ירושלים, כ"ד בחשון תשי"ד – 2 בנובמבר 1953

נשיאי היקר –

רואה אני חובה לעצמי למסור לך בכתב, כאשר עשיתי זאת קודם לכן בעל־פה, על הסיבה המכריחה אותי, לצערי הרב והעמוק, להסתלק בקרוב מעבודתי בממשלה. אני כותב לך כלנציג העליון של המדינה, ואני מרשה לעצמי להוסיף – כלידיד וחבר יקר וּותיק מיום היפגשנו יחד בארץ.

זה שש שנים שאני פועל מתוך מתיחות עליונה ומאמץ נפשי עצום, ומסופקני אם הזולת יבין זאת גם לאחר הסברתי. יתכן, שאיש אחר, מחונן יותר ממני, היה מסוגל לעשות העבודה ביתר קלות. לי ניתן לעשות הדבר אך ורק מתוך התרכזות פנימית ומתיחות נפשית ושכלית מאכסימלית. השאלות שמתעוררות מזמן לזמן לפעמים יש בהן משום קביעת־גורל. ולכל שאלה קשה יש פנים לכאן ולכאן. אני כשלעצמי איני בטוח כלל וכלל כי אני מצליח למַצות העיקר והמכריע, אבל בכל מקרה ניסיתי לברר לעצמי כל התוצאות והמסקנות העיקריות, ולהגיע לידי המסקנה הרצויה בתנאים מסובכים ורצופי־קשיים, ולפעמים, גם סכנות. היה צורך לא רק למצוא דרך נכונה פחות או יותר בחתחתי המציאות המורכבת והמלאה סתירות, אלא גם להפעיל אנשים וציבורים בעלי כיוונים שונים, ולפעמים מתנגדים וסותרים זה לזה, – לשם המטרה הרצויה והכללית ובכיוון הדרוש.

יש סבורים שלשם כך מספיק “קו”, שאם נוטים אותו פעם אחת הריהו מוביל כאילו מעצמו בדרך הישרה והסלולה. עלי להודות שלא “קו” כזה הנחה אותי1 כיוונה אותי “נקודה”, נקודת המטרה הרצויה. לפי מיטב ידיעתי והרגשתי אין כביש סלול למפרע המוליך למחוז־החפץ, אלא בהתרחשות ובהשתנות הבלתי־פוסקת של המציאות, שאינה חוזרת על עצמה. יש לחצוב מחדש ובלי הפסקה מעבר קשה לקראת המטרה. ויש צעד שהיה נכון אתמול, והוא עלול להכשיל מחר. ואיני צריך לספר לך מה היו שש השנים שעברו ומה התרחש בהן.

אני לא מוסמך לקבוע אם הצלחתי בכל צעד ושעל למצוא הכיוון הנאמן לקראת המטרה, אבל זאת אני יכול להגיד: לא חסכתי מאמץ נפשי, שׂכלי ורעיוני, מאמץ חדש בכל מקרה ומקרה, מבלי לסמוך על שיגרה והרגל, למען מצוא הצעד הנכון, גם בכיוון הדרך וגם בהפעלת הציבורים; במידה שהמאמץ גדל ונעשה במתח פנימי יותר רב, – פחות היה ניכר ומורגש ע"י הזולת. ותאמין לי אם אומר לך, – שפעלתי כל השנים האלה מתוך מתיחות נפשית עליונה, כי ידעתי היטב מהו השבט והחסד הכרוכים בפעולה.

אולם מתיחות מוֹחצת זו לא התחילה לפני שש שנים. מאז הזדמנתי בשנת 1935, כיו"ר הנהלת הסוכנות היהודית, עם ועדת פיל נתברר לי, שדבר “המאנדט” הבריטי, כלומר הסיוע שאנגליה הבטיחה לתת להקמת “הבית הלאומי” – נסתיים, ושום טענות משפטיות ומדיניות על התחייבות בינלאומית, גם אם הן צודקות, לא ישנו עובדה זו ולא יעמדו לנו, ומכאן ולהבא כל המדיניות הציונית מוכרחה להשתנות. מאותו זמן, זוהי תקופה של שש־עשרה – שבע־עשרה שנה בערך, אני עובד במתיחות עליונה, כאשר נסיתי לתאר לך. איני צריך להוסיף שעשיתי כל זאת באהבה, ולא יעלה כלל על לבי להחזיק טובה לעצמי. ידוע לך שאין דבר יקר בעולמי ממדינת ישראל, ואין זכות גדולה מאשר לשרת אותה באמונה. ואין זו זכות בלבד, אלא חובה, ואיני חושש להגיד: חובה קדושה. וחובה זו יש למלא עד הנשימה האחרונה. ואני מקווה שאעשה זאת כל חיי במיטב יכולתי, כאשר עשיתי זאת מיום בואי ארצה.

אבל זה כשנה הרגשתי, שאין אני יכול לעמוד עוד במתיחות הנפשית שבה אני עושה בממשלה, – ואחרת איני יכול ורשאי לעבוד. זו לא היתה עייפות רגילה. להיפך, בצאתי לימים מעטים בעבודתי בממשלה – איני מרגיש כמעט כל עייפות, ונדמה לי, שאני מסוגל לעבוד כאשר עבדתי לפני עשרים או שלושים שנה, גם מבחינה גופנית וגם מבחינה נפשית. אבל יש כנראה גבולות שהוצבו, בכל אופן הוצבו לי, למאמץ הנפשי שאפשר לעשות; נסיתי לקחת חופש וחזרתי לעבודה, – והוברר לי לצערי הרב, שאיני יכול לעשותה עוד בלי הפסקה רבתי. הגעתי לידי הכרה מצערת, שאין לי ברירה אלא להסתלק מעבודה זו לשנה או לשנתיים או ליותר, – כי איני מסוגל, עם כל רצוני הטוב (נדמה לי שאיני חסר לגמרי הרצון הטוב), לעמוד עכשיו למתיחות הדרושה וההכרחית. ואין ביכולתי לשנות ההכרח, לא על־ידי שכנוע הזולת או על־ידי שכנוע של עצמי.

אחד מחברי הקרובים ביותר, שנמלכתי בדעתו בדבר זה, יעצני לבקש מהממשלה חופשה ממושכת לשנה או לשנתיים, והוא הביא לי כמה נימוקים נגד התפטרותי מהממשלה. שקלתי דבריו בעיון רב. לא יכולתי לבטל כל טענותיו. ביחוד לא נעלם ממני, שהצעד שאני מוכרח לעשות, עלול לגרום צער לכמה ידידים בארץ. אולם הגעתי לידי מסקנה ברורה, שחופשה ממושכת לראש־ממשלה לא תיתכן, גם אילו היה הדבר בגדר החוקה, ואני מסופק אם זה ככה. אין “חופשה” מסוג זה הולמת אחריותה של הממשלה. ראש־ממשלה, שאינו נושא באחריות למעשה במשך שנה ויותר, עושה שליחותו פלסתר ופוגע בכבוד הממשלה והמדינה.

כשהסתננו ידיעות בענין זה לעתונות, הומצאו על־ידי העתונאים, – ואני קובע זאת בלי כל תרעומת, – כל מיני סברות תמוהות שאין להן שחר. היו גם כתבנים ועיתונאים חרוצים שניסו לטפול עלי כל מיני מזימות וחשדים. היו כאלה שניסו להשמיץ בהזדמנות זו חברַי וידידַי. היו גם כאלה שניסו לפסול התנועה שאני קשור בה כל חיי.

אין לי כל ענין לראשונים. אם מישהו מוצא תענוג בהשלכת שיקוצים אישיים עלי, – איני רואה כל סיבה, מדוע לא ימשיך במלאכתו זו כאַוות־נפשו. אולם אתה מכיר כמוני החברים שאני עובד אתם, גם חברי מפלגתי וגם חברי מפלגות אחרות. שום אדם המכבד עצמו ומכבד צלם האלהים שבאדם – לא יעבוד עם אנשים שאין להם דעה משלהם ואינם עומדים על דעתם, עד שמתקבלת הצעה מוסמכת. ובתנועתנו ובמפעלנו יש מקום לחילוקי־דעות, וחילוקי־דעות הם מבורכים, כי הם ערובה לליבון אחראי וקיבוצי של בעיות, שהן בעיות הכלל. ואף פעם לא עלה על דעתי להסתלק מעבודה בגלל חילוקי־דעות, ואיני יודע אם ניתן למישהו לעבוד עם חברים יותר נאמנים ומבורכים מאשר ניתן הדבר לי במדינת ישראל.

והתנועה שבתוכה אני עומד היום עמדי על דעתי לא היתה אף פעם יותר מלוכדת ונאמנה ודרוכה לקראת יעודה, כאשר היא עכשיו. יש אולי תנועות שאין בהן חילוקי־דעות, ואינן עושות משגה אף פעם, וחבריהם מורכבים אך ורק ממלאכי־שרת. התנועה, שיש לי הזכות להיות קשור אתה, אינה מסוג זה. אני מכיר ליקוייה ושגיאותיה בעבר ובהוֹוה, כשם שאני מכיר, נדמה לי, שגיאותי וליקויי אני. אבל איני יודע בארץ ובעם תנועה יותר נאמנה ליעודה, למדינת ישראל, לעם ישראל ולחזון הגאולה היהודית והאנושית, מהתנועה – מפלגת פועלי ארץ־ישראל – שאני אחד מנושאיה. ואני מרכין ראשי בפני תנועה זוֹ, בפני הכוחות המוסריים, היכולת החלוצית, ואוצרות הנאמנות והדריכות הגנוזים בתוך רבבותיה, הוותיקים והצעירים, בכפר ובעיר. הם המשען והמדריך הנאמן של העם העובד בישראל, יוצרי ערכיו הגדולים ומגשימי מאווייו ההיסטוריים. וזכות גדולה היא לאדם שכמוני להיות אחד מחבריה ושליחה של תנועה זו.

הכרח שלי להסתלק עכשיו מעבודת הממשלה – טבוע אך ורק באי־יכולתי להתמיד במתיחות שאני עומד בה זה 17־16 שנה.

היה דבר אחד שהכביד עלי במיוחד הסתלקותי: דבר הבטחון. בימי החופשה הממושכת שחברי בממשלה נתנו לי מתוך נדיבות לב בשלושת החדשים האחרונים יכולתי להקדיש שבועות רצופים לבירור יסודי של בעיות הבטחון, מבנה צבאנו וצרכיו, ויצאתי מבדיקה זו מעודד ומורהב. מסרתי לממשלה דין־וחשבון מפורט על בעיות הבטחון והצבא בשתי ישיבות מיוחדות שהוקדשו לכך. הצעת תכנת פעולה לשלוש שנים. מסרתי לך תמצית הדברים בעל פה, ולא אעמוד על כך במכתבי. אך זאת אומר: לא מעטים וקלים התיקונים והשכלולים שיש לעשות, וגם לאחר שהכל ייעשה כראוי – יידרשו שוב שכלולים ותיקונים. אבל הוברר לי – שיש לבטחון המדינה על מי לסמוך. צה"ל בנוי על יסוד איתן, וסגל המפקדים ורבבות החיילים ביבשה, באוויר ובים – ראויים לשליחותם.

בגמר בירורי בצבא מסרתי לכל אחד מחברי בממשלה על אי־יכולתי להמשיך. כאשר אמרתי לך בעל־פה, כן אמרתי לכל חלקי הקואליציה בממשלה, כי לפי הכרתי העמוקה יש לקיים הקואליציה ללא כל שינויים וללא כל זעזועים. אין כל הצדקה ל“משבר” ולזעזוע מדיני בשום אופן; יש בהם רק נזק למדינה, ולדעתי, גם נזק למזעזעים, אם ימצאו “מזעזעים”.

יש לי הכרה ברורה שהדרך שהממשלה הולכת בה – מאז יסוד המדינה, היא הדרך היחידה שאפשר היה ללכת בה ויש ללכת בה, כל עוד אנו מאמינים ביעוד הציוני של מדינתנו. אין זו דרך סלולה על־ידי אחרים, – שום עם זולתנו ושום כוח זר לא יסול בשבילנו דרך. את דרכנו אנו מוכרחים להתווֹת בעצמנו. מזמן לזמן יש לבדוק הנסיבות המשתנות, ולהתאים הפעולה לתמורות המתחדשות, אבל תמיד – מתוך נאמנות מוחלטת למטרה ההיסטורית.

ידעתי, אולי יותר מכל איש אחר, הקשיים של קואליציה. עמדתי בראש קואליציה כחמש־עשרה שנים בהנהלה הציונית, ולמעלה מחמש שנים במדינה. גם אילו היה רוב מוצק ויציב בעם, – ורוב יציב ומוצק כזה הוא לפי דעתי צורך חיוני, – גם אז היה חובה ללכד כל הכוחות הציוניים במדינה (ובעם!) ולשתפם בנשיאה באחריות ובעול. עכשיו כשאין רוב יציב כזה בעם – ודאי שיש חובה לקיים קואליציה ציונית מקפת. כל הזמן הצטערתי על גופים שהיו צריכים לשאת בעול, – ומסיבות שונות לא עשו זאת, ולפי עניות דעתי חיבלו חבלה קשה במדינה ואולי גם בעצמם.

גם עכשיו אני סבור שאם אפשר להרחיב הקואליציה ולהוסיף גופים אחראיים – יש לעשות זאת, ולאו דווקא בהזדמנות זו של הסתלקותי. בכל אופן ברור לי ללא־ספק שיש לקיים ולייצב הקואליציה הנוכחית, ולפני צאתי מהממשלה אעשה כל אשר ביכולתי למען הבטיח דבר זה. קשה לי להעלות על הדעת שגוף אחראי במדינה ינסה לעשות “רווחים” מדיניים (“רווחים” מפוקפקים מאוד מאוד, לדעתי) וההכרח המר שאני נתון בו להסתלק מהממשלה. יש לי אֵמון בחברים העובדים בממשלה, בחברים מכל הסיעות, ואני מאמין שיצליחו במלאכתם הקשה אם ימשיכו לעבוד יחד.

אני בטוח שעזרתך המוסרית רבת־המשקל תהא נתונה לדבר זה.

בכבוד ובהוקרה

ירושלים, א' בכסלו תשי"ד – 8 בנובמבר 1953

ידידי מר רוקח,

אני כותב לך הפעם כחבר לחבר. איני כותב בשם מישהו ולא לנציגו של מישהו. אנחנו עבדנו יחד בממשלה כשנה תמימה, והריני מרגיש חובה חברית להעמיד אותך, במידה שאני מסוגל לכך, על משגה כבד שאתם עומדים לעשות עכשיו, משגה ממלכתי, ונדמה לי, – גם מפלגתי.

אם דברי ימצאו הד בלבך – תוכל להראות דברי לחבריך, כפי ראות־עיניך. אם לדעתך אין לדברַי שחר, אתה יכול לקרוע מכתבי זה לגזרים.

יש כרגע לכל מפלגות הקואליציה הזדמנות יחידה במינה להפגין כלפי העולם והעם היהודי בגולה – יציבותה הפנימית של מדינתנו. ויציבות זו בעיני היא נכס יקר. בעיני העם היהודי היא נכס לא יסולא בפז. יש גם הזדמנות יוצאת מן הכלל לתת לעם אשר בציון חינוך ממלכתי ממדרגה ראשונה.

ההכרח המר שלי לצאת עכשיו מהממשלה עורר משום־מה דאגה גם בארץ וגם בגולה. אני לא שותף לדאגה זו (היא גם הפליאה אותי, כשקראתי עליה בעתונים ושמעתיה מפי חברים וידידים). אין מדינה עומדת על אדם אחד, וּודאי לא עלי. מכיר אני לא פחות ממי שהוא את עמנו, ויש לי אמונה עמוקה ביכולתו, בכושרו וברצונו אם כי לא נעלמו ממני החולשות והליקויים הפנימיים שלנו, אבל לא אלמן ישראל, ואין גורל המדינה תלוי בכך מי יהיה ראש־הממשלה.

אבל זו היא הפעם הראשונה בתולדות מדינתנו המחודשת שראש־הממשלה מוכרח לצאת מהממשלה, ויש חשיבות עליונה, פנימית וחיצונית, להוכיח לעם בארץ ולכם בגולה ולעולם כולו, הי המפלגות שנשאו עד עכשיו בעול הממשלה ממשיכות לשאת בעול זה, כאילו לא קרה דבר, והממשלה נשארת במקומה עד תוך כהונת הכנסת לפי החוק, בלי כל זעזוע ושינוי ומשבר, קצר או ארוך.

ראש־הממשלה הולך, ראש־הממשלה בא – והממשלה כחוק עומדת. אני מרגיש שהתנהגות כזו מצד מפלגות הקואליציה ומצד חברי הממשלה תהיה לברכה רבה למדינה, תגדיל כבודה בחוץ ותגביר אֵמונה בפנים. זה יהיה אַקט של בגרות מדינית שיוסיף כבוד לכל חברי הממשלה, מפלגותיהם – למדינה כולה.

והנה כל המפלגות המשתתפות בממשלה הודיעו לי על נכונותן לקיים הקואליציה הקיימת ולהבטיח יציבותה עד תום כהונת הכנסת הראשונה. כל שאר המפלגות – המזרחי, הפרוגרסיבים, הפועל־המזרחי, מפלגת־פועלי־א“י – הודיעו על־כך בלי כל תנאי ובלי כל תביעה. גם אתם הודעתם לי פעמיים שאתם רוצים לקיים הקואליציה הנוכחית ולהבטיח יציבותה, – אבל הצגתם תנאים, ואולי ,תנאים” אין זו המלה הנכונה: הצגתם תביעות. בתחילה שמעתי על תביעה אחת – סגנות ראש־הממשלה, אח"כ על שתי תביעות נוספות, סגנות באוצר ובמשרד החינוך. תביעות אלו, לדעתי, אינן מוצדקות, אינן אפשריות, אינן מעשיות, ואילו נתקבלו, היו, לדעתי, פוגעות קשה במשטר הדמוקראטי של מדינתנו ומשמשות תקדים מסבך ומזיק לעתיד; הצגת התביעות עלולה להטיל על המדינה משבה פנימי, שהעם אינו רוצה בו, ושאין בו כל תעלת לא למדינה ולא לכם; להיפך, יש בו נזק רב וחמוּר.

קואליציה זו נוצרה אחרי מו"מ ממושך (וחברי!), על־יסוד הסכם כתוב וחתום. רק היום הצלחתי לקרוא עוד פעם את ההסכם מיום 18 בדצמבר 1952, והוא חתם על־ידיך, ועל־ידי ברנשטיין, ונדמה לי על־ידי סרלין (לא יכולתי לפענח חתימה אחת). בהסכם זה יש סעיף על סגנים, סעיף ט', האומר: “ידונו על אפשרות של החלפת סגני־שרים לאחר עבודה משותפת של שנים עד שלושה חודשים”. התוכן ברור: דובר בינינו והוסכם שאם יקומו יחסי־אֵמון, נדון על קביעת סגנים מחברי מפלגה אחת במשרדים של חברי מפלגה שניה, ולהיפך. יש בענין זה חליפת מכתבים בין מר פ. ברנשטיין וביני ימים אחדים אחרי חתימת ההסכם.

משום־מה איש לא דרש אחרי שנים־שלושה חודשים “החלפת סגני־שרים”. אולם כמובן, מה שמותר לעשות אחרי שנים־שלושה חודשים, מותר לעשות אחרי אחד־עשר – שנים־עשר חודש. אבל אין רשות ואין כל יסוד למפלגה אחת לדרוש סגנים במשרדים של חברי מפלגה שני, בלי הדדיות. ואיני יכול להבין, ונדמה שאיש לא יוכל להבין, מדוע זה פתאום מגיעים לכם שלושה סגנים במשרדים של חברי מפלגת־פועלי־א"י, אך ורק מפני שאני פוסק מהיות ראש־הממשלה.

חלוקת התיקים והמשרדים נעשתה מתוך הסכם של כל סיעות הקואליציה; עד היום לא נשמעה כל טענה, שמישהו קופח, בכל־אופן לא נשמעה טענה כזו מפיכם ויציאתי מהממשלה אינה מקפחת איש. קשה לי להבין מדוע יציאתי מזכה אתכם בסגנים אצל חברי.

בהסכם לא היה כל דיבור וכל רמז (לא היה בשיחות בעל־פה שקדמו להסכם) על סגנות לראש־הממשלה. ראש־הממשלה יש לו, עד כמה שידוע לי, שתי זכויות: – הוא מנהל ישיבות הממשלה, וכשהוא מתפטר נחשב הדבר להתפטרות הממשלה כולה. אין בחוקה שלנו סגן לראש־הממשלה, ואיני יודע למה הוא דרוש, מה תהא סמכותו, מה יעשה? משרה זו אם תיווצר, עלולה רק להביא לידי תרעומות וטינות, כי הסגן יישאר ללא פעולה וללא סמכות. ואם ינסה לפעול – לא כאחד השרים, אלא בשם הממשלה, עלולה להיווצר שניות מסוכנת, מעין שתי ממשלות.

חוששני שחידוש זה של סגן־ראש־הממשלה ישמש מקור מתמיד לסכסוכים ותרעומות, ואולי לליקויים כבדים יותר. אם נחוץ דוֹבר הממשלה בכנסת – נדון בדבר ונקבע זאת, אולם לא כפרס וכתנאי לקואליציה, ולא כתשלום בעד יציאתי.

סגן לשר־האוצר – לא שהשׂר ממַנה כפי שנתמנו הסגנים עד עכשיו, והוא חלק לו מסמכותו כרצונו ובמידה שהוא חלק לו, אלא סגן מטעם מפלגה אחרת כפרס (רבונו של עולם: בעד מה?) לשמירת הקואליציה, ייצור סכסוכים, ואולי מה שגרוע מזה: תוהו־ובוהו. או שהסגן יהיה כולו תלוי בשר־האוצר – ואז איני יודע לשם מה הוא בא? ואם הוא יהיה מוסמך לפעול על דעת עצמו – יהיו לנו שני “אוצרות” ואינטריגות בלי־סוף.

הוא הדין בכל סגן שייקבע כמשגיח מצד מפלגה שניה.

אתם הסברתם לי שתביעות אלו באות מפני שאני יוצא מהממשלה. קשה לי להבין את הקשר שבין הסיבה והמסובב, אבל אם מגיעה לכם תוספת בגלל יציאתי – מדוע לא מגיעה תוספת כזו גם לפועל־המזרחי, ובראש וראשונה למפלגת פועלי א"י?

אני מבין שכל מפלגה יש לה הרגשה של “אתה בחרתנו”. כל זמן שזוהי הרגשה פנימית – אין לטעון נגדה. אבל איני מבין כיצד אפשר על יסודה לדרוש משהו ממפלגה אחרת, שאף לה יש הרגשה זו?

עמידה על תביעות אלו – חוששני, פירושה הרס הקואליציה, ואני מאמין לכם כשאתם אומרים שאינכם רוצים בכך. אבל אם אינכם רוצים בכך – ויש לכם יסוד לא לרצות בכך, כי העם אינו רוצה בכך, ואין זה לטובת המדינה – הרי הצגת התביעה היא משגה, ואולי משגה פאַטלי. ואין לי ספק שזוהי שגגה כבדה שיצאה מפיכם, ויש לתקנה – בהקדם.

ידעתי שכמעט כל מפלגה יש לה יצר־טוב ויצר־רע. יש יצר שׂררה, כבוד, כיבודים, ובכמה ארצות גם יצר־בצע. ויש יצר־שירות־ונאמנות והעדפת צרכי הכלל והמדינה.

מפלגות הקואליציה ייבחנו עכשיו: מהו היצר המכריע בתוכן. אין אני קרוא לתת לכם עצות מפלגתיות. אתם יודעים יותר ממני מה טוב למפלגתכם ומה רע. אני עכשיו איני – למעשה, אם כי עדיין לא להלכה, – אלא אזרח פשוט, אחד האזרחים, שכבוד המדינה ושלומה ואחדותה ויציבות יקרים לו יותר מכל דבר אחר בחייו. אין לי כל ספק בנאמנותך למדינה, ואני פונה אליך מעומק לבי: למען השם – אל תעשו עכשיו המשגה הכבד, ואל תהרסו קיומה של הקואליציה ויציבותה בתביעות בלתי־מוצדקות ובלתי־מעשיות; העם בארץ ובגולה רוצה ביציבותה של הממשלה ובהצלחתה; עשו רצון העם.

הבטחתי לכם לטפל בשני דברים – ואעשה זאת במיטב יכולתי: 1) לברר דבר הרשויות המקומיות (בהסכם נאמר: “תוקם ועדה פּאריטטית להסדר ההנהלות ברשויות מקומיות”) ועד כמה שאפשר – לסדר קואליציה מוניציפלית על יסודות של שותפות והדדיות, לפחות בערים העיקריות והראשיות; 2) לבחון הטענות שלכם נגד האוצר. במיטב יכולתי אעזור ליישור הדורים (אם יש הדורים ליישר). גם בנידון זה יש פסוק מפורש בהסכם שבינינו: “המשרדים הכלכליים רשאים לפעול במסגרת ההקצבות שלהם למטבע זר על אחריותם”.

ואסיים דברי בסעיף הראשון של ההסכם שחתמנו עליו ביום 18 בדצמבר 1952:

“שתי המפלגות מקבלות עליהן לקיים את הקואליציה בממשלה ובכנסת עד תום תקופת כהונתה של הכנסת השניה”.

אבל לא בתוקף סעיף זה, אלא בתוקף הרגשתי העמוקה שזהו צורך חיוני של המדינה ורצונו הכללי של העם – אני פונה אליך ולחבריך בבקשה חברית: לעשות רצון העם.

בכבוד ובידידות

ירושלים, ב' בכסלו תשי"ד – 9 נובמבר 1953

ידידי מר רוקח,

כהשלמה למכתבי אליך מיום אתמול, אני ממציא לך העתק מחליפת מכתבים בין מר פ. ברנשטיין וביני.

המכתבים מדברים בעדם ואינם טעונים כל הוספה.

בכבוד ובהוקרה

מפלגת המרכז

תל־אביב, ג' טבת תשי"ב – 21 בדצמבר 1952

לכבוד

מר ד. בן־גוריון,

ראש הממשלה,

ירושלים.

אדוני ראש הממשלה,

בהמשך לשיחות שניהלנו בדבר מינוי סגני־שרים על בסיס הדדי בין מפלגת פועלי ארץ־ישראל לבין הסתדרות הציונים הכלליים, אני מרשה לי להזכיר בכתב, כי הכוונה היא לאפשר מינוי של סגני־שרים מטעם מפלגתי במשרדים אחדים הנמצאים תחת ראשות חברי מפלגתך לעומת מינוי סגני שרים באופן מקביל מטעם מפלגתך במשרדים שנמצאים תחת ראשות חברי מפלגתי, הכל תוך שני חודשים ומתוך תקווה, שהעבודה המשותפת בממשלה תתפתח באווירה של אימון הדדי.

אהיה אסיר תודה אם תואיל לאשר לי, כי כוונתך לסידור כנ"ל.

בכבוד רב,

פ. ברנשטיין, יו"ר המפלגה.

(איני יודע אם מבחינה קונסטיטוציונית כבר מותר לי בשעה זו – ירושלים, ה' בטבת תשי"ג בוקר 23 בדצמבר 1952 – לכנותך בתואר שר המסחר ובתעשיה).

ידידי,

הריני מאשר ברצון שכוונתי בדבר הסגנים היא בדיוק כפי שאתה קובע במכתבך אלי מיום 21 בדצמבר 1952. עלי רק להוסיף שבדבר סגנות לשר החינוך והתרבות העירותי שתביעה זו תהיה גם לאחת הסיעות הדתיות (אם ישתתפו בקואליציה), ומבחינה מוסרית בעיה לתביעה הצדקה רבה. זוהי דעתי גם עכשיו.

בכבוד רב

ירושלים, ד' בכסלו תשי"ד – 11 בנובמבר 1953

חברים יקרים,

מסיבות שאינן תלויות בי לא יכולתי לבוא היום לישיבת המרכז.

המכתב שכתבתי לפני שבוע למזכיר המפלגה הח' ארגוב ¹ – אין לי מה להוסיף עליו ואין לי מה לגרוע ממנו.

מעומק לבי אני מבקש סליחת החברים, אם גרמתי להם צער במכתב ההוא, אבל כתבתי רק האמת, ולי אולי יותר צר מאשר להרבה חברים אחרים אם איני יכול למלא בקשתם.

אני נרגש מהאמון שהחברים הביעו לי, ובחיי, כאחד האזרחים במדינה, אנסה לעשות כל אשר ביכולתי להיות ראוי לאֵמון יקר זה. גם אזרח פשוט מסוגל, אם הוא רוצה בכך, לשרת המדינה באמונה.

משום־מה ראו כמה עתונאים וכתבנים להכתיר ההכרח שלי להסתלק עכשיו מחברות בממשלה בשם “פרישה”. אתם יודעים שאין אני מסוגל “לפרוש” – ואין בדעתי לפרוש מהחובה המוטלת על כל אחד מאתנו לעשות כמיטב יכולתנו למען בנינה, בטחונה ועתידה של מדינת־ישראל.

גדולה ועמוקה אמונתי בעם ובתנועתנו, ואני בטוח כי גנוזים בתוכנו כוחות אדירים שלא הערנו והפעלנו עדיין, ואני מאמין שהם יתגלו ויעשירו חיי העם ויפריחו ארצנו. כוחה של מדינת ישראל היא במורשת הדורות המבורכת וביכולתו היוצרת והחלוצים של העם העובד. עד עכשיו נתגלה רק שמץ מנה. ועוד נתכנו גדולות ונצורות לאדם היוצר בתוכנו. רק בארצות מועטות ובתקופות נדירות ניתנה ההזדמנות לעם לעשות מעשי־בראשית נאפדי־גבורה ורבי־תושיה כאשר ניתן לדורנו העברי בארץ הצבי.

לא האמנתי אף פעם במעשיה על,הימים הטובים ההם" אשר חלפו ועברו. הראשונים, מניחי היסודות – יוצרי פתח־תקוה ודגניה – עשו גדולות, אבל הם רק התחילו. בנוער שבדורנו אנו צפונים כוחות יצירה וכושר מעשה וגבורה ויכולת חלוצית כאשר לא היו אף פעם, וראיתי אותם אחרי יסוד המדינה, בשנים מעטות אלה בכל רחבי־הארץ: בשדות, בבתי־חרושת, במחנות־צבא ובמקומות אחרים, לא פחות משראיתי מעשי השחיתות והמרמה ורדיפת הבצע וההתחסדות הצבועה הממלאים ללא כל חוש מידה ופרופורציה עמודי העתונות, כאילו לסדום היינו ולעמורה דמינו. עוד נזכה לתת גם לסדום משמעות חדשה – בימינו.

תנועתנוו תהא נאמנה לשליחותה ההיסטורית כשתראה בראש וראשונה חובתה לשרת, לשרת באמונה ובלא תנאי, וכל אחד מאתנו יתבע קודם כל מעצמו, ויעשה עבודתו במיטב יכולתו – ונחזק בכל אשר נוכל השותפות הגורלית של העם העובד בציון עם הפזורה היהודית בעולם.

לבסוף ארשה לעצמי רק הצעה אחת: – להטיל על חברינו בממשלה להתיעץ עם כל יתר חברי הממשלה בדבר קביעת ראש־ממשלה חדש – ולהבטיח יציבות הקואליציה, כמו שהיא או מתוך הרחבה, עד תוך כהונתה של הכנסת השניה.

בברכת חברים

שדר

ירושלים, א' בטבת תשי"ד – 7 בדצמבר 1953

כפי שהודעתי בציבור לפני שבועות אחדים אין ביכולתי להתמיד בעבודתי בממשלה, והיום הגשתי התפטרותי לנשיא־המדינה.

אין מלים בפי להביע רחשי לבי לעם, על אשר נתן אמונו בי והטיל עלי שליחות נעלה והרת־גורל לעמוד בראש ממשלת ישראל מאז היותה. שקדתי על מילוא שליחותי זו במיטב יכולתי, מתוך חרדת־קודש ואהבת־נפש, אבל איני מתימר שנמלטתי משגיאות וכשלונות. בתום־לב אני יכול לחזור מלה במלה על דברי משורר התהלים פרק קל"א, פסוק א', ובניגוד לדעת כמה חברים וידידים אני מאמין, כי ממשלת־ישראל בראשות חדשה תפגין ותקדם בגרותנו הממלכתית ויציבותנו הפנימית, המושרשת ברצון העם וביכולתו הקיבוצית. אמונתי ברצון העם וביכלתו היא ללא־מצרים.

לאמונה בעם בציון קדמה אמונתי בעם היהודי בעולם. היא לא הכזיבה ולא תכזיב. עם קום המדינה נבקעה ממעין סתום בכל רחבי הגולה אהבה עמוקה, מלוּוה גאון וחרדה, לישראל. אלפי מתנדבים מחמשים ושתים ארצות נצטרפו ללוחמי הקוממיות, וכל הפזורה היהודית בארצות החפשיות, ויהדות אמריקה בראשה, השתתפה בנפש חפצה וברוחב־לב בבנין נשַמות ובקיבוץ גלויות במולדת־הקדוּמים של האומה. ראיתי בעיני הפגנות אהבה וגאון של מילוני יהודים בארצות הברית במאי 1951. בשני הכינוסים בירושלים, בספטמבר 1950 ובאוקטובר 1953, נתגלו שוב אמוני התפוצות למדינת ישראל. אלה הם גילויי שותפות־גורל ואחווה יהודית, והם לא יחלופו.

יותר מארבע שנים שהית לשרת תחת נשיאותו של בחיר העם היהודי בדור האחרון – ד“ר חיים וייצמן ז”ל. כהונתו של וייצמן כנשיא ראשון לישראל היתה גולת־כותרת למפעל חיים רב־פעלים כמנהיג האומה, כמדינאי בינלאומי, כנגיד המדע. תמיכתו הנאמנה של הנשיא המנוח בפעולתי מאז קום המדינה שימשה משען מוסרי רב־אונים בשנות הגורל והמבחן של מלחמת הקוממיות וראשית קיבוץ הגלויות. אני מקווה כי תקופת כהונתו של הנשיא הנוכחי, שיש לי הזכות להימנות בין חבריו וידידו הוותיקים, תהיה תקופה של בצרון כלכלי ומוסרי לישראל.

אתוודה: קשה עלי הפרידה מצבא־הגנה לישראל, – מבטח־עוז של המדינה ובית־היוצר להעלאת האדם ולליכוד העם בישראל. ראיתי התגבשותו הראשונה של כוחנו המזוין לפני עשרות שנים, בימי השלטון העותמני, כשיצאתי עם חברי לחרוש בשדמות הגליל עם רובה על השכם ושמרתי בלילות בכפר עברי בודד ונתקף; – התהלכתי אתו כחייל במלחמת־העולם הראשונה בהיווסד הגדודים העברים הראשונים בדורותינו; לוויתי צמיחתו ועלילות־גורתו בתקופת המאנדט הבריטי; טיפלתי בציודו ובהכשרתו לקראת הבאות עם תום מלחמת־העולם השניה; זכיתי לעמוד בראשו כראש־הממשלה ושר־הבטחון בזנקו מהמחתרת עם קום המדינה, כצבא־הגנה לישראל, עומד בפני כל צבאות ערב ונוחל נצחונות מופלאים ביבשה, באוויר ובים; ובארבע השנים האחרונות הייתי צמוד במתיחות מתמדת להתארגנותו, להתאַמנותו ולהזדיינותו המשתכללת ולמפעלו החינוכי והחלוצי בהכשרת נוער, בהשכלת עולים, במיזוג גלויות ובהקמת ישובי סְפָר. וקשה מאוד מאוד הפרידה. ואני תפילה ותקווה, כי שר־הבטחון החדש וסגל המפקדים המחוננים והנאמנים לא יסתפקו בהישגים המקצועיים, החינוכיים והחלוציים עד עכשיו, אלא יחתרו בלי־הרף להעלאת רמת האימונים והציוד, להגברת המתח החלוצי, להעמקת ההשתרשות במולדת ובמורשת העברית ולהתמדת הדריכות לקראת הבאות.

קיבלתי סיפוק לא־מעט בשירותי הממלכתי מתמיכת כל המיעוטים המוסלמים, הנוצרים והדרוזים, בממשלות שזכיתי לעמוד בראשן. איש לא מצטער יותר ממני על כי שכנינו הערבים מסרבים לעשות שלום עם ישראל ומאיימים עליה בסיבוב שני, ומשום־כך אנו נאלצים לנקוט באמצעי־בטחון מיוחדים באזורי־הספר, הגורמים לעתים אי־נעימות לכמה מתושבי האזורים האלה. אבל אני גאֶה על הדבר שבמידנת־ישראל מובטח לכל התושבים – בלי הבדל מין, דת, גזע ולאום – שיוויון זכויות מלא, והמיעוט הערבי ניהנה במדינתנו משרותי חינוך, בריאות, פיתוח ועוד, שאין דומה להם בשום מדינה ערבית. תקוותי חזקה, שבמוקדם או במאוחר, יוקם שלום בינינו ובין שכנינו, ותיכרת ברית יהודית־ערבית לשקוד על הפרחת ארצות־המזרח־התיכון לטובת כל עמיהן ולבצר השלום בעולם.

עם צאתי מהממשלה עלי להביע הוקרתי לכל החברים, אשר שירתו אתי יחד בממשלה הזמנית ובממשלות שבאו אחריה, גם לאלה שיצאו בזמנים שונים מהממשלה וגם לאלה הנשארים בתוכה. שלושה מהחברים, מחוּננים ורבי־פעולה, נפטרו בלא עת: – דוד רמז, אליעזר קפלן ודוד צבי פנקס, זכרונם־לברכה. כל ימי אשר בלבי דמות השלושה ביגון וברחשי כבוד והוקרה.

תודה אישית עמוקה אני חייב לסגל העוזרים, הצבאיים והאזרחיים, במשרד ראש־הממשלה ובמשרד הבטחון, שהיו שותפים נאמנים לכל מאמצַי וקשיַי. עבודתם היתה תמה, מסורה ויכילה, ונעשתה מתוך אהבת־אוֹמן, ללא חשבון שעות וטורח ומשא, וללא ריב. אם כאלה יהיו כל עובדי המדינה – לא נירא רע.

ומעומק לבי שלוחים איחולי לממשלה החדשה שתבוא: – תשרה הברכה בכל מעשיה ותצליח בכל אשר תפנה. ואני מברך את ראש הממשלה החדש; יעלה בידו ללכד כל הכוחות האחראיים והנאמנים במדינה ולהקים ולקיים ממשלה יציבה ורבת־פעלים שתרים קרן ישראל במדינה, בעם ובעולם.

מאז קום המדינה היה אדיר רצוני לקיים לאורך־ימים השותפות הגדולה שנתכוננה בממשלה הזמנית, ובכל פעם שהוטל עלי להקים ממשלה, התאמצתי לחדש המתוכנת הקואליציונית של הממשלה הזמנית. מסיבות שלא אעמוד עלינן הפעם לא עלה הדבר בידי, וזו היתה לי אכזבה מרה וקשה כל השנים האלה.

ועל אף הנסיון שלא הצליח אני מאמין גם עכשיו, שהדבר יתכן, באשר יש בו צורך והכרח ממלכתי.

ידעתי היטב כי חילוקי־הדעות, החשובים והטפלים, שבין הסיעות השונות בממשלה הזמנית. אבל האמנתי כל הזמן, ועדיין אני עומד באמונתי זו, כי המשותף מרובה על המפריד; ואם נציגי הסיעות ידעו להבחין בין עיקר וטפל, בין מוקדם ומאוחר, לא יבּצר מהם למצוא שפה משותפת ותוכנית פעולה רצויה לכל העם.

למרות הפיצול המפלגתי המופרז אני בטוח, כי העם בישראל מאוחד בלבו הרבה יותר משנדמה לרבים. ואני תפילה, שתקום ממשלה יציבה של ריכוז לאומי למען בטחון המדינה, מיזוג הגלויות, עצמאות כלכלית, והכשרת קרגע לחידוש עליית־המונים.

מתוך התחדשות האמונה ביכולתנו, בעבודתנו ובאחריותנו האישית והלאומית, ביצענו בשלושת הדורות האחרונים מפעל־אדירים מהפכני: ליכדנו אבק־אדם מפוזר ונידח בכל רחבי־הגולה לגרעין פורה ומפרה של אומה מחודשת, מעצבת עתידה בידיה היא; בנינו בעמל כפינו במולדת הרוסה ומיותמת – כפרים וערים, נטענו כרמים ויסדנו בתי־חרושת; הקימונו משק לאומי בכוח עבודתנו כאשר לא היה לעמנו אף באחת מארצות נדודיו; חישלנו וטיפחנו כוח מזוין עברי נאפד־גבורה, משיב מלחמה שערה ושוחר־שלום בלבו; הפחנו רוח חיים בלשון־קדומים משותקת ונטושה, ושבטי־הפלגה בלילי־לשון עשינו לעם אחד ושפה אחת לכולם, ותרבות עברית עתיקה לבשה עוז נעורים; לא היה כפלא הזה בתולדות העמים.

ובכוח מפעל חלוצי זה של התחדשות אדם ועם, עבודה ומשק, גבורה ותרבות זכינו בדורנו לקוממיות שיראל ולאתחלתא דקיבוץ גלויות.

נטלנו על עצמנו מאבק־איתנים משולש: ־ מאבק עם עצמנו. עם טבע גלותי, הרגלים נפסדים ומבנה־חיים קלוקל של עם מחוסר מולדת, מפוזר ותלוי בחסדי זרים; מאבק עם טבע הארץ, שממתה, דלדולה והריסותיה בידי אדם ובידי שמים; מאבק עם כוחות רשע וזדון בעולם הגדול, מקרוב ומרחוק, אשר לא הבין ולא ריצה יחודו ויעודו המופלא של עמנו, מאז דרכו רגליו על בימת ההיסטוריה האנושית בימי קדם ועד ימינו אלה.

ודורנו אנו נועמד בנקודת־המוקד של מאבק משולש זה. זוהי זכותו ואחריותו הגדולה, ואין ערוך לגדלן.

בכל אחת משלוש החזיתות הללו היו כשלונות והפסדים, אך לא ידענו רתיעה וכניעה, – ומאבקנו הוכתר בנצחונות ובכיבושים, אשר לא ידע עמנו מאז ראשוני החשמונאים. אבל המערכה לאת תמה, ואולי היא עדיין בראשיתה. למען יהיה נצחוננו שלם – עלינו לדעת היכן מרכז הכובד של המאבק ומהו הנשק העיקרי בו ננצח.

בימים אלה הופנו מבטינו לחזית הבינלאומית. אל נזלזל בזירה זו, ונעמוד דרוּכים בתבונה ובעוז־נפש ובצדקת־מפעלנו בפני שוטנים ותוקפנים באשר הם. אבל לא כאן החזית המכרעת. לא בחסדי זרים עשינו החיל אשר עשינו, אם כי לא נשכח אף־פעם כל עזרה ואהדה שהוגשה לנו בזמנים שונים, ולא נהיה כפויי טובה לידידינו ולשוחרי־טובתנו בקרב העמים, – והמה לא מעטים; אולם מפעלנו הגואל לא בא לנו מן החוץ. הוא נוצר עם גמול ההכרה בלב ראשוני חלוצינו, כי אין להשליך יהבנו על אחרים ואין לצפות לחסד לאומים, אלא שוּמה עינו לבצע גאולתנו בעצם ידינו: ביכולתנו היוצאת, במאמצי עבודתנו, בגבורתנו הגופנית והרוחנית ובעצמתנו המוסרית. גורלנו ייחתך בחזית הפנימית, בחזית של כלל־ישראל ושל כל יחיד בישראל. כשרוננו הקיבוצי לבצע במלוכד המשימות המוטלות על המדינה וכושרו של כל אחד מאתנו לעשות מלאכתו בנאמנות, ביעילות ומתוך זיקת־גומלין לחבריו, – רק אלה יבטיחו נצחוננו בכל החזיתות. והראשונה והמכרעת בחזית הפנימית היא חזית העבודה וההתישבות.

שלושה דורות החלוצים שיצרו כמעט מאין את היש המבורך, עליו הוקמה מדינת־ישראל, הוכיחו בעליל היכולת המופלאה הגנוזה בתוכנו, ועד היום ראינו רק אפס קצה.

בעם העובד בציון צפונים אוצרות רבים ועשירים של גבורה ותושיה המחכים עדיין לתיקונם ולמימושם.

יש לאֵל ידינו לעבוד בשדה ובסדנא, באניה ובמטוס, במשרד ובמעבדה, בבית־הספר ובמחנה־הצבא, – כטובים וכמשובחים שבאומות העולם, ואנו מסוגלים, ומשום כך אנו נתבעים, להעלות תפוקת עמלנו ופריונו עד שֹיא היכולת; כי רק בעבודה משוכללת נקיים בטחוננו המדיני ועצמאותנו הכלכלית. רק טיב עבודתנו, כמותה ואיכותה העליונה, יבטיחו לנו הנצחון בחזית המכרעת.

יש לאֵל ידינו, – הוכחנו זאת בשלושת הדורות בדוגמאות מפוארות, – להפריח המדבר וליישב השממה, ואין יעוד גדול לדורנו מאשר מפעל־בראשית זה של חלוצי ההתישבות, ממייסדי פתח־תקוה ועד המעפילים הנועזים בערבות־הנגב.

רק לעיתים רחוקות ובארצות מעטות ניתנת ההזדמנות ההיסטורית ליצירות־בראשית ולכיבושי הטבע והמדע, כאשר ניתן הדבר לנו בישראל בימינו.

בחיי יצירה וגבורה, במאבק מבורך באיתני הטבע בערבות־הנגב, במרומי הגליל ובמבואות־ירושלים, יתעלה דורנו, בחיר הדורות בישראל, לפיסגת האחריות והתפארת בתולדות עמנו, לפיסגה של חלוציות יוצרת וגואלת.

מתנת החלוציות, מתנת הפאר של אנוש, – לא נתיחדה לאנשי סגולה ספורים. מתה זו גנוזה בנפשו של כל אחד מאתנו, וכל מבקשה – ימצאנה. סודה של החלוציות הוא בתביעה, שהאדם תובע מעצמו בטרם הוא תובע מהזולת; הוא מקיים בחייו, מתוך צורך נפשי, כל אשר הוא רוצה שאחרים יעשו גם הם. תורת החלוציות נתמצתה באימרתו הפשוטה והגדולה של חבקוק הנביא: – “וצדיק באמונתו יחיה”; אין הוא מטיף אמונתו לאחרים, אין הוא מתחסד בתביעות נאות וחמוּרות מהזולת, אין הוא מחפש חטאי זרים, אלא הוא מגשים בעצמו את אמונתו בחיי יום־יום הוא חי בה.

הזכויות הגדולות שדורנו זכה להן – מטילות עליו חובות מקבילות. וההיסטוריה תחתום על מגילת־נצחוננו אם כל אחד מאתנו יחרות על לוח־לבו מגילת־החובות: שמירת החוק, תשלום מסים ביושר, הגינות וסובלנות כלפי הזולת, עבודה תמה, עזרה הדדית, התנדבות־חלוצית, אהבת ישראל, אחווה אנושית. יעשה כל אחד באמונה, במידת־יכולתו, חובתו כאדם, כיהודי, האזרח במדינה, כמעצב דמות האומה והמולדת, כשותף ליצירה גואלת־עם ומעלה־אדם, – ושם ישראל יתגדל ויתעלה.

אנו עם קטן וצנוע, אם כי לא מבוטל ומתבטל, בעולם של מדיניות הכוח. אבל היינו ונהיה גוי־סגולה ועם־עולם בממלכת הרוח והחזון, ועוד נתכנו לנו עלילות משיחיות בימים יבואו.

לא זכינו במדינה מן ההפקר. בנינו ובנותינו היקרים והנאמנים מסרו חייהם על תקומת־ישראל. נהיה ראויים לזכרם המקודש.

ירושלים, א' בטבת תשי,ד – 7 בדצמבר 1953

בדברי הפרידה אשר הגדתי לעם ב“קול ישראל” כבר אמרתי כמה קשתה עלי הפרידה מצבא־הגנה לישראל. לא אמרתי הכל ולא אומַר, ואולי תבינו בעצמכם לרוחי.

צה“ל, במדינת ישראל, לא נוצר יש מאין. השמירה העברית בתקופת השלטון העותמני, הגדודים היהודים במלחמת־העולם הראשונה, ההגנה במחתרת בתקופת המאנדט הבריטי, כוח הנוטרים שהוקם בימי המאורעות ב־1936־9, היחידות הצבאיות והבריגדה העברית במלחמת־העולם השניה, פלוגות המחץ (פלמ"ח) שהוקמו ב־1941 ומיזגו, כ”השומר" בשעתו, הכשרה חקלאית ואימון צבאי, מפעלי תנועת המרי וההעפלה בתקופת הספר הלבן, – כל אלה הכשירו בואו של צבא־הגנה לישראל.

פרשה מפוארת זו בתולדות הישוב טרם נכתבה במלואה, אם כי עלילותיה העיקריות ידועות לרבים.

פחות ידוע המפעל הצנוע שנעשה בתנאים קשים מאין כמוהם – הייצור (“תעש”) הראשוני של נשק יהודי בארץ ורכישתו (“רכש”) בחוץ־לארץ. מסופקני אם היה בישוב מפעל־גבורה יותר גדול, מפעל הכרוך בסכנת־נפשות מתמידה, כמעשה המוצנע והמסותר של “תעש”, ואיני יודע מה היה גדול ממה: צניעוּת העושים או גבורתם.

ביוני 1945 גייסתי חבר ידידים באחת הארצות המפותחות ביותר בתעשייתן הצבאית, ובעזרתם הנאמנה של ידידים אלה, שנעשתה לשמה, בלא כל פרסום וחלוקת כיבודים, נרכשו מכונות ומכשירים משוכללים וחדישים ביותר, בכמויות עצומות לייצור נשק ותחמושת מכל הסוגים, והצלחנו להעביר כל הכבודה הזאת ארצה, עוד בימי שלטון הספר הלבן, ללא כל תקלה, אם כי יכולנו להפעילה רק לאחר ייסוּד המדינה.

באותו זמן נעשתה גם פעולה רבת־תנופה בכמה ארצות, במזרח אירופה ובמערבה ובארצות אחרות, לרכישת נשק גל וכבד: מכונות־יריה מכל הסוגים, תותחים נגד מטוסים ונגד טאנקים, תותחי־שדה ותותחי־ים, ספינות־מלחמה וסירות־נחיתה וכלי־שיט אחרים, מטוסי־קרב ומפציצים ומבצרים מעופפים ואווירוני הובלה, רכב־ברזל, טאנקים, תחמושת מכל המינים, מכשירי קשר וראדאר וכל ציוד אחר, הדרוש לצבא מודרני, ואני רואה חובה לציין בהוקרה מיוחדת ארבעה שמות שחלקם גדול ורב בשתי פעולות אלה – “תעש” ו“רכש”: המהנדס חיים סלאווין, רב־אלוף יעקב דורי, אהוד אבריאל ויהודה ארזי. הם ועוזריהם המסורים והצנועים רכשו וסיפקו בעוד זמן הכלים שבהם עשו לוחמינו מלאכתם ההיסטורית בבוא יום הפקודה.

עם הכרזת המדינה הוקם לישועה ולתהילה צבא־הגנה לישראל, כשהוא נתקף על־ידי כל צבאות ערב – ומנצח כל אויביו. נצחון זה הבטיח עצמאותנו והפך אותנו לעם ריבוני.

במלחמת הקוממיות ידע צה"ל גם כשלונות ונסיגות, קלים וחמורים, אבל לא הרבה צבאות בעולם נחלו נצחונות מפוארים יותר מאלה שנפלו בחלקו של צבאנו הצעיר. פרשת מלחמה זו תתפוס מקום־כבוד בשורת הנצחונות הגדולים של צבאות עמנו בימי יהושע בן־נון, דוד המלך, ירבעם בן יואש מלך ישראל ועוזיה (עזריה) בן אמציה מלך יהודה.

כשמנהלת־העם (כפי שנקראה הממשלה הזמנית לפני הכרזת המדינה) הטילה עליתיק הבטחון, התניתי שהצבא אשר יוקם יהיה אחיד וכפוף אך ורק לפקודת המדינה ולמוסדותיה המוסמכים. מנהלת־העם סמכה ידיה על תנאי זה, אבל לא היה קל לבצעו ולהבטיח קיומו הלכה למעשה. ההתגודדות שעמנו נגוע בה מאז היותו ועד היום, פגעה גם בכוחות הבטחון והמרי לפני ייסוּד המדינה, ולא הרפתה מאתנו גם לאחר ייסוּדה. באמתלאות פאטריוטיות ומעמדיות כביכול נעשו נסיונות לקיים יחידות נפרדות ומיוחסות, ורק לאחר נפתולים קשים וחמורים הוטלה אחדותו ואחידותו של כוח בטחוננו, והובטחה כפיפותו המוחלטת והיחידה של צה"ל למדינה הריבונית ולנציגיה, הנבחרים והמוסמכים.

צה“ל נתברך בסגל מפקדים מחוננים ומסורים, שבאו אליו מוותיקי ההגנה, מבחירי פלמ”ח, מקציני הבריגדה העברית ושאר היחידות בצבא הבריטי, וממתנדבים מומחים שהגיעו אלינו מארצות הגולה עם פרוץ המלחמה.

מפקדי ההגנה והפלמ“ח הביאו אתם לצה”ל קשר עמוק עם מפעל הגאולה הלאומית ויכודיו ההיסטוריים, רוח חלוצית, ידיעה אינטימית של שבילי הארץ, חברוּת נאמנה ופשטוּת שבגבורה, כושר לחימה פארטיזנית, אינטואיציה קרבית עמוקה.

קציני הבריגדה ושאר היחידות הצבאיות הביאו אתם אף הם כל הסגולות הנזכרות, כי גם הם היו חניכי ההגנה, אבל הם, יחד עם מתנדבי חוץ־לארץ, הורישו לצה“ל ידיעות מקצועיות של צבא סדיר, נסיון קרבי של מלחמת־העולם השניה, הכשרה יסודית במקצועות צבאיים חיוניים שאנשי ההגנה ופלמ”ח לא יכלו לקבל אותם במחתרת: הכשרה של תותחנים, טייסי־קרב, טאנקיסטים, חובלי ספינות־מלחמה, תורת הפיקוד והמנהלה של צבא סדיר. אחוות־הנשק במלחמת־הקוממיות טישטשה התחומים והסימנים המיוחדים לפי המוצא, וסגל המפקדים של צבאנו מהווה עכשיו גוש מלוכד הממזג בתוכו החיוב והאור של כל מקורות מחצבתו.

צה"ל במתכונתו הנוכחית תוכנן ואורגן ושוכלל בארבע השנים האחרונות לאחר קבלת חוק שירות הבטחון בכנסת בשמונה בספטמבר 1949.

זה לא היה חוק שהועתק מחוקי שירות הבטחון במדינות אחרות, וצה"ל אינו חיקוי עיוור לצבאות זרים. בפתיחת הבירור להצעת החוק בכנסת (15 באבגוסט 1949) ציינתי:

“צבאנו מן ההכרח שיהיה קטן, כי מספרנו מועט, וכוח האדם שלנו דרוש למפעלי פיתוח, לקליטת עולים, ליצירה משקית ותרבותית – שזם תפקידי היסוד של מדינתנו. ולכן בעיית הבעיות של צבאנו היא איכותו העליונה. כל הידיעות הטכניות והמקצועיות שיש לכל צבא מתוקן בעולם, כל הסגולות הפיסיות והנפשיות הדרושות לכל חייל, כל השכלולים הארגוניים המעלים את היכולת הקולקטיבית של כוחות הבטחון – כל אלה דרושים לנו לא פּחות מאשר למדינה אחרת. אך אלה בלבד לא יספיקו לנו, כי בתוקף מצבנו המיוחד, הגיאוגרפי וההיסטורי, מן ההכרח שצבאנו יוסיף על כל אלה נופך חשוב משלו וזהו הנופך החלוצי. רק בהעלאת יתרונו המוסרי והאינטלקטואלי לשיא יכלתו, ימלא צבאנו את יעודו בקיום בטחון המדינה” (דברי הכנסת, כרך 2, עמוד 1338).

על צה“ל הוטלה האחריות לא רק לבטחון המדינה, כעל כל צבא אחר, אלא הוא נתבע לשמש כור־היתוך לגלויות המתכנסות במולדת מכל קצווי תבל ובית־יוצר לאומה מלוכדת מושרשת במורשת עברה העשיר ובחשון־עתידה המשיחי. צה”ל נועד גם ליהפך למשתלה שתגדל בוני מולדת ומפריחי שממה, כי בטחוננו לא ייכּון בלי מזוג גלויות, העלאת האדם בישראל ויישוב השממה.

באותה פתיחה לחוק שירות הבטחון ציינתי:

"צרכי הבטחון שלנו וגם צרכי בנין אומתנו לא יבואו על סיפוקם, אם הצבא לא ייהפך לבית־יוצר של נוער חלוציי לוחם, בריא בגופו ובנפשו, יוזם, עז־רוח, כשר־פעולה, קל־תנועה וחרוץ־עבודה, שלא יירתע מכל קושי ומכל סכנה. אסור לשכוח שטרם היינו לעם נורמלי. הוותיקים בתוכנו, שנתערו במולדת, בתרבות, בחיי העצמאות העברית עוד לפני קום המדינה, עלולים להתעלם מן העובדה החמורה, שהם אינם אלא אחוז מצער בעם היהודי, ורוב־רובו של עמנו אינו עדיין מבחינה יהודית אל אבק־אדם, בלי שפה, בלי מסורת, בלי שרשים, בלי זיקה לחיים ממלכתיים, בלי הרגלי חברה עצמאית… עלינו לאחות קרעים שנתהווּ בגלות, לקרב לבבות שנתרחקו מרחקי זמן ומקום. עלינו להתיך בכור המצרף גלויות ועדות מרוחקות בתרבויותיהן ולייצב מחדש אומה אחידה…

“… השנה הראשונה בשירות תוקדש בעיקרה לחינוך חלוצי במסגרת צבאית… הכשרה חקלאית תאפשר הקמת ישובי־ספר, שבלעדיהם לא יכּון הבטחון במדינה… את הל החינוך בארץ יש לכוון לכך שיגדל לנו דור חלוצי, הרואה אתיעודו הגדול בהיסטוריה היהודית והאנושית – לבנות נשמות הארץ, להשתלט על איתני הטבע ביבשה, בים ובאוויר, וליצור במולדת משק וחברה ותרבות, שישמשו אבן שואבת לבני־ישראל בכל התפוצות ודוגמה ומופת לכל העולם” (דברי הכנסת, כרך ב' עמוד 1939).

במגמה זו אורגן וחונך צבא־הגנה לישראל בארבע השנים האחרונות, הדרכתם המנוסה ורבת־הכשרון של רב־אלוף יגאל ידין ורב־אלוף מרדכי מקלף וסגל עוזריהם המחוננים והנאמנים. לא נוכל להתפאר שכבר הגענו למטרה הנכספת, ושוּמה על צבא־הגנה לישראל לכל חיילותיו ביבשה, באוויר ובים לשכלל אימוניו בכל הדרגות, להרחיב ולהעמיק החינוך הכללי, העברי והחלוצי, להרוס לחלוטין המחיצות שבין העדות והגלויות השונות, להעלות האיש והאשה המשרתים בשורותיו כצבא חובה, כצבע קבע או כאנשי מילואים, ועוד רבה וקשה הדרך – לפיסגה הרומזת לנו מרחוק.

צבא־הגנה לישראל, אולי יותר מכל גוף אחר בארץ, כבר הספיק למזג בתוכו כל העדות והגלויות, וסגל קציני צה"ל מונה בתוכו לא רק ילידי ישראל ויוצאי ארצות אירופה ואמריקה – אלא גם קצינים מעולי אפגניסטן, בבל, הודו, טוניס, לבנון, מצרים, מרוקו, סוריה, תימן ותורכיה.

אולם גם צה“ל לא עשה עדיין דיו בשטח מיזוג הגליות – וכאשר עשה כן יוסיף. על צה”ל לשקף במציאותו כל הטוב והנכסף בדמות אומתנו המתחדשת.

ואם כי אני נפרד בצער רב מהצבא אשר כה אהבתי, אני נפרד בלב שקט ובטוח. כי היסודות שהונחו בארון הצבא וחינוכו בארבע השנים האחרונות הם איתנים, ועמנו יכול לבטוח בנוער היקר שלנו ובמפקדיו הצבאיים. שלום המדינה והדרכת כוחות הבטחון, הסדירים והמלואים, נמצאים בידים אמונות ונאמנות, ואני מאמין שתקוים התקווה שהבעתי בכנסת בהביאי לפניה בחודש אבגוסט 1949 חוק שירות הבטחון לאמור:

“מגמת החוק היא להכשיר את העם כולו להיות בשעת הכורח עם לוחם; לתת לנוער הישראלי ולעולה הכשרה חלוצית וצבאית; לקיים במגויס כוח־מחץ מספיק להדוף התקפות־פתע ולהחזיק מעמד עד שיגויסו כל הרזרבות; ולעצב במסגרת הצבא דמות אומה מלוכדת, אחידה, שוחרת־שלום, בוטחת בכוחה ותופסת מקומה הראוי לה בחברת־העמים”.

מובטחני: צבא־הגנה לישראל לא יכזיב.

באהבה,

ד. בן־גוריון

ראש הממשלה ושר הבטחון