פיקח כמו תמיד. ואיך קוליה שלי?

וואסה: נשרף פיודור זֶ’לֶזנוב. היורש שלי. ראש כל המשק.

רחל: קוליה – ישן?

וואסה: קוליה? איני יודעת. ודאי – ישן.

רחל: אפשר להציץ בו?

וואסה: אי-אפשר.

רחל: מדוע?

וואסה: הוא איננו כאן.

רחל: סליחה! אַת… מה קרה?

וואסה: לא קרה שום דבר רע. קוליה גר בכפר, ביער אורנים. שם יש חוֹל. שם – טוב. העיר אינה יפה לבריאותו, יש לו שקדים. הוריו העניקו לו בריאות לקויה.

רחל: זה רחוק?

וואסה: כששים פרסאות.

רחל: ואיך אפוא אגיע לשם?

וואסה: אין את צריכה כלל להגיע לשם. הבה, ראשל, נדבר – בגלוי ומיד!

רחל: מת?

וואסה: אם כך, אין על מה לדבר כלל, מלה אחת – והכל אָמוּר. לא – חי, בריא ויפה, ילד חכם. וכי למה הוא נחוץ לך?

רחל: החלטתי לשלוח אותו לחו"ל. שם אחותי נשואה לפרופסור לחימיה, הם חשוכי-בנים.

וואסה: אכן, כך חשבתי: ראשל, ודאי, תמשוך את הילד לתוך החוג שלה. לא, לא אתן לך את קוליה! לא אתן!

רחל: איך זה? אני – אמא!

וואסה: ואני – סבתא! חמותך. יודעת את חמות מהי? – מלשון חומה! חומת-עוז היא למשפחה כולה. ראש בֵּית-אֵם. בָּנַי – הם ידי, נכדַי – אצבעותי. הבינות?

רחל: סליחה… איני מבינה אותך. את ברצינות? זה… משהו מלפני-המבול… הרי את – אשה חכמה, את אינך יכולה לחשוב כך.

וואסה: כדי שלא תבזבזי דיבורים לבטלה, – שתקי והקשיבי. את קוליה לא אתן לך.

רחל: זה לא ייתכן!

וואסה: לא אתן. תני דעתך, מה את יכולה לעשות לי? אינך יכולה כלום. מבחינת החוק הרי את – אדם שאינו קיים. החוק מכיר אותך כמהפכנית, כבַרחַנית. תתייצבי? יושיבוך בבית-הסוהר.

רחל: האומנם תשתמשי במצבי? איני מאמינה! את לא תעשי זאת, תחזירי לי את בני.

וואסה: את מדברת דברי-הבל. דברים בטלים – כל הדיבורים שלך. אני אעשה, כפי שהחלטתי.

רחל: לא!…

וואסה: אל תצרחי! בשקט. את קוליה לא אתן לך. גורל אחר נועד לו.

רחל: וכי מה את – חיה טורפת?

וואסה: אני אומרת – אל תצרחי! לשם מה היא – הַצְרָחָה הזאת? אינני חיה טורפת. החיה מיניקה את גורה ו – לך-לך, שחֵר לך מזונותיך כרצונך. רצוֹנך – אכול תרנגולות, רצונך, עגלים. המדובר הוא, כמובן, לא בארנבות, אלא בחיות של ממש. ואת, הנה, אינך מניחה לְגורֵך לשחר טרף כאוות-נפשו, וגם אני לנכדי לא אניח. נכדי – הוא יורש חברת הספנות לבית חראפוב וזֶ’לֶזנוב. היורש היחידי לעסק של מיליונים. דוודתיו – נאטאליה וליודמילה – יקבלו חלק מועט מן הירושה, חמישים אלף כל אחת, הללו גם סכום זה רב מדי בשבילן. כל השאָר – שלו.

רחל: טעות היא בידך, אם חושבת את לשחדני, או לנחמני בכך, – טעות. זה – לא ייתכן!

וואסה: מה לי לשחד אותך, לנחם אותך? את, ראשל, יודעת – חשבתיך לאויבת לי, גם כששראיתי שאת מרחיקה מעלי את בני. מה תועלת לי ממנו, והוא חולה? לא הסברתי לו פנים, וראיתי – את אוהבת אותו, ואז אמרתי לך – אהבי, אין דבר! קצת שמחה לא תזיק גם לחולה. אדרבא, אפילו אסירת-תודה הייתי לך על פיודור.

רחל: (מתרתחת), כל זה – שקר! זה… גועל-נפש. אני – לא אוכל להאמין… זוהי… אכזריות של חיה רעה!

וואסה: אינך מאמינה, ומגדפת. אין דבר – גדפי. כל עיקר גידופיך הוא משום שאינך מבינה. תני דעתך, וכי מה יכולה את לתת לבן? אני מכירה אותך, את – עקשנית. את על… על חלומותיך-הזיותיך לא תוותרי. את צריכה לשוב וללבות את המהפכה. אני צריכה לשקוד, לבצר את העסק. אותך יטלטלו מבית-סוהר לבית-סוהר, מארץ גזירה לארץ-גזירה. והנער יתגורר בבית זרים, בארץ זרה – יתום. ראשל, השלימי – לא אתן לך את הבן, לא אתן!

רחל: (ביתר שקט, בבוז). כן, בעצם יכולה את לעשות זאת, אני מבינה. את יכולה אפילו להסגיר אותי לידי הז’אנדארמים.

וואסה: גם זאת יכולה אני. הכול יכולה אני! מלחמה – אז מלחמה!

רחל: במה אפשר לנגוע עד שכלך, שכלו של פרא-אדם? עד לבך, לב חיה רעה?

וואסה: שוב “חיה רעה”. ואני אומרת לך: בני-אדם רעים מן החיה! רָ – עים! אני יודעת זאת! יש בעולם בני-אדם, שבשנאתך אותם מוכנה את – להשתולל בחמת-טרף… להחריב בתיהם, לשרוף הכול, להפשיט את כולם עירוֹם-ועֶריָה, לכלותם ברעב, לבער אותם כפשפשים… הנה כך!

רחל: לכל הרוחות… והרי יש בך, בשנאתך זו, משהו של עֵרֶך…

וואסה: את, ראשל, חכמה, ואפשר שלא פעם אחת בלבד הצטערתי, שאינך בתי. נדמה לי, שאף אמרתי לך זאת! הרי אני – לבי ופי שווים תמיד.

רחל: (בהביטה אל השעון), ללון אצלכם אפשר, לא כן?

וואסה: מה השאלה? אדרבא, הישארי ללון, לא אסגירך לז’אנדארמים. הבנות תשמחנה לראותך. תשמחנה מאוד. הן אוהבות אותך. ואת קוליה לא אתן לך! להווי ידוע לך.

רחל: נו, בעניין זה… עוד נראה!

וואסה: להוציא בגניבה תנסי? שטויות…

רחל: לא, לא אוסיף לדבר על כך. אני עייפה, עצבי מרוטים מאוד, ולסוף מהלומה זו מידך. ברייה איומה את! לשמע דיבּוריך, מתחילה אני לחשוב, כי אכן מצוי, באמת, טִפּוּס פלילי של בני-אדם.

וואסה: הכול מצוי! גרוע מן המצוי אין להמציא עוד, הכול כבר הומצא.

רחל: אך לא ימים רבים עוד נותרו לאנשים כמוך, למעמדכם – לאדונים. אדון אחר עולה, כוח-אימים עולה ובא, – הוא ירמוס אתכם. ירמוס!

וואסה: ממש פחד! אח, ראשל, אילו האמנתי בכך, הייתי אומרת לך: הרי לך, קחי את כל הוני ואת כל ערמתי – קחי!

רחל: נו, זה את… משקרת!

וואסה: אך – איני מאמינה בך, ברחל הנביאה, איני יכולה להאמין. לא יהיה כדבריִך, לא יקום ולא יהיה!

רחל: ואת מצטערת שלא יהיה? כן?

וואסה: ופתאום דווקא – מצטערת? אַה? אֶח, אַת… כשבעלי הנחמד הפסיד בקלפים את כל האניות, המַעֲגֵנות, הבתים, את⁵ כל המשק בלילה אחד – שמחתי! אם תאמיני, ואם לאו – שמחתי! והוא הטיל על הקלף את הטבעת האחרונה – החזיר לעצמו את כל ההפסד, ולמעלה מזה… ואחר-כך, יודעת את, נשטף בזימה ובהוללות, וזה לי למעלה מתריסר שנים שאני מושכת בעול זה, עול העסק העצום שלנו, למען הבנים, – מושכת. איזה כוח בזבזתי! והבנים… כל תקוותי, כל צידוקי – הנכד.

רחל: תני דעתך: כמה נעים לי לשמוע, שבני נוֹעַד לשמש צידוק לכל עסקותיך האפֵלות… להיות קרבן העסק הנאלח…

וואסה: לא נעים? אין דבר, גם מפיך שמעתי משהו חמצמץ. הבה-נא נשתה תה. בפני הבנות – נשמור על הנימוס, – כך, לא כן?

רחל: חלילה לומר להן, שבאתי באופן בלתי-ליגאלי. וגם על הריב שלנו – חלילה להן לדעת. הרי אין להן שום דֵעָה כאן.

וואסה: כמובן – חלילה-וחס! (פוליה בפתח)

וואסה: קראי לבנות, בלי הקאדט – אמרי להן, אמרי בלחש, שלא ישמע, תביאי את המיחם. לכי. הנה כך נפגשנו, ראשל!

רחל: פגישה לא-נעימה.

וואסה: מה לעשות? הנעימות – רק בחייהם של ילדים היא מצויה, ואף זו לא לאורך-ימים.

רחל: אף-על-פי-כן נראה לי כל זה כדבר שאין הדעת סובלתו.

וואסה: (דוחפת כיסא ברגלה) נו, – מה פירוש “שאין הדעת סובלתו”?

ליודמילה: (נכנסת במרוצה, אחריה הולכת נאטאליה), אוי, מי זה, מה זה? ראשל… ראשל!

נאטאליה: לא טלגרפת – למה?

וואסה: נאטקה אוהבת לשאול שאלות. אומרים לה: “שלום”, והיא שואלת: “למה?”

רחל: את ליודה, לא השתנית, חביבה כמו תמיד, וכאילו לא גדלת כלל במשך שתי השנים הללו.

ליודמילה: זה – רע?

רחל: כמובן – שלא! והנה נאטה…

נאטאליה: הזדקנה.

רחל: על נערה קשה לומר שהיא “היתה לאיש”, אך זהו בדיוק הרושם.

נאטאליה: אומרים – הגיעה לפרקה.

רחל: זה משהו אחר! (הבנות שמחות לפגישה, רחל מדברת מתוך עייפות, וכמעט אינה גורעת עיניה מוואסה. האחיות מושיבות אותה על הדרגש. וואסה שקטה, יושבת אל השולחן וחולטת תה).

ליודמילה: שבי, סַפְרי.

נאטאליה: איך פיודור? מבריא?

רחל: לא, פיודור אָנוּש.

נאטאליה: ובכן, למה עזבת אותו ונסעת?

רחל: להביא את הבן, את קוליה.

וואסה: ואני איני מניחה לקחת אותו לחוץ-לארץ.

ליודמילה: רַאשָה חמודה, הוא כל-כך נפלא עכשיו, קוליה! פיקח, אמיץ… הוא גר ביער, בחוֹמוּטוֹבוֹ. כפר נהדר. שם יער-אורנים כזה.

נאטאליה: האם העבירו אותו מבוֹגוֹדוּחוֹבוֹ?

ליודמילה: בוֹגוֹדוּחוֹבוֹ – גם הוא נהדר! שם חורשת תרָזוֹת, כוָורות…

רחל: ובכן, אינכן יודעות כלל – היכן הוא?

וואסה: בואו אל השולחן.

רחל: ספרי, איך את חיה?

ליודמילה: אני – מצוין. הנה רואה את – אביב, אני וּוַואסה התחלנו לעבוד בגן. השכם-בבוקר היא נכנסת: “קומי!” – שותות תה ו – לגן. אח, רַאשָה, הוא כל-כך נהדר עכשו, הגן שלנו! (אננה נכנסה. מברכת בשתיקה את רחל. אומרת משהו לוואסה. שתיהן יצאו).

ליודמילה: את נכנסת אליו, כשהוא מכוסה טל, וכולו דולק בזיו החמה… כמעיל-הכוֹהנים, כעוֹטֶה רקמת-זהב על משי – ממש הלב נפוֹג, כל-כך יפה! לפני שנתיים הִזְמַנוּ זרעי פרחים כמעט במאה רובל, – לשום איש בכל העיר כולה אין פרחים כמו אצלנו. יש לי ספרים בגננות, אני לומדת גרמנית. וכך עובדות אנו בשתיקה, כנזירות, כאילמות. לא אומרות כלום, אך כל אחת יודעת, מה חושבת השנייה. אני – שָׁרה משהו, – מפסיקה, מיד וואסה קוראת: “שִׁירִי!” ואני רואה אי-שם מרחוק – את פניה הטובות, המסבירות…

רחל: ובכן, חיים של אושר חיה את, כן?

ליודמילה: כן! אני אפילו מתביישת, טוב להפליא!

רחל: ואת, נאטה?

נאטאליה: אני! גם אני מתפלאה.

פרוחור: (מבוסם, הגיטארה בידו). בְּ–בָּה! רְ–רָחִיל!… (שר) “מֵאַיִן אַת, הַבַת הַחֲמוּדָה?”⁶ אוי, כל-כך יפית!

רחל: ואתה – עודך כשהיית…

פרוחור: לא טוב יותר, ולא רע יותר. הקלפים שלי – בדיוק כמו שהיו.

רחל: משמח עצמך?

פרוחור: בדיוק. אומנותי היא זו. הסגולה העיקרית – שמחה בתום-לבב. זה אצלי מטבע-בריאתי. הקברניט זֶ’לֶזנוב – מת, ובכן, למען תהילת המשפחה והעסק – בעד שנינו הנני מתהולל עכשיו.

רחל: הוא – היה חולה זה כבר?

פרוחור: זה – נכון, זה כבר הגיעה שעתו. (ליודמילה צוחקת).

רחל: לא שאלתי נכון – זמן רב חלה?

פרוחור: הקברניט? הוא – לא חלה. הוא כהרף-עין – פאפף! ו – “ברוך דיין-האמת”.

נאטאליה: הדוד, חדל! זה – גועל-נפש!

פרוחור: דיין-האמת – גועל-נפש? את, בתולה, אל תלמדיני בינה, צעירה את מללמד! מהיכן הופעת – עורכת-השלוה? משוויץ? ופיודור חי?

רחל: חי.

פרוחור: אנוש?

רחל: כן, אנוש.

פרוחור: רופפים הם צאצאי בית זֶ’לֶזנוב, אנו, אנשי בית-חראפוב, חזקים יותר! אמנם, בנך, קולקא, משובח הוא, ממזר! בעל טביעת-עין. יום אחד התגדפנו, אני וזֶ’לֶזנוב בשעת ארוחת-הצהריים. למחר הייתי מברך ברכת-שלום: “שלום, קוליה!” והוא: “הסתלק, שיכור-מזוהם!” גמר אותי. והשעה שעת-בוקר היתה, ואני עוד מפוכח… ומה אַתן עושות כאן? שותות תה? תה שותים רק עגלונים, אנשים-של-צורה מרווים מצאונם ביין… מיד הוא יופיע! פוֹרטוויין, פורטוויין כזה, שהספרדים לא הריחו כמותו. הנה נאטאליה יודעת. (הולך. וואסה באה לקראתו).

וואסה: מה קרה שם במועדון?

פרוחור: במועדון? ואת מנַיין לך?

וואסה: בטלפון.

פרוחור: במועדון – תגרת-ידיים בעסקי פוליטיקה. פשוט מאוד.

וואסה: שוב יכתבו עליך בעתון?

פרוחור: מדוע – עלי? אני רק פעם אחת הרבצתי. הוא – את הדומַא השמיץ, נו, ותקעתי לו בפרצופו.

וואסה: שמע פרוחור…

פרוחור: תכף אבוא, ואשמע, איך (שר): “אַל תְּפַתִּינִי, אִם לַשָוְא הוא…”⁷

ליודמילה: איש מצחיק נורא, נכון? הוא מרבה לשתות בזמן האחרון. וגם את נאטאשה מלמד…

נאטאליה: כבר התלמדתי.

רחל: זה – ברצינות, נאטה?

נאטאליה: כן. מאוד מוצא חן בעיני היין. וגם השיכרון מוצא חן.

וואסה: והוסיפי: ואין מי שירביץ לי!

נאטאליה: ואין מי שירביץ לי.

וואסה: נאטאליה! אל תשתטי⁸.

נאטאליה: צווית לי שאוסיף, הוספתי.

וואסה: מזלך הוא, שאין לי פנאי לגרש את השד מקרבך!

ליודמילה: נאטה – מתחצפת מאוד כנגד אמא, את רואה, רַאשה, לדעתי, זה לא יפה.

וואסה: מתיימרת אַת לחיות כדרך-האצילים… מעשה-אינטליגנט. ואינך אלא – חזיר!

נאטאליה: חזירים מגזע משובח יקירים מאוד.

וואסה: (בחימה), והנה כך אנו חיים, ראשל.

רחל: חיים רעים הם חייכם, אך לטובים מהם אינכם זכאים. חיים אלה שנתרוקנו מתוכנם הנם בדיוק כראוי לכם.

וואסה: לי? שקר!

רחל: לא רק לך באורח פרטי, למעמדך.

וואסה: נו, הנה, נסעת!

רחל: גם שם, בחוץ-לארץ, חייהם של הבריות מכוערים הם. ואולי גם מכוערים יותר, מפני ששקטים יותר ופחות מכם גורמים יסורים איש לרעהו.

נאטאליה: זה נכון? או – לשם נחמה?

רחל: נכון, נאטאשה. איני מאלה שמנחמים. עולמם של האנשים העשירים מתמוטט, אף-על-פי ששם הם – מאורגנים יותר מאשר אצלנו. מתמוטט הכול, החל במשפחה, והרי המשפחה שם כלוב של ברזל. אצלנו – של עץ.

וואסה: ראשל!

רחל? כן?

וואסה: חיי עמנו. פיודור ימות, בעצמך אמרת. די לך לשוטט… להיטלטל, להסתתר! חיי עמנו. את בנך תחנכי. הנה – בנותי. הן אוהבות אותך. את – אוהבת את בנך.

רחל: יש משהו נעלה הרבה יותר מזיקותינו לקשרינו הפרטיים.

וואסה: יודעת אני. יש מפעל, יש עסק. אך… הנה מה שמתקבל כאן: גם לקחת אפשר, גם מקום להניח יש, אך – לפעמים – אין חשק לקחת.

רחל: זה את… לא מלבֵך מדברת.

וואסה: איך זה – לא מלבי?

רחל: אפשר שלפעמים מרגישה את עייפות מן העסקים, אך להרגיש את האיוולת שבהם, את אכזריותם – אין את מסוגלת, לא. אני מכירה אותך. את בכל זאת שפחה. חכמה, חזקה – אבל שפחה. העָש, העוֹבֶש, החלודה, משחיתים את החפצים, החפצים – משחיתים אותך.

וואסה: חכמה עליונה אך ספק הוא, אם נכונה! אגיד לך מה חפצתי, הנה לפני בנותי אגיד לך. חפצתי שהגובּרנאטור יוצא אחרי את סיר-הלילה, שכומר יערוך תפילות-בציבור לא לקדושי-עליון, אלא לי, לחוטאת הפלילית, לנשמתי המרשעת.

רחל: זה – מדוסטויבסקי ואינו הולם אותך.

נאטאליה: אמא אינה יודעת את דוסטויבסקי, אין היא קוראת ספרים.

וואסה: מאיזה דוסטוייבסקי?! מֵעִלָבוֹן הוא זה. מֵעִלָבוֹן על לא עוון… הנה – הבנות יודעות, היום סיפרתי להן, איך אותי…

פרוחור: (שני בקבוקי-יין בידיו), הנהו! הבה-נא, נתייחס לדברים בכובד-ראש. וואסה מותר לכבדך? לא תצטערי. לא בא כבושם הזה…

וואסה: הנה-נא! הבה! בנות, שבו אל השולחן… מה זה, באמת? הרי כּלתי, אשת-בני… הופיעה! הבה, פרוחור. את מי הכית?

פרוחור: את הדייר מלניקוב, בפרצוף! ועוד את מישהו… שטויות! זה יגליד!

וואסה: היודע אתה – מלניקוב זה נִרְשַם לאגודת “נְטוּרֵי העם הרוסי”.

פרוחור: נו, אז מה? חשיבות גדולה! הנה אני בספר הטלפונים רשום – ואיני מתגאה. כּוסיות! (צלצול טלפון)

וואסה: זה אלַי. (ליד הטלפון), מי זה? כן, אני. איזו אנייה? מדוע? אידיוטים! מי זה טָעַן? בַאוּפָה? טייריינטייב? לפַטר את הגולם! נוכחותי – לשם מה? אסרו את כל האסדה? ומה עוד? חוץ מן העורות… הו, מנוּולים! הוועדה הסאניטרית – שָם? המפקח – גם כן? תֵכף אבוא. (הטילה את השפופרת). נו, אתם כאן… חכו מעט, בשקט. אצלי שערוריה: אָסרו אסדה, הסוכן האידיוט טען עורות בלי בדיקה סאניטרית⁹, בלי חוֹתמות-של-הֶכשר. ובאסדה – לבד מזאת עורות-כבשים, לִיפָה, לֶכֶש. אני נוסעת. (הסתלקה, נתקלה במבטה של רחל והציצה בה).

פרוחור: נסעה לתת שוחד לשוטרי-הנהר. אצלנו שוטרי הנהר – ליסטים מזוּינים. ושוטרי-היבשה – כיוצא בהם אך לעזאזל כל זה! אני מוזג. נאטאלוצ’קה, – זה משובח יותר מן החביב עליִך. (שר בסלף-קול:)

הָבָה יַיִן, אַל תָּחוֹס,

בַּגָבִיעַ וּ-בַ-כּוֹס…

מסך

מערכה שלישית

(מיד לאחר הסתלקותה של זֶ’לֶזנובה. פרוחור מעשן סיגר. ליודמילה – טובלת ביסקוויטים בצלחת של ריבה ואוכלת אותם בשקיקה רבה. נאטאליה – על יד רחל, בידיה – כוסית. רחל – מהורהרת).

פרוחור: והנה כך חיים אנו, ראשל, – חיים שאין בהם שלווה. המשטרה מציקה, (גועה בצחוק).

רחל: הנך כבר ראש-עיר?

פרוחור: בדמיוני-רוחי כבר שרוי הייתי בתחום הלזה, אך לסוף נמלכתי בדעתי – לאיזה שדים ורוחות נחוצה לי המעמסה הזאת? מטוב שאחיה כציפור-דרור…

נאטאליה: לא נכון! הנך ציפור – אך בלי דרור. ומן הבחירות נסתלקת ממורך-לב.

פרוחור: פחד-אלוהים ממש, כמה אוהבת נאטאליה זו להעליבני. ובכלל – את כולם… צעירה-לימים, וכבר – מכשפה. דומה מאוד… הְמְמְ-כן! ובעצם דברי-אמת אמרה – הנני איש זהיר. לאחר מותו של הקברניט…

נאטאליה: לאחר מות אבא פשטו שמועות, שהוא הרעיל את עצמו… ואפילו שאנחנו הרעלנו אותו, כדי לא להתבזות במשפט.

ליודמילה: סתם שטויות!

פרוחור: (בחרדה) בפירוש – שטויות! ואותו עניין מגונה הופסק על-ידי הקטיגור…

נאטאליה: מאין הוכחות לאשמה… והדוד נבהל מן השמועות, חשב – לא יבחרוהו לראש-העיר.

פרוחור: מספיק, נאטקה!

נאטאליה: וצריך היה לצאת נגד השמועות, נגד הבריות…

פרוחור: היא – תמיד כך, – נגד!

רחל: (בלטפה את ידה של נאטאליה) וכך יפה!

נאטאליה: ראשל, אם לא הוכחה האשמה, הרי אין זה סימן, שהנאשם אינו אשם?

רחל: כן, אין זה סימן.

ליודמילה: האומנם כך – נגד כולם צריך, ראשל? וכי אי-אפשר לחיות…

נאטאליה: טיפשה כליודמילה זֶ’לֶזנובה.

ליודמילה: לחינם את מחרפת, בין כה וכה לא אכעס! אוֹי, ראשל, כל-כך אינני אוהבת כל זה… הרשעות וכל השאר…

נאטאליה: ביסקויטים עם ריבה היא אוהבת!

ליודמילה: ואת מקנאה בי, שאני אוהבת? את כועסת, מפני שאין לך תיאבון. אילו אכלת יותר, היית כועסת פחות!

פרוחור: (שר) “אֵינִי כּוֹעֵס, אַף כִּי לִבִּי דַוָי”. מלבד ביסקוויטים ומיני-מתיקה חומדת ליודמילה משהו צבאי ושיהא – עם נוצות, כמו אצל האינדיאנים.

ליודמילה: ודווקא לא נכון!

פרוחור: ובכן, – הבה-נא נשלח לכל הרוחות את כל אלה: עסקי-המשפחה, העבר! – הכול בכלל. נערוך איזו אנדרלמוסיה, כל זמן שעקרת-הבית איננה! הנה, רָחיל, אראה לך רקדן, אִי-אֶח! עין לא ראתה! הבה-נא, ליוּדָה, קראי לפיאטיורקין…

ליודמילה: הנה זה טוב!

פרוחור: עם גיטארה! (לרחל) מתי תסעי אל בנך?

רחל: הוא רחוק?

פרוחור: עשרים ושתיים פרסאות, עשרים-וחמש. בַרְנָשוֹן חמוד. הבריאות רופפת קצת, אך – נחמד!

רחל: סבתא מסרבת למָסרו בידי.

פרוחור: ויפה היא עושה! הַבֵּן – אך לטורח הוא לך, בחייך חיי הנמלטת.

רחל: ואת מה דעתך, נאטה?

נאטאליה: דרשי בתוקף, שתמסרהו לך. לא תמסור – גִנְבִי!

פרוחור: אוהו!

נאטאליה: כן, כן – הסיעי, הסתירי. את רואה, מי אנו כולנו! הלא רואה את…

רחל: לגנוב… להסיע. דבר זה לא אוכל לעשות.

נאטאליה: מדוע?

רחל: יש לי עניין אחר, חשוב יותר.

נאטאליה: חשוב מבן? כן? למה, אפוא, ילדת. אם יש לך עניין חשוב יותר? למה?

רחל: כן, עשיתי טעות!

נאטאליה: ומהו – העניין? זה שעליו דיברת… לפני שנתיים. אני – זוכרת… זוכרת היטב.

רחל: אבל אינך מאמינה?

נאטאליה: איני מאמינה.

רחל: זה משום שאינך מבינה. ואני – אין לי חיים מחוץ לעניין הזה. ואפילו אאבד… לעולם לא אראה את קוליה.

פרוחור: חכי! לגנוב – זה עניין! זה, רָחָה, מצוין?! אח, מְדֵקרוֹת לה לאחותי בְּצִדֶיהָ! ראשל, קומי-עשי! אני ונאטקה נסייע בידיִך, חי-אלוהים. יש לי פיאטיורקין – הוא כל-יכול!

רחל: חדל!

פרוחור: אליושקה פיאטיורקין? הלז – לאו דווקא תינוק, את הארכיהגמון עצמו יגנוב!

רחל: להפוך את בני לכלי-משחק…

פרוחור: הנהו, פיאטיורקין, גיבור-חיל – שִימֵש בְחֵיל-התובלה! ליוֹשקה, את עוף-השמים¹⁰ אנו עושים! בשביל חוץ-לארץ, בשביל אירופה – בַּנְתָּ? ובכן – כליל-השלימות! (פרוחור לוקח מידיו של פיאטיורקין את הגיטארה, בוחן את מערך המיתרים. ליודמילה הביאה טנבור ובאלאלאיקה, את הטבורן נתנה לאחותה).

פרוחור: בנות, בעצב חרישי! וביחוד הטנבור! הוא הוֹמֶה, ולא רועם…

ליודמילה¹¹: אנו יודעות.

פרוחור! מתחילים. (פותח בזמר, כמו תמיד, בסלף, ליודמילה ופיאטיורקין שרים בקול-משנה).

עוֹף-שָׁמַיִם עוּף מַגְבִּיהַּ,

לֹא יוֹדֵע כָּל עָמָל.

עוֹף-שָׁמַיִם לֹא מַפְרִיעַ

לְכָמוֹנוּ כְּלָל וּכְלָל!

כָּל הַלַּיְלָה נָם בְּלִי-נוֹעַ.

שֶׁמֶשׁ בֹּקֶר יְתַמֵּר, –

אָז לְשֵׁמַע קוֹל אֱלוֹהַּ,

יִתְעוֵרר לוֹ וִיזַמֵּר:

מַטְרוֹנָה, מַטְרוֹנִית!

מַטְרוֹנִיתָא, פַּטְרוֹנִית!

נָא הַגִּידִי, מַטְרוֹנִית,

מַה חֶפְצֵךְ, הָאֲדוֹנִית?

ליושקא! דוּש עָקֵב! הך הכפתור! הך עד חָרמה! עד להשחית! וְ – אֶח, לכל הרוחות!

מַטְרוֹנִיתָא מֶאוֹרֶחוֹב

בָּאָה לְהַכִיר אֶת צֶ’כוֹב,

הַשְּׁנִיָּה – מִקּוֹסְטרוֹמָה –

אֵין יוֹדֵעַ לְשֵׁם מָה!

מְטרוֹנָה…

(פיאטיורקין מרקד את “המטרונית” להפליא ובצורה מבדחת. ליודמילה שרה בהתפעלות. פרוחור – בהתלהבות. נאטאליה מכה בטנבור באורח מוכני ומביטה אל רחל. רחל יושבת כשרוּיה בחלום).

מַטְרוֹנִית נָסְעָה פָּרִיזָה

וּבָעֲסָקִים הִפְרִיזָה.

מַטְרוֹנִיתָא, מַטְרוֹנִית,

מַה מָכַרְתְּ וּמַה קָנִית?

מַטְרוֹנָה…

נאטאליה: מספיק!

פרוחור: מדוע?

נאטאליה: איני רוצה.

ליודמילה: פו, איזו קאפריזית! (רחל קמה, התרחקה; נאטאליה בלי חיפזון – אחריה; עמדו ליד החלון).

נאטאליה: נו – מה?

רחל: איום-ונורא.

נאטאליה: הייתי הורגת את בני ולא משאירה אותו פה.

רחל: (חיבקה את כתפיה). איני יכולה להסיעו… לחוץ-לארץ בלי עזרת וואסה בוריסוֹבנה.

נאטאליה: הדוד יסדר. הוא שמח לנגח את אמא. יגנוב – ואנו נסתיר. אחר-כך נשלח אליך.

רחל: לאן? איני יודעת, איפה אשב. אם אצליח לשוב לשוויץ – אשב שם רק כמה שבועות… עלי לשבת ברוסיה. אין לי אפשרות לחנך את קוליה. ושם בלוזאן, אצל אחותי – יכול להיות טוב…

פרוחור: (עצר בפיאטיורקין, צוֹוח), לא מצא חן?

רחל: לא.

פרוחור: אין לך חוש אמנותי!

רחל: וגם מזמר אתה, איוֹם-ונורא…

פרוחור: סליחה. בקו הלגימה, וכן בקו המְשׂחק-בפרֶפראנס – בלתי-מנוצח, ואילו לזמרה – איני מסוגל מטבע-הבריאה. הנשמה – רַכָּה, והגרון – יבש, חורק. פיאטיורקין – הסתלק מפה ברנש חסר-כשרון, לא מצאנו חן! ראשל, בואי אלי, אראה לך אוסף של מנעולים.

רחל: ראיתי אותו.

פרוחור: מתי? תראי אותו עכשיו! יש לי שלושים-ושבעה של אמברים, ארבעה של שערי-מבצרים, ארבעים-ושניים של ארגזים, עם מוסיקה. דבר זה לא תראי בשום מקום! וְ – חוץ מזה, בואי! מלים-מספר אגיד לך… חשובות. (שילב זרועו בזרועה, מוליכהּ, היא הולכת אחריו כמי שכפאו שד).

נאטאליה: (אחרי שהביטה אל אחותה). מה לך?

ליודמילה: לא-כלום. רוצה לישון.

נאטאליה: לכי.

ליודמילה: משעמם. מתחשק לבכות.

נאטאליה: לכי, שכבי, בכי מעט והירדמי.

ליודמילה: כך זה תמיד. אחכה לשובה של וואסיה, איני אוהבת, כשהיא איננה בבית.

נאטאליה: ואת עדיין קוראה לה בשם “וואסיה”?

ליודמילה: מפני שאוהבת אותה, ואת לא אוהבת.

נאטאליה: ואני – לא אוהבת.

ליודמילה: היא יודעת זאת.

נאטאליה: כן, קשה מאוד לדעת.

ליודמילה: ואת דומה לה, דומה!

נאטאליה: הרי על כן אין אנו אוהבות זו את זו.

ליודמילה: היא אוהבת אותך.

נאטאליה: אוהבת לעַנוֹת אותי.

ליודמילה: את היא הַמענה אותה.

נאטאליה: נו כן, גם אני.

ליודמילה: את כל-כך… טיפשה! והדוד גם כן טיפש – מייעץ לגנוב את קוליה.

נאטאליה: דבר זה אל תגידי לאמא.

ליודמילה: כמובן – אגיד.

נאטאליה: לשם-מה?

ליודמילה: לא, לא אבוא להרגיזה, לא אגיד.

נאטאליה: (נאנחת) תמהונית-טיפשונית את אצלנו… יוצאת-דופן. לא דומה לאיש.

וואסה: (נכנסת) מה זה – מתגדפות?

ליודמילה: לא, פשוט משוחחות.

וואסה: שיחה כדרבנות. פרוחור עישן סיגר – כמה פעמים ביקשתי לא לעשן סיגרים בביתי. נאטאליה, כמדומה לי, הפריזה בלגימה.

נאטאליה: עדיין עומדת על רגלי.

וואסה: (מוזגת מן הפורטוויין), התה קר? מזגו לי. (נאטאליה מוזגת).

וואסה: שבע-מאות רובל, כלתוך תנור השלכתי. בכל מקום – שוחד. בעלי שלמונים… מה עשיתם פה?

נאטאליה: שתינו תה.

ליודמילה: פיאטיורקין רקד. הדוד שידל את רחל לגנוב את קוליה.

וואסה: ראו נא, לץ שכמוהו! והיא – מה?

ליודמילה: לא הסכימה. היא נתעצבה. נעשתה רעה יותר מקודם, לא-נעימה. החכמים – כולם לא-נעימים.

וואסה: כך. ואני, לדעתך, – טיפשה?

ליודמילה: את – לא טיפשה, לא חכמה, אלא פשוט אשה אנושית.

וואסה: איני יודעת כלל, מה פירוש הדבר? גרועה מטיפשה? נו, מילא, יהא כך, – אשה אנושית. קחי את המיחם, הגידי שיחממו אותו. נאטאליה – את רוצה לנסוע לחו"ל?

נאטאליה: כן, רוצה. את יודעת זאת.

וואסה: אפשר. תקחי אתך את אננה.

נאטאליה: עם אננה – לא אסע.

וואסה: מדוע?

נאטאליה: היא נמאסה עלי גם פה.

וואסה: יחידה – לא אתן. אֶח, בתולה…

נאטאליה: כן.

וואסה: אין לי פנאי לשוחח עמך.

נאטאליה: ולחנך את קולקה – יהיה לך פנאי?

וואסה: הוא – אינו צריך הרבה.

נאטאליה: לא, יותר ממני.

וואסה: סעי עם אננה, תראי את פיודור.

נאטאליה: אין זה קוסם לי.

וואסה: (צורחת) בת השטן!! לשתוק!

נאטאליה: טוב… אני שותקת.

רחל: (נכנסת) מה זה קרה לך, וואסה בוריסובנה?

וואסה: כן, כן – לשווא צרחתי, לשווא. הרגיזוני, ממש דקירות אני חשה בלב… נו, מה ראשל? פרוחור הציע לגנוב את קוליה?

רחל: הוא שיכור.

וואסה: הוא גם בפכחונו – מסוגל… אתן, בנות, מוטב שתשכבו לישון, מאוחר קצת, אה?

ליודמילה: ו – ארוחת-ערב?

וואסה: את ארוחת-הערב שכחתי. אני רוצה לשתות. לשתות, תה חם. נו, לכו, יערכו-נא את השולחן. ובכן ראשל – מה העניינים?

רחל: שמעי-נא, וואסה בוריסובנה. תני לי את בני, אשלח אותו לחוץ-לארץ…

וואסה: שוב, משמע, רוצה את לריב? לא, לא אתן!

רחל: איני מסוגלת כלל לשער בנפשי, מה תעשי לו? איך תחנכי אותו?

וואסה: אל תדאגי, נוכל. אנו יושבי-קבע אנחנו. יש לנו כסף. נמצא מורות משובחות ביותר, פרופיסורים… נלמדהו.

רחל: תלמדוהו לא את הדברים שצריך לדעתם אדם ישר. קוליה יחיה בבית הזה עם באלאלאיקות, עם גיטארות, עם מאכלי-תאווה, עם פרוחור חראפוב¹² השיכור-למחצה, עם שתי בתולות: אחת – חצי-ילדה, השניה – מרת-נפש יתר-על-המידה. וואסה בוריסובנה. אני מכירה היטב את בני-מעמדכם, גם כאן ברוסיה, גם בחו"ל, זהו מעמד חולה וחשוך-מרפא! אתם חיים חיי-אבטומאטים, בשבי העסקים, כפופים לכוחם של דברים, שלא אתם חוללתם אותם. חיים מתוך בוז, מתוך שנאה, איש לרעהו ובלי שאול את עצמכם – למה אתם חיים, למי אתם נחוצים?.. אפילו הטובים שבכם, החכמים ביותר חיים רק מתוך תיעוב המוות, מתוך הפחד מפניו.

וואסה: גמרת את הפזמון? נו – עכשיו תנוחי, תקשיבי לי. דבר אחד בך לפלא הוא בעיני: מה טעמו של דבר, שמוחך הקטן והנועז הוא עיוור וחיגר כל פעם שאת מדברת על החיים? מעמד, מעמד… יקירתי, גורי נכנעייב – מנהל עסקי-הספנות שלי – מבין בענייני המעמד יותר ממך: אין המהפכות חוקיות, אלא אם כן תועלת בהן למעמד האווילי הזה. ואת מדברת על מין מהפכה בלתי-חוקית… על איזו מהפכה שמימית. אצל נכנעייב – העניין ברור: הסוציאליסטים צריכים לאחד את הפועלים לטובת התעשייה, המסחר. הנה הצעתו, והיא – נכונה! הוא לא טיפש… בעניין זה: אך בעסקים בכלל עודנו טיפש.

רחל: שם-משפחתו – נכנעייב? נו זהו: כשמו כן-הוא, וכן הוא מחנך את הפרוליטארים – להיות נכנעים. לא הוא לבדו כך. כמוהו אינם מועטים – ומהיותם עבדים-נכנעים שלכם, אתם מניחים להם לעלות אל דרגות גבוהות למדי…

וואסה: הביני נא – לי, לוואסה חראפובה, אין עניין במעמד זה. גוסס הוא, אומרת את? לי אין זה נוגע, אני – בריאה. עֲסָקַי – בידי הם. איש לא יוכל להפריעני, ושם דבר אינו עלול להפחידני. לימי-חלדי יש לי די והותר, וגם… לנכָדַי אצבור תועפות. וזה כל מה שיש לי לומר, כל חכמתי על רגל אחת. ואת קוליה לא אתן לך. הבה-נא – נגמור! עת לאכול פת-ערבית, אני עייפה.

רחל: לא אוֹכָל. לגועל לי פת-לחמכם.. איפה אוּכַל לנוח?

וואסה: לכי, נאטאליה תראה. (קמה מעל כסאה בקושי. חוזרת ויושבת, קוראה). אננה! (אין עונה) פת-לחמי לגועל לה… מי היה מעיז לומַר לי כזאת. אוּךְ… נחש! (מצלצלת)

פוליה: גברתי צלצלה?

וואסה: שד משחת. איפה אננה?

פוליה: בחדר-העלמות.

וואסה: קראי לה. (יושבת, מקשיבה למשהו, ממששת את צווארה, משתעלת, נכנסת אננה). מה היה כאן בהיעדרי?

אננה: פרוחור בוריסוביץ' הציע לגנוב את קוליה.

וואסה: בעצמו הציע?

אננה: כן. תחילה אמר: “יפה היא עושה – הבן אך לטורח הוא לך”, ופתאום קפץ משמחה: “זהו, אומר הוא, מַדְקֵרות לה לאחותי בצִדֶיהָ”.

וואסה ואיך נאטאליה?

אננה: היא שהציעה לגנוב…

וואסה: את מבלבלת! משקרת!

אננה: איני מבלבלת – כן היה: כשראשל מויסייבנה אמרה, שגברתי משאירה את קוליה לעצמה, אמר פרוחור בוריסוביץ': “ויפה היא עושה”, וכשנאטאשה הציעה: “גנבי אותו”, אזי גם הוא…

וואסה: כך, הוא – כל חשקו הוא רק לנשוך אותי. בעקב – אבל לנשוך.

אננה: “פיאטיורקין שלי”, אומר הוא, “לא דווקא תינוק, את הארכיהגמון עצמו יכול לגנוב”.

וואסה: כלב מסוכן – פיאטיורקין זה.

אננה: עבד מוקצה מחמת נבזות! לא יושר, לא מוסר-כליות. וְ – כל-כך חצוף, כל-כך קשה…

וואסה: נרכך.

אננה: גברתי אינה בקו-הבריאות?

וואסה: וכי מה?

אננה: ארשת הפנים.

וואסה: הבנות – לא הרגישו דבר בפני. טוב. לחוץ-לארץ תסעי, אננה.

אננה: (בתימהון) אני?

וואסה: את עם נאטאליה. ואולי גם יחידה.

אננה: אל-אלוהים, אני כל-כך שמחה! אפילו להודות לגברתי… אין מלים בפי.

וואסה: ואין צורך. את – ראויה לכך. לעולם אינך משקרת לי?

אננה: לעולם לא.

וואסה: נו זהו… לפיודור תביאי מכתב. לנאטאליה¹³ את המכתב – אל תראי. מיד תכתבי לי – איך פיודור. את הרופאים תשאלי. גרמנית זוכרת את?

אננה: כן, כן, זוכרת.

וואסה: נו ובכן… אם פיודור אנוש – תחכי עד הסוף. ובעצם, אחר-כך נדבר על זאת, על הכול. ועכשיו – עניין כזה: תלכי למשטרה, תשאלי לאלוף-המשנה פופוב. תמצאיהו¹⁴ ויהי מה! שיבהילוהו. תגידי – ענין דחוף וחשוב.

אננה: וואסה בוריסובנה…

וואסה: את – הקשיבי! תאמרי לו, כי באה אלי מחו"ל רחיל טוֹפאז, אמיגרנטית. הוא יודע – מי זאת. הוא שאסר אותה. ואם יש לאסור אותה שוב, ובכן יאסרוה ברחוב, ולביתי – אל יבואו. הבינות?

אננה: כן, אבל… איך זה?

וואסה: את – הקשיבי, הקשיבי! אם יבואו לביתי, יהא ברור, שאת היא שהסגרת אותה. או – אני. ואיני רוצה, ששוב יפשטו בעיר מיני שמועות טיפשיות. נו, הבינות?

אננה: אני – איני יכולה…

וואסה: (בהשתוממות) אינך יכולה? מדוע?

אננה: איני מעיזה.

וואסה: את מרחמת? ועל קוליה – אינך מרחמת? אותה בין כה וכה יאסרו, אם לא מחר, אז מחרתיים. מה אפוא, – את מסרבת לעשות לי טובה? מוזר! ו –אינני מאמינה!

אננה: אך – חלילה-וחס, אל-אלוהים! את חיי אמסור למען גברתי! ובעד מה ארחם על היהודיה הזאת? היודעת, גברתי, היא היתה בזה לי.

וואסה: (בחשדנות) אם כן, מה את מגמגמת, אה? איני מבינה!

אננה: מפחדת אני בלילה ללכת אליהם, אל הז’אנדארמים.

וואסה: נו, מיני-שטויות כאלה… מה הם – יטרפו אותך? (מביטה אל השעון). ואולי, באמת, – השעה מאוחרת. פופוב משחק אי-שם בקלפים. טוב. מחר בבוקר תעשי זאת. השכם ככל האפשר – בשעה 7 בערך. תעמדי על כך שיעירו אותו.

אננה: באמת – תודה רבה לגברתי… (תופסת כף-ידה, מנשקת)

וואסה: (מנגבת ידה בשמלתה). טיפשה, ממש נתכסתה זיעה – הרי פניך מטפטפים… (אננה מנגבת פניה).

וואסה: ראשל, כל הזמן מטילה עלי אימה, מקרקרת: מעמד! מעמד! איזה מעמד! אני היא – המעמד! ואכן, אותי היא שונאת. כן, אותי. את בני הוליכה מביתי, כצועני – את הסוס הגנוב. נו – ואת בנה לא תקבל ממני, לא! (נשתתקה, מהרהרת) איני, משום-מה, בקו-הבריאות. עייפתי, כנראה… שלחי לי מעט פטל!

ליודמילה: (עומדת על הסף) וואסיה, ארוחת-ערב.

וואסה: אוהבת אַת את האכילה…

ליודמילה: כן, אוהבת! מאוד.

וואסה: ואני הכינותי לך הפתעה נעימה… לא לאכילה, אלא לחיים.

ליודמילה: את – תמיד…

וואסה: החלטתי: אני קונה מן הזקנה קוּגוּשוֹבה את הבית – עכשיו, הנה, תתרחב לה גינתנו, אה?

ליודמילה: אמא-לי, אוי, נחמד!

וואסה: זהו! הדוכס הצעיר, כנראה, הפסיד הונו בקלפים…

ליודמילה: כל-כך נחמד! אל-אלוהים…

וואסה: בחיפזון מוכרת הדוכסית. מחר אכניס דמי-קדימה, והרי לך חג!

ליודמילה: ומתי את מספיקה זאת? בואי, בואי לאכול.

וואסה: אני – איני רוצה, איני בקו-הבריאות. מיד אשתה שְלָקים-של-פטל ואשכב. אכלו בלעָדַי!

ליודמילה: ותה?

וואסה: כן, את המיחם הביאו הנה, לשתות רוצה אני. ראשל שם?

ליודמילה: נסגרה בחדר הצהוב, גם היא אינה רוצה לאכול. היא נעשתה כל-כך בלתי-נעימה. גאוותנית!

וואסה: נו, לכי, ליודקה, לכי… (נשארה לבדה. נעה על-פני החדר בזהירות, כמהלכת על קרח, בהיאחזה במסעדי-הגב של הכסאות, משתעלת פעם בפעם, מתנהמת) עסקים… פורחים העסקים… (מבקשת לשבת, אך אינה מעיזה, עומדת וגבה אל הדלת). אולי לקרוא לרופא? (פיאטיורקין, שתוי, פרוע שבעתיים, שערותיו נסתמרו, מושיט לשון לבעלת-הבית, מעווה פרצופו עוויה איומה, לוקח את הגיטארה, נוגע במיתר הבאס.)

וואסה: (מתחלחלת) אוֹך… מה זה? מי זה… מה אתה רוצה פה?

פיאטיורקין: את הגיטארה…

וואסה: לך לכל הרוחות, פגע רע…

פיאטיורקין: אני הולך, אלא מה?… אינני כלב, איני מתגורר בחדריהם של אדונים.

וואסה: טיפש… שכזה… פגע רע… (יושבת בכבדות על הדרגש, רוצה להתיר את צווארון¹⁵ הלסוטה, צונחת על צדה. כמה שניות – דממה).

אננה: (מגש בידיה, על המגש – קומקום, ספלים), לחדר-המשכב להביא? (עמדה מעט, בהמתינה לתשובה. המגש שבידיה רועד, הספל מרטרט. בזהירות הציגה את המגש על השולחן, נרכנה הציצה בפני וואסה, כהרף-עין זקפה קומתה, מלחשת בקול) אל-אלוהים, אל-אלוהים… וואסה בוריסובנה… מה היה לה? (הקשיבה מעט, חשה אל שולחן-העבודה של וואסה, פתחה מגירה אחת מפשפשת, מצאה כסף, תוקעת לחיקה. פתחה את הקופסה שעל השולחן, גם שם כסף, טומנת אותו, מצאה מפתחות, טומנת בכיסה, מיכסה הקופסה נטרק בקול. אננה יוצאת במרוצה מן החדר. אתנחתא. נאטאליה נכנסת בצעדים מהירים, אחריה – פרוחור. בהדרגה מופיעים: אננה, פוליה, פיאטיורקין.)

נאטאליה: (ממששת בידה את פני-אמה, אומרת בקול מורם ללא צורך) מתה.

פרוחור: אח, לעזאזל… זֶ’לֶזנוב – מיתה חטופה, עכשיו – היא! שוב יתחילו הבריות לרנן רינונים של הבל… פ-פוּ… הרי לך… לעזאזל…

נאטאליה: שתוק!

פרוחור: מה יש כאן לשתוק! נאטה, יש להשגיח על אננה. את המפתחות צריך… המפתחות מן הכספת. היא יודעת הכול, אננה זו! הביטי בכיס השמלה, האין שם מפתח…

נאטאליה: איני רוצה, הסתלק.

פרוחור: נו, כן, אסתלק, כמובן!

אננה: (בדמעות) נאטאליה סרגייבנה – ליודוצ’קה התעלפה…

נאטאליה: טלפני לרופא…

אננה¹⁶: טלפנתי, אל-אלוהים. מה נעשה עכשיו?

פרוחור: המפתחות – היכן? מפתח הכספת?

נאטאליה: לראשל – אמרו?

אננה: הכדאי לומר לה, נאטאליה סרגייבנה?

נאטאליה: את… מנוּולת! (הסתלקה בחיפזון).

אננה: (בְהִתְיַבְּבוּת) בעד מה-ה?

פרוחור: אי, את שם… אל תתמוגגי! המפתח מן הכספת! היכן?

אננה: פרוחור בוריסוביץ', אני – אל נא ישכח – שלוש-עשרה שנה באמונה, ביושר… (מפשפשת בשמלתה של וואסה).

פרוחור: תקבלי לפי שוֹוְיֵךְ.

אננה: את כל עלוּמַי נתתי לאדוני. הנהו, המפתח!

פרוחור: (ניגש אל הכספת. בדברו אל פיאטיורקין), ליוֹשקא, אל תניח לגשת… חכה… מה הענינים? (בשמחה גלויה). והרי אהיה אפוטרופוס של בנות שלא הגיעו לפרקן! לעזאזל! ובכן, למה זה אני? אַה? (מגחך בהביטו אל אננה) התנדפי מפה, אנקה! הקץ לחיי-החתולים שלך! לכי לכל הרוחות! וכבר מחר! נמאסת עלי, מרגלת, נמאסת, נבלה מנוולת!

אננה: פרוחור בוריסוביץ', הוא יתחרט! לשווא הוא…

פרוחור: לכי, לכי! את שלך קיבלת, גנבת די והותר – מספיק! מארש!

אננה: לא, סליחה! יש לי משהו…

פרוחור: כן, כן! יש לך, יודע אני! דווקא על כך אני מדבר…

(רחל, נאטאליה).

רחל: (לפרוחור, המפשפש בניירות שעל השולחן), גונב?

פרוחור: מדוע? משלי לוקח אני. (פוליה מוליכה את ליודמילה)

ליודמילה: (נחלצה, מתנפלת על הדרגש), אמא! א-מא!

רחל: משֶלך! מה יש לך – משלך?

מסך

מחזה בארבע מערכות

הנפשות

מיכאיל איוואנוֹב קוסטיליוֹב, בן 54, בעל מקלט-לילה לעניים חסרי-בית.

וסיליסיה קארפּוֹבה, אשתו, בת 26

נטשה, אחותה, בת 20

מֶדוֶויֶיב, דודן, שוטר בן 50

וסקה פֶּפֶּל, בן 28

קְלֶשְץ‘, אנדריי מיטריץ’, מסגר, בן 40

אנה, אשתו, בת 30

נַסטסיה, בתולה, בת 24

קוואשניה, מוכרת כיסני בשר, טרם מלאו לה 40

בּוּבּנוֹב, כובען, בן 45

בארון, בן 33

סאטין,

בני אותו גיל בערך, טרם מלאו להם 40

השחקן

לוּקָה, עובר-אורח, בן 60

אַליוֹשקה, סנדלר, בן 20

קריווֹי-זוֹבּ, (עקום -זפק),

סבלים

טטרי

כמה יחפנים, בלא שם ובלא אומר

הצגת בכורה – ב“אהל” – 2.2.1933 בימוי – משה הלוי תפאורה – מ. שמידט

השחקנים:

קוסטילוב, בעל אכסניה…………………………………………י. זרובבל

וסיליה, אשתו…………………………………………………..ל. דגנית

נטשה, אחותה…………………………………………………..ח. סנקובסקי

מֶדוֶויֶיב, דודן, שוטר……………………………………………י. גבאי

וסקה פֶּפֶּל…………………………………………………א. נחתומי

קלשץ', מסגר…………………………………………………….ש. פופוך

אנה, אשתו………………………………………………………. י. ברקאית

נסטסיה', ריבה…………………………………………………..ש. פרלמוטר

קוואַשניָה, תגרנית……………………………………………….ל. שלונסקי

בּובּנוֹב, כובעני…………………………………………………..י.לופנפלד

סאטין,…………………………………………………………….י. כנעני

השחקן,……………………………………………………………ש. צחובל

באַרוֹן,………………………………………………ז. ברבן

לוּקה, עובר אורח……………………………………………מ. מרגלית

אליושקה, סנדלר…………………………………………………א. חלפי

קריווֹי-זוֹבּ, ………………………………………………………..ק. קונסטנטינר

סבלים

טטרי………………………………………………………………..י. שחורי

יחפנים בני בלי שם.

זְמִירוֹת וּפִּזְמוֹנוֹת: ¹

שִׁיר הָאַסִּיר

שֶׁמֶשׁ בָּאָה וְזוֹרַחָת

וּבַכֶּלֶּא אֲפֵלָה,

וְשׁוֹמְרִים יוֹמָם וָלַיְלָה

אֶת נַפְשִׁי הָאֻמְלָלָה

מַה לָּכֶם שׁוֹמְרֵי הַכֶּלֶא,

מַה לָּכֶם שׁוֹמְרִים עָלַי?

אֵיךְ אוּכַל מִפֹּה לִבְרוֹחַ –

אֲזִקִּים עַל שְׁתֵּי רַגְלַי.

מַכָּרִים וּמַכָּרוֹת

עֵת כִּי הָיִיתִי יֶלֶד חֶמֶד

וְלֹא יָדַעְתִּי עוֹד צָרוֹת

כָּל מַכָּרַי אָז אֲהֵבוּנִי –

גַּם מַכָּרִים, גַּם מַכָּרוֹת.

עַכְשָו הָיִיתִי בֶּן בְּלִיַעַל,

וּמִשְׁכָּנִי – בֵּית אֲסוּרִים,

כָּל מַכָּרַי פָּנוּ לִי עֹרֶף,

לַיְלָה

אוֹיָה לַיְלָה לִי, לֵיל צַלְמָוֶת הוּא –

עוֹלָמִי חָשַׁך בַּעֲדִי:

יְתוֹמָה פֹּה נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי.

אֵין לֹא אַבָּא לִי, אַף לֹא אִמָּא לִי –

גַּלְמוּדָה אֲנִי בָּעוֹלָם:

נָכְרִיָּה מְיֻתֶּרֶת לְכֻלָּם.

יָבוֹא לַיְלָה לִי, לִי צַלְמָוֶת לִי,

בַּסַּגְרִיר תֵּצֵא נִשְׁמתִי.

מִי יִסְפּוֹד, מִי יִבְכֶּה אֶת מוֹתִי?

מָחוֹל

אי, אַתָּה בַּרְנָשׁ, בֶּן כֶּלֶב, בֶּן הַכְּפָר,

נַפְשְׁךָ שַׁלָּמָּה שָׁחָה לְעָפָר?

עַד מַתָּי, אָחִי, גָּנוֹחַ מִמַּכְאוֹב!

כַּף אֶל כַּף! וְצֵא כְּרוּחַ אֶל הָרְחוֹב.

וּבָרְחוֹב – סַגְרִיר וְדֶלֶף וּשְׁלוּלִית,

אַךְ הַיַּ"ש יַדְלִיק כָּל נֶפֶשׁ רַשְׁלוּלִית.

אֳלֹהִים שֶׁבַּשָּׁמַיִם הוּא רָחוֹק,

וְשׁוֹטְרִים מַכִּים יוֹם-יוֹם עַל פִּי הַחֹק.

וְעַל כֵּן – הָרִימוּ רֶגֶל, וְ-הוּפַּק!

כָּל עוֹד נַעַל וּבַנַּעַל יֵשׁ פֻּזְמָק.

כָּל עוֹד פֶּה לִי, וּבַפֶּה לִי יֵשׁ גָּרוֹן.

כָּל עוֹד ווֹדְקָה, וּמִוּוֹדְקָה – שִׁכָּרוֹן.

לַפֻּנְדָּק! הִנֵּה בָּאנוּ

הַכְנִסֵנִי, הַכְנִסֵנִי, הַכְנִסֵנִי לַפֻּנְדָּק,           הִנֵּה בָּאנוּ לַמַּרְזֵחַ (ג' פעמים)

הַב בַּקְבּוּק וּבַקְבּוּקַיִם וַחֲזָק וְנִתְחַזֵּק!         הַמּוֹזֵג בַּרְנָשׁ קֵרֵחַ

                    הוּא!

בּוּקִי, בּוּקִי, בַּקְבּוּקַיָא! בּוּקִי בּוּקִי,           בַּקְבּוּקִי! הֵי, מוֹזֵג בַּרְנָשׁ מִיטוּכָה (ג' פעמים)

כּוֹסוֹתַיִם לָאוֹרֵחַ, כּוֹס אַחַת לַפֻּנְדָּקִי!           בַּפַּרְצוּף עוֹד לֹא הִכּוּךָ –

                              הָךְ

                    אֶח, אַבְדוֹטְיָה אֵשֶׁת חָיִל (ג' פעמים)

                    אֵיפֹה תִּשְׁכְּבִי הַלָּיִל –

                              אֵי?

פִּזְמוֹן

לָךְ יֵשׁ כֶּסֶף רַב בַּיָּד, אֶח, נִמְאַס לִי כֹּל         וָכֹל בְּכִיסִי – אַפְסָיִם; כֹּל וָכֹל וְכוּלִי!

אַךְ אֲנִי בָּחוּר נֶחְמָד היֵ-דָּא, רֶגֶל,            בַּמָּחוֹל! עִם יְפֵה עֵינָיִם. הֵי-דָּא חוּלִי, חוּלִי!

שְׁנֵינוּ יַחַד פֹּה נָלִין,                         הַיָּמִין אֵינֶנּוּ שְׂמֹאל,

פֹּה נָלִין הַלָּיְלָה,                            לֹא כָּל קֶמַח – סֹלֶת.

אַח, הַרְמוֹשֶׁקָא, טִילִי-לִין,                  הוּא דּוֹמֶה לְתַרְנְגוֹל,

גִּיריִ, גִּירִי גֵּי-לָא.                          היִא – לְתַרְנְגֹלֶת.

הֵי, תַּפּוּחַ, תַּפּוּחִית,                        בְּכִיסִי יֶשְׁנוֹ אַרְנָק,

לְחָיַיִם – אֹדֶם.                             בָּאַרְנָק – יֵשׁ נֶקֶב.

וַאֲנִי בַּמַּפּוּחִית                              הַב לִי, בַעַל הַפֻּנְדָּק,

אֲנַגֵּן כְּקֹדֶם.                                יַיִן מִן הַיֶּקֶב.

פזמון לאליושקה ב“בשפל” ²

בַחוּר-חֶמֶד הוּא אַלְיוֹשְׁקָה – אֶח, הַגִּידּו: מַה          בֵּין נַפְקָא

לֹא גָּרוּעַ מִכֻּלָּם!                                   וּבֵין גְּבֶרֶת, בֵּין מָדָם? –

מְנַגֵּן לוֹ עַל הַרְמוֹשְׁקָא                            סָחָה נַפְקָא: כֶּסֶף דַּוְקָא,

וּמְצַפְצֵף עַל הָעוֹלָם.                             וְהַגְּבֶרֶת – בְּחִנָּם.

עוּפָה, עוּפָה, נַאֲפוּפָה!                          עוּפָה…

עוּפָה, עוּפָה, בַּעַל-גּוּף!

אֶח, הִרְבַּצְתִּי הַפַּרְצוּפָה                          בּוֹאִי לִינִי פֹּה הַלַּיְלָה,

זָב הַצּוּף, מִן הַפְּרצּוף.                          שְׁנֵינוּ יַחַד פֹּה נָלִין.

                                              לֹא אִכְפַּת לִי – גִּירִי, גַּאיְלָה!

הֵי, נִמְאַס לִי כָּל וְכוּלִי,                         לֹא אִכְפַּת לִי – טִילִי-לִי!

כָּל כָּל וְכוּלִי, כֹּל וָכֹל – –

הַי-דָּא רֶגֶל, חוּלִי, חּוִלי!                          עוּפָה…

הַי-דָּא רֶגֶל, בַּמָּחוֹל!

עוּפָה…

מערכה ראשונה

מרתף, דומה למאורה. התקרה – קימורי-אבן כבדים מפוּיחים. טיח מתקלף. האור – מכיווּן הצופים ומלמעלה למטה, – מחלון מרובע שבצד ימין. הפינה הימנית גדוּרה במחיצות דקות – חדרו של פֶפֶל, ליד דלתו של חדר זה – דרגשו של בּוּבּנוֹב. בפינה השמאלית – תנור רוסי גדול; בקיר האבן השמאלי – דלת למטבח, שגרים בו קוואשניה, בארון, נסטיה. בין התנור לדלת, ליד הקיר – מיטה רחבה, מחופה כּילת-כותנה פרחונית מזוהמת. לאורך כל הקירות – דרגשים. בקדמת-הבמה, ליד הקיר השמאלי, שבר-דלת, שמחוברים אליו ולשבר דומה לו, נמוך יותר, מלחציים וסדן קטן. קְלֶשְץ', מתאים מפתחות למנעולים ישנים. לידו – שני צרורות גדולים של מפתחות שונים, אחוזים בטבעות של חוט-ברזל, מיחם-פח מעוּות, פטיש, פצירות. במרכזו של מקלט-הלילה, שולחן גדול, שני ספסלים, שרפרף, הכול – בלא צבע ומזוהם. מאחורי השולחן, ליד המיחם, טורחת קוואשניה, בּאַרוֹן לועס לחם שחור, ונסטיה, על השפרף, קוראת, מרופקת לשולחן, ספר מרופט. במיטה שמחופה כילה, משתעלת אנה. בובנוב, היושב על דרגש, מודד על אימום-של-כובעים, שבין ברכיו, מכנסיים ישנים, פרומים, שוקל כיצד לגזור. לידו מצחת-מגבעת-קרטון קרועה, קרעי-שעוונית, סחבות. סטין, אך זה התעורר משנתו, שוכב על דרגשו ורוטן. על התנור, נע ומשתעל באין-רואים, השחקן. תחילת אביב. בוקר.

בארון: ועוד מה?!

קוואשניה: לא, אומרת אני, מחמל-נפשי, בעניין זה – ברח דודי! בעניין זה כבר נתנסיתי, דַיי! ועכשיו, אומרת אני, אלף ברבורים אֲבוסים הב לי – ולחופה לא אלך.

בּוּבּנוב: [לסטין] מה אתה נוחר שם?

[סטין נוהם].

קוואשניה: – האני, אומרת אני, אשה חופשיה, גברת לעצמי, ארשם בפאספורט של מי שהוא? האני לגבר אהיה שפחה חרופה? לא! ולו גם נסיך אמריקני יהיה, לא אתחתן עמו.

קלשץ': שקר!

קוואשניה: – מה – ה?

קלשץ': שקר! תתחתני עם אברמקה…

בארון: [חוטף מידי נסטיה ספר, קורא את השם] “אהבה עזה כמוֶת”… [צוחק]

נסטיה: [מושיטה ידה] תן… השב! נו… אל תשטתה!

[בארון מביט עליה, מנופף בספר באוויר].

קוואשניה: [לקלשץ'] אי, תיש אדמוני! גם כן – שקר! והיאך מעיז אתה לומר לי חוצפה שכזאת?!

בארון: [חובט בספר בראשה של נסטיה] טיפשה את נסטְקָה!

נסטיה: [משיבה לעצמה את הספר] תן…

קלשץ': גברת באדרת!… ועם אברמקה תתחתני… הן רק לזאת את מצפה…

קוואשניה: כמובן! ודאי!… מציאה שכזאת! הנה הרבצת באשתך עד יציאת נשמה…

קלשץ': שתקי, כלבה זקנה! אין זה עסקך!…

קוואשניה: א – א! האמת לאזניים – כחומץ לשיניים.

בארון: הנה התחיל המחזה! נסטקה – אַיֵךְ?

נסטיה: [בלא הרם ראש] א… לך ממני!

אנה: [משרבבת ראשה מכילת-המיטה] כבר החל היום… בשם אלוהים… אל תצעקו!… אל תחרפו נא!…

קלשץ': פתחה פיה!

אנה: וכך יום יום!

בובנוב: גם במהומה תצא הנשמה…

קוואשניה: [ניגשת לאנה] והיאך – גם – היאך יכולת לחיות עם נאד שכזה?

אנה: הניחי… חדלי…

קוואשניה: ננו… את, את סבלנית שלי! נו, הרווח לך בחזה?

בארון: קוואשינה! עת לכת השוקה!

קוואשניה: תכף נלך! [לאנה] הרוצה את, הִנֵה, אתן לך לביבות חמות?

אנה: לא נחוץ… תודה. מה צורך יש לי לאכול!

קוואשניה: ואת אכלי. תבשיל שכזה יפה לחזה. הנה אשים לך

בצלחת ואניח פה. וכשתרצי – תאכלי! נלך,

“בּארִין”! ³ [לקלאשץ'] אוּ, שרץ

טמא!… [הולכת למטבח].

אנה: [משתעלת] אל-אלוהים…

בארון: [טופח על ערפה של נסטיה] חדלי… טיפשונת!

נסטיה: [רוטנת] עזוב!… אינני מפריעה לך.

[בארון יוצא בשריקה אחרי קוואשניה].

סאטין: [מתרומם מדרגשו] מי זה הרביץ בי אתמול?

בּוּבּנוֹב: וכי אכפת לך, מי?

סאטין: אמנם כן… ובעד מה הרביצו?

בובנוב: בקלפים שיחקת?

סאטין: שיחקתי…

בובנוב: ובעד זה הרביצו…

סאטין: מ-נוּולים…

השחקן: [מפנה ראשו מהתנור] פעם אחת יכּוּךָ עד מוות…

סאטין: ואתה חמוֹר!

השחקן: מדוע?

סאטין: משום שלהרוג פעמיים אי-אפשר…

השחקן: [לאחר שהות] אינני מבין… מדוע אי-אפשר?

קלשץ': רד, רד מן התנור, וטאטא את הבית, די להתפנק!

השחקן: אין זה עסקך…

קלשץ': הנה תבוא וסיליסה, והיא תוכיח לך, עסקו של מי זה…

השחקן: לעזאזל וסיליסה! היום תורו של הברון לטאטא.. בארון!

בארון: [בצאתו מן המטבח] אין לי פנאי לטאטא… אני הולך השוּקה עם קוואשניה.

השחקן: אין זה נוגע לי… רשאי אתה ללכת אפילו לעבודת-פרך… אבל היום תורך לטאטא את הרצפה… אינני רוצה לעבוד במקום אחרים…

בארון: נו, השד עמך! נסטיוֹנקה תטאטא… הי, אהבה עזה כמוות! התעוררי! [לוקח מנסטיה את הספר].

נסטיה: [קמה] מה אתה רוצה ממני? תן הנה! פגע-רע אתה! גם כן – “בּארִין”?!

בארון: [מחזיר את הספר] נסטיה! טאטאי במקומי את הרצפה – טוב?

נסטיה: [למטבח] רק זה חסר לי… מציאה גדולה!

קוואשניה: [מדלת המטבח – לבארון] ואתה בוא! יטאטאו גם בלעדיך… הֵי כרכשתא הלא נתבקשת – קום ועשה… לא תִישבר לרסיסים חלילה…! ארטיסט!…

השחקן: נו… תמיד אני… אינני מבין…

בארון: [נושא מהמטבח, על אסל, שני סלים, שבתוכם שני סירים מכוסים בסחבות] היום הם כבדים משום מה…

סאטין: כדאי היה לך להיוולד בארון.

קוואשניה: [לשחקן] הי, זאטוט, שים לב, – טאטא את הבית!

[יוצא לפרוזדור כשבארון לפניה].

השחקן: [יורד מהתנור] לא טוב לי לנשום אבק… [בגאווה] האורגניזם שלי מורעל באלכוהול… [מתהרהר בשבתו על הדרגש].

סאטין: אורגניזם… אורגנון…

אנה: אנדריי מיריץ'!…

קלשץ': מה יש?

אנה: לביבות הִניחה לי שם קוואשניה… קח ואכול…

קלשץ': [ניגש אליה] ואת לא תאכלי?

אנה: אינני רוצה… מה צורך יש לי לאכול? אתה עובד… לךָ נחוץ…

קלשץ': מפחדת אתה? אל תפחדי… אולי עוד…

אנה: לֵךְ אכוֹל! לא טוב לי… כנראה קרוב הקץ…

קלשץ': [מפנה ראשו] אין דבר… אולי – תקומי… יש מקרים כאלה. [הולך למטבח].

השחקן: אתמול בבית-החולים אמר לי הרופא: האורגניזם שלךָ, אומר הוא, מורעל באלכוהול לגמרי…

סַאטין: [מחייך] אוֹרגַנוֹן…

השחקן: [בהחלטיות] לא אורגנון, כי אם אור–ג–ני–זם.

סאטין: סִימקאבר…

השחקן: [בתנועת יד של ביטול] אח, פטפוט! אני מדבר ברצינות… כן. האורגניזם מורעל… משמע שאסור לי לטאטא את הרצפה… לנשום אבק…

סאטין: מַאקרוֹביוטיקה… חה!

בובנוב: מה את מגמגם שם?

סאטין: מלים! והנה יש עוד: טראנס-סצנדנטלי…

בובנוב: מה הפירוש?

סאטין: אינני יודע… שכחתי…

בובנוב: ובכן למה אתה אומר?

סאטין: כך, נמאסו עלי, אחי, כל המלים האנושיות… כל המלים שלנו היו לי לזרא! את כולן שמעתי… ודאי אלף פעמים…

השחקן: במחזה “האמלט” כתוב לאמור: “מלים, מלים, מלים” מחזה מצוּין! שיחקתי בו את הקברן…

קלשץ': [יוצא מהמטבח] ובמטאטא תשחק – או לא?

השחקן: אין זה נוגע לך… [מכה עצמו על חזהו] “אופליה! הה, זכריני בתפילותיִך!”

[אי-שם מאחורי הבמה, – רעש עמום, צעקות, שריקת שוטר. קלשץ' מתיישב לעבוד. חורק במשוֹרוֹ]

סאטין: אוהב אני את המלים הבלתי-מובנות, הבלתי-רגילות… כשהייתי נער… עבדתי בטלגרף… הרביתי לקרוא ספרים…

בובנוב: הגם טלגרפיסט היית?

סאטין: הייתי… [מתחייך] יש ספרים טובים מאוד… והרבה מלים מעניינות… איש משכיל הייתי… היודע אתה?!

בובנוב: שמעתי… מאה פעמים ואחת! הו, היתת גם היית – מציאה גדולה! ואני בורסקי הייתי… בית-מלאכה היה לי משלי… ידי היו צהובות כל-כך – מן הצבע: את העורות הייתי צובע… צהובות היו ידי, אחי – עד המרפק! וכבר חשבתי: עד מוות לא ינוקו ידי… אמות – וידי צהובות… ועכשיו – הנה הן ידי… פשוט מלוכלכות… זהו!

סאטין: ובכן?

בובנוב: ובכן, לא כלום…

סאטין: מה כוונתך לומר בזה?

בובנוב: כך… לשם סברה סתם… משמע… כל צבע שיהא אדם צובע את עצמו כלפי חוץ – נַקֹה ינוּקֶה, כן!

סאטין: א… עצמותי כואבות!

שחקן: [יושב בחבקו בידיו את ברכיו] ההשכלה – הבל-הבלים! העיקר הוא – כִּשְׁרוֹן! ידעתי שחקן אחד, שהיה קורא את התפקידים הברות-הברות, אך גיבורים ידע לשחק עד… עד שרעשו הסיפים בתיאטרון מהתלהבות הקהל…

סאטין: בובנוב, תן חמש!

בובנוב: יש לי רק שתי קופיקות…

השחקן: אני אומר! כשְרון! הנה מה שנחוץ לגיבור. וכשְרון – הרי זה אמונה בעצמו, בכוחותיו…

סאטין: תן חמש קופיקות ואאמין לך, כי כִשְרון אתה, גיבור אתה, גמל פורח, תרנגולת הודו, קלשץ', תן חמש!

קלשץ': לך לעזאזל! רבים אתם כאן…

סאטין: למה תחרף? הרי אין לך פרוטה, יודע אני…

אנה: אנדריי מיטריץ'… אין אוויר לנשימה קשה לי…

קלשץ': ומה אוּכל לעשות?

בובנוב: פתח את הדלת…

קלשץ': טוב! אתה יושב על האצטבה, ואני על הרצפה… תנני ואשב על מקומך, ואתה פתח… גם בלעדי זאת מצונן אני…

בובנוב: [בשלווה] לי אין צורך לפתוח… הרי אשתך היא המבקשת…

קלשץ': [קדורנית] כל אחד מבקש פה…

סאטין: מהומה בראשי… אח! ולמה מכים בני-אדם איש בראש חברו?

בובנוב: לא רק בראש, גם בכל שאר חלקי בגוף. [קם] אלך נא ואקנה חוטים למה זה מאחרים היום בעלי האכסניה שלנו? כאילו פגרי מתים הם…[יוצא]

[אנה משתעלת. סאטין ידיו למראשותיו, שוכב בלי נוע].

השחקן: [מביט סביבו נוגות, ניגש לאנה] מה? לא טוב?

אנה: מחנק…

השחקן: הרוצה את, – אנה אוֹציאך אל הפרוזדור. נו, קומי… [עוזר לאשה לקום, זורק על כתפיה איזה לבוש בלוי ומרופט, תומך בה ומובילהּ לפרוזדור] נו-נו, קשה! בעצמי חולה אני… מורעל באלכוהול…

קוסטיליוב: [ליד הדלת] לטיול? אח, צמד-חמד: הוא בן-אַיל והיא בת-חיִל…

השחקן: ואתה סור הצדה, הלא רואה אתה חולים הולכים!

קוסטיליוב: חורק אתה, אומר אני? [שהות] א-א… כלומר… מה רציתי לשאול? [חרש ובחטף] אשתי לא היתה פה?

קלשץ': לא ראיתי…

קוסטיליוב: [מתגנב בזהירות לחדרו של פפל] כמה בעצם, מקום תופס אתה אצלי, ברוּבָּלִים-שְנַיים לחודש? מיטה… וגם אתה יושב… נ-כול! חמישה רובל מחיר המקום, חי אלוהים! צריך יהיה להטיל עליך עוד חמישים קופיקות…

קלשץ': חבל הטל על צווארי וחנוֹק אותי… עוד מעט תמות כפגר, ולבך רק לקופיקות, קופיקות…

קוסטיליוב: מה צורך יש לחנון אותך? למי תועלת יש בזה? יהא האלוהים עמך, חֲיֵה וראה בטוב… ואני אטיל עליך עוד חצי רובל, – שמן אקנה להר-התמיד… ותבער לה מנחתי ליד האיקונין… והיתה זו המנחה לכפר עווֹנותי וגם עווֹנותיך… נו, ובכן… אח, אנדרושקה, רשע אתה… גוֹוַעַת אשתך בגלל רשעותך – אין איש אוהב אותך, אין איש מכבד אותך… עבודתך עבודת חריקה היא, מטרידה את הבריות…

קלשץ': [צועק] מה זה? לקנטרני באת?

[סאטין נוהם בחזקה]

קוסטיליוב: בעולם הבא, אחי… שם ייכָּתבו כל מעשינו הטובים עם הרעים…

השחקן: ואתה לוּ שילמת לי בעולם הזה על טוב-לבי…

קוסטיליוב: וכי איך דרך-משל?

השחקן: וַתר על מחצית החוב!

קוסטיליוב: חֶה-חֶה… עודך מתלוצץ יקירי… עודך משחק תמיד… היישָקלו בכסף המעשים הטובים? הטוֹב – אין מחיר לערכו! וחוֹבךָ הלא חוב הוא! משמע, עליך לסלק אותו… חינם-אין-כסף צריך אתה לעשות חסד עם זקן כמוני…

השחקן: רמאי אתה… זקן… [הולך למטבח]

[קלשץ' קם ויוצא לפרוזדור].

קוסטיליוב: [לסאטין] חורק חריקות! ברח לו! חֶה-חֶה! אינו אוהב אותִי…

סאטין: וכי מי – חוץ מִן השד – אוהב אותך…

קוסטיליוב: [בלגלוג] מגדף אתה? ואני אוהב את כולם… מבין אתה, כי אומללים אתם, אבודים אתם, לא תצלחו לאומה… [פתאום בחטף] וּוַסקה בבית?

סאטין: לך והבט…

קוסטיליוב: [ניגש לדלת, מקיש עליה] וסיה!

פפל: מי שם?

קוסטיליוב: אני.. אני, וסיה.

פפל: מה רצונך?

קוסטיליוב: [נרתע קצת] פתח…

סאטין: [מבלי להביט בקוסטיליוב:] הנה יפתח – והיא שם…

[השחקן צוחק נחרורית].

קוסטיליוב: [באי-שקט, חרש] אה? מי? מה… אמרת?

סאטין: סתם ככה… לעצמי…

קוסטיליוב: היזהר, אחי! שמור לשונך ואל תתלוצץ! כן… [מכה בחזקה על דלת] וסילי!…

פפל: [פותח את הדלת] נוּ? למה תטרידני?

קוסטיליוב: [מציץ לחדר] אנ… כלומר…

פפל: הבאת כסף?

קוסטיליוב: ענין לי אליך…

פפל: כסף – הבאת?

קוסטיליוב: איזה כסף? חכה…

פפל: כסף… שבעה רובל… המחיר השעון… נו?

קוסטיליוב: איזה שעון, וסיה? אח…

פפל: נו, נו! אתמול בפני עדים, מכרתי לך שעון במחיר עשרה רובל… שלושה קיבלתי, ושבעה – תן! מה נעצת בי עיניים? מתרוצץ לו, מטריד את הבריות ואת עניינו אינו יודע…

קוסטיליוב: ש-ש… אל תכעס, וסיה, השעון – הוא…

סאטין: גנוב…

קוסטיליוב: [בחומרה] גניבה אינני קונה… איך יכול אתה…

פפל: [אוחז בכתפו] למה הטרחת אותי? מה אתה רוצה ממני?

קוסטיליוב: כן… לא כלום… אני הולך… אם הנך כל-כך…

פפל: לֵךְ והבא כסף!

קוסטיליוב: [מסתלק] אֶח, גסים הם האנשים! אַי-אַי…

השחקן: קומדיה!

סאטין: טוב! זה מוצא חן בעינַי…

פפל: מה הוא מבקש כאן?

סאטין: [צוחק] האינך מבין? את אשתו הוא מבקש… ולמה לא מגמֵר בו וסילי וַחֲסל?

פפל: וכי כדאי לי בשביל סמרטוט כזה לקלקל את כל חיי?

סאטין: ואתה – בשכל עשה. ואחר-כך התחתן עם וסיליסה… תהיה לנו בעל-אכסניה…

פפל: מציאה גדולה! לא רק את האכסניה שלי. גם אותי, מטוב-לבי, תמכרו בבית –מרזח… [מתיישב על דרגש] שד זקן… העיר אותי… ואני – חלום טוב ראיתי: הנני צד דגים, והעליתי שִיבוטא גדולה! שִיבוּטא כזאת – רק בחלום יש שיבוטות כאלה. והנה מושך אני את הדגל וירא – שמא יקָרע החוט! וחַכָּה הכינותי לו… הנה חושב אני, תֵכף ומיד…

סאטין: לא דג היה זה, אלא וסיליסה…

השחקן: את וסיליסה העלה בחכתו זה כבר.

פפל: [בכעס] לכו לכל הרוחות… אתם והיא גם יחד!

קלשץ': [נכנס מן הפרוזדור] קור… כלבים!

השחקן: ולמה לא הכנסת את אנה… הלא היא תקפא שם מקור…

קלשץ': נטשקה הכניס אותה אליה למטבח.

השחקן: הזקן יגרש אותה…

קלשץ': [מתיישב לעבוד] נו… נושקה תביא אותה…

סאטין: וסילי, תן חמש!

הזקן: [לסאטין] אִי לך, חמש! וסיה! תן לנו עשרים…

פפל: צריך למהר ולתת… פן תבקשו רובל שלם… הא!

סאטין: “גיבראַלטאַרר!” אין לך אדם הטוב מן הגנב!

קלשץ': [בזעם] הם אינם עובדים… הכסף בא להם על נקלה…

סאטין: לרבים יימצא הכסף בנקל, אך לא מרַבים תצליח לקבל. עבודה? עשה נא שתהא העבודה נעימה עלי; אפשר שאצא לעבוד… כן! אפשר! כשהעבודה משמחת, חייך חיי-נחת כשהעבודה מחוּיבת, חייך חיי עבד! הי סאַרדאַנאַפַּל! בוא…

שחקן: בוא נבוזראדן! הנה אשׂתכר כ… ששים ריבוא שיכורים!

[יוצאים]

פפל: [בפיהוק] נו, מה שלום אשתך?

קלשץ': כנראה, קרוב הקץ…

[שהות]

פפל: מסתכל אני בך… לשווא חורק אותה.

קלשץ': וכי מה יש לעשות?

פפל: לא כלום…

קלשץ': ומה אוֹכַל?

פפל: הרי חיים אנשים…

קלשץ': הללו?… וכי איזה אנשים הם? יחפנים, בטלנים,.. גם כן אנשים! אני – איש עובד אני… בושה היא לי להביט אליהם… מילדותי עובד אני… חושב אתה, כי לא אֵחלץ מפה? אֵחלץ!… עור-בשרי אפשוט מעלי, ואֵחלץ, חכה מעט… הנה תמות אשתי… חצי שנה גרתי כאן – וכמו שש שנים!

פפל: איש מהם אינו גרוע ממך, לא צדקת קלשץ'?

קלשץ': איש אינו גרוע ממני?! חיים בלי יושר, בלי צדק.

פפל: [באדישות] יושר, צדק – מה בצע בהם? לרגליך, במקום מגפיים, לא תנעל אותם, לא את היושר ולא את הצדק. צדק ויושר נחוצים לאלה שהכוח בידם…

בובנוב: [נכנס] אוּ – אוּ… קפאתי מקור…

פפל: בובנוב! יש לך צדק?

בובנוב: מה? צדק?

פפל: נו, כן!…

בובנוב: לאיזה צורך? אינני עשיר…

פפל: הוא אשר אמרתי: צדק ויושר דרושים לעשירים, כן! וקלשץ' מחרף אותנו: אין לנו, אומר הוא, יושר וצדק…

בובנוב: וכי מה, רוצה הוא לקבל אותם בהלוואה?

פפל: יש לו משלו דַי והותר…

בובנוב: ובכן, מוכר אותה? נו, איש לא יקנה כאן. הנה קלפים קרועים הייתי קונה. וגם כן בהקפה…

פפל: [בהטפה] טיפש אתה, אנדרושקה! בעניין היושר מוטב שתשאל את סאטין… או את הבארון…

קלשץ': אין לי מה לדבר אִתם.

פפל: הם חכמים ממך… אף-על-פי שהם שיכורים…

בובנוב: חָכמה ושיכרות – כליל השלמות!…

פפל: סאטין אומר: כל אדם רוצה שלחברו יהיה יושר, אך זו צרה, שאין כדאי לאיש להיות בעל-יושר… וצודק סאטין…

[נכנסת נטשה. אחריה – לוקה ומקל בידו, על גבו תרמיל, סיר וקומקום קשורים בחגורתו].

לוקה: שלום עליהם, נקיי-כפיים!

פפל: [מסלסל שפמו] א-א, נטשה!

בובנוב: [ללוקה] הָיוּ נקיי-כפיים

אבל לפני שנתיים!…

נטשה: הנה דייר חדש.

לוקה: לי – היינו הך… גם את הרמאי כיבדתי כל ימי… לדידי כל פרעוש טהור וקדוש: כולם שחורים, כולם מרקדים… זהו! היכן בתי, מקומי ואשב בו?

נאטשה: [מצביעה על דלת המטבח] לך שמה, סבא…

לוקה: תודה, בתי! שמה יהא שמה… אדם לעת-זִקנה – באשר החום שם לו מקום…

נטשה: מעניין מכולכם, אנדריי! אשתך יושבת במטבח אצלנו… תבוא אחר-כך ותקח אותה…

קלשץ': טוב, אבוא…

נטשה: אולי תסביר לה עכשיו פנים… הרי לא יַאַרְכו עוד הימים…

קלשץ': יודע אני…

נטשה: יודע אתה… אין די לדעת! צריך גם להבין… הרי נורא הוא המוות…

פפל: ואני – אינני מפחד…

נטשה: כמובן! – גיבור…

בובנוב: [אגב שריקה] והחוטים רקובים…

פפל: באמת, אינני מפחד! בזה הרגע מוכן אני למות. הנה קחי סכין, הכי בלב… אמות – ולא אוציא הגה… וגם אשמח – כי מיד טהורה בא לי המוות…

נטשה: [פונה לצאת] נו, מוטב שתקשקש לאחרים…

בובנוב: [בקול מתמשך] והחוטים רקובים המה…

נושה: [ליד דלת הפרוזדור] אנדריי, אל תשכח את אשתך…

קלשץ': טוב…

פפל: בחורה נאה!…

בובנוב: הבחורה – ראויה להתכבד…

פפל: ומדוע היא ביחס אלי… כך? משיבה פני… הרי בן-כה-וכה תאבד כאן…

בובנוב: בגללך תאבד…

פפל: מדוע – בגללי? אני מרחם עליה…

בובנוב: כְּרַחֵם זאב על כבשׂ…

פפל: שקר! אני מרחם עליה… מאוד… לא טוב לה להיות כאן… רואה אני…

קלשץ': חכה, חכה! הנה תראה וסיליסה שאתה מדבר עמה…

בובנוב: וסיליסה? נ-כן, היא אינה נותנת דבר בחינם… אשה זועפת היא…

פפל: [נשכב על הדרגש] לעזאזל שניכם… נביאים!

קלשץ': תחיה ותראה!

לוקה: [במטבח, שר] “את הדרך אין לראות באפֵלה”

קלשץ': [יוצא לפרוזדור] אי, מיילל… גם הוא…

פפל: עצוב אני… ומדוע זה עצוב אני לפעמים? חי לו אדם, חי – והכל טוב, ופתאום – כאילו קפא מקור. עֶצֶב בלב.

בובנוב: עצב? מ-מ…

פפל: כן-כן…

לוקה: [שר] “אח… אין לראות באפֵלה”…

פפל: סבא! אֵי!

לוקה: [מציץ מן הדלת] אני?!

פפל: אתה! אל תשיר.

לוקה: [נכנס] אינך אוהב שירים?

פפל: אם טובים השירים – אוהב אני.

לוקה: משמע, שירַי אינם טובים?

פפל: משמע!

לוקה: ככה?! ואני חשבתי, טובים הם שירי. אכן, בנוהג שבעולם הוא: סבור לו האדם – טובים מעשַי! פתאום – לא לרצון הם לבריות…

פפל: [צוחק] זהו! נכון…

בובנוב: אמרת, כי עצוב אתה, וצוחק…

פפל: ומה אכפת לך? אי, עורב שחור…

לוקה: וכי מי כאן עצוב?

פפל: הנה אני…

[נכנס בארון].

לוקה: ככה?! ושם, במטבח, יושבת נערה, קוראת בספר ובוכה! דמעות זולגות מעיניה… אומר אני לה: בתי, למה תבכי, הא? והיא – צר לי! על מי – שואל אני – צר לך? הנה, אורת היא, בספר… הנה במה עוסק לו אדם, אה? גם היא ודאי משיעמום…

בארון: טיפשה היא…

פפל: בארון! שתית תה?

בארון: שתיתי… ועוד מה!

פפל: הרוצה אתה – הנה אקנה חצי בקבוק!

בארון: כמובן… ועוד מה!

פפל: עמוד על ארבעותיך, נבח ככלב!

בארון: טיפש! וכי “קוּפּיֶיץ'” ⁴ אתה? או שיכור?

פפל: נו, נבח! ישמח לבי… הרי “בּאַרין”⁵ אתה!… הרי היו ימים שאנשי שלומנו לא נחשבו כבני-אדם בעיניך… וכדומה…

בארון: נו, ועוד מה!

פפל: ובכן! ועכשיו הנה אכריח אותך לנבוח ככלב, וגם תנבח… הלא תנבח?

בארון: נו, אנבח! חמור! מה תענוג יהיה לך מזה, אם בעצמי יודע אני, כי הייתי כמעט גרוע ממך? גיבור היית לוּ הכרחתני ללכת על ארבעתי, כשלא הייתי כמוך…

בובנוב: נכון!

לוקה: וגם אני, אומר – טוב!

בובנוב: מה שהיה – היה, והשאר – הבֵל הבלים! כאן אין בארון ואין אדון… ולא נשאר אלא אדם במערוּמיו…

לוקה: משמע, חוק אחד לכולנו… ואתה, חביבי, בארון היית?

בארון: ומה הצרה הזאת? מי אתה, קיקלוֹן?

לוקה: [צוחק] גראף ראיתי, דוכּס ראיתי… ובארון – בפעם ראשונה רואה אני – וגם הוא מקולקל…

פפל: [מתגלגל מצחוק] בארון! בּיַשתני!

בארון: הגיעה השעה, שתחכם מעט, וסילי…

לוקה: אֶח-אֶח! מתבונן אני בכם, אחַי, וחייכם – אוי ואבוי!…

בובנוב: כן, אלה הם חיינו – אין רגע שאין בו פגע.

בארון: היו חיינו גם טובים מאלה… כן! לפנים… הייתי קם בבוקר, ועל משכבי שותה קפה… קפה! – בשמנת!!… כו!…

לוקה: ואף-על-פי-כן – בני אדם! התהפך בכך והתהפך בכך – והיינו כך! אדם נולדת, אדם תמות. ורואה אני, הולכים בני-אדם ומחכימים, הולכים ומשכילים… חייהם – רע רע, ואוות נפשם – טוב, אך טוב… עם קשי-עורף!

בארון: ואתה, הזקן, מי אתה? מאין הופעת?

לוקה: אני?

בארון: נודד?

לוקה: כולנו נודדים בארץ הזאת… שמעתי, אומרים, כי גם זו, הארץ שלנו נודדת היא בשמים.

בארון: [בתוקף] נכון! נו, ופאספורט יש לך?

לוקה: [לא מיד] ואתה מי – בלש?

פפל: [בשמחה] יפה אמרת, הזקן! בארון-בארון, אכלת חרבון?

בובנוב: נ-כון, אכל ומחה פיהו…

בארון: [במבוכה] נו, מה יש? הרי אני… בהלצה, זקן! הנה גם לי אין תעודות…

בובנוב: שקר!

בארון: כלומר… יש לי… אך אין להן שום ערך…

לוקה: הן, התעודות הללו, כולן כך… לכולן אין שום ערך…

פפל: בארון! בוא אל בית-המרזח…

בארון: הנני מוכן ומזומן! נו, שלום לך, זקן… פיקח אתה…

לוקה: אפשר כך ואפשר ככה. כן, אחא,

פפל: [בדלת הפרוזדור] נו, נלך סוף סוף! [יוצא]

לוקה: האומנם היה זה בארון?

בובנוב: מי יכול לדעת? “בּאַרין” היה – זה נכון. גם עכשיו: לכאורה, לא-כלום ופתאום – “בּאַרין”! כוחו של הרגל הוא!

לוקה: משל למה הדבר דומה? לאדם שחלה בטיפוס הבהרות – הבריא, אך בפניו סימנים…

בובנוב: ובכל זאת לא רע הוא. ורק בועט לפעמים… כמדומה – למשל בענין הפאספורט שלך.

אליושקה: [נכנס שתוי, מפוחית בידו, שורק]. הו, תושבים!

בובנוב: מה אתה צורח?

אליושקה: סלח לי… מחל לי… כפר לי!… איש מנומס אני…

בובנוב: שוב מתהולל!

אליושקה: בגילופין! הנה בזה הרגע סגן הפּריסטַב⁶ מֶידִיאַקִין גירש אותי ואמר: אל תעיז, אומר הוא, להסריח פה ברחוב! ני-ני! ואני כַאראקטֶר לי! ובעל האכסניה מחרבן אותי! ומה זה בעל האכסניה? פ-פה! אושכּי-בּושכּי ולא יותר! שיכור הוא בעל האכסניה! ואני כמו שהנני… אינני רוצה כלום. כלום אינני רומה – ושבת-שבתון! כולי שלך – חינם אין כסף! ואני – אינני רוצה כלום!

[נסטסיה נכנסת מהמטבח]

תן לי מיליון – ל…ל… לא רוצה… ואני איש ישר אני, והוא חברי… שיכור… ושפוט אותי… אינני רוצה! אינני רוצה – וסוף פסוק!

[נסטסיה, העומדת ליד הדלת, מניחה ראש בהביטה על אליושקה].

לוקה: [בטוב לב] אח, בחור חמד, נסתבכת…

בובנוב: שטות היא באנוש!

אליושקה: [נשכב על הרצפה] האלך, פתח פיךָ וזלוֹל אותי! ואני – כלום אינני רוצה. הפקר אני! הבינוּני נא: הנופל אני מכם? במה גרוע אני מכל אדם? זהו! מֶידִיאַקִין אומר: אל תצא לרחוב, תקבל בשיניים! ואני אלך… אלך ואשכב לי באמצע הרחוב – רמוֹס אותי! טרוף אותי! אינני רוצה כלום – וסוף פסוק!

נסטסיה: מסכן! עודנו צעיר לימים וכבר… אבוד.

אליושקה: [רואה אותה, נעמד על ברכיו] באַרישניָה⁷, מַדמוּזֶל! פַּרלֶה פְרַנְסֶה – פְּרֵייס-קוּראַנט! ⁸

בגילופין…

נסטסיה: [לוחשת בחוזקה] וסיליסה!

וסיליסה: [חיש פותחת את הדלת] שוב הנךָ פה?

אליושקה: שלום… בבקשה…

וסיליסה: הרי אמרתי לך, שלא תדרוך כף רגלך פה… ואתה באת שוב?

אליושקה: וסיליסה קרפובנה! הרוצה את… הנה אנגן לך מארש של אבל!

וסיליסה: [הודפת אותו בכתֵפו] צא מפה!

אליושקה: [זז לעבר הדלת] חכי, חכי… כך אי-אפשר! מארש של אבל… זה לא כבר למדתי לנגן… מוזיקה חדשה… אח, מוזיקה – מזמוּזיקה. חכי! כך אי-אפשר!

וסיליסה: הנה אראה לך “אי-אפשר”. את כל הרחוב אשסה בך… כלב ארור! צעיר אתה מלנבוח עלי!

אליושקה: [מסתלק] נו, אלך לי…

וסיליסה: [לבובנוב] דריסת-רגל אל תיתן לו פה. השמעת?

בובנוב: השומר אכסניָה אנוכי?

וסיליסה: לא אכפת לי מי אתה. בחסד אתה יושב כאן. אל תשכח! כמה אתה חייב לי?

בובנוב: [בשלווה] לא עשיתי חשבון.

וסיליסה: אני אעשה את החשבון!

אליושקה: [פותח את הדלת, צועק] וסיליסה קרפובנה! ואני אינני מפחד מפניך… אינני מפחד! [מסתתר]

[לוקה צוחק].

וסיליסה: ואתה מי?

לוקה: עובר-אורח… נודד…

וסיליסה: נוטה-ללון או להשתקע באת?

לוקה: נחיה ונראה…

וסיליסה: פּאצ’פורט!

לוקה: אפשר…

וסיליסה: תן.

לוקה: הנה אביא לך… אל ביתך פנימה אביא לך.

וסיליסה: נודד… גם כן! “נע ונד” אמור… זה קרוב יותר לאמת!…

לוקה: [באנחה] זועפת את, בתי!

[וסיליסה פונה אל דלת חדרו של פפל].

אליושקה: [מציץ מהמטבח, לוחש] הלכה? אה?

וסיליסה: עודך פה? [מפנה ראשה אליו]

[אליושקה מסתתר, שורק, נסטיה ולוקה צוחקים]

בובנוב: [לוסיליסה] איננו…

וסיליסה: מי?

בובנוב: וסקה…

וסיליסה: וכי שאלתיךָ עליו?

בובנוב: רואה אני… מתבוננת את בכל מקום…

וסיליסה: משגיחה אני על הסדר – הבינות? מדוע לא טאטאתם את החצר עד עכשיו? כמה פעמים ציוויתי, שיהיה נקיון?

בובנוב: השחקן צריך לטאטא…

וסיליסה: לא אכפת לי מי! אם יבוא המפקח הסאניטרי ויטיל קנס את כולכם אגרש מפה!

בובנוב: [בשלווה] ובמה תתפרנסי?

וסיליסה: גרגיר אבק אל ימָצא כאן! [יוצאת למטבח. לנסטיה] מה לָך פה? מדוע נפוחים פנייך? למה את עומדת כבול-עץ?! טאטאי את הרצפה! את נטליה… ראית? היא היתה פה?

נסטיה: אינני יודעת… לא ראיתי…

וסיליסה: בובנוב! אחותי היתה פה?

בובנוב: אֶ… היא הביאה אותו…

וסיליסה: וזה… היה בבית?

בובנוב: וסילי? היה… עם קלשץ' היא דיברה כאן, נטליה…

וסיליסה: אינני שואלת אותך עם מי! לכלוך בכל מקום…זוהמה…אח… חזירים אתם! אני דורשת שיהיה ניקיון, השמעתם? [יוצאת חיש].

בובנוב: כמה אכזריות יש בה, באשה זו.

לוקה: אשת-לפידות!…

נסטיה: אפשר להתאכזר מחיים כאלה… כל בריה חיה, אם תקשור אותה אל בעל כבעלה…

בובנוב: נו, אין היא מקושרת כל-כך…

לוקה: התמיד היא כך… מתפרצת?

בובנוב: תמיד… הלא תבין: אל אהובה באה, והוא איננו…

לוקה: משמע, היטב חרה לה, אוחו-חו! אלף המה השליטים, ופחדים – אין מספר, וסוד בעולם אין… וגם ניקיון אין…

בובנוב: באין דעת אין משמעת. אבל הרי נחוץ לטאטא… נסטיה! אולי תעשי את…

נסטיה: נו, כמובן! משרתת אני לכם…[משתהה קצת] הנה אשתכר היום… גם אשתכר…

בובנוב: גם זהו עניין…

לוקה: ולמה זה, בתי, תאמרי להשתכר? קודם בבית, ועכשיו אומרת את –:אשתכר"!

נסטיה: [צועקת] אשתכר, ושוב אבכה… וזה הכול!

בובנוב: זה לא הרבה…

לוקה: אבל מה טעם, אמרי נא? הרי בלי טעם לא יכה הרעם. [נסטיה שותקת. מניחה ראשה].

כך… אחה-חה, רבותי בני-אדם! ומה יהיה בסופכם!? אלך נא ואטאטא אנוכי! היכן המטאטא שלכם?

בובנוב: מאחורי הדלת, במסדרון…

[לוקה יוצא לפרוזדור]

נסטקה!

נסטיה: אה!

בובנוב: למה התנפלה וסיליסה על אליושקה?

נסטיה: הוא אמר עליה, כי מאס בה וסקה, וכי רוצה וסקה לעזוב אותה… ולקחת לו את נטשה… אלך לי מפה… לדירה אחרת…

בובנוב: למה? לאן?

נסטיה: נמאס לי… מיותרת אני פה…

בובנוב: [בשלווה] בכל מקום מיותרת את… כל אדם מיותר בעולם…

[נסטיה מנידה את ראשה. קמה, חרש יוצא לפרוזדור. נכנס מדוודייב, אחריו – לוקה ובידו מטאטא].

מדוודייב: כמדומה לי, אינני מכיר אותך…

לוקה: ושאר האנשים – את כולם מכיר אתה?

מדוודייב: ברובע שלי, עלי להכיר את כולם… ואותך אינני מכיר…

לוקה: היודע אתה מדוע? מפני שלא כל הארץ נצטמצמה ברובע שלך… עוד יש כברת-ארץ גם מחוצה לו… [יוצא למטבח]

מדוודייב: [ניגש לבובנוב] נכון! הרובע שלי אינו גדול… אף-על-פי שגרוע הוא מכל רובע גדול… הנה זה עכשיו, לפני שהחליפו אותי במשמר, הבאתי למשטרה את הסנדלר אליושקה. שוכב לו באמצע הרחוב, מנגן על גארמושקה⁹ וצווח: איני רוצה כלום, כלום אינני רוצה! סוסים נוסעים כאן, ובכלל – תנועה… אפשר לרמוס אותו בגלגלים וכדומה… סוּפה-וסער – הבחור… נו, והנה… הבאתי אותו למשטרה… מאוד אוהב הוא את הפרת השקט הציבורי…

בובנוב: ובערב תבוא לשחק בדמקי?

מדוודייב: אבוא… מ… כן… ומה… וסקה?

בובנוב: לא-כלום… כמו תמיד…

מדוודייב: [בפקפוק] מותר?

[נכנס לוקה, בידו דלי]

מ..מ..כן… המדובר הוא על וסקה… השמעת?

בובנוב: דיבורים שונים שומע אני…

מדוודייב: ובדבר וסיליסה, כביכול… לא ראית?

בובנוב: מה?

מדוודייב: כך… בכלל… ואפשר יודע אתה ומשקר? הרי הכול יודעים… [בתוקף] אסור לשקר, אחי!

בובנוב: וכי מה צורך יש לי לשקר!

מדוודייב: זהו!… אַח, כלבים! חורצים לשון: וסקה עם וסיליסה… כלומר מה לי? לא אביה אני, אלא דודה… למה ילעגו לי…

[נכנסת קוואשניה].

אנשים משונים בימינו… לכל אדם לועגים הם… א-א!… באת…

קוואשניה: אח, חיל-מצב שלי, מחמדי שלי! בּוּבּנוֹב! הוא שוב נטפל אלי בשוק, שאתחתן עמו.

בובנוב: הך הכפתור… ומה יש? יש לו כסף, ועדיין כוח לו במותניו…

מדוודייב: אל-נא! אל-נא! לא כל הגברים היינו כך.

קוואשניה: אבל אני היינו הך אני. כאשר מת בעלי היקר – ימח שמו וזכרו – יום שלם ישבתי בבית מרוב שמחה… יושבת אני ואיני מאמינה למזלי…

מדוודייב: אם היכּה אותך בעלך… סתם כך, – צריכה הייתי לקבול בפני המשטרה…

קוואשניה: בפני אלוהים קבלתי שמונה שנים – ולא עזר לי…

מדוודייב: עכשיו אסור על-פי החוק להכות נשים… עכשיו, בכל – חוק ומשטר וסדר… אסור להכות איש סתם כך… עכשיו מכים בשביל הסדר.

לוקה: [מוביל את אנה] הנה הגעת… אֶח! וכי אפשר לחלוּשה שכמותך ללכת יחידה… אֵי מקומך?

אנה: [מצביעה] תודה, זקן…

קוואשינה: הנה היא – אשת-איש!

לוקה: אשה חלושה… מהלכת במסדרון נשענת על הקיר, גונחת… ולמה מניחים אתם שתלך יחידה?…

קוואשניה: עסוקים היינו, אדוני הנכבד! ולא השגחנו בה. והמשרתת שלה יאה בוודאי לטייל בגן העיר…

לוקה: מלגלגת את… וכי אפשר להשליך אדם לעת-חולשה? כל אדם – כמו שהוא – מחיר לו וערך לו…

מדוודייב: השגחה נחוצה. ופתאום – תמות? עסק-ביש יהיה… להשגיח צריך!

לוקה: נכון, אדוני הקצין!

מדוודייב: נ..כן… אף-על-פי שעדיין אינני קצין גמור…

לוקה: נ-נו? ולמראית-עין – גיבור-חיל!

[בפרוזדור – רעש ורקיעות-רגליים. נשמעות צעקות עמומות.]

מדוודייב: ודאי – סקנדל?!

בובנוב: בערך…

קוואשניה: נלך ונראה…

מדוודייב: גם עלי ללכת… אח, המשׂרה! ולמה זה מפרידים בין אנשים כשהם מכים זה את זה? הרי גם מעצמם יחדלו… הרי מתעייף האדם וטוב היה להניחם שיַכּו זה את זה ככל אשר יוכלו… אז לא ירבּו במהלומות… כי איש-איש יזכּור את עצמותיו הכּואבוֹת…

בובנוב: [כשהוא יורד מדרגשו] ואתה אמור-נא את הדבר לממשלה…

קוסטיליוב:[פותח את הדלת וצועק] אַבְּרָם! לךְ… וסיליסה מכה את נטשה… מכות-רצח… לך…!

[קוואשינה, מדוודייב, בובנוב אצים לפרוזדור. לוקה מניד ראשו, מביט בעקבותיהם].

אנה: הו אל-רחום! נושקה – האומללה!

חטקה: מי מכה שם?

אנה: בעלות האכסנייה… אחיות…

לוקה: [ניגש לאנה] את הירושה מחלקות הן?

אנה: סתם כך… שתיהן… בריאות…

לוקה: ומה שמך?

אנה: אנה!… מסתכלת אני בך… לאבי המנוח דומה אתה… לאבי יקירי… חביב כמוהו… אך-לב…

לוקה: לשוּ גם לשוּ ועל כן רך אני… [צוחק קלות].

מסך

מערכה שניה

ערב. על דרגשים, בקרבת התנור, סאטין, בובנוב, קריווי-זוב והטטרי, משחקים בקלפים. קלשץ' והשחקן צופים במשחק. בובנוב ומדוודייב – על דרגשיהם, משחקים ב“דמקה”. לוקה – על השרפרף, ליד מיטתה של אנה. מקלט-הלילה מואר בשתי עששיות: האחת – תלויה על הקיר, ליד המשחקים בקלפים, והשנייה – ליד דרגשו של בובנוב.

טטרי: עוד אחת אשחק, – ושתיים לא אשחק…

בובנוב: זוֹבּ! פתח פיך! [שר] שמש באה וזורחת…

קריווי-זובּ: [מצטרף לשיר] ובכלא אפלה…

טטרי: [לסאטין] טרוף את הקלפים! טרוף בלי שוּרלי-מוּרלי. שמכיר אני מי אתה ומה אתה…

בובנוב

וקריווי-זובּ: [ביחד] ושומרים יומם ולילה… את נפשי האומללה…

אנה: מהלומות… עלבונות… חוץ מזה – לא ראיתי כלום… כלום לא ראיתי בחיי…

לוּקה: אח, בתי! אל תיעצבי!..

מדוודייב: בלי רמאות! היזהר לך!

בובנוב: אַא! נכון, נכון…

טטרי: [מאיים באגרופו על סאטין] מדוע הסתרת את הקלף? רואה אני… אי, אתה!

קריווֹי-זובּ: חדל, חסָן! הרי בין כה וכה הם יחרבנו אותנו… בּוּבנוֹב, פתח פיך!

אנה: איני זוכרת שאכלתי לשובע… על כל פרוסת-לחם חרדתי… כל ימי חרדתי.. פחדתי… שמא אוכַל יותר מאחרים… סחבות לבשתי כל ימי… כל חיי האומללים… בעד מה!

לוקה: אֶח, בתי! עיַפתּ? אין דבר!

השחקן: [לקריווי-זובּ] שחֵק וַאלֶט… וַאלֶט, לעזאזל!

בארון: ולנו יש – מלך!

קלשץ': הם ינצחו תמיד…

סאטין: הרגל הוא אצלנו…

מדוודייב: דאמקה!

בובנוב: וגם לי… נ-נו…

אנה: הולכת אני למות…

קלשץ': הנה, הנה! צ’ינגיסחאן, חדל לשחק! חדל, אני אומר לך!

השחקן: ובעצמו איננו מבין?

בארון: היזהר אנדרושקה, וָלא – אשליך אותך לכל הרוחות!

טטרי: הב עוד פעם! הלך הכד אל המבוע ונשבר… וגם אני… [קלשץ', מניד ראשו, סר אל בובנוב].

אנה: חושבת אני בלבי: אל-אלוהים! האומנם גם בעולם הבא נכונו לי יסורים? האומנם גם שם?

לוקה: לא יהיה כלום, שכבי ודומי לך! לא כלום! שם תנוחי. סבלי עוד. כל אדם סובל בחייו לפי דרכו.

[קם ויוצא בצעדים מהירים למטבח]

בובנוב: [שר] מה לכם שומרי הכלא…

קריווי-זובּ: [שר] מה לכם שומרים עלי…

[בשני קולות] איך אוכל מכאן לברוח?

אזיקים על שתי רגלַי!…

טטרי: [צועק] אח! קלף אל השרוול תחבת…

בארון: [נבוך] ומה? לתוך החוטם שלך?

השחקן: [בוודאות] צ’ינגיסחאן! טעית… איש לא תחב…

טטרי: ראיתי! רמאי! לא אשחק!

סאטין: [אוסף את הקלפים] חדל, חסן… הלא ידעת, כי רמאים אנחנו… ובכן, למה שיחקת?

בארון: הפסדת עשרים קופיקות ורעש הקימות של עשרים רובל. גם כן צ’ינגיסחאן!

טטרי: [במרירות] צריך לשחק ביושר!…

סאטין: מדוע?

טטרי: איך זה מדוע?

סאטין: ככה זה… מדוע?

טטרי: אינך יודע?

סאטין: אינני יודע… ואתה יודע?

[הטטרי יורק בכעס. הכול צוחקים לו].

קריווֹי-זובּ: [בטוב-לב] אדם משוּנה אתה, חסן! הרי עליך להבין: אם הם יתחילו לחיות ביושר, הרי במשך שלושה ימים ימותו ככלבים…

טטרי: ומה זה אכפת לי! צריך לחיות ביושר.

קריווֹי-זובּ: חדל! מוטב שנלך לשתות תה. בּוּבֵּן! [שר].

איך אוכל מכאן לברוח…

בובנוב: [שר] אזיקים על שתי רגלַי…

קריווֹי-זובּ: בוא, חסן! [שר]

אזיקים על שתי רגלַי…

[הטטרי מאיים באגרופו על בובנוב ויוצא בעקבות חבריו]

סאטין: [לבארון, בצחוק] ואדוני, ירום-הוֹדו, שוב נפל בפח, בכבוד גדול. איש משכיל,ולסחוב קלף אינו יודע.

בארון: [בתמיהה] השד יודע, איך הוא…

השחקן: אין כִּשְרון… אין אמונה עצמית… ובלי אלה… שום דבר… ובשום אופן…

מֶדוודיּב: לי יש דאמקה אחת… ולך שתיים… מ..כן!

בוּבנוב: גם אחת לא רע, אם איננה פּרָה!… לֵךְ!

סאטין: הרֶווח – 53 קופיקות…

השחקן: שלוש קופיקות לי… ובעצם, מה יועילו לי שלוש קופיקות?

לוקה: [בצאתו מן המטבח] נוּ, הנה קיפחתם את הטטרי. וודקה, תלכו לשתות?

בארון: בוא עמנו!

סאטין: כדאי לראות, היאך אתה בשכרונך!

לוּקה: טוב מאשר בפִכּחוֹני…

השחקן: בוא, זקֵן… אדקלם לך קופליטים.

לוקה: מה?!

השחקן: שירים, – הבינות?

לוקה: שירים? ומה צורך לי בשירים?

השחקן: זה מגוחך… ולפעמים עצוב…

סאטין: נו, קוּפלֶטִיסט, אתה הולך? [יוצא עם בארון]

השחקן: אני הולך… אשיג אתכם! הנה, זקֵן, למשל, קטע משיר אחד… את ההתחלה שכחתי… שכחתי… [משפשף את מצחו].

בובנוב: חסל! אבדה הדאמקה שלך… לךְ!

מֶדוודיּב: טעיתי… הרוג אוֹתה!

השחקן: לפנים, כשהאורגניזם שלי לא היה עדיין מורעל באלכוהול, היה לי, זקֵן, זיכרון מצוין… ועכשיו הנֵה… נגמר, אחִי! הכול נגמר בשבילי! תמיד הייתי קורא את השיר הזה בהצלחה יוצאת מן הכלל… רעש של מחיאות-כפיים! אתה – אינך יודע, מה זה מחיאות-כפיים… זהו, אחי, כמו… ווֹדקה! הייתי יוצא אל הבמה, עומד לי כך… [נעמד בפּוזה] עומד… ו… [שותק] איני זוכר כלום… אף לא מלה אחת… השיר האהוב עלי… סימן רע הוא, זקֵן?

לוקה: וכי מה טוב יכול להיות אם את האהוב עליך שכחת? בדבר האהוב, כל נשמתו של האדם.

השחקן: בשיכרות איבדתי את נפשי, זקֵן… איבדתי לנצח, אחי… ומדוע איבדתי? לא היתה לי אמונה… אבוּד אני…

לוקה: נו, למה? ואתה… התרפא! בימנו מרפאים משיכרות, השמעת? חינם-איןפכסף מרפאים… מין בית-חולים בנו לשיכורים… כדי, רוצה לומר, לרפא אותם בחינם… משמע, בדקו ומצאו, כי השיכור – גם כן אדם, וגם שמחים כשהוא רוצה להתרפא… נו, ובכן, נסֵה! לֵךְ…

שחקן: [מהורהר] לאן? איפה זה?

לוקה: זהו… בעיר אחת… מה שמה?… יש לה איזה שֵם… אחר כך אגיד לך את שם העיר… ועתה זאת עשה: התכונן בינתיים… הינזר… כבוש את יצרך – וסבול… ואחר-כך – תתרפא… ותתחיל לחיות מחדש… טוב, אחי, להתחיל מחדש!…

השחקן: [מחייך] מחדש!… מהתחלה… זה טוב… נ..כן… נו – כן… אני יכול? הרי יכול אני, אה?

לוקה: ולמה לא? האדם – כל-יכול… ובלבד שירצה…

השחקן: [פתאום, כמו התעורר משינה] איש מוזר אתה! ולפי שעה, שלום לך! [שורק] זקֵן… שלום! [יוצא].

אנה: סבא!

לוקה: מה? בתי?

אנה: דבר נא, עמי…

לוקה: [ניגש אליה] הבה נשוחח…

[קלשץ' מביט סביבו, ניגש בשתיקה לאשתו, מביט בה ועושה אֵילו תנועות בידיו, משל רצה לומר משהו] [לקלשץ'] מה אחי?

קלשץ': [חרש] לא כלום… [הולך לאיטו לעבר דלת הפרוזדור, עוצר לידה כמה שניות ו-יוצא].

לוקה: [מלווה אותו בעיניו] קשה לו לבעלך…

אנה: עכשיו, מה לי ולו?

לוקה: והוא היה מכה אותך?

אנה: ודאי… הרי בגללו נקטפו חיי…

בובנוב: לאשתי… מאהב היה… והיאך הפליא לשחק בדמקי, שד משחת…

מֶדוודייב: ממ…

אנה: סבא! דבר עמי, יקירי… לא טוב לי…

לוקה: אין דבר! זוהי הגסיסה, בתי. אין דבר, יקירתי! ואת האמיני… הנה משמע, תמותי, ותבואי אל המנוחה… ולא יהיה לך שום חפץ עוד, וגם פחד לא יהיה… שקט, שלווה… שכבי לך! המוות – מנוחת-עולמים הוא… בסבר-פנים הוא מקבל את כולנו… – בצל-המוות – בצל-המרגוע, אומרים הבריות, ויפה אומרים, בתי… כי כאן – היאך ישקוט האדם?

[נכנס פפל, שתוי קצת, מרופט, קודר, מתיישב על דרגש ליד הדלת ושותק בלי נוע].

אנה: והיאך שָם – גם כן יסורים?

לוקה: לא יהיה כלום… לא-כלום! את – האמיני… מרגוע – ולא יותר. יִקְרָאוּךְ להתייצב לפני האלונים ויאמרו: ריבון-העולם, ראה נא, הנה היא לפניך, אמתך אנה…

מדוודייב: [בחומרה] ואתה מניין לך, מה יגידו שם? אי, אתה…

[למשמע קולו של מדוודייב מרים פפל ראשו ומקשיב]

לוקה: משמע, יודע אני, אדוני הקצין…

מדוודייב:[בפיוס] מ… כן… נו… כלומר… בעצם… עדיין אינני כל-כך לגמרי… זאת אומרת… קצין…

לוקה: והאלוהים – יביט אליך ברחמים רבים ויאמר: מכיר אני ויודע את אנה! נו, יאמר, הובילו אותה, את אנה, לגן-עדן!… ותבוא אל המנוחה… יודע אני, קשים היו חייה. עָיפה מאוד… המציאו מנוחה שלמה לאנה…

אנה: [מתנשמת] סבא… יקירי… יהי רצון שיתאמתו דברים… מי יתנני מנוחה… ולא ארגיש עוד דבר…

לוקה: שום דבר! שום דבר לא יהיה! ואת – האמיני! בשמחה מותי נא, בלי פחד… המוות, אומר אני, כאב רחום הוא לנו…

אנה: ו… אפשר… אפשר, אקום מחוליי.

לוקה: [מחייך] לשם-מה? שוב יסורים?

אנה: נו… עוד מעט… לחיות מעט קט… אם לא יהיו שם יסורים… הרי אפשר לסבול כאן… אפשר!

לוקה: שום דבר לא יהיה שם!… פשוט…

פפל: [קם] נכון… ואפשר ש… לא נכון!

אנה: [בפחד] אל-אלוהים…

לוקה: אה, יפהפה!

מדוודייב: מי צורח כאן?

פפל: [ניגש אליו] אני! וכי מה?

מדוודייב: לשווא צורח אתה… זהו! האדם צריך לנהוג בשקט…

פפל: אֶה… גולם! גם כן – דוד… ח-חו!

לוקה: [לפפל, חרש] שמע נא, אל תצרח! כאן אשה הולכת למות, שפתיה כבר מלחכות עפר… אל תפריע!

פפל: לךָ, סבא, אעשה את החסד הזה. אתה, אחי, בן-חיל, משקר אתה להפליא… שַקֵר, אין דבר… כי מעט הוא אחי, הנחת בעולם הזה!

בובנוב: הבאמת הולכת למות האשה?

לוקה: כמדומה לי, שלא בצחוק…

בובנוב: משמע, תחדל להשתעל… אני מכה-שניים…

מדוודייב: אח, תיפח רוחך!

פפל: אברם!

מדוודייב: לא אברם אני לך…

פפל: אברשקה! נטשה – חולה?

מדוודייב: ומה זה נוגע לך?

פפל: לא! אמור: מכות רצח היכתה אותה וסיליסה?

מדוודייב:

פפל: לא-כלום אני, אבל… אֶרצה, לא תוסיפו לראות את נטשה… וגם זה לא נוגע לך! זהו – עניין משפחתי… ואתה – מי אתה כאן?

מדוודייב: [חדל לשחק] מה אמרת? על מי זה אמרת? הבת אחותי… אח, גנב!

פפל: גנב, אבל בידך לא נתפסתי עוד…

מדוודייב:חכה!.. אני – אתפוס… אני – חיש-מהר…

פפל: ואם תתפסני – אוי ואבוי לפונדק שלכם, חושבת אתה כי אשתוק בפני החוקר? – קווה לנחת משד משחת! ישאלו: מי המריצך לגנוב והראָה לך את המקום? – מישקה קוסטילוב ואשתו. – ומי קנה את הגניבה? מישקה קוסטילוב ואשתו.

מדוודייב: שקר! איש לא יאמין לך!

פפל: יאמין, משום שאמת היא!

מדוודייב: [במבוכה] שקר! ו… שקר! ו… מה רע עשיתי לך? כלב שוטה!

פפל: וכי מה טוב עשית לי?

לוקה: כך…

מדוודייב: [ללוקה] מה אתה מקרקר שם?… אין זה עסקך! זהו עסק משפחתי!

בובנוב: [ללוקה] חדל לך! לא לנו חופרים את הבור…

לוקה: [בענווה]

מדוודייב: [אינו מבין] ככה?! אנט כאן… כולנו מכירים זה את זה… ואתה והלא אני – לא-כלום! הלא אני רק זאת אמרתי: אם לא עשה אדם טובה לחברו, הרי זה רע…– מי אתה? [מנחרר בכעס, יוצא חרש]

לוקה: נרתח הבחור… אוחו-חו… העסקים שלכם, אחי, רואה אני… מסובכים הם…

פפל: הָלַך להתאונן בפני וסיליסה…

בובנוֹב: לא מחָכמה אתה עושה וסילי… נעשית גיבור יותר מדי. טובה גבורה ביער… וכאן – אין בה תועלת… הם יתיזו את ראשם כהרף-עין.

פפל: לא, לא! אותנו אין צדים בידיים ריקות… אם מלחמה היא – נילָחם…

לוקה: אך טוב לך, בחור כי תסתלק מכאן.

פפל: לאן? אדרבא, אמור!

לוקה: לך לסיביר!

פפל: אהה! לא, מוטב שאחכה שישלחוני לסיביר על חשבון הממשלה…

לוקה: ואתה שמע בקולי, ולך! שם תמצא את דרכך… שם נחוצים כאלה…

פפל: דרכי – ברורה לפנַי!… אבי כל ימיו ישב בבתי-כלא, וגם לי הועיד… עוד בילדותי קראו לי: גנב, כן גנב…

לוקה: ארץ טובה היא – סיביר! ארץ-חמדה! אשר כוח לו במותניו ומוח לו בקָדקדו – כנשר בשמיים הוא בארץ הזאת.

פפל: זקן! למה תשקר תמיד?

לוקה: מה?

פפל: חרש אתה. למה תשקר, שואל אני.

לוקה: וכי מה שיקרתי?

פפל: הכול… שם אצלך טוב. ופה טוב… הרי משקר אתה!… לאיזה צורך?

לוקה: ואתה – סמוך עלי, ולך. ראה בעיניך ותודה לי על-כך… למה אתה מתלבט כאן? ו… למה זה משתוקק כל-כך אל האמת. חשוב-נא, היא, האמת, אפשר חרב היא בשבילך…

פפל: ולי היינו הך!

לוקה: אדם משונה! וכי למה יאבד אדם את עולמו?

בובנוב: ולמה אתם מקשקשים השניים? איני מבין… איזו אמת נחוצה לך, וסקה? ולאיזה צורך? הרי יודע אתה את האמת על עצמך… והכול יודעים…

פפל: חכה, אל תקרקר! יאמר הוא… שמע, זָקֵן: יש אלוהים בעולם?

[לוקה שותק, מחייך]

בובנוב: חיי-אדם – כשכבים על פני המים… בונים בית… והשבבים אינם…

פפל: נו? יש? אמור…

לוקה: [חרש] אם מאמין אתה – יש: אם אינך מאמין – אַין… באשר תאמין הוא ישנו…

[פפל שותק, מביט בזקן בפליאה ועיקשות].

בובנוב: אלך ואשתה תה… נלך לבית-המרזח! אי!

לוקה: [לפפל] מה אתה מסתכל בי?

פפל: אתה… חכה רגע… משמע…

בובנוב: נו, אלך יחידי… [הולך לעבר הדלת ופוגש את וסיליסה].

פפל: משמע… אתה…

וסיליסה: [לבובנוב] נסטיה בבית?

בובנוב: איננה… [יוצא]

פפל: הנה… היא כבר באה…

וסיליסה: [ניגשת לאנה] עודנה בחיים?

לוקה: אל תפריעי לה…

וסיליסה: ואתה… מה לך פה?

לוקה: יכול אני ללכת… אם יש צורך בכך…

וסיליסה: [פונה לעבר דלת חדרו של פפל] וסילי! עניין לי אליך.

[לוקה ניגש לדלת הפרוזדור. פותח אותה וסוגרה בטריקה. אחר-כך – עולה בזהירות על הדרגש וממנו – לתנור.]

[מחדרו של פפל] וסיה… בוא הנה!

פפל: לא אבוא… אינני רוצה…

וסיליסה: וכי מה…על מה אתה כועס?

פפל: משעמם… נמאס לי כל הבלבול הזה…

וסיליסה: ו… גם אני… נמאסתי?

פפל: גם אתה…

[וסיליסה מהדקת בחוזקה את מטפחתה שעל כתפיה, משלבת ידיה על חזה, ניגשת למיטתה של אנה, מביטה בזהירות על הכילה וחוזרת אל פפל].

נו, דברי.

וסיליסה: וכי מה יש לומר? אין כופים אדם שיאהב בעל-כורחו… ואין זה מטבעי לבקש תחנונים… תודה לךָ על האמת…

פפל: איזו אמת?

וסיליסה: שנמאסתי עליך… וכי לא אמת היא?

[פפל מביט בה באין אומר]

[מתקרב אליו] מה אתה מביט בי? אינך מכיר אותי?

פפל: [נאנח] אשה יפה את, וסקה…

[האשה מניחה ידה על כתפו אך הוא מנערה מעליו]

אך מעולם לא היה לבי נוטה אליך. גם חייתי עמך והכול… אך מעולם לא מצאת-חן בעיני…

וסיליסה: [חרש] כך…. נו…

פפל: נו, אין לנו על מה לדבר! אין… לכי מעל פני…

וסיליסה: מצאתָ אחרת, נאה ממני?

פפל: אין זה עסקך… ואם מצאתי, לא אזמינך להיות השדכנית…

וסיליסה: [בהבעת משמעות] חבל…. אפשר שהייתי משדכת…

פפל: [בחשדנות] את מי?

וסיליסה: יודע אתה… ולמה תעמיד פנים? וסילי… אדם גלוי-לב אני… [בשקט] לא אסתיר ממך… העלבת אותי…. על לא דבר… כאילו הצלפת על פני בשוט…. אמרת, אוהב אתה… ופתאום…

פפל: לגמרי לא פתאום… אני זה כבר… אין לך לב… לאישה צריך שיהיה לב… אנו חיות-טרף אנו… לנו נחוץ… צריך להדריך אותנו… ואת – באיזו דרך הובלת אותי?…

וסיליסה: אשר היה – חלף ואיננו…. יודעת אני, האדם אינו אדון לעצמו… אינך אוהב יותר… טוב! יהי כך…

פפל: ובכן, משמע, חסל! נפרדנו בשלום, בלי סקנדלים… וטוב!…

וסיליסה: לא, חכה! בכל זאת… כשחייתי עמך…. קיוויתי כל הזמן, כי תעזור לי להיחלץ מן המדמנה הזאת… כי תוציאני מידיד בעלי, מדודי… מכל החיים האלה… ואפשר, כי לא אותך, וסיה, אהבתי, אלא… את התקווה שלי, את המחשבה הזאת אהבתי בך… הבינות? קיוויתי, כי תחלץ אותי…

פפל: את אינֵך מסמר, ואני אינני מַחלֵץ… בעצמי חשבתי, כי את, כאשה חכָמה.. הלא חכָמה את… את – פיקחית…

וסיליסה: [מתכופפת אליו] וסיה! הבה… נעזור איש לרעהו…

פפל: היאך זה?

וסיליסה: [חרש ובתוקף] אחותי… מוצאת חן בעיניך, יודעת אני…

פפל: הרי על-כן את מכה אותה מכות-רצח. היזהרי, וסקה! בה – אל תגעי…

וסיליסה: חכה!… אל תתרגש!… אפשר לעשות את הכול בשקט, בדרכי-שלום… רוצה אתה – התחתן עמה. ואני גם כסף אתן לך… שלוש-מאות רובל!… אאסוף יותר – אתן יותר…

פפל: [נרתע] חכי… היאך זה? בעד מה?

וסיליסה: שחרר אותי… מבעלי! הסר מעלי את העול הזה…

פפל: [שורק חרש] ככה!… אוֹהוֹ – הוֹ! המצאה נפלאה! את הבעל, משמע, לבור-קבר, את המאהב – לבור-כלא, ובעצמה תרחץ בבוֹר-כַּפֶּיהָ…

וסיליסה: וסיה! למה – בור כלא? לא בעצם ידיך… בעזרת חבריך! ואפילו אם בעצמך – מי יודיע? נטשה! תחשוב בעצמך… כסף יהיה לך… תיסע לאיזה מקום… תשחרר אותי לנצח… ואם אחותי לא תהיה על ידי, הרי לטובתה הוא… קשה לי לראות את פניה…. טינה בלבי עליה בגללך… ואיני יכולה לעצור ברוחי… מזיקה אני לנערה, מכה אותה… מכה – ובעצמי בוכה מרחמים עליה… ובכל זאת – מכה! ועוד אכה!

פפל: חיה טורפת! ועוד מתהללת!

וסיליסה: אינני מתהללת, את האמת אני אומרת, הגע בעצמך, וסיה… פעמַיים ישבת בבית-האסורים בגלל בעלי… בגלל תאוות-הכסף שלו… כפרעוש נצמד אלי… ארבע שנים מוצץ הוא את דמי… וכי איזה בעל הוא לי? מציק לנטשקה, מתעלל בה, ענייה היא, אומר הוא. ולכולם הוא – כרקב בעצמות…

פפל: בעָרמה את מסבֶּבת אותי…

וסיליסה: דברי ברורים הם… רק טיפש לא יבין את כוונתי…

[קוסטיליוב נכנס חרש ומתקדם בגניבה]

פפל: [לוסיליסה] נו?… לכי!

וסיליסה: חשוב על זה… [מבחינה בבעלה] מה לך? אחרי באת? [פפל קופץ ומביט בפראות על קוסטיליוב]

קוסטיליוב: אני הוא… אני! ואתם כאן… לבדכם? א-אה… אתם שוחחתם? [פתאום רוקע ברגליו וצורח] וסקה… מנוּולת… קבצנית… פרוצה! [נבהל מצעקתו שלו שנענית בשתיקה ללא ניע] סלח לי, אבי שבשמיים… שוב, וסיליסה, הבאת אותי לידי חטא… אני מחפש אותך בכל מקום… [מיילל] את לישון! שמן ל“נר-התמיד” שכחת לצקת… או, קבצנית… מנוולת… [מניף עליה ידיים רועדות]

[וסיליסה הולכת לאטה אל דלת הפרוזדור, מביטה בפפל].

פפל: [לקוסטיליוב] אתה! לֵךְ לְךָ… ברח…

קוסטיליוב: [צועק] אני כאן בעל-הבית! ואתה לך מפה, כן! גנב…

פפל: [חרש] בְּרח, מישקה…

קוסטיליוב: אל תעיז! אני פה… אני תֵכף…

[פפל תופס בצווארונו ומטלטלו. קול המולה מן התנור ויבבה פהקנית. פפל משחרר את קוסטיליוב. הזקן בורח לפרוזדור בצעקות].

פפל: [קופץ על הדרגש] מי זה… מי שם על התנור?

ךוקה: [מפנה ראשו] מה?

פפל: אתה?!

לוקה: [בשלווה] אני… אני הוא… הוי אלוהים, הוי ישו!

פפל: [מגיף את דלת הפרוזדור, מחפש את הבריח ואינו מוצא[. אח, שד משחת… זָקן – רד!

לוקה: תכף… אני יורד…

פפל: [בגסות] למה עלית אל התנור?

לוקה: וכי לאן צריך הייתי לעלות?

פפל: הרי… הלכת לפרוזדור?

לוקה: בפרוזדור, אחי, קר לי, לְזָקֵן שכמותי…

פפל: אתה… שמעת?

לוקה: שמעתי! וכי איך אפשר שלא אשמע? וכי חרש אני? אֶח, בחור בר-מזל אתה…. מזל יש לך!

פפל: [בחשדנות] איזה מזל? במה?

לוקה: הנה בזה שעליתי לתנור…

פפל: ו… ולמה התחלת פתאום להתלבט שם?

לוקה: מפני ש… משמע, חם היה לי… למזלך, אחי… ועוד זאת חשבתי, שמא ייכשל הבחור… ויחנוק את הזקן…

פפל: כן… יכולתי לעשות זאת… שונא אני…

לוקה: ואין פלא… אין שום קושי… לעתים קרובות יש לו לאדם מכשול כזה…

פפל: [מחייך] ואתה – מה? בעצמך אולי נכשלת פעם?

לוקה: בחור! שמע בעצתי: את האשה הזאת – הרחק ממך! אתה – אותה… נא – נא! אל תיתן ידך לה… את בעלה בעצמה תעביר מן העולם, וגם תצליח בְּזה-העניין יותר ממך. כן! אתה, חלילה לך לשמוע בפיה של בת-השטן הזאת… ראה-נא: קרחת לי בראשי… וכל זה למה? מנשים, מזה המין… אני, בחור, היו לי עמהן, עם הנשים עסקים יותר ממספר השערות שהיו בראשי… והיא, וסיליסה – היא… השׂאור שבעיסה…

פפל: אינני מבין… הלומר לך תודה, או אתה גם כן…

לוקה: אתה – אל תדבר! כי לא תשכיל לומר ממני… אתה, שמע: את המוצאת-חן בעיניך, קח לך, ולךְ באשר תלך לךָ, לֵךְ-לְךָ מפה!

פפל: [בקדרות] לב אדם אין חקר! מי טוב, ומי רע… אין להבין כלום…

לוקה: מה יש להבין? שונים ומשונים הם חיי האדם… כלִבּוֹ כן חייו. היום טוב, מחר – רע… ואם הנערה הזאת נגעה עד לבך באמת… לֵךְ עמה מפה, וסף-דבר… ואם לא – לֵךְ יחידי… הלא צעיר אתה, עוד תספיק לקחת לְךָ אשה…

פפל: [מניח יד על כתפו] לא, אמור-נא לי, לשם מה אתה כל זה…

לוקה: המתן נא, הנה… אלך ואראה את אנה… היא, משום מה, נחרה יותר מדי… [הולך למיטתה של אנה, פותח את הכילה, מביט, נוגע בידו]

[פפל מהורהר ואובד-עצות עוקב אחריו]

ישו המשיח, רחום וחנון!… המצא מנוחה שלמה לאנה בת אמתך…

פפל: [חרש] מתה? [אינו ניגש. מתמתח ומביט לעבר המיטה].

לוקה: [חרש] שבקה חיים… והיכן זה בעלה?

פפל: ודאי בבית-המרזח…

לוקה: צריך להודיע לו…

פפל: [נרעד] אינני אוהב את המתים…

לוקה: [הולך לעבר הדלת] וכי מה יש לאהוב אותם? לאהוב צריך את החיים… החיים…

פפל: גם אני אלך…

לוקה: מפחד אתה?

פפל: אינני אוהב…

[יוצאים חיש. ריקנות ודומיה. מעבר לדת-הפרוזדור – רעש עמום, לא מובן. אחר-כך – נכנס השחקן]

השחקן: עומד על סף הדלת הפתוחה, ידיו על המשקופים, צועק]

זָקֵן, אֵי! אַיֶכָּה! הנה נזכרתי… שמע!

[מתנודד, צועד שני צעדים לפנים, וקורא בפוזה]

רבותַי, אם נואש האדם

ואל גבול האמת לא יגיע, –

יבוֹרך המשוגע שישפיע

חלומות נפלאים לעולם.

[נטשה, נראית בדלת, מגבו של השחקן]

והנה עוד “בית”! בית נפלא!

אם השמש מחר את נוגהה

לא תוסיף עוד תשפוך עלי-ארץ,

הן מחר עוד תזריח בפרץ

מחשבתו של אחד משוגע.

נטשה: [צוחקת] דחליל! התלקק לו…

השחקן: [פונה אליה] אה, זה את?… ואיפה הזקן? זקן נפלא… כנראה, אין איש פה… שלום נטשה… שלום…

נטשה: לך לשלום.

שחקן: [גודר בעדה את הדרך] כן! אני נוסע מפה, אני הולך… יופיע האביב – ואני אינני…

נטשה: שטויות, לאן זה?

השחקן: לחפש עיר… להתרפא… גם את לכי… אופליה! לכי למנזר! את מבינה, יש בית-מרפא לאורגניזם… לשיכורים… בית-מרפא נפלא! שַיִש… רצפת שַיש… אור! ניקיון… משונות… הכול בחינם!… גם רצפת-השַיִש, כן… אני אמצאנו… אתרפא… ו… שוב אהיה קרוב ליום תחייתי!… כמו שאמר… המלך… ליר… נושה… על הבמה היה שמי סורצ’קוב – זאַווֹלְז’סקִי… איש אינו יודע זאת… אף לא איש… כאן אין לי שֵם… המבינה את,,, מה רב העלבון – לאבד שם?! גם לכלבים יש כינוי-שם…

[נטשה מקיפה בזהירות את השחקן, עוצרת ליד מיטתה של אנה, מביטה].

נטשה: הבט… יקירי… הלא מתה…

השחקן: [מניד ראשו] אי-אפשר…

נטשה: [נסוגה] בחיי… ראה…

בובנוב: [בדלת] מה יש לראות?

נטשה: אנה… מתה!

בובנוב: משמע, חדלה להשתעל… [ניגש למיטה של אנה, מביט, הולך למקומו] צריך להגיד לקלשץ'… העסק שלו…

השחקן: אלך… ואומַר… איבדה את השם!… [יוצא]

נטשה: [באמצע החדר] הנה גם אני… כך… באחד הימים… במרתף… גלמודה…

בובנוב: [שוטח על דרגשו אילו סחבות] מה את מגמגמת שם?…

נטשה: כך… לעצמי…

בובנוב: מחכה לוַסְקָה? ראי, את מַפְרַקְתֵּךְ ישבור…

נטשה: וכי אכפת – מי ישבור? אם כן, מוטב שהוא ישבור…

בובנוב: [נשכב] נו, זהו עסקֵך הפרטי…

נטשה: הנה… הרי טוב, שמתה… וחבל… אל-אלוהים!… מה צורך היה בחייה?

בובנוב: מנהגו של עולם: נולד אדם, חי, ומת. גם אני אמות… גם את… מה יש כאן להצטער?

[נכנסים: לוקה, טטרי, קריווי-זוב וקלשץ‘. קלשץ’ בדול מכל השאר, מתקפד].

נטשה: הסס… אנה…

קריווי-זוב: השמעתם. ברוך-דיין-אמת… אם אמנם מתה…

טטרי: [לקלשץ'] צריך לקחת שָם… פרוזדור צריך לקחת… פה אסור מת… פה חי צריך לישון…

קלשץ': [בשקט] נוציא…

[הכול ניגשים למיטה. קלשץ' מביט על אשתו דרך כתפי האחרים]

קריווי-זוב: [לטטרי] החושב אתה, יעלה ריח ממנה?… ממנה לא יעלה ריח… עוד בחייה היתה לגל של עצמות…

נטשה: אל-אלוהים! אילו ריחמתם לפחות… אילו אמר מישהו איזה דבר… אח, אתם…

לוקה: הנערה, אל תיעלבי… אין דבר! וכי מי הם… וכי מי אנו שנרחם על מתים? אח, יקירתי! על החי אין אנו מרחמים… על עצמנו לרחם לא נוכל… וכי אפשר כאן?

בובנוב: [בפיהוק] ועוד גם זאת! המוות אינו מפחד מפני דיבורים… המחלה – מפחדת, והמוות לא…

טטרי: [סר הצידה] משטרה צריך…

קריווי-זוב: משטרה! – זה בוודאי! קלשץ'! הודעת למשטרה!

קלשץ': לא… לקבור צריך… ובידי רק ארבעים קופיקות…

קריווי-זוב: נו, אם כך – השג הלוואה… וָלא – נאסוף כסף… אחד – 5 קופיקות… ואחָד כמה שיוכל… ולמשטרה הודיע… מהר! וָלא, תחשוב שהרגת את האשה או מי יודע…

[הולך לדרגשים ומתכונן לשכב בסמוך לטטרי]

נטשה: [בפנותה לעבר דרגשו של בובנוב] הנה… אראנה עכשיו בחלומותי… אני תמיד רואה מתים בחלומי… מפחדת ללכת יחידה… בפרוזדור – חושך…

לוקה: [עוקב אחריה] ואת – מפני החיים עליך לפחד… כך סבור אני…

נטשה: לַווה אותי, סבא…

לוקה: בואי… בואי ואלווה…

[יוצאים. שהות].

קריווי-זוב: אוֹ-חוֹ-חוֹ… חסן! האביב קרוב, ידידי! חם יהיה… בכפרים כבר מתקנים את המחרשות… מתכוננים לחריש… נ…כן… ואנחנו?… חסן?… נוחר מוחמד הנבזה…

בובנוב: הטטרים אוהבים לישון…

קלשץ': [עומד במרכזו של מקלט-הלילה ובוהה בקהות נכחו] ועכשיו מה אעשה?

קריווי-זוב: שכַב, והירדם… וזה הכול…

קלשץ': [חרש] נו… והיא? והיא מה?

[איש אינו עונה לו. נכנסים סאטין והשחקן]

השחקן: [צועק] זָקן! בוא הנה קנט הנאמן…

סאטין: מִיקלוּחַא מַקלַי הוֹלך… ח-חו!

השחקן: מנוי וגמור! זקן, איפה העיר… היכן אתה?

סאטין: פטה-מורגאנה! שֶקֶר סיפר לך הזקן… אין כלום! אין מרחב, אין אנשים… אין כלום!?..

שחקן: שקר!

טטרי: [קופץ מדרגשו] איפה בעל האכסניה? אל בעל האכסניה הולך! לא יש אפשרות לישון, לא יש צריך כסף לקחת. מתים… שיכורים… [יוצא חרש].

[סאטין שורק בעקבותיו]

בובנוב: [בקול רדוּם] שִיכבו, חברֶ’ה, שקט… בלילה צריך לישון…

השחקן: כן… פֹּה – אהא! מת…

לילה, לילה, ליל-צמרמורת,

על היאור דיָג עומד,

מן המים במכמורת

העלה גופה של מת…

שיר… של בֶראנגֶ’ר…

סאטין: [צועק] המתים – אינם שומעים! המתים אינם מרגישים… צְוַח… צְוַח… המתים אינם שומעים!

[לוקה מופיע בפתח].

מסך.

מערכה שלישית

מגרש-עזובה – מקום של גבב-אשפה, ועשבי-חצר שוטים. בעומקו – קיר-לבנים גבוה, חסין-אש, אדום, המסתיר את השמיים. לידו – שיחי סמבוק. מימין – קיר לוחות-עץ, ומשמאל – קיר אפור, מכוסה שאריות-טיח של אותו בית, שבו מקלט-הלילה של הקוסטיליובים. מקלט זה ממוקם אלכסונית, כך שפינתו האחורית מגיעה כמעט למרכזו של מגרש-העזובה. בינו לבין הקיר האדום – מעבר צר. בקיר האפור – שני חלונות: אחד בגובה פני-הקרקע, השני – גבוה ממנו באמתיים לערך, וקרוב יותר לקיר-האדום. ליד קיר זה – צבר קורות ושברי-מוטות, באורך של בארבע אמות. ליד הקיר מימין – ערימת לוחות ישנים, דופנות-עץ. ערב. השמש שוקעת, מגיהה את קיר-הלבנים באדום אורהּ. אביב מוקדם, אך זה היה שלג. ענפי הסמבוק השחורים עודם בלא פקעים. על קורה, יושבות זו ליד זו, נטשה ונסטיה. על מזחלת – לוּקה ובּאַרון. קלֶשֶץ' שוכב על ערימת-העצים שליד החלון הימני. בחלון הנמוך – פרצופו של בּוּבּנוב.

נסטסיה: [מספרת-לוחשת בעצימת עיניים ובנענוע ראש לקצב המלים]… והנה הוא בא בלילה אל הסוכה, כמו שנדברנו… ואני מחכה לו משכבר ורועדת מפחד ומצער… וגם הוא רועד כולו, ולבן כסיד, ובידו לֶווֹרְווֶרט ¹⁰.

נטשה: [מפצחת חמניות] ככה! משמע: צודקים האומרים, כי הסטודנטים הם עם מסוכן…

נסטיה: ואומר הוא לי בקול איום ונורא: אַהֲבָתי היקרה מפז…

בובנוב: חו-חו!… יקרה מפז?

בארון: שתוק! [לא מוצא-חן אל תשמע, אך לשקר אל תפריע… הלאה!]

נסטיה: “אַהֲבָתי, אומר הוא, היקרה מפז!… הורַי, אומר הוא, אינם מסכימים שאתחתן עמך… ומאיימים עלי שיקללוני לנצח על אהבתי אותך. נו, ומוכרח אני, אומר הוא, בגלל זה לאבד עצמי לדעת…” והלֶווֹרְווֶרט שלו – גדול ונורא, וממולא עשרה כדורים…. “שלום, אומר הוא עליךְ, בחירת לבבי הנחמדה! – החלטתי ואין להשיב… לחיות בלעדיךְ איני יכול בשום פנים”. וכה עניתי ואמרתי לו: "רֵעי היקר מפז… ראוּל… "

בובנוב: [משתומם] מה-מה? איך? קאראַוּל?¹¹

בארון: [צוחק] נסטקה!… הרי בפעם שעברה היה שמו גאסטוֹן…

נסטיה: [קופצת ממקומה] שִתקו… אומללים… אֶח… כלבי-הפקר!… האם… האם מסוגלים אתם להבין… אהבה? אהבה אמיתית! [לבארון] אתה! ברייה עלובה! איש משכיל אתה…אמרת – קפה שתית על משכבך..

לוקה: ואתם – חכו נא! ואתם אל תפריעו! הניחו לו לאדם… לא הדיבור עיקר… אלא מדוע נאמרים הדברים? זהו העיקר! סַפרי, נערה, אין דבר!

בובנוב: קשטי נוצותיִךְ, צִיפוֹר חמד… המשיכי!

בארון: נו – הלאה!

נטשה: אל תשימי לב… וכי מי הם? הלא הם מקנאה… כי אין להם מה לספר על עצמם…

נסטיה: [מתיישבת שוב] איני רוצה יותר! לא אוסיף לדבר… אם אינם מאמינים… אם צוחקים הם… [פתאום, מפסיקה דבריה, שותקת שניות מספר, ושבה ועצמת עיניה, וממשיכה בלהט. מנידה ידה בקצב, משל מקשיבה למוזיקה רחוקה] והנה – עניתי ואמרתי לו: “אור חיי! כוכבי הבהיר! וגם לי אין כלל חיים בלעדיך… באשר אוהבת אני אותך בכל לבי וגם אוהַב עד בלתי שָמַים!… נו – אומרת אני – אל נא תקפח את נעוריך… הרי חייך דרושים להוריך היקרים… כי אתה שימחת לבם… עָזבני-נא! מוטב שאובַד… מרוב געגועים אליך אור-חיי! בודדת אני… כזאת וכזאת אני… מוטב שאוֹבַד אני… אין דבר! אין בי שום תועלת… ואין לי כלום… לא כלום…” [מכסה פניה בכפות ידיה ובוכה באין קול].

נטשה: [מפנה ראש הצידה, בשקט] אל תבכי… אל נא!

בובנוב: [צוחק] אח, בּוּבָּה משחת! אה?

[לוקה מלטף בחיוך את ראשה של נסטיה]

בארון: [צוחק גם הוא] סבא! חושב אתה, כי אמת היא? כל זה מתוך הספר “אהבה עזה כמוות”… כל זה שטות והבל… חדל ממנה!…

נטשה: ואתה מה? אתה! שתוק לך… אִם האלוהים פגע בך…

נסטיה: [בזעם] נפש אבודה! אדם נבוב! וכי יש לך נשמה?

לוקה: [אוחז בידה של נסטיה] נלך, בתי! אין דבר… אל תכעסי! אני – יודע! אני – מאמין! עמך הצדק, ולא עמהם… אם מאמינה את כי היתה לך אהבה אמיתי, משמע היתה! ועליו אל תכעסי. הוא… אפשר באמת מקנאה הוא לועג… אפשר לגמרי לא היה לו שום דבר אמיתי… שום דבר לא היה! נלך!…

נסטיה: [מאמצת ידיה אל לבה] סבא! חי אלוהים… כך היה. הכול היה! סטודנט הוא… צרפתי היה… גאסטוֹשָה היה שמו… וזקנו קטן ושחור. ומגפי-לכה לרגליו… יהוּמני רעם בזה המקום! וכל-כך אהב אותי… כל-כך אהב!

לוקה: אני יודע! אין דבר! אני מאמין! מגפי-לכּה, אומרת את? אַי-אַי-אַי! וגם את אהבת אותו?

[יוצאים אל מעבר לפינה].

בארון: אכן טיפשה היא הבתולה הזאת… טובת-לב, אך טיפשה מאין כמוה!

בובנוב: ולמה זה… כל כך אוהב אדם לשקר שקרים… תמיד – כאילו עומד הוא לפני החוקר… בחיי!

נטשה: משמע, נעים השקר מן האמת… גם אני…

בארון: מה “גם”? הלאה?

נטשה: בודָה מלבי, בודָה – ומחכה…

בארון: למה?

נטשה: [מחייכת במבוכה] כך… הנה חושבת אני, מחר… יבוא מישהו… פלוני… מיוחד במינו… או הנה יתרחש דבר מה… גם כן מיוחד במינו… ימים רבים מחכה אני… תמיד מחכה אני… וכך… בעצם – מה יש לחכות?

בארון: [בלגלוג] אין לחכות… אינני מחכה לשום דבר! [שהות] הכול כבר… היה! חלף… עבר! הלאה!

נטשה: או הנה… אֲדָמה בלבי, כי מחר… אמות מיתה חטופה… ואימה נופלת עלי… בקיץ טוב לחשוב על המוות, בקיץ יש סערות… תמיד יכולה הסערה להרוג…

בארון: לא טובים הם חייך… זו, האחות שלך… אופי שטני לה!

נטשה: וחיי מי טובים המה? רע, רע לכולם רואה אני…

קלשץ': [עד לרגע זה לא זע ולא נוטל-חלק – קופץ לפתע] לכולם?! שקר! לא לכולם! אילו היה לכולם – אדרבה! כי אז אין עלבון… כן!

בובנוב: מה – הנחש נשך אותך? ראו נא, היאך פרץ פרץ!

[קלשץ' שב ושוכב על מקומו, רוטן].

בארון: א… עלי ללכת להתפייס עם נסטקה… לא אתפייס – לא תיתן לי כסף ללגימה…

בובנוב: ממ… אוהב אדם לשקר… נו, נסטקה… הדבר מובן מאליו… רגילה היא לפרכס את פרצופה… והנה רוצה היא גם את נפשה לפרכס… לקרוע בפוך את נשמתה… ו… האחרים מה? הנה, לוקה, דרך-משל… הוא מרבה לשקר… ובלי שום תועלת… הרי כבר זקן הוא… ומה צורך יש לו לכאורה?

בארון: [יוצא, מצטחק] כל אדם נפשו אפורה, הכול רוצים להתפרכס.

לוקה: [מגיח מן הפינה] אתה בארין, למה תרגיז את הבחורה? טוב תעשה אם לא תפריע אותה… תבכה נא – וישמח לבה… הרי להנאתה היא שופכת דמעות… היא נהנית ואתה אינך חסר.

בארון: טיפשות היא, זקן! נמאס הדבר… היום רַאוּל, מחר – גאסטון… ותמיד היינו-הך… ואף-על-פי-כן אלך להתפייס עמה… [יוצא].

לוקה: לך-נא… רחם עליה! לרחם על אדם – לא יזיק לעולם…

נטשה: טוב-לב אתה, סבא… ומדוע כל-כך טוב אתה?

לוקה: טוב אומרת אתה? נו… יהי כך… כן!

[מעבר לקיר האדום נשמע צליל מפוחית-יד וזמר]

הרי צריך מי שהוא להיות גם טוב… צריך לרחם על אנשים! ואני אומר לך, טוב הוא לרחם על אדם בעתו. הנה דרך-משל, שומר הייתי במעון-קיץ… אצל אחד מהנדס, סמוך לטומסק העיר… נו, טוב! ביער עמדה הקייטנה, מקום נידח… והימים ימי חורף, ואני יחידי, זאת אומרת, בקייטנה… טוב ויפה! והנה יום אחד – שומע אני – זוחלים!

נטשה: גנבים?

לוקה: הם! זוחלים, זאת אומרת; כן! לקחתי את הרובה ויצאתי… רואה אני, שניים הם! פותחים את החלון – וכל-כך שקועים בעבודה שאינם משגיחים בי, גוער אני בהם: אח, אתם! לכו מפה! והם, זאת אומרת – עלי! ובידיהם גרזן! מזהיר אני בהם – חדלו לכם! וָלא – אירה בהם! ואת הרובה מכוון אני אחת על זה ואחת על זה… נפלו, זאת אומרת אפיים ארצה, כלומר: חוסה-נא! נו, ואני כבר ככה ככה… נתכעסתי… כלומר, בגלל הגרזן! אמרתי להם: הנה גירשתי אתכם, בני-השטן, ולא הלכתם… ועכשיו אומר אני: אחד מכם יאסוף הא זרדים! אָספו. ועכשיו מצַווה אני, אחד ישכב, והשני – הרבץ בו. והם הלקו זה את זה כאשר ציוויתי. וכאשר הלקו זה את זה שווה בשווה, אמרו לי: סבא, תן לחם, למען ישו! רעבים אנו, אומרים הם, ולא בא דבר אל פינו… אכן גנבים הם אלה, יקירתי… אכן גרזן בידם… כן… שניהם איכרים הגונים… אמרתי להם: אי בני-השטן, ולמה לא ביקשתם לחם תכף ומיד? אמרו לי: נמאס הדבר… מבקש אתה ומבקש, ונותן אין… וכך גרו אצלי כל ימות-החורף. אחד שמו סטיפאן, היה לוקח בידו את הרובה ופורש אל היער… והשני – יעקוב שמו – חולה היה, השתעל מאוד… ושלושתנו, זאת אומרת שמרנו על הקייטנה. בא האביב – שלום עליך, סבא, אומרים הם! והלכו להם, לרוסיה הלכו…

נטשה: פליטים הם? אסירים?

לוקה: אמנם כן, פליטים… מארץ-גזירה ברחו… איכרים הגונים! לולא ריחמתי עליהם, כי עתה, אפשר, הרגוני… או יותר מזה… ואחר-כך – משפט ובית-הסוהר, וסיביר… מה תועלת יש בזה? בית-הסוהר לא יתקן, גם לא סיביר, ואדם יתקן גם יתקן… זהו! האדם יכול לתקן את נפש חברו… פשוט מאוד.

[שהות]

בובנוב: ממ…כן… והנה אני איני יכול לשקר… לאיזה צורך? לדעתי – דבַר-אמת כמו שהוא! מה יש כאן להתבייש?

קלשץ': [קופץ לפתע שוב, כנכווה ברותחים. צועק] איזו אמת? אי כאן אמת? [מורט בידיו את הסחבות שעל גופו] הנה היא האמת! עבודה אַיִן, כוח אַיִן! הנה היא האמת! מקום-מקלט, מקלט אין!… למות ככלב צריך האדם זהי האמת! שד משחת! מה צורך יש לי בה – באמת? תן לשאוף אוויר… לשאוף תן! מה אשמתי?.. למה לי האמת! לחיות… שד משחת לחיות אי-אפשר… הנה היא… האמת!

בובנוב: אכן, זהו חרון-אף!…

לוקה: ריבון-העולם… שמע נא, יקירי! אתה…

קלשץ': [רועד מהתרגשות] אתם אומרים – אמת! ואתה הזָקֵן מנחם את כולם… ואני אומר לך… שונא אני את כולם! וגם אותה, את האמת הארורה, ימח שמה! הבינות? ובכן הבן! ימח שמה וזכרה! זהו! [רץ לעבר הפינה, מביט לצדדים].

לוקה: אַי-אַי-אַי! מה נרגז האדם… ולאן ברח?

נטשה: כאילו מדעתו יצא…

בובנוב: כפתור ופרח, אה? ממש כמו בתיאטרון… מעשה בכל יום הוא… לא הורגל עדיין אל החיים…

פפל: [יוצא לאיטו מאחורי הפינה] שלום וברכה, צאן-קדושים! מה, לוקה, זקן ערום, עודנו מספר סיפורים?

לוקה: אילו ראית… כיצד צעק פה אדם!

פפל: קלשץ' בוודאי? מה היה לו? מתרוצץ כנשוך-נחש.

לוקה: תרוץ גם תרוץ… אם מים עד נפש יגיעו…

פפל: [מתיישב] אינני אוהב אותו… רשע הוא וגאוותן… [מחקה את קלשץ'] “הנני אדם עובד”. והכול – פחותים ממנו, כאילו… עבוד לך, אם רצונך בכך… מה יש כאן להתגאות? אם נבו להעריך אנשים לפי עבודתם… הרי נמצא שטוב הסוס מכל אדם בעולם… מושך בעול – ושותק… נטשה! קרוביך שלך בבית?

נטשה: הלכו לבית-הקברות… ואחר-כך אמרו שילכו לליל-שימורים.

פפל: הנה, רואה אני שאת חופשיה… מקרה נדיר!

לוקה: [לבובנוב] הנה אומר אתה… אמת… היא, האמת, זאת אומרת, לא תמיד יאה היא לאדם בצרה… בדברי-אמת לא תמיד תרפא מכאוב-לב… היה דרך-משל, מעשה כזה… הכרתי אדם אחד שהאמין – בארץ האמת.

בובנוב: במה – ה?

לוקה: בארץ האמת. יש, היה אומר, ארץ כזאת בעולם, ארץ-האמת… ובזאת הארץ, כלומר, אנשים אחרים… אנשים טוב-לב!… מכבדים איש את רעהו, עוזרים זה לזה… והכול אצלם טוב ויפה. והיה אותו אדם מכין עצמו תמיד… ללכת ולבקש את ארץ-האמת… והיה האיש עני מאוד וחי בדחקות… וכשכלו כל הצווֹת אצלו ומים עד נפשו הגיעו – לא היה נופל ברוחו, אלא מחייך תמיד ואומר: אין דבר, אסבול, עוד אחכה מעט-קט, ואחר-כך אחדל מן החיים האלה, ואלך לי לארץ-האמת… שמחה אחת היתה בלבו – הארץ הזאת…

פפל: נוּ? הלך?

בובנוב: לאן? חוֹ-חוֹ!

לוקה: והנה לאותו מקום – בסיביר היה הדבר, – הובא אסיר-גולב, איש מלומד… עם ספרים, עם מפות, איש מלומד וכדומה… ויאמר האיש אל המלומד: אמור נא לי, ברוֹב-חסדך, איפה היא ארץ-האמת בעולם, ומה הדרך לבוא אליה? מיד פתח המלומד את הספרים, גולל את המפות לפניו… עִיין עַיין היטב… וארץ-האמת איננה. הכול נכון, כל הארצות מסומנות, וארץ-האמת איננה…

פפל: [חרש] נו? איננה

[בובנוב צוחק]

נטשה: שתוק… נו, סבא?

לוקה: והאיש שומע ואינו מאמין… בהכרח, אומר הוא, שתהיה הארץ הזאת… כי מה בצע בכל ספריך ומפותיך – אם ארץ-האמת איננה?! נעלב המלומד – מפותַי, אומר הוא, המדויקות ביותר, וארץ-האמת לא היתה ולא נבראה. נו, נתכעס היאש – היאך זה?! חי גם חי, סבל רב סבל, והאמין כל ימיו – יש! והמפות אומרות – אין! גֶזֶל! ויאמר האיש למלומד: אַח, אתה… מנוּול שכמוך! נבל שמךָ ולא מלומד… והך לו בפרצופו – אחת! אחת ואחת… ואחר כך הלך לביתו ו – תלה את עצמו!…

[הכול שותקים. לוקה מחייך. מביט בפפל ונטשה].

פפל: [חרש] לעזאזל… סיפּוּר ביש…

נטשה: את השקר לשאת לא יכול…

בובנוב: [בקדרות] סיפורי-הבל…

פפל: נ-כן… הנה היא ארץ-האמת… משמע, נתברר שאיננה…

נטשה: חבל… על האיש…

בובנוב: בדותא… גם כן! חו-חו! ארץ-האמת! כמובן! חוֹ-חוֹ-חוֹ! [נעלם מן החלון].

לוקה: [רומז בראשו על חלונו של בובנוב] שוחק הוא… אֶחֶה-חֶה…

[שהות]

נו חבריא… יהי אלוהים עמכם… בקרוֹב אלך לי מכם…

פפל: ועכשיו לאן?

לוקה: אל החוחולים¹²… שמעתי: אמונה חדשה מצאו שם… צריך לראות… כן! מבקש לו האדם ומשתוקק – להיטיב… הארך, אלוהים, את כוחם!

פפל: ומה דעתך… ימצאו?

לוקה: בני-האדם? הם ימצאו! יגעת-ומצאת… הרוצה מאוד – מוצא…

נטשה: אילו מצאו משהו… אילו המציאו משהו טוב מזה…

לוקה: הם – ימציאו! אבל צריך לעזור להם, בתי… לכבד אותם…

נטשה: ואיך אוכל לעזור? ואני בעצמי אין לי עוזר…

פפל: [בהחלטיות] ושוב… הנה…. שוב אדבר עמָךְ… נטשה… הנה בפניו… הוא יודע הכול… בואי… עמי!

נטשה: לאן? לבית-הכלא?

פפל: אחדל מן הגניבה… חי אלוהים, אחדל! ואם אמרתי – אקיים… יודע קרוֹא וכתוֹב אני… אעבוד… הנה הוא אומר – עלי ללכת לסיביר מרצוני הטוב… ניסע לשם, נו?… החושבת את כי לא היו לי חיי לזרא? את, נטשה… יודע אני… רואה אני… הנני מנחם את עצמי, ואומר: אחרים גונבים יותר ממני וחיים בכבוד… אבל אין תועלת לי בנחמה הזאת, לא זו הדרך. אינני מתחרט… איני מאמין במוסר-כליות… אבל דבר אחד מרגיש אני: צריך לחיות… חיים אחרים… טוב מזה צריך לחיות… עלי לחיות חיים שאוכל לכבד את עצמי…

לוקה: נכון, בני, יהי אלוהים בעזרף¹³… נכון! צריך אדם לכבד את עצמו…

פפל: מילדתו גנב אני… הכול היו אומרים לי תמיד: וסקה גנב! גנב בן גנב וסקה!… אהא?! ככה? ובכן, הא לכם! הנה גנב אני! הביני נא: והרי אפשר כי להכעיס הייתי לגנב.. גנב – משום שגם איש לא נמצא שראה חובה לעצמו לכנות אותי בשם אחר… קִרְאִיני בשם אחר… נטשה, נו?

נטשה: [בעצב] אינני מאמינה משום מה… לשם המלים… ולבי לא שקט עלי היום… מתכווץ לבי… כאילו מחכה אני, כי יתרחש דבר-מה… לא טוב עשית, וסילי, כי פתחת היום בשיחה הזאת…

פפל: ומתי, אפוא? לא בפעם הראשונה מדבר אני…

נטשה: ולמה זה אלך עמך? הלא… לא ביותר אוהבת אני אותך… יש - שאתה מוצא-חן בעיני… ויש – שלגועל לי לראות את פניך. סימן, שאינני אוהבת אותך… כי באהבה לא יראה האדם כל רע באהובו… ואני רואה…

פפל: עוד תאהבי אותי – אל תפחדי! אני ארגיל אותך אלי… ורק הסכימי! יותר משנה הסתכלתי בך… רואה אני נערה קפדנית את… טובה… אדם נאמן… ואהבתיך מאוד…

[וסיליה, הדורה בלבושה, מופיעה בחלון, עומדת ליד המשקוף, מקשיבה].

נטשה: כך. אותי אהבת, ואת אחותי…

פפל: [במבוכה] נו, מה היא ומי היא? וכי מעטות… כמוה…

לוקה: אין דבר, בתי… באין לחם נוכל תבן… אם לחם אין…

פפל: [בקדרות] רחמי עלי… מָרִים הם חיי… חיי זאב ביער… מה שמחה יש בהם… כאילו טובע אני כאן במצולה… בכל אשר אחזיק… הכול… רקוב… משענת אין… אחותךְ… חשבתי, שהיא לא כזאת, לולא היתה… רודפת אחרי הכסף… כי עתה עשיתי בשבילה את הכול… ובלבד שתהיה כולה שלי… נו, והיא לבה מתאווה אחרת… תאוות-הכסף… והחופש… והחופש נחוץ לבה כדי שתוכל לשנוֹת… היא – לא תוכל לעזור לי… ואת כאשור צעיר – גם להידקר בך וגם להיאחז.

לוקה: וגם אני אומר לך, בתי, לכי אחריו, לכי! הוא – בחור לא רע. רק השתדלי להזכיר לו את הדבר, כדי שלא ישכח!… הוא יאמין לך… דברי עמו השכם ודבר: “וסיה, כלומר, איש טוב אתה, אל-נא תשכח!…” הגיעי בעצמך, בתי, וכי יש לך מקום ללכת… בלעדי זה? אחותך – חיה מיער… ובעלה? מה יש לדבר עליו… רע הוא מכל דיבור שאפשר לדבר, וכל החיים האלה בזה המקום? לאן תלכי? והבחור – כארזים!

נטשה: אין מקום ללכת… יודעת אני… חשבתי בלבי… ורק זאת… אין אני מאמינה לאיש… ומקום ללכת אין לי…

פפל: רק דרך אחת… נו, ובדרך הזאת לא אניחך ללכת… מוטב שאהרוג…

נטשה: [מחייכת] זהו!… עדיין אינני אשתך, וכבר רוצה אתה להרוג אותי.

פפל: [מחבק אותה] חדלי, נטשה… אין דבר!

נטשה: [מתרפקת עליו] נו… זכור וסילי… לפני אלוהים אומרת אני לך: אם רק פעם אחת תכה אותי… או בדרך אחרת תעליבני… כי אז – לא אחוס עלי… או את עצמי אהרוג… או…

פפל: תיבַש ידי אם אגע בך לרעה.

לוקה: אין דבר, בתי! אל תפחדי, את נחוצה לו יותר משהוא נחוץ לך…

וסיליסה: [מהחלון] ובכן, התחתנתם?! בשעה טובה ומוצלחת!

נטשה: הם באו!… אוך, אלוהים! הם ראו… אֶח, וסילי!

פפל: למה נבהלת? איש לא יעיז עכשיו לנגוע בך!

וסיליסה: אל תפחדי, נטליה! הוא לא יכה אותך… אין הוא מסוגל לא להכות ולא לאהוב… אני יודעת!…

לוקה: [חרש] אח, אשה היא זאת… נחש הצפעוני…

וסיליה: גיבּוֹר הוא לדבֵּר דיבורים…

קוסטיליוב: [נכנס] נטשקה! מה את עושה כאן, בטלנית! הולכת רכיל… מתאוננת על בני-הבית?… והמיחם אינו מוּכן?… והשולחן אינו ערוך?…

נטשה: [בצאתה] והרי חפצתם אל הכנסיָה ללכת…

קוסטיליוב: אין זה עניינך לדעת מה רצינו לעשות… חובתך לעשות את המוטל עליך!…

פפל: שתוק אתה! מעתה אין היא משרתת שלך… נאטאליה, אל תלכי… אל תעשי כלום!

נטשה: אתה… אל תתן פקודות… עוד לא הגיעה השעה!…

[יוצאת].

פפל: [לקוסטיליוב] די התעללתם בבן-אדם… מספיק! מעכשיו, היא שלי!

קוסטיליוב: שלך? מתי קנית וכמה שילמת?

[וסיליסה צוחקת]

לוקה: וסיה, אתה – הסתלק לך…

פפל: [לוסיליסה] רואה אני, כי עליזה את יותר מדי… היזהרי, פן תבכי אצלי!…

וסיליסה: אוי, נבהלתי! אוי נפחדתי!

לוקה: וסילי, הסתלק! הלא רואה אתה, היא מקניטה, מתגרה בךָ… האינך מבין?

פפל: כן… אהא… שקר! אשר רצית לא יקוּם ולא יהיה!…

וסיליסה: וגם מה שלא ארצה לא יקום ולא יהיה, וסיה…

פפל: [מאיים עליה באגרופו] נראה! [יוצא].

וסיליסה: [נעלמת מן החלון] הנה אסדר לךָ חתונה…

קוסטיליוב: [ניגש ללוקה] מה, זָקֵן?

לוקה: לא-כלום, זָקֵן!

קוסטיליוב: כך?… שמעתי הולך אתה מפה…

לוקה: הגיעה השעה…

קוסטיליוב: לאן?

לוקה: למקום שיוליכוני רגלי…

קוסטיליוב: כלומר, להיות נע-ונד… משמע לא נוח לך לחיות במקום אחד?

לוקה: הלא כן כתוב: אבן שאין לה הופכין גם מים עזים לא ישטפוה…

קוסטליוב: כן, אבן לחוד והאדם לחוד. האדם צריך לעשות את מקומו קבע, הן אי-אפשר להם לבני-האדם, שיחיו כפשפשים הללו… לאשר יִרְצו –ישרצו… צריך אדם להשתקע במקום מן המקומות ולא להתבטל בעולם כמוץ ברוח…

לוקה: ואם פלוני – באשר יפנה, שם מקומו?…

קוסטיליוב: משמע: נע-ונד הוא… ולא תועלת בו… ואדם לתועלת נולד… לעבודה…

לוקה: ככה?!

קוסטיליוב: כך! וכי מה? מה זה “נודד”? איש זר… זר ומוזר… ואם באמת מוזר הוא הרי יודע הוא דבר-מה… דבר מה ש… אין לאיש צורך בו… ואפשר גם דבר אמת נודע לו… נו, לא כל אמת נחוצה… והוא – ישמרנה וישתוק! אם באמת הֵלֶך הוא… הרי הוא שותק! או מדבר דברים, שלא יבינם איש. ואין הוא רוצה כלום. אינו מתערב. אינו מרגיז אנשים סתם ככה… היאם חיים להם בני-אדם – אין זה נוגע לו. חיי צדיקים נועדו לו במערות… להיות נסתר מעיני הבריות, ולא להפריע ולא להרשיע אלא להתפלל לשלום כל אדם… לבקש רחמים על כל חטאי אנוש… אל חטאי ועל חטאיך… על הכול! הרי על-כן יברח מהבלי-העולם… כדי שיוכל להתפלל. זהו!

[שהות].

ואתה… וכי איזה הֶלֵך אתה? פאצ’פורט אין בידך… איש הגון צריך שיהיה לו פאצ’פורט בידוֹ… כל האנשים הישרים יש להם פאצ’פורט… כן!…

לוקה: יש-אנשים ויש בני-אדם…

קוסטיליוב: אתה אל תתחכם הרבה! אל תדבר בשפת-חידות. אינני טיפש ממךָ… מה זה – אנשים ובני-אדם?

לוקה: וכי מה חידה יש כאן? אומר אני: יש אדמה שאינה יפה לזריעה… ויש אדמת-זרע… כל אשר תזרע עליה תצמיח… זהו הדבר!

קוסטיליוב: נו? מה רצית לומר בזה?

לוקה: הנה אתה, דרך-משל… האלוהים בעצמו יאמר לך: “מִיכאיילו, השתדל להיות איש!…” ולא תצלח – כי לא יועיל לך כלום… כאשר היית – כן תהיה לעולם ועד…

קוסטיליוב: ו… ואתה היודע אתה? הדוד של אשתי הוא שוטר… ואם אני…

וסיליסה: [נכנסת] מיכיילא איוואנוביץ, לך לשתות תה.

קוסטיליוב: [ללוקה] ואתה… שמע-נא: כלךְ לך מפה! ברח מביתי!

וסיליסה: כן, ברח לך! יותר מדי ארוכה היא לשונך! ומי יודע, אולי איש-פליט אתה…

קוסטיליוב: עוד היום תסתלק מפה ולא יישאר ממך זכר! וָלא… היזהר…

לוקה: תביא את הדוד?… לֵךְ והבא. איש-פליט, כלומר, תפסת… פרס יקבל דודך שלוש פרוטות…

בובנוב: [בחלון] מה מוכרים כאן? בעד מה מבקשים כאן שלוש פרטות?

לוקה: אותי מבקשים למכור…

וסיליסה: [לבעלה] נלך…

בובנוב: בשלוש פרוטות? נו זקן אל תפחד! בפרוּטה אחת ימכרו אותך…

קוסטיליוב: [לבובנוב] ואתה… מה אתה לוטש עיניים, כשד מאחורי הכיריים… [הולך עם אשתו].

וסיליסה: כמה אנשים חשוּדים יש בעולם… ורמאים לאין מספר!…

לוקה: לתיאבון לכם! יבוּשַׂם לכם!

וסילסה: [מפנה ראשה אליו] שמור לשונך… פטריה ארורה…

[יוצאת עם בעלה מאחורי הפינה].

לוקה: הלילה – אלך מפה…

בובנוב: וטוב תעשה! אשרי אדם ההולך בעוד-מועד…

לוקה: צדקת…

בובנוב: יודע אני! אפשר מן הקאטוֹרגָה¹⁴ ניצלתי, כי כיוונתי את השעה והסתלקתי…

לוקה: נו?

בובנוב: זהו! כך היה המעשה: התקשרה אשתי עם הפועל שלי… הפועל, אפשר לומר, בעל מקצוע היה, מומחה מאין-כמוהו… והיה צובע להפליא והפוך עור של חתולים לפרוָה של קנגוּרוּ… וכן שאר המינים… חרוץ-כפיים היה… והנה התקשרה עמו אשתי… וכל-כך נצמדו זה לזה, עד כי ראיתי את חיי תלויים לי מנגד – ירעילוּני או בדרך אחרת יורידוני אל בּוֹר-קבר… מכה אני את אשתי… והפועל – אותי… מכות-רצח היה מכה… יום אחד תלש חצי זקני ושבר מצלעותי אחת, נוּ, היטב חרה לי ויום אחד, הךְ על ראש אשתי במוֹט של ברזל ובכלל – מלחמה כבדה פרצה!… ובכל אלה רואה אני, לא תצמח לי הישועה בזו הדרך… חזקים הם ממני! וגמרתי בלבי – להרוג את אשתי… בכל לבי גמרתי! אך בעוד מועד חזרתי בי – והלכתי לי…

לוקה: כך טוב יותר. והם יוסיפו להם להפוך חתוּלים לקֶנגורו…

בובנוב: אבל… בית-המלאכה שלי היה רשום על-שם אשתי… והנה השארתי – כמו שהנני! אם כי, למען האמת, צריך לומר, כי הייתי מחריב את בית=המלאכה בשיכרות, כי השיכרות שלי צריך אתה לדעת…

לוקה: שיכרות? א-אה!

בובנוב: פותח אני בלגימה – ושותה עד מוח העצמות, רק העור על בשרי יישמר… ועוד זאת:

עצלן אני. עד מוות שונא אני את העבודה!…

[נכנסים סאטין והשחקן, מתווכחים].

סאטין: שטויות! לא תלך לשום מקום… מעשה-שטן הוא ולא עוד, הזקן! וכי מה ניפחת לו באוזניו של הזנב-נר הלז?

השחקן: שקר! סבא! הגד לו כי משקר הוא! אני אלך! היום – עבדתי, את הרחובות טאטאתי ויי"ש – לא בא אל פי! אה? הנה הם חמישים הקופיקות – ואני – נזיר היום!

סאטין: שטויות ולא עוד! תן לי הכסף ואשתה או אפסיד בקלפים…

השחקן: ברח לך! להוצאות-הדרך הוא לי.

לוקה: [לסאטין] ואתה, למה תדיח אותו לסור מדרך-הישר?

סאטין: “אמור נא לי הה. גלו-עיניים! מה עתידות נכונו לי?” הלכתי לאיבוד, אחי, אבל עוד לא הכול אבוד, סבא! יש בעולם רמאים גדולים ממני!

לוקה: איש עליז אתה!…

בובנוב: שחקן! בוא הנה!

[השחקן ניגש לחלון ומתיישב מולו על הבהונות. משוחחים ביניהם בחצי-קול].

סאטין: אני, אחי, בחור מעניין הייתי בצעירותי! בשמחה זוכר אני את הימים ההם. בחור כארזים, רקדן למופת! על הבמה שיחקתי, אהבתי מאוד להצחיק אנשים… טוב ככה!

לוקה: ואיך סרת מהדרך הזאת?

סאטין: אכן, סקרן אתה, סבא! הכול רוצה אתה לדעת… ולשם מה?

לוקה: אוהב אני להבין דרכי-אנוש בעולם… והנה מסתכל אני בךָ – ואיני מבין! הלא בן-חיל אתה… ולא טיפש… ופתאום…

סאטין: בית-הסוהר, סבא! ארבע שנים ושבעה חודשים בבית-הסוהר ישבתי… ואחרי בית-הסוהר – נסתם הגולל!

לוקה: אוהו-הו! ועל איזה חטא ישבת?

סאטין: בגלל מנוול… הרגתי מנוול בשעת כעס ורוגז…

לוקה: בגלל אשה – הרגת?

סאטין: בגלל אחותי בת אמי. אבל הרף ממני! אינני אוהב שחוקרים אותי… ו… כל זה היה משכבר הימים. אחותי מתה. לפני תשע שנים. הכול חלף ואיננו. ברנש הגון היתה, אחותי.

לוקה: קל עליך משא-החיים! והנה אתמול יצא המסגר מכליו, אַי, אַי, אַי!

סאטין: קלשץ'?

לוקה: הוא, “אין עבודה, צועק הוא, אין כלום!”

סאטין: יתרגל… וכי במה אעסוק?

לוקה: [חרש] שתוק, הנה הוא בא.

[קלשץ' הולך לאטו, משפיל ראשו מטה].

סאטין: הי, אלמן! חמוץ אתה היום. מה עצה מבקש אתה?

קלשץ': חושב אני… מה אעשה. לי עבודה אין, את העול בלעה ההלוואה!

סאטין: יש עצה. אל תעשה כלום! היה למעמסה על הארץ, וזה הכול!…

קלשץ': טוב, דבֵּר לךָ, ואני בושה לי בפני אנשים…

סאטין: חדל לך! ולאנשים אין בושה, כי הנה גרועים חייך מחיי כלב. הגע בעצמך – אתה לא תעבוד, אני לא אעבוד… ועוד מאות אלפים, כולם! הבינוֹת? כולם חדלים לעבוד, אין איש רוצה לעשות כלום, ומה אז יהיה?

קלשץ': כולם ימותו ברעב…

לוקה: [לסאטין] עצות כאלה מוטב שתביא אל קַלי-הרגליים… יש אנשים כאלה בעולם ושמם קלי הרגליים…

סאטין: יודע אני, לא טיפשים הם, סבא.

[מחלונם של הקוסטיליובים בוקעות צעקותיה של נושה: “בעד מה? חדל… בעד מה?”].

לוקה: [בחוסר מנוחה] נטשה? היא צועקת? אה? אח…

[בדירת הקוסטיליובים – רעש, מהומה, קול צלחות נשברות וצווחתו של קוסטיליוב: “א-אה… יצאנית… פרוצה”].

וסיליסה: חכה… הנה אני…

נטשה: רצח!

סאטין: [צועק בחלון] אי, אתם!

לוקה: [מתרוצץ] צריך להבהיל את וסילי… את וסיה צריך להבהיל… אך אלוהים… אחים… בנַי…

השחקן: [אץ] הנה… תֵכף…

בובנוב: נו, יותר מדי התחילו להכות אותה…

סאטין: בוא, סבא… נהיה עדים!

לוקה: [הולך בעקבות סאטין] וכי איזה עד אני! לשם מה… מוטב שיילך ויביא את וסילי לכאן…

נטשה: אחותו… אחותי… וַווַו…

בובנוב: סתמו את פיה… ואלך ואראה…

[הרעש בדירת הקוסטיליובים רוגע ומתרחק. כנראה מן החדר לפרוזדור. נשמעת צעקת הזקן: “חדל!” טריקת דלת חזקה, ובחבטה זאת כמו בגרזן נקטע כל הרעש. כל הבמה – דומייה. דמדומי-ערב].

קלשץ': [יושב על המזחלת, אדיש למתרחש, חוכך ידיו. אחר-כך מתחיל למלמל משהו, תחילה – לא מובן, ובהמשך –] והיאך זה?… צריך לחיות [בקול רם] מקלט… מקלט נחוץ… נו? אין מקלט… אין כלום… בודד האדם… בודד… ועוזר אַין… [לאט, בכפיפת בו, יוצא].

[כמה שניות דומיה מבשרת-רע. אחר-כך – אי-שם, במעבר, נולד רעש עמום, צלילים כאוטיים. הגדלים וקרבים. נשמעים קולות רחוקים].

וסיליסה: אחותה אני, חדל…

קוסטיליוב: איזה רשות יש לךָ.

וסיליסה: קאַטורזקניק¹⁵

סאטין: קרא לוַסקה, מהר, זוֹבּ, – הַכֵּה אותו…

[שריקת שוטר].

טטרי: [רץ, ידו הימנית חבושה] איזה מן דין כזה יש להרוג ביום?

קריווי-זוֹב: [בעקבותיו מדוודייב] אח, הרבצתי בו מנה אחת!…

מדוודייב: אתה? איזו רשות יש לך להכות?

טטרי: ואתה? מה היא חובתך?

מדוודייב: [רודף אחרי הסבל] עמוד, תן את הצפצפה…

קוסטיליוב: [בא בריצה] אברם! תפוֹס… תופס אותו… רצח.

[מעבר לפינה נכנסות קוואשניה ונסטיה – הן מובילות בידיהן את נטשה, שמראיה מרופט. סאטין נסוג לאחור, דוחה מעליו את וסיליסה, אשר בהנף ידיים משתדלת להכות את אחותה. לידה מקפץ, כאחוז דיבור, אליושקה, שורק באוזניה, צועק, מיילל. אחריהם עוד כמה דמויות מרופטות של נשים וגברים].

סאטין: [לוסיליסה] לאן? לילית ארורה.

וסיליסה: לֵך לךָ, קאטורְזְנִיק! את חיי אאבד בידי, אבל אותה אקרע לגזרים…

קוואשניה: [מוליכה את נטשה] די לך, קרפובנה, די! התביישי לך, למה תהיי כחיה טורפת?

מדוודייב: [תופס את סאטין] אה! נתפסת!…

סאטין: זוֹב הרבֵּץ בהם! וסקה!… וסקה!…

[הכל מתקהלים ליד המעבר שאצל הקיר האדום. מוליכים את נטשה ימינה ומושיבים אותה על ערימת עצים]

פפל: [מגיח מן הסמטה, בתנועות נמרצות מבקיע לו דרך ביניהם] איפה נטליה? אה…

קוסטיליוב: [מסתתר מעבר לפינה] אברם! תפוס את וסקה… אחים, עזרו לתפוס את וסקה הגנב השודד…

פפל: ואתה… זנאי זקן!… [מכה את הזקן נמרצות].

[קוסטיליוב נופל כך שמן הפינה נראה רק חצי גופו העליון. פפל חש אל נטשה].

וסיליסה: הַכו את וסקה!… יקירי, הַכו את הגנב!

מדוודייב: [צועק לסאטין] אסור לךָ… עניין משפחתי כאן… הם קרובים… ואתה מי?

פפלף מה… במה? בסכין?

קוואשניה: ראה נא, ראה, איזה חיות-טרף! ברותחין הכוו את רגלי הנערה…

נסטיה: הפכו עלה מיחם…

טטרי: ואולי – במקרה… צריך לדעת בדיוק… אסור לדבר סתם כך…

נטשה: [מתעלפת כמעט] וסילי… קָחֵני… הגֵן עלי…

וסיליסה: אל אלוהים! הביטו! ראו נא! מת… רצחו אותו…

[הכול מתקהלים במעבר, ליד קוסטיליוב, מן הקהל יוצא בובנוב, הולך אל וסילי].

בובנוב: [חרש] וסקה! הזקן… הוא… כבר… מוכן!…

פפל: [מביט עליו, משל לא הבין] לך… קרא… לבית החולים… צריך… עוד אשלם להם…

בובנוב: אני אומר, את הזקן חירבנו לגמרי…

[השאון על הבמה דועך כמדורה ששפכו עליה מים. נשמעים קולות מתרחקים: “האומנם”, “עסק ביש!” “נו!!!” “נלך, אחי…” אח, לעזאזל!" “ועכשיו, היזהר!” “היידא, נלך כל זמן שלא באה המשטרה!” הקהל קטן והולך. יוצאים בובנוב והטטרי. נסטיה וקוואשניה חשות לגווייתו של קוסטיליוב].

וסיליסה: [קמה מן הארץ, צועקת בקול חגיגי] רצחו! את בעלי… הנה הרוצח! וסקה רצח! בעיני ראיתי… יקירי, בעצם עינַי ראיתי. מה – וסיה? משטרה!

פפל: [סר מנטשה] הנח… ברח לך! [מביט על הזקן. לוַסיליסה] נו? שמחה את? נפח נפשו… כלב זקן. קרה כרצונך… ואולי לשים קץ גם לך? [מסתער עליה].

[סאטין וקריווי-זוב אוחזים בו. וסיליסה מסתתרת בסמטה].

סאטין: חזור בך!

קריווי-זוב: טפררוּ! לאן קפצת?

וסיליסה: [מופיעה] מה, וסיה, יקירי? לא תימלט מידי הגורל… משטרה! אבּרם… צפצף!

מדוודייב: הוציאו ממני את הצפצפה, שדים ארורים!

אליושקה: הנה היא! [שורק].

[מדוודייב רץ אחריו]

סאטין: [מוליך את פפל אל נטשה] וסקה – אל תפחד! רצח בשעת תגרה – שטויות… זה לא עולה ביוקר…

וסיליסה: תִפסו את וסקה! הוא הרג… בעיני ראיתי…

סאטין: גם אני הרבצתי בו בזקן שלוש פעמים… וכי יש צורך להרבּיץ בו הרבה! וסקה, אני אהיה לך לעד.

פפל: אני…. לי אין צורך להצטדק… אני… אני צריך לחרבן את וסיליסה… וגם אחרבן! היא רצתה בזאת… היא הסיתה אותי להרוג את בעלה… הסיתה!

נטשה: [פתאום בקול רם] א-א… הבינותי! כך, וסילי?! הבנתי! הם עשו יד אחת! אחותי – והוא… יד אחת עשו! הם עשו את כל הדבר… ובכן, וסילי? אתמול דיברת עמי… כדי שהיא תשמע! רבותי! היא אהובתו… הלא, יודעים אתם… כולם יודעים… הם – יד אחת!… היא… היא הסיתה להרוג את בעלה… הבעל הפריע להם… וגם אני הפרעתי… והנה עשו אותי לבעלת מום…

פפל: נטליה! מה היה לך?… מה היה לך?

סאטין: אכן, זוהי… מפלצת!

וסיליסה: שקר! היא משקרת… אני… הוא…, וסקה, רצח!

נטשה: הם יד אחת! ארורים אתם… שניכם!

סאטין: אכן זהו משחק! שמור נפשך, וסילי! הם יורידוך שאולה!

קריווי-זוב: אין להבין כלום… עסקים, לעזאזל!

פפל: נטליה… האומנם בלב שלם את אומרת זאת? האומנם מאמינה את, כי אני… עמה…

סאטין: חי-אלוהים, נטשה… הביני נא היטב!

וסיליסה: [בסמטה] רצחו את בעלי… הוד-מעלתו… וסקה פפל, הגנב… הוא רצח… אדוני הפריסטב! בעיני ראיתי… כולם ראו.

נטשה: [מתרוצצת כמעט בעילפון] רבותי… אחותי וּוַסקה רצחו… שמעי המשטרה!… זאת, אחותי, היא עשתה את כל אלה… היא הסיתה את מאהבה, הנה הוא, הארור! הם רצחו! תִפשו אותם! שִפטו אותם… תפסו גם אותי… בבית-הכלא הושיבוני… למען אלוהים, אל בית-הכלא!

מסך

מערכה רביעית

תפאורת המערכה הראשונה. אך בלי חדרו של פפל. שוברו המחיצות, ובמקום מושבו של קלשץ' נעדר הסדן. באותה פינה שהיה בה חדרו של פפל, שוכב הטטרי, טורח ונאנח לעתים. אל השולחן יושב קלשץ', מתקן מפוחית-יד, מדי-פעם מנסה את הקלידים. בעברו האחר של השולחן – סאטין, בובנוב ונסטסיה. לפני בקבוק ווֹדקה, שלושה בקבוקי-שיכר, חתיכת לחם שחור. על התנור טורח ומשתעל השחקן. לילה. הבמה מוארת בעששית העומדת באמצע השולחן. בחצר – ערב.

קלשץ': כ-כן… אבל בזמן המהומה הזאת הלך לאיבוד…

בארון: חמק מהמשטרה… כעשן מפני האש…

נסטיה: אדם טוב היה הזקן!… ואתם… לא בני-אדם… אתם – חלודה!

בארון: [שותה] לבריאותךְ, ליידי!

סאטין: זקן חביב… כן! הנה נסטנקה – התאהבה בו…

נסטיה: ואכן התאהבתי… ואהבתי! נכון! הוא – ראה הכול… הבין הכול…

סאטין: [צוחק] ובכלל… לרבים היה… כלחם-בלא-קרום לחסרי שיניים…

בארון: [צוחק] כרפואה למכה…

קלשץ': הוא… היתה בו מידת-רחמים… ואילו אצלכם… אין רחמים…

סאטין: מה כבר יועיל לך, אם ארחם עליך?

קלשץ': אתה – מוטב שלא תרחם… אתה, מוטב שתשכיל לא לפגוע…

טטרי: [מתיישב על דרגשו ומנענע את ידו החולה כתינוק] הזקן היה טוב… חוק של הנפש היה לו! מי שיש לו חוק-נפש – טוב! מי איבד חוק-נפש – בעצמו הלך לאיבוד!

בארון: איזה חוק, צ’ינגיסחאן?

טטרי: כזה… שונה… אתה יודע איזה…

בארון: הלאה!

טטרי: אל תעליב בנאדם – הנה החוק!

סאטין: מכנים זאת “תקנות העונש לעבירות פליליות ולעבירות על-תנאי”…

בארון: וכן – “תקנות-העונש המוטלות על-ידי שופטי-שלום”…

טטרי: הקוראן מכנה… הקוראן שלכם צריכה להיות חוק… הנפש צריכה להיות קוראן… כן!

קלשץ': [מכסה את מפוחית-היד] מלחשש, שטן!… וצ’ינגיסחאן צודק… צריך לחיות לפי החוק… לפי האוואנגליון…

סאטין: חיה…

בארון: נסה…

טטרי: מוחמד נתן קוראן, אמר: “זה – חוק! עשה כמו כתוב פה!” אחר-כך בא זמן – קוראן יש קצת מעט… זמן נותן חוק שלו… כל זמן נותן חוק שלו…

סאטין: נו, כן… בא הזמן ונתן “תקנות עונש”…. חוק חזק… לא יתבלה במהרה!…

נסטיה: [מכה בכוס בשולחן] ולשם-מה?… למה אני חיה כאן… אתכם! אלך… אלך לאנשהו… לסוף העולם!

בארון: בלי נעליים, ליידי?

נסטיה: ערומה! אזחל על ארבע!

בארון: זה יהיה ציורי, ליידי… אם על ארבעתייך…

נאסטיה: כן, אזחל! ובלבד שלא אראה את פרצופךָ… אח, הכול מעורר בי גועל! כל החיים, כל האנשים!…

סאטין: אם את הולכת – קחי איתך את השחקן… גם מגמת-פניו לשם… נתברר לו שבדיוק חצי פרסה מסוף העולם יש מרפאה לאוֹרגַאנוֹנים…

השחקן: [מפנה ראשו מהתנור] אורגאניזמים, טיפש!

סאטין: לאורגאנונים, מורעלי-אלכוהול…

שחקן: כן! הוא ילך! הוא ילך… תיווכחו!

בארון: מי זה הוא, סר?

השחקן: אני!

בארון: merci, משרת-אלילת-ה… מה שמה? אלילת-הדרמה, הטרגדיה… איך קראו לה?

השחקן: מוזה, גולם! לא אלילה, כי אם מוזה!

סאטין: לאִחזָה… הרה… אפרודיטה… אטרופָה¹⁶… השד יודע אותן! כל זה הזקן… סובב לשחקן את הראש… בנת, בארון?

בארון: זקן שוטה…

השחקן: בורים! פראי-אדם! מל-פּוֹ-מ-נָה! אנשים חסרי-לב! עוד תראו – הוא חלך! “הַעֲלו שומן מוחות קודרים”… שירו של בראַנזֶ’ר… כן! הוא ימצא לו מקום… מקום שאין לו… אין…

בארון: אין כלום, סר?

השחקן: כן! לא כלום! “בור זה… יהיה לבור-קברי… אני מת חולני, חסר-ישע!” למה הנכם חיים? למה?

בארון: שמע-נא! קין¹⁷, או גאונות והוללות, אל תצרח!

השחקן: אתה משקר! אצרח ואצרח!

נסטיה: [מרימה ראשה מן השולחן, מנפנפת בידיה] צעק! שישמעו!

בארון: מה התבונה בכך, ליידי?

סאטין: הנח להם, בארון! לכל השדים!… שיצעקו… שישברו לעצמם את הראש… אדרבה! יש תבונה בכך!… אל תפריע לו לאדם, כמו שאמר הזקן… זה – “שמרים נושנים” שכמותו – שהתסיס לנו את הדיירים.

קלשץ': פיתה אותם לאַנְשֶהו… ואת הדרך לא גילה…

בארון: זקן שארלאטאן…

נסטיה: זקן! אתה בעצמך שארלאטאן!

בארון: כן, ליידי!

קלשץ': את האמת לא אהב, הזקן הזה… התנגד מאוד לאמת… וכך צריך! שכן – מה לה לאמת

כאן? גם בלעדיה אין במה לנשים… הנה, צ’ינגיסחאן… את ידי מעך, בעבודה… לנסר את היד יהיה צורך, שמעת…הרי לך אמת!

סאטין: [חובט באגרופו על השולחן] לשתוק! כולכם – בהמות! גלמים… אף הגה על הזקן! [ביתר רוגע] אתה, בארון, – הגרוע שבכולם!… אינך מבין כלום…ו… משקר! הזקן אינו נוֹכל! מה פירוש – אמת? האדם – הוא האמת! הוא הבין זאת… ואתם – לא! אתם – אטומים כלבנים… אני – מבין את הזקן… כן! הוא שיקר… אבל מתוך רחמים לקרובים להם… אני יודע! קראתי! משקרים יפה, בשאר-רוח, בהתלהבות! יש שקר משקיט, מרגיע, שקר המתרץ את המשא שמחץ ידו של הפועל… ומאשים את המתים ברעב… אני יודע פירושו של שקר! החלש ברוחו… והחי על מיצי זולתו – להם השקר דרוש… יש הנשענים אליו, ויש המסתתרים מאחוריו… ומי שאדון לעצמו… מי שאינו תלוי ואינו זולל משל זולתו – למה לו שקר? השקר – דת העבד והאדון… האמת – אלו-האדם החופשי!

בארון: בראווֹ! נאום מזהיר! אני – מסכים! אתה מדבר… כאדם הגון!

סאטין: למה, לפעמים, לא ידבר יפה נוֹכל, כשאנשים הוגנים… מדבר כמו נוכלים? כן… שכחתי הרבה, אבל משהו עודני יודע! הזקן? – פיקח!… הוא פעל עלי כמו חומצה על מטבע נושן ומזוהם… נשתה לבריאותו! מזגי…

[נסטיה מוזגת כוס שיכר ומגישה לסאטין]

[מצטחק] הזקן – חי הנושא את עצמו… על הכול מביט הוא בעיניו שלו. פעם שאלתי אותו: “סבא! למה חיים בני-אדם?”… [משתדל לדבר בקולו של לוקה, לחקות תנועותיו] “למען הנעלה חיים בני-אדם, חבּובּ! הנה, נאמר, חיים נַגרים, וכולם – שְבַב וּגְבַב… והנה נולד מהם נגר… מין נגר שלא היה כמותו בעולם, – משכמו ומעלה, אין מי שישווה לו בכל הנגרים. על כל מקצוע הנגרות הטביע חותמו… ובבת-אחת קפצה לה תורה זאת עשרים שנה קדימה… וכיוצא בזה כל השאר… המסגרים… הסנדלרים ושאר אנשי-עמל… וכל האיכרים ואפילו האדונים – למען הנעלה חיים! כל איש חושב, אחיה לי את חיי, אך מסתבר כי חי הוא למען הנעלה! כעבור מאה שניה… ואולי יותר – למען האדם הנעלה חיים!”

[נסטסיה נועצת מבט בפני סאטין. קלשץ' מפסיק עבודתו במפוחית-היד, ומקשיב גם הוא. בארון, בראש שח, מתופף חרש באצבעותיו על השולחן. השחקן מגיח מעל התנור, משתדל לרדת חרש לדרגש].

“כולם, חבּוּבּ, כולם כאחד, חיים למען הנעלה! לכן יש לכבד כל אדם… הן לא ידוע לנו מי הוא ומה טבעו, למה נולד ומה ביכולתו לעשות… אולי נולד הוא למען אושרנו… לתועלתנו הרבה?… ובמיוחד יש לכבד את… הילדים! להם, לזאטוטים, דרוש מרחב! אל תפריע להם לחיות… כַּבֵּד ילדים!” [צוחק חרש].

[שהות].

בארון: [מהורהר] ממ.. כן… זה מזכיר לי את משפחתנו… משפחה מיוחסת… מימי יקטרינה… בית אצילים… אנשי מלחמה!… יוצאי צרפת… בימי ניקולאי הראשון, היה סבי, גוּסטב דֶבִּיל… נושא משרה גבוהה… עשׁירוּת… איכרים משועבדים למאות… סוסים… טבחים…

נסטסיה: שקר! לא היו דברים מעולם!

בארון: [קופץ] מה?! נו… הלאה!

נסטיה: לא היו דברים מעולם!

בארון: [צועק] בית במוסקבה! בית בפטרבורג… מרכבות… עם שלטי אצולה!

[קלשץ' נוטל את מפוחית-היד, קם וסר הצידה ומשם משקיף על המתרחש].

נסטיה: לא היו!…

בארון: הסי… אני אומר… מלצרים למאות!…

נסטיה: [בהנאה] ל… לא היו!

בארון: שתקי, ולא… אהרוג!

נסטיה: [מתכוננת לנוס] לא היו מרכבות!

סאטין: חדלי, נסטנקה! אל תרגיזי אותו…

בארון: חכי… מנוּולת… סבא שלי…

נסטיה: לא היה לך סבא! לא היה כלום!

[סאטין צוחק]

בארון: [עייף מכעס, מתיישב על הספסל] סאטין, אמור לה… לנאפוּפָה הזאת… גם אתה צוחק? גם אתה… אינך מאמין? [צועק ביאוש, מכה באגרופו על השולחן] היה גם היה, לעזאזל!

נסטיה: [חוגגת] אהא, נרתח?! עכשיו הבין, מה זה בשביל אדם, כשאין מאמינים לו…

קלשץ': [חוזר לשולחן] ואני חשבתי, תפרוץ קטטה…

טטרי: אח… טיפשים אנשים! רע מאוד!

בארון: אני… אינני יכול להרשות שיתעללו בי! יש לי הוכחות… דוקומנטים יש לי, לכל הרוחות!

סאטין: הנח להם! ושכח את המרכבות של סבא… במרכבת-העבר אי אפשר לנסוע…

בארון: ואיך היא מעיזה, בעצם…

נסטיה: גם כן ברנש! איך מעיזה אני!

סאטין: הלא רואה אתה: מעיזה! וכי במה נופלת היא ממך? אף-על-פי שלה בוודאי לא היו בעבר לא רק מרכבות וסבא – אלא גם אבא ואמא…

בארון: [נרגע] אח, שד אתה… אתה… מסוגל לחשוב במנוחה… ואני… כמדומה לי שאין לי “כאַראַקטר”…

סאטין: ובכן לך, ומצא לךָ… זהו דבר מועיל…

[שהות]

נסטיה… הולכת את לבית-החולים?

נסטיה: למה?

סאטין: אל נטשה?

נסטיה: שלום וחצי! היא יצאה משם מכבר… יצאה – ואיננה… אין איש יודע איפה היא…

סאטין: משמע, יצאה מכף-רגל ועד ראש…

קלשץ': מעניין לדעת: מי יחרבן את מי במשפט? וסקה את וסיליסה, או היא אותו?

נסטיה: וסיליסה – תתחמק! ערומה היא כנחש… ואת וסקה ישלחו לקטוֹרגֶה.

סאטין: בעד רצח בשעת תגרה – רק מאסר.

נסטיה: חבל! את כולכם צריך לשלוח לקטוֹרגֶה… לטאטא צריך אתכם כמו אשפה… לבור אחד!

סאטין: [בפליאה] מה יש?! יצאת מדעתך?

בארון: הנה אתן לה בשיניים… בעד חוצפתה…

נסטיה: נסה! גע בי!

בארון: אני – אנסה!

סאטין: חדל! אל תגע – אל תעליב אדם. לא אוכל לשכוח… את הזקן הזה! [צוחק] “אל תעליב אדם!” ואם אותי העליבו פעם – ולכל חיי בבת-אחת! ובכן, מה עלי לעשות? לסלוח? לא-כלום. לשום אדם…

בארון: [לנסטיה] עליך לדעת, אי אין את ראויה לעמוד בארבע אמותי! את… גועל-נפש!

נסטיה: אח, סמרטוט שכמותך! הלא אתה… חי בזכותי… כתולעת בזכות התפוח…

[פרץ-צחוק ידידותי של הגברים].

קלשץ': אח… טיפשה! תפוח!

בארון: אסור… לכעוס… איזו בהמה!

נסטיה: צוחקים אתם? שקר! לא צחוק הוא לכם!

השחקן: [בקדרות] הרביצי בהם, הרביצי!

נסטיה: אילו… יכולתי! כי עתה את כולכם [לוקחת ספל מהשולחן ומשליכה אותו ארצה] – הנה כך!

טטרי: למה שבר כלים! א-אה… פרא-אדמה, גולם-איש!

בארון: [קם] לא, הנה אלמד אותה קצת… נימוס!

נסטיה: [בורחת] תיפח רוחכם!

סאטין: [בעקבותיה] אי, אל-נא, אל-נא! את מי את רוצה להפחיד? ומה יש, סוף-סוף?!

נסטיה: חיות-טרף! יקחכם המוות! חיות-טרף!

השחקן: [בקדרות] אמן!

טטרי: או-או! אשה רעה – אשה רוסית! חצופה… פרוצה… הטטרית – לא! הטטרית יודעת חוק!

קלשץ': להרביץ בה צריך כהוגן.

בארון: מ…מנוּולת!

קלשץ': [מנסה את מפוחית-היד] מוכנה! ובעליה – איננו… נשרף הבחור…

סאטין: עכשיו – לגוֹם!

קלשץ': תודה! וגם שעת-השינה הגיעה.

סאטין: תתרגל אלינו?

קלשץ': [שותה, הולך לדרגשו שבפינה] אין דבר… בכל מקום יש בני-אדם… תחילה – אינך מבחין בכך… אחר-כך – תביט סביבך, מסתבר, כולם בני-אדם… לא כלום!

[הטטרי שוטח משהו על הדרגש, כורע על ברכיו ו – מתפלל].

בארון: [מצביע לסאטין על הטטרי] הבט!

סאטין: הנח! הוא בחור טוב… אל תפריע! [צוחק] אני היום – טוב… השד יודע מדוע!…

בארון: אתה תמיד טוב, לאחר הלגימה… ונבון…

סאטין: כשאני שיכור… הכול מוצא-חן בעיני. נ-כן… הוא – מתפלל? נפלא! האדם רשאי להאמין ולא להאמין… זה עניינו! האדם – חופשי… בעד הכול משלם בעצמו: בעד האמונה, בעד הכפירה, בעד האהבה, בעד התבונה – האדם משלם בע הכול בעצמו, ומשום-כך – חופשי הוא!… האדם – הוא האמת! מה פירוש בן-אדם?… זה לא אתה, לא אני, לא הם… לא! זה מיזוג של אתה, הם, הזקן, נאפוליאון, מוחמד!… [מצייר באצבע באוויר דמות אדם] אתה מבין? זה – כביר! בזה – כל ההתחלות והסופים… הכול – באדם, הכול למען האדם! קיים האדם בלבד, כל השאר – מעשה ידיו ומוחו! בן-אדם! הרי זה – עצום! זה מצלצל… גאה! בן-אדם! צריך לכבד את האדם! לא לרחם… לא להפילו ברחמים… לכבד צריך! נשתה לחיי-האדם, בארון! [קם] טוב… כשהנך חש את עצמך אדם! אני – אסיר, רוצח, נוכל… נו, כן! כשאני הולך ברחוב, רואים האנשים אותי כנוכל… ומתרחקים ממני ומחליפים מבטים… ותכופות אומרים לי – “נבל! שארלאטאן! עבורד!” לעבוד? לשם-מה? בשביל להיות שׂבע? [צוחק] מאז ומתמיד בזתי לאנשים הדואגים דאגה יתירה להיות שבעים… לא בזה העניין, בארון! לא בזה העניין! האדם – עומד למעלה מזה! עומד למעלה מזה!

בארון: [מניד ראשו] אתה… דן על-כך… היטב… זה, אל-נכון מחמם את הלב… אני חסר זאת… אינני יכול! [מביט סביבו, וחרש, בזהירות]: אני, אחא, פוחד… לפעמים, בנת? רועד… לכן – מה הלאה?

סאטין: [יוצא] הבלים! ממי יש לאדם לפחוד?

בארון: אתה יודע… מאז שאני זוכר את עצמי… יש בגולגולתי איזה ערפל. מעולם לא הבנתי דבר. איכשהו לא נוח לי… נדמה לי, שכל חיי רק החלפתי בגדים… ולשם-מה? אינני מבין! כאשר למדתי – לבשתי מדי-פנימיית-בני-האצולה… אבל מה למדתי? אינני זוכר… כשהתחתנתי – לבשתי פראק, אחר-כך – חלוק… ואשה נשאתי – מגעילה, ולמה? אינני מבין… הוצאתי למחיָה, כל מה שהיה, – לבשתי איזה מקטורן אפור ומכנסיים כתומים… וכיצד התרוששתי? לא הבחנתי… שֵרַתִּי במשרד-ממשלתי… בגד-שרד, מצחייה-עם סמל… בזבזתי כספי-ממשלה – הלבישוני מדי-אסיר… אחר-כך לבשתי בגדים אלה.. וזהו… כמו חלום… אה? זה… מצחיק?

סאטין: לא ביותר… יותר מזה – טיפשי…

בארון: כן… גם אני סבור שטיפשי… אבל, הלא נולדתי לשם משהו… אה?

סאטין: [צוחק] כפי הנראה… האדם נולד למען הנעלה! [מניד ראשו] כך… טוב!

בארון: זאת… נסטקה!… ברחה… לאן? אלך, אראה… איפה היא? בכל-זאת… היא… [יוצא]

[שהות]

השחקן: טטרי!

בארון: כן…. גם אני סבור שטיפשי… אבל, הלא נולדתי לשם משהו… אה?

סאטין: [צוחק] כפי הנראה… האדם נולד למען הנעלה! [מניד ראשו] כך… טוב!

השחקן: [חרש] התפלל… בעדי!

טטרי: [לאחר שתיקה] התפלל בעצמך…

השחקן: [יורד חיש מהתנור, ניגש לשולחן, ביד רועדת מוזג לעצמו וודקה, שותה ו-בורח לפרוזדור] להסתלק!

סאטין: הי, אתה, סיקאמבר! לאן? [שורק]

[נכנסים מדוודייב, בלסוטת מוך נשית, ובובנוב: שניהם שתויים, אבל לא ביותר. בידו האחת של בובנוב – צרור כעכים, בשנייה – כמה דגים-מלוחים, תחת בית-השחי – בקבוק וודקה, בכיס המקטורן – בקבוק שני.]

מדוודייב: הגמל הוא מעין… חמור. אבל בלי אוזניים…

בובנוב: הנח! אתה בעצמך מעין חמור.

מדוודייב: אוזניים אין לו לגמל כלל… הוא – שומע בנחיריים.

בובנוב: [לסאטין] אחא! בכל בתי-המרזח חיפשתיך. קח בקבוק, שתי ידי תפוסות!

סאטין: שים את הכעכים על השולחן, ותתפנה ידך.

בובנוב: נכון! אתה…. סרדיוט! הנה הוא, אה? חכם!

מדוודייב: בנ-בליעל כולם, חכמים… יודע אני… בלי… חָכמה אי-אפשר להם. האדם ההגון, גם בטיפשותו הגון הוא. והמנוּול – בהכרח שיהא לו שכל. אבל בעניין הגמל לא צדקת… הוא בהמת רכיבה… קרניים אין לו ושיניים אין…

בובנוב: היכן החבר’ה? מדוע אין איש בכאן? אֵי, צאו! אני מכבד! מי שם בפּינה?

סאטין: חת-שתיים תוציא את כספך ביין? גולם!

בובנוב: אני – חת-שתיים! הפעם צברתי הון – מעט-קט. זוב! היכן זוב?

קלשץ': [ניגש לשולחן] איננו…

בובנוב: אוי – או-ררר! בַּרבּוֹר! בְּריוּ, בְּרליוּ, בְּרליוּ, תרנגול הודו! אל תנבח, אל תנהם! שתה, התהולל וצפצף על העולם… את כולם אני מכבד! אני, אחא, אוהב לכבד! אילו עשיר הייתי… כי עתה…. סידרתי בית-מרזח בחינם! בחיי! עם מוזיקה ומקהלה… חטוף ושתה, חטוף ואכול, ושמע מוסיקה… וירווח לנפשך! אנוֹש-אנוּש – בואה אלי לבית-המרזח חינם-אין-כסף! סאטין! אני… אותך… מחצית כל הוני תיקח! הנה ככה!

סאטין: תן לי את הכול בזה הרגע…

בובנוב: את כל ההון? תכף? הנה רובל… הנה עוד… עשרים קופיקות… חמישיות… עשיריות… הכול!

סאטין: נו, טוב! אצלי יישָמרו יותר. הנה בקלפים אשחק בהם…

מדוודייב: אני עֵד… הכסף נמסר לפּיקדון… כמה במספר?

בובנוב: אתה? אתה – גמל. אין לנו צורך בעדים.

אליושקה: [נכנס יחף] אחים! הרטבתי את רגלי.

בובנוב: לך, הרטב את הגרון. חסל ולא יותר! בחור-חמד אתה… מזמר ומנגן… זה מאוד טוב… אבל שותה אתה – חבל! זה אחי, מסוכן… השתייה מסוכנת!

אליושקה: פניך מעידים על כך! אתה – רק בשכרותך דומה אתה לבן-אדם… קלשץ'! את ההרמושקה תיקנת? [שר ומרקד].

לולא פרצופי

יפה להפליא

לא יקרתי ללב

הסנדקת שלי!

קר לי אחים! קרר…

מדוודייב: ממ… ואם לשאול… מי היא “סנדקת” זאת?

בובנוב: חדל! אתה, אחי, עכשיו – טיוּ-טיוּ… עכשיו אינך סרדיוט… חסל! לא סרדיוט ולא דוֹד…

אליושקה: סתם – בעלה של הדודה.

בובנוב: אחת מבנות אחותךָ – בבית הכלא, והשנייה גוססת…

מדוודייב: [בגאווה] שקר! אין היא גוססת: רק נעלמו עקבותיה…

[סאטין צוחק]

בובנוב: היינו הך, אחי! אדם שאין לאחותו בת – איננו דוֹד!

אליושקה: הוד מעלתך! זנבו של סוּס שיצא בדימוס!

אוי אוי ואבוי

אדוני “גוֹרוֹדוֹבוֹי”¹⁸

• קר!

[ נכנס זוֹבּ. אחר-כך, עד סוף המערכה – עוד כמה דמויות, גברים ונשים, הם מתפשטים, מתיישבים על הדרגשים, רוטנים].

קריווי-זוב: בובנוב! למה ברחת?

בובנוב: בוא הנה! שב… הנה נשיר, אחי! כאשר אהבתי… אה?

טטרי: ליל, צריך לישון. צריך לשיר ביום!

סאטין: נו, אין דבר!… אתה, גש-הנה!

טטרי: מה זה “אין דבר!” יש שיר יש רעש.

בובנוב: [ניגש אליו] צ’ינגיסחאן –! מה היד? חתכו לך את היד?

טטרי: למה? נחכה… אולי לא יש צורך לחתוך… היד לא יש ברזל, לחתוך אפשר מהר…

קריווי-זוב: עסק-ביש, חסן! בלי יד מה ערך יש לך! אנשי-שלומנו מחיר להם על-פי הידיים והכתפיים. אין יד, אין אדם. בשפל המדרגה אתה, ידידי! לך שתה וודקה… וסוף-דבר…

קוואשניה:[נכנסת] אח, פונסקים שלי, ברנשים שלי! וברחוב, וברחוב! סגריר ודלף, בורח גם הכלב. והסרדיוט שלי פה? אי, סרדיוֹטוֹן!

מדוודייב: אני!

קוואשניה: שוב את ה“קוֹפטָה” ¹⁹ שלי סחבת? וכאילו אתה… מעט כך. אה? מה זה?

מדוודייב: לכבוד יום-הולדת… בובנוב… ו-קר… סגריר…

קוואשניה: היזהר לך גם היזהר… סגריר! נו-נו! לך לישון.

מדוודייב: [הולך למטבח] לישון – יכול אני… רוצה אני… הגיעה השעה!

סאטין: למה את… מחמירה עמו כל-כך?

קוואשניה: אי-אפשר, מחמל נפשי, אי-אפשר אחרת… עם גברים מזה המין צריך לנהוג בחומר-הדין. לבן-זוג לקחתי לי אותו: חשבתי – עזר כנגדי יהיה, תועלת תהיה לי ממנו… באשר הוא איש-צבא, ואתם בריונים אתם… ואני אשה… והוא ישתה אצלי?! לא, לא. אין זה עסק בשבילי.

סאטין: לא הצלחת לבחור לך עזר כנגדך…

קוואשניה: לא – טוב ממנו לא מצאתי… אתה לא תרצה לחיות עמי. אתה כזה!… ואם תחיה – לא יותר משבוע ימים… בקלפים תפסידני, מכף-רגל ועד ראש!

סאטין: [צוחק] נכון, קוואשניה, אפסיד…

קוואשניה: זהו! אליושקה!

אליושקה: הנני!

קוואשניה: מה פטפוטים אתה מפטפט עלי?

אליושקה: אני? מכל הבא לפה! הכול אשר לכול, ובדיוק נמרץ. הנה אומר אני, אשה! הפלא ופלא!

בשר ושמן ועצמות – מלוא הבית

ומוח – גם לא כזית.

קוואשניה: נו, שקר הוא בפיך! מוח יש לי, יש ויש! לא, למה אומר אתה כי מרביצה אני בסרדיוט שלי?

אליושקה: חשבתי כי הרבצת בו בשעה שמשכת בשערותיו.

קוואשניה: [צוחקת] טיפש! ואתה כאילו לא ראית כלום. ולמה מוציא אתה סודות מן החדר?… וזאת גם זאת: הלא עלבון הוא לו… מן הדיבורים שלך התחיל לשתות…

אליושקה: משמע, אמת אמרו הבריות, כי גם אפרוחים יודעים לשתות.

קוואשניה: או, זאטוט! ואיזה בן-אדם אתה אליושקה?

אליושקה: אדם מן המין המשובח ביותר! – לאשר יביטו העיניים, לשם יוליכוני הרגליים!

בובנוב: [ליד דרגשו של הטטרי] בוא! בין כה וכה לא נניח לישון. נשיר גם נשיר… כל הלילה… זובּ!

קריווי-זוב: לשיר? אפשר…

אליושקה: ואני אנגן מעט קט.

סאטין: נשמע!

טטרי: [מחייך] נו, שטן, בובנוב… הב יין! נשתה כולנו, נשיר כולנו יבוא המוות נמות כולנו.

בובנוב: מזוג לו, סאטין! זובּ, שב! אח, אחים! במוּעט מסתפק האדם. הנה אני – שתיתי וטוב לי! זובּ! פתח בשיר, כאשר אהבתי. הנה אשיר – ואבכה!…

קריווי-זוב: [שר] שמש באה וזורחת…

בובנוב: [מצטרף] ובכלא אפלה!

[נפתחת חיש הדלת]

בארון: [צועק בעמדו על הסף] הי… אתם! בואו… בואו הנה… במגרש… שם… השחקן… תלה את עצמו.

[דממה הכול מביטים על בארון. מאחורי גבי מופיעה נסטיה, פותחת עיניה לרווחה, ומתקרבת לאטה אל השולחן]

סאטין: [חרש] אֶח, קלקל את השיר… טי-פש!

מסך