וואסה זֶ’לֶזנוֹבָה    🔗

מחזה בשלוש מערכות

הנפשות

וואסָה בוריסובנה, בת 42, למראית-עין צעירה יותר

סרגיי פטרוביץ' בן 60, היה קברניט, הפליג הפלגות בים השחור, לאחר מכן שימש באוניות-נהר.

פרוחור בוריסוביץ' חראפוב, בן 57, אחיה של וואסה

נאטאליה, בת 18, בתה של וואסה

לודמילה, בת 16, בתה של וואסה

רחל, כלתה, כבת 30

אננה אוֹנוֹשֶנקוֹבָה, למעלה מבת 30, מזכירתה ואשת-סודה של וואסה.

מלניקוב, חבר בית-המשפט המחוזי

ייבגני, בנו

גורי נִכְנַעייב ¹, מנהל חברת-ספנות

ליזה, פוליה, חדרניות

פיאטיורקין, כבן 30–27, לשעבר חייל ומלח באניות-נהר, לראשו צנפה של שערות עבותות, קשורות, שפם מטופח

מערכה ראשונה    🔗

(חדר מרוּוח, פינת בית. כאן עשתה וואסה כעשר שנות-חיים וכאן היא מבלה את רוב שעות היום. שולחן-עבודה גדול, לפניו כורסה קלה, שמושבה נוקשה, כספת, על-גבי הכותל – מפה רחבת-ידיים, צבועה בצבעים עזים, – מפת מעלה הוולגה, ואמצעיתה, – מרִיבִּינְסק עד קאזאן; מתחת למפה – דרגש רחב, המכוסה שטיח, ועליו ערימת כרים; בטבורו של החדר – שולחן סגלגל, לא-גדול, שולחנות שמסעדי-גביהם גבוהים; דלתיים מזוגגות אל המרפסת, היוצאת הגנה, שני חלונות – אף הם הגנה. כּורסת-עור גדולה, על אדני-החלונות – גירניון, בפלג-הקיר שבין החלונות בחביונת שעל הרצפה – עץ הדפנה. מדף קטן, עליו – קנקן של כסף, וכיוצא בו כַּדִידִים מוזהבים. ליד הדרגש – דלת לחדר-המיטות. לפני השולחן – דלת לשאר חדרים. בוקר. מבעד לדלת ולחלונות מואר החדר באור-שמש עליז מאוד של שלהי מארס. בכלל, החדר הוא רחב-ידיים, שופע-אור, משמח-עיניים. נכנסים וואסה, נכנַעייב)

וואסה: שלושה רובל וחצי בעד אלף פוד – 35/100 של פרוטה בעד פוד אחד, זהו כמובן, שכר מועט במקצת בשביל העובדים בחֶברות-ספנות לאניות-נוסעים וסחורות – הללו צריכים לסחוב משאות גם ממרחק של ששים מטר, ואף למעלה מזה. משתכרים הם, בממוצע, רובל אחד במעת-לעת, ואילו אכילתם מרובה, ובלא בשר – אי אפשר להם. הנה על הדבר הזה ראוי היה לך לתת את הדעת, מַאֲמָרוֹן כלשהו להזמין בעתונים, למצוא ברנש, שיגלגל בדברים עם הסבלים. תמצא כזה?

נכנעייב: (בעליצות) נמצא!

וואסה: נו, זהו! יש ללחוץ קצת על חברות-הספנות הגדולות, ואילו העסק שלנו – עסק קטן הוא, והמטען – אף הוא קטן, אצלנו מלחינו עצמם מטילים אותו מן הספינה אל הנמל, בסבלים אין אנו משתמשים אלא לעתים רחוקות בלבד, כידוע לך.

נכנעייב: אין זה בדיוק כך. למלחים שני רובל לאלף – מעט מדי!

וואסה: וכי לָמה שכר מרובה מזה? הנה, סַדר את העניין ש“קאווקאז-מרקוּרי” והשאר יגדילו את המחיר עד חמישה רובל לאלף פוד, אזי יהיו הַסְפינוֹנוֹת שלנו טוענות ביתר חשק, נו וגם אנו נוסיף למלחים. זהו! במחילה ממך, – תַזְכִּירוֹן זה שלך אני פוסלת.

נכנעייב: (מקמט פניו) העניין הוא, וואסה בוריסובנה…

וואסה: ואתה קח דברים עם הקַדָרים, עם הטוֹחנים הזעירים, בכלל – עם בעלי-המלאכה, הנח להם הַנָחוֹנת כלשהי, כדי שיהיו מוסרים את מטעניהם, הנה מעשה כזה – ברכה בו…

נכנעייב: (בשמץ-גאווה) אשתקד גמרנו בטוב, הרֶוָח ראוי להתכבד!

וואסה: וכי מה בצע בכך: תמיד טוב, ורק טוב? מן הראוי שיהא טוב יותר, כי הנה משעמם יהיה לחיות תמיד רק בטוב. נו, היה שלום! שטופה בעסקים אני.

(נכנעייב מחווה קידה בשתיקה, מסתלק).

וואסה: (מקשיבה) אניוטקה! (נכנסת אננה).

וואסה: הרי לך, עשי העתקות חיש-מהר! רוֹטן גוּרי?

אננה: כן, בלתי-מרוצה.

וואסה: מה אָמר?

אננה: לא הבינותי. משהו על קוֹנְסֶרוואַטִיזם.

וואסה: כמובן, סוציאליסט, לא-עלינו! והסוציאליזם אצלו כאלוהים אצל פּרוֹחוֹר: מתפלל – מצוַת אנשים מלומדה, ובנפשו – אינו מאמין… אַת למליצותיו אל תאמיני… על מה שוחחתם אתמול?

אננה: סיפר לי על שיתוף הפעולה בין הסוציאליסטים הגרמנים לבין הקיסר שלהם.

וואסה: היזהרי, שמא תצאי מן הסוציאליזם שלו וּכרֵסֵךְ בֵין שִנַיִך.

אננה: לא, בעלת-ניסיון אני! הוא אחרי נאטאליה סרגייבנה מחזר.

וואסה: יודעת אני, נו, נאטקה אינה טפשה.

אננה: הוא גם אחרי ליודוֹצ’קה…

וואסה: ראו נא, כמה… רב-צדדי הבחור. (צלצול טלפון) כן, אני. בבקשה. מחַכּה. זה הדַייר – מֶלינקוב. (פוטרת אותה בניד-יד. עומדת ליד השולחן, שוקלת בדעתה, אגב דפדוף בניירות והחלפת מְקוֹם הכלים, מזעיפה פניה בהביטה נכחה).

מלניקוב: (מחדרה של אננה) בוקר טוב, גברתי הכְּבוּדָה.

וואסה: תודה. סגור את הדלת. שב. נו, מה חדש?

מלניקוב: החדשות אינן משמחות. החקירה המוקדמת נסתיימה, הועברה אל התובע הכללי. החוקר טוען, שריכֵּך ככל אשר יכול.

וואסה: בעבור שלושת אלפים יכול היה לרכך לגמרי.

מלניקוב: אי-אפשר. קראתי את עדותה של אותה סרסורית-לדבר-עבירה, היא השתפכה שם תשפוכת של גילוי-לב כבשעת וידוי.

וואסה: משמע, יהיה משפט?

מלניקוב: אין מנוס.

וואסה: והעונש מהו?

מלניקוב: ייתכן – עבודת-פרך.

וואסה: איך מְכַנים אצלכם?

מלניקוב: מה בדיוק?

וואסה: שעשועים אלה… עם תינוקות?

מלניקוב: “מעשה מגונה”…

וואסה: מין צירוף-מלים… דביק! ועכשיו מה יהיה?

מלניקוב: הקטיגור יערוך כתב-אישום, בכתב זה יבואו אל הנאשם, יאסרו אותו.

וואסה: את שלושתם? גם את הסרסורית?

מלניקוב: כמובן.

וואסה: והקטיגור יכול עוד… לרכך?

מלניקוב: הקטיגור – יכול. אך זה שלנו נושא עיניו לקאריירה גבוהה, וספק הוא, אם יִתְרַצה לכך. אף-על-פי שהשמועה אומרת שמצד השותפים… לַמַעֲשֶׂה – משתדלים.

וואסה: אֲהָא! אדרבא, הבה, אפוא, נשתדל גם אנחנו. נסֵה-נא, בבקשה ממך. הַצַע לקטיגור עיסקה, שלא יקים רעש. עלי לטשטש את העניין, לטשטש לחלוטין! יש לי – בנות.

מלניקוב: וואסה בּוריסובנה, עם כל הכבוד שאני רוחש לגברתי, ועם כל רחשי-התודה על נדיבות לבה…

וואסה: בבקשה – בקיצור! על רחשי-התודות נדבר כשנצא מן העניין בשלום ובצורה הוגנת. פְעַל במרץ.

מלניקוב: אני – בשום אופן אין בכוחי… איני יכול.

וואסה: תן דעתך – איני חסה על מָמון… במקרה זה! יצליח העניין – את שטרותיך אני מחזירה לך. אוכל להוסיף עוד כאלף וחמש-מאות. בס"ה – חמשת אלפים. מספיק?

מלניקוב: כן, אבל… בכל זאת אני…

וואסה: ואתה – ביתר העזה!

מלניקוב: מוטב היה, אילו גברתי בעצמה…

וואסה: נו, נתח שמן מדי הוא לקטיגור, שאבוא להשתחוות לפניו. לשלם – מסכימה, אך להשתחוות – לאו! לבד מזאת – הריני אדם גס, גלוי. אצלי – זה לא יצליח. ואתה עוד היום בבקשה! ואחר-כך תטלפן ותנקוב את הסכום. מאחלת הצלחה. נו?

מלניקוב: תרשה נא גברתי להיפרד בהשתחוויה… אני ממהר לבית-המשפט.

וואסה: כן, כן, מהר! (יושבת בעצימת-עיניים. שלפה את מגירת-השולחן, מחפשת משהו. מצאה קופסה קטנה. מסתכלת במה שיש בה. בוחשת בידית של עט. קול שאון מאחורי הדלתיים. מטמינה את הקופסה בכיס. נכנסת ליודמילה).

ליודמילה: שלום, אמא וואסיה! את חלומי הנחמד, הנפלא, ראיתי, יפה להפליא…

וואסה: (בנשקה אותה) בשבילך, ליודיק, גם המציאות-שבהקיץ יפה היא.

ליודמילה: לא, שמעי…

וואסה: בשעת ארוחת-הצהריים תספרי.

ליודמילה: שם נאטקה תצחק, או מישהו אחר יפריע, או אשכח. החלומות משתכחים נורא-מהר. שמעי-נא פה.

וואסה: לא, ליודיק, לכי! ושלחי אלי את ליזה מהר.

ליודמילה: אַח, אל-אלוהים! כל-כך לא-טובה את היום! (יוצאת)

וואסה: (יחידה רוטנת), לא-טובה… אח, טיפשונת… (ליזה נכנסת) אחי מתאונן שאינך מצייתת לו, לא מָשחת בשמן את המנעולים.

ליזה: וואסה בוריסובנה, איני מספיקה. יחידה לכולם, על כל הבית… קשה לי! תתן לי עוזרת, איזו נערה…

וואסה: לדבר זה – אל תצפי! שונאת אני אנשים מיותרים בבית. עוזרות לך הבנות. משכורתך – טובה, עבדי בשקידה. אל תרבי בשינה. אחי – בבית?

ליזה: לא.

וואסה: קראי אלי את סרגי פטרוביץ'. (עומדת באמצע החדר, מהרהרת, מכה באצבע צרדה, ממשמשת בכיסה. זֶ’לֶזנוב – בחלוק, שערותיו המקורזלות פרועות, לחייו, סנטרו לא גולחו זה כבר, שפמו עבה ובעל-שיבה).

וואסה: רק עכשיו התעוררת, או מתכונן לישון?

זֶ’לֶזנוב: מה רצונך?

וואסה: (מגיפה היטב את הדלת לחדרה של אננה אוֹנוֹשנקובה), אל תצרח, איני מפחדת, (זֶ’לֶזנוב חוזר אל הדלת).

וואסה: (עקפה אותו, הגיפה גם את הדלת הזאת), הקטיגור חתם על כּתב-האישום שלך.

זֶ’לֶזנוב: (נאחז במסעד-הגב של הכיסא), איני מאמין, את משקרת.

וואסה: (בשלוות-רוח) חתם.

זֶ’לֶזנוב: אני, מנוּול שכמותו, תשעת אלפים הפסדתי לו בקלפים. רמזתי לו… עוד אחד-עשר מוכן הייתי לתת…

וואסה: מחר-מחרתיים תקבל את כתב-האִישום, לאחר מכן יאסרוך ויושיבוך בבית-הסוהר.

זֶ’לֶזנוב: חַסתְּ על ממונך, קָמצת את ידך! נתת מעט לחוקר, וגם למלניקוב, כנראה, מעט. כמה נתת, הגידי?

וואסה: על מעשה מגונה בתינוקות העונש הוא עבודת-פרך.

זֶ’לֶזנוב: (יָשב, מטָרף בראשו, מדבר בקול עמום), ואַת – שמחה?

וואסה: יש לך בּנות – שהגיעו לפרקן. מה תהא עליהן – כשישלחוך לעבודת-פרך? מי איש הגון ויסכים לשאת אחת כזאת לאשה? יש לך נכד, בקרוב ימלאו לו חמש שנים. מוטב לך, סרגיי, לרצוח נפש, ולא לעשות תועבות אשר כאלה!

זֶ’לֶזנוב: אותָך צריך היה לרצוח, זהו! לרצוח, לבך האכזר לעקור, לכלבים להשליכו. את סיבבת אותי, סיבַכת אותי, את…

וואסה: אל תשקר, סרגיי, זה לא יעזור לך. ולמי אתה משקר? לעצמך. אל תשקר, גועל-נפש לשמוע, (ניגשה אל בעלה, השעינה כף-ידה על מצחו, הגביהה ראשו, מביטה לתוך פניו). אני מבקשת אותך, אל תביא את העניין לידי בירור משפטי, אל תמיט קלון אל המשפחה. בקשות מעטות ביקשתיך במשך כל חיי עמך, חיים קשים, בזויים עם שיכור, עם זַנַאי. וגם עכשיו לא בשבילי אני מבקשת – בשביל הבנות.

זֶ’לֶזנוב: (בפחד). מה רצונך, מה את רוצה ממני? מה?

וואסה: אתה יודע.

זֶ’לֶזנוב: לא יקום ולא יהיה! לא…

וואסה: רוצה אתה, אכרע ברך לפניך? אני! לפניך!

זֶ’לֶזנוב: הסתלקי, הניחי! (מנסה לקום).

וואסה: (לחצה בידיה על כתפיו, דחקתו לתוך הכורסה). קח את האבקה.

זֶ’לֶזנוב: הסתלקי…

וואסה: חשוב-נא – תוכרח לשבת בבית-סוהר, אחר כך – כל העיר תתכנס לבית-המשפט להביט עליך, לאחר-מכן תהיה גוסס ומת מיתה ארוכה כאסיר, כעובד-פרך, בקלון, ביגון – איום ומחפיר יהיה מותך! וכאן – בבת-אחת, בלי כאב, בלי חרפה. הלב ייאלם דום, ו – כמו תירדם.

זֶ’לֶזנוב: הסתלקי… לכי-לך! יבואו וישפטו. היינו הך

וואסה: והילדים? והחרפה?

זֶ’לֶזנוב: לבית-המנזר אבקש רשות לפרוש. שיוליכוני² לנזירות. לנזירות של סיגופים. בבור-תחתית אחיה, אבל – אחיה!

וואסה: שטויות אתה מדבר. קַח את האבקה.

זֶ’לֶזנוב: (קם), לא… לא אקח. שום דבר לא אקח מידיך…

וואסה: קח מרצון.

זֶ’לֶזנוב: ולא – אז מה? תַרְעִילִי?

וואסה: סרגיי, זכור את הבנות! הן צריכות לחיות. על מעשי-התועבה של האבות אין לענוש את הבנים.

זֶ’לֶזנוב: ושל האמהות?

וואסה: אמרת דבר-של-שטות. הבן, סרגיי, אני במשפט לא אשתוק. אני אספר, איך היית מביא נשים פרוצות לביתי, איך נָאפת עמהן, הראית להן, לפרוצות הללו, את נאטאליה ואת ליודה, אספר, איך היית מרגיל אותן לשיכּרות.

זֶ’לֶזנוב: שקר! זה פרוחור, אחיך, היה מרגיל אותן.

וואסה: את ליודמילקא הִבְהַלְתָּ, ולכן כמו חֲלוּשַת-שכל היא, אינה יכולה ללמוד, אינה מסוגלת לשום דבר.

זֶ’לֶזנוב: ונאטאליה – כולה אַת, כולה!

וואסה: ובכן, להווי ידוע לך: את הכול אגיד לשופטים ולבריות!

זֶ’לֶזנוב: (קם, שואג), הסתלקי! פחד-אלוהים הוא לראות את פניך. הניחי. (דוֹחפָה מעל פניו, הולך לעבר הדלת).

וואסה: (אחריו) קח האבקה, סרגי…

זֶ’לֶזנוב: לא! (יצאו. בפתח – ליזה, בידיה – מגש, ועליו כמה מנעולים, השונים זה מזה בצורתם. אחריה פרוחור חראפּוב, ומנעול-אמברים כביר-מידות בידו).

פרוחור: (בפנים זועפות), על מה התקוטטו?

ליזה: לא יודעת, ורק שמעתי, שהיא שידלה אותו לקחת אבקה.

פרוחור: איזו אבקה?

ליזה: ודאי – רפואה?

פרוחור: איזו רפואה?

ליזה: וכי מנַיין לי איזו?

פרוחור: אכן, טיפשה את! סרגיי אינו זקוק לשום רפואה. הוא בריא כגמל. שנינו, כל הלילה, עד השעה הרביעית בבוקר, היינו רְדוּפִים בקלפים ושטוּפים בקוניאק.

ליזה: אבקת-סודה, אולי.

פרוחור: שוב – טיפשה! נכנס קוניאק – יצאה סודה. מה את עומדת כגולם? הציגי המנעולים על השולחן. אינך רואה כלום, אינך יודעת כלום. בעד מה אני נותן לך מתנות?

ליזה: מתנה נתת לי! עוד מעט יראה כל העולם את מַתנתך.

פרוחור: מוטב – אני, ולא פּיַאטיורקין. הזיזי את כורסת-העור, העור מתקלקל בשמש, והוא ששים רובל מחירו.

ליזה: השמש?

פרוחור: הכורסה – מתנתי לאחותי. השמש היא בחינם. רגע! מה הענינים? הלצות מתלוצצת את? היזהרי, בכל-זאת, ודעי את מקומך! “השמש!” פינקה אותך אחותי, כבתולה זקנה את חתולהּ. לכי לכל הרוחות! (מעיין בניירות שעל גבי השולחן, מתעטש, שר בקול מזויף).

בְּעֶרֶב סָתו, עֵת רוּחַ מְיַלֶלֶת,

הָלְכָה בְּתוּלָה בִּרְחוֹב שֶׁאֵין בּוֹ אִישׁ,

וּפְרִי גָנוּב שֶׁל אַהֲבָה אוּמְלֶלֶת

נָשְׂאָה…

נאטאליה: (נכנסת) איזה יום יפה…

פרוחור: עדיין אין לדעת כלום, היום עודו בתחילתו. מה את מתרוצצת כיהושוע-הפרוע? בלתי מסורקת… לכלוכית!

נאטאליה: השמעת – הוחלט למסור את אבא למשפט?

פרוחור: (נבהל), מי אמר?

נאטאליה: ייבגני מֶלנִיקוֹב.

פרוחור: (ישב) אַח, לעזאזל… לא התחמקת, הקברניט. הרי לך, בית-זֶ’לֶזנוב! הרי לך בית-חראפוב, בית-אבות של בעלי-יוחסין ובעלי-מידות! חיינו והגַענו! הביא הקברניט את ספינתנו אל חוף-מבטחים. אוי תהיינה בוּשוֹת! עד יום מותנו יספיקו הבושות לכולנו.

נאטאליה: אפשר יזַכוהו?

פרוחור: לא זה העיקר! העיקר הוא במשפט, בחרפה. ובוודאי יחייבוהו. מנהג חדש הוא במדינה: הגביר בְעַמָיו – תמיד חייב. עם אומלל הם הגבירים! הביני-נא – יותר משישפטו את הקברניט זֶ’לֶזנוב ישפטו אותנו, את אנשי בית-חראפוב.

נאטאליה: ואין עצה?

פרוחור: לברוח לאמריקה, שכל המנוּולים מסתתרים שם.

נאטאליה: ולשחד את בית-המשפט.

פרוחור: ניסו. אחותי לא אלף אחד בלבד שָלחה על-פני המים, כדי לטשטש את השערוריה הזאת. למשטרה נתנו, לחוקר נתנו. לא נסתייע הדבר, מַשמע. ועכשיו אני – ראש-העיר כבר לא אזכה להיות, את וליודמילה – חתנים מבני מעמדכן לא תמצאו, אפילו בנדוניה שלכן. זיהם אתכן אביכן היקר – בן-הכלבה, אַרכִי-נָבָל! אח, אידיוטית…

נאטאליה: אמא?

פרוחור: נו, כן.

נאטאליה: היא – אינה אידיוטית.

פרוחור: ולאיזה שדים-ורוחות דיחקה עצמה להינשא לקברניט הזה? כמעט עשרים שנה זקן ממנה.

נאטאליה: אתה הוא ששידלת אותה. הוא ידידך.

פרוחור: אני, אני? אני – אדם… לא מן הישוב! כן, אני – בעל-מזג טוב, אמן בנפשי. אני בעלומַי, נשאתי נפשי לשחק בתפקיד הקומיקנים באופיריטות, והוא… היה מפליג ביַמים! גם כן יחוס! וכי מעט טנופת מפליגה לה ביַמים!

נאטאליה: היא אהבה אותו?

פרוחור: לכי לך לכל הרוחות! לא אהבה היא זאת, כשהבתולה נעקרת לה ככבשה מעדרה, זהו – שיגעון! אם היו אצילים, שנשאו להם נשים צועניות, אקטריסות – הרי לבני מעמדנו אין הם דוגמא ומופת!

וואסה: (נכנסת פתאום) מי זה אינו דוגמא ומופת לך!

פרוחור: אני כאן עם נאטאליה…

וואסה: רואה אני, שכאן ושעם נאטאליה.

פרוחור: ומה שלום סרגיי?

וואסה: לא כלום. מתאונן על מיחוש-לב. נאטא, אמרי, שיביאו לי תה.

נאטאליה³: יכולת לומר פשוט, שאני מפריעה…

וואסה: כן. גם – מפריעה. ותה לא שתיתי עדיין. (נאטאליה יוצאת). מה צרחת פה?

פרוחור: על כורחך תצרח! את המשפט לא הצליחו למנוע.

וואסה: עם הבנות אל תדבר בעניין זה. בעצמי אגיד.

פרוחור: נאטאליה יודעת. היא שסיפרה לי.

וואסה: ולה – מי סיפר? (ליודמילה נכנסת בחשאי).

פרוחור: בנו של מלניקוב. לשווא הבנות מכניסות אותו בצל קורתנו.

ליודמילה: הוא מעניין, ולנו – משעמם! החברות חולות כל הזמן, אינן באות אלינו.

וואסה: את, ליוּדָה, לכי-נא, עזרי לליזה לסדר את החדרים.

ליודמילה: אני רוצה להיות קצת עמך. למה את דוחה אותי תמיד לאיזה מקום?

וואסה: עסקים, ליודוק, המשק!

ליודמילה: המשק! המשק! ובשביל הבת אין פנאי, אף לא רגע!

וואסה: הנה, אשב לשתות תה – ובואי, נשוחח, וועכשיו – לכי!

ליודמילה: יש חשק לבכות מכל זה. הרי יודעת אני – את תנזפי בדוד פרוחור על שהוא אומר על אבא זנאי, אני יודעת!

וואסה: (מלטפת ראשה של הבת ומלווה אותה אל הדלת), זַנאי אינו… גְנַאי, הזנאי, פשוט, זן ומפרנס… הרי צריך מישהו לדאוג למזונות. והנה אני – כל ימי הנני זנה ומפרנסת אתכן…

ליודמילה: את מתלוצצת! הרי יודעת אני, מה זה זנאי! הנה הדוד פרוחור. (וואסה מבקשת לסגור הדלת בעדה – ולא הצליחה).

ליודמילה: (חומקת מתחת יד האם), זנאי. עשה בטן לליזה. מחרף את אבא, אינו אוהב אותו.

פרוחור: את בודה דברים מלבך! ובכלל, הזקנים קמצנים באהבה.

ליודמילה: וגם את, אמא, אינך אוהבת?

וואסה: נו, די, די!

ליודמילה: מדוע אינך אוהבת את אבא? הדוד – גם הוא שיכור, ואותו – את אוהבת… השיכרות – מחלה. ז’ניה מלניקוב…

פרוחור: מקור החכמה… לכל הרוחות!

ליודמילה: מעין… אולקוס, איזה מין… (ליזה מביאה מיחם, אחריה – נאטאליה, ובידה מגש טעון כלים. וואסה, בחָבקהּ את הבת, מהלכת על-פני החדר, כמקשיבה למשהו. מרוגשת, אך מסתירה את ריגושה. נעצרה, מסתכלת במנעולים).

וואסה: (לאחיה), עדיין משתעשע אתה, לא נמאס לך?

פרוחור: שעשוע לא יקר, ואפשר, לאו דווקא שעשוע?

וואסה: אלא מה?

פרוחור: מי יודע? אין איש מאסף מנעולים ישנים, ואני מאסף. נמצא, אפוא, שבין אלף אדמונים אני היחידי – ברונט. כן. המנעול – זהו חפץ! הכול – על המנעולים, הכול – נעול. אילמלא לא למדו הבריות לסגור את רכושם על מנעול, סופו שהיה הולך לאיבוד. הטוב שבסוסים צריך לרסן.

וואסה: ראו-נא, ראו! ואפילו בשכל. נאטאליה, מזגי תה.

פרוחור: (עוקב אחריה), את אומרת שלשווא אני מבזבז את הכסף, ואני, למשל, שבעה רובל נתתי בעבור מנעול-אמברים זה, וכבר עשרים-וחמישה נותנים לי במחירו. אאסוף אלף מנעולים – אמכור למוזיאון… במחיר עשרים אלף בערך.

וואסה: נו, טוב, טוב! עוד נזכה ונראה איך החמור עולה בסולם. (לליודמילה – במפתיע ובקול רם). באבא התאהבתי עוד לפני שמלאו לי חמש-עשרה שנה. ובשנת השש-עשרה – כבר נישאתי לו. כן. ובשנת השבע-עשרה, כשהריתי לו את פיאודור, בשעת שתיית תה ביום-השילוש – יום חג-הבתולות – נכשלתי ושפכתי שמנת על מגפו של בעלי. הוא הכריחנו ללקק בלשוני את השמנת מעל המגף. ליקקתי, לעיני הבריות. ואת משפחתנו, משפחת בית-חראפוב, – לא אהבו הבריות.

ליודמילה: אוי, וואסיה! למה סיפרת? (נאטאליה עוקבת כל הזמן אחרי אמה מאחורי המיחם).

וואסה: הוא – עליז היה. אוהב מזמוטים.

ליודמילה: התלוצץ?

וואסה: נאטאליה, זוכרת את, איך לקחת מקדח וקדחת חור במחיצה והתענגת למראה המזמוטים של אביך?

נאטאליה: זוכרת.

וואסה: ואחר-כך באת אלי במרוצה, בדמעות בעיניך, וצעקת: “גרשי אותן, גרשי!”

נאטאליה: זוכרת. משפט משפחתי אתם עורכים כאן?

פרוחור: אח, נחש שכמותך!

וואסה: משמע – זוכרת את, נאטאליה? זה – טוב! בלי זיכרון אסור לחיות. יָלַדְתִּי תשעה וְלדות, נשארו – שלושה. אחד נולד מת, שתי ילדות – לא הוציאו את שנתן הראשונה, הילדים – את שנתם החמישית, ואחד – מת בן 7. ככה זה, בנות! סיפרתי לכן זאת, כדי שלא תזדרזו בנישואין.

ליודמילה: מעולם לא סיפרת… כך.

וואסה: פנאי לא היה.

ליודמילה: מדוע כולם מתו, ואנו נשארנו בחיים?

וואסה: זהו… מזלכן. ומתו, לפי שנולדו חלושים; ונולדו חלושים, לפי שאבא שתה הרבה, והיכה אותי לעתים קרובות. הדוד פרוחור יודע זאת.

פרוחור: נו – כן, הכה לפרקים! היו דברים. הוכרחתי פעם בפעם לחלצה מתחת ידיו של הקברניט. להכות אנשים למד מנסיונו עם הסַפָנְים, משום-כך היו מכותיו… נאמנות!

ליודמילה: ואתה למה אינך נשוי?

פרוחור: אני – הייתי, באופיריטה אחת יש פזמון כזה:

לְהִתְחַתֵּן זֶה קַל מְאֹד,

קָשֶׁה לִחְיוֹת בְּיַחַד…

ליודמילה: אצלך ניגון אחד לכל הזמירות.

פרוחור: כך פשוט יותר. המלים זכורות יותר. אני ארבע שנים שרוי הייתי עם אשתי, יותר מזה – לא הרהבתי עוז. אדם בגפו חייו שקטים יותר – הוא האדון לעצמו. מה צורך בסוסים פרטיים, כשאפשר לשכור כרכרה נהדרת?

נאטאליה: פיודור יגור אתנו?

וואסה: יבריא – יגור, כמובן.

נאטאליה: וגם ראשל?

וואסה: נו… מה השאלה? אשתו.

ליודמילה: היא כל-כך טובה, ראשל זו!

נאטאליה: אחרי המשפט של אבא – יגורו אצלנו?

וואסה: (מתלקחת), את שואלת יותר מדי, נאטאליה! וסקרנותך סקרנות רעה היא.

ליודמילה: אל תכעסי, אַל-נָא!

ליזה: (בפחד-פתאום), וואסה בוריסובנה… סרגיי פטרוביץ'…

וואסה: (כאילו נתמוטטה, אך בשקט), מה? קורא?

ליזה: הוא, כמדומה, מת…

וואסה: (בכעס), השתגעת! (יצאה בחיפזון. ליודמילה אחריה. נאטאליה קמה על רגליה, מביטה על הדוד, הוא במבוכה –עליה)

פרוחור: ממש… הרגליים רועדות! לכי, נאטקה, לכי! מה זה… שם?

נאטאליה: אם מת, הרי שאין את מי לשפוט?

פרוחור: לכי, אני אומר לך! (נשאר לבדו, שותה תה קר, ממלמל). הרי לך… לעזאזל! אוך

ליזה: (באה במרוצה, מדברת בפחד, בשפל-קול), פרוחור בוריסיץ', ואיך זה? הוא היה לגמרי בריא…

פרוחור: מה – “איך זה?” היה – ואיננו! ואולי זה עילפון?

ליזה: לגמרי בריא… פרוחור בוריסיץ'… לא מזמן, אבקה…

פרוחור: (נדהם) מה-ה? זה את… (בחרון-אף תפשה בגרונה, מטלטלה). אם את, פרצוף מנוּול, לא תשכחי… אם את… אַח, את שפיפון שכמותך! מה עלה על דעתך, אה? איך את מעיזה? (דְחפהּ מעל פניו, מוחה הזיעה מעל קרחתו).

ליזה: הרי בעצמך ציווית לספר לך תמיד את הכול…

פרוחור: מה לספר? מה שראית, מה ששמעת – על כך ספרי. ואת – מה ראית? את – בדית מן הלב! ב-דית מן ה-לב, ולא ראית. לכי לכל הרוחות, אִידְיוֹטית! אני ארביץ לך… אבקה! מלה זו שכחי… (הוא גירשה, מתרוצץ על-פני החדר, ניגש אל הדלת וכאילו אינו יכול לפסוע הלאה. נכנסות וואסה, ליודמילה, אחריהן פיאטיורקין).

פרוחור: מה, וואסיה, איך? באמת?

וואסה: כן. נפטר.

ליודמילה: אמא, לָקַחַת את הדפנה?

וואסה: כן, קחי. (פיאטיורקין מגלגל את החביונת, ובה הדפנה. ליודמילה לקחה פרחים מעל אדן החלון, יוצאת, מיד חוזרת).

פרוחור: מוזר, איך זה הוא? לגמרי… בריא היה. שנינו עד ארבע בבוקר היינו…

וואסה: שותים קוניאק.

פרוחור: נכון. זה עכשיו אמרה לי ליזאבייטה – אַת אבקה נתת לו…

וואסה: התאונן, שיש לו צרבת. סודה ביקש.

פרוחור: (נתעלץ). סודה? אהא!

ליודמילה: הדוד פרוחור, אתה איום! אבא נפטר, ואתה מחייך… מה זה?

פרוחור: לא כלום, ליודוק…

וואסה: (ליד הטלפון), שש – חמישים-ושלוש. כן. תודה. מי? אתה, יאקוב לבוביץ‘? בבקשה אלינו, לא, תכף ומיד. כן, סרגיי פטרוביץ’ נפטר. לא, היה בריא בהחלט. כהרף-עין. איש לא ראה איך… בבקשה.

פרוחור: (בקול חרישי, בהתפעלות), את כַבירה וואסה, חי אלוהים!

וואסה: (נדהמת), מה העניינים, מה אתה מפטפט? התעשת טיפש…

מסך

מערכה שניה    🔗

(לאחר כמה חודשים. אותו חדר עליז-המראה. וואסה – יושבת בכורסת-עור. על גבי הדרגש – ליודמילה, נאטאליה, אננה, ייבגני מלניקוב. סיימו את שתית-התה, המיחם והכלים עדיין לא סולקו. ערב, דולק אור, אך בחדר אפלולית רכה. בגן ירח, אילנות שחורים)

וואסה: ובכן, סיפרתי לכם על מנהגי-החתונה הקדמונים, סיפרתי איך בימים קדמונים היו הבעלים חיים עם נשותיהם…

אננה: (בקול חרישי) חיים איומים.

נאטאליה: וטיפשיים מאוד.

ליודמילה: ומדוע אומללים בני-האדם, וואסה.

ייבגני: מפני טיפשותם – אומללותם.

וואסה: מדוע אומללים – איני יודעת, ליודקה. הנה אונייגין ונאטאליה יודעים – מפני טיפשותם. אך אומרים – ואף מבשָׂרי חָזִיתִי זאת – שהחכמים אומללים מן הטיפשים.

ייבגני: אם נסכים, שהעשירים חכמים מן העניים…

וואסה: העשירים, כמובן, חכמים יותר, אלא שחייהם בזויים ועלובים, ולעולם אין העשיר שמח בכל לבו, כעני.

אננה: זה נכון.

נאטאליה: משמע, צריך אדם לחיות בעוני.

וואסה: זהו, זהו. בדיוק – כך. ואת נאטקה, אדרבא, נסי-נא, טעמי טעם זה. הינשאי לו לאונייגין וחיי קצת. הוא יהיה סֶגֶן-משנה בגדוד של חיל-הרגלים, ואת – אשת הגדוד, ישנן כאלו. נדוניא לא אתן לך, וכך תחיו לכם בארבעים רובל לחודש. בכסף זה: הלבשה, הנעלה אכילה ושתיה, והכנסת-אורחים וכיבודָם. ילדים תגַדלו לכם בכסף זה, וגם…

נאטאליה: אני לא אלד ילדים. לשם מה להרבות אומללים בעולם?

וואסה: זה, כמובן, בחכמה. לשם מה, באמת? ובכן, אונייגין, סיכוייך הם – ארבעים רובל וחַיָל-משרת, כל יום יהא הבחור צולה לך קציצות מבשר זול, שכולו גידים.

ייבגני: (בנעימה קדורנית), ואפשר שאעבור לשרת בצי…

ליודמילה: גם אני לא אנשא לאיש, פחד-אלוהים! מוטב שאערוך מסעות, אראה גנים בוטאניים, חֲמָמות, אֲפָרִים בהרי הָאַלְפִּים…

נאטאליה: כל זה יש לשנות – הנישואין, כל החיים, הכול!

וואסה: ובכן, יש לך במה לעסוק: קומי ושַנִי! גורי נִכְנַעיֶיב ילמדך, במה להתחיל.

נאטאליה: בעצמי יודעת אני – במהפכה!

וואסה: המהפכה נתלקחה ועלתה באש – לא נשאר ממנה אלא עשן בלבד.

אננה: זה גברתי – על הדוּמאַ?

וואסה: נו, למשל, עליה. האודים הִנֵה מהבהבים שם. עץ רטוב דולק בקושי, וגורי נכנעייב ילַמד. הוא בשכר מאתיים רובל לחודש מלמדני לכלכל את המשק, ואותך, בשכר חמישה-עשר רובל בערך – ילמד לעשות מהפכה. חצי-רובל – השיעור. כשבא אלי להיות פקיד אצלי – מכנסיים מעוכים היו לו, ולפני זמן-מה, בתיאטרון, רואה אני – כמה נַצְנֵצוֹת של זהב על אשתו. ככה זה, בנות! מלח בצי תהיה, אפוא, אונייגין?

ייבגני: עדיין לא הוחלט הדבר. ומדוע גברתי קוראת לי בשם אונייגין?

וואסה: הַחלֵט. כבר הגיע שעתך להיות יוּנקֶר, ועד היום אינך אלא קאדט, ובשם “אונייגין” אני קוראת לך…

נאטאליה: אין הוא דומה לאונייגין.

וואסה: האומנם? ומתנפח – ממש כמוהו… נו, מילא! את, נאטה, מיטיבה, כמובן לדעת יותר ממני, למי הוא דומה.

נאטאליה: אין הוא דומה בכלל.

וואסה: לבני-האדם?

ייבגני: (נעלב), איני מבין לחלוטין, מתי גברתי מתלוצצת, ומתי היא מדברת ברצינות. מנהג משונה!

וואסה: ואתה אל תכעס, אל תיעלב, אתה – הָבֵן. הנה אספר לך: כשבמפרץ-הנהר שלנו היתה שביתה, ובאו חיילים – קם המַסגר ווייזלומְצייב ואמר לסֶגן-המִשנֶה: “אתה, אומר הוא, הוד-מעלתך, מקבל ארבעים רובל, ואני מרוויח שבעים וחמישה, ויָכוֹלְנִי להגיע עד מאה. ראו, אומר הוא, שאדוני משרת את העשירים, ואני עשיר ממנו, נמצא, אפוא, כי לגעור בי, בעשיר, לא מן המידה הוא לו, לכאורה”.

ייבגני: איני רואה בכך שום דבר… מעניין.

נאטאליה: אמא אוהבת לקנטר את הבריות.

וואסה: יש בי חסרון זה. אני – אויבת-הבריות אני.

ליודמילה: זה לא נכון, וואסה!

וואסה: לא, נכון. אויבת. נו, מילא! שוחחנו, קשקשנו – לכו-נא, בנות, לחַדרכן, ואני אשקוד קצת… על ענייני המשק. אַת, אננה, הישארי. נו, לכו, לכו. בשעת ארוחת-הערב נתראה. (לאננה) נו, מה נכון – שאביו של ייבגני נרשם ל“נְטוּרֵי העם הרוסי”?

אננה: נכון.

וואסה: זה, הוא, טיפש שכמוהו, בשביל בנו. אח זֶ’נקה זה מבקשים לגרש מבית-הספר-לקצינים. חוששת אני, שעתיד הטרזן הזה לקלקל את הבתולה שלי.

אננה: לדעתי, רק משִעמום מתעסקת עמו נאטאשה.

וואסה: רשעים – אין לשעמום שליטה עליהם.

אננה: אחר מותו של סרגיי פטרוביץ' היא נעשתה קודרת מאוד. וכמובן, השמועות הללו…

וואסה: והשמועות רווחות?

אננה: כן.

וואסה: ואת – מאמינה לשמועות?

אננה: לא. אני – רק התאבדותה של ליזה הביאה אותי לידי מבוכה. איני יכולה להבין – מדוע? כל-כך חביבה. התגוררה אצלכם מילדותה, כולם אהבו אותה.

וואסה: פרוחור הוא שגרם לכַך. הוא הפחיד אותה במשהו.

אננה: היא קיימה עמו יחסי-מין?..

וואסה: הכריח אותה. וכי אין מאמינים, שליזאבייטה מתה מן הקֶדַח שבבית-המרחץ?

אננה: לא רבים מאמינים.

(פוליה נכנסת).

וואסה: מה רצונך? נו, מה את מהססת? דַבְּרי.

פוליה: (בקול חרישי), שם באה אשה.

וואסה: מי היא? בשעה כזאת?

פוליה: שֵם קשה… מוֹיסייבנה.

וואסה: מי-י? (הולכת בחיפזון. נעצרת. לאננה), אל תספרי דבר לַבּנות, אני אעשה להן הפתעה. אל תניחי לאיש להיכנס אלי. (לפוליה), סלקי את המיחם, הרתיחי את הקטן. (יצאה).

אננה: נו איך – מִתְרַגלת?

פוליה: קשה. חשבתי, כי עלי לשרת רק את הבנות, ולבעלת-הבית תהיה חדרנית משלה. פרוחור בוריסוביץ' – משרת נחוץ לו, אני איני יכולה לטפל בו.

אננה: נִטְפַּל?

פוליה: מופקר שכזה – איום ונורא! הנה עכשיו משוטט לו בכותונת תחתונית לעורו ומזמר, מזמר כל הזמן מין זמר אחד. אמש כבר שכבו כולם לישון, והוא מרעיש בכלי-ברזל ומזמר. מין דכדוך-נפש בא עלי בגללו. מה טיבו, אננה וואסילייבנה?

אננה: לא-נורמלי. אלכוהוליק, כלומר: שיכור.

פוליה: אני מודה לך מאוד, הבית בית טוב הוא.

אננה: אך האנשים, רצונך לומר – רעים.

פוליה: לא לי לשפוט אנשים, בעצמי שְׁפוּטָה אני, אף-על-פי שיצאתי זכאית, בכל-זאת ישבתי בבית-סוהר. לבד מזאת, מספרים, שהחדרנית שקדמה לי תלתה עצמה בבית המרחץ.

אננה: זהו – שקר. היא נפגעה מן הקֶדָח. עסקה בהכנת מרחץ לעצמה – ונתקדחה. היא היתה הרה.

פוליה: רואה את, גם – הרה!

ליודמילה: (בידיה ספסל עגול, אחריה נושא פיאטיורקין⁴ חביונת, ובה איזה צמח), הנה לכאן, הוא צריך הרבה שמש. לא כראוי הצגת, הָזֵז לאמצע.

פיאטיורקין: כפקודתך. כך? (הוא שואל בעמדו כַּרוּע על ברך אחת).

ליודמילה: בסדר. איזה שערות איומות יש לך. ודאי, נוקשות?

פיאטיורקין: לגמרי לא, מַשְשִי

ליודמילה: (מוליכה כף-ידה על רעמתו), כמו אצל אריה.

פיאטיורקין: הנה זה נכון. כך אומרים כולם.

ליודמילה: מי זה – כולם?

פיאטיורקין: מכרים, ובכלל – אנשים.

ליודמילה: ולמה אתה עומד על הברכיים?

פיאטיורקין: נעים לי לכרוע ברך לפניך.

ליודמילה: מילא… סתם דיבּורים! לעולם לא הייתי כורעת ברך לפני גבר.

פיאטיורקין: לך אין צורך בכך, הוא עצמו יכרע לפניך… את יכולה לעשות בגבר כל חֶפְצִיוֹתַיִך.

ליודמילה: ואני איני חפצה כלום. ולא אעשה.

פיאטיורקין: רצונו של אדם כבודו.

ליודמילה: חכה, אשאל את הגנן, מה לקחת מפה… (יצאה).

אננה: (מחדרה), לא לפי כוחֲך הוא, פיאטיורקין, לקַצֵץ בנטיעה זו.

פיאטיורקין: ואת אל תקנאי. מי יודע? הכול ייתכן, הכול יש לנסות.

אננה: אם תשמע וואסה על מיני לשוֹנוֹת שאתה תופס כאן…

פיאטיורקין: מפי מי תשמע?

אננה: תעוף מן הבית כהרף-עין.

פיאטיורקין: את – לא תספרי, וכשליודמילקה תבין, עד היכן הגיעו העניינים, כבר יהיה מְאֻחָר מדי… ורק אל תפריעי אַת. להפריע לי – לא כדאי לך. אַת אֶת חֶלקך מקבלת כסדרו, ואותי מחר, אולי, יגרשו. נו, אזי גם עסקיִך יתמוטטו…

אננה: אני – מה אכפת לי? אך לראוֹתך כאחד מבעלי-הבית – בכל-זאת קצת מעליב הדבר…

ליודמילה: (חזרה), לך פיאטיורקין, זה הכול.

פיאטיורקין: אני מאחל לָך כל טוב, היום ועד סוף כל הדורות.

ליודמילה: אדיב כל כך.

אננה: כן.

ליודמילה: ואיך הוא רוקד! נפלא!

אננה: ובכל זאת, ליודה, כדאי לך להיזהר מפניו.

ליודמילה: וכי מה יעשה לי?

אננה: ילד יכול הוא לעשות לך.

ליודמילה: פו, גועל-נפש!

אננה: הילד?

ליודמילה: דבריך, הם גועל-נפש! (יוצאת)

אננה: (אחריה), והרי אני – עַל הילד!

וואסה: (בתנועת-יד רחבה מגרשת את אננה ואת פוליה. רחל – כבת שלושים, לבושה בחן, בפשטות ובהקפדה, יפה, יוֹפי שיש בו כדי להרשים), ובכן, ובכן, ראשל, שבי, ספרי, איך זה הגעת, מניין?

רחל: מחוץ-לארץ.

וואסה: נו, כן, כמובן. באופן ליגאלי?

רחל: לא, באתי כבת לוויה של מוסיקאית.

וואסה: בפאספורט על שם אחר – משמע? אמיצה את. אשת-חָיל! – ועוד יותר יפה מקודם. ביופי כזה, ו… נו – מילא! ואיך – פיודור? הגידי את האמת.

רחל: להסתיר את האמת – אין זה מטבעי. פיידיה, וואסה בוריסובנה, אין לו תקווה. דועך. הרופאים אומרים – שניים-שלושה חודשים נשארו לו לחיות.

וואסה: נשרף, משמע, בנו של הקברניט זֶ’לֶזנוב.

רחל: כן. כחוש, ממש שקוף. מבין, כי דינוֹ נגזר. ובכל-זאת, עליז, פיקח כמו תמיד. ואיך קוליה שלי?

וואסה: נשרף פיודור זֶ’לֶזנוב. היורש שלי. ראש כל המשק.

רחל: קוליה – ישן?

וואסה: קוליה? איני יודעת. ודאי – ישן.

רחל: אפשר להציץ בו?

וואסה: אי-אפשר.

רחל: מדוע?

וואסה: הוא איננו כאן.

רחל: סליחה! אַת… מה קרה?

וואסה: לא קרה שום דבר רע. קוליה גר בכפר, ביער אורנים. שם יש חוֹל. שם – טוב. העיר אינה יפה לבריאותו, יש לו שקדים. הוריו העניקו לו בריאות לקויה.

רחל: זה רחוק?

וואסה: כששים פרסאות.

רחל: ואיך אפוא אגיע לשם?

וואסה: אין את צריכה כלל להגיע לשם. הבה, ראשל, נדבר – בגלוי ומיד!

רחל: מת?

וואסה: אם כך, אין על מה לדבר כלל, מלה אחת – והכל אָמוּר. לא – חי, בריא ויפה, ילד חכם. וכי למה הוא נחוץ לך?

רחל: החלטתי לשלוח אותו לחו"ל. שם אחותי נשואה לפרופסור לחימיה, הם חשוכי-בנים.

וואסה: אכן, כך חשבתי: ראשל, ודאי, תמשוך את הילד לתוך החוג שלה. לא, לא אתן לך את קוליה! לא אתן!

רחל: איך זה? אני – אמא!

וואסה: ואני – סבתא! חמותך. יודעת את חמות מהי? – מלשון חומה! חומת-עוז היא למשפחה כולה. ראש בֵּית-אֵם. בָּנַי – הם ידי, נכדַי – אצבעותי. הבינות?

רחל: סליחה… איני מבינה אותך. את ברצינות? זה… משהו מלפני-המבול… הרי את – אשה חכמה, את אינך יכולה לחשוב כך.

וואסה: כדי שלא תבזבזי דיבורים לבטלה, – שתקי והקשיבי. את קוליה לא אתן לך.

רחל: זה לא ייתכן!

וואסה: לא אתן. תני דעתך, מה את יכולה לעשות לי? אינך יכולה כלום. מבחינת החוק הרי את – אדם שאינו קיים. החוק מכיר אותך כמהפכנית, כבַרחַנית. תתייצבי? יושיבוך בבית-הסוהר.

רחל: האומנם תשתמשי במצבי? איני מאמינה! את לא תעשי זאת, תחזירי לי את בני.

וואסה: את מדברת דברי-הבל. דברים בטלים – כל הדיבורים שלך. אני אעשה, כפי שהחלטתי.

רחל: לא!…

וואסה: אל תצרחי! בשקט. את קוליה לא אתן לך. גורל אחר נועד לו.

רחל: וכי מה את – חיה טורפת?

וואסה: אני אומרת – אל תצרחי! לשם מה היא – הַצְרָחָה הזאת? אינני חיה טורפת. החיה מיניקה את גורה ו – לך-לך, שחֵר לך מזונותיך כרצונך. רצוֹנך – אכול תרנגולות, רצונך, עגלים. המדובר הוא, כמובן, לא בארנבות, אלא בחיות של ממש. ואת, הנה, אינך מניחה לְגורֵך לשחר טרף כאוות-נפשו, וגם אני לנכדי לא אניח. נכדי – הוא יורש חברת הספנות לבית חראפוב וזֶ’לֶזנוב. היורש היחידי לעסק של מיליונים. דוודתיו – נאטאליה וליודמילה – יקבלו חלק מועט מן הירושה, חמישים אלף כל אחת, הללו גם סכום זה רב מדי בשבילן. כל השאָר – שלו.

רחל: טעות היא בידך, אם חושבת את לשחדני, או לנחמני בכך, – טעות. זה – לא ייתכן!

וואסה: מה לי לשחד אותך, לנחם אותך? את, ראשל, יודעת – חשבתיך לאויבת לי, גם כששראיתי שאת מרחיקה מעלי את בני. מה תועלת לי ממנו, והוא חולה? לא הסברתי לו פנים, וראיתי – את אוהבת אותו, ואז אמרתי לך – אהבי, אין דבר! קצת שמחה לא תזיק גם לחולה. אדרבא, אפילו אסירת-תודה הייתי לך על פיודור.

רחל: (מתרתחת), כל זה – שקר! זה… גועל-נפש. אני – לא אוכל להאמין… זוהי… אכזריות של חיה רעה!

וואסה: אינך מאמינה, ומגדפת. אין דבר – גדפי. כל עיקר גידופיך הוא משום שאינך מבינה. תני דעתך, וכי מה יכולה את לתת לבן? אני מכירה אותך, את – עקשנית. את על… על חלומותיך-הזיותיך לא תוותרי. את צריכה לשוב וללבות את המהפכה. אני צריכה לשקוד, לבצר את העסק. אותך יטלטלו מבית-סוהר לבית-סוהר, מארץ גזירה לארץ-גזירה. והנער יתגורר בבית זרים, בארץ זרה – יתום. ראשל, השלימי – לא אתן לך את הבן, לא אתן!

רחל: (ביתר שקט, בבוז). כן, בעצם יכולה את לעשות זאת, אני מבינה. את יכולה אפילו להסגיר אותי לידי הז’אנדארמים.

וואסה: גם זאת יכולה אני. הכול יכולה אני! מלחמה – אז מלחמה!

רחל: במה אפשר לנגוע עד שכלך, שכלו של פרא-אדם? עד לבך, לב חיה רעה?

וואסה: שוב “חיה רעה”. ואני אומרת לך: בני-אדם רעים מן החיה! רָ – עים! אני יודעת זאת! יש בעולם בני-אדם, שבשנאתך אותם מוכנה את – להשתולל בחמת-טרף… להחריב בתיהם, לשרוף הכול, להפשיט את כולם עירוֹם-ועֶריָה, לכלותם ברעב, לבער אותם כפשפשים… הנה כך!

רחל: לכל הרוחות… והרי יש בך, בשנאתך זו, משהו של עֵרֶך…

וואסה: את, ראשל, חכמה, ואפשר שלא פעם אחת בלבד הצטערתי, שאינך בתי. נדמה לי, שאף אמרתי לך זאת! הרי אני – לבי ופי שווים תמיד.

רחל: (בהביטה אל השעון), ללון אצלכם אפשר, לא כן?

וואסה: מה השאלה? אדרבא, הישארי ללון, לא אסגירך לז’אנדארמים. הבנות תשמחנה לראותך. תשמחנה מאוד. הן אוהבות אותך. ואת קוליה לא אתן לך! להווי ידוע לך.

רחל: נו, בעניין זה… עוד נראה!

וואסה: להוציא בגניבה תנסי? שטויות…

רחל: לא, לא אוסיף לדבר על כך. אני עייפה, עצבי מרוטים מאוד, ולסוף מהלומה זו מידך. ברייה איומה את! לשמע דיבּוריך, מתחילה אני לחשוב, כי אכן מצוי, באמת, טִפּוּס פלילי של בני-אדם.

וואסה: הכול מצוי! גרוע מן המצוי אין להמציא עוד, הכול כבר הומצא.

רחל: אך לא ימים רבים עוד נותרו לאנשים כמוך, למעמדכם – לאדונים. אדון אחר עולה, כוח-אימים עולה ובא, – הוא ירמוס אתכם. ירמוס!

וואסה: ממש פחד! אח, ראשל, אילו האמנתי בכך, הייתי אומרת לך: הרי לך, קחי את כל הוני ואת כל ערמתי – קחי!

רחל: נו, זה את… משקרת!

וואסה: אך – איני מאמינה בך, ברחל הנביאה, איני יכולה להאמין. לא יהיה כדבריִך, לא יקום ולא יהיה!

רחל: ואת מצטערת שלא יהיה? כן?

וואסה: ופתאום דווקא – מצטערת? אַה? אֶח, אַת… כשבעלי הנחמד הפסיד בקלפים את כל האניות, המַעֲגֵנות, הבתים, את⁵ כל המשק בלילה אחד – שמחתי! אם תאמיני, ואם לאו – שמחתי! והוא הטיל על הקלף את הטבעת האחרונה – החזיר לעצמו את כל ההפסד, ולמעלה מזה… ואחר-כך, יודעת את, נשטף בזימה ובהוללות, וזה לי למעלה מתריסר שנים שאני מושכת בעול זה, עול העסק העצום שלנו, למען הבנים, – מושכת. איזה כוח בזבזתי! והבנים… כל תקוותי, כל צידוקי – הנכד.

רחל: תני דעתך: כמה נעים לי לשמוע, שבני נוֹעַד לשמש צידוק לכל עסקותיך האפֵלות… להיות קרבן העסק הנאלח…

וואסה: לא נעים? אין דבר, גם מפיך שמעתי משהו חמצמץ. הבה-נא נשתה תה. בפני הבנות – נשמור על הנימוס, – כך, לא כן?

רחל: חלילה לומר להן, שבאתי באופן בלתי-ליגאלי. וגם על הריב שלנו – חלילה להן לדעת. הרי אין להן שום דֵעָה כאן.

וואסה: כמובן – חלילה-וחס! (פוליה בפתח)

וואסה: קראי לבנות, בלי הקאדט – אמרי להן, אמרי בלחש, שלא ישמע, תביאי את המיחם. לכי. הנה כך נפגשנו, ראשל!

רחל: פגישה לא-נעימה.

וואסה: מה לעשות? הנעימות – רק בחייהם של ילדים היא מצויה, ואף זו לא לאורך-ימים.

רחל: אף-על-פי-כן נראה לי כל זה כדבר שאין הדעת סובלתו.

וואסה: (דוחפת כיסא ברגלה) נו, – מה פירוש “שאין הדעת סובלתו”?

ליודמילה: (נכנסת במרוצה, אחריה הולכת נאטאליה), אוי, מי זה, מה זה? ראשל… ראשל!

נאטאליה: לא טלגרפת – למה?

וואסה: נאטקה אוהבת לשאול שאלות. אומרים לה: “שלום”, והיא שואלת: “למה?”

רחל: את ליודה, לא השתנית, חביבה כמו תמיד, וכאילו לא גדלת כלל במשך שתי השנים הללו.

ליודמילה: זה – רע?

רחל: כמובן – שלא! והנה נאטה…

נאטאליה: הזדקנה.

רחל: על נערה קשה לומר שהיא “היתה לאיש”, אך זהו בדיוק הרושם.

נאטאליה: אומרים – הגיעה לפרקה.

רחל: זה משהו אחר! (הבנות שמחות לפגישה, רחל מדברת מתוך עייפות, וכמעט אינה גורעת עיניה מוואסה. האחיות מושיבות אותה על הדרגש. וואסה שקטה, יושבת אל השולחן וחולטת תה).

ליודמילה: שבי, סַפְרי.

נאטאליה: איך פיודור? מבריא?

רחל: לא, פיודור אָנוּש.

נאטאליה: ובכן, למה עזבת אותו ונסעת?

רחל: להביא את הבן, את קוליה.

וואסה: ואני איני מניחה לקחת אותו לחוץ-לארץ.

ליודמילה: רַאשָה חמודה, הוא כל-כך נפלא עכשיו, קוליה! פיקח, אמיץ… הוא גר ביער, בחוֹמוּטוֹבוֹ. כפר נהדר. שם יער-אורנים כזה.

נאטאליה: האם העבירו אותו מבוֹגוֹדוּחוֹבוֹ?

ליודמילה: בוֹגוֹדוּחוֹבוֹ – גם הוא נהדר! שם חורשת תרָזוֹת, כוָורות…

רחל: ובכן, אינכן יודעות כלל – היכן הוא?

וואסה: בואו אל השולחן.

רחל: ספרי, איך את חיה?

ליודמילה: אני – מצוין. הנה רואה את – אביב, אני וּוַואסה התחלנו לעבוד בגן. השכם-בבוקר היא נכנסת: “קומי!” – שותות תה ו – לגן. אח, רַאשָה, הוא כל-כך נהדר עכשו, הגן שלנו! (אננה נכנסה. מברכת בשתיקה את רחל. אומרת משהו לוואסה. שתיהן יצאו).

ליודמילה: את נכנסת אליו, כשהוא מכוסה טל, וכולו דולק בזיו החמה… כמעיל-הכוֹהנים, כעוֹטֶה רקמת-זהב על משי – ממש הלב נפוֹג, כל-כך יפה! לפני שנתיים הִזְמַנוּ זרעי פרחים כמעט במאה רובל, – לשום איש בכל העיר כולה אין פרחים כמו אצלנו. יש לי ספרים בגננות, אני לומדת גרמנית. וכך עובדות אנו בשתיקה, כנזירות, כאילמות. לא אומרות כלום, אך כל אחת יודעת, מה חושבת השנייה. אני – שָׁרה משהו, – מפסיקה, מיד וואסה קוראת: “שִׁירִי!” ואני רואה אי-שם מרחוק – את פניה הטובות, המסבירות…

רחל: ובכן, חיים של אושר חיה את, כן?

ליודמילה: כן! אני אפילו מתביישת, טוב להפליא!

רחל: ואת, נאטה?

נאטאליה: אני! גם אני מתפלאה.

פרוחור: (מבוסם, הגיטארה בידו). בְּ–בָּה! רְ–רָחִיל!… (שר) “מֵאַיִן אַת, הַבַת הַחֲמוּדָה?”⁶ אוי, כל-כך יפית!

רחל: ואתה – עודך כשהיית…

פרוחור: לא טוב יותר, ולא רע יותר. הקלפים שלי – בדיוק כמו שהיו.

רחל: משמח עצמך?

פרוחור: בדיוק. אומנותי היא זו. הסגולה העיקרית – שמחה בתום-לבב. זה אצלי מטבע-בריאתי. הקברניט זֶ’לֶזנוב – מת, ובכן, למען תהילת המשפחה והעסק – בעד שנינו הנני מתהולל עכשיו.

רחל: הוא – היה חולה זה כבר?

פרוחור: זה – נכון, זה כבר הגיעה שעתו. (ליודמילה צוחקת).

רחל: לא שאלתי נכון – זמן רב חלה?

פרוחור: הקברניט? הוא – לא חלה. הוא כהרף-עין – פאפף! ו – “ברוך דיין-האמת”.

נאטאליה: הדוד, חדל! זה – גועל-נפש!

פרוחור: דיין-האמת – גועל-נפש? את, בתולה, אל תלמדיני בינה, צעירה את מללמד! מהיכן הופעת – עורכת-השלוה? משוויץ? ופיודור חי?

רחל: חי.

פרוחור: אנוש?

רחל: כן, אנוש.

פרוחור: רופפים הם צאצאי בית זֶ’לֶזנוב, אנו, אנשי בית-חראפוב, חזקים יותר! אמנם, בנך, קולקא, משובח הוא, ממזר! בעל טביעת-עין. יום אחד התגדפנו, אני וזֶ’לֶזנוב בשעת ארוחת-הצהריים. למחר הייתי מברך ברכת-שלום: “שלום, קוליה!” והוא: “הסתלק, שיכור-מזוהם!” גמר אותי. והשעה שעת-בוקר היתה, ואני עוד מפוכח… ומה אַתן עושות כאן? שותות תה? תה שותים רק עגלונים, אנשים-של-צורה מרווים מצאונם ביין… מיד הוא יופיע! פוֹרטוויין, פורטוויין כזה, שהספרדים לא הריחו כמותו. הנה נאטאליה יודעת. (הולך. וואסה באה לקראתו).

וואסה: מה קרה שם במועדון?

פרוחור: במועדון? ואת מנַיין לך?

וואסה: בטלפון.

פרוחור: במועדון – תגרת-ידיים בעסקי פוליטיקה. פשוט מאוד.

וואסה: שוב יכתבו עליך בעתון?

פרוחור: מדוע – עלי? אני רק פעם אחת הרבצתי. הוא – את הדומַא השמיץ, נו, ותקעתי לו בפרצופו.

וואסה: שמע פרוחור…

פרוחור: תכף אבוא, ואשמע, איך (שר): “אַל תְּפַתִּינִי, אִם לַשָוְא הוא…”⁷

ליודמילה: איש מצחיק נורא, נכון? הוא מרבה לשתות בזמן האחרון. וגם את נאטאשה מלמד…

נאטאליה: כבר התלמדתי.

רחל: זה – ברצינות, נאטה?

נאטאליה: כן. מאוד מוצא חן בעיני היין. וגם השיכרון מוצא חן.

וואסה: והוסיפי: ואין מי שירביץ לי!

נאטאליה: ואין מי שירביץ לי.

וואסה: נאטאליה! אל תשתטי⁸.

נאטאליה: צווית לי שאוסיף, הוספתי.

וואסה: מזלך הוא, שאין לי פנאי לגרש את השד מקרבך!

ליודמילה: נאטה – מתחצפת מאוד כנגד אמא, את רואה, רַאשה, לדעתי, זה לא יפה.

וואסה: מתיימרת אַת לחיות כדרך-האצילים… מעשה-אינטליגנט. ואינך אלא – חזיר!

נאטאליה: חזירים מגזע משובח יקירים מאוד.

וואסה: (בחימה), והנה כך אנו חיים, ראשל.

רחל: חיים רעים הם חייכם, אך לטובים מהם אינכם זכאים. חיים אלה שנתרוקנו מתוכנם הנם בדיוק כראוי לכם.

וואסה: לי? שקר!

רחל: לא רק לך באורח פרטי, למעמדך.

וואסה: נו, הנה, נסעת!

רחל: גם שם, בחוץ-לארץ, חייהם של הבריות מכוערים הם. ואולי גם מכוערים יותר, מפני ששקטים יותר ופחות מכם גורמים יסורים איש לרעהו.

נאטאליה: זה נכון? או – לשם נחמה?

רחל: נכון, נאטאשה. איני מאלה שמנחמים. עולמם של האנשים העשירים מתמוטט, אף-על-פי ששם הם – מאורגנים יותר מאשר אצלנו. מתמוטט הכול, החל במשפחה, והרי המשפחה שם כלוב של ברזל. אצלנו – של עץ.

וואסה: ראשל!

רחל? כן?

וואסה: חיי עמנו. פיודור ימות, בעצמך אמרת. די לך לשוטט… להיטלטל, להסתתר! חיי עמנו. את בנך תחנכי. הנה – בנותי. הן אוהבות אותך. את – אוהבת את בנך.

רחל: יש משהו נעלה הרבה יותר מזיקותינו לקשרינו הפרטיים.

וואסה: יודעת אני. יש מפעל, יש עסק. אך… הנה מה שמתקבל כאן: גם לקחת אפשר, גם מקום להניח יש, אך – לפעמים – אין חשק לקחת.

רחל: זה את… לא מלבֵך מדברת.

וואסה: איך זה – לא מלבי?

רחל: אפשר שלפעמים מרגישה את עייפות מן העסקים, אך להרגיש את האיוולת שבהם, את אכזריותם – אין את מסוגלת, לא. אני מכירה אותך. את בכל זאת שפחה. חכמה, חזקה – אבל שפחה. העָש, העוֹבֶש, החלודה, משחיתים את החפצים, החפצים – משחיתים אותך.

וואסה: חכמה עליונה אך ספק הוא, אם נכונה! אגיד לך מה חפצתי, הנה לפני בנותי אגיד לך. חפצתי שהגובּרנאטור יוצא אחרי את סיר-הלילה, שכומר יערוך תפילות-בציבור לא לקדושי-עליון, אלא לי, לחוטאת הפלילית, לנשמתי המרשעת.

רחל: זה – מדוסטויבסקי ואינו הולם אותך.

נאטאליה: אמא אינה יודעת את דוסטויבסקי, אין היא קוראת ספרים.

וואסה: מאיזה דוסטוייבסקי?! מֵעִלָבוֹן הוא זה. מֵעִלָבוֹן על לא עוון… הנה – הבנות יודעות, היום סיפרתי להן, איך אותי…

פרוחור: (שני בקבוקי-יין בידיו), הנהו! הבה-נא, נתייחס לדברים בכובד-ראש. וואסה מותר לכבדך? לא תצטערי. לא בא כבושם הזה…

וואסה: הנה-נא! הבה! בנות, שבו אל השולחן… מה זה, באמת? הרי כּלתי, אשת-בני… הופיעה! הבה, פרוחור. את מי הכית?

פרוחור: את הדייר מלניקוב, בפרצוף! ועוד את מישהו… שטויות! זה יגליד!

וואסה: היודע אתה – מלניקוב זה נִרְשַם לאגודת “נְטוּרֵי העם הרוסי”.

פרוחור: נו, אז מה? חשיבות גדולה! הנה אני בספר הטלפונים רשום – ואיני מתגאה. כּוסיות! (צלצול טלפון)

וואסה: זה אלַי. (ליד הטלפון), מי זה? כן, אני. איזו אנייה? מדוע? אידיוטים! מי זה טָעַן? בַאוּפָה? טייריינטייב? לפַטר את הגולם! נוכחותי – לשם מה? אסרו את כל האסדה? ומה עוד? חוץ מן העורות… הו, מנוּולים! הוועדה הסאניטרית – שָם? המפקח – גם כן? תֵכף אבוא. (הטילה את השפופרת). נו, אתם כאן… חכו מעט, בשקט. אצלי שערוריה: אָסרו אסדה, הסוכן האידיוט טען עורות בלי בדיקה סאניטרית⁹, בלי חוֹתמות-של-הֶכשר. ובאסדה – לבד מזאת עורות-כבשים, לִיפָה, לֶכֶש. אני נוסעת. (הסתלקה, נתקלה במבטה של רחל והציצה בה).

פרוחור: נסעה לתת שוחד לשוטרי-הנהר. אצלנו שוטרי הנהר – ליסטים מזוּינים. ושוטרי-היבשה – כיוצא בהם אך לעזאזל כל זה! אני מוזג. נאטאלוצ’קה, – זה משובח יותר מן החביב עליִך. (שר בסלף-קול:)

הָבָה יַיִן, אַל תָּחוֹס,

בַּגָבִיעַ וּ-בַ-כּוֹס…

מסך

מערכה שלישית    🔗

(מיד לאחר הסתלקותה של זֶ’לֶזנובה. פרוחור מעשן סיגר. ליודמילה – טובלת ביסקוויטים בצלחת של ריבה ואוכלת אותם בשקיקה רבה. נאטאליה – על יד רחל, בידיה – כוסית. רחל – מהורהרת).

פרוחור: והנה כך חיים אנו, ראשל, – חיים שאין בהם שלווה. המשטרה מציקה, (גועה בצחוק).

רחל: הנך כבר ראש-עיר?

פרוחור: בדמיוני-רוחי כבר שרוי הייתי בתחום הלזה, אך לסוף נמלכתי בדעתי – לאיזה שדים ורוחות נחוצה לי המעמסה הזאת? מטוב שאחיה כציפור-דרור…

נאטאליה: לא נכון! הנך ציפור – אך בלי דרור. ומן הבחירות נסתלקת ממורך-לב.

פרוחור: פחד-אלוהים ממש, כמה אוהבת נאטאליה זו להעליבני. ובכלל – את כולם… צעירה-לימים, וכבר – מכשפה. דומה מאוד… הְמְמְ-כן! ובעצם דברי-אמת אמרה – הנני איש זהיר. לאחר מותו של הקברניט…

נאטאליה: לאחר מות אבא פשטו שמועות, שהוא הרעיל את עצמו… ואפילו שאנחנו הרעלנו אותו, כדי לא להתבזות במשפט.

ליודמילה: סתם שטויות!

פרוחור: (בחרדה) בפירוש – שטויות! ואותו עניין מגונה הופסק על-ידי הקטיגור…

נאטאליה: מאין הוכחות לאשמה… והדוד נבהל מן השמועות, חשב – לא יבחרוהו לראש-העיר.

פרוחור: מספיק, נאטקה!

נאטאליה: וצריך היה לצאת נגד השמועות, נגד הבריות…

פרוחור: היא – תמיד כך, – נגד!

רחל: (בלטפה את ידה של נאטאליה) וכך יפה!

נאטאליה: ראשל, אם לא הוכחה האשמה, הרי אין זה סימן, שהנאשם אינו אשם?

רחל: כן, אין זה סימן.

ליודמילה: האומנם כך – נגד כולם צריך, ראשל? וכי אי-אפשר לחיות…

נאטאליה: טיפשה כליודמילה זֶ’לֶזנובה.

ליודמילה: לחינם את מחרפת, בין כה וכה לא אכעס! אוֹי, ראשל, כל-כך אינני אוהבת כל זה… הרשעות וכל השאר…

נאטאליה: ביסקויטים עם ריבה היא אוהבת!

ליודמילה: ואת מקנאה בי, שאני אוהבת? את כועסת, מפני שאין לך תיאבון. אילו אכלת יותר, היית כועסת פחות!

פרוחור: (שר) “אֵינִי כּוֹעֵס, אַף כִּי לִבִּי דַוָי”. מלבד ביסקוויטים ומיני-מתיקה חומדת ליודמילה משהו צבאי ושיהא – עם נוצות, כמו אצל האינדיאנים.

ליודמילה: ודווקא לא נכון!

פרוחור: ובכן, – הבה-נא נשלח לכל הרוחות את כל אלה: עסקי-המשפחה, העבר! – הכול בכלל. נערוך איזו אנדרלמוסיה, כל זמן שעקרת-הבית איננה! הנה, רָחיל, אראה לך רקדן, אִי-אֶח! עין לא ראתה! הבה-נא, ליוּדָה, קראי לפיאטיורקין…

ליודמילה: הנה זה טוב!

פרוחור: עם גיטארה! (לרחל) מתי תסעי אל בנך?

רחל: הוא רחוק?

פרוחור: עשרים ושתיים פרסאות, עשרים-וחמש. בַרְנָשוֹן חמוד. הבריאות רופפת קצת, אך – נחמד!

רחל: סבתא מסרבת למָסרו בידי.

פרוחור: ויפה היא עושה! הַבֵּן – אך לטורח הוא לך, בחייך חיי הנמלטת.

רחל: ואת מה דעתך, נאטה?

נאטאליה: דרשי בתוקף, שתמסרהו לך. לא תמסור – גִנְבִי!

פרוחור: אוהו!

נאטאליה: כן, כן – הסיעי, הסתירי. את רואה, מי אנו כולנו! הלא רואה את…

רחל: לגנוב… להסיע. דבר זה לא אוכל לעשות.

נאטאליה: מדוע?

רחל: יש לי עניין אחר, חשוב יותר.

נאטאליה: חשוב מבן? כן? למה, אפוא, ילדת. אם יש לך עניין חשוב יותר? למה?

רחל: כן, עשיתי טעות!

נאטאליה: ומהו – העניין? זה שעליו דיברת… לפני שנתיים. אני – זוכרת… זוכרת היטב.

רחל: אבל אינך מאמינה?

נאטאליה: איני מאמינה.

רחל: זה משום שאינך מבינה. ואני – אין לי חיים מחוץ לעניין הזה. ואפילו אאבד… לעולם לא אראה את קוליה.

פרוחור: חכי! לגנוב – זה עניין! זה, רָחָה, מצוין?! אח, מְדֵקרוֹת לה לאחותי בְּצִדֶיהָ! ראשל, קומי-עשי! אני ונאטקה נסייע בידיִך, חי-אלוהים. יש לי פיאטיורקין – הוא כל-יכול!

רחל: חדל!

פרוחור: אליושקה פיאטיורקין? הלז – לאו דווקא תינוק, את הארכיהגמון עצמו יגנוב!

רחל: להפוך את בני לכלי-משחק…

פרוחור: הנהו, פיאטיורקין, גיבור-חיל – שִימֵש בְחֵיל-התובלה! ליוֹשקה, את עוף-השמים¹⁰ אנו עושים! בשביל חוץ-לארץ, בשביל אירופה – בַּנְתָּ? ובכן – כליל-השלימות! (פרוחור לוקח מידיו של פיאטיורקין את הגיטארה, בוחן את מערך המיתרים. ליודמילה הביאה טנבור ובאלאלאיקה, את הטבורן נתנה לאחותה).

פרוחור: בנות, בעצב חרישי! וביחוד הטנבור! הוא הוֹמֶה, ולא רועם…

ליודמילה¹¹: אנו יודעות.

פרוחור! מתחילים. (פותח בזמר, כמו תמיד, בסלף, ליודמילה ופיאטיורקין שרים בקול-משנה).

עוֹף-שָׁמַיִם עוּף מַגְבִּיהַּ,

לֹא יוֹדֵע כָּל עָמָל.

עוֹף-שָׁמַיִם לֹא מַפְרִיעַ

לְכָמוֹנוּ כְּלָל וּכְלָל!

כָּל הַלַּיְלָה נָם בְּלִי-נוֹעַ.

שֶׁמֶשׁ בֹּקֶר יְתַמֵּר, –

אָז לְשֵׁמַע קוֹל אֱלוֹהַּ,

יִתְעוֵרר לוֹ וִיזַמֵּר:

מַטְרוֹנָה, מַטְרוֹנִית!

מַטְרוֹנִיתָא, פַּטְרוֹנִית!

נָא הַגִּידִי, מַטְרוֹנִית,

מַה חֶפְצֵךְ, הָאֲדוֹנִית?

ליושקא! דוּש עָקֵב! הך הכפתור! הך עד חָרמה! עד להשחית! וְ – אֶח, לכל הרוחות!

מַטְרוֹנִיתָא מֶאוֹרֶחוֹב

בָּאָה לְהַכִיר אֶת צֶ’כוֹב,

הַשְּׁנִיָּה – מִקּוֹסְטרוֹמָה –

אֵין יוֹדֵעַ לְשֵׁם מָה!

מְטרוֹנָה…

(פיאטיורקין מרקד את “המטרונית” להפליא ובצורה מבדחת. ליודמילה שרה בהתפעלות. פרוחור – בהתלהבות. נאטאליה מכה בטנבור באורח מוכני ומביטה אל רחל. רחל יושבת כשרוּיה בחלום).

מַטְרוֹנִית נָסְעָה פָּרִיזָה

וּבָעֲסָקִים הִפְרִיזָה.

מַטְרוֹנִיתָא, מַטְרוֹנִית,

מַה מָכַרְתְּ וּמַה קָנִית?

מַטְרוֹנָה…

נאטאליה: מספיק!

פרוחור: מדוע?

נאטאליה: איני רוצה.

ליודמילה: פו, איזו קאפריזית! (רחל קמה, התרחקה; נאטאליה בלי חיפזון – אחריה; עמדו ליד החלון).

נאטאליה: נו – מה?

רחל: איום-ונורא.

נאטאליה: הייתי הורגת את בני ולא משאירה אותו פה.

רחל: (חיבקה את כתפיה). איני יכולה להסיעו… לחוץ-לארץ בלי עזרת וואסה בוריסוֹבנה.

נאטאליה: הדוד יסדר. הוא שמח לנגח את אמא. יגנוב – ואנו נסתיר. אחר-כך נשלח אליך.

רחל: לאן? איני יודעת, איפה אשב. אם אצליח לשוב לשוויץ – אשב שם רק כמה שבועות… עלי לשבת ברוסיה. אין לי אפשרות לחנך את קוליה. ושם בלוזאן, אצל אחותי – יכול להיות טוב…

פרוחור: (עצר בפיאטיורקין, צוֹוח), לא מצא חן?

רחל: לא.

פרוחור: אין לך חוש אמנותי!

רחל: וגם מזמר אתה, איוֹם-ונורא…

פרוחור: סליחה. בקו הלגימה, וכן בקו המְשׂחק-בפרֶפראנס – בלתי-מנוצח, ואילו לזמרה – איני מסוגל מטבע-הבריאה. הנשמה – רַכָּה, והגרון – יבש, חורק. פיאטיורקין – הסתלק מפה ברנש חסר-כשרון, לא מצאנו חן! ראשל, בואי אלי, אראה לך אוסף של מנעולים.

רחל: ראיתי אותו.

פרוחור: מתי? תראי אותו עכשיו! יש לי שלושים-ושבעה של אמברים, ארבעה של שערי-מבצרים, ארבעים-ושניים של ארגזים, עם מוסיקה. דבר זה לא תראי בשום מקום! וְ – חוץ מזה, בואי! מלים-מספר אגיד לך… חשובות. (שילב זרועו בזרועה, מוליכהּ, היא הולכת אחריו כמי שכפאו שד).

נאטאליה: (אחרי שהביטה אל אחותה). מה לך?

ליודמילה: לא-כלום. רוצה לישון.

נאטאליה: לכי.

ליודמילה: משעמם. מתחשק לבכות.

נאטאליה: לכי, שכבי, בכי מעט והירדמי.

ליודמילה: כך זה תמיד. אחכה לשובה של וואסיה, איני אוהבת, כשהיא איננה בבית.

נאטאליה: ואת עדיין קוראה לה בשם “וואסיה”?

ליודמילה: מפני שאוהבת אותה, ואת לא אוהבת.

נאטאליה: ואני – לא אוהבת.

ליודמילה: היא יודעת זאת.

נאטאליה: כן, קשה מאוד לדעת.

ליודמילה: ואת דומה לה, דומה!

נאטאליה: הרי על כן אין אנו אוהבות זו את זו.

ליודמילה: היא אוהבת אותך.

נאטאליה: אוהבת לעַנוֹת אותי.

ליודמילה: את היא הַמענה אותה.

נאטאליה: נו כן, גם אני.

ליודמילה: את כל-כך… טיפשה! והדוד גם כן טיפש – מייעץ לגנוב את קוליה.

נאטאליה: דבר זה אל תגידי לאמא.

ליודמילה: כמובן – אגיד.

נאטאליה: לשם-מה?

ליודמילה: לא, לא אבוא להרגיזה, לא אגיד.

נאטאליה: (נאנחת) תמהונית-טיפשונית את אצלנו… יוצאת-דופן. לא דומה לאיש.

וואסה: (נכנסת) מה זה – מתגדפות?

ליודמילה: לא, פשוט משוחחות.

וואסה: שיחה כדרבנות. פרוחור עישן סיגר – כמה פעמים ביקשתי לא לעשן סיגרים בביתי. נאטאליה, כמדומה לי, הפריזה בלגימה.

נאטאליה: עדיין עומדת על רגלי.

וואסה: (מוזגת מן הפורטוויין), התה קר? מזגו לי. (נאטאליה מוזגת).

וואסה: שבע-מאות רובל, כלתוך תנור השלכתי. בכל מקום – שוחד. בעלי שלמונים… מה עשיתם פה?

נאטאליה: שתינו תה.

ליודמילה: פיאטיורקין רקד. הדוד שידל את רחל לגנוב את קוליה.

וואסה: ראו נא, לץ שכמוהו! והיא – מה?

ליודמילה: לא הסכימה. היא נתעצבה. נעשתה רעה יותר מקודם, לא-נעימה. החכמים – כולם לא-נעימים.

וואסה: כך. ואני, לדעתך, – טיפשה?

ליודמילה: את – לא טיפשה, לא חכמה, אלא פשוט אשה אנושית.

וואסה: איני יודעת כלל, מה פירוש הדבר? גרועה מטיפשה? נו, מילא, יהא כך, – אשה אנושית. קחי את המיחם, הגידי שיחממו אותו. נאטאליה – את רוצה לנסוע לחו"ל?

נאטאליה: כן, רוצה. את יודעת זאת.

וואסה: אפשר. תקחי אתך את אננה.

נאטאליה: עם אננה – לא אסע.

וואסה: מדוע?

נאטאליה: היא נמאסה עלי גם פה.

וואסה: יחידה – לא אתן. אֶח, בתולה…

נאטאליה: כן.

וואסה: אין לי פנאי לשוחח עמך.

נאטאליה: ולחנך את קולקה – יהיה לך פנאי?

וואסה: הוא – אינו צריך הרבה.

נאטאליה: לא, יותר ממני.

וואסה: סעי עם אננה, תראי את פיודור.

נאטאליה: אין זה קוסם לי.

וואסה: (צורחת) בת השטן!! לשתוק!

נאטאליה: טוב… אני שותקת.

רחל: (נכנסת) מה זה קרה לך, וואסה בוריסובנה?

וואסה: כן, כן – לשווא צרחתי, לשווא. הרגיזוני, ממש דקירות אני חשה בלב… נו, מה ראשל? פרוחור הציע לגנוב את קוליה?

רחל: הוא שיכור.

וואסה: הוא גם בפכחונו – מסוגל… אתן, בנות, מוטב שתשכבו לישון, מאוחר קצת, אה?

ליודמילה: ו – ארוחת-ערב?

וואסה: את ארוחת-הערב שכחתי. אני רוצה לשתות. לשתות, תה חם. נו, לכו, יערכו-נא את השולחן. ובכן ראשל – מה העניינים?

רחל: שמעי-נא, וואסה בוריסובנה. תני לי את בני, אשלח אותו לחוץ-לארץ…

וואסה: שוב, משמע, רוצה את לריב? לא, לא אתן!

רחל: איני מסוגלת כלל לשער בנפשי, מה תעשי לו? איך תחנכי אותו?

וואסה: אל תדאגי, נוכל. אנו יושבי-קבע אנחנו. יש לנו כסף. נמצא מורות משובחות ביותר, פרופיסורים… נלמדהו.

רחל: תלמדוהו לא את הדברים שצריך לדעתם אדם ישר. קוליה יחיה בבית הזה עם באלאלאיקות, עם גיטארות, עם מאכלי-תאווה, עם פרוחור חראפוב¹² השיכור-למחצה, עם שתי בתולות: אחת – חצי-ילדה, השניה – מרת-נפש יתר-על-המידה. וואסה בוריסובנה. אני מכירה היטב את בני-מעמדכם, גם כאן ברוסיה, גם בחו"ל, זהו מעמד חולה וחשוך-מרפא! אתם חיים חיי-אבטומאטים, בשבי העסקים, כפופים לכוחם של דברים, שלא אתם חוללתם אותם. חיים מתוך בוז, מתוך שנאה, איש לרעהו ובלי שאול את עצמכם – למה אתם חיים, למי אתם נחוצים?.. אפילו הטובים שבכם, החכמים ביותר חיים רק מתוך תיעוב המוות, מתוך הפחד מפניו.

וואסה: גמרת את הפזמון? נו – עכשיו תנוחי, תקשיבי לי. דבר אחד בך לפלא הוא בעיני: מה טעמו של דבר, שמוחך הקטן והנועז הוא עיוור וחיגר כל פעם שאת מדברת על החיים? מעמד, מעמד… יקירתי, גורי נכנעייב – מנהל עסקי-הספנות שלי – מבין בענייני המעמד יותר ממך: אין המהפכות חוקיות, אלא אם כן תועלת בהן למעמד האווילי הזה. ואת מדברת על מין מהפכה בלתי-חוקית… על איזו מהפכה שמימית. אצל נכנעייב – העניין ברור: הסוציאליסטים צריכים לאחד את הפועלים לטובת התעשייה, המסחר. הנה הצעתו, והיא – נכונה! הוא לא טיפש… בעניין זה: אך בעסקים בכלל עודנו טיפש.

רחל: שם-משפחתו – נכנעייב? נו זהו: כשמו כן-הוא, וכן הוא מחנך את הפרוליטארים – להיות נכנעים. לא הוא לבדו כך. כמוהו אינם מועטים – ומהיותם עבדים-נכנעים שלכם, אתם מניחים להם לעלות אל דרגות גבוהות למדי…

וואסה: הביני נא – לי, לוואסה חראפובה, אין עניין במעמד זה. גוסס הוא, אומרת את? לי אין זה נוגע, אני – בריאה. עֲסָקַי – בידי הם. איש לא יוכל להפריעני, ושם דבר אינו עלול להפחידני. לימי-חלדי יש לי די והותר, וגם… לנכָדַי אצבור תועפות. וזה כל מה שיש לי לומר, כל חכמתי על רגל אחת. ואת קוליה לא אתן לך. הבה-נא – נגמור! עת לאכול פת-ערבית, אני עייפה.

רחל: לא אוֹכָל. לגועל לי פת-לחמכם.. איפה אוּכַל לנוח?

וואסה: לכי, נאטאליה תראה. (קמה מעל כסאה בקושי. חוזרת ויושבת, קוראה). אננה! (אין עונה) פת-לחמי לגועל לה… מי היה מעיז לומַר לי כזאת. אוּךְ… נחש! (מצלצלת)

פוליה: גברתי צלצלה?

וואסה: שד משחת. איפה אננה?

פוליה: בחדר-העלמות.

וואסה: קראי לה. (יושבת, מקשיבה למשהו, ממששת את צווארה, משתעלת, נכנסת אננה). מה היה כאן בהיעדרי?

אננה: פרוחור בוריסוביץ' הציע לגנוב את קוליה.

וואסה: בעצמו הציע?

אננה: כן. תחילה אמר: “יפה היא עושה – הבן אך לטורח הוא לך”, ופתאום קפץ משמחה: “זהו, אומר הוא, מַדְקֵרות לה לאחותי בצִדֶיהָ”.

וואסה ואיך נאטאליה?

אננה: היא שהציעה לגנוב…

וואסה: את מבלבלת! משקרת!

אננה: איני מבלבלת – כן היה: כשראשל מויסייבנה אמרה, שגברתי משאירה את קוליה לעצמה, אמר פרוחור בוריסוביץ': “ויפה היא עושה”, וכשנאטאשה הציעה: “גנבי אותו”, אזי גם הוא…

וואסה: כך, הוא – כל חשקו הוא רק לנשוך אותי. בעקב – אבל לנשוך.

אננה: “פיאטיורקין שלי”, אומר הוא, “לא דווקא תינוק, את הארכיהגמון עצמו יכול לגנוב”.

וואסה: כלב מסוכן – פיאטיורקין זה.

אננה: עבד מוקצה מחמת נבזות! לא יושר, לא מוסר-כליות. וְ – כל-כך חצוף, כל-כך קשה…

וואסה: נרכך.

אננה: גברתי אינה בקו-הבריאות?

וואסה: וכי מה?

אננה: ארשת הפנים.

וואסה: הבנות – לא הרגישו דבר בפני. טוב. לחוץ-לארץ תסעי, אננה.

אננה: (בתימהון) אני?

וואסה: את עם נאטאליה. ואולי גם יחידה.

אננה: אל-אלוהים, אני כל-כך שמחה! אפילו להודות לגברתי… אין מלים בפי.

וואסה: ואין צורך. את – ראויה לכך. לעולם אינך משקרת לי?

אננה: לעולם לא.

וואסה: נו זהו… לפיודור תביאי מכתב. לנאטאליה¹³ את המכתב – אל תראי. מיד תכתבי לי – איך פיודור. את הרופאים תשאלי. גרמנית זוכרת את?

אננה: כן, כן, זוכרת.

וואסה: נו ובכן… אם פיודור אנוש – תחכי עד הסוף. ובעצם, אחר-כך נדבר על זאת, על הכול. ועכשיו – עניין כזה: תלכי למשטרה, תשאלי לאלוף-המשנה פופוב. תמצאיהו¹⁴ ויהי מה! שיבהילוהו. תגידי – ענין דחוף וחשוב.

אננה: וואסה בוריסובנה…

וואסה: את – הקשיבי! תאמרי לו, כי באה אלי מחו"ל רחיל טוֹפאז, אמיגרנטית. הוא יודע – מי זאת. הוא שאסר אותה. ואם יש לאסור אותה שוב, ובכן יאסרוה ברחוב, ולביתי – אל יבואו. הבינות?

אננה: כן, אבל… איך זה?

וואסה: את – הקשיבי, הקשיבי! אם יבואו לביתי, יהא ברור, שאת היא שהסגרת אותה. או – אני. ואיני רוצה, ששוב יפשטו בעיר מיני שמועות טיפשיות. נו, הבינות?

אננה: אני – איני יכולה…

וואסה: (בהשתוממות) אינך יכולה? מדוע?

אננה: איני מעיזה.

וואסה: את מרחמת? ועל קוליה – אינך מרחמת? אותה בין כה וכה יאסרו, אם לא מחר, אז מחרתיים. מה אפוא, – את מסרבת לעשות לי טובה? מוזר! ו –אינני מאמינה!

אננה: אך – חלילה-וחס, אל-אלוהים! את חיי אמסור למען גברתי! ובעד מה ארחם על היהודיה הזאת? היודעת, גברתי, היא היתה בזה לי.

וואסה: (בחשדנות) אם כן, מה את מגמגמת, אה? איני מבינה!

אננה: מפחדת אני בלילה ללכת אליהם, אל הז’אנדארמים.

וואסה: נו, מיני-שטויות כאלה… מה הם – יטרפו אותך? (מביטה אל השעון). ואולי, באמת, – השעה מאוחרת. פופוב משחק אי-שם בקלפים. טוב. מחר בבוקר תעשי זאת. השכם ככל האפשר – בשעה 7 בערך. תעמדי על כך שיעירו אותו.

אננה: באמת – תודה רבה לגברתי… (תופסת כף-ידה, מנשקת)

וואסה: (מנגבת ידה בשמלתה). טיפשה, ממש נתכסתה זיעה – הרי פניך מטפטפים… (אננה מנגבת פניה).

וואסה: ראשל, כל הזמן מטילה עלי אימה, מקרקרת: מעמד! מעמד! איזה מעמד! אני היא – המעמד! ואכן, אותי היא שונאת. כן, אותי. את בני הוליכה מביתי, כצועני – את הסוס הגנוב. נו – ואת בנה לא תקבל ממני, לא! (נשתתקה, מהרהרת) איני, משום-מה, בקו-הבריאות. עייפתי, כנראה… שלחי לי מעט פטל!

ליודמילה: (עומדת על הסף) וואסיה, ארוחת-ערב.

וואסה: אוהבת אַת את האכילה…

ליודמילה: כן, אוהבת! מאוד.

וואסה: ואני הכינותי לך הפתעה נעימה… לא לאכילה, אלא לחיים.

ליודמילה: את – תמיד…

וואסה: החלטתי: אני קונה מן הזקנה קוּגוּשוֹבה את הבית – עכשיו, הנה, תתרחב לה גינתנו, אה?

ליודמילה: אמא-לי, אוי, נחמד!

וואסה: זהו! הדוכס הצעיר, כנראה, הפסיד הונו בקלפים…

ליודמילה: כל-כך נחמד! אל-אלוהים…

וואסה: בחיפזון מוכרת הדוכסית. מחר אכניס דמי-קדימה, והרי לך חג!

ליודמילה: ומתי את מספיקה זאת? בואי, בואי לאכול.

וואסה: אני – איני רוצה, איני בקו-הבריאות. מיד אשתה שְלָקים-של-פטל ואשכב. אכלו בלעָדַי!

ליודמילה: ותה?

וואסה: כן, את המיחם הביאו הנה, לשתות רוצה אני. ראשל שם?

ליודמילה: נסגרה בחדר הצהוב, גם היא אינה רוצה לאכול. היא נעשתה כל-כך בלתי-נעימה. גאוותנית!

וואסה: נו, לכי, ליודקה, לכי… (נשארה לבדה. נעה על-פני החדר בזהירות, כמהלכת על קרח, בהיאחזה במסעדי-הגב של הכסאות, משתעלת פעם בפעם, מתנהמת) עסקים… פורחים העסקים… (מבקשת לשבת, אך אינה מעיזה, עומדת וגבה אל הדלת). אולי לקרוא לרופא? (פיאטיורקין, שתוי, פרוע שבעתיים, שערותיו נסתמרו, מושיט לשון לבעלת-הבית, מעווה פרצופו עוויה איומה, לוקח את הגיטארה, נוגע במיתר הבאס.)

וואסה: (מתחלחלת) אוֹך… מה זה? מי זה… מה אתה רוצה פה?

פיאטיורקין: את הגיטארה…

וואסה: לך לכל הרוחות, פגע רע…

פיאטיורקין: אני הולך, אלא מה?… אינני כלב, איני מתגורר בחדריהם של אדונים.

וואסה: טיפש… שכזה… פגע רע… (יושבת בכבדות על הדרגש, רוצה להתיר את צווארון¹⁵ הלסוטה, צונחת על צדה. כמה שניות – דממה).

אננה: (מגש בידיה, על המגש – קומקום, ספלים), לחדר-המשכב להביא? (עמדה מעט, בהמתינה לתשובה. המגש שבידיה רועד, הספל מרטרט. בזהירות הציגה את המגש על השולחן, נרכנה הציצה בפני וואסה, כהרף-עין זקפה קומתה, מלחשת בקול) אל-אלוהים, אל-אלוהים… וואסה בוריסובנה… מה היה לה? (הקשיבה מעט, חשה אל שולחן-העבודה של וואסה, פתחה מגירה אחת מפשפשת, מצאה כסף, תוקעת לחיקה. פתחה את הקופסה שעל השולחן, גם שם כסף, טומנת אותו, מצאה מפתחות, טומנת בכיסה, מיכסה הקופסה נטרק בקול. אננה יוצאת במרוצה מן החדר. אתנחתא. נאטאליה נכנסת בצעדים מהירים, אחריה – פרוחור. בהדרגה מופיעים: אננה, פוליה, פיאטיורקין.)

נאטאליה: (ממששת בידה את פני-אמה, אומרת בקול מורם ללא צורך) מתה.

פרוחור: אח, לעזאזל… זֶ’לֶזנוב – מיתה חטופה, עכשיו – היא! שוב יתחילו הבריות לרנן רינונים של הבל… פ-פוּ… הרי לך… לעזאזל…

נאטאליה: שתוק!

פרוחור: מה יש כאן לשתוק! נאטה, יש להשגיח על אננה. את המפתחות צריך… המפתחות מן הכספת. היא יודעת הכול, אננה זו! הביטי בכיס השמלה, האין שם מפתח…

נאטאליה: איני רוצה, הסתלק.

פרוחור: נו, כן, אסתלק, כמובן!

אננה: (בדמעות) נאטאליה סרגייבנה – ליודוצ’קה התעלפה…

נאטאליה: טלפני לרופא…

אננה¹⁶: טלפנתי, אל-אלוהים. מה נעשה עכשיו?

פרוחור: המפתחות – היכן? מפתח הכספת?

נאטאליה: לראשל – אמרו?

אננה: הכדאי לומר לה, נאטאליה סרגייבנה?

נאטאליה: את… מנוּולת! (הסתלקה בחיפזון).

אננה: (בְהִתְיַבְּבוּת) בעד מה-ה?

פרוחור: אי, את שם… אל תתמוגגי! המפתח מן הכספת! היכן?

אננה: פרוחור בוריסוביץ', אני – אל נא ישכח – שלוש-עשרה שנה באמונה, ביושר… (מפשפשת בשמלתה של וואסה).

פרוחור: תקבלי לפי שוֹוְיֵךְ.

אננה: את כל עלוּמַי נתתי לאדוני. הנהו, המפתח!

פרוחור: (ניגש אל הכספת. בדברו אל פיאטיורקין), ליוֹשקא, אל תניח לגשת… חכה… מה הענינים? (בשמחה גלויה). והרי אהיה אפוטרופוס של בנות שלא הגיעו לפרקן! לעזאזל! ובכן, למה זה אני? אַה? (מגחך בהביטו אל אננה) התנדפי מפה, אנקה! הקץ לחיי-החתולים שלך! לכי לכל הרוחות! וכבר מחר! נמאסת עלי, מרגלת, נמאסת, נבלה מנוולת!

אננה: פרוחור בוריסוביץ', הוא יתחרט! לשווא הוא…

פרוחור: לכי, לכי! את שלך קיבלת, גנבת די והותר – מספיק! מארש!

אננה: לא, סליחה! יש לי משהו…

פרוחור: כן, כן! יש לך, יודע אני! דווקא על כך אני מדבר…

(רחל, נאטאליה).

רחל: (לפרוחור, המפשפש בניירות שעל השולחן), גונב?

פרוחור: מדוע? משלי לוקח אני. (פוליה מוליכה את ליודמילה)

ליודמילה: (נחלצה, מתנפלת על הדרגש), אמא! א-מא!

רחל: משֶלך! מה יש לך – משלך?

מסך