בשעה שמשלושת הדקלים צמוקי הגזע וקמולי הצמרת מתחילים להתפצל צללי צללים על פני משטח החול, המשתפע ויורד אל הגוש האפלולי של הפרדסים, המגרשים בקעה המשתרעת מעבר לפסי המסילה, שקטר בודד, מעין טייל בין ערביים, משוטט עליהם אילך ואילך, חשאי, תפוס הרהורים, תוך שפולט מפרק לפרק סילון של פיח אל הוורוד הקלוש ששמש רחוקה שיירה בשמים – בשעה זו רואה אני את דמותו של סבא אלכסנדר מגששת בין הצריפים, שנתגובבו בערבוביה ומכוח עצמם בתוך פרוור זה. לאחר שהוא משתהה אצל צרור האיקליפטוסים, המאוושים בעליצות במבואו של הפרוור כאילו בישרו להלך חורש יפה אילנות, ולא מרחב חול של צוהב קלוי, הופך סבא אלכסנדר את פניו כלפי האופק, שרוכסי גבעות משתרטטים בו בקונטורות סגולות, מניף את מקלו לעומת הגבעות, מתווה בו קווים הנדסיים משונים, מנענע בראשו, עוקר לבסוף ממקומו, וגורר את רגליו למרפסת הצריף שבה אני יושב וממתין לו.

הקטר שהתשוטט כל אותה שעת דמדומים על פסי המסילה, כבד הגות ומכונס בתוך עצמו, נתבהל פתאום מאימת הדממה, והתחיל לדחוק מתוך ישותו הפלדית צפירות ממושכות, צורמניות, שהחרידו את שלוות הלילה הממשמשת ובאה.

״הוא מתגרה בי, השטן…״ – רטן סבא אלכסנדר כשמסיר את תרמילו ומשעין את מקלו, מקל לימון מסוקס, אל הקיר – ״במתכוון הוא משוטט כאן… למרחקים הוא קורא לי, למרחקים… אבל לא אלך עוד, לא…״

הוא נשתפל על כיסא, מיתה את רגליו הארוכות, רגליים של נווד, הניח על השולחן את ידיו המפויחות ושהה כך, רכון ועייף.

״אין מניחים לי לשבת קצת בשלווה,״ נהם כשעיניו נוהות אחרי הקטר, שהפליג בינתיים בתלותו בחלל צפירות קטועות, שחלחלו בהן הדי הדים של שאון מרחקים.

פנס חשמל שנדלק הסיט לתוך החושך את שלושת הדקלים, את גוש הפרדסים, ושפך אור חיוור על כפות עצי הבננות הלופפות את קירותיהם של הצריפים המגובבים. ולאורו של פנס זה ראיתי את החיוך הדווי שפשט בפניו של סבא אלכסנדר, חיוך שבצבץ בקושי מהפיח שכיסה את כל הגבשושיות של קלסתר זה.

כששאלתיו יום אחד:

״סבא אלכסנדר, מהיכן פיח זה שאין למים שליטה עליו?…״

״מהיכן?…״ ענה לי בנהימה זעפנית, ״מהיכן, אתה שואל, כלום יודע אני?… אולי ממכרות פחם, אולי ממכרות יהלומים, ואולי מעשנה של ניו יורק, כלום יודע אני?… העיקר שאני מפויח…״

הוא דלה מכיסו מקטרת מפוחמת, מכורסמת בשוליה, דחס בה טבק באצבעותיו הקטומות, הציתה והסתגר בתוך שתיקה. מורגל הייתי בשתיקותיו של זקן תימהוני זה, וכשהייתי מבקש לפענחן, היה שולף מפיו קנה מקטרתו ומנופף בו לעומתי, כמזכירני את התנאים שהתנה עמי שעה שנתרצה להשכיר לי חדר בצריפו:

״ראשית, בחור, אל תבקש לחקור במופלאות ובסתומות של חיי סבא אלכסנדר… שנית, אסור לך לגדל כאן כלבים או יונים… שלישית, אסור לך להחזיק כאן רדיו או שעון מעורר…״

וכשביקשתי לדעת טעמם של איסורים אלה, הזקיף ברוגזה את ראשו המרופד קרזולי שער אפורים ומפויחים, ונעץ בי את עיניו הכחולות שאף הן מפויחות היו:

״טעמם כמוס עמי, בחור… אבל אין אתה חייב ליטול על עצמך גזרות שלא תוכל לעמוד בהן… הצריפים מרובים כאן. אדרבה, בחר לך דירה נאה יותר…״

אך דווקא צריפו, שעמד בשולי הפרוור ובמחיצתם של שלושה דקלים שנשתיירו אולי מנאות מדבר, הרחק מההמולה הצעקנית שהתאבכה ועלתה כאבק מתוך גיבוב הבקתות הטלואות, קסם לי מאוד.

״ומה כן מותר, סבא אלכסנדר?״ שאלתי בעניוות.

הוא קימט את מצחו המרופט.

״מותר לך, בחור, לאכול כאוות נפשך מתאני השקמה הזו,״ ענה והראה על אילן רב-סרעפות, שהפיץ על סביבו משבי ריחות דבשיים, ״תאנים אלה הן, דרך אגב, קניינו של אברהם אבינו… וגם מותר לך, בחור, לאלף חמור או תרנגול שישמש לך שעון מעורר…״

כבשתי את חיוכי, וקיבלתי על עצמי את גזרותיו של בעל הצריף.

יום אחד, משחזר משיטוטיו, שאלני מיד משהצית את מקטרתו: ״שמא יודע אתה היכן אפשר לקנות גמל צחור?״

״לשם מה לך גמל, וצחור דווקא, סבא אלכסנדר?״

ראיתי שהכעס מפעפע בו, שכן לפת באגרופו את מקטרתו, והטיח בפני את עשנה הסמיך:

״לשם מה אתה שואל? הרי אמרתי לך שלא תחקור במופלא שבסבא אלכסנדר!… שמא יש בדעתי להיכנס לרחובותיה של תל אביב רכוב על גמל צחור, ולדקלם מעל דבשתו את שיריו של וולט ויטמן…״ אך מניה וביה תפס נימה פייסנית ושדלנית:

״אולי תרד עמי לעירו של אברהם אבינו?… בטוחני כי בשוק של בדוויי הנגב אפשר יהיה לקנות גמל צחור…״

הוא עישן עתה מתוך ניחותא, כאילו ביקש להניח לי שהות לשיקול דעת, אבל משלא נסתברה לו שתיקתי, עשה בידו תנועת ייאוש.

״רואה אני, בחור, שלא תתלווה אלי… או שאינך בעל דמיון, או שהנך עצלן… אין אתה מגזעו של סבא אלכסנדר…״

לילה אחד, סמוך לאשמורת הבוקר, ננערתי משנתי על-ידי גירוד בדלת חדרי. לומר שזה תן סהרורי שנתעה לכאן? אך זה לא היה תן. זה היה סבא אלכסנדר, שנדחק פנימה כשעל חזהו, כעל חזה אמודאי, פנס דלוק. ״אתה יודע, בחור, היכן הר נפולאון?…״

שפשפתי את עיני. אופל כחול אפף את הכול ולא שיקף כלום. ״למה לך הר נפולאון בשעה זו?״

דבלולי גבותיו ריטטו מעל עיניו המפויחות, שבהן דלקה אותה אש הדולקת בעיניהם של אסטרולוגים והרפתקנים.

״הראה לי את הדרך להר זה…״ אמר בקול שכאב רב חלחל בו. רמזתי בידי רמיזה סתמית כלפי הגבעות המובלעות באופק. הוא הניד ראשו ניד אילם, נטל עצמו ויצא בכיפוף גב. צעדיו הכבדים, העיקשים, של איש דרכים ותיק, ניטשטשו קמעה-קמעה בחושך המתקלש והולך. למחרת הביא עמו את צללי הערב הראשונים ואבני שחם אחדות בתרמילו. רצוץ ומדוכא מעייפות צנח על כיסא, כשידיו הארוכות תלויות רשולות לצדדין. כדי לחלצו מעייפות זו, שאלתיו:

״מצאת את ההר?…״

הוא תלה בי עיניים צרובות, שפלטו את כל להט השמש ואבק הדרכים שהן ספגו אותו יום.

״כן, מצאתי את ההר,״ ענה בריטון, ״אבל סגור ומסוגר… בונפרטה היה אמנם אסטרטגוס גאוני אבל גם שוטה גאוני – שני הפכים בנושא אחד. כן, בחור…״

הצית את מקטרתו, פלט נשיפות עשן עצבניות ורקע ברגלו: ״אבל אני אפתח את ההר הזה…״

שלא מדעת משכתי בכתפי, ושלא מדעת שאלתי:

״אבל לצורך מה, סבא אלכסנדר, וכי מה טמון בו?״

שאלה תמימה זו העלתה גיחוך על שפתיו, גיחוך שהפיג קצת את עצבנותו:

״מה טמון בו בהר זה?… מי יודע, בחור, מי יודע?… שמא תכשיטיה של מלכת שבא, שמא אוצרו של הארון אל-ראשיד, שמא פמוטות הנחושת של איזו צדקת אלמונית, ושמא קונטרס שירים של איזה פייטן גאוני שדורו לא הודה בו… מי יודע, בחור, מי יודע?…״

נזדקף, דמם רגע, הסב ראשו לכאן ולכאן, ושיגר מבטים חשדניים כלפי השקמה: שמא מקננת בין עפאיה איזו דוכיפת שתצותת לסודו; כלפי העיר המנצנצת – שמא מזדקרות מבתי הקפה שלה אוזניים אורבות של ספסרים. הוא הגחין אלי את ראשו המחודד ואמר בקול לוחש:

״חייב אני לנהוג זהירות כפולה ומכופלת… כי הם עלולים לשדוד ממני גם את האוצר הזה… המון עכברושים הלובשים כל מיני צורות מתרוצצים בארץ זו… ואני ברוב תומתי האמן האמנתי…״

נהימת נכאים נתמלטה מפיו. הוא שילב ידיו מאחרי גבו והתהלך אילך ואילך כשמסיח את מרירותו בשלווה שלאחר ייאוש:

״הון קורח הבאתי לכאן, בחור, קפצו עליו הספסרים הללו אותו, ואלמלא נתרחש לי נס, לא היתה משתיירת לי גם בקתה עלובה זו…״ נשתפל לאטו על כיסא, נטל את מקטרתו הכבויה, והרמה לי שאתקרב אליו:

״הווה זהיר מאוד, בחור. שמא יש לך נכסי דלא ניידי או דניידי – כגון חורבות עתיקות, תמונות מימי הביניים, מטבעות או עששיות חרס מתקופת הבית השני – הם עלולים לשדוד ממך הכול, עכברושים אלה…״

ומשך מלבו אנחה שריטטה באווירו העומד של הלילה הקיצי. ולאחר שחזר והצית את מקטרתו במתינות רבה כדי להניח לדעתו שתתיישב עליו:

״ואשר לאוצר שבאותו הר – אף הגה קל שבקלים, בחור! לא לעוף השמים, ועל אחת כמה וכמה לא לבן אדם… אלא כדי להגיע לאוצר זה דרושים לי שני דברים…״

״כלומר?״

״כלומר גמל צחור ומפתח…״

אשר למפתח – לא יצאו ימים אחדים והוא הביא בתרמילו מפתח מידות מעוקם, כפול שיניים, מכוסה קשקשי חלודה, שנגנב מן הסתם ממנעולה של טירת כשפים או ממנעולו של מבצר מימי הביניים. מדבריו המקוטעים למדתי שהוא קנה חפץ זה בשוק הגרוטאות שביפו מידי יהודי כורדי, ובכסף של כלום… לדעתו, ניחש סוחר הגרוטאות מה שהוא אומר לעשות בקמע זה, אלא ששתק…

לבו היה בדוח עליו אותו יום, שכן לאגדה שריקם לעצמו שיתף יהודי הררי זקן, שהיה בכפרו ספק רועה עזים ספק לוחש לחשים.

״אתה רואה, בחור,״ אמר כשנוטל מהשולחן את מפתח הקסמים המוחלד, ״בזה אפתח את ההר… אלא שעתה דרוש לי עוד גמל צחור…״

והוא תלה את עיניו בשלושת הדקלים הדמומים. כששאלתיו בדרך עקיפין מניין לו שדווקא בהר נפולאון טמון אוצר – ענה לי בחיוך עקיפין: ״שאול אשאל את השקמה העומדת כאן מדורי דורות ואוגרת חוכמה מכל עוברי האורח הנחים בצלה, שאול אשאל את התנים, פייטנים נוגים אלה, שאינם מייללים סתם אל הירח.״

יום אחד, עם שקיעת החמה, חזר סבא אלכסנדר רכוב על דבשתו של גמל לבן, כשהקטר הטייל אץ לפניו על פסי המסילה ומבשר את בואו בצפירות מוקיוניות. כשהבהמה רבצה תחתיה, וסבא אלכסנדר צנח הימנה, פלט ריטון מסבך שפמו:

״רימו אותי… מכרו לי גמל עיוור בשתי עיניו…״

אז ראיתי שהבהמה משרבבת צווארה ומגששת לכאן ולכאן כתוהה על הנוף לתוכו נקלעה.

סבא אלכסנדר שרוי היה בדכדוך; שאיזה בדווי מתקופתו של לוט יוליך שולל אותו, שקנה מצאצאי האצטקים שברוכסי האנדים את פסילי אליליהם תמורת חפיסות מחטים וצעצועי פח, ונתנם שי לבית הנכות העירוני של ניו יורק!

בינתיים ביער הגמל הסומא את כל שלכת התאנים שהשקמה השירה סחור-סחור לעצמה. ומאחר שסבא אלכסנדר סגור ומסוגר היה בדיכאונו, נצנץ בי רעיון:

״שמא ביקש אותו בדווי אלמוני להרמיזך שגמל סגי נהור זה הוא-הוא שיוליכך למערת האוצר שבאותו הר?״.״

שימט הזקן מפיו את קנה מקטרתו, שסליל עשן קלוש התאבך ממנה, ותפסני בדש חולצתי:

״מה אמרת, בחור! שגמל עיוור זה הוא מורה הדרך הנכון?״

הוא אסף את ידו הגרומה, ושעה ארוכה ישב מוכה תדהמה, כשכוסס את דבלולי שפמו. לבסוף הזקיף ראשו, תלה בי את עיניו המפויחות, ובקול שנשמעו בו תרעומת ותהייה:

״ראשית, אתה יודע דבר זה ושותק… שנית, הסבור אתה שיש ממש בסברה זו?…״

משכתי בכתפי:

״הואיל ומן הנמנע הוא לשאול עניין זה את הבדווי האלמוני, מן הראוי היה שנשאל את הגמל הזה עצמו,״ רמזתי על הבהמה המדובשת, שרבצה תחת השקמה וגיששה בעיניה הסומות אילך ואילך.

חיוך דווי נצטלק במסכת פניו. חיוך של מי שמורגל לראות את הזיותיו משטות בו, שכן אמר:

״אמרת, בחור, דבר שלכאורה אין בו היגיון, ואף על פי כן יש בו היגיון. לפיכך, מחר עם שחר, יוצא אני לאותו הר, רכוב על גמל סגי נהור זה. שמא הוא בכל זאת מורה הדרך הנכון…״

לבי אמר לי שעתיד אני לקפח אוצר, שנטמן באחת הגבעות שבאופק על ידי איזה פייטן כפון ולסטים, שקנה לו שביתה בנשמתו של סבא אלכסנדר, לכן רציתי לדעת כיצד נתגלגל הוא, גלגולו של אותו פייטן, לתוך נופו של האוצר, נוף ההולמו להפליא כל כך!

פשוט בתכלית הפשטות: בניו הם שהורידוהו לאחת האוניות ההולכות לכאן, לפי שלא רצו שהוא יקרא בפרהסיה לניו יורק נינווה, ושיתנבא לחורבנה בכיכרותיה ומעל גורדי שחקיה. צחוק דק נידרדר מפיו:

״אין הם, החייטוטים שנתעשרו ועלו לגדולה, רוצים באבא תנ״כי! לפיכך אני כאן, בחור, כאן בצלה של שקמה זו הפורשת שלווה כסבתא טובה וחכמה…״

האוזן שמעה יפה את נשירתן העמומה של התאנים המסוטפות שהפיצו ניחוח דבוש בחללו של ליל קיץ זה.

״ואף על פי כן קפץ עליך רוגזו של אוצר זה?״

באורו הסירי של הפנס ראיתי שעווית עיקמה פניו, וידיו המגוידות נתכווצו וניקשו על גבי השולחן.

״כן, אין מניחים לי לשבת בשלווה… פעם זה רוגזן של רכבות המושכות אותי להרים לא נודעים, לערים לא נודעות; פעם זה רוגזן של אוניות המפליגות כביכול לארצות פלאים; פעם זה רוגזם של גורדי שחקים המנמיכים את השמים; פעם זה רוגזם של עכברושים האוגרים ממון, ממון, ממון; והפעם ביקשתי סוף-סוף לשבת בשלווה בצלה של סבתא שקמה זו ולהקשיב לסיפורי המעשיות שהיא אגרה במשך דורות מעוברי אורח, והנה קפץ עלי רוגזו של אוצר זה שאיזה פייטן שוטה טמן באיזה הר…״

ותוך שאני תוהה על קלסתר פניו, שהאפלולית עשתו מסכה חתומה, מכוירת בליטות וזיזים:

״אבל לשם מה לך אוצר זה, סבא אלכסנדר?״

שעה ארוכה ישב מסוגר בתוך שתיקה כשמוצץ את קנה מקטרתו, שאשה הגיהה את עיניו מפרק לפרק. עטלפים הגיחו מבין ענפי השקמה, התעופפו סחור-סחור לה והעמיקו באוושתם את הדממה, ששאונה של העיר ליחכה כלחך הים מרחב של חול.

״בחור, שאלה משונה שאלת!״ קרע פתאום קולו הזעפני של סבא אלכסנדר את הדממה שעטלפים אורגים אותה, ״שמא יש בדעתי לטעת דקלים נאים לאורך חופיה של ארץ זו כדי שהבאים בגבולותיה יראו מיד את הודה ואת זיווה; או שמא יש בדעתי לטעת עצי פרי לאורך הדרכים כדי שהמהלכים בדרכים בימות החמה יוכלו לפוש בצלם של העצים ולהשיב את הנפש בפריים הטוב; או שמא יש בדעתי להקים חווילאות מקלט לפייטנים, ולכיוצא בהם בטלנים, כדי שלא יהיו אנוסים כאותם האיסיים לברוח למדבר יהודה מחמת צחנתם של הספסרים, וכיוצא בהם יצורים בזויים, שלסטמו אותי ושעתידים ללסטם כאן כל חן של בטלנות וכל נוי של פיט… בחור, שאלות משונות אתה שואל!…״

הרגש הרגשתי שחיוך מצטלק בפני. העברתי את ידי על חיוך מצולק זה וחשתי כעין צריבה. שתיקה אחרונה וארוכה שתקנו יחדיו אותו לילה מול שלושת הדקלים שכוחי הזמן, מול פסי המסילה שמשכו את המרחק לכאן ולכאן, מול התנים שייללו לחן ישן נושן.

צפירתו הצוהלת של קטר, ששש מעשה סוס לקדם את פני השחר, העירתני משנתי והוליכתני אל החלון שבעד כחולו, שכבר החל להתקלש, ראיתי את סבא אלכסנדר יוצא לאטו מפתחו של הצריף, ודמותו הגרומה, המדובללת, הזכירה אותה שעה דמות אחרת, אבירית ושכוחה. משהגיע אל הגמל שרבץ תחת השקמה, נשתפל על דבשתו. ובהניפו את מפתח המידות החלוד שקנה מיהודי כורדי לוחש לחשים, כדרך שהניף בשעתו את חניתו אותו איש מלה-מנשה, דפק בגמל שנזדקף קוממיות על רגליו, ושניהם, שני צללים סומים, הפליגו באור היום המפציע ועולה על ישימון של חול וסלעים, שלטאות כרכרו בו.

דבר, 9.10.63

שני החלונות הארוכים מוגפים היו וילונות־תחרים, והלילה בקפליהם. במצודד להם, סמוך לקמטר מזוגג וכלי נוי בו, ישבה בתוך כורסת קטיפה כתומה, סבתא פייגל. מכורבלת בסודר משי מגון הזעפרן, נמנמה, ושביסה העשוי שנצי־סאטין לבנים והמקושט בפנינים זעירות, ריטט קלות. מאמצעיתו של השולחן שנתמשך לאורכו של חדר־האוכל, התרוממו בטור, כמניין השבטים, שנים־ עשר פמוטות כסף, קלועי־קנה, שנשאו נרות דולקים. להבותיהם הבליחו ביינות האונגריים האפלוליים שעפר מרתף עוד ליפף את שיפולי בקבוקיהם, בדפנות הגביעים דקי הגבעול, ובאספקלריה הסגלגלה, שעממה בכוך הקיר.

מסך־הפלוסין הירוק שחיפה את הדלת, הוסט קמעה, וראש של ילדה מעונב סרט אדום, הציץ פנימה. רגע, נתרטטו ריסי עיניה בשל היינות המוצתים, בשל כלי־הכסף המוצתים, בשל האספקלריה המוצתת. חיוך הציף את פניה, ובנענעה את שערה המבדר על כתפיה, הפסיעה אל החלון. סילקה הווילון והשיקה את לחיה אל הזגוגית הקרירה, עיניה שגיששו בתוך הלילה שעמד בחוץ, ראו בתים מחוטטרים שהצטנפו סחור־סחור לכיכר־השוק, דמויות של אילנות שנהו אל השדות, ואת גגו המשולש של בית־הכנסת: בחלונותיו הקמורים והמוארים הצטופפו צבאים מצויירים, שברחו מיערות. נוף לילי זה הישרה אימה על הילדה: היא הסבה את ראשה וראתה את סבתא מנמנמת בצלם של הנרות הדולקים. הלכה וצנחה על השרפרף שעליו נחו רגלי הישישה, ובחבקה את ברכיה שגרומות היו בעד שמלות־השיראין הכבדות: ״סבתא, ראיתי היום סנאית…״

ידה של בת השמונים ליטפה את שער נכדתה. היא לא שמעה: הילדה נתגבהה, נישקה את פניה המצומקות של הזקנה שהדיפו

ריח של פירות חנוטים, וחזרה ואמרה לתוך אוזניה שעגילים בצורת אשכולות יהלומים נשתלשלו מתנוכיהן:

״סבתא, טיילתי היום ביער עם רבקה׳לה וראיתי שם סנאית שקיפצה מעץ לעץ…״

״ביער טיילת, חנה׳שי… יפה הוא היער בתחילתו של האביב… פעם אחת, ראיתי בו שועל… זה היה…״

עיניה הכחולות והדהויות ריפרפו בזמנים, כבסידור:

״זה היה לפני שישים שנה… הלכתי ללקוט אצטרובלים… חנה׳שי, לכי לראות אם עוד מתפללים בבית־הכנסת״.

הילדה קמה ודידתה אל החלונות: צבאי בית־הכנסת הביטו אליה בעיני אחלמה נוגהות.

״עוד מתפללים, סבתא״, חזרה וסיננה בין אצבעותיה את פיפֵי הסודר התורכי של הישישה.

מסך־הפלוסין שעל הדלת ניזוז ולחדר נכנסה בתו של ר׳ מוטיל רוזנקרנץ: שתי צמות ענבריות, שקליעתן רפוייה, על שמלת קטיפה כהה שליפפה גוף דק; היה לה קלסתר־הפנים הנאה והנוגה שציירי הגטו האלמוניים של שמשות־הצבעונין לא ציירוהו.

״רבקה׳לה״, קפצה הילדה וגיפפתה בגיזרתה, … את זוכרת את הסנאית שביער?…”

הנערה תלתה עיניה בחלונות שמאחריהם לבלב ליל־אביב שאיוושו ריחות ורוחות רחוקים:

״אני זוכרת, חנה׳שי…”

שעה קלה עמדה דמומה מול טור הנרות הדולקים ומול בבואתה שהאפילה והלכה בתוך האספקלריה שבכוך. לסוף, ניגשה אל הזקנה, נשתפלה על השרפרף, וכבשה פניה במשי שמלתה, שצער של דורות היה עצור בו.

״מתי ידליקו את הנברשות?״ שאלה הילדה כשהיא מטיילת מגביע אל גביע.

״רבקה׳לה, עצובה את״, העבירה הישישה את אצבעותיה הצנומות והמטובעות על צמותיה של הנערה, ״כלה את וליל פסח הלילה, רבקה׳לה!״

הנערה חייכה חיוך המפלג את הפנים לשניים.

״היכן הדודה?״

״מתקשטת מן־הסתם!״

הזקנה השיקה שפתיים פייסניות לראש נכדתה, כאילו אשמה היתה שבנה מוטילי נשא לו אשה שניה, לאחר שנתאלמן. אשה צעירה, זיוותנית בת־כרך.

״חג שמח, מרת פייגיל! חג שמח רבקה׳לה וחנה׳שי!”

זה היה פישל, סוכן־הבית: מהודר היה בקפוטה שירוקה היתה כגג־שחיפים מאוזב — כמה גשמים דלפו עליו! כובע הסאמיט ישב על ראשו כדלי עץ שחוק־שוליים. פניו הקמוטות כאגוז איטלקי מעוטרים היו ציצי שער דרדריים. ארבעים שנה שימש באמונה את ביתו של ר׳ מוטילי רוזנקרנץ, כשצרור המפתחות אינו מש מבין אצבעותיו המסוקסות. הוא, המגלגל עם הנשים שיחות על סלסלות בריסל, על מלמלות וינה וכיוצא בהן קישוטי מודה; הוא המכרבל את ר׳ מוטילי בפרוות־השועל הכבדה בצאתו בימות החורף ליערותיו; הוא, המתרוצץ בחתונות־המשפחה עם טס כסף שעליו מגובבים תלי־תלים של ״לקיך” עם שמשגיח על הכלי־זמרים שלא יעשו את המנגינות שעטנז; הוא שברח מאשתו מכשפה פזלנית ומרושעת, (גציל השדכן, שיירש גיהנום!) בעצם ירח הדבש; הוא, הנוזף בכולם, להוציא את בעל־הבית ואת סבתא פייגיל; הוא, הנוטר איבה חשאית ל״וורשאית״, אשתו השניה של ר׳ מוטילי, ומתעצב בעצבותה של רבקה׳לה.

״מבינה היא, מרת פייגיל״, עמד פישל וסח לזקנה, ״אילמלא ר׳ מוטילי, היו יהודים מתפללים חס־ושלום בחושך, בבוקר בא אלי השמש־הכלונס ואומר: ׳פישל, להווי ידוע לך שאין זנב נר ואין טיפת נפט בבית־המדרש…’ היא מבינה, מרת פייגיל, עיר של גבירים ואת הכול מטילים על ר׳ מוטילי: יתומה פלונית אין לה נדוניה, השטריימיל של הרב התקרח… היא מבינה, מרת פייגיל!״

נסתחרר בקפוטתו הירוקה וספק יד אל יד:

״גולם שכמוני, הנברשות עוד לא הודלקו והוא עומד לו ומפטפט! והחרוסת, והכרפס… אוי פישל, פישל…״

״בואי, חנה׳שי…״ כרכה הנערה את זרועה סביב צוואר הילדה שמנתה וחזרה ומנתה את הגביעים ונתבלבלה.

פישל משך כלפי מטה את שתי נברשות הכסף והדליק את נרותיהן: מיד הפכה האספקלריה שבכוך הקיר לנהר נוהר, הצבאים שבחלונות בית־הכנסת נתעממו, ועל גגו המשולש עלה הירח צבי אחר ולא מצוייר.

״חג שמח, אמא!״

זה היה ר׳ מוטילי רוזנקרנץ: שיבה זרקה בזקנו כביערותיו; אך אביביהם העזים רשפו בעיניו החומות.

״חג שמח, בני!״ הנידה הישישה את שביסה ועגיליה.

נכנסה אשתו של ר׳ מוטילי: נוי והידור בכל דמותה — ברדיד־הסלסלות הלבן המושפל על שמלת משי שחורה, בידיה הוורודות והמיוהלמות, בגון פניה הצח, בהילוכה הטופפני.

״חג שמח, שרה׳לה!״

האשה הצעירה ענתה על ברכת בעלה בחן חייכני שבגומות לחי, בריסים ארוכים הסוככים על עיניים אפרפרות.

נכנסו שלושת בניו של ר׳ מוטילי: גבותיהם העבותות והסמורות, פקעות זקן שריפדו את פניהם כמין עשב שחור ומקורזל, אמרו את עונות השנה של יערות האב.

נכנסו נשיהם; מסורבלות בשמלות נצנצניות, רשרשניות, במחרוזות אלמוגים, בתכשיטי זהב, ההידור הכרכי, המתחנחן, של החמות הצעירה, העלה עוויה לעגנית על שפתיהן.

נכנסו שלושת האושפיזין שפישל הביא מפלוש בית־הכנסת: יוסיל הגיבן שמסורת בידו לפסוח את הפסח על שולחנו של ר׳ מוטילי, חטוטרתו על שכמו, מודד היה ברגליו, בכל ימות השנה, את דרכי פולין; לא היתה חורשה שאלוניה או תרזותיה לא האזינו לתפילת מנחה שלו; ליצנות קונדסית היבהבה תמיד בעיניו התיישיות, ומבי־הטאבקי שלו העשוי עץ, דולה היה מימרות חריפות ומעשיות־פלאים כדי להינות בהן את הבריות. האושפיז השני היה גבריאל המקובל: גוף של תעניות, עיניים שתקניות ששלהבות הנרות נאחזו בהן; אמרו עליו שעיגן את אשתו וערך גלות כדי לחשב ולקרב את הקץ. האושפיז השלישי היה יהודי ירושלמי שנשתבשו עליו הדרכים ונתגלגל לכאן, ריח של אבנים מאוזבות נדף מהקפלוש השחור ומהוה־התיתורה שבראשו, מפאותיו

המסולסלות כחרובין ומגלימתו התרוגה.

הסב ר׳ מוטילי בראש השולחן, מלובש קיטל לבן, מחוגר אבנט משי אדמדם, וזקנו שהשיבה החלה לפשות בו כביערותיו, עוד אמר הוד וחוסן.

הסבה סבתא פייגיל לימין בנה; עשרות לילי פסחים דומים נשקפו מעיניה הכחולות וחרוכות הריסים.

הסבה שרה׳לה עקרת־הבית, בצלו השלוו של בעלה ובצלן הזעוף של כלותיה החורגות.

הסבה רבקה׳לה, הכלה הצעירה שלא נתקשטה אלא בצמותיה הענבריות. חתנה בלובלין, מזג ודאי אותה שעה את חינה לתוך גביעו; ואחר, איכף אותה שעה סוס שחור מאחרי טחנת־המים. הסבה חנה׳לה, סרט של קטיפה אדומה נגה בשערה — עציץ זה שפרח תמיד בכל כוכי הגטו.

הסבו שלושת הבנים: אלונים צעירים שרעם כבר חלחל בגזעיהם. הסב יוסיל הגיבן: פניו שגולפו על־ידי רוחות הדרכים, חוט של עצבות היה משוך עליהם, וחטוטרתו רבצה עתה על גבו כעב קל. הסב גבריאל המקובל: הגביעים תימרו ועלו לנגד עיניו כאילנות שסוד הצמיחה חתום בהם. הסב היהודי הירושלמי: לנגד עיניו תימר ועלה מגדל עתיק־יומין מעוטר אזוב שדומה היה לזקנו היורד על דשי גלימתו.

קם פישל ומזג שנית את הגביעים, וחנה׳לה שאלה את הקושיות. פה זה שלא ידע אלא שמות של בובות, שאל את הגטו ארבע קושיות: אלה פרחו מבין שפתיה כסנוניות שנהפכו מניה־וביה לדרקונים.

ור׳ מוטילי רוזנקרנץ פשט יד, יד הלמודה לעלעל בגמרות, באילני יערות, ואמר:

״יש תירוץ, חנה׳שי!״

והיין בגביעים דמם: סופות הסתחררו בשוליהם, והיין דמם. ״עובדי אלילים היו אבותינו…״

ממעמקי האספקלריה האפלה גחו והציצו פסלים משוני־צורה, חצובים באבן, בעץ; אך להבות הנרות סימאו את עיניהם, והם נרתעו לאחוריהם.

הגביעים הורמו, והנרות ששאבו מהגביעים את יינם נתלקחו באבוקות: ״בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו…” האין משוטטות בחוץ דמויות עוטות גלימות־שחורות שצלבים מלבינים בהן? האין הן זוממות להטיל את גופתו הדקורה של איזה רועה־אווזים לתוך בית־הכנסת שצבאיו נרדמו? אך הירח מהלך הלילה בשמים כמלאך וחרבו שלופה.

״ואראך מתבוססת בדמיך ואמר לך בדמייך חיי…” נהי זה שבקע מיערות אחוזי־סופות, ניסר בחלל החדר והעביר צמרמורות בגבריאל המקובל.

ופישל גילגל בנחת את פסוקי ההגדה כאגוזי חג: במשקפיו הגלושים לקצה חוטמו, דומה היה ללץ של פורים.

ר׳ מוטילי הגביה את גביעו וקולו הזדמר: ״בצאתך ממצרים עם לועז…”.

האספקלריה נשתלהבה, בחוץ סחף הנחל את גדותיו, והיערות נתאוושו עתה בכל הלחנים הטמירים של אביבם.

אחר כך באה הדממה: הנרות דלפו שלוות, הנשים קמו מעם השולחן, ופישל הביא כד וקערה של נחושת לנטילת ידיים.

רבקה׳לה השכיבה את הילדה הרדומה ונשתהתה אצל החלונות: טחנת־המים שטופה היתה ירח, אך צלו של סוס שחור לא היה שם. על השולחן הועלו ראשי שיבוטות ודינרי גזר בפיהם.

״אתה רואה, ר׳ גבריאל״, משך הגיבן בשרוולו של המקובל, ״דגים אלה שטים ובאים אלינו מהסמבטיון דרך הים הגדול…”

גבריאל שכתש בפנים מהורהרות שבר של מצה, ציפף את גבותיו: ״יתכן מאוד, ר׳ יוסיל, יתכן מאוד… ידוע לכולי עלמא שעל שולחנו של הריז׳ינאי היו עולות שיבוטות כחולות מנהר חידקל הסובב את גן־העדן…”

פישל מזג לתוך כוסות דקות יי״ש של שזיפים, ופניו המצומקות חייכו מקורת־רוח: הוא אהב את סיפורי הפלאות שנעים־ונדים אלה מוציאים כאבני־חן מקמטי בלואיהם.

״חריף, אה?…”

״מה שייך חריף״, ניענע הירושלמי בראשו, ״אני רואה את איסטנבול לנגד עיני״.

״ואני״, גיחך יוסיל כשהוא מרחק בכתפיו, ״אני רואה ברקים, שומע רעמים וכלי־זמר מנגנים… איי, פישל, פישל…״

ר׳ מוטילי תלה את עיניו באושפיז מירושלים:

״אומרים שהשולטן אינו שונא ישראל…”

הירושלמי המיט קמעה את כוסו:

״כמותו ככל מלכי אומות העולם… אבל אלמלא שבתי צבי ימח שמו, היינו זוכים מכבר לביאת הגואל…”

גבריאל המקובל השפיל את עיניו: שמא חלו חס־ושלום שבשתות בחישובי הקץ שלו…

״רבקה׳לה עצובה״, אומרת אחת הכלות לחמות הצעירה.

“כשהחתן רחוק הוא…” מחייכת זו בשיניים בוהקות ועיניה האפרפרות תוהות על פניה החתומות של הנערה.

פישל מעלה על השולחן קערת מידות מגודשת נתחי בשר ורבעי תרנגולות, ביד ורודה מיוהלמת נדיבה מוסיפה עקרת הבית למנותיהם של האושפיזין העניים — קורקבנים, רגליים, גרגרות.

״שתוציא מוניטין״, אומר יוסיל בהשפל־קול לירושלמי, ״לר׳ מוטילי רוזנקרנץ בכל מקום שתזדמן: באשכנז, בהולנד, בלונדריש, בתוגרמא וכיוצא בהן ארצות…”

״ככתוב״. עונה לו הלה מתוך טִרדת האכילה, ״טוב שם משמן טוב…”

לקינוח סעודה הביא פישל לפתן של אגסים כבושים, שקולפו בסכין חרוקה, וריח של שלהי קיץ בהם.

״להווי ידוע לך, ר׳ גבריאל״, לחש הגיבן למקובל, ״שפרי זה שאתה אוכל הוא פרי־מגדים בפשט ולא בדרש״.

הלה זקף בו את עיניו הנוגות וחייך:

״חדווה זו, ר׳ יוסיל, מניין הוא נוטלה?״

״פשיטא, מהחדווה גופה, גבריאלצ׳ה!״

פישל מוזג כוס שלישית מארבע כוסות.

רבקה׳לה מגששת בחלונות שבהם דולף הלילה: המקובל מגשש באספקלריה שבה דולפים הנרות.

פישל מביא על טס כסף קטן את כוסו של אליהו: היא בת מאתיים שנה, גלופת דפנות, שאוויר מכורתה, פלורנץ, מפכה בה. מוטילי

מתרומם ממושבו ומוזג לתוך תכלתה יין הונגרי אפלולי:

״פישל לך ופתח את הדלת!״

שערות זקנו הדלילות מסתמרות מאימה, צמרמורות סורקות את בשרו, וידיו אוחזות באבנטו פוסע הוא סהרורי אל הדלת ופותחה אל מול גגות העיירה המאוזבים, הנוגהים מכוח הנרות הדולקים תחתיהם ומכוח הירח הדולק מעליהם.

״שפוך חמתך על הגויים…״

היין האפל בכוסו של אליהו סוער כמבקש לפרוץ את דפנות הגטו הסוכרים עליו, ליהפך לנהר־אימים, למבול. אך המקובל משביע את הרוחות. רבקה׳לה רועדת: פעמון, כעטלף מכה בלבה. ודמות סמוייה, דמות איש עני, לבן־זקן, הלילה בבגדיו, גוחנת וגומעת מהיין השב לשקטו, הנרות שבשתי הנברשות דועכים והולכים. סבתא פייגיל שהוסיפה עוד ליל־סדר למחרוזתה, פרשה לישון, רבקה׳לה, הצל היחידי בלילה זה, שוטטה עוד שהות מה בין החלונות לאספקלריה, והלכה לה.

הגיבן דלה מהכיס המלוכסן של קפוטתו בי־טביקי של עץ והושיטו לגבריאל: מוסח־דעת קימט הלה את מצחו כלפי איזה מגדל ופיזם ניגון. אבל הירושלמי ופישל פשטו ידיהם וחפנו להם קמצוצים של טבק ושאפו אותו קמעה־קמעה ובניחותא. לעצמו נטל יוסיל מנה יפה, ותוך שהתעטש לתוך ממחטת־מידות אדומה ופסוסה, חש שמתערבל לנגד עיניו כל האבק של דרכי פולין שהוא מדד בשעליו.

״הטבק יפה לכמה דברים״, הסביר לפישל שדמעות נתקשרו לו בעיניו, ״יפה הוא לחידוד השכל, פישל… כשתראה ניצוצות מתעופפים בשעת העיטוש, תדע שאלה הם ניצוצות של חכמה המתעופפים מהמוח שלך… ויפה הוא לכל מיני מיחושים ר״ל…״ הפריח את גרגירי הטבק שנשתיירו בראשי אצבעותיו ודיחק בחטוטרתו:

״ועכשיו, פישל, תן אגוזים, מנהג הוא בידי לאכול אגוזים לאחר סדר ראשון״.

ר׳ מוטילי רוזנקרנץ קם מעם השולחן והצית סיגר; עשנה הכחלחל בישם את הלילה שכבר מבושם היה יין הונגרי, ניחוחות

של ראשית אביב, חן אשתו וחן בנותיו.

גבריאל המקובל נצטודד ליד שני החלונות שמאחוריהם איוושה צמרתו של אילן־הלילה, ופתח בשיר־השירים:

״הנך יפה רעיתי, הנך יפה, עיניך יונים…״ לחן קולו.

בצלו של עץ־דובדבן העומד בניצתו, ישנה חנה׳לה, ובשנתה: סנאית המדלגת מענף אל ענף, והיא דולה אגוזים מכיס סינורה, והסנאית נוטלתם ומפצחתם.

ובצל שמטילה ממרחק טחנת־המים, עומדת רבקה׳לה ומתירה וקולעת את צמותיה.

״כתפוח בעצי היער, כן דודי בין הבנים…״ מיתמר ועולה קולו של גבריאל המקובל.

ממעמקי האספקלריה, בא כרוח־שדות, קול חתנה של רבקה׳לה: ״כשושנה בין החוחים, כן רעיתי בין הבנות…״

בקיטון הסמוך, מול שייר נר המבצבץ מתוך פמוט של פליז ואורו לוחך את כלי־הנחושת שעל הקירות, יושבים יוסיל ופישל על גבי דרגש ומפצחים אגוזים איטלקיים. ״פישל, שים עין על הירושלמי״, אומר הגיבן, ״ירושלים היא עיר קדושה, אבל אנשיה… היכן הוא יישן?… לי, על כל פנים, תציע משכב כאן״.

״טוב, ר׳ יוסיל, אבל בתנאי שיספר לי את המעשה בחסיד שנתפתה על ידי הנסיכה יפת־התואר מאמשינוב…״

״הרי כבר סיפרתי לך את המעשה הזה בפסח דאשתקד?״

הנר המבליח מצית סומק בפניו המקומטות של פישל:

״בנאמנות, ר׳ יוסיל, שאיני זוכר כלום… הראש כל השנה מלא לא עליכם פיח…״

צלו של הגיבן מתארך על כלי הנחושת:

״אבל בלי גביע של תמד אין לי ריכוז המוחין״.

״אתן תמד, ר׳ יוסיל, אחר־כך…״

״לא, תן מיד, פישל, ומן הלובליני…״

אצל החלונות בצלה של הילדה המושיטה בשנתה אגוזים לסנאית, עומדת רבקה׳לה ועיניה נוהות אחרי הסוס השחור השועט סחור־ סחור לטחנת־המים שבשולי היער.

בינות לנרות הדולפים צוהל קולו של גבריאל המקובל: ״כי הנה

הסתיו עבר… עת הזמיר הגיע…” אך על גגותיו של הגטו עוד מפזמים העורבים לחני־חורף.

הגיבן משיק את גביע התמד לשפתיו, גומע הימנו גמיעות מתונות ומתנועע מעוצם ההתפעלות:

״טעם גן־עדן התמד הזה, פישל, אחד משבעת פלאי העולם… אתה יודע, פישל, מה הם שבעת פלאי העולם?…״

״יספר את המעשה בחסיד מאמשינוב, ר׳ יוסיל!״ מתרעם פישל כשממרט בזקנו הקלוש.

״הראיני את מראיך…״ מעתיר גבריאל המקובל אל דמות המהבהבת באפלולית האספקלריה.

הגיבן מרוקן את הגביע ומגמגם:

״ניחא, פישל, נתחיל בבן־מלך, כלומר בר׳ מנדיל מאמשינוב. נשים צדקניות אמרו שקלסתר פניו דומה היה לקלסתר פניו של יוסף הצדיק. נשים לא צדקניות, היינו ׳ניימאדישע׳ אמרו שהיה מכוער ביותר… אלא שמין כינור היה לו בגרונו, ובעטיו של כינור זה נתגלגל עליו מה שנתגלגל…״

״מה דודך מדוד?…״ שואל גבריאל המקובל את הדמות המהבהבת באספקלריה, שסוס שחור דוהר אליה.

״ר׳ יוסיל, הוא מנמנם?…״ מנענעו פישל בטרוניה.

״אני מנמנם, חס־וחלילה… ובכן, יום אחד מהלך לו ר׳ מנדיל בשדה ואותו כינור מנגן לו מתוך גרונו… עוד לגימת תמד, פישל… סמוך לאמשינוב עמד משנים קדמוניות ארמון על גבעה מיוערת… ובארמון הזה התגוררה נסיכה שהיתה יפה שבעתיים ממלכת שבא, ושלא היתה אלא…״

״לילית, אשתו של אשמדי!״ קפץ פישל ממקומו ותלה עיניו בכלי הנחושת שעל הקירות כאילו ראה את בבואתה עוממת בהם.

״לבבתיני אחותי כלה…״ מתאנח גבריאל המקובל והסוס השחור מדלג מעל הגגות המחוטטרות של הגטו ומעל גגו המשולש של בית־הכנסת.

״ובכן, פישל״, ממשיך הגיבן בקול מדומדם. ״משראתה הנסיכה בעד חלון ארמונה את פניו של ר׳ מנדיל שזרחו כפניה של החמה ושמעה את קול הכינור המתוק שיצא מגרונו, מיהרה והתקשטה

בכלי־שיראין ובתכשיטין והתבשמה בכל מיני בשמים ויצאה לקראתו…”

״נשאו את רדידי מעלי…” נושרת דמעה מעינו של גבריאל המקובל ומכבה את הנר האחרון.

הנה צונף הסוס ליד עץ־הדובדבן העומד בניצתו. רבקה׳לה מתעטפת בסודרה של סבתא ויורדת במדרגות לולייניות.

״ר׳ יוסיל, הוא ישן?״ נפלה אימה על פישל, ואצבעותיו החלו מורטות את צווארון האטלס המרופט של קפוטת הגיבן.

״עוד לגימת תמד…” מלמל הלה, ״ובכן פישל, לילית זו הטילה את עצמה על ר׳ מנדיל והתפתלה סביבו כנחש, כנחש הקדמוני, רחמנא ליצלן…”

כל הנרות כבו, והצבאים הדוממים שבחלונות בית־הכנסת ראו את הסוס השחור דוהר אל היערות שהגירו את אופלם, וסודר משי, סודרה של סבתא מתנפנף בשחר הירוק, שעל סיפו נרדם גבריאל המקובל.

הנהר, שנשא על גדותיו התלולות יערות אפלים, יערות שעל כל אילן מאילנותיהם כבר התקינו שדים ושידות ולילין את לילם, סחף על מדרון גליו שמש סתווית שוקעת שהטילה צוהב־אימים על צריחיה של חורבה גוטית שקיסוס ושרך קמולים השתרגו על קירותיה המעובשים. מתוך חרכי הצריחים הגיחו מפרק לפרק עטלפים שחגו סומים סחור־סחור לעצמם או צנחו־נפלו על גבו של פאן־אבן שעמד בשולי הנהר וחייך בשפתיו התיישיות אל הסירנות ששטו על פני המים כשהן סורקות את שערן הפשתני.

שתי דמויות יצאו מפתחה של החורבה: איש צעיר, דק־גו, נתון בתוך קטיפה כהה, שבלורית צהבהבת, בנוסח רפאל, מוטלת היתה על כתפיו; ואיש קשיש, מעין גוש בשר תחוח, שזקן עב ודהוי השתטח על חזהו כגיזת כבש, הוא הדיף כולו ריחות של חיות־בר ושל חלזונות ואצות, שכן היה צייד ביערות אלה ודייג בנהר זה ומשרתו של הצעיר, שצייר היה.

״אתה עצוב, מאסטרו״. אמר הקשיש עם שהם מפסיעים לעבר פאן־האבן שבאחת מרגליו המפריסות קשורה היתה דוגית שהתנודדה על הגלים.

״לאו־דווקא, יוהאנס״. ענה הצעיר כשמלטף מוך זקנו שליפף את פניו הגרומות, ״היום דעתי נוחה מעצמי, כי עוד מעט יאפילו המוניטין שלי על המוניטין של דה־וינצ׳י… עוד מעט, יוהאנס…״

ובהנף ראש של יוהרה:

״משום שלעומת האיקונין של נערה שאני מצייר עתה, הרי הז׳וקונדה של האיטלקי אינה אלא ריבה כפרית מגושמת־לחיים…״

ולאחר אתנחתה קלה:

״אתה יודע, יוהאנס, היכן ראיתי איקונין זו?… על גזוזטרה שבאחת מסמטאות הגטו של פרנקפורט…״ בעיניו המימיות של הקשיש נדלקה אש ירוקה:

״בת־יהודים, מאסטרו! … בת־יהודים!…״

יותר משכיוון הצייר את דבריו למשרתו כיוונם לפאן־האבן שלידו נשתהה:

״פשטני הוא חיוכה של הפלורנטינית שדה־וינצ׳י צייר את דיוקנה לעומת החיוך העתיק והמסתורי של בת־יהודים זו שראיתי באחת הגזוזטראות שבגטו…”

ובנימה של עצבות:

״אם יעלה בידי להעלות חיוך זה בדיוקנה של אותה נערה שאני מצייר וחוזר ומצייר פעמים־אין־ספור…״

שיכל את זרועותיו ועמד ושתק מול הנהר שאגר כראי את האופל שניגר והלך מהיערות.

״אין פלא שאתה עצוב, מאסטרו״, הניד הקשיש את גיזת זקנו, ״התנזרת ממרתפי היין, מבחורות עליזות והסתגרת בחורבת עטלפים זו…״

הצייר לא יצא משתיקתו. שתיקה זו הילכה אימה על איש־היער־והמים שהלילה שמישמש ובא לפתו בכתפיו:

״האין בת־יהודים זו, מאסטרו, בת־השטן?…״ הצייר שדימה לראות בבואה צפה על פני הגלים, בבואת הדיוקן שהניח על כן־הציור בתוך החורבה, צידד את ראשו אל המשרת: ״אמרת, יוהאנס, בת־השטן…״

״מאסטרו, זה לילות אחדים שאני שומע קולות מסמרי־שער באים מן היערות…״

״יוהאנס, התקן את הדוגית ולך והבא לי את הגלימה…״

״מאסטרו, אתה אומר לשוט בלילה שיש בו ירח כזה…״

ואמנם, מעל לצמרתם של היערות תלוי היה ירח של נחושת ששיווה לנוף מראה מכושף.

״כן, יוהאנס, עלי לראות צל…״

״איזה צל, מאסטרו…״

״את צלה של בת־היהודים שאני מצייר… אולי אראה אותו על חומות הגטו…״

המשרת פכר את ידיו:

״האין אתה יודע, מאסטרו, שעל הצוק השחור שמאחורי חורשת

האשוחים יושבות תריסר סירנות המושכות אליהן בזמרתן את כל מי שנמצא על הנהר בלילה כזה…״

״יוהאנס, איכר נבער מדעת אתה… אנחנו בעיצומו של הרינסנס… לך והבא לי את הגלימה… ״

מקץ שעה קלה גלשה הדוגית לאטה במורדו של הנהר שסחף את כל האגדות והאמונות האפלות של ימי־הביניים לאורך חומותיו של הגטו שאסף את כל צלליו פנימה.

* ״רוזלין, אילו מתנות־כלה יביא לך אביך כאשר יחזור מוינציה?…”

אור בין־ערביים שביצבץ מזגוגיותיו הצרות של חלון ארוך שמוצנע היה בכוך מקומר, טישטש את הקונטורות המגולפות של שידה מסורבלת שעל מדפה עמם הצדף של כלי־־חרסינה סכסוניים טישטש את דמויות הגובלן שהציצו לתוך ראי סגלגל התלוי ממולן, ונפל על ידיה הרזות של השואלת שישבה על גבי מרבד וחרזה על פתיל צהוב אלמוגי ענבר פלנדריים.

״שאלתי אותך, רוזלין… ״

תרעומת נשמעה עתה בקולה הצייצני; היא זיקפה את ראשה החד ששתי צמות כבדות ירדו ממנו, ותוך שמשהה את מבטה הפזלני על הנערה השרועה על ספת־פלוסין נמוכה, אמרה לעצמה: ״היא יפה שבעתיים מיעלת־החן הרקומה על הגובלן עם אביר המנגן לה על קתרוס… ״

בתו של יהונתן איסרלין הסבה את עיניה מהחלון המקומר שבו דימדם יום סתיו שהתפשט והלך בחללו של החדר שקירותיו נדחקו זה אל זה מחמת עצבות, שהתפשט והלך בחללו של העולם שמעבר לחלון, עולם שבו נדחקו זה אל זו מחמת עצבות חומות־ חומות של גטאות המתמשכות והולכות בתוך ארצות הצלב.

״מה שאלת גליקלן?… ״

זו השחילה את האלמוג האחרון, ובחיוך שהאריך את פניה:

״את יודעת, רוזלין, איך הבדחן־הנודד מפירארו קורא לך?״

מעבר לחלון המקומר איוושו גם יערות בנגוהות היפים של הסתיו ונהרות ניגנו את ניגוני אילנותיהם.

״איך, גליקלן, קורא לי הבדחן־הנודד מפירארו? ״

זו קשרה את קצות המחרוזת הפלנדרית מסביב לצווארה. וכשמחלצת מתוכה את צמותיה העבותות:

״הוא קורא לך: ׳מליזאנדה הסהרורית…׳ הוא אומר שאילו שיחקת עמו לפני הדוכסים של איטליה את חזיון־התוגה שחיבר, היה מוציא לך ולו מוניטין וגם צובר דוּקטים מלוא השקים…״

רוזלין חייכה חיוך שהלך ושקע לתוך הראי הסגלגל שלילה כבר עמד בו: היה זה חיוך ששום צייר יהודי לא קבעו, בכל ימות הגטו, בשום דיוקן של בת־גטו.

״את יודעת, רוזלין, את מי ראיתי אתמול?…״

ירח רחוק גישש בזגוגיות החלון הכהויות.

״את מי, גליקלן?…״

״את חתנך, רוזלין, את חתנך… ראיתיו מהלך בסימטת הצורפים ופרח בידו… חיוור היה ויפה היה… אומרים שהוא מחבר פיוטים שסודות בהם… ואומרים שבלילות שומעים את קול ניגונו יוצא מהמגדל המחומש של בית־הכנסת הישן…״

ריסי עיניה הארוכים של רוזלין ריטטו וסומק עלה בפניה כאילו עברה עליהם רוח, רוח שבאה מגנים רחוקים, מגנים העומדים באביבם.

גליקלן קמה לאטה מהמרבד, כאילו ביקשה להניח לרוח זו לשוב למקום שהימנו באה, ועם שהיא כורכת שתי צמותיה על ראשה:

״אומרים, רוזלין, שצייר גוי צייר את דיוקנך…״

״את דיוקני…”

״אומרים שיום אחד, כשטייל בסימטאות הגטו, ראה אותך עומדת על גזוזטרת ביתך… ואין כל פלא שעלתה מחשבה על לבו לצייר ממך דיוקן…”

״זה מניין לך, גליקלן…״

״מפיה של המכשפה המרפוגל… היא ראתה דיוקן מצויר זה בראי־ הקסמים שלה…״

״אולי צייר אותו צייר גוי נערה אחרת… הרבה נערות יהודיות עומדות על גזוזטראות בגטו של פרנקפורט…״

״אם צייר, אותך צייר… כי מן הנכון לומר, ולא רק על דרך־המליצה: כשושנה בין החוחים כן את בין הבנות שבגטו זה…״

״גליקלן!… ״

״גם הבדחן־הנודד מפירארו אומר שראויה את שדיוקנך יצויר בידי אותו מאסטרו רפאל שאת תמונותיו ראה ברומא…״

רוזלין ירדה מהספה, התהלכה שעה קלה בין הצללים שהצטופפו בחדר; צללים שבאו מעבר לחומות הגטו והתערבו בצללים שהטילו הקנים של נברשת הברונזה הוויניציאנית שנשתלשלה מהסיפון, שהטילו הדמויות הרקומות בגובלן; היא נשתהתה לפני הראי הסגלגל ותוך שתוהה על בבואתה שהציצה אליה כמתוך מעמקיו של נהר:

״גליקלן, התרצי ללוות אותי אל המכשפה המרפוגל?…״

״אבל לשם מה, רוזלין?… לראות את דיוקנך המצויר בראי הקסמים שלה?… אולי מוטב שלא נלך… שמא חס־וחלילה עלולה להתגלגל מכך איזו פורענות?…״

רוזלין שעמדה ושתקה כמאזינה לשאונו של הנהר שחרג. כאילו מאפיקו והתקרב והלך לחומות הגטו כאומר להציפן:

״רוצה אני לראות איזה דיוקן מסולף צייר ממני אותו גוי ליסטים… ושמא אין זה אלא סיפור־בדים… בואי, גליקלן…״

שערי הגטו כבר מוגפים היו. על חומותיו שוטטו אילך־ואילך לנדסקנכטים כשהם משקשקים בשריוניהם וברמחיהם שירח חבוי בין קרעי־עננים האירם והחשיכם חליפות.

מכורבלות בגלימות קטיפה ארוכות, כבנות שמוטות על עיניהן, צמודות זו לזו, התחמקו שתי בנות הגטו מצלליהן של החומות, מצלליהם של הלנדסקנכטים, וחתרו ברוח חשוון שבאה בדהרה מהיערות אל חורש ליבנים שעל שפת הנהר שהטיח בפניהן את שלכתו.

* סיניור אברבנאל (שהפרקמטיה שלו בשיראין ובאבני־חן הלכה מוויניציה למדינות הים) העמיד את גביע היין ליד אגרטל הפירות, וכשמכניס ידיו לתוך שרוולי אדרתו ששוליהם מלופפים פרווה חומה:

״ר׳ יהונתן, כיצד תפרש את נס הקולמוס שהתרחש ליהודי רומא?״ איסרלין (עמיתו לפרקמטיה) שתק שהות־מה כשמביט במנורת־

חנוכה הדורה־נאה, מגולפת כולה מעשה־חושב, שהתרוממה בשמונת קניה כעין אילן של כסף על קיר הטרקלין שממולו: ״כתוב, ידידי ורעי אברבנאל, במופלא ממך אל תדרוש… עלינו להאמין שהתשבי זכור לטוב, הוא שבא ושיבר לו לאפיפיור את קולמוסו, ולא הניחו לחתום על הגזירה שיצאה מחשמניו לגרש את יהודי רומא…״

״הואיל וכך, ר׳ יהונתן, גם זה שמא הוא אות המבשר את ביאת הגואל?… הבריות מספרים שאצלכם בפרנקפורט, שומעים לילה־ לילה קול ניגון של מקובל צעיר יוצא מהמגדל המחומש של בית־הכנסת הישן…״

איסרלין השפיל את ריסי עיניו כדרך שבתו נוהגת להשפיל את ריסי עיניה:

״עלם זה חתני הוא…״

המסך הירוק שעל פתח הטרקלין זז: שמשו החיגר של אברבנאל עמד והודיע את בואו של רפאל מאדריגו, שנכנס באמת מניה־וביה, הלה מבורך היה במעלות הרבה: בקיא היה בדקדוק, היה מחבר חרוזים של בדיחותה ופתגמים של שנינות, היה פילוסופוס, ידע פרק בהליכות עולם, ידע פרק בנימוסי לבוש, שכן היתה גלימת משי קצרה, בנוסח טרזני ויניציה, תלויה על שכמו, ומגבעת לבד מקופלת־תיתורה חבושה לשערו העשוי תלתלים. הוא החווה קידה נאה ואמר:

״רבותי, האם כבר הגיעה לאוזנכם השמועה על נס הקולמוס?״

אברבנאל חייך כשהוא מלטף בניחותא את זקנו השחור והמרובע:

״מאדריגו, לרוץ לקרוא את חרוזיך באוזני המטרוניתות היהודיות זריז אתה יותר מלהביא בשורה טובה…”

הלה הניף שתי ידיים תמהות ובפניו צצה עוויה של תמימות מומוסית.

״אבל אל תצטער, מאדריגו,״ הפיס אברבנאל את דעתו, ״בשורה טובה שחוזרים ומבשרים אותה תנעם שבעתיים לאוזן… ושכרך יהא גביע יין פורטוגלי…״

משגמע הפייטן את היין שמזג לו סוחר השיראין, נתרשפו שתי עיניו הפחומות תחת גבותיו המקושרות זו בזו:

״עוד הלילה, סיניור אברבנאל, אני יושב ומחבר שיר־משלים על נס הקולמוס, שיר שיהא ראוי לקולמוסו של עמנואל הרומי…״

חזר והחווה קידה נאה ופנה ויצא בהילוך של חן.

משהלך זה, קם אברבנאל ממקומו, התהלך שעה קלה אילך־ואילך, תפוש־מחשבות, חזר לישב ואמר:

״אמת היא, ר׳ יהונתן, שכתוב שהגואל יהא עני ורוכב על חמור… אך אני הייתי מושיבו על סוסה מפוארת ושם כתר בראשו שבו משבץ הייתי את כל האבנים הטובות שבמטמוניות שלי…״

איסרלין ניענע ראשו בעצבות:

״לגואל יאה העניות וגם העניוות…״

אברבנאל פשט את ידו השמאלית והסיר מעליה טבעת כסף פשוטה שבמשבצתה נתונה היתה אבן־אחלמה שצורתה צורת שקד:

״טבעת זו באה לידי מידו של מקובל ישיש מתוגרמא… לפי אותו ישיש יש בה הרבה סגולות טמירות… היא תהא יפה לחתנך, ר׳ יהונתן…״

* ״ברוכות הבאות! צפצף קול שהיה בו מנהי של ינשוף המספר לעצמו מעשיות על אשמדאי ועל לילית.

רדופות רוחות היערות והנהר, אחוזות־אימה, עמדו שתי הנערות על מפתן הביקתה וגיששו בעיניהן, בתוך החשיכה, אחרי הבריה שמתוכה יצא קול נהי זה.

״ראיתי באיצטגנינים שלי שאתן עומדות לבוא…״

״כן, מרת המרפוגל,״ אמרה גליקלן, ״אנו באות להציץ לתוך ראי־הקסמים שלך… אלא שאנו מתייראות מאוד…״

״יודעת אני, בנותי, לשם מה אתן באות… ואין אתן צריכות להתיירא ממני… כי אני בעלת־האוב הטובה הנשרפת והולכת על כל המדורות והקמה תמיד לתחייה מאפרה… מיד אני מדליקה אש בנותי…״

לא ייצאה שעה קלה ומתוך החשיכה בקעה ועלתה להבה שהתפצלה לצבעים מצבעים שונים שהאירו את קירות הביקתה שעליהם מצוירות היו צורות מבעיתות של דרקונים.

״קר לי, בנותי… הסתיו על גשמיו ורוחותיו מחלחל בכל עצמותי…

פשוט לא ייאמן שלרבמטיזמוס תהא שליטה גם על מכשפה ותיקה כמוני…״

זיקפה את ראשה ותלתה עיניה בבתו של איסרלין:

״את חיוורת כל כך, בתי… ואין כל פלא… זה למעלה מאלף שנה שאין הירח מש מהחלון שבו את עומדת וצופה לבוא חתנך…״

וכשהיא טופחת בידיים רזות, מגוידות ורחומות של סבתא:

״מדוע נגזר דווקא עלייך לגלם את כל סגולות־החן של הגטו… כי מהי לעומתך לילית. שהיא בכל זאת אשה זיוותנית. ומה הן לעומתך המדונות של מאסטרו רפאל… לבי לבי לך, בתי…״

משאמרה מה שאמרה, גחנה ונשפה באש שהתלקחה והטילה את אורה על הקיר שמנגד שעליו נתבהק פתאום ריקוע סגלגל של נחושת:

״הסתכלי, בתי באספקלריה זו…״

נהר התפשט בתוך אספקלריית הנחושת, נהר אפל שנשא על גדותיו יערות אפלים: ועל־פני הנהר, בינות לסלעי־מגור שעליהן ישבו סירנות וסרקו את שערותיהן שנזלו כאשדות, מהלכת היתה סירה ודמות־אדם בה. כשהגיעה הסירה לשוליה של האספקלריה, ביקשה הדמות לצאת ממנה ולהיכנס לתוך הביקתה; אך המכשפה עיכבה בה:

״מאסטרו, עליך לומר מה שיש לך לומר ממרחק הנהר… מגדל מביט עלינו מן הגטו…״

בירכתי הנהר, מעבר לחומות גבוהות שעליהן התהלכו צללים עוטי שריונים, נסתמן באמת המגדל של בית־הכנסת הישן ואורו של הירח חתום היה בכל חמשת חלונותיו.

״ז׳וקונדה…״ בא קול מהעבר השני של האספקלריה, ״ידעתי שכאן אראה את בבואתך…״

בתו של יהונתן איסרלין שהחווירה מהאור החתום בחלונות המגדל, נתחלחלה:

״למה לך לראות את בבואתי, אתה הנוכרי…״

״כדי לקבוע אם יש דמיון בין חיוכך ובין החיוך שבדיוקנך שציירתי…״

״דיוקני!… לשם מה ציירת את דיוקני…״

״ראשית, כדי לתקן את הז׳וקונדה של דה־וינצ׳י…״

אותו רגע נתהדד בחללה של האספקלריה קולו של רעם שנתגלגל והלך במורדו של הנהר, שנשתבר והלך לשברי־שברים של צחוק יבבני, של צחוק שרקני.

״מי זה צוחק כאן?״ צרח וצווח הצייר, ״את מכשפה ארורה?…״

״לא מאסטרו, לא אני… אלה הן הסירינות שעל הסלעים…״

משנדם הצחוק, הוסיף ואמר הצייר:

״שנית, כדי לתת איקונין לגטו…״

הפעם היתה זו המכשפה שגיחכה כפי שמכשפה מסוגלת לגחך:

״הפלא־ופלא איך שהרומנטיקה הטבטונית דואגת לגטו!…״

״דומי, מכשפה!… ואת, ז׳וקונדה, בואי עמי ואראה לך את עצמך בדיוקן שציירתי ממך…״

״טועה אתה, מאסטרו. לא את דיוקני ציירת אלא העתקה מזויפת מדיוקן אחר…״

״עברי את הראי הזה או את החומות האלה ובואי עמי ותראי…״

והוא פשט שתי ידיו מהנהר לתוך האספקלריה וביקש ללפות את ידיה של רוזלין, אך המכשפה לא הניחתו:

״ראשית, מאסטרו, מקומה בגטו היאה לה והיא יאה לו; ושנית, חתנה שומר עליה…״

״חתנה?…״

״כן, הרואה אתה מגדל רם לימינך?… חתנה עומד בראש המגדל הזה ומביט בה מכל חמשת חלונותיו…״

״מה עושה הוא במגדל הזה? האם מכשף הוא או איצטגנין?…״

״שאל את הנערה, מאסטרו״.

בתו של איסרלין תלתה את עיניה במגדל המחומש שצלו ריטט על פני החומות, על פני הנהר:

״חתני מחשב שם לילה־לילה את קץ הגטו בגימטריאות ובצירופי־ניגונים שונים…״

צחוק של איכרים סבואים במרתפי־שכר גוטיים פיעפע עתה בקולו של הצייר:

״חתנך אינו אלא יהודי ארור הנושא על גבו חטוטרת וטלאי צהוב על החטוטרת…״

כבנת גלימתה של הנערה נשמטה על כתפיה והאספקלריה האפלה נתבהקה כולה מפניה החיוורים כאילו הוטל בה ברק שאחריו בא רעם:

״דום, ערל!… חתני הוא מבשרו של המשיח ושמש הוא נושא על גבו ויפה הוא עד מאוד!…״

הנהר שרוגע היה, התגעש עד תהומותיו והסירינות שעל סלעי המגור התחילו ליילל עם הצייר:

״בת־שטן ארורה!…״

״מאסטרו״, גערה בו המכשפה, ״עליך לנהוג כבוד בנערה זו שסגולות־חן עתיקות־יומין נתגלמו בה…״

אך מגרונו של בן תחרותו של דה־וינצ׳י בקע ויצא שקשוק הרמחים של הלנדסקנכטים:

״את, מכשפה, את תעלי על המוקד…״

״מאסטרו, אין שורפים את הנשרפים…״

״וגם את בת־השטן, תעלי על המוקד… חתנך המכשף יעלה על המוקד, כל הגטו יעלה על המוקד, כל העולם יעלה על המוקד…״

״הו, מוח טבטוני מטומטם ומרושע!…״ נצטווחה המכשפה וכיבתה את האספקלריה, מיד חזר הנהר לאפיקו, ליערותיו. ושתי הנערות שראו שהזקנה מצטנפת ומתנמנמת ליד האש הדועכת והולכת, אחזו זו ביד זו וברחו מהביקתה.

* לבושות שמלות ברוקאט שצווארוניהן וחפות שרווליהן מקושטים סלסלות פלנדריות, שערן עשוי שתי צמות מעונבות זו בזו בסרט ורוד, מנעלים מזוהבים ברגליהן, מלוות שתי שושבינות את הכלה אל החופה, ובידיהן נרות צבעוניים דלוקים המאירים פני בתים הגוחנים אלה לאלה בחלונות מקומרים, מסורגים ומוגפים וילאות. לבושה שמלת אטלס ארוכת שובל, מהלכת הכלה בעיניים מושפלות בין שתי שושבינותיה כשהינומת המלמלה הלבנה האחוזה בזר־הדסים שבראשה מתנפנפת ברוח האביב מעבר לחומות ומשוטטת בסימטאותיו הצרות של הגטו.

גלימות של קטיפה חומה טפוחות על פוזמקאותיהם הגבוהים. מגבעות רחבות־תיתורה בראשם, מלווים שני שושבינים את החתן

אל החופה, ונרות השעווה הדולקים בידיהם מאירים פני בתים הגוחנים אלה לאלה בגזוזטראות מעוקמות שבהן עומדים ישישים ומקדשים את הלבנה. לבוש משי שחור, פניו חיוורות בתוך זר זקנו השחור, על ידו הימנית טבעת עם אבן־אחלמה, טבעתו של מקובל זקן מתוגרמא, מהלך החתן בעיניים מושפלות בין שני שושביניו. בחצרו של בית־הכנסת הישן הנושא עליו מגדל מחומש, באורם של לפידים בוערים, עומדת להקה של נוגנים יהודים מאיטליה (שלושה פורטי ויולות ושלושה נושפי אבובים) ומקבילה את פני החתן ההולך ובא מהסמטאות שמימין ואחריו קהל רב של חובשי מגבעות רחבות־תיתורה ומחזיקי נרות דולקים המבליחים ברוח, ואת פני הכלה ההולכת ובאה מהסמטאות שמשמאל ואחריה קהל רב של נשים חובשות שביסי תחרים שחורים ובידיהן נרות דולקים המבליחים ברוח.

משנדם לחן קבלת־הפנים ששימשו בערבוביה ניגוני־נכאים שונים שכלי־הזמר הנודדים אספו בחתונות שונות שבגטאות שונים, נכנס החתן תחת החופה חיוור בשחור לבושו, ונכנסה הכלה תחת החופה חיוורת בלובן לבושה, ודממה מתייצבת בחללו של עולם, והירח המהלך בין קרעי־עננים אורו דולף לתוך החלונות של המגדל המחומש, לתוך גביע היין הרועד בידו של הרב הישיש שקולו מסתלסל והולך בחללו של הגטו, על פני החומות הסובבות אותו, על פני יער הנרות הבוער סחור־סחור לחופה, על פני שתי היונים המרוקמות בחוטי זהב בקטיפת החופה, ויורד על ראשיהם השחוחים של החתן והכלה.

״מזל טוב!״ פוצחים שלושת האבובים בנעימה שהיא ספק שמחה ספק עצבות, ושלוש הוויולות עונות אחריהם באותה נעימה…

״מזל טוב!״ מנשקות שתי השושבינות לכלה.

״מזל טוב!״ מנשקים שני השושבינים לחתן.

״מזל טוב! הומה יער הנרות הבוער והמרקד תחתיו.

״מזל טוב!״ קורצים מראש המגדל חמשת חלונותיו שנסתמאו בפתע־פתאום משום שהירח נטל מהם את אורו והטילו על שריוניה ורמחיה של כנופיית לנדסקנכטים שירדה מהחומות והריהי מפסיעה ובאה בשקשוק של ברזל אל חצר בית־הכנסת כשלפניה מהלכת

כנופיה של דמויות עוטות גלימות אדומות שצלבים מצוירים מלבינים עליהן.

“הנה הוא המכשף היהודי!…״ יצא מבעד לכבנת־גלימה שמוטה של אחת הדמויות קול צרוד ואימתני שהיה קולו של הצייר.

אלא שיער הנרות הבוער והמרקד תחתיו לצלילי לחן שהוא ספק עצבות, ספק שמחה, חוצץ לשעה קלה בין הקלגסים ובין החופה ומניח שהות לחתן וכלה להימלט.

אך לאן יימלטו חתן וכלה מחופתם שקרסה תחתיה על יוניה המרוקמות בה בזהב, כאשר מסביב לחומות הגטו מתפתל בליל כלולותיהם נהר המלחש כנחש, אם לא אל המגדל המחומש של בית־הכנסת הישן.

כלפי חמשת החלונות של המגדל בהם מבליחות להבות הנרות הדולקים והולכים בתוך חצר בית־הכנסת, פושט החתן את שתי ידיו החיוורות, שעל אחת מהן עוממת אבן־אחלמה המקובעת בטבעתו של מקובל ישיש שמעבר לים:

״מהמגדל הזה הגבוה מכל הקתדרלות של הגויים, רואה הייתי לילה־לילה, את דיוקנך על פני עננים או בין כוכבים ומזלות…״

הכלה מניחה את ראשה המעוטר זר־הדסים על כתפו של החתן המוסיף ואומר:

״אנו יוצאים לדרך, אחותי־כלה…״

״לאיזו דרך, לאיזו דרך?…״

״לדרך ההולכת לשדות התפוחים הקדושים המלבלבים מעבר לחומות המצורעות האלה, מעבר לנהר הארור הזה…״

שקשוק השריונים של הלנדסקנכטים מתקרב והולך אל המגדל שסחור־סחור לו דועך והולך יער הנרות הבוער.

החתן מנשק לכלה ושואל בניגון־הכלולות הנדם והולך בוויולות ובאבובים:

״השומעת את, רעייתי, את קול התור ואת קול הזמיר המבשרים את האביב?…״

הכלה מנשקת לחתן ועונה:

“שומעת אני, דודי, שומעת אני…״

הלנדסקנכטים הולמים עתה ברמחיהם על דלתותיו הנעולות של

המגדל הפותח את חמשת חלונותיו אל האספקלריה השחורה של הנהר, שלתוכה צוללות דמויותיהם של החתן והכלה, שיצאו חבוקים מהמגדל המחומש של בית־הכנסת הישן והלכו לדרך ההולכת אל שדות התפוחים הקדושים, בהם מבשרים תור וזמיר את האביב מראש כל אילן.

הרבי הניח מידו על השולחן את מקטרת הכסף הנאה, מלאכת מחשבת של צורף יהודי מאיסטנבול, וכשמצדד ראשו כלפי החלון השרוי באפלולית של שני וילאות פלוסין כבדים, ישב והאזין להמיה של ניגון שבאה מהחוץ ועמעמה את קול הילוך המטוטלת של האורלוגין הישיש, שעמד לו מדוחק במשקע שבקיר. לאחר שהות מה חזר ונטל הרבי את המקטרת, וכשמסתכל מתוך פיזור הדעת בעיטורים המסולסלים החרוטים בקנה הארוך, שבראשו פיית ענבר, לא גרע אוזנו מרחש הניגון שנמשך ובא מהשדות המושלגים, מהנהר הרדום בין צפצפות דמומות, מהיערות המלאים לילה. תוך כדי כך נרכן ופשט ידו ומשך אליו תיבה מרובעת עשויה עץ זית, מתנת משולח מארץ הקודש, וכשחופן הימנה קומץ טבק שעינו כעין הדבש, פיטם בו במתינות את בית הקיבול של המקטרת. אבל שעה שהתקין מנייר לגלילת פפירוסים, המונח בתיבת הטבק, אליתא כדי ליטול בה אש מאחד הנרות הדולקים בשני פמוטות של נחושת בשולי החלון, חזר וצידד אוזנו כלפי החלון המוגף פלוסין אדום ואפלולי, לפי שהמיית הניגון שדימה לשמוע קודם לכן נתגבהה והלכה, והתרפקה עתה על קירות הבית. לא היה זה קולו של אדם המזמר ניגון, אלא היה זה קולו של כלי ניגון המוציא מעצמו ניגון, והקול הזה אמר שכלי הניגון כינור הוא. הרבי נטל באליתא שהתקין אש מאחד הנרות, האחיז בה את הטבק שבמקטרתו, ועם שמעשן ותוהה על מהותו של ניגון זה הידוע לו והבלתי ידוע לו, ניגון הבא ממרחבי שדות ליליים לשוטט סחור-סחור לבתיה של העיירה הטמונים בתוך כפור ושלג, ראה בעד העשן שהתאבך ועלה ממקטרתו את דבלולי השער הלבנים המבצבצים מפניו המצומקות של הגבאי הזקן, שנכנס מן הסתם כדרכו בגרירת רגליים חשאית, ותקע את עצמו בריחוק מה מהעשן, כשידיו תחובות באבנטו המקושר ברישול מסביב לקפוטת האטלס השחורה.

״ברוך וולף,״ אמר הרבי, ״טוב שבאת… צא ואמור לבעל הכינור שייכנס…״

הלה תלה ברבו את עיניו הכחולות-חיוורות, שהיתה בהן תמיד תמיהה רבה.

״ברוך וולף,״ חזר ואמר הרבי, כשמצמצם את גבותיו העבותות בשמץ של תרעומת, ״טול עליך את הפרווה, וצא ואמור לו לזה שלא יעמוד ויכנר בקור הזה בחוץ… שייכנס…״

הגבאי הזקן נענע בשטריימל המגודל והקרוח כלשהו שבראשו, וכשמחלץ ידיו מתוך אבנטו כיווץ את כתפיו הצרות והלך והבליע את עצמו בפרוזדור הארוך והחשוך, שדלתות רבות בו.

הניגון שהתדפק קודם לכן על קירות הבית התרחק משום מה והלך, ומחמת שהתרחק אפשר היה לראות היאך העצבות מתפשטת בחללו של החדר, ממעיטה את האור בשני הנרות הדולקים בפמוטותיהם על מפת השבת הצחורה הפרושה על השולחן, ואפשר היה לשמוע היאך היא מחלחלת בפיזומו הצרוד של האורלוגין הישיש.

לא יצאה שעה קלה והגבאי הזקן חזר מכורבל עד אוזניו בפרוותו, ונושף בפיו על קצות אצבעותיו; ולאחר שנתיישבה עליו דעתו מהקור, אמר:

״רבי, לא ראיתי בחוץ סימן כלשהו של אדם או צל כלשהו של אדם… ראיתי בחוץ רק שלג ולילה וכוכבים…״

״וגם לא שמעת שום ניגון, ברוך וולף, שום ניגון?…״

״ניגון, רבי, לא שמעתי שום ניגון…״

הרבי משך אנחה מלבו, הניח את המקטרת על השולחן, ונתכנס בתוך שתיקה – לומר שאותו בעל כינור חזר ליערות מחמת ייאוש שאין שומעים את נגינתו…

״משמע, רבי, שמישהו עומד בחוץ ומנגן?…״

״כן, ברוך וולף, מנגן ומבקש להיכנס… אלא שייתכן שאין הוא מוצא את פתח הבית מחמת החשכה, או מחמת שקשה למצוא פתח לניגון לא ידוע…״

הגבאי הזקן ספק ידיו הרזות, המגוידות והתערות. ״אוי לאוזני ששוב לא שומעות ניגון… רבי, ברשותך אני חוזר ויוצא החוצה ומביא עמי את המנגן שאינו מוצא את פתחו של הבית…״

״תבוא עליך ברכה, ברוך וולף, אם תטריח את עצמך…״

הגבאי הזקן חזר והתכרבל בפרוותו, ויצא כשמנענע בראשו אילך ואילך כמי שהתמיהה גוברת בו והולכת. אורם של שני הנרות, שנצטמצם לתחום מפת השבת המשוטחת על השולחן, הניח לצללים לטשטש את ממשותם של הרהיטים, לדחוק את האורלוגין לתוך מרחקי הזמן, לקרב את הקירות זה לזה, ולהעמיק את הדממה שבה התפתל עשן המקטרת שהרבי ליבה בה את האש שנתעממה.

מקץ זמן מה, שקיפל בו זמן ממושך, נשמע בפרוזדור הארוך, שדלתות רבות בו, דשדוש צעדים, וכשהסב הרבי את ראשו, ראה בעד שני וילאות הפלוסין שסובבו על פתחו של החדר את פניו המחייכות של ברוך וולף, שנדחק ונכנס כניסה של חיפזון כשהשטריימל מוסט לאחור דרך שמחה, ובעקבותיו מהלכת דמות אדם, שהיתה בלתי ברורה מחמת הצללים שנתלוו לה.

״הנה הוא בעל הכינור, רבי… מצאתי אותו באמת מגשש כסגי נהור מסביב לבית…״

הגבאי הזקן נצטדד במתכוון כדי שהזר יהא נראה ובולט, אך הלה דיחק את עצמו לרווח שבין האורלוגין לקמטר מידות, שעליו עמדה מנורת כסף של חנוכה מעוטרת באריות מגולפים. ומשם יצא קול משונה, שריטטה בו בת קול מהניגון שניסר קודם לכן בחוץ:

״שבוע טוב, רבי…״

הרבי פיזר בידו את העשן ותלה את עיניו בזר. גוף צנום, מלובש פרוות איכרים גסה המאובנטת חבל דק, זקנקן שחור מאוד ששייר רק מעט פנים חיוורים, בראשו מעין קפלוש שחור ומרופט בתיתורתו, מקל עבה בידו, ועל כתפו הימנית מופשלים שני צרורות, אחד לכאן ואחד לכאן.

״רואה אני שקר לך,״ אמר הרבי, ״ואין כל פליאה בכך… אדם מטייל לו ביערות ובשדות כאילו היתה זו תקופת תמוז ולא תקופת טבת…״

האלמוני שתק בראש מושפל, כשמתאמץ לכבוש את הצמרמורות שזיעזעו את כתפיו ואת ידיו האוחזות במקל.

״ברוך וולף, כבד את האורח בכוסית יי״ש״.״ הגבאי הזקן פשט את פרוותו, וכשנוטלה בין זרועותיו זירז את עצמו לצאת. לאחר רגע חזר כשמחזיק ביד אחת קנקנית מלוטשת דפנות, פקוקה פקק של זכוכית, וביד שנייה כוסית ירוקה. כשמזג את הכוסית עד שפתה והושיטה לזר, נטל אותה זה בשתי ידיו, שתי ידיים ארכניות שאצבעותיהן הגרומות מכופפות בקצותיהן, ולאחר שבירך על היי״ש בקול, הריק את הכוסית בלגימה אחת לתוך פיו.

״ומהיכן אתה בא עכשיו?״ שאל הרבי.

הלה ניגב בהצנע את שפמו בגב ידו.

״מהיער, רבי, מהיער שמעבר לנהר…״

השיב מה שהשיב כשעיניו צמודות בלהיטות לקנקנית, שרעדה בידו הרועדת של הגבאי הזקן. כפי הנראה שיעשע אותו אור הנרות, שהבהב בהבהובים אדומים וצהובים בדופנותיה המלוטשים והבוהקים.

חיוך עלה בפניו של הרבי.

״ברוך וולף, מזוג לאורח כוסית שנייה… מן הסתם נצרך הוא לכך מחמת הצינה הקשה של ליל טבת…״

את הכוסית השנייה שתה האלמוני במתינות, כשמהרהר בין לגימה ללגימה, כאילו היה עם דעתו לומר משהו ואינו אומרו משום מה.

״והיכן עשית את השבת?…״

״בביתו של לייביש הטוחן, רבי… עצבות רבה ירדה על ביתו של זה מאז שבנו היחיד טבע בשיבולת הנהר… כל אימת שאני מזדמן לביתו של לייביש הטוחן, היושב לבדו בין יער לנהר, עושה אני אצלו את השבת ומזמר זמירות על שולחנו…״

האורלוגין, העומד זה דורות במשקע שבקיר, ליד ארון ספרים של עץ אלון, שבאצטבותיו גנוזים זה דורות ריחות חנוטים של אתרוגים, משך אותו רגע אנחה כבדה ועמוקה מלבו. האלמוני לכסן כלפיו את ראשו בתמיהה, כשמסיט קמעה לאחור את הקפלוש המרופט. מניין לו לאורלוגין ישיש זה נעימה זו שנתן באנחתו, נעימה שהוא אוספה לכינורו זה שנים על שנים בעיירות היהודיות שבפולין?

הגבאי הזקן, שהלך לשים את קנקנית היי״ש במקומה, חזר בגרירת רגליים מהירה, וידיו תקועות באבנטו קבע לו עמידה מאחורי כיסאו של הרבי, ששאל את האלמוני, שלא המיש את מבטו מהאורלוגין:

״ואתה הוא זה שניגנת קודם לכן בחוץ?…״ הלה נענע ראשו כשכובש עיניו בידיו המשוכלות על מקלו. ״וכמדומה לי שבכינור ניגנת מה שניגנת?״.״

תוך כדי דיבור חילץ האלמוני את עצמו מתוך תחום הצל שבו עמד, והפסיע פסיעות אחדות לתוך תחום האור שבא מהנרות הדולקים.

״כן, רבי, בכינור… בכינור שירשתי מאבי, עליו השלום, שכליזמר היה, שירשו מאביו, עליו השלום, שאף הוא כליזמר היה…״

דיבורו של האלמוני הדליק בעיניו הכחולות-חיוורות של הגבאי הזקן חיוך, שדעך מניה וביה למראה העצבות שלבשו פניו של הרבי, שתהה בעד עשן מקטרתו על טיבו של בעל כינור זה שבא בליל טבת מהעבר השני של הנהר, מהיער המלא רזין ורוחין ולילין. ותוך שכוסס את קצה זקנו שמע את הרבי מוסיף ושואל:

״האם נתכוונת לתקן איזה תיקון בניגון שנימת?…״

הלה שתק, ולבסוף אמר:

״איני יודע, רבי… ייתכן שלכבודו של הלילה ניגנתי… לילה שכולו שלג, שכולו כוכבים, שכולו דממה… ייתכן שניגנתי לכבודה של שבת מלכתא שחזרה ליערות…״

ובהשפל קול, כמדבר אל עצמו:

״וייתכן שניגנתי משום שגזרה עלי שאנגן…״

הרבי הרהר רגע כשמעביר ידו על מצחו.

״ושמא זכור לך הניגון שניגנת שעה שמהלך היית בשדות?…״ שמחה חלחלה בקולו של האלמוני:

״ודאי שהוא זכור לי, רבי… זה היה הניגון של סבא, עליו השלום… ניגון מופלא…״

וכשמזקיף ראשו וסופג בפניו החיוורות ובעיניו השחורות את האור הצהוב של הנרות:

״ואולי לנגן את הניגון הזה, רבי… הכינור שלי נמצא בצרור התלוי לי כאן…״

ותוך כדי כך, כשתופס לשון של הצטדקות:

״בצרור השני התלוי לי על הגב יש טלית ותפילין… וגם כיכר לחם קיבר שנתן לי לדרך לייביש הטוחן…״

הרבי צמצם את גבותיו האפורות, ושאל ספק בבדיחות הדעת ספק בכובד ראש: ״משמע שמכוח הגזרה שנגזרה כביכול עליך נטלת לעצמך רשות להיות שנים על שנים נע ונד?…”

מבין וילאות הפלוסין האדומים המגיפים את פתח החדר נשתרבב אותה שעה ראשה של נערה צעירה, ששערה המתולתל מגון האגוז סגר על פניה היפות, שמוארות היו בשתי עיניים חומות וחייכניות. האם גם היא, נכדתו של הרבי, שמעה קודם לכן בחדרה את הניגון שבא בחשאי מהשדות המושלגים, וקמה והניחה מידה את מפות החלות מסטן שהיא רוקמת לכלולותיה, ובאה לראות את בעל הניגון, שעמד בין אור ובין צל וענה:

״כן, רבי, מכוח הגזרה הזו נע ונד אני מעיירה לעיירה ומנגן להם ליהודים… משום שעצוב להם מאוד מחמת הגלות שהיא ארוכה וקודרת ומרה…״

הרבי הניף לעומתו יד מהסה:

״אסור להרהר אחרי מידותיו של הקדוש ברוך הוא…״

האלמוני הרכין ראשו, ולאחר רגע:

״רבי, שמא מספר אני את המעשה בחתן היתום והעני ובכלה היתומה והענייה, שנכנסו לחופה בליל סגריר של חודש חשוון בלי כליזמרים, והכלה העלובה בכתה בשל כך בכי מר מאוד…״

הוא הפסיק משום מה את סיפורו, ונהה בעיניים מסוגפות אחרי העשן הריחני שהסתלסל ועלה ממקטרתו של הרבי.

״רואה אני,״ אמר הרבי בחיוך, ״שרוצה אתה לעשן… טוב, אתקין לך פפירוס…״

משקיבל מידו של הרבי את הפפירוס, והגבאי הזקן האחיז בו אש שנטל בפיסת נייר מאחד הנרות הדולקים, הרתיע עצמו האלמוני אל הקמטר ועמד שם ועישן שעה קלה.

שעה שעמד ועישן, הוסטו לכאן ולכאן שני וילאות הפלוסין שעל הפתח, והנערה ששרבבה קודם לכן את ראשה היפה פנימה, נכנסה עתה לחדר, חשאית כצל, ועמדה לה ליד הווילאות כשידיה תלויות לצדדין לאורך שמלתה, שמלת קטיפה תכולה שירדה עד נעליה, נעלי לכה של שבת.

לאחר שהאלמוני טמן בכיס פרוותו את השייר שנשתייר מהפפירוס, חזר לתחומו של אור הנרות ושהה שהות קלה כדי להניח לרוח הסופה שבאה מהיער לפרוט על גבי הארובות העקומות של גגות העיירה, כדי להניח לאורלוגין לגנוח גניחה של מי שכבר שמע מעשיות רבות בשנות קיומו, וכדי להניח לנערה, שהצניעה את עצמה ליד וילאות הפלוסין האדומים, לחזק את סרטי המשי שנתרופפו בשתי צמותיה.

״אמרתי, רבי, שהיתום העני והיתומה הענייה נכנסו לחופה בלי כליזמרים… אז למען האמת עלי להוסיף ששעה שנכנסתי לחצר ביתהכנסת בה העמידו את החופה, ראיתי כליזמר זקן עומד ומנגן על כלי נגינה שדומה היה למראית עין לקונטרבס שדומה היה כל כך למנגן, שקשה היה לומר מי משניהם רעוע יותר, שבור יותר ורצוץ יותר… העיקר, ממיתריו השחוקים כחבלים בלויים של כלי נגינה זה הוציא הכליזמר הזקן בקשת שלא נותרו בה אלא נימין אחדות, יללות חתולים קורעות לב כל כך, שלא היה כל פלא שהכלה העלובה עמדה תחת חופתה ובכתה בכי תמרורים…״

הוא עשה אתנחתא כדי להניח לרוח הסופה לסיים את הלחן שפרטה על הארובות של גגות העיירה ולחזור ליער.

״כשראיתי, רבי, את השמים השחורים של ליל חשוון, כשראיתי את נרות השעווה הדלים והדולפים בידיהם של קרואי החתונה, כשראיתי את הכליזמר הזקן עומד וחופר וחופר בקשתו בתוך הקונטרבס, גברה עלי העצבות כל כך, שהידיים שלי הוציאו מדעת עצמן את הכינור מנרתיקו והתחילו מדעת עצמן לנגן…״

עיניה היפות של הנערה, שעמדה ליד וילאות הפלוסין, רחוק וסמוך לאותה חופה, נתקשרו בחוט של דמעות.

״…והבכי של הכלה העלובה שוב לא היה בכי של שכול ויתמות, אלא בכי של ששון ושמחה, כאילו לא היו השמים שמעל חופתה שמים קודרים של ליל חשוון, אלא שמים כחולים ומלאי כוכבים נוצצים של ליל תמוז, וכאילו נעשה נס לחתן היתום שבעל מום היה, והוא נעשה בעיניה של הכלה יפה תואר ויפה מראה…״

כשכילה לספר את סיפורו, אמר הרבי:

״לשמח חתן וכלה מצווה גדולה היא, על אחת כמה וכמה חתן וכלה יתומים ועניים… אבל כלום לא גרמת על ידי כך חולשת דעת ועוגמת נפש לאותו כליזמר זקן?…״

״חס וחלילה, רבי… כי מיד לאחר החופה ניגש אלי הכליזמר הזקן ונשק לי על מצחי ואמר: ׳יישר כוחך, בני, על נחת הרוח שעשית לי בנגינה שלך… ממש כך ניגנתי גם אני לפני שנים רבות-רבות… אבל עכשיו שבר כלי אני, וגם הקונטרבס שלי שבר כלי הוא, אז איזו נגינה יכול כבר להשמיע שבר כלי המנגן על שבר כלי?׳…״

שתיקה נתלתה בחלל החדר, שתיקה שבאה מהשדות שליל טבת

משוטט בהם כנווד המחפש בשלגיהם אגדות גנוזות, שתיקה שבאה מהנרות שאספו אורם לתחום פמוטותיהם כלאחר הילולה עצובה, שתיקה שבאה מהאורלוגין ומהגבאי הישישים שהתנמנמו במעומד זה מול זה, שתיקה שבאה מהרבי שישב והרהר לתוך העשן העולה לאט-לאט ממקטרתו, שתיקה שבאה מנכדתו שכרכה צמותיה היפות מגון האגוז מסביב לידיה, ולא גרעה את עיניה מהאלמוני שדמותו מובלעת בפרוות איכרים גסה, שפניו מובלעות בתוך זקן שחור כפחם, והוא מקפל בו דרכי נווד מופלאות, מעשיות מופלאות וניגונים מופלאים.

תוך שמפזר בידו את עשן המקטרת המגביר את הדממה, שאל הרבי: ״ואי אתה יכול לשבת ישיבת קבע במקום מגוריך?…״

״לא, רבי… הדרכים קוראות לי… דרכים לאין מספר קוראות לי… דרכים ההולכות ליערות של חורף, ודרכים ההולכות לעיירות נידחות שבהן יושבים יהודים עצובים שאינם יודעים שעצובים הם…״

״ואשתך היכן היא, כליזמר נע ונד, וילדיך היכן הם?… מי דואג להם?…״

האלמוני כבש את עיניו במקלו, מקל מסוקס ההולך עמו בנדודיו, וענה:

״לא כל ימות השנה אני בדרכים…״

בארץ התחילה רוח הסופה, שלא חזרה ליער, להתרוצץ סחור-סחור לבית, לחבוט את קירותיו, לטלטל בכעס את עץ הדובדבן העומד ליד החלון, ולהעביר ממנו את צמרמורותיו לגופה של הנערה, שנצטנפה אצל וילאות הפלוסין ושמעה את הרבי שואל:

״ולהיכן זה הלכת מביתו של לייביש הטוחן במוצאי שבת?…״ האור בנרות הדולקים, שנצטמצם קודם לכן, חזר ונתלבה ונאחז כעין שלהבת בזקנו השחור של האלמוני, בלחייו החיוורות, בעיניו: ״להיכן הלכתי, רבי? לחפש ניגון הלכתי, ניגון שנשתכח ממני…״ ״ניגון!… איזה ניגון?…״

״את ניגונו של סבא, עליו השלום…״ רוח סופה שהתרוצצה בחוץ כרדופה רוח סופה אחרת, עצרה לרגע את נשימתה.

״ומצאת את הניגון?…״

בקולו של האלמוני חלחל מעין בכי חנוק של שמחה:

״כן, רבי… הוא חזר ונתגלה לי כשיצאתי עם צאת הכוכבים מביתו של לייביש הטוחן… תוך כדי הליכה ביער המלא לילה, שמעתי היאך העצים לוחשים זה לזה את הניגון של סבא… באלפי קולות זימר לי היער בלחש את הניגון הזה… וכדי שלא יחזור וישתכח ממני, נטלתי את הכינור וניגנתי אותו שעה שחציתי את השדות…״

ולאחר שתיקה קלה:

״רבי, שמא מנגן אני את הניגון הזה…״

דומה היה שהצמרמורות של רוח הסופה אחזו בידיו של האלמוני, שנתכווצו ונתמתחו וחזרו ונתכווצו, והרבי שראה את הצער שהוא מצטער, אמר:

״טוב, נגן את הניגון…״

האלמוני הלך והעמיד את מקלו בקרן זווית, הניח על גבי הקמטר את שני הצרורות שטעונים היו על כתפו, חילץ מתוך צרור אחד שני חפצים שדומים היו לכינור וקשת, נטלם וחזר לתחומו של אור הנרות, וכשהוא מראה על הכינור שהחזיק בידו השמאלית, כינור שהיה לו קלסתר צורה משונה, מעוקם ומגובן, כאילו נחתמו בו כל התלאות הכרוכות בטלטולי דרכים של שנים על שנים:

״רבי, כינור זה שבידי ניגן דורות על דורות בחתונות יהודיות, ויותר משניגן ניגונים שמע בכיות, וסבא, עליו השלום, קיבלו מידו של כליזמר נע ונד שהיה תמיד בגילופין, ושאיש לא ידע מהיכן הוא בא…״

משאמר מה שאמר, העביר את אצבעותיו הארכניות והגרומות על גבי המיתרים, הניף את הקשת, שהה רגע בהשפל ראש והתחיל לנגן. הדממה שנתפשטה והלכה בחלל החדר, סחור-סחור לנגינה, היתה רבה כל כך שאפשר היה לשמוע היאך הזמן, זמנו של ליל טבת רחוק-רחוק, נעצר כאורלוגין ישן נושן; היאך רוח הסופה אוספת את עצמה מהשדות ובאה לצותת מאחורי קיר הבית; והיאך הנערה, שעמדה ליד וילאות הפלוסין, נעתקת ממקומה ופוסעת בתוך החלל כמהלכת בתוך חלום, ומשתהית מאחורי כיסאו של הרבי, שהאזין לניגון בעצימת עיניים כשבידו המקטרת הכבויה. וניגון זה, שניגונים רבים היו מקופלים בו(שביקע את קירות החדר והלך לשוטט בכיכר העיירה, פגש בשואב המים שהעמיד לרגע את דלייו המלאים והאזין, הגיח לו והלך להתדפק על החלונות של בתי העץ המחוטטרים והמכורבלים בשלג, חלונות החתומים כפור והמשקפים באספקלריות את בבואותיו של הירח, חלונות שמאחוריהם יושבות סבתות בשביסי קטיפה של שבת, והן מאזינות ושפתיהן מלחשות) היה נמשך והולך עד שהשחר היה עולה על גגות העיירה, אלא שהרבי פקח את עיניו, נתן אותן בכליזמר ואמר:

״די, שיהא די!…”

ובעוד שהלה ניתק לאטו את הקשת ממיתרי כינורו, כשתוהה על הנאמר לו, ועקר לבסוף ממקומו והלך להטמין את כלי הנגינה בתוך הצרור המונח על הקמטר, ותוך כדי הליכה ראה את הנערה (שאת דמותה כבר ראה בהינומה לבנה תחת חופה מהחופות) נרתעת אל וילאות הפלוסין, כשלחייה לוהטות כאילו דלק בהן כל האור של שני הנרות שבפמוטות הנחושת, פנה הרבי ואמר לגבאי הזקן שעמד ונמנם:

״ברוך וולף, האורח יאכל אצלנו סעודת מלווה מלכה…״

למחרת, עם דמדומי השחר, היה צל טעון שני צרורות, צלו של הכליזמר,

נע והולך על פני השדות המושלגים.

לימים, כשהגבאי הזקן תלה ברבי את עיניו הכחולות-חיוורות וביקש לדעת מי היה הכליזמר האלמוני, שתק הרבי ולא אמר דבר.

דבר, 20.4.70