הרבי הניח מידו על השולחן את מקטרת הכסף הנאה, מלאכת מחשבת של צורף יהודי מאיסטנבול, וכשמצדד ראשו כלפי החלון השרוי באפלולית של שני וילאות פלוסין כבדים, ישב והאזין להמיה של ניגון שבאה מהחוץ ועמעמה את קול הילוך המטוטלת של האורלוגין הישיש, שעמד לו מדוחק במשקע שבקיר. לאחר שהות מה חזר ונטל הרבי את המקטרת, וכשמסתכל מתוך פיזור הדעת בעיטורים המסולסלים החרוטים בקנה הארוך, שבראשו פיית ענבר, לא גרע אוזנו מרחש הניגון שנמשך ובא מהשדות המושלגים, מהנהר הרדום בין צפצפות דמומות, מהיערות המלאים לילה. תוך כדי כך נרכן ופשט ידו ומשך אליו תיבה מרובעת עשויה עץ זית, מתנת משולח מארץ הקודש, וכשחופן הימנה קומץ טבק שעינו כעין הדבש, פיטם בו במתינות את בית הקיבול של המקטרת. אבל שעה שהתקין מנייר לגלילת פפירוסים, המונח בתיבת הטבק, אליתא כדי ליטול בה אש מאחד הנרות הדולקים בשני פמוטות של נחושת בשולי החלון, חזר וצידד אוזנו כלפי החלון המוגף פלוסין אדום ואפלולי, לפי שהמיית הניגון שדימה לשמוע קודם לכן נתגבהה והלכה, והתרפקה עתה על קירות הבית. לא היה זה קולו של אדם המזמר ניגון, אלא היה זה קולו של כלי ניגון המוציא מעצמו ניגון, והקול הזה אמר שכלי הניגון כינור הוא. הרבי נטל באליתא שהתקין אש מאחד הנרות, האחיז בה את הטבק שבמקטרתו, ועם שמעשן ותוהה על מהותו של ניגון זה הידוע לו והבלתי ידוע לו, ניגון הבא ממרחבי שדות ליליים לשוטט סחור-סחור לבתיה של העיירה הטמונים בתוך כפור ושלג, ראה בעד העשן שהתאבך ועלה ממקטרתו את דבלולי השער הלבנים המבצבצים מפניו המצומקות של הגבאי הזקן, שנכנס מן הסתם כדרכו בגרירת רגליים חשאית, ותקע את עצמו בריחוק מה מהעשן, כשידיו תחובות באבנטו המקושר ברישול מסביב לקפוטת האטלס השחורה.

״ברוך וולף,״ אמר הרבי, ״טוב שבאת… צא ואמור לבעל הכינור שייכנס…״

הלה תלה ברבו את עיניו הכחולות-חיוורות, שהיתה בהן תמיד תמיהה רבה.

״ברוך וולף,״ חזר ואמר הרבי, כשמצמצם את גבותיו העבותות בשמץ של תרעומת, ״טול עליך את הפרווה, וצא ואמור לו לזה שלא יעמוד ויכנר בקור הזה בחוץ… שייכנס…״

הגבאי הזקן נענע בשטריימל המגודל והקרוח כלשהו שבראשו, וכשמחלץ ידיו מתוך אבנטו כיווץ את כתפיו הצרות והלך והבליע את עצמו בפרוזדור הארוך והחשוך, שדלתות רבות בו.

הניגון שהתדפק קודם לכן על קירות הבית התרחק משום מה והלך, ומחמת שהתרחק אפשר היה לראות היאך העצבות מתפשטת בחללו של החדר, ממעיטה את האור בשני הנרות הדולקים בפמוטותיהם על מפת השבת הצחורה הפרושה על השולחן, ואפשר היה לשמוע היאך היא מחלחלת בפיזומו הצרוד של האורלוגין הישיש.

לא יצאה שעה קלה והגבאי הזקן חזר מכורבל עד אוזניו בפרוותו, ונושף בפיו על קצות אצבעותיו; ולאחר שנתיישבה עליו דעתו מהקור, אמר:

״רבי, לא ראיתי בחוץ סימן כלשהו של אדם או צל כלשהו של אדם… ראיתי בחוץ רק שלג ולילה וכוכבים…״

״וגם לא שמעת שום ניגון, ברוך וולף, שום ניגון?…״

״ניגון, רבי, לא שמעתי שום ניגון…״

הרבי משך אנחה מלבו, הניח את המקטרת על השולחן, ונתכנס בתוך שתיקה – לומר שאותו בעל כינור חזר ליערות מחמת ייאוש שאין שומעים את נגינתו…

״משמע, רבי, שמישהו עומד בחוץ ומנגן?…״

״כן, ברוך וולף, מנגן ומבקש להיכנס… אלא שייתכן שאין הוא מוצא את פתח הבית מחמת החשכה, או מחמת שקשה למצוא פתח לניגון לא ידוע…״

הגבאי הזקן ספק ידיו הרזות, המגוידות והתערות. ״אוי לאוזני ששוב לא שומעות ניגון… רבי, ברשותך אני חוזר ויוצא החוצה ומביא עמי את המנגן שאינו מוצא את פתחו של הבית…״

״תבוא עליך ברכה, ברוך וולף, אם תטריח את עצמך…״

הגבאי הזקן חזר והתכרבל בפרוותו, ויצא כשמנענע בראשו אילך ואילך כמי שהתמיהה גוברת בו והולכת. אורם של שני הנרות, שנצטמצם לתחום מפת השבת המשוטחת על השולחן, הניח לצללים לטשטש את ממשותם של הרהיטים, לדחוק את האורלוגין לתוך מרחקי הזמן, לקרב את הקירות זה לזה, ולהעמיק את הדממה שבה התפתל עשן המקטרת שהרבי ליבה בה את האש שנתעממה.

מקץ זמן מה, שקיפל בו זמן ממושך, נשמע בפרוזדור הארוך, שדלתות רבות בו, דשדוש צעדים, וכשהסב הרבי את ראשו, ראה בעד שני וילאות הפלוסין שסובבו על פתחו של החדר את פניו המחייכות של ברוך וולף, שנדחק ונכנס כניסה של חיפזון כשהשטריימל מוסט לאחור דרך שמחה, ובעקבותיו מהלכת דמות אדם, שהיתה בלתי ברורה מחמת הצללים שנתלוו לה.

״הנה הוא בעל הכינור, רבי… מצאתי אותו באמת מגשש כסגי נהור מסביב לבית…״

הגבאי הזקן נצטדד במתכוון כדי שהזר יהא נראה ובולט, אך הלה דיחק את עצמו לרווח שבין האורלוגין לקמטר מידות, שעליו עמדה מנורת כסף של חנוכה מעוטרת באריות מגולפים. ומשם יצא קול משונה, שריטטה בו בת קול מהניגון שניסר קודם לכן בחוץ:

״שבוע טוב, רבי…״

הרבי פיזר בידו את העשן ותלה את עיניו בזר. גוף צנום, מלובש פרוות איכרים גסה המאובנטת חבל דק, זקנקן שחור מאוד ששייר רק מעט פנים חיוורים, בראשו מעין קפלוש שחור ומרופט בתיתורתו, מקל עבה בידו, ועל כתפו הימנית מופשלים שני צרורות, אחד לכאן ואחד לכאן.

״רואה אני שקר לך,״ אמר הרבי, ״ואין כל פליאה בכך… אדם מטייל לו ביערות ובשדות כאילו היתה זו תקופת תמוז ולא תקופת טבת…״

האלמוני שתק בראש מושפל, כשמתאמץ לכבוש את הצמרמורות שזיעזעו את כתפיו ואת ידיו האוחזות במקל.

״ברוך וולף, כבד את האורח בכוסית יי״ש״.״ הגבאי הזקן פשט את פרוותו, וכשנוטלה בין זרועותיו זירז את עצמו לצאת. לאחר רגע חזר כשמחזיק ביד אחת קנקנית מלוטשת דפנות, פקוקה פקק של זכוכית, וביד שנייה כוסית ירוקה. כשמזג את הכוסית עד שפתה והושיטה לזר, נטל אותה זה בשתי ידיו, שתי ידיים ארכניות שאצבעותיהן הגרומות מכופפות בקצותיהן, ולאחר שבירך על היי״ש בקול, הריק את הכוסית בלגימה אחת לתוך פיו.

״ומהיכן אתה בא עכשיו?״ שאל הרבי.

הלה ניגב בהצנע את שפמו בגב ידו.

״מהיער, רבי, מהיער שמעבר לנהר…״

השיב מה שהשיב כשעיניו צמודות בלהיטות לקנקנית, שרעדה בידו הרועדת של הגבאי הזקן. כפי הנראה שיעשע אותו אור הנרות, שהבהב בהבהובים אדומים וצהובים בדופנותיה המלוטשים והבוהקים.

חיוך עלה בפניו של הרבי.

״ברוך וולף, מזוג לאורח כוסית שנייה… מן הסתם נצרך הוא לכך מחמת הצינה הקשה של ליל טבת…״

את הכוסית השנייה שתה האלמוני במתינות, כשמהרהר בין לגימה ללגימה, כאילו היה עם דעתו לומר משהו ואינו אומרו משום מה.

״והיכן עשית את השבת?…״

״בביתו של לייביש הטוחן, רבי… עצבות רבה ירדה על ביתו של זה מאז שבנו היחיד טבע בשיבולת הנהר… כל אימת שאני מזדמן לביתו של לייביש הטוחן, היושב לבדו בין יער לנהר, עושה אני אצלו את השבת ומזמר זמירות על שולחנו…״

האורלוגין, העומד זה דורות במשקע שבקיר, ליד ארון ספרים של עץ אלון, שבאצטבותיו גנוזים זה דורות ריחות חנוטים של אתרוגים, משך אותו רגע אנחה כבדה ועמוקה מלבו. האלמוני לכסן כלפיו את ראשו בתמיהה, כשמסיט קמעה לאחור את הקפלוש המרופט. מניין לו לאורלוגין ישיש זה נעימה זו שנתן באנחתו, נעימה שהוא אוספה לכינורו זה שנים על שנים בעיירות היהודיות שבפולין?

הגבאי הזקן, שהלך לשים את קנקנית היי״ש במקומה, חזר בגרירת רגליים מהירה, וידיו תקועות באבנטו קבע לו עמידה מאחורי כיסאו של הרבי, ששאל את האלמוני, שלא המיש את מבטו מהאורלוגין:

״ואתה הוא זה שניגנת קודם לכן בחוץ?…״ הלה נענע ראשו כשכובש עיניו בידיו המשוכלות על מקלו. ״וכמדומה לי שבכינור ניגנת מה שניגנת?״.״

תוך כדי דיבור חילץ האלמוני את עצמו מתוך תחום הצל שבו עמד, והפסיע פסיעות אחדות לתוך תחום האור שבא מהנרות הדולקים.

״כן, רבי, בכינור… בכינור שירשתי מאבי, עליו השלום, שכליזמר היה, שירשו מאביו, עליו השלום, שאף הוא כליזמר היה…״

דיבורו של האלמוני הדליק בעיניו הכחולות-חיוורות של הגבאי הזקן חיוך, שדעך מניה וביה למראה העצבות שלבשו פניו של הרבי, שתהה בעד עשן מקטרתו על טיבו של בעל כינור זה שבא בליל טבת מהעבר השני של הנהר, מהיער המלא רזין ורוחין ולילין. ותוך שכוסס את קצה זקנו שמע את הרבי מוסיף ושואל:

״האם נתכוונת לתקן איזה תיקון בניגון שנימת?…״

הלה שתק, ולבסוף אמר:

״איני יודע, רבי… ייתכן שלכבודו של הלילה ניגנתי… לילה שכולו שלג, שכולו כוכבים, שכולו דממה… ייתכן שניגנתי לכבודה של שבת מלכתא שחזרה ליערות…״

ובהשפל קול, כמדבר אל עצמו:

״וייתכן שניגנתי משום שגזרה עלי שאנגן…״

הרבי הרהר רגע כשמעביר ידו על מצחו.

״ושמא זכור לך הניגון שניגנת שעה שמהלך היית בשדות?…״ שמחה חלחלה בקולו של האלמוני:

״ודאי שהוא זכור לי, רבי… זה היה הניגון של סבא, עליו השלום… ניגון מופלא…״

וכשמזקיף ראשו וסופג בפניו החיוורות ובעיניו השחורות את האור הצהוב של הנרות:

״ואולי לנגן את הניגון הזה, רבי… הכינור שלי נמצא בצרור התלוי לי כאן…״

ותוך כדי כך, כשתופס לשון של הצטדקות:

״בצרור השני התלוי לי על הגב יש טלית ותפילין… וגם כיכר לחם קיבר שנתן לי לדרך לייביש הטוחן…״

הרבי צמצם את גבותיו האפורות, ושאל ספק בבדיחות הדעת ספק בכובד ראש: ״משמע שמכוח הגזרה שנגזרה כביכול עליך נטלת לעצמך רשות להיות שנים על שנים נע ונד?…”

מבין וילאות הפלוסין האדומים המגיפים את פתח החדר נשתרבב אותה שעה ראשה של נערה צעירה, ששערה המתולתל מגון האגוז סגר על פניה היפות, שמוארות היו בשתי עיניים חומות וחייכניות. האם גם היא, נכדתו של הרבי, שמעה קודם לכן בחדרה את הניגון שבא בחשאי מהשדות המושלגים, וקמה והניחה מידה את מפות החלות מסטן שהיא רוקמת לכלולותיה, ובאה לראות את בעל הניגון, שעמד בין אור ובין צל וענה:

״כן, רבי, מכוח הגזרה הזו נע ונד אני מעיירה לעיירה ומנגן להם ליהודים… משום שעצוב להם מאוד מחמת הגלות שהיא ארוכה וקודרת ומרה…״

הרבי הניף לעומתו יד מהסה:

״אסור להרהר אחרי מידותיו של הקדוש ברוך הוא…״

האלמוני הרכין ראשו, ולאחר רגע:

״רבי, שמא מספר אני את המעשה בחתן היתום והעני ובכלה היתומה והענייה, שנכנסו לחופה בליל סגריר של חודש חשוון בלי כליזמרים, והכלה העלובה בכתה בשל כך בכי מר מאוד…״

הוא הפסיק משום מה את סיפורו, ונהה בעיניים מסוגפות אחרי העשן הריחני שהסתלסל ועלה ממקטרתו של הרבי.

״רואה אני,״ אמר הרבי בחיוך, ״שרוצה אתה לעשן… טוב, אתקין לך פפירוס…״

משקיבל מידו של הרבי את הפפירוס, והגבאי הזקן האחיז בו אש שנטל בפיסת נייר מאחד הנרות הדולקים, הרתיע עצמו האלמוני אל הקמטר ועמד שם ועישן שעה קלה.

שעה שעמד ועישן, הוסטו לכאן ולכאן שני וילאות הפלוסין שעל הפתח, והנערה ששרבבה קודם לכן את ראשה היפה פנימה, נכנסה עתה לחדר, חשאית כצל, ועמדה לה ליד הווילאות כשידיה תלויות לצדדין לאורך שמלתה, שמלת קטיפה תכולה שירדה עד נעליה, נעלי לכה של שבת.

לאחר שהאלמוני טמן בכיס פרוותו את השייר שנשתייר מהפפירוס, חזר לתחומו של אור הנרות ושהה שהות קלה כדי להניח לרוח הסופה שבאה מהיער לפרוט על גבי הארובות העקומות של גגות העיירה, כדי להניח לאורלוגין לגנוח גניחה של מי שכבר שמע מעשיות רבות בשנות קיומו, וכדי להניח לנערה, שהצניעה את עצמה ליד וילאות הפלוסין האדומים, לחזק את סרטי המשי שנתרופפו בשתי צמותיה.

״אמרתי, רבי, שהיתום העני והיתומה הענייה נכנסו לחופה בלי כליזמרים… אז למען האמת עלי להוסיף ששעה שנכנסתי לחצר ביתהכנסת בה העמידו את החופה, ראיתי כליזמר זקן עומד ומנגן על כלי נגינה שדומה היה למראית עין לקונטרבס שדומה היה כל כך למנגן, שקשה היה לומר מי משניהם רעוע יותר, שבור יותר ורצוץ יותר… העיקר, ממיתריו השחוקים כחבלים בלויים של כלי נגינה זה הוציא הכליזמר הזקן בקשת שלא נותרו בה אלא נימין אחדות, יללות חתולים קורעות לב כל כך, שלא היה כל פלא שהכלה העלובה עמדה תחת חופתה ובכתה בכי תמרורים…״

הוא עשה אתנחתא כדי להניח לרוח הסופה לסיים את הלחן שפרטה על הארובות של גגות העיירה ולחזור ליער.

״כשראיתי, רבי, את השמים השחורים של ליל חשוון, כשראיתי את נרות השעווה הדלים והדולפים בידיהם של קרואי החתונה, כשראיתי את הכליזמר הזקן עומד וחופר וחופר בקשתו בתוך הקונטרבס, גברה עלי העצבות כל כך, שהידיים שלי הוציאו מדעת עצמן את הכינור מנרתיקו והתחילו מדעת עצמן לנגן…״

עיניה היפות של הנערה, שעמדה ליד וילאות הפלוסין, רחוק וסמוך לאותה חופה, נתקשרו בחוט של דמעות.

״…והבכי של הכלה העלובה שוב לא היה בכי של שכול ויתמות, אלא בכי של ששון ושמחה, כאילו לא היו השמים שמעל חופתה שמים קודרים של ליל חשוון, אלא שמים כחולים ומלאי כוכבים נוצצים של ליל תמוז, וכאילו נעשה נס לחתן היתום שבעל מום היה, והוא נעשה בעיניה של הכלה יפה תואר ויפה מראה…״

כשכילה לספר את סיפורו, אמר הרבי:

״לשמח חתן וכלה מצווה גדולה היא, על אחת כמה וכמה חתן וכלה יתומים ועניים… אבל כלום לא גרמת על ידי כך חולשת דעת ועוגמת נפש לאותו כליזמר זקן?…״

״חס וחלילה, רבי… כי מיד לאחר החופה ניגש אלי הכליזמר הזקן ונשק לי על מצחי ואמר: ׳יישר כוחך, בני, על נחת הרוח שעשית לי בנגינה שלך… ממש כך ניגנתי גם אני לפני שנים רבות-רבות… אבל עכשיו שבר כלי אני, וגם הקונטרבס שלי שבר כלי הוא, אז איזו נגינה יכול כבר להשמיע שבר כלי המנגן על שבר כלי?׳…״

שתיקה נתלתה בחלל החדר, שתיקה שבאה מהשדות שליל טבת

משוטט בהם כנווד המחפש בשלגיהם אגדות גנוזות, שתיקה שבאה מהנרות שאספו אורם לתחום פמוטותיהם כלאחר הילולה עצובה, שתיקה שבאה מהאורלוגין ומהגבאי הישישים שהתנמנמו במעומד זה מול זה, שתיקה שבאה מהרבי שישב והרהר לתוך העשן העולה לאט-לאט ממקטרתו, שתיקה שבאה מנכדתו שכרכה צמותיה היפות מגון האגוז מסביב לידיה, ולא גרעה את עיניה מהאלמוני שדמותו מובלעת בפרוות איכרים גסה, שפניו מובלעות בתוך זקן שחור כפחם, והוא מקפל בו דרכי נווד מופלאות, מעשיות מופלאות וניגונים מופלאים.

תוך שמפזר בידו את עשן המקטרת המגביר את הדממה, שאל הרבי: ״ואי אתה יכול לשבת ישיבת קבע במקום מגוריך?…״

״לא, רבי… הדרכים קוראות לי… דרכים לאין מספר קוראות לי… דרכים ההולכות ליערות של חורף, ודרכים ההולכות לעיירות נידחות שבהן יושבים יהודים עצובים שאינם יודעים שעצובים הם…״

״ואשתך היכן היא, כליזמר נע ונד, וילדיך היכן הם?… מי דואג להם?…״

האלמוני כבש את עיניו במקלו, מקל מסוקס ההולך עמו בנדודיו, וענה:

״לא כל ימות השנה אני בדרכים…״

בארץ התחילה רוח הסופה, שלא חזרה ליער, להתרוצץ סחור-סחור לבית, לחבוט את קירותיו, לטלטל בכעס את עץ הדובדבן העומד ליד החלון, ולהעביר ממנו את צמרמורותיו לגופה של הנערה, שנצטנפה אצל וילאות הפלוסין ושמעה את הרבי שואל:

״ולהיכן זה הלכת מביתו של לייביש הטוחן במוצאי שבת?…״ האור בנרות הדולקים, שנצטמצם קודם לכן, חזר ונתלבה ונאחז כעין שלהבת בזקנו השחור של האלמוני, בלחייו החיוורות, בעיניו: ״להיכן הלכתי, רבי? לחפש ניגון הלכתי, ניגון שנשתכח ממני…״ ״ניגון!… איזה ניגון?…״

״את ניגונו של סבא, עליו השלום…״ רוח סופה שהתרוצצה בחוץ כרדופה רוח סופה אחרת, עצרה לרגע את נשימתה.

״ומצאת את הניגון?…״

בקולו של האלמוני חלחל מעין בכי חנוק של שמחה:

״כן, רבי… הוא חזר ונתגלה לי כשיצאתי עם צאת הכוכבים מביתו של לייביש הטוחן… תוך כדי הליכה ביער המלא לילה, שמעתי היאך העצים לוחשים זה לזה את הניגון של סבא… באלפי קולות זימר לי היער בלחש את הניגון הזה… וכדי שלא יחזור וישתכח ממני, נטלתי את הכינור וניגנתי אותו שעה שחציתי את השדות…״

ולאחר שתיקה קלה:

״רבי, שמא מנגן אני את הניגון הזה…״

דומה היה שהצמרמורות של רוח הסופה אחזו בידיו של האלמוני, שנתכווצו ונתמתחו וחזרו ונתכווצו, והרבי שראה את הצער שהוא מצטער, אמר:

״טוב, נגן את הניגון…״

האלמוני הלך והעמיד את מקלו בקרן זווית, הניח על גבי הקמטר את שני הצרורות שטעונים היו על כתפו, חילץ מתוך צרור אחד שני חפצים שדומים היו לכינור וקשת, נטלם וחזר לתחומו של אור הנרות, וכשהוא מראה על הכינור שהחזיק בידו השמאלית, כינור שהיה לו קלסתר צורה משונה, מעוקם ומגובן, כאילו נחתמו בו כל התלאות הכרוכות בטלטולי דרכים של שנים על שנים:

״רבי, כינור זה שבידי ניגן דורות על דורות בחתונות יהודיות, ויותר משניגן ניגונים שמע בכיות, וסבא, עליו השלום, קיבלו מידו של כליזמר נע ונד שהיה תמיד בגילופין, ושאיש לא ידע מהיכן הוא בא…״

משאמר מה שאמר, העביר את אצבעותיו הארכניות והגרומות על גבי המיתרים, הניף את הקשת, שהה רגע בהשפל ראש והתחיל לנגן. הדממה שנתפשטה והלכה בחלל החדר, סחור-סחור לנגינה, היתה רבה כל כך שאפשר היה לשמוע היאך הזמן, זמנו של ליל טבת רחוק-רחוק, נעצר כאורלוגין ישן נושן; היאך רוח הסופה אוספת את עצמה מהשדות ובאה לצותת מאחורי קיר הבית; והיאך הנערה, שעמדה ליד וילאות הפלוסין, נעתקת ממקומה ופוסעת בתוך החלל כמהלכת בתוך חלום, ומשתהית מאחורי כיסאו של הרבי, שהאזין לניגון בעצימת עיניים כשבידו המקטרת הכבויה. וניגון זה, שניגונים רבים היו מקופלים בו(שביקע את קירות החדר והלך לשוטט בכיכר העיירה, פגש בשואב המים שהעמיד לרגע את דלייו המלאים והאזין, הגיח לו והלך להתדפק על החלונות של בתי העץ המחוטטרים והמכורבלים בשלג, חלונות החתומים כפור והמשקפים באספקלריות את בבואותיו של הירח, חלונות שמאחוריהם יושבות סבתות בשביסי קטיפה של שבת, והן מאזינות ושפתיהן מלחשות) היה נמשך והולך עד שהשחר היה עולה על גגות העיירה, אלא שהרבי פקח את עיניו, נתן אותן בכליזמר ואמר:

״די, שיהא די!…”

ובעוד שהלה ניתק לאטו את הקשת ממיתרי כינורו, כשתוהה על הנאמר לו, ועקר לבסוף ממקומו והלך להטמין את כלי הנגינה בתוך הצרור המונח על הקמטר, ותוך כדי הליכה ראה את הנערה (שאת דמותה כבר ראה בהינומה לבנה תחת חופה מהחופות) נרתעת אל וילאות הפלוסין, כשלחייה לוהטות כאילו דלק בהן כל האור של שני הנרות שבפמוטות הנחושת, פנה הרבי ואמר לגבאי הזקן שעמד ונמנם:

״ברוך וולף, האורח יאכל אצלנו סעודת מלווה מלכה…״

למחרת, עם דמדומי השחר, היה צל טעון שני צרורות, צלו של הכליזמר,

נע והולך על פני השדות המושלגים.

לימים, כשהגבאי הזקן תלה ברבי את עיניו הכחולות-חיוורות וביקש לדעת מי היה הכליזמר האלמוני, שתק הרבי ולא אמר דבר.

דבר, 20.4.70