ירושלים, כ"ד בחשון תשי"ד – 2 בנובמבר 1953

נשיאי היקר –

רואה אני חובה לעצמי למסור לך בכתב, כאשר עשיתי זאת קודם לכן בעל־פה, על הסיבה המכריחה אותי, לצערי הרב והעמוק, להסתלק בקרוב מעבודתי בממשלה. אני כותב לך כלנציג העליון של המדינה, ואני מרשה לעצמי להוסיף – כלידיד וחבר יקר וּותיק מיום היפגשנו יחד בארץ.

זה שש שנים שאני פועל מתוך מתיחות עליונה ומאמץ נפשי עצום, ומסופקני אם הזולת יבין זאת גם לאחר הסברתי. יתכן, שאיש אחר, מחונן יותר ממני, היה מסוגל לעשות העבודה ביתר קלות. לי ניתן לעשות הדבר אך ורק מתוך התרכזות פנימית ומתיחות נפשית ושכלית מאכסימלית. השאלות שמתעוררות מזמן לזמן לפעמים יש בהן משום קביעת־גורל. ולכל שאלה קשה יש פנים לכאן ולכאן. אני כשלעצמי איני בטוח כלל וכלל כי אני מצליח למַצות העיקר והמכריע, אבל בכל מקרה ניסיתי לברר לעצמי כל התוצאות והמסקנות העיקריות, ולהגיע לידי המסקנה הרצויה בתנאים מסובכים ורצופי־קשיים, ולפעמים, גם סכנות. היה צורך לא רק למצוא דרך נכונה פחות או יותר בחתחתי המציאות המורכבת והמלאה סתירות, אלא גם להפעיל אנשים וציבורים בעלי כיוונים שונים, ולפעמים מתנגדים וסותרים זה לזה, – לשם המטרה הרצויה והכללית ובכיוון הדרוש.

יש סבורים שלשם כך מספיק “קו”, שאם נוטים אותו פעם אחת הריהו מוביל כאילו מעצמו בדרך הישרה והסלולה. עלי להודות שלא “קו” כזה הנחה אותי1 כיוונה אותי “נקודה”, נקודת המטרה הרצויה. לפי מיטב ידיעתי והרגשתי אין כביש סלול למפרע המוליך למחוז־החפץ, אלא בהתרחשות ובהשתנות הבלתי־פוסקת של המציאות, שאינה חוזרת על עצמה. יש לחצוב מחדש ובלי הפסקה מעבר קשה לקראת המטרה. ויש צעד שהיה נכון אתמול, והוא עלול להכשיל מחר. ואיני צריך לספר לך מה היו שש השנים שעברו ומה התרחש בהן.

אני לא מוסמך לקבוע אם הצלחתי בכל צעד ושעל למצוא הכיוון הנאמן לקראת המטרה, אבל זאת אני יכול להגיד: לא חסכתי מאמץ נפשי, שׂכלי ורעיוני, מאמץ חדש בכל מקרה ומקרה, מבלי לסמוך על שיגרה והרגל, למען מצוא הצעד הנכון, גם בכיוון הדרך וגם בהפעלת הציבורים; במידה שהמאמץ גדל ונעשה במתח פנימי יותר רב, – פחות היה ניכר ומורגש ע"י הזולת. ותאמין לי אם אומר לך, – שפעלתי כל השנים האלה מתוך מתיחות נפשית עליונה, כי ידעתי היטב מהו השבט והחסד הכרוכים בפעולה.

אולם מתיחות מוֹחצת זו לא התחילה לפני שש שנים. מאז הזדמנתי בשנת 1935, כיו"ר הנהלת הסוכנות היהודית, עם ועדת פיל נתברר לי, שדבר “המאנדט” הבריטי, כלומר הסיוע שאנגליה הבטיחה לתת להקמת “הבית הלאומי” – נסתיים, ושום טענות משפטיות ומדיניות על התחייבות בינלאומית, גם אם הן צודקות, לא ישנו עובדה זו ולא יעמדו לנו, ומכאן ולהבא כל המדיניות הציונית מוכרחה להשתנות. מאותו זמן, זוהי תקופה של שש־עשרה – שבע־עשרה שנה בערך, אני עובד במתיחות עליונה, כאשר נסיתי לתאר לך. איני צריך להוסיף שעשיתי כל זאת באהבה, ולא יעלה כלל על לבי להחזיק טובה לעצמי. ידוע לך שאין דבר יקר בעולמי ממדינת ישראל, ואין זכות גדולה מאשר לשרת אותה באמונה. ואין זו זכות בלבד, אלא חובה, ואיני חושש להגיד: חובה קדושה. וחובה זו יש למלא עד הנשימה האחרונה. ואני מקווה שאעשה זאת כל חיי במיטב יכולתי, כאשר עשיתי זאת מיום בואי ארצה.

אבל זה כשנה הרגשתי, שאין אני יכול לעמוד עוד במתיחות הנפשית שבה אני עושה בממשלה, – ואחרת איני יכול ורשאי לעבוד. זו לא היתה עייפות רגילה. להיפך, בצאתי לימים מעטים בעבודתי בממשלה – איני מרגיש כמעט כל עייפות, ונדמה לי, שאני מסוגל לעבוד כאשר עבדתי לפני עשרים או שלושים שנה, גם מבחינה גופנית וגם מבחינה נפשית. אבל יש כנראה גבולות שהוצבו, בכל אופן הוצבו לי, למאמץ הנפשי שאפשר לעשות; נסיתי לקחת חופש וחזרתי לעבודה, – והוברר לי לצערי הרב, שאיני יכול לעשותה עוד בלי הפסקה רבתי. הגעתי לידי הכרה מצערת, שאין לי ברירה אלא להסתלק מעבודה זו לשנה או לשנתיים או ליותר, – כי איני מסוגל, עם כל רצוני הטוב (נדמה לי שאיני חסר לגמרי הרצון הטוב), לעמוד עכשיו למתיחות הדרושה וההכרחית. ואין ביכולתי לשנות ההכרח, לא על־ידי שכנוע הזולת או על־ידי שכנוע של עצמי.

אחד מחברי הקרובים ביותר, שנמלכתי בדעתו בדבר זה, יעצני לבקש מהממשלה חופשה ממושכת לשנה או לשנתיים, והוא הביא לי כמה נימוקים נגד התפטרותי מהממשלה. שקלתי דבריו בעיון רב. לא יכולתי לבטל כל טענותיו. ביחוד לא נעלם ממני, שהצעד שאני מוכרח לעשות, עלול לגרום צער לכמה ידידים בארץ. אולם הגעתי לידי מסקנה ברורה, שחופשה ממושכת לראש־ממשלה לא תיתכן, גם אילו היה הדבר בגדר החוקה, ואני מסופק אם זה ככה. אין “חופשה” מסוג זה הולמת אחריותה של הממשלה. ראש־ממשלה, שאינו נושא באחריות למעשה במשך שנה ויותר, עושה שליחותו פלסתר ופוגע בכבוד הממשלה והמדינה.

כשהסתננו ידיעות בענין זה לעתונות, הומצאו על־ידי העתונאים, – ואני קובע זאת בלי כל תרעומת, – כל מיני סברות תמוהות שאין להן שחר. היו גם כתבנים ועיתונאים חרוצים שניסו לטפול עלי כל מיני מזימות וחשדים. היו כאלה שניסו להשמיץ בהזדמנות זו חברַי וידידַי. היו גם כאלה שניסו לפסול התנועה שאני קשור בה כל חיי.

אין לי כל ענין לראשונים. אם מישהו מוצא תענוג בהשלכת שיקוצים אישיים עלי, – איני רואה כל סיבה, מדוע לא ימשיך במלאכתו זו כאַוות־נפשו. אולם אתה מכיר כמוני החברים שאני עובד אתם, גם חברי מפלגתי וגם חברי מפלגות אחרות. שום אדם המכבד עצמו ומכבד צלם האלהים שבאדם – לא יעבוד עם אנשים שאין להם דעה משלהם ואינם עומדים על דעתם, עד שמתקבלת הצעה מוסמכת. ובתנועתנו ובמפעלנו יש מקום לחילוקי־דעות, וחילוקי־דעות הם מבורכים, כי הם ערובה לליבון אחראי וקיבוצי של בעיות, שהן בעיות הכלל. ואף פעם לא עלה על דעתי להסתלק מעבודה בגלל חילוקי־דעות, ואיני יודע אם ניתן למישהו לעבוד עם חברים יותר נאמנים ומבורכים מאשר ניתן הדבר לי במדינת ישראל.

והתנועה שבתוכה אני עומד היום עמדי על דעתי לא היתה אף פעם יותר מלוכדת ונאמנה ודרוכה לקראת יעודה, כאשר היא עכשיו. יש אולי תנועות שאין בהן חילוקי־דעות, ואינן עושות משגה אף פעם, וחבריהם מורכבים אך ורק ממלאכי־שרת. התנועה, שיש לי הזכות להיות קשור אתה, אינה מסוג זה. אני מכיר ליקוייה ושגיאותיה בעבר ובהוֹוה, כשם שאני מכיר, נדמה לי, שגיאותי וליקויי אני. אבל איני יודע בארץ ובעם תנועה יותר נאמנה ליעודה, למדינת ישראל, לעם ישראל ולחזון הגאולה היהודית והאנושית, מהתנועה – מפלגת פועלי ארץ־ישראל – שאני אחד מנושאיה. ואני מרכין ראשי בפני תנועה זוֹ, בפני הכוחות המוסריים, היכולת החלוצית, ואוצרות הנאמנות והדריכות הגנוזים בתוך רבבותיה, הוותיקים והצעירים, בכפר ובעיר. הם המשען והמדריך הנאמן של העם העובד בישראל, יוצרי ערכיו הגדולים ומגשימי מאווייו ההיסטוריים. וזכות גדולה היא לאדם שכמוני להיות אחד מחבריה ושליחה של תנועה זו.

הכרח שלי להסתלק עכשיו מעבודת הממשלה – טבוע אך ורק באי־יכולתי להתמיד במתיחות שאני עומד בה זה 17־16 שנה.

היה דבר אחד שהכביד עלי במיוחד הסתלקותי: דבר הבטחון. בימי החופשה הממושכת שחברי בממשלה נתנו לי מתוך נדיבות לב בשלושת החדשים האחרונים יכולתי להקדיש שבועות רצופים לבירור יסודי של בעיות הבטחון, מבנה צבאנו וצרכיו, ויצאתי מבדיקה זו מעודד ומורהב. מסרתי לממשלה דין־וחשבון מפורט על בעיות הבטחון והצבא בשתי ישיבות מיוחדות שהוקדשו לכך. הצעת תכנת פעולה לשלוש שנים. מסרתי לך תמצית הדברים בעל פה, ולא אעמוד על כך במכתבי. אך זאת אומר: לא מעטים וקלים התיקונים והשכלולים שיש לעשות, וגם לאחר שהכל ייעשה כראוי – יידרשו שוב שכלולים ותיקונים. אבל הוברר לי – שיש לבטחון המדינה על מי לסמוך. צה"ל בנוי על יסוד איתן, וסגל המפקדים ורבבות החיילים ביבשה, באוויר ובים – ראויים לשליחותם.

בגמר בירורי בצבא מסרתי לכל אחד מחברי בממשלה על אי־יכולתי להמשיך. כאשר אמרתי לך בעל־פה, כן אמרתי לכל חלקי הקואליציה בממשלה, כי לפי הכרתי העמוקה יש לקיים הקואליציה ללא כל שינויים וללא כל זעזועים. אין כל הצדקה ל“משבר” ולזעזוע מדיני בשום אופן; יש בהם רק נזק למדינה, ולדעתי, גם נזק למזעזעים, אם ימצאו “מזעזעים”.

יש לי הכרה ברורה שהדרך שהממשלה הולכת בה – מאז יסוד המדינה, היא הדרך היחידה שאפשר היה ללכת בה ויש ללכת בה, כל עוד אנו מאמינים ביעוד הציוני של מדינתנו. אין זו דרך סלולה על־ידי אחרים, – שום עם זולתנו ושום כוח זר לא יסול בשבילנו דרך. את דרכנו אנו מוכרחים להתווֹת בעצמנו. מזמן לזמן יש לבדוק הנסיבות המשתנות, ולהתאים הפעולה לתמורות המתחדשות, אבל תמיד – מתוך נאמנות מוחלטת למטרה ההיסטורית.

ידעתי, אולי יותר מכל איש אחר, הקשיים של קואליציה. עמדתי בראש קואליציה כחמש־עשרה שנים בהנהלה הציונית, ולמעלה מחמש שנים במדינה. גם אילו היה רוב מוצק ויציב בעם, – ורוב יציב ומוצק כזה הוא לפי דעתי צורך חיוני, – גם אז היה חובה ללכד כל הכוחות הציוניים במדינה (ובעם!) ולשתפם בנשיאה באחריות ובעול. עכשיו כשאין רוב יציב כזה בעם – ודאי שיש חובה לקיים קואליציה ציונית מקפת. כל הזמן הצטערתי על גופים שהיו צריכים לשאת בעול, – ומסיבות שונות לא עשו זאת, ולפי עניות דעתי חיבלו חבלה קשה במדינה ואולי גם בעצמם.

גם עכשיו אני סבור שאם אפשר להרחיב הקואליציה ולהוסיף גופים אחראיים – יש לעשות זאת, ולאו דווקא בהזדמנות זו של הסתלקותי. בכל אופן ברור לי ללא־ספק שיש לקיים ולייצב הקואליציה הנוכחית, ולפני צאתי מהממשלה אעשה כל אשר ביכולתי למען הבטיח דבר זה. קשה לי להעלות על הדעת שגוף אחראי במדינה ינסה לעשות “רווחים” מדיניים (“רווחים” מפוקפקים מאוד מאוד, לדעתי) וההכרח המר שאני נתון בו להסתלק מהממשלה. יש לי אֵמון בחברים העובדים בממשלה, בחברים מכל הסיעות, ואני מאמין שיצליחו במלאכתם הקשה אם ימשיכו לעבוד יחד.

אני בטוח שעזרתך המוסרית רבת־המשקל תהא נתונה לדבר זה.

בכבוד ובהוקרה

ירושלים, א' בכסלו תשי"ד – 8 בנובמבר 1953