ידידי מר רוקח,

אני כותב לך הפעם כחבר לחבר. איני כותב בשם מישהו ולא לנציגו של מישהו. אנחנו עבדנו יחד בממשלה כשנה תמימה, והריני מרגיש חובה חברית להעמיד אותך, במידה שאני מסוגל לכך, על משגה כבד שאתם עומדים לעשות עכשיו, משגה ממלכתי, ונדמה לי, – גם מפלגתי.

אם דברי ימצאו הד בלבך – תוכל להראות דברי לחבריך, כפי ראות־עיניך. אם לדעתך אין לדברַי שחר, אתה יכול לקרוע מכתבי זה לגזרים.

יש כרגע לכל מפלגות הקואליציה הזדמנות יחידה במינה להפגין כלפי העולם והעם היהודי בגולה – יציבותה הפנימית של מדינתנו. ויציבות זו בעיני היא נכס יקר. בעיני העם היהודי היא נכס לא יסולא בפז. יש גם הזדמנות יוצאת מן הכלל לתת לעם אשר בציון חינוך ממלכתי ממדרגה ראשונה.

ההכרח המר שלי לצאת עכשיו מהממשלה עורר משום־מה דאגה גם בארץ וגם בגולה. אני לא שותף לדאגה זו (היא גם הפליאה אותי, כשקראתי עליה בעתונים ושמעתיה מפי חברים וידידים). אין מדינה עומדת על אדם אחד, וּודאי לא עלי. מכיר אני לא פחות ממי שהוא את עמנו, ויש לי אמונה עמוקה ביכולתו, בכושרו וברצונו אם כי לא נעלמו ממני החולשות והליקויים הפנימיים שלנו, אבל לא אלמן ישראל, ואין גורל המדינה תלוי בכך מי יהיה ראש־הממשלה.

אבל זו היא הפעם הראשונה בתולדות מדינתנו המחודשת שראש־הממשלה מוכרח לצאת מהממשלה, ויש חשיבות עליונה, פנימית וחיצונית, להוכיח לעם בארץ ולכם בגולה ולעולם כולו, הי המפלגות שנשאו עד עכשיו בעול הממשלה ממשיכות לשאת בעול זה, כאילו לא קרה דבר, והממשלה נשארת במקומה עד תוך כהונת הכנסת לפי החוק, בלי כל זעזוע ושינוי ומשבר, קצר או ארוך.

ראש־הממשלה הולך, ראש־הממשלה בא – והממשלה כחוק עומדת. אני מרגיש שהתנהגות כזו מצד מפלגות הקואליציה ומצד חברי הממשלה תהיה לברכה רבה למדינה, תגדיל כבודה בחוץ ותגביר אֵמונה בפנים. זה יהיה אַקט של בגרות מדינית שיוסיף כבוד לכל חברי הממשלה, מפלגותיהם – למדינה כולה.

והנה כל המפלגות המשתתפות בממשלה הודיעו לי על נכונותן לקיים הקואליציה הקיימת ולהבטיח יציבותה עד תום כהונת הכנסת הראשונה. כל שאר המפלגות – המזרחי, הפרוגרסיבים, הפועל־המזרחי, מפלגת־פועלי־א“י – הודיעו על־כך בלי כל תנאי ובלי כל תביעה. גם אתם הודעתם לי פעמיים שאתם רוצים לקיים הקואליציה הנוכחית ולהבטיח יציבותה, – אבל הצגתם תנאים, ואולי ,תנאים” אין זו המלה הנכונה: הצגתם תביעות. בתחילה שמעתי על תביעה אחת – סגנות ראש־הממשלה, אח"כ על שתי תביעות נוספות, סגנות באוצר ובמשרד החינוך. תביעות אלו, לדעתי, אינן מוצדקות, אינן אפשריות, אינן מעשיות, ואילו נתקבלו, היו, לדעתי, פוגעות קשה במשטר הדמוקראטי של מדינתנו ומשמשות תקדים מסבך ומזיק לעתיד; הצגת התביעות עלולה להטיל על המדינה משבה פנימי, שהעם אינו רוצה בו, ושאין בו כל תעלת לא למדינה ולא לכם; להיפך, יש בו נזק רב וחמוּר.

קואליציה זו נוצרה אחרי מו"מ ממושך (וחברי!), על־יסוד הסכם כתוב וחתום. רק היום הצלחתי לקרוא עוד פעם את ההסכם מיום 18 בדצמבר 1952, והוא חתם על־ידיך, ועל־ידי ברנשטיין, ונדמה לי על־ידי סרלין (לא יכולתי לפענח חתימה אחת). בהסכם זה יש סעיף על סגנים, סעיף ט', האומר: “ידונו על אפשרות של החלפת סגני־שרים לאחר עבודה משותפת של שנים עד שלושה חודשים”. התוכן ברור: דובר בינינו והוסכם שאם יקומו יחסי־אֵמון, נדון על קביעת סגנים מחברי מפלגה אחת במשרדים של חברי מפלגה שניה, ולהיפך. יש בענין זה חליפת מכתבים בין מר פ. ברנשטיין וביני ימים אחדים אחרי חתימת ההסכם.

משום־מה איש לא דרש אחרי שנים־שלושה חודשים “החלפת סגני־שרים”. אולם כמובן, מה שמותר לעשות אחרי שנים־שלושה חודשים, מותר לעשות אחרי אחד־עשר – שנים־עשר חודש. אבל אין רשות ואין כל יסוד למפלגה אחת לדרוש סגנים במשרדים של חברי מפלגה שני, בלי הדדיות. ואיני יכול להבין, ונדמה שאיש לא יוכל להבין, מדוע זה פתאום מגיעים לכם שלושה סגנים במשרדים של חברי מפלגת־פועלי־א"י, אך ורק מפני שאני פוסק מהיות ראש־הממשלה.

חלוקת התיקים והמשרדים נעשתה מתוך הסכם של כל סיעות הקואליציה; עד היום לא נשמעה כל טענה, שמישהו קופח, בכל־אופן לא נשמעה טענה כזו מפיכם ויציאתי מהממשלה אינה מקפחת איש. קשה לי להבין מדוע יציאתי מזכה אתכם בסגנים אצל חברי.

בהסכם לא היה כל דיבור וכל רמז (לא היה בשיחות בעל־פה שקדמו להסכם) על סגנות לראש־הממשלה. ראש־הממשלה יש לו, עד כמה שידוע לי, שתי זכויות: – הוא מנהל ישיבות הממשלה, וכשהוא מתפטר נחשב הדבר להתפטרות הממשלה כולה. אין בחוקה שלנו סגן לראש־הממשלה, ואיני יודע למה הוא דרוש, מה תהא סמכותו, מה יעשה? משרה זו אם תיווצר, עלולה רק להביא לידי תרעומות וטינות, כי הסגן יישאר ללא פעולה וללא סמכות. ואם ינסה לפעול – לא כאחד השרים, אלא בשם הממשלה, עלולה להיווצר שניות מסוכנת, מעין שתי ממשלות.

חוששני שחידוש זה של סגן־ראש־הממשלה ישמש מקור מתמיד לסכסוכים ותרעומות, ואולי לליקויים כבדים יותר. אם נחוץ דוֹבר הממשלה בכנסת – נדון בדבר ונקבע זאת, אולם לא כפרס וכתנאי לקואליציה, ולא כתשלום בעד יציאתי.

סגן לשר־האוצר – לא שהשׂר ממַנה כפי שנתמנו הסגנים עד עכשיו, והוא חלק לו מסמכותו כרצונו ובמידה שהוא חלק לו, אלא סגן מטעם מפלגה אחרת כפרס (רבונו של עולם: בעד מה?) לשמירת הקואליציה, ייצור סכסוכים, ואולי מה שגרוע מזה: תוהו־ובוהו. או שהסגן יהיה כולו תלוי בשר־האוצר – ואז איני יודע לשם מה הוא בא? ואם הוא יהיה מוסמך לפעול על דעת עצמו – יהיו לנו שני “אוצרות” ואינטריגות בלי־סוף.

הוא הדין בכל סגן שייקבע כמשגיח מצד מפלגה שניה.

אתם הסברתם לי שתביעות אלו באות מפני שאני יוצא מהממשלה. קשה לי להבין את הקשר שבין הסיבה והמסובב, אבל אם מגיעה לכם תוספת בגלל יציאתי – מדוע לא מגיעה תוספת כזו גם לפועל־המזרחי, ובראש וראשונה למפלגת פועלי א"י?

אני מבין שכל מפלגה יש לה הרגשה של “אתה בחרתנו”. כל זמן שזוהי הרגשה פנימית – אין לטעון נגדה. אבל איני מבין כיצד אפשר על יסודה לדרוש משהו ממפלגה אחרת, שאף לה יש הרגשה זו?

עמידה על תביעות אלו – חוששני, פירושה הרס הקואליציה, ואני מאמין לכם כשאתם אומרים שאינכם רוצים בכך. אבל אם אינכם רוצים בכך – ויש לכם יסוד לא לרצות בכך, כי העם אינו רוצה בכך, ואין זה לטובת המדינה – הרי הצגת התביעה היא משגה, ואולי משגה פאַטלי. ואין לי ספק שזוהי שגגה כבדה שיצאה מפיכם, ויש לתקנה – בהקדם.

ידעתי שכמעט כל מפלגה יש לה יצר־טוב ויצר־רע. יש יצר שׂררה, כבוד, כיבודים, ובכמה ארצות גם יצר־בצע. ויש יצר־שירות־ונאמנות והעדפת צרכי הכלל והמדינה.

מפלגות הקואליציה ייבחנו עכשיו: מהו היצר המכריע בתוכן. אין אני קרוא לתת לכם עצות מפלגתיות. אתם יודעים יותר ממני מה טוב למפלגתכם ומה רע. אני עכשיו איני – למעשה, אם כי עדיין לא להלכה, – אלא אזרח פשוט, אחד האזרחים, שכבוד המדינה ושלומה ואחדותה ויציבות יקרים לו יותר מכל דבר אחר בחייו. אין לי כל ספק בנאמנותך למדינה, ואני פונה אליך מעומק לבי: למען השם – אל תעשו עכשיו המשגה הכבד, ואל תהרסו קיומה של הקואליציה ויציבותה בתביעות בלתי־מוצדקות ובלתי־מעשיות; העם בארץ ובגולה רוצה ביציבותה של הממשלה ובהצלחתה; עשו רצון העם.

הבטחתי לכם לטפל בשני דברים – ואעשה זאת במיטב יכולתי: 1) לברר דבר הרשויות המקומיות (בהסכם נאמר: “תוקם ועדה פּאריטטית להסדר ההנהלות ברשויות מקומיות”) ועד כמה שאפשר – לסדר קואליציה מוניציפלית על יסודות של שותפות והדדיות, לפחות בערים העיקריות והראשיות; 2) לבחון הטענות שלכם נגד האוצר. במיטב יכולתי אעזור ליישור הדורים (אם יש הדורים ליישר). גם בנידון זה יש פסוק מפורש בהסכם שבינינו: “המשרדים הכלכליים רשאים לפעול במסגרת ההקצבות שלהם למטבע זר על אחריותם”.

ואסיים דברי בסעיף הראשון של ההסכם שחתמנו עליו ביום 18 בדצמבר 1952:

“שתי המפלגות מקבלות עליהן לקיים את הקואליציה בממשלה ובכנסת עד תום תקופת כהונתה של הכנסת השניה”.

אבל לא בתוקף סעיף זה, אלא בתוקף הרגשתי העמוקה שזהו צורך חיוני של המדינה ורצונו הכללי של העם – אני פונה אליך ולחבריך בבקשה חברית: לעשות רצון העם.

בכבוד ובידידות