בכינוס המפלגות הציוניות¹, ירושלים, 19 באפריל 1936

– – – אני מבין ומרגיש את המרירות הרבה שנשמעה כאן בדברי החברים. אולם דוקא מפני חומר המצב עלינו לשמור גם על צלילות מחשבתנו וגם על העקרונות המוסריים והמדיניים המדריכים את פעולתנו הציונית והישובית. – פנינו תמיד לשלום; כשאנו נתקפים אנו יודעים להגן על עצמנו, אבל אין אנו יוצאים מגדר של הגנה עצמית. – – –

– – – אחד מסימני ההתבוללות הוא, שהיהודי עושה לא מה שהיה מחויב לעשות לפי מצבו, אלא מה שה“גוי” עושה. ויש בארץ התבוללות חדשה – התבוללות ערבית. לא שמדברים ערבית, אלא מחקים את מעשי הערבים. מתבוללים במסוה ציוני אומרים לנו: הערבים עושים כך, אף אנחנו נעשה כך. ותמימים בתוכנו נאחזים באמרה קלה והגיונית זו לכאורה. לאלה יש להסביר: האמצעים הם תמיד לפי המטרה. אילו היתה המטרה שלנו כשל הערבים, היו האמצעים שלהם יכולים להיות האמצעים שלנו. אבל למעשה האמצעים של הערבים מותאמים למטרה שלהם ולא למטרה שלנו. המטרה שלהם מה היא? הריסת האפשרות של בנין הארץ, מניעת בוא היהודים לא"י, סטטוס קווֹ, השארת הארץ במצב כמו שהיא, משטר עבר‑הירדן, מדינה כמו בערב. למטרה זו מכוּונים האמצעים. אינני יודע אם הם יובילו לכך. אני מקוה שלא; אבל הם שואפים למטרה זו. כלום זוהי המטרה שלנו? אנו רוצים לשנות את הסטטוס בקווֹ, אנו רוצים להכניס המוני‑עולים חדשים, אנו רוצים לבנות ולהיבּנות; אנו צריכים להקים בתי‑חרושת, אנו צריכים למכור את התוצרת של בתי‑החרושת האלה, אנו צריכים לנטוע, לשתול, לעבוד, ליצור. באמצעים הנקוטים בידי הערבים לא נעשה כל זאת. ואני חושב כי אלה שרצחו היום את אנשינו מהמארב לא רק התנכלו להרוג כמה יהודים, אלא גם התכוונו לפרובוקציה, רצו לדחוף אותנו למלכודת למען נעשה כמוהם ונהפוך ארץ זו לארץ‑דמים. להם אולי זה נחוץ, הם רוצים שהארץ תהיה במצב של פוגרום פרמננטי. הצריכים אנו לסייע למזימות‑הרס אלו.

בכינוס הועד‑הלאומי, תל‑אביב, 5 במאי 1936

אני רואה כינוס זה כנסיון מצד הישוב לברר את המצב, ועלי לומר לצערי, שלאחר ששמעתי את הויכוחים נדמה לי שהנאספים לא עמדו עדיין על כל חומר הסכנות.

מאורעות אלה נעוצים קודם‑כל במתיחות הפוליטית העולמית. סכנת מלחמה עולמית או לכל הפחות מלחמה בים התיכון עוררה מחדש תקוות הערבים לשינוי הסטטוס קווֹ הם קיווּ שיבּנו ממלחמה זו – גם בסוריה וגם בארץ‑ישראל. אחר כך באו המהומות בסוריה, שודאי לא נערכו על‑ידי הממשלה הצרפתית, והסורים הצליחו להכריח את ממשלת המנדט להיכנע. הנציב הצרפתי הבטיח משא‑ומתן בפריס על ביטול המנדט הסורי והחלפתו בחוזה דוגמת עיראק ואיני יודע מדוע אין מבינים שגם ערבי ארץ‑ישראל מסוגלים ללמוד דרכי הסורים – וסוף‑סוף יש קשרי דם ודת, ויש דוגמא מאלפת, ואין ערבי א"י צריכים לחכות להוראות ולהדרכה מצד הפקידות האנגלית, והם מסוגלים לפעול מתוך רצונם העצמי, אין זו אלא אונאה עצמית לראות במאורעות אלה אך ורק אצבע האדמיניסטרציה החורשת מזימות נגדנו ומקימה עלינו את הערבים. – – –

מה הן המסקנות?

קודם‑כל עלינו להסיק מסקנה פנימית. הלקח הראשון והעיקרי שמאורעות אלה צריכים ללמד אותנו – אם עוד לא הספקנו ללמוד זאת מאז היות הישוב החדש ועד היום – הוא שעלינו להשתחרר מכל תלות כלכלית במכסימום האפשרי. לא מעט קרבנות נפלו ביפו בשל תלות בלתי‑הכרחית ובלתי‑מוצדקת זו. ומי יודע כמה קרבנות צפויים לנו במושבות. אבל אין זו שאלת בטחון גופני בלבד. זוהי שאלת‑היסוד של קיומנו ותקומתנו. נקים בארץ משק יהודי רק אם הוא על‑ידינו ממש. זוהי קדם‑כל שאלת עבודה עברית מלאה בכל ענפי המשק היהודי בכל נקודות הישוב היהודי.

אבל אין זו רק שאלת העבודה העברית במובן המצומצם. השתחררות כלכלית פירושה נמל יהודי, מוסדות ממשלתיים במרכזי ישובים יהודיים, תוצרת חקלאית יהודית להזנת כל היזוב, חמרי‑גולם יהודיים בשביל התעשיה – במידה שחמרי‑גולם אלה נמצאים בארץ. אם אנו רוצים גאולה עברית במאה אחוז – נחוץ לנו ישוב עברי במאה אחוז, מושבה עברית במאה אחוז, נמל עברי במאה אחוז. לא יתכן, שנימצא בארץ זו במצב כזה שאפשר יהיה לשונאינו להרעיב אותנו, לסגור בפנינו הדרך לים, למנוע מאתנו חצץ ואבן לבנין. המלחמה לנמל יהודי – זהו אחד התפקידים המרכזיים בפעולתנו הפוליטית והמשקית. נמל זה לא יוקם ביום אחד – כשם שהארץ לא תיבּנה ביום אחד, אבל עלינו עכשיו להניח יסוד ראשון. בנו תלוי הדבר יותר מבכל גורם אחר.

*

אינני יודע כמה זמן תימשך השביתה. היא יכולה להיפסק מהר, והיא יכולה להימשך. אין זה תלוי בנו. נמל חיפה אינו שובת – כי בנמל זה יש פועלים יהודים, – אבל איני בטוח אם לא ישבות מחר או מחרתיים, כי איני יודע מה יקרה עוד בארץ ואם ישָפך עוד דם, ועל כן עלינו לבצר את עצמאותינו הכלכלית תוך כדי השביתה, וכשישובו הדברים לתיקונם עלינו להיות חפשים מכל תלות כלכלית. אני חסיד של קואופרציה יהודית‑ערבית, גם בשטח הפוליטי וגם בשטח הכלכלי, אבל תלות אינה קואופרציה. שיתוף‑פעולה פורה מחייב עצמאות ואי‑תלות. האדמה שברשותנו צריכה להספיק ירקות ושאר מזונות לישוב היהודי. המחצבות שלנו צריכות להספיק אבן וחצץ לבנינינו ולכבישינו. אם נדע לעשות זאת לא נפחד משביתות פוליטיות של הערבים, ובמובן זה צדק ק. שאין בכלל סכנה בשביתה. אם סכנה כלכלית אין האן – הרי סכנה פוליטית יש ויש. והסכנה היא כפולה: כלפי פנים וכלפי חוץ. שביתה כזו כרוכה במהומות. שביתה כזו מולידה מהומות. ומשום כך אין אנו יכולים לקבל עמדת הממשלה שהשביתה היא חוקית. – הממשלה חייבת לדעת שהשביתה תביא לידי מהומות וטירור. – – – השביתה מסוכנת גם מבחינת עמדתנו הפוליטית. המשכת השביתה תעורר דעת הקהל נגדנו. – – –

אחד מהמתווכים הצטער על ה“הבלגה”. הייתי מצטער אילו לא ידענו “להבליג”. אין אנו ערבים, ואותנו מודדים בקנה‑מידה אחר, ואתנו ידקדקו כחוט השערה. כבר שילמנו פעם בעד אי‑הבלגה. כל ההיסטוריה של 1929 היתה אולי אחרת אילו ידענו “להבליג”. ואין אני מצטער על הבלגתנו עכשיו. יש בה הרבה יותר גבורה, ואין צריך לומר תבונה ובגרות פוליטית, מאשר בהתפרצות בלתי‑מרוסנת. כלי‑המלחמה שלנו שונים מאלה של הערבים ורק בהם הערובה לנצחוננו. לא נפסיד כלום אם תדע אנגליה וידע כל העולם שאנו מגינים ולא מתקיפים.

– – – חומר המצב וסכנתו אינם לא ביחס לישוב, אלא ביחס לעם היהודי. המלחמה שהערבים מנהלים עכשיו אינה מכוּונת נגד הישוב של ארבע מאות אלף, אלא נגד העם היהודי כולו וזכותו לשוב לארץ. בכל רגע נוכל להשיג שלום גמור עם הערבים אם נאמר להם שרק אנו נישאר פה. אנו נלחמים הפעם מלחמת העם היהודי. – – –

ירושלים, 7 במאי 1936

ל…

– – – מאורעות אפריל 1939 – יותר נכון מהומות שהחלו באפריל ונמשכות עוד גם במאי, ואין יודע עדיין מתי תסתיימנה – שונים באופן יסודי ממאורעות אבגוסט 1929. והשינוי הוא גם חיובי וגם שלילי.

באבגוסט 1929 נערך בכמה ערים טבח ביהודים (חברון, צפת) ונעשו כמה התנפלויות על ישובים יהודיים. הפעם לא היתה אף התנפלות אחת על ישוב יהודי. רק ממארב – אם בדרך ואם בתוך יפו (עיר ערבית ברובה הגדול) – נפלו יהודים בודדים. ההתקפות על המשקים הצטמצמו עד עכשיו רק בהצתת שדות ועקירת עצים, ואין זה מקרה: משנת 1929 ואילך גדל הישוב היהודי והתבצר, ולא קל ולא בלתי‑מסוכן להתנפל עליו פנים מול פנים. בשנת 1929 מנה הישוב 155,000 נפש ועכשיו הוא מונה 400,000.

גידול זה של הישוב בכמות ואיכות עשה כמעט לנמנע הישנות הפרעות בצורתן של 1929. – – –

אין כוונתי להסיק מסקנה, שעכשיו לא תיתכן לגמרי התנפלות על ישוב יהודי. מסקנה זו היא מוטעית. אין אנו עדיין כוח מספרי וארגוני שאין לו לחשוש לשום התקפה. אולם התקפה ישרה על הישוב נעשתה עכשיו הרבה יותר קשה, ומצריכה כוחות מתנפלים גדולים ומרובים יותר מאלה שנתגייסו לשם פרעות בשנים הקודמות. זהו השינוי שבא לידי גילוי במהומות האחרונות.

אולם חלו גם שינויים לרעה במשך השנים האחרונות.

באבגוסט 1929 היה למהומות אופי דתי. במשך שנה שלמה הוּסת ההמון הקנאי בתואנת‑שוא שקדשי האיסלם בירושלים הם בסכנה. הסיבה הבלתי‑אמצעית לפרעות אז היה הסכסוך בגלל הכותל המערבי. הפעם יש למאורעות אופי פוליטי בולט. אנו עומדים עכשיו לא רק בפני מעשי‑פשע רגילים: רציחות, השמדת הרכוש – אלא בפני מלחמה פוליטית רצינית המכוּונת לביטול הצהרת בלפור, והמנהיגים הערבים משתמשים הפעם לשם השגת מטרתם באמצעי‑מלחמה פוליטיים חדישים: שביתה כללית ומרי אזרחי. – – –

בשנת 1931, כשבא הנציב הנוכחי¹ לארץ, הגיעה העליה היהודית לארבעת אלפים. בשנת 1932 עלתה עד 10.000, בשנת 1933 – עד 30.000, בשנת 1934 – עד 40.000, בשנת 1935 – עד 61.000. הפריחה הכלכלית שעליה גדולה זו הביאה אתה, העשירה את הישוב הערבי והרימה את מצבו הכלכלי ויצרה רווחה כלכלית בין המוני הערבים שאין דוגמתה באף אחת מהארצות השכנות. פריחה כלכלית זו נתנה כמובן סיפוק חמרי ואישי להמוני הערבים, ואלמלא מאורעות פוליטיים שנפלו בעולם, בארצות השכנות ובארץ גופא – לא היו מנהיגי הערבים מצליחים לקומם את ההמון הערבי נגד היהודים, המשפיעים ברכה כזו על כל הארץ, וההתנגדות לעליה היהודית היתה נשארת נחלת יחידים, והיתה מוצאת ביטוייה רק בגילויים פוליטיים מחוסרי כל השפעה כל ההמונים. אולם המצב הבינלאומי המסובך, המלחמה בחבש, החששות שהסכסוך החבּשי יביא לידי תסבוכת קשה בים התיכון בין אנגליה לאיטליה, ואולי גם למלחמת‑עולם, – הסעירו את הרוחות בין חוגים אקטיביים בישוב הערבי והגבירו את החשבון הפוליטי על החשבון הכלכלי. – השפל הכלכלי הזמני שבא בעקבות מלחמת חבש יצר רקע לתגבורת התסיסה הפוליטית בקרב שכנינו.

– – – הויכוח שנערך בפרלמנט האנגלי, תחילה בבית‑הלורדים ואחר‑כך בבית‑הנבחרים² הוסיף שמן למדורה. – – –

– – – הבקורת הקשה שנמתחה על הממשלה בענין המועצה המחוקקת, לא רק מצד מתנגדי הממשלה, אלא גם מתומכיה הנאמנים, הכריחה את הממשלה לבקש מוצא חדש. במשך הויכוח בפרלמנט נשמעו שתי הצעות: א) מינוי ועדה מלכותית לבחינת שאלת המועצה, ב) הזמנת היהודים והערבים לשולחן‑עגול בלונדון. שתי ההצעות היו מכוּונות לדחיית המועצה, אם לא דחיה מוחלטת, הרי לכל הפחות דחיה זמנית. הממשלה לא קיבלה אף אחת משתי ההצעות הללו, ולא קשה להבין את הסיבה: כיון שהצעת הממשלה באה לשם פיוס הערבים, הרי לא נוח לממשלה לקבל הצעה המכוּונת לביטול המועצה או לדחייתה. הממשלה ידעה שהערבים לא יקבלו עכשיו הצעה ע“ד שולחן‑עגול, כי במצב השורר בארץ ובשתי הארצות השכנות (סוריה ומצרים) אין הערבים נוטים להתפשר עם היהודים. היא גם חשבה כנראה שועדה מלכותית המכוּונת לקבורת‑כבוד של המועצה המחוקקת תיפגש ע”י הערבים בהתנגדות נמרצת, ואולי גם בחרם.

משום כך נולדה ההצעה על‑דבר הזמנת משלחת ערבית ללונדון.

ע"י הזמנת המשלחת ללונדון ניתן לערבים סיפוק ידוע לאחר הויכוח בפרלמנט: שאלת המועצה תוצא מתוך הויכוח הארצישראלי ותועבר ללונדון; והעיקר – שהלחץ הערבי, המורגש בארץ, יועבר אף הוא ללונדון, כלחץ מקביל להסברה היהודית שנתגלה בויכוח בפרלמנט.

המנהיגים הערבים שהוזמנו פתע‑פתאום לנציב ביום ב' באפריל ש"ז והוצע להם לשלוח משלחת ללונדון – קיבלו את ההזמנה פה‑אחד, אולם כשנודע הדבר בציבור הערבי התעוררה התנגדות למשלחת. כל אותם העסקנים הערבים שלא היתה להם תקוה להיכנס למשלחת – לא ראו בעין יפה את התמנותם של חמשת‑ששת המנהיגים שהוזמנו לנציב להיות שליחי העם הערבי. אולם בהתעגדות זו היו לא רק טעמים אישיים בלבד. האגף הקיצוני שהתנגד בלבו כל הזמן למועצה – לא הסכים למשלחת אשר תפקידה הראשי הוא להשתדל אצל הממשלה שתקיים את המועצה. – – –

אולם מתנגדי המשלחת בקרב הערבים טענו, שבתנאים הקיימים בארץ לא תצליח המשלחת ולא תשפיע בלונדון. המשלחת הסורית הלכה לפריס, רק לאחר שביתה כללית שהכריחה את הממשלה הצרפתית להיכנע ולהבטיח ביטול המנדט וחילופו בחוזה, ולכן אין לשלוח משלחת ללונדון כשהארץ שקטה. לעומתם טענו מצדדי המשלחת, שמוטב להם ללכת עכשיו ללונדון, ואם יראו שם שאינם מצליחים – יתנו אות ויערכו בארץ מהומות כדוגמת סוריה. בגלל ויכוח זה, ובגלל הסכסוכים האישיים על הרכב המשלחת – נתעכבה יציאת המשלחת.

עד שפרצו המהומות ביפו היתה יד מצדדי המשלחת על העליונה. רק המיעוט שבקרב המנהיגים דרש לעכב את צאת המשלחת. הפרועת ביפו שינו מיד את פני הדברים. לאחר שנרצחו ט“ז יהודים ביפו ללא כל סיבה ואמתלה, אפילו ללא אמתלה כוזבת שבאבגוסט 1929 (סכסוך הכותל המערבי), – הבינו המנהיגים הערבים, שלא תהא תפארתם על הדרך הזאת בשעה זו בלונדון. אם בשעה זהארץ שקטה התנגד הפרלמנט להקמת מועצה מחוקקת, בנימוק שמועצה כזו רק תשמש כוח מפריע לבית הלאומי, הרי לאחר הרצח בפראי ביפו ודאי שדעת‑הקהל באנגליה לא תסכים למסור שלטון מחוקק לרוב ערבי זה, ובכ”ב לאפריל התאספו המנהיגים הערביים והחליטו פה‑אחד לדחות את דבר המשלחת ולהכריז שביתה כללית. – – –

התביעה העיקרית של הערבים עכשיו היא הפסקת העליה. השביתה הערבית הוכרזה בשלוש סיסמאות, שנוּסחו בתזכיר הערבי לנציב בחודש נובמבר: הפסקת העליה, איסור מכירת קרקע, הקמת ממשלה לאומית אחראית בפני פרלמנט נבחר ע"י תושבי הארץ. לפי ההכרזה הפורמלית צריכה השביתה להימשך עד ששלוש דרישות אלו תתמלאנה, אולם למעשה נודיעו המנהיגים הערבים שהם נכונים להפסיק את השביתה אם הממשלה תפסיק – ולוּ רק באופן זמני לעת‑עתה – את העליה היהודית, כאשר עשתה הממשלה לאחר מאי 1921 ואבגוסט 1929. לפי הידיעות שיש לנו עד הרגע הזה אין ברצון הממשלה, גם פה וגם בלונדון, להפסיק את העליה. בשנת 1933 עמדה כבר ממשלת ארץ‑ישראל בנסיון זה. גם אז היתה התקפה ערבית חריפה, נערכו הפגנות, הוכרזה שביתה, וביפו נפלו בהתנגשות עם המשטרה כארבעים ערבים – והממשלה לא הפסיקה את העליה אף לשבוע אחד. אולם אין לדעת מה ילד יום. אם גם בשעה זו לא תיפסק, אין זאת אומרת שאין סכנה צפויה לכל המדיניות של הבית הלאומי. – – –

השביתה הערבית כשהיא לעצמה אינה מסכנת את קיומנו הכלכלי. אין אנו תלויים פה במשק הערבי, וסגירת החנויות הערביות, שביתת האבטומובילים והאבטובודים הערבים, ואפילו מניעת הירקות והתוצרת החקלאית הערבית מהשוק היהודי, אינן עלולות להזיק במאומה למשק היהודי. להיפך, עצמאותינו הכלכלית רק תתגבר על‑ידי כך, אולם השביתה מהוה סכנה רבה לבטחון בארץ; השביתה קשורה במעשי‑אלמות; ארץ‑ישראל אינה דומה לסוריה. שם יש רק ערבים, והמנהיגים יכלו להשבית את כל הארץ. פה יש ישוב יהודי גדול, והערבים יודעים זאת, ואינם רוצים להפסיד את פרנסתם ואת שכרם. והמנהיגים מוכרחים לגייס כנופיות אשר יכריחו באיומים ובמעשי‑אלמות את החנוונים והפועלים לשבות. ומעשים אלה הם חומר‑שריפה מסוכן. – – –

החזית השניה והמכרעת – היא החזית המדינית. ההבטחות המרגיעות שקיבלנו גם פה וגם בלונדון מהממשלה, אינן צריכות ואינן יכולות לספק אותנו. אם גם העליה לא תיפסק – אין זאת אומרת שאינה עלולה להצטמצם. ובשעה זו אין אנו יכולים להסתפק אפילו באי‑צמצום העליה. מצב העם היהודי בעולם מחייב הרחבת העליה, וגם הפתרון היחיד והמהיר לקושי הפוליטי שבארץ – הוא בהגדלת העליה ובהחשת בנין הארץ. כי רק עם גידול כוחנו, עם פריחת הארץ – יבינו הערבים שיש בכרח להפסיק את המלחמה, העקרה והמהרסת, נגד הכוח הבונה את הארץ. רק עם היותנו לכוח גדול שאין שום אפשרות לערערו ולהשתיקו יבינו המנהיגים הערבים שיש להשלים עם מציאות העם היהודי בארץ, כי לאשרנו אין שום ניגוד היסטורי בין האינטרס הגדול של העם היהודי בארץ ובין האינטרס הגדול של העם הערבי.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

ירושלים, 13 במאי 1936

ל – – – בלונדון

בימים הראשונים היה אולי בלונדון בקרב כמה מידידינו רושם שבתוכנו שוררת פניקה יתירה, ושהחששות הכבדים המדאיגים אותנו הם מוגזמים. עכשיו – לאחר שהגיעו ללונדון ידיעות יותר מלאות על המצב – מובטחני כי ידידינו עמדו כבר על רצינות הסכנות הפוליטיות לא‑פחות מאתנו. אולם מסופקני אם אפילו עכשיו נתחוור להם כל חומר המצב במלואו.

* * *

– – – קשה כמובן לממשלה לשמור על שדה וכל עץ ואין בכוח אנוש לשמור בפני תבערות כשבארץ נמצאים מאות ואולי אלפי אנשים, בכל קצות הארץ, המוכנים להצית שדות בחשכת הלילה. – – – אבל אין למצוא שום נימוק הגיוני לסירוב הממשלה להגדיל את כוחות המשטרה היהודית, כאשר דרשנו, ולהספיק לאנשי משקינו תוספת נשק, למען הכשיר אותם לשמור בעצמם על שדותיהם. הישוב הוכיח בימי‑מבחן אלה את כוח הבלגתו ושלטונו העצמי, ולמרות ההצתות ועקירות העצים הנמשכות והולכות, לא קרה אף מקרה אחד של מעשה‑נקמה, ואני מקוה שלא יקרה, ואין כל יסוד לממשלה – ואין לה כל הצדקה מוסרית או פוליטית – למנוע מאנשינו את האפשרות לשמור על רכושם.

מרכז המשטרה מנסה לעשות מה שיש בכוחו באותם האמצעים המוגבלים שבידו. אולם במצב זה של הארץ מוטלת על הממשלה בעיקר פעולה פרבנטיבית, וכאן נתגלה כל כשלון הממשלה, כל חוסר‑הדרך והתהפוכות שלה.

בעשרים ושלוֹשה באפריל הוכרזה השביתה הערבית. לא חשובה כל‑כך השאלה אם מבחינה פורמלית‑חוקית שביתה זו היא אסורה או מותרת. יועצי הנציב המשפטיים סבורים, ששביתה זו היא חוקית. עמדה זו של הממשלה היא תמוהה במקצת, לאחר שהחוק הארצישראלי אוסר בפירוש אפילו משמרות‑פועלים גזעיות, אם‑כי בדרך‑כלל משמרת‑פועלים בסכסוך כלכלי גרידא היא מותרת. אבל כאמור, אין השאלה הפורמלית כאן עיקר. לשביתה יש תוכן פוליטי. שביתה זו בנויה על איום ומעשי‑אלמות, ומלבד היותה עלולה להביא לידי מהומות‑דמים הריהי מכוּונת להשבית את מהלך‑החיים הנורמלי בארץ. – – –

– – – לאחר שהשביתה נמשכה שבועיים ללא כל נסיון רציני מצד הממשלה להפסיקה – קרא הנציב ביום 5 במאי את המנהיגים הערביים וקרא לפניהם דרישה לא להצטרף לכרוז שפרסמו חסן צדקי דג’אני וצלאח עבדו ע“ד אי‑תשלום מסים, והודיע שהיות ו”הועד הערבי העליון" עומד לבקר בערים שונות, הוא משתמש בהזדמנות זו לומר להם, שלא יתיר “כינוס אסיפות פומביות העלולות להתכוון להפגנות ולמהומות ולגרום לאבידות בנפש”, ו“דעתו השקולה היא כי השביתה אינה מביאה אלא רעות בעקבותיה וכל תועלת לא תצמח ממנה, והוא דורש להסתלק מהדרך האחרונה (דרך השביתה) ולשלוח את המשלחת ללונדון”.

למחרת (6 במאי) נפגשתי עם אחד הערבים, מהחשובים ביותר, שאינו פעיל בעצמו בפוליטיקה הערבית, אבל הוא קרוב מאד למרכז ויודע היטב מכל הנעשה בקרב המנהיגים הערביים. הוא אמר לי, שבימים האחרונים רפתה השביתה ועמדה להתפורר, אולם אזהרה פתאומית וקשה זו של הנציב הדהימה את המנהיגים. אילו באה ביום הראשון של הכרזת השביתה היתה בלי ספק מונעת התפשטות השביתה. אל לאחר שהשביתה נמשכה כבר שבועיים ללא כל התנגדות מצד הממשלה, חשבו כל הערבים כי הממשלה מרוצה בעצם מהכרזת השביתה, ואזהרה זו שבאה במאוחר תהיה לה פעולה הפוכה: היא תרגיז את העם ולא תתן אפשרות לאותם המנהיגים שרצו להביא את השביתה לידי גמר – לעשות זאת, ולא עוד אלא שתחמיר את המצב, והוא חושש, כי באסיפה שנקראה למחר בירושלים תתקבל החלטה על הכרזת מרי אזרחי. ואמנם כך היה. הממשלה לא רק שלא הפריעה לועד העליון לכנס אסיפות – אלא לא עשתה כלום נגד מכריזי המרי. פקודת‑האיסור שהוצאה נגד חסן צדקי דג’אני וצאלח עבדו נתבטלה, ושוב נוצר רושם, שהממשלה אינה מתכוונת לעשות שום דבר נגד ארגון המרי האזרחי.

מצב זה לא רק שהוא החמיר את דבר הבטחון בארץ, אלא מעמיד בסכנה את המשך העליה.

עד היום לא נמסרה לנו הודעה רשמית על השדיול. מכל העברים באות אלינו בעקיפין הצעות מצד המנהיגים הערביים, שנאפשר להם לצאת מן המיצר ע"י הסכמתנו להפסקה זמנית של העליה. עד עכשיו לא הגיעה אלינו הצעה כזו מאת הממשלה, אבל יש סימנים בולטים שיש נטיה כזו.

אחד הערבים החשובים אמר: יש שתי דרכים להפסקת השביתה: א) הפסקת העליה, או ב) הכרזה על בנין נמל בתל‑אביב. למעשה אין צורך אפילו באמצעי כל‑כך קיצוני (אם כי עלינו עכשיו לגייס כל יכלתנו ומאמצינוּ להקמת נמל בתל‑אביב); רשיון לפריקה בתל‑אביב יעשה את פעולתו. רשיון זה דרוש לא רק להפסקת השביתה – אלא דרוש גם לגופו. נמל חיפה מתגבב לאין נשוא, העברת סחורות מחיפה לתל‑אביב עולה בהוצאות יתירות, ואין כל הצדקה למנוע מעיר‑החוף הגדולה ביותר בארץ את השימוש בים.

בישיבת… ירושלים, 19 במאי 1936

– – – אין אנו עומדים עדיין לאחר המאורעות. עוד לא הגענו לחיסול המהומות. עוד יש סכנה של פרעות ושל טירור ממושך. וישנה עוד סכנה של ריביזיה פוליטית לרעתנו. בשבוע האחרון באה אמנם הקלה ניכרת במצבנו המדיני. מתן הרשיון לפריקה בחוף תל‑אביב הוא מעשה רב¹. אילו בא קודם, כאשר רק דרשנו אותו, היה אולי מחיש את קץ השביתה ומונע הרבה פורעניות. עכשיו אולי אין לו עוד אותו הערך לגבי חיסול השביתה והמהומות, אולם ערכו הפנימי עומד בעינו. זוהי התחלה של כיבוש גדול – אחד הכיבושים הפוליטיים הגדולים ביותר בשנים האחרונות. הרשיון הוא אמנם זמני, וכשיפתח נמל יפו תנסה אולי הממשלה לבטלו ותדרוש מאתנו לשוב ליפו. אבל נתקע יתד לנמל יהודי, ועלינו לשמור על כיבוש זה כעת כעל בּבת עיננו ולא נזוז מחוף תל‑אביב. לא מזח זמני ולא מזח קבוע עלינו לבנות. אין לנו להסתפק בזאת, אלא לעשות כל המאמצים להקמת נמל יהודי. גם מתוך השדיול הוא מעשה רב². הפסקת העליה בשעה זו היתה יכולה לשמש התחלת הליקבידציה, היתה משמשת נצחון מכריע להתקפה הערבית. ניצלנו מהסכנה, והלקח הזה לא יעבור בלי תוצאות בשביל הערבים ובשביל הפקידות. – – –

אולם עם כל אלה, לא ירדו מעל ראשנו שתי הסכנות הגדולות: סכנת מהומות בארץ, וסכנה של ריביזיה פוליטית לרעתנו בלונדון.

האיניציאטיבה לריביזיה לא נולדה בימי המאורעות, אלא קדמה להם בכמה חדשים. – – –

במצב זה אסור לנו להסתפק בתגובה יומיומית על המאורעות, אלא נחוץ לנו קו‑פעולה מחושב, הבנוי מצד אחד על צרכינו, ומצד שני על הבנת הגורמים החיצוניים המסייעים או המפריעים לעבודתנו.

אסור לנו להסתפק בפוליטיקה שלילית בלבד – רק באמירת “לא” למועצה המחוקקת ובהתנגדות לחוק‑הקרקעות, – אלא דרושה לנו תכנית קונסטרוקטיבית אשר תתקבל על דעת‑הקהל.

מסוכן להסתפק בעמדה דפנסיבית בלבד. עלינו לקחת בידינו את האיניציאטיבה לתנופה פוליטית לשם שינוי הקו של המדיניוּת האנגלית בארץ. – – –

לונדון, 26 ביוני 1936

ל… בירושלים

– – – הגעתי לוארשה ביום א' בבוקר (21.6.36) והפלגתי באוירון ביום ג' בבוקר. שני ימי שהותי היו ימים ארוכים, ללא הפסקות כל שהן.

היו לי שלוש מטרות בביקור זה:

א. לבחון את תגובת היהדות הפולנית למאורעות בארץ.

ב. להעמיד את המרכז הראשי באירופה על מצבנו בארץ ובאנגליה כהוויתו.

ג. לגייס ולהפעיל את תנועתנו בפולין. – – –

במועצה המורחבת של המפלגות ביון א' בבוקר הבעתי השתוממותי על השאננות, חוסר‑החרדה והפסיביות השוררים בקרב הציונים בגולה. גידול כוחנו הישובי מטעה, כנראה, את ציבורנו ומעלים ממנו את הסכנה, סכנה משולשת, הצפויה גם לישוב וגם לציונות כולה: סכנת החיים והרכוש, סכנת חורבן כלכלי, סכנת מדיניות אנטי‑ציונית בעקב המהומות. – – –

יתכן, שהאופי המיוחד החדש של המאורעות גרם לכך. הפעם לא היתה טרגדיה מזעזעת כמו בחברון ב- 1929 או בבית‑החלוצים ביפו ב-1921¹; העליה לא נפסקה, ויש רושם – לא לגמרי בלתי‑נכון – על כוח גדול של הישוב. ויש גם רצון רב – ובמידה ידועה, יש גם יסוד לכך – להאמין שאין הממשלה, לפחות בלונדון, נגדנו.

יתכן, שמצב‑הבלהות של היהדות הפולנית גופה, מצב של פוגרום פרמננטי, גם פוליטי וגם פיסי, גם גלגלי וגם מוסרי, – טמטם את הרגשות. דלות מבהילה, עלבון עובר כל גבול, יאוש שחור וחוסר‑אונים, חדלון‑ישע וחוסר‑מוצא, ואין כל שמץ של תקוה להטבה, להגנה עצמית. וכנראה קשה באופן נפשי ליהודי פולני ולציוני פולני להניח, שגם התוחלת היחידה והאחרונה אף היא בסכנה. יש איזו השראה משיחית במובן שלילי – לא תגבורת האמונה בכוחות עצמיים וחישול הרצון, אלא הזיה מופשטת. אחרת אולי לא היו יכולים להתקיים בגיהנום זה. הרגשתי זאת באסיפה הפומבית. אני דיברתי על הקשיים הפוליטיים והסכנות החמוּרות, ובאולם היתה התלהבות ללא גבול, כאילו הבאתי בשורת המשיח.

אולם כשדנתי בישיבות הבאות על פעולה – לא ראיתי את הנכונות וההמרצה שאפשר היה לצפּות להן בימים אלה.

נדמה לי, שנעשה משגה שלא הוצאה‑לפועל ההחלטה של ההנהלה לשלוח חברים לפולין. מבין אני את הקושי הנפשי לעזוב בשעה זו את הארץ – אולם אין גם לעזוב את הגולה לנפשה. יש לנו לא רק חזית‑הבטחון בארץ וחזית פוליטית בירושלים ולונדון, – יש גם חזית‑העם, שבשעה קשה כזו ודאי שאין להזניחה.

– – – נסעתי מוארשה בלב כבד: שלושה מיליון יהודים מופקרים לפרעות, עלבונות וחורבן כלכלי, ללא סיכוי ותקוה, ללא הנהגה והדרכה, ללא ארגון וסעד פנימי.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

ירושלים, 13 באוקטובר 1936

– – – לפני יומים נתפרסמה הכרזה על הפסקת השביתה והמהומות. הכרזה זו באה באופן פורמלי לפי בקשת מלכי‑ערב. התערבות המלכים שגוּרשה בשנים בספטמבר דר הדלת – חזרה והוכנסה דרך החלון. אמנם התערבות מחודשת זו שונה מההתערבות הקשורה בשמו של נורי פחה, מיניסטר‑החוץ של עיראק. ההתערבות ההיא היתה קשורה בהתחייבויות והבטחות מצד אנגליה, שהיו עשויות להפוך את ארץ‑ישראל לחלק של המדינות הערביות השכנות. הפעם, לפי מיטב הידיעות שבידינו, לא קיבלו המלכים שום הבטחה ושום התחייבות פורמלית או בלתי‑פורמלית, מפורשת או כללית, והפסקת השביתה נעשתה בלי כל תנאים. אין זאת אומרת, שאין לחשוש כלל להתערבות “חפשית” זו, שלא נעשתה כמובן בלי ידיעתה של הממשלה האנגלית. זהו תקדים מסוכן. אולם לא פנייתם זו של המלכים היתה הסיבה האמיתית והריאלית להפסקת השביתה. זהו סוד גלוי, שפניית המלכים הוזמנה על ידי הועד‑הפועל הערבי שראה עצמו מוכרח להפסיק את השביתה, כי אחרת היתה השביתה נפסקת מאליה.

הגורמים להפסקת השביתה

התמרמרות ההמונים הערבים על המשביתים הלכה וגדלה. השביתה הרסה מעמדם של אלפי סוחרים, חנוונים, בעלי‑מלאכה, פועלים ופלחים. הטירור שבו השתמש “הועד העליון” למען הטיל את מוראו על הציבור הערבי – הטיל לבסוף את אימתו על המנהיגים עצמם. הרצח של ראש עירית חברון לא היה יחידי. המנהיגים הרגישו, שהשלטון האמיתי אינו בידיהם, והם עלולים ליפול בידי אותם המרצחים ששולחו במתנגדיהם.

גורם נוסף ודוחק שימש קטיף תפוחי‑הזהב הממשמש ובא. המנהיגים הערבים יכלו במשך חדשים להתעלם מהסבל ומההפסד של ההמונים, אבל אל היו מוכנים להקריב את האינטרסים החיוניים של חבריהם עצמם ומקורביה. בין חברי הועד הערבי העליון עצמו נמצאים פרדסנים גדולים, והדבר נגע עכשיו לכיסם‑הם.

תפקיד לא‑קטן מילא הפחד שנפל על נשיא הועד הערבי העליון¹, שמא יאבּד את משרותיו והכנסותיו המרובות, שיש בידו לא בתוקף היותו מופתי בירושלים, אלא בתוקף היותו ממונה על‑ידי ממשלת א"י לנשיאות המועצה המוסלמית העליונה.

אולם הגורם העיקרי והמכריע בהפסקת השביתה היה התוקף הרחב שעמד להינתן למפקד הראשי של כוחות הצבא. ידעו מסדרי השביתה והפרעות, שהמשחק המסוכן שנסבל זמן כה רב על‑ידי האדמיניסטרציה האזרחית מגיע לקצו – והם הבינו, שמוטב להם למהר ולהיכנע בלי כל תנאים, כפי שנדרש מהם לאחר החלטת הקבינט בשנים בספטמבר, – מאשר לתת לשביתה להתפורר מאליה ולדכא את הטירור בכוח הצבא.

השביתה נפסקה, הכנופיות מתפזרות ומסתירות נשקן – אבל אם גם המהומות יפסקו עכשיו אין להשלות את נפשנו שהבטחון הוחזר. צפויה לנו התחדשות המהומות בעתיד אל‑רחוק, אם לא יחולו שינויים יסודיים במשטר‑הבטחון בזמן הקרוב. – – –

השביתה החטיאה את המטרה

ועכשיו מלים אחדות להערכת השביתה. לא נבהלנו כשהוכרזה השביתה ואין אנו צוהלים כשנגמרה בכשלון גמור. השביתה לא השיגה אף אחת ממטרותיה המפורשות. מינוי ועדת‑הכתר נעשה עוד באמצע חודש מאי. יותר מזה לא הושג מאז. השביתה גם לא הצליחה כהפגנה. אם עוד היה קיים צורך להוכיח זאת – הוכיחה השביתה שארץ זו אינה כבר עכשיו ארץ ערבית בלבד. השביתה הפגינה כלפי העולם שאין בכוח הערבים להשבית את חיי הארץ. במשך חדשי השביתה הערבית אל חל כל שינוי יסודי במהלך החיים הכלכליים שבארץ. השביתה לא הקיפה אילו את כל הישוב הערבי. הכפר הערבי לא שבת כלל. נמל חיפה המשיך לפעול. עובדי הרכבת, הדואר והטלגרף הערבים עבדו. מהשירותים הארציים הושבת רק נמל יפו – וקשה לתאר שירות גדול יותר שעשה המופתי לישוב היהודי ולמפעל הציוני בהשבתת נמל יפו…

בששת חדשי המהומות היו לנו אבידות‑אדם יקרות, נזקי‑משק לא‑מעטים – אבל לא נחלנו כל תבוסה. להיפך, יצאנו מהמהומות באוצר של כיבושים משקיים ופוליטיים חשובים. אולם המערכה לא תמה עדיין. המהומות בארץ נגמרו לפי‑שעה, אבל המערכה הכבדה, המסוכנת – עדיין לפנינו; זוהי המערכה הפולטית אשר תוכרע לא פה, אלא באנגליה.

גדולה הסרת טבעת…

עלי לעמוד עוד על דבר אחד, שאמנם הוא בעיקרו ענין משקי, אבל יש לו חשיבות פוליטית ממדרגה ראשונה, זהו ענין הנמל העברי בתל‑אביב. עברו שני ימים אחרי הפסקת השביתה. שביתה זו עם כל הנזקים והסכנות שבה היתה גם לברכה: היא סייעה בעקיפין לביצור עצמאותינו המשקית ולכיבוש עמדות כלכליות חשובות, ובנו תלוי הדבר שכיבושי אלה יהיו בני‑קיימא; כוונתי להגברת העבודה העברית, הרחבת התוצרת העברית – ועל כולם פיתוח נמל תל‑אביב. על שלושת הדברים האלה היינו מצוּוים כל הימים, אבל מה שהתורה וההגיון של הציונות לא יכלו לעשות, עשתה “הסרת הטבעת” של המופתי. בלי פרעות ומהומות לא הבינו יהודים רבים שהחזרה לארץ‑ישראל אינה רק חזרה גיאוגרפית, אלא חזרה לעצמאות משקית, ושלא ניאָחז במולדת אם לא נבנה בתוכה את כל חיינו ברשות עצמנו, אם לא נזרע ונקצור, נשתול ונקטוף, נסול ונבנה, נעמול ונעבוד בעצמנו. כי בעשיית מלאכתנו בידי עצמנו מתחילה הציונות, ובעצמאות משקית כבעצמאות תרבותית טמון ההבדל בין גלות למולדת. אולם ההגיון הציוני כשהוא לעצמו לא עצר כוח להעמיד אותנו על אמת זו, עד שבאו הפרעות ונתנו לנו לקח מר – ומועיל. עכשיו מבינים הכל שנחוצות לנו מחצבות משלנו ושיעבדו בהן יהודים, ויש הכרח שיהיה לנו חלב יהודי וירקות יהודיים, ויש הכרח שיהודים יעבדו בפרדסים – כי אחרת הכל צפוי לחורבן ולהרס. לרגל המהומות הוכרח הישוב לחיות חיים עצמאים במשך ששה חדשים, והמופתי נעשה למסייע למפעל. המופתי הפסיק עכשיו את עזרתו זו, ועומדת בפנינו השאלה אם גם בכוח עצמנו נוכל לשמור על התוצרת העברית ועל העבודה העברית ועל כל העמדות היסודיות שביצרנו בחדשים אלה, וקודם‑כל – העמדה שכבשנו בים.

כיבוש היסטורי גדול

ישבנו בערים ובמושבות שעל החוף ולא הרגשנו שיש בארצנו אוצר גדול ויקר ששמו ים. לכל‑היותר היה זה מקום רחצה וטיול. ולא עלה על לבנו שלים יש תפקיד משקי, פוליטי והתישבותי עצום. מעבודת‑הים היינו רחוקים. כמובן היינו חוצים את הים כשבאנו ארצה. היינו מכניסים דרך הים את צרכינו, שלחנו דרכו את פרי הארץ – אבל “זכינו” ומלאכתנו נעשתה בידי אחרים. אנחנו היינו הנוסעים, הסוכנים, הסוחרים. הספנים, הקברניטים, הסוארים, הסבּלים, השייטים, הפורקים והטוענים – היו אחרים. הים היה שלהם – והם ידעו לנצל שלטונם זה למען החנק אותנו. ופתאום – נסגר הים בפנינו, בעלי הים ועובדיו הכריזו עלינו מלחמה. “האחרים” סירבו לזכּות אותנו במלאכתם הימית. – ופתאום הרגשנו מה ערכו של מוצא לים ועד כמה כל קיומנו בארץ זו תלוי בים. הממשלה, שאף היא סייעה להרחיק אותנו מהים, הוכרחה לתת לנו מוצא חדש לים, – והוקם המזח בתל‑אביב. איני יודע בכל תולדות מפעלנו בארץ התחלת כיבוש היסטורי גדול יותר מהתחלה צנועה זו. בשביל הממשלה היה זה רק סידור ארעי וחולף ואיני תולה הרבה תקוות בחסדי הממשלה. הממשלה לא עזרה לנו לפני המאורעות להיכנס לעבודת‑הים, ובמקרים רבים גם הפריעה לנו, ואין לקוות שהיא תעזור לנו עכשיו בפיתוח הנמל העברי. להיפך, יש להניח שלא תימנע מנסיונות ישרים ועקיפים לחסל את ההתחלה בתל‑אביב ותזקיק אותנו לנמל יפו כבימים שעברו, לפני המהומות. אין כמובן בכוח הממשלה להחזירנו נגד רצוננו ליפו, ואין לה כל יסוד והצדקה להכריח אותנו להסתלק מתל‑אביב. אבל היא יכולה לבוא אלינו בטענות: בנמל יפו הושקע הון רב (ברובו שלנו), נעשו סידורים טכניים, וזה מקור‑הכנסה לממשלה, ואין צורך בנמל שני ליד יפו. גם אמצעי‑לחץ בידי הממשלה: ביטול התעריף המוּזל בהובלת סחורות מחיפה, הכבּדות והגבלות אדמיניסטרטיביות בפריקה ובטעינה בתל‑אביב וכדומה. והאמצעים יהיו מכוּונים לתכלית אחת: להחזיר אותנו לנמל יפו. ומשנחזור לנמל יפו – יסָתם כמובן הגולל על נמל תל‑אביב. ועלינו לקבוע מיד ובאופן הברור והנמרץ ביותר את יחסנו לנמל יפו.

פנינו לשלום ולא לחרם הדדי

אף פעם לא הכרזנו חרם על ערבים ולא נכריז גם להבא. כשם שלא ענינו אף פעם בהתקפה על התקפה – כך לא ענינו ולא נענה אף פעם בחרם על חרם. לאחר שנכשלה השביתה שהוכרזה נגדנו – יתכן שהמנהיגים הערבים יקראו את ציבורם מר‑הנפש והמאוכזב למלחמת‑חרם עלינו. לא נבהלנו מהשביתה, לא נבהלנו מהטירור – לא ניבּהל מהחרם. השביתה הזיקה למשביתים הרבה יותר משהזיקה לנו. אפילו הטירור פגע בערבים הרבה יותר מאשר פגע בנו. והחרם אף הוא יתנקם במחרימים הרבה יותר משיורגש בתוכנו. לא פועלים יהודים עסוקים במשק הערבים, אלא פועלים ערבים עסוקים במשק היהודי. לא אכרינו מוכרים תוצרתם החקלאית בעיר הערבית, אלא הפלחים מביאים תוצרתם לשוק היהודי. לא בעלי בתים יהודים משכירים דירותיהם לדיירים ערבים, ולא ספּנים וסבּלים ונהגים יהודים מובילים סחַר הערבים – אלא לכיפך. התרחקנו מעין תחת ענין, נתרחק מחרם תחת חרם. ההתקפות החוזרות נגדנו, מימי משטר התורכים שלפני המלחמה ועד המאורעות האחרונים, לא העבירו אותנו על דעתנו ועל הכרתנו המוסרית והפוליטית, ולא יצאנו מגדר הגנה עצמית מוכרחת ומוצדקת – ועל‑פי קו זה נתנהג גם בשטח היחסים המשקיים. לא היתה לנו ולא תהיה לנו מלחמה בערבים, לא משקית ולא צבאית ולא מדינית. הציונות חרתה על דגלה שאיפת שלום וידידות לשכנינו הערבים בארץ ובסביבותיה, ולא נזוז משאיפה זו גם לאחר כל הנסיונות המרים שנתנסינו בהם בעבר, – ואולי עוד נתנסה בהם בעתיד. שאיפת השלום והידידות אינה רק מורך מוסרי עמוק של הציונות – והציונות נשענת קודם‑כל על יסודות מוסריים עמוקים – אלא גם צורך פוליטי ומשקי חיוני. אין בכוח ההתקפות, הטירור והמהומות של המנהיגים הערבים להזיז אותנו כמלוא נימה מרצוננו הנחרץ לחזור למולדתנו, לבנותה ולחדש בה את עצמאותנו הלאומית השלמה. ולא היתה עדיין אף התקפה אחת נגדנו שלא יצאנו מתוכה מחוזקים ומבוצרים מאשר היינו, גם בשטח המשקי וגם בשטח הפוליטי. אחרי פרעות ירושלים, בשנת 1920, באה הכרזת סן‑רימו ² וראשית העליה החדשה. אחרי פרעות מאי 1921 – בא בנין תל‑אביב העברית. אחרי מאורעות 1929 – באה אגרת מקדונלד ³ והעליה ההמונית. ותוך כדי המאורעות האחרונים, שזעזעו את כל הארץ עד היסוד – התמדנו בכיבושים המשקיים והישוביים והרינו עומדים בסוף המהומות בישוב יותר גדול ובמשק יותר מבוצר מבראשיתן.

קואופּרציה ולא תלות

וכשם שהתקפות אלו לא החלישו את כוחהו הפוליטי והכלכלי – כך לא זעזעו את עמדתנו המוסרית והרוחנית. לא אכולי‑שנאה, ולא שטופי‑נקמה – אלא בוטחים בצדקתנו, בכוחנו ובעתידנו אנו מוסיפים לעמוד על המשמרת – משמרת הגאולה והקוממיות והשלום של העם העברי, וממשיכים את מפעלנו היוצר והמשחרר מתוך רצון כּנה ונאמן לקיים יחסי שלום וידידות עם שכנינו הערבים. אין אנו רואים בכנופיות ובמופתי את הביטוי היחיד של העם הערבי ואין אנו חושבים את הטירור והשביתה והחרם למלה האחרונה של ההיסטוריה הערבית. אנוּ יודעים, שאת שליחותנו אנוּ נבצע לא בחרמות ולא בשפיכות‑דמים, אלא במפעלי יצירה ובנין. – ביסוד ליחסינו לשכנינו הערבים אנו מניחים:** עצמאות וקואופרציה**. כל השנים שאפנו לפעולת‑גומלין וליחסי ידידות ועזרה הדדית – ובשאיפותינו אנו עומדים ונעמוד. התנגדנו ונתנגד להתבדלות ולהסתגרות – אבל התנגדנו ונתנגד לתלוּת, לחסות, לחסד. קואופרציה מחייבת זכויות שוות ורצון הדדי; אין קואופרציה חד‑צדדית ואין קואופרציה כשצד אחד תלוי בחסדו של הצד השני. בלי עצמאות אין קואופרציה. ובשביל יחסינו העתידים עם העם הערבי – והחשבון שלנו עם העם הערבי הוא חשבון לדורות – עינו לבצר את עצמאותנו ולהאדירה מבחינת הכמות והאיכות בכל המהירות האפשרית ובכל שטחי‑החיים.

מעמדנו בים

מאורעות אלה הציגו בכל החריפות והדחיפות הטרגית את שאלת מעמדנו בים. במשך שני הדורות הראשונים של התישבותנו המחודשת עשינו מאמצים להיאחז ביבשת המולדת והסחנו דעתנו מים המולדת. המאורעות האחרונים הראו שבלי מוצא חפשי ועצמאי לים – כל קיומנו ועתידנו בארץ זו בסכנה. בלי מוצא עצמי וחפשי לים אין עליה יהודית – אין גם בטחון קיום פיסי לישוב הקיים. בלי הים אנו כלואים בגיטו כלכלי ופוליטי. בלי הים אנו נתונים להרעבה ולכליון.

שני נמלים בארצנו – ביפו ובחיפה. את שניהם רצו להשבית ולסגור בעדנו. נמל חיפה לא הושבת ­– כי הצלחנו להכניס לנמל זה את הפועל היהודי והצלחנו להקים יחסי‑חברות בין פועלי‑הנמל היהודיים והערביים. אבל נמל חיפה אינו מספיק לכל צרכי הארץ. וישובנו הדרומי זקוק לנמל שני. שנים רבות היינו תלויים בנמל יפו. עלייתנו ומסחרנו פרנסו נמל זה ומאות עובדיו הערבים. ובעיר‑נמל זו נערך פעמים פוגרום אכזרי ופרוע: במאי 1921 ובאפריל 1936. כאז כן גם הפעם לא ידעה הממשלה למנוע את ההריגה. אולם הפעם לא הסתפקו בפוגרום – אלא סגרו בפנינו את ים‑יפו והשביתו את הנמל, כי בנמל זה לא ניתנה דריסת‑רגל לעובד‑ים יהודי. הנמל שנתקיים ונבנה ונתעשר מהעליה היהודית – הושבת למען התנקש בנפשה של העליה.

אולם גם אז וגם הפעם לא קמה מזימת‑הדמים, לא טימאנו נפשנו בתועבות הפורעים ולא ענינו על שפיכות‑דמים בשפיכות‑דמים. גם אז וגם עכשיו עשינו את הדבר היחיד ההולם את כבודנו וצרכנו הלאומי: אחרי הטבח במאי 1921 מקימונוֹ על יד יפו עיר עברית. אחרי ההריגה באפריל 1936 – הקימונו על יד יפו נמל עברי, והשתחררנו מהשעבוד המחפיר ורב‑הסכנות לקן הרוצחים והפורעים. ולשעבוד זה לא נשוב – ויהי מה! מוצאנו לים לא יהא עוד תלוי בחסדם של משטיני העליה העברית ושום ממשלה בעולם לא תכריח אותנו לשוב לעיר שחיינו תלויים בה מנגד.

אין ארץ‑ישראל בלי ים ישראל

במאורעות אלה הוכח לנו והוכח לעולם כולו שאין הממשלה מוכשרה – אם גם לא אומר שאינה רוצה – למנוע שביתה ערבית פוליטית המכוּונת להחנקת הישוב היהודי, כזו שהיתה בנמל יפו. ואין היא רשאית למנוע מאתנו מוצא עצמאי ובטוח ליום. – אין זו שאלת לת‑אביב לבדה, אין זו אפילו שאלת הישוב הארצישראלי בלבד. זוהי שאלת‑חיים, שאלה גורלו של העם העברי כולו. זוהי כרגע מהשאלות הפוליטיות והקולוניזציוניות המרכזיות, העומדות ברומה של הציונות והקובעות את כל עתידנו, את כל עתידה של ארץ‑ישראל העברית. אין ארץ ‑ישראל בלי ים ‑ישראל. עמים אחרים מוציאים כסף‑תועפות ומקריבים את הקרבנות היקרים ביותר למען השיג מוצא לים. הים הארצישראלי – אחד האוצרות הגדולים והיקרים ביותר של ארץ קטנה זו – הוא נחלת כל תושבי הארץ, ונמלי הארץ הם נמלי כל אוכלוסיה. לא אנו אלא הערבים הכריזו על נמל יפו כעל נמל ערבי, והפכו נמל זה לנשק מורעל ומסוכן במלחמתם הפרועה נגדנו. לא הכרנו ולא נכיר במונופול זה. יש לנו זכות בכל נקודה בארץ זו, בין ביבשה ובין בים, ובפתחנו נמל בתל‑אביב לא ויתרנו על זכותנו בשום נמל אחר. אבל אין הערבים יכולים לאחוז את החבל בשני ראשיו: אם ביפו חיי יהודי הם בסכנה, ואם נמל יפו מושבת למען הפסיק עליה יהודית – אנו מודיעים, שאין אנו זקוקים לנמל זה.

אשמת הממשלה

הממשלה גם היא נושאת באחריות לכל אשר קרה ביפו ובנמל יפו, ואף היא אינה רשאית לאחוז את החבל בשני ראשיו: אם היא לא נתנה להכניס עובדים יהודים בנמל יפו, ולא היה לה כשרון או יכולת או רצון למנוע שביתת הנמל נגדנו – אין היא יכולה לתבוע מאתנו שנחדל לפתח ולשכלל את הנמל בתל‑אביב.

יתכן שהממשלה תאמר לנו, שהיא מכירה בטעותה והיא נכונה להבטיח לנו חלק בעבודת נמל יפו מכאן ולהבא. יתכן שהיא תבטיח לנו עכשיו אמצעים מספיקים להגנת חיינו כשנחזור ליפו. אין אנו זקוקים לחסד זה ואין אנו רשאים לקבלו. לפני המהומות סירבה הממשלה לתת לנו חלק בעבודת‑הים ביפו, מתוך נימוק שעובדי‑הים הערבים יראו בעבודתנו קיפוח והתחרות ויתקוממו ויביאו לידי שפיכות‑דמים. כלום נשתנה יחס זה לאחר המהומות? השביתה הממושכת, שנגמרה בכשלון גמור, ודאי לא המתיקה את המרירות והשנאה של ספני יפו. הם חזרו לעבודתם מאוכזבים ומרי‑נפש, כי מסיתיהם ומעבידיהם רימו אותם והוליכו אותם שולל, אבל איבתם ורוגזם יכוּונו נגדנו. ואם פועלים יהודים יכּנסו עכשיו לנמל יפו בחסות כידונים בריטיים – תגדל המרירות והשנאה. מה ענין יש לנו לשמש מטרה לחצי המשטמה? ולמי נחוץ הדבר שהועדה המלכותית תמצא כאן את המחזה המרהיב של פועלים יהודים עובדים בנמל יפו תחת משמר צבא בריטי והספנים הערבים מרימים צעקה שהם מנושלים? למה לנו למרר ולחדד שלא לצורך יחסינו עם הערבים? יש לנו הזכות לעבוד במנל יפו – כי נמל יפו הוא נמל ארצישראלי, אבל אין לנו החובה לעבוד שם כשעבודתנו זו אינה נחוצה לעצמנו, אינה רצויה לערבים, והיא דרושה אך ורק לאלה שרוצים להתנקש בקיומו של נמל תל‑אביב ופיתוחו. להתנקשות זו לא ניתן יד.

מוצא עברי לים – הכרח לקיומנו ולעלית יהודים

בלי נמל עצמאי אין הבטחון לקיומנו הכלכלי בארץ, אין בטחון לעליה היהודית. וכשם שלא נסתלק מהלשון העברית, כך לא נסתלק מים עברי ומנמל עברי. ושום קושי טכני, שום קושי כלכלי, שום עיכוב ומכשול פוליטי, לא יזיזו מהמוצא העברי לים.

אנו מוכנים לקואופּרציה גם בים

ויחד עם המשכת עבודתנו בנמל תל‑אביב נודיע לממשלה ולערבים: אנו מוכנים תמיד לקואופרציה – בם בשטח הים. ואם יפו הערבית רוצה בנמל משותף, ותציע לנו תנאי בטחון וכבוד מספיקים, זכויות שוות ומלאות גם בבעלות, גם בעבודה, גם בהון, גם בפקידות, כשותפים גמורים, בזכות ולא בחסד – נדון ברצון טוב על הצעה זו.

אין יודע אם הצעה כזו תבוא ואימתי. אולי ילמדו הערבים לקח מהמהומות האלה. אולי יווכחו שהם זקוקים לנו לא פחות משאנו זקוקים להם. אולי יראו בעליל שבלי עליה יהודית ובלי אימפורט ואכספורט יהודי נידון נמל יפו לדלדול וחורבן – ויכירו סוף‑סוף שיש להם צורך בקואופרציה אתנו. אם מהפכה כזו בלב ערבי יפו תבוא – נקדם אותה בברכה. אבל קואופרציה – אם תבוא – תהיה קואופרציה בין נמל יפו ובין נמל תל‑אביב. פיתוחו של הנמל העברי הוא תנאי מוקדם גם לעצמאות וגם לקואופרציה. לראש הדף

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

ירושלים, 21 בדצמבר 1936

מצב הבטחון חמוּר, אולי חמוּר יותר מאשר נדמה לרבים מאתנו, אבל עלי להזהיר מהיאוש שנשמע כאן בדברי ס. מובטחני שמר ס. אינו מתיאש מהציונות. אולם עלי להזהיר אפילו מיאוש באנגליה. יתכן, שנעמוד עוד בכמה משברים ביחסינו על ממשלת-המנדט, ולא פעם אולי נעמוד בקשרי-מלחמה. אבל מלחמתנו תהיה תמיד מלחמה לבטחון, מלחמה לקיום המנדט. מלחמה לבית-הלאומי – לא מלחמה נגד אנגליה. אין לנו בעולם בעלי-ברית וידידים יותר נאמנים מאשר יש לנו באנגליה. זוהי האומה היחידה אשר קיבלה על עצמה התחייבות היסטורית כלפי האומה היהודית. וכשם שאין להחמיר בהתחייבות זו למעלה מהמידה, כן אין להקל בה שלא כדין.

– – – מערכת-הבטחון עוד לא נסתיימה. אל נשלה את נפשנו. אנו עומדים בחזית קשה מאוד. אין אלה רק מקרי הפרת-חוק. הוכרזה עלינו מלחמה מצד המנהיגות הערבית, לא מלחמת-דברים, אלא מלחמה ממש, מלחמת-דמים, ואם-כי המכשלה הזאת היא תחת יד הממשלה – עליה להבטיח שלום אזרחי הארץ ובטחונם – אין אנו פטורים לגמרי מדאגת הגנה עצמית. אנו יותר מאזרחים בארץ הזאת. זכויותינו המיוחדות כרוכות בהתחייבויות נוספות, לא התחייבויות כלפי אחרים – אלא כלפי עצמנו, כלפי עתידנו. מלבד החלק המגיע לנו בכוחות הבטחון בארץ על חשבון מספר האוכלוסים שלנו – חייבים אנו, כנושא-העתיד, בגיוס כוחנו, הגברתו וציודו. ממשלת-המנדט, האחראית לבטחון הארץ, צריכה לדעת את כשרון ההגנה העצמית שלנו. שכנינו הערבים הנקלעים בין יצר התועלת והשיתוף ובין יצר ההרס והשנאה, צריכים לדעת שיָדנו אמונה לא רק כשהיא עושה במלאכה, אלא גם כשהיא מחזיקה בשלח, ולא רק האנגלים והערבים – יתכן שאנו בעצמנו אין אנו מכירים עדיין את כוחנו במלוא יכלתו. במשך ששת חדשי-השביתה נתגלה כוחנו המשקי; בהתקפות-הדמים נתגלה כוחנו המוסרי; אולם עד היום לא בא עדיין לידי גילוי כוחנו הפיסי. יותר מדי חי בנו זכרן העבר הקרוב – כשהיינו מתי מעט, כשהישוב מנה רק מאה אלף, מאה וחמישים אלף. אנחנו עכשיו ארבע מאות אלף איש בארץ – מעט מאד מבחינת העתיד, אבל כוח לגמרי לא-קטן מבחינת ההווה. כוח זה כשהוא נתון במסגרת משמעת והכשרה ואקטיביות – אין כלל לזלזל בו ואין להתעלם ממנו. משעננו לא היה ולא יהיה הכוח הפיסי בלבד. אנו בוטחים בצדקת מפעלנו וכשרון יצירתנו. אבל אנו חיים בשעה טרופה, שאין עם זוכה בה בריבו רק מפני שהצדק אתו. משקל הצדק עולה עם משקל הכוח המלַוה אותו. ואם כי אין בכוחנו בלבד כדי להכריע את כף – אין כוחנו כמות במוטלת, גם מבחינת הבטחון וגם מבחינה פוליטית. לא נחקה את מעשי הערבים, ולא נלך בדרכים שלהם, אבל אל נשים מכשול בפני מישהו ביצירת רושם מוטעה כאילו אנו חסרי-אונים ונטולי-ישע ותלויים אך ורק בחסות-זרים.

טעה מר ג. השיטה שבה נקטנו במשך המהומות – שקראו לה משום-מה “הבלגה” – קיימת ועומדת, ולא נזוז ממנה. אף פעם לא נצא מתחומי הגנה עצמית – אבל בתוך תחומים רחבים אלה לא נשב בחיבוק ידים. גיוס מלוא כוחנו דרוש לא רק בחזית-הבטחון בארץ, אלא גם במערכה הפוליטית באנגליה. אין בשעה זו אומה להוטה אחרי שלום יותר מאנגליה. אין זו הפעם הראשונה שהאינטרס הבריטי מזדהה עם האינטרס העולמי. אבל גם אנגליה זו הרודפת שלום בכל לב מזדיינת במהירות קדחתנית ושוקלת בכף-המאזנים לא רק נימוקי יושר וצדק ומשפט – אלא גם כוח. ואנו נחסיר ממשקלנו האמיתי אם לא נדע לגייס ולהביא לידי גילוי את מלוא כוחנו. אבל כמקודם עלינו לשמור על טהרתנו המוסרית בכל מגע שלנו עם שכנינו הערבים, כי בלי בסיס מוסרי כל כוחנו הוא אפס.

סיכומה של מערכה / דוד בן-גוריון

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

הרצאה במועצת ההסתדרות ל"ה, פברואר 1937

אין שעה זו נוחה ביותר לבירורים עיוניים על דרכנו הפוליטית, כי אנו עומדים עדיין בתוך החזית. אולם הפעולה הפוליטית שלנו אינה נעשית ע"י נציגים מדיניים בלבד. הגורם הפוליטי האמיתי והכוח האקטיבי המכוון ומשפיע על עתידנו המדיני – זה ציבור הפועלים, הישוב, העם היהודי כולו, ולא שיחה עם נציב עליון, עם ממשלה, עם ועדה מלכותית, אלא מה שעושה הציבור הזה יום-יום – זה קובע את עתידנו.

רק בימים אלה קרו שלושה מאורעות מדיניים ממדרגה ראשונה: עלית החברים של “תל עמל” ו“השדה” על אדמתם בסביבה הפרועה של בית-שאן, והופעת קובץ “השומר”. אלו הן תעודות מדיניות. והציבור שלנו כולו, העומד במערכת יום-יום, חייב לעשות חשבונם של המאמצים הנדרשים מאתנו, של הסכנות הצפויות לנו, גם של המכשולים שעלינו להתגבר עליהם.

במערכה מתמדת

אנחנו בחזית. כל חיינו בארץ הזאת הם מערכה אחת מתמדת. אולם השנה עלתה על כולנה. בשנה הזאת נתערטלו הסכנות הצפויות לנו בדרכנו בארץ הזאת; הופעלו כל החזיתות הצוררות לנו, ובשנה זו עמדו הכוחות היוצרים והבונים שלנו במבחן קשה ואכזרי, כאשר לא היה אף פעם. אמרתי, שהשנה נתערטלו הסכנות, ועלי להוסיף: עוד לא כולן. ומהכוחות הצוררים לנו, עדיין לא כולם באו לידי ביטוים המלא, וגם כוחותינו אנו טרם נתגלו במלואם.

ומשום כך בלבד אי-אפשר לדבר בוַדאות על אשר עומד לפנינו. בהיסטוריה יש להתחשב תמיד עם הסמוי מן העין, עם דברים העומדים מעֵבר לאופק ושהם עלולים לצוף לפתע-פתאום ולערבב באופן בלתי-צפוי את מערכת הכוחות והקורמים הגלויים. ביחוד נכון הדבר בארץ הזאת. הגורמים הפועלים בחיינו כאן, מורכבים יותר מכפי שאפשר לתפוס אותם, מסובכים יותר מאשר הגורמים הפועלים בכל ארץ אחרת. דברים, אשר לכאורה אין להם קשר ישר עם חיינו, משפיעים מזמן לזמן השפעה עצומה על מצבנו וקיומנו. שינוי הקוניוקטורה הכלכלית באמריקה, שינוי בפוליטיקה הפיננסית של פולין, חילופי ממשלה בעיראק, הסתבכות היחסים בין סוריה וצרפת, מצב ההזדיינות באנגליה, שאלות אימפריאליסטיות של איטליה הפאשיסטית, ועוד גורמים רבים שאין אנו קשורים בהם קשר ישיר, שאין לנו שליטה בהם – הם המשפיעים, ולפעמים מכריעים בחיינו. וכאשר אני מדבר על הגורמים העיקריים, – אין אני מתעלם מכל המון הגורמים האחרים, אשר מזמן לזמן הם מופיעים ומבלבלים את המערכה. הם מרובים כל –כך, שאין אפשרות לעמוד על כולם. אני בוחר את שלושת הגורמים המרכזיים – לא היחידים, – הקובעים יותר מכל את קיומנו ועתידנו בארץ: הגורם היהודי, הגורם האנדלי והגורם הערבי.

החזית הציונית המלוכדת היא שעמדה לנו

אתחיל מהגורם שעומד ברשותנו, יותר מאחרים, ותלוי ברצוננו אנו – הגורם היהודי. אתחיל אולי מתקופה קדומה קצת. לא לשם סיפור ההיסטורה, אלא משום הלקח שבהיסטוריה הזאת ומשום שהיא לא נסתיימה עוד. אני מתחיל מהקונגרס הציוני האחרון, מהנסיון הקשה אשר עשינו להקים קואליציה רחבה בציונות. היו לא מעט מערערים על הנסיון הזה. היו סיעות ציוניות אשר התנגדו לכך: סיעת המדינה היהודית, ואף בתוכנו – סיעת השוה“צ. אבל לא רק הן, גם בתוך מפלגת פועלי ארץ-ישראל, – עוֹרך עתונה של המפלגה, החבר לופבן, כתב לאחר הקונגרס מאמר זועם מאוד ב”הפועל הצעיר" על הקואליציה הרחבה.

אנחנו עומדים כרגע כמעט שנתיים לאחר המעשה, ואנו יכולים לתאר לעצמנו מה היה מצבנו בשנה האיומה הזאת אילו – נוסף על ההתקפה הערבית ועל גזירות הממשלה – היתה התנועה הציונית פרועה, קרועה, שטופת-מלחמה. ההיינו יכולים במצב כזה של התנועה הציונית לעמוד במבחן האכזרי? היכולים היינו לעמוד בחזית-הדמים בארץ ובחזית הפוליטית כלפי ממשלת-המנדט? החשש לדכנות כאלו לא היה הנימוק היחיד אשר העלה אותנו בדרך הקשה של הקמת הקואליציה. גם ללא הסכנות הללו שנתגלו בשנה זו, – אלא מתוך עצם הצרכים הציוניים, מתוך הצורך של תנופה גדולה להכשרת הארץ לקליטת עליה גדולה, לביצוע מפעלי-התישבות גדולים, ראינו הכרח בליכוד מכסימלי של הכוחות הציוניים בחזית ציונית מאוחרת. ומה שבוצע לאחר לוצרן¹ והסכנות אשר נתגלו אחרי לוצרן – אינם אלא מאַשרים, כי נכון היה הכיוון הזה, אשר בו הלך הרוב המכריע של תנועת-הפועלים בארץ ובציונות העובדת.

אהיה האחרון להשלות את עצמי ולחשוב, שעם הקמת הקואליציה וקיומה השׂתררה אידיליה בציונות. לא קיוינו לאידיליה הזאת, ולא אתעלם מהפגימות ומאי-מילוי התנאים של צד זה או אחר בקואליציה. אבל אין אנו צריכים לחפש רק באחרים את אי-הרצון, או אי-היכולת למלא את כל התנאים של השותפות הגדולה בציונות. אם נפשפש קצת במעשינו אנו, – נמצא אולי שגם אנחנו לא בכל צדקנו. אציין רק דבר אחד – ענין מנוחת השבת, אשר היה לו תפקיד גדול בקונגרס האחרון. יש אתנו פה חברים רבים אשר ישבו בסיעת-הפועלים בקונגרס ושמעו את דבריהם הכנים של ברץ, יערי, טבנקין ואחרים ע"ד הצורך לקיים את מנוחת השבת בעבודת השדה מטעמים תרבותיים, היגייניים, סוציאליים, לאומיים, ולא רק מטעמי האיסטרטגיה הפרלמנטרית בציונות. היש בינינו איש, שיאמר בלב שקט, כי קיימנו את החובה אשר קיבלנו עלינו? אין לנו הזכות לראות עצמנו צדיקים ולגלות חטאי אחרים, אם-כי – שוב – אהיה האחרון להתעלם מהחטאים האלה ולפקפק בנזקם ובסכנתם.

אבל אם אני שואל את עצמי: מה נתן לנו את הכוח לעמוד בשנה האיומה הזאת בשתי החזיתות הללו, אני אומר: קודם-כל כוחה של התנועה הציונית המלוכדת, אם גם היא מלוכדת לא באופן אידיאלי, ולא באופן אידילי.

בצלה של מלחמת איטליה – חבש

אחד הנימוקים שהביא אותנו לידי הקמת קואליציה רחבה, היו החששות הקשים שלנו כבר אז לגבי המתרחש בעולם. ידענו, כי המתרחש בעולם יש לו השפעה חוזרת על מה שייעשה בארץ; כי את ראשית המאורעות יש לראות לא ב-19 לאפריל – אלא במה שקרה כמה חודשים לפני זה בערבות חבש. כבר אז העיב צל המלחמה את האופק. אף כי ידענו שאין אנחנו “צד” בריב הזה וכי המקום רחוק מאתנו, אבל אנחנו חיים בתקופה שכל המרחקים נתקרבו בה, נגוזו, ומה שנעשה בפינה אחת בעולם – יש לו מיד הד בכל רחבי תבל, וקודם כל בארץ ישראל, שהיא רגישה יותר מהרבה ארצות אחרות לכל מה שמתרחש בעולם.

לאחר-מעשה כולנו חכמים. נפוצה מאוד בחוגי הממשלה הסברה שהמאורעות היו גלומים כבר בכל מה שקרה בשנים האחרונות; גרמה לכך העליה העברית הגדולה של 2–3 השנים האחרונות. לא אהיה מגלה-סוד אם אוֹמר שבתקופת הקונגרס האחרון, עוד בטרם התלקחה המלחמה בחבש, חשבה הממשלה הזאת שהעלאת 60,000 יהודים לשנה – אין זה מכסימום ואין זה הגבול האחרון, וכי אם ההתפתחות הכלכלית תתקדם כאשר התקדמה בשנם האחרונות, תהיינה שנים של עלית 60–70–80 אלף ולמעלה מזה. ועוד ב-29 לינואר 1936, כבר לאחר מלחמת חבש, כשהדי המלחמה הזאת נשמעו שמיעה מרעימה מאוד גם במצרים, גם בסוריה וגם במקצת בארץ-ישראל, כשהחלה כבר תסיס רבה בקרב הערבים, שבאה בעקבות המהומות במצרים, בעקבות השביתה הכללית שהוכרזה בסוריה, – עוד אז הודיע הנציב למשלחת הערבית המאוחדת שוהפיעה לפניו, כי “העיקרון שאנחנו הולכים לאורו בענין הכנסת עולים לארץ – היא הפוליטיקה של יכולת-קליטה כלכלית ואין בדעת ממשלת הוד מלכותו לנטות מעיקרון זה”. זה מראה שאז לאחר הקונגרס וגם זמן רב לאחר-כך, חשבה גם האדמיניסטרציה פה, וביחוד הממשלה בלונדון – כי תשובה זו ניתנה ע"י הנציב על דעת מזכיר המושבות, על דעת הקבינט, ואני ציטטתי את הדברים כמו שהם נאמרו – שאין לדבר ולדון על שום שינויים מהקו העיקר בפוליטיקה של עליה והקו של יכולת כלכלית, ואם יכולת-הקליטה תתקדם הרי מובן שאז לאו-דוקא 60 אלף, אלא הרבה יותר מזה אפשר יהיה להכניס לארץ.

עם פרוץ המאורעות

אבל מיד כשבאו המאורעות, – החרדה הגדולה שלנו לא היתה לקיומנו הפיסי בארץ, אם-כי לא זלזלנו בסכנה הצפויה בחזית זאת, כי ידענו שהפעם מאורעות אלה אינם של 1921, אפילו לא של 1929, אלא זו תנופה אחרת לגמרי. ידענו מה שקרה בסוריה לפני זמן קצר, ידענו את השביתה ואת המהומות אשר הכריחו את מיניסטר החוץ, – לאחר שהודיע כי אין לחזור אל הקונסטיטוציה של 1923, לאחר שבועות אחדים של מהומות, – לבוא בדברים לא רק על הכרת הקונסטיטוציה, אלא גם על סידור עצמאותה של מצרים. ולמרות זה ששמענו באופן מפורש את הודעתו של הנציב, – ידענו שהדבר העומד בסכנה במאורעות אלה הוּא דבר העליה.

אנחנו עומדים כבר 10 חדשים אחרי התחלת המאורעות. העליה לא נפסקה. אינני אומר זאת בסיפוק רב, כי אי-אפשר לראות בלי חרדה עמוקה מאד את כמות העליה שהולכת ומצטמקת בלי – לעת-עתה – גזירות פוליטיות. וכמות העליה היא בשבילנו דם-התמצית של קיומנו.

המאבק על עליה מתמדת

אבל לפני שאלת כמות-העליה יש שאלה יותר רצינית – שאלת הֶתמד העליה. כרגע זה כאילו טבעי שהעליה נמשכת, מתמדת. אבל ששה חדשים היתה הארץ פרועה לשמצה טירוריסטית. דם יהודי, דם ערבי, דם אנגלי נשפך בגלל דבר אחד – הפסקת העליה, ולא-דוקא הפסקה גמורה, עולמית, אלא הפסקה זמנית. אין זה סוד, כי אף אם התביעות הרשמיות של המנהיגים הערבים היו הפסקה גמורה של העליה, איסור מכירת קרקעות, הקמת ממשלה לאומית ערבית, הרי הם רצו אליבא דאמת להסתפק בהפסקה זמנית של העליה, ובשכר זה היו מוכנים להפסיק את המהומות.

ולא רק הערבים, ולא רק האדמיניסטרציה הארצישראלית, לא רק הם, – כל הממשלה בלונדון, ולא רק הממשלה בלונדון, כמעט כל דעת-הקהל באנגליה היתה בעד הפסקה זמנית של העליה. ושוב לא אהיה מגלה-סוד אם אומַר לכם שלא רק הערבים, שלא רק האדמיניסטרציה, לא רק הממשלה בלונדון, ולא רק דעת-הקהל האנגלית, אלא היו גם הרבה יהודים בארץ אשר למען השלום – והיהודים הם רודפי שלום, – באו אלינו לא פעם בעצה הטובה הזאת שנוותר בעצמנו לזמן-מה על העליה, נפסיק את העליה למען יפסיקו המנהיגים הערבים את המהומות. באו אלינו ידידים אנגלים – ואני אומר ידידים לא באירוניה. יש בקרב התושבים הבריטיים בארץ (לא מהפקידות) כמה וכמה ידידים נאמנים, – והם יעצוּ לנו עצה, שלמען השלום, למען תת מוצא, למען אַפשר הפסקת המהומות, נוותר אנו מרצוננו על השדיול, נסכים להפסקה זמנית של העליה.

ועדיין לא הגיע הזמן לספר את כל ההיסטוריה של ההאבקות המיואשת הזאת אשר נמשכה כמה וכמה חדשים נגד הפסקת העליה. היו רגעים, והם היו לא מעטים, שנדמה היה כי אין שום מנוס, שזוהי גזירה שאין לקרוע אותה. היו רגעים אשר היה נראה כי זוהי עובדה שהעליה נפסקת. זה היה גם בטרם שקיבלנו את השדיול במאי (אתם יודעים שכרגיל צריך לקבל אותו באפריל, והוא נדחה לא במקרה). זה היה גם בטרם ששקיבלנו את השדיול האחרון. אתם זוכרים כולכם שלפני התפזר הפרלמנט הודיע מיניסטר המושבות, כאשר הכריז על הועדה המלכותית, “ואשר להפסקה זמנית של העליה, הממשלה תדון על זה בבוא הזמן באופן מריטורי”. זה היה רמז גלוי ופומבי, שיש בדעת הממשלה להפסיק את העליה, אם לפני הפסקת המהומות, אם אחריה; אם לא לפני צאתה של הועדה המלכותית ארצה – הרי בשעת בּוֹאָה, והיה כפשׂע בין הפסקת העליה ובין אי-הפסקתה. ואני אומר לכם מה היה פשׂע זה, זו היתה אי-ההשלמה שלנו עם הגזירה הזאת, אם-כי חדשים רצופים חיינו כשלחץ עצום של מהומות בארץ היה מסביבבנו, לחץ עצום אשר הביא לשליחת הצבא אשר זעזעה את כל אנגליה. הייתי ביום ההוא בלונדון, בשעה שהכריזו על גיוס ה“רזרביסטים”, על ביטול המַנֶברות (התמרונים) הגדולות, וראיתי איך אנגליה היתה כולה מזועזעת מהמעשה הזה, ונדמה יה כי הנ-הנה באה הגזירה, והדבר מנוי וגמור – גם בלונדון וגם בירושלים – ורק אי-כניעה שלנו לגזירה הזאת עד הרגע האחרון מנעה את ההכרזה עליה. וזו היתה עלולה להיות לא כגזירה של 1921, כשהנציב היהודי הפסיק את העליה, אף לא כמו ב-1929, אלא קשה ממנה. אחרי מהומות אלו, ואחרי מרד זה שלא הצטמצם רק בחוגים ערבים אשר בארץ, אלא הקיף גם כנופיות ערביות שבאו מסוריה ועיראק; ולאחר שכל מלכי-ערב התערבו בענין, הוסיפו את לחצם הגדול הלחץ של הטירור הערבי בארץ, ושל האדמיניסטרציה, ושל כל מיני ידידים, ונוסף לכך, לחץ כמעט של כל דעת-הקהל באנגליה, גברה הסכנה כי העליה תפסק. ואילו היתה העליה נפסקת בתנאים אלה – לא היתה מתחדשת כל-כך מהר; מי יודע מתי היתה נפתחת שוב. ומשום כך גדלה כל-כך החרדה שלנו וקשתה התנגדותנו להפסקה “זמנית”. והעקשנות של נציגי עם עני קרעה את רוע הגזירה. אבל הם לא היו מצליחים, וכל העקשנות שלהם, כל קשיות-העורף שלהם לא היתה עומדת להם, – אלמלא עשה הישוב מה שעשה בחדשים הנוראים האלה.

עמידת כבוד של חלשים נגד חזקים

הגורם אשר הכריע את הקו ואשר נתן את העוז הזה לנציגיו של העם היהודי האומלל והמחוסר-אונים לעמוד בפני הלחץ של כמעט כל העולם הערבי וכמעט כל העולם האנגלי היה – ההתנהגות של הישוב בחדשים האיומים האלה. ואני עומד על ההתנהגות הזאת לא מפני שזה פרק היסטורי חשוב ומעניין, אלא מפני שההיסטוריה לא נסתיימה עדיין, מפני שהדבר שקרה עלול להתחדש, ועלול להתחדש בהיקף יותר רחב ובתנופה יותר אמיצה. כל מי שעוקב אחרי מה שקוראים מאורעות בא"י, אחרי המהומות – רואה קו עולה. המהומות ב-1921 לא היו כמהומות ב-1920. המהומות ב-1929 לא היו כמהומות ב-1921, ולא הרי 1936 כהרי 1929, ומה שצפוי בשנה אשר מספרה פלאי – לא ישוה למה שקרה ב-1936.

ואנחנו חייבים לעמוד על ההתנהגות הזאת, לראות מה היה בה מן החיוב ומה היו השגיאות. כי התנהגות זו קבעה את גורל העליה עליה אנחנו קובעים את גורל הציונות, אולי לא רק לתקופה קצרה של שנים אחדות. ומה היה הדבר אשר סייע? אלה היו 3 דברים: א) התגובה של הישוב להתקפה הטירוריסטית הערבית; ב) כשרוננו להחזיק מעמד כלכלי; ג) הכיבושים החדשים שנעשו ע"י הישוב בימים הנוראים ההם.

מה היתה התגובה שלנו על ההתקפה הטירוריסטית הערבית? היו בה כמה דברים:

גבורה ותבונה

היתה, קודם-כל, גבוּרת ההגנה. התקפה איומה זו שנמשכה 6 חדשים ואשר הצריכה משלוח של 2 דיביזיות צבא לארץ (ענין אחר הוא, איך השתמשו בהן פה), כשמאות ואולי אלפי טרוריסטים ערבים התהלכו זמן רב מזוינים והטרידו בפעולות טירור את הממשלה ואת הצבא של האימפּריה הגדולה ביותר בעולם ואשר הטילו את אימתם על ההמונים הערבים ואשר רצחו כל ערבי שהתנגד למנהיגים שלהם, – לא עלתה בידה להביא אותנו אף לעזיבת נקודה אחת, ולוּ גם הקטנה ביותר, ולא הצליחו לחדור אפילו לקטנה שבנקודותינו.

אבל נתגלתה לא רק גבורת ההגנה שלנו, נתגלתה תבוּנת ההגנה שלנו.

הועמדנו בפני מבחן קשה כאשר לא היה עד כה כמוהו בארץ: התקפה אכזרית, פרועה, פחדנית, מחוסרת כל כבוד, – והרי גם ביחסי מלחמה יש איזה כבוד, איזה נימוס, – התנפלות על ילדים כשהם ישנים במיטה, יריות ביהודים זקנים מאחורי גבם, הריגת אחיות רחמניות, שריפות שדות, עקירת עצים בחשכת לילה, התקפת-דמים חוזרת ונמשכת ללא-הרף על כל נקודה בודדת, פיצוץ רכבות. ולא רק שוטרים נהרגו, אלא גם אנשי-צבא לא-בודדים, הנמנים על דיביזיות מזוינות בטנקים, ברדיו ובמכונות יריה. ואפשר היה גם להיבהל, גם לצאת מן הכלים. הישוב לא עשה אף אחד משני אלה: לא נפחד. לא רק הנקודה הקטנה ביותר לא נפחדה, גם הנהג הבודד של האוטו לא נפחד. ואינני יודע בספרות אֵיפּופּיה של גבורה יותר פשוטה מזו שבוטאה בחוברת של “אגד” עם הסיפורים הנאיביים של הנהגים שנסעו בדרכים באותם הימים בין חיפה, תל-אביב, ירושלים והמושבות. אבל גבורה זו יכולב היתה לצאת מגדותיה, כי היתה פרובוקציה כאשר לא היתה קודם. ואין אנחנו צדיקים גמורים, ואין אנו נקיים בתוכנו מיסודות פּרובוקטוריים. אבל הישוב בכללו – וזו לא תהיה התפארות לומר – תחת ההדרכה של ציבור-הפועלים המאורגן – גילה את כל גבורתו בהגנה, ויחד עם זה גילה תבונה ממלכתית עמוקה בשמירת התחומים של ההגנה ועל-ידי כך גילה גם שלונא, גם לידיד את צדקת ההגנה, את ההכרח שבה, ואפילו הממשלה הזאת היתה מוכרחה לאַשר את ההגנה שלנו, ומאות, ואחר-כם אלפי בחורים יהודים זוּינו וגוּיסו תוך כדי המהומות.

התנהגות זו של ישוב קטן, נתקף באופן כל-כך פרוע ואכזרי, מגלה גבורה כל-כך גדולה, מגלה גם גבורה גופנית וגם גבורה מוסרית הצרופה בהגיון פּוליטי גדול מאוד, – לא יכלה לא לעורר כבוד בתוך דעת-הקהל האנגלית, לא יכלה לא להכביד עליה, לאחוז באמצעים שיש בהם משום הטלת עונש נוסף על הישוב העברי – לסגור את העליה.

גילוי כוח הישוב בחזית המשק

הדבר השני שמנע את הפסקת העליה – זה היה הכשרון של הישוב להחזיק מעמד כלכלי. גם זה היה דבר לא כל-כך קל. ששה חדשים נמשכה שביתה כללית של הערבים. אנחנו יודעים איך נעשתה שביתה זו, אנחנו יודעים בכמה איומים כלפי הערבים עצמם, כלפי המוני הערבים, כלפי כל מנהיג אשר דעתו היתה קצת אחרת, היו הטירוריסטים הנסתרים ומנהיגיהם הגלוּיים מוכרחים להשתמש למען עורר ולחזק את השביתה. אבל אי-אפשר גם לשלול מהאויב מה שמגיע לו. עם כל האיומים והטירור אשר החזיקו את השביתה הזאת, – אין לזלזל ביכולת הזאת לקיים שביתה במשך ששה חדשים כמעט, ושביתה זו היתה מכוּונת להרעיב אותנו, להחריבנו חורבן כלכלי, לנתק את התחבורה, למנוע את ההספקה, להחריב את המשק. אולם הישוב הכה שרשים כלכליים עמוקים וגילה שאין הוא דומה לכל ישובי היהודים בעולם כולו, גם לאלה שהם עולים עליו פי-עשרה. הוברר, כי זהו ישוב שאינו סמוך על שולחן אחרים, ישוב חי הוא, נושא את עצמו גם בעיר וגם בכפר, המסוגל לכלכל את עצמו גם כאשר חייהם הכלכליים של שני-שלישים מתושבי הארץ משותקים לגמרי, כשהארץ פרועה, כשהדרכים בסכנה, כשאחד משני הנמלים סגור. עובדה זו הוכיחה על הכוח הכלכלי החיוני של הישוב הזה.

לא זה בלבד שהחזקנו מעמד, אלא בחדשים אלה באו עולים והם נקלטו, חוסר-העבודה לא נתרבה אלא להיפך. וזה שלל את האמתלה העיקרית אשר בה צריכים היו לתרץ כלפי חוץ את הפסקת העליה: הנה מהומות, משבר כלכלי, אין מקום לחדשים, מוכרחים להפסיק לזמן-מה עד אשר ישובו החיים למסלולם.

החזקה זו של מעמד כלכלי היא שנטלה את האמתלה הזאת מידי שונאינו. אילו אמרו לאחר כל זה להפסיק את העליה, היה ברור לכּל: לא מתוך משבר כלכלי, אלא משום כניעה בפני הטירור הערבי נפסקה. וזה היה קשה. דעת-הקהל האנגלית לא היתה מעכלת בנקל מעשה כזה.

כיבושים חדשים

הדבר השלישי שגילה הישוב ושהפך לגורם מדיני עצום הוא, שידע לא בלבד להחזיק מעמד תוך הרס ותוך אי-יכלתה או אי-רצונה של הממשלה לקיים סדר – אלא הוא הראה שהוא מסוגל לכבוש כיבושים חדשים, להגביר את עצמאותו הכלכלית. ואם בראשית 1936 היו במושבות 5000 – 6000 פועלים, – הנה בסוף 1936 נמצאו כבר 12000 פועלים חקלאים; במקום מאות אחדות של פועלים יהודים בנמלים לפני-כן, נמצאו בסוף השנה הזאת כמעט 2000 פועלים; הוגברה התוצרת החקלאית היהודית, הוגברה תוצרת-האבן היהודית, הממלאת תפקיד גדול בחיי המשק העברי ומשק הארץ. גם בימים טרופים אלה גילה הישוב – ובשורה הראשונה הפועל העברי – יכולת לכבוש שדות-עבודה חדשים ולהתבצר במקומות שכבר גזרו כליה עליהם.

וכשם שבחזית-הבטחון ידע הישוב להימלט משתי הסכנות שארבו לו; הן מסכנת הפחד, פּאַניקה, רתיעה לאחור, והן מסכנת נקמה תפלה, שאינה אלא ביטוי של חרון אין-אונים, תגובה של חלש, חדל-כוח, – כך ידענו גם בשטח הכלכלי להימנע מההתחסדוּת הבטלנית של זיקה למשק הערבי בכל מחיר ומפּוליטיקה של חרם כלכלי. אמרנו: קודם-כל תגבורת העצמאות הכלכלית – במושבה, בעבודה ממשלתית, בכפר ובעיר, ועל כולם – בים. ואילו במשך שתי השנים הללו לאחר הקונגרס בלוצרן, לא היתה הנהלת הסוכנות משיגה שום דבר אחר מחוץ לנמל תל-אביב, היתה ע"י זה בלבד מבטיחה לעצמה מקום כבוד בהיסטוריה היהודית. אולי משום שאנחנו קרובים עדיין יותר מדי לדבר ומשום שהוא עודנו בראשיתו, אין אנו מעריכים במידה מספיקה מה ערכו העצום – הפוליטי, המשקי, האנושי – של הכיבוש הזה. לא היה מספיק לסחוט מהממשלה את הרשיון לפריקה. הרבה רשיונות ניתנו לנו, אבל הרבה זמן לא ידענו לממש אותם. לא ידענו לממש בזמנו את הרישון הגדול ביותר שניתן לנו – עצם הצהרת בלפור. היו שנים, עם בוא הנציב העליון האזרחי הראשון, שהיתה אפשרית עליה חפשית לארץ – ולא ידענו להשתמש בה. אילו היה לנו רק רשיון זה לפריקה והישוב לא היה מרגיש באופן אינסטיקטיבי מה עצומה ההזדמנות שניתנה לנו – לפרוק על החוף, בלי מעגן, בלי מזח – לא היינו מגיעים לאשר הגענו. אבל הישוב חש את האפשרות הגדולה הנתונה לו ברשיון זה ובן-לילה קם המזח, הוקם מעגן. גם לאחר זה היה הישוב יכול לאבּד בנקל את אשר בנה. בענין זה אין אנו יכולים לקפח את זכותו של המופתי. בכיבוש הגדול של נמל תל-אביב חלקו רב. לפני המהומות לא חלם הישוב על נמל עברי. החלום הגדול שלנו היה להכניס מספר פועלים יהודים לנמל יפו. בצרות צרורות הגענו שם רק למספר מועט של סבּלים. אבל לא עלה בידינו להכניס אף פועל יהודי אחר לעבודות-הים. כשני שבועות לפני פּרוץ המאורעות קיבלנו מכתב מאת הממשלה שאין לדבר על כניסת ספּנים יהוידם לנמל יפו. זה היה החלום שחלמנו אז. והיתה סכנה שברגע שהוסרה יד המופתי והשביתה פסקה, יחָרב המפעל הצעיר והיהודים ימהרו לחזור ליפו. גם בענין זה לא הגיעה עדיין השעה לספר את הכל. ואילולא התגבר הישוב על האינסטינקט הגלותי שהביא גם כמה מהטובים להיות מוכנים לחזור ליפו, אם יתנו לנו כמה פירורי-עבודה ומספר פקידים, ויסולו כביש, שיקל על החזרה ליפו; אלמלא היה מתגבר האינסטינקט הממלכתי היהודי הצעיר, החוש של הכרת הערך העצום שיש לעצמאות הימית שלנו בשביל כל עתידנו, – היינו עלולים לאבד את המפעל הזה.

אלה היו שלושת הגילויים של כוח הישוב: הגנה של גבורה ותבונה, החזקת מעמד כלכלי וכיבושים חדשים, והם היו הגורמים המכריעים במלחמה המדינית הנואשת נגד הפסקת העליה. אבל עם הגבורה והתבונה וההצדקה שגילינו בתגובה שלנו על ההתקפה הטירוריסטית, אין אנו רשאים להתעלם גם מהליקויים ומהחולשות שניבעו במעשינו. כי המאורעות לא נסתיימו וכשישוּבו לא ישוּבו כמו שהיו.

איתנים במערכה

לא עזבנו אף נקודה אחת. לא נתנו לאויב לחדור לנקודותינו. כל נקודה ונקודה עמדה על נפשה רק בכוחותיה-היא. בימים ההם זה הספיק. איננו בטוחים שהכוחות האלה יספיקו בעתיד. לא רק אנו מסוגלים ללמוד מהעבר, גם האויב יודע זאת. ואם יתחדשו המאורעות יתכן מאוד שיתחדשו בהיקף ובתנופה אחרים לגמרי, והכוחות המקומיים של כל נקודה ונקודה לא יספיקו. הנצחון שלנו בימים ההם, אַל יטע בלבנו בטחון-שוא. אם תתחדש התקפה, תהיה מסוכנת הרבה יותר. ואם לא יהיה לנו כוח על-מנת להחיש עזרה לנקודות הבודדות, החלשות והקטנות – אין זה מן ההכרח שיתחדש הנס של המאורעות הקודמים. ויש בכוחנו לעשות את הדבר הזה. בשנים האחרונות גדלנו במהירות רבה. כחולנו תפילה שגידולנו ימשיך ויתמיד, אבל הגידול המהיר הזה גרם לכך שעדיין לא עמדנו במידה מספּיקה על כוחנו המלא. עוד רבים מאתנו חיים בהרגשה של קומץ קטן בארץ כאשר היינו לפני חמש – עשר שנים. אין אנחנו עוד קומץ. אנחנו – ארבע מאות אלף איש. ויותר מזה, כי לא רק הכמות המוחלטת קובעת לגבי כוח-הגנה, אלא גם הרכב הגילים של הישוב, ובנידון זה עולה הישוב שלנו על כל ישוב אחר.

בישוב העברי בארץ מהווים אנשים בני 15–30 שנה 32 אחוז, בעוד שבין הערבים גיל זה מהוה רק 23 אחוז, באנגליה – 26 אחוז, הוא הדין באמריקה, כלומר, לנו יש בגיל הזה ב-6 אחוזים יותר מאשר באנגליה ואמריקה וב-9 אחוזים יותר מאשר בישוב הלא-יהודי בארץ. אנשים בני 30–45 יש בישוב 24,8 אחוז, בעוד שבין האוכלוסים הערבים יש רק 19,6 אחוז, באנגליה 22 אחוז. יש בתוכנו כבר כיום 180,000 איש ואשה בני 20–40. זהו כוח, והוא מסוגל להתגייס. והוא חייב להתגייס. זהו כוח שיכול לעמוד בפני כל התקפה, אם תנתן לו אפשרות של התגוננות. אנו צריכים לדעת זאת, ושכנינו הערבים צריכים לדעת זאת, ואף האנגלים צריכים לדעת זאת.

עצמאות משקית

וכשם שבשטח הבטחון לא גייסנו עדיין את מלוא כוחנו ויש לנו היכולת לעמוד בפני התקפות הרבה יותר גדולות ומסוכנות, כן גם בשטח הכלכלי. באפשרויות הכיבוש שיש לנו, לא ניצלנו עדיין הכל. אני מדבר על עצמאות ולא על התבדלות כלכלית, לא על חרם. כי אחת השאיפות שלנו, היא קואופּרציה. היינו מוכנים לקואופּרציה ואנו מוכנים לכך גם כיום, למרות כל ההתקפות וההתנקשויות וההחרמות. אבל כל עוד אנו עומדים בפני התקפה כלכלית, בפני מצור, עלינו לבצר קודם כל את עצמאותנו. והעצמאות הזאת נחוצה לגופה. זהו מובנו של מפעלנו בארץ – עצמאות בכל השטחים, בשטח הכלכלי, התרבותי, הפוליטי, והסוּציאלי. היא דרושה לגופה והיא דרושה גם בשביל הדבר שממנו לא התיאשנו עדיין – מקואופּרציה עם שכנינו.

רק כוח עצמאי שאיננוּ תלוי באחרים, שאיננוּ סמוך על שולחן זרים, שיכול לעמוד על רגליו – עלול להביא את הצד השני לקואופּרציה. אבל עד אשר תבוא ולמען שתבוא, דרושה הגברת עצמאותנו. כשם שאנו אומרים בשטח הבטחון: לא בריחה, לא פחד ולא נקמה אלא הגנה עצמית, – כך נאמר בשטח הכלכלי: לא תלוּת, לא חרם, אלא עצמאות; כשהצד השני ירצה ויזקק לקואופּרציה – אנחנו מוכנים.

אלה הם התפקידים המרכזיים שעומדים לפנינו נוכח הסכנה של התחדשות המאורעות: גיוס מלוא כוחנו – שאיננו קטן – תגבורת מכסימלית של עצמאותנו הכלכלית.

הרצאה בכינוס הישובי, תל-אביב, 3 באבגוסט 1938

לא חיבוק ידים ולא מעשי יאוש

– – – אנחנו עומדים בחזית משולשת. יש שאלות שנויות במחלוקת בתוכנו-אנו, בתוך הציבור היהודי. יש שאלות שנויות במחלוקת – מחלוקת של דמים – בינינו לבין שכנונו הערבים, ויש דברים שהם שנויים במחלוקת פוליטית חמוּרה בינינו לבין האנגלים. בלי הגזמה רבה אפשר לומר שמימי פולמוס בר-כוכבא לא עמדנו במערכה קשה כזו. ואם-כי המהומות הללו, המלוּווֹת רצח ומעשי-זוועה איומים, נמשכים כבר למעלה משנתיים, אי-אפשר לומר שאנו רואים כבר את הקץ. ואין פלא שבציבור יש מבוכה רבה, לפעמים רפיון-ידים, לפעמים אפילו יאוש. והמבוכה והרפיון אולי מסוכנים לנו ולעתידנו יותר מהמהומות עצמן. ויש קודם-כל להזהיר גם מחיבוק-ידים ושאננות וגם מהיסטריה וממעשי-יאוש וטירוף-דעת. בימים היומים הללו, שאין יודע כמה ימָשכו, עלינו קודם-כל לראות את הדברים כמו שהם, עלינו להבין את המתרחש לא רק יום-יום ושעה-שעה, אלא את כל ההשתלשלות והנסיבות ההיסטוריות שבהן הדברים נעשים, ועלינו לגייס את מתוא התבונה ומתוא כוחנו המוסרי והפיסי למען עמוד בשער, למען הדוף את הסכנות ולמען הגיע לנצחון.

המאורעות – מטרתם פוליטית

אנחנו רואים מעשי רצח וזוועה כמעט יום-יום, ויש שאנו חושבים, שלפנינו סתם מעשי לסטים, פורעים ושודדים. אין טעות מרה ומסוכנת מזו. אנו עומדים לפני מעשי-טרור פוליטיים, שיש להם מטרה מדינית מסוימת, הנעשים לפי פרוגרמה מחושבת, ואשר מאחוריהם עומדת אהדת המונים.

עוד בטרם החלו המהומות, ב-19 לאפריל 1936, עמדנו במערכת פוליטית קשה, שקצה האחד היה נעוץ במחנה הערבי והקצה השני בממשלת-המנדט. כמה חדשים לפני פרוץ המהומות שמענו ע“ד תכונה לשינויים פוליטיים: שינויים במשטר הארץ, יצירת מועצה מחוקקת, שינויים לרע במשטר העליה, ותכניות להגבלת ההתישבות היהודית ע”י צמצום זכות היהודים לרכישת קרקע בארץ. ובמחנה הערבי, שהיה אז מפורד בתוכו, אבל פחות או יותא היה מאוחד בהתנגדותו לעליה היהודית, למפעל הציוני ולקיום המנדט, – נוסחה אז פרוגרמה פוליטית בת שלושה סעיפים: א) הפסקה גמורה של העליה היהודית, ב) איסור מוחלט של מכירת קרקע ליהודים, ג) הקמת ממשלה לאומית, כלומר: ביטול המנדט והקמת ממשלה ערבית.

לאחר 19 באפריל 1936 נוספה לנו מערכת-דמים, ההולכת ונמשכת עד היום הזה.

לא המעטת-דמות ולא הגזמה בערך האויב

ויש לעמוד תחילה על מערכת-הדמים הזאת. אַל נמעיט את דמות האויב, אַל נזלזל בכוחו, אַל נגזים בערכו ואל נאציל עליו אידיאליזציה יתירה על-פי דוגמאות שאולות מארצות אחרות ומתקופות אחרות. אין אנחנו עומדים בפני התקוממות לאומית, בפני מהפכה של העם הערבי. לא העם הערבי כולו או רובו עומד במערכת-הדמים הזאת. לעם הערבי אין לא הרצון, לא הכשרון ולא הכוח להתקומם. אבל אין גם אנחנו עומדים רק בפני כנופיות בודדות ובלתי-חשובות של לסטים ורוצחים. לפנינו מלחמה לחיים ולמוות של מיעוט קטן בעם הערבי, אשר איננו בוחל בשום אמצעים ואשר איננו נרתע מכל מעשה שפל ואיום ביותר לשם מטרה פוליטית מסוימת. המשתתפים בפועל במעשים אלה הם חלק קטן של העם הערבי; אולם לא בכוחם בלבד הם עושים את אשר הם עושים. במעשי-הדמים משתתפים מעטים, אבל במניעים המפעילים אותם ובמטרה, אשר לשמה הם מכוונים את המעשים האלה, משותף חלק לא-קטן של העם הערבי. הכנופיות אין מרובות, אבל התמיכה שהכנופיות הללו מקבלות – גם תמיכה בכסף, גם תמיכה בנשק, גם תמיכה בהחבּאה ובחיפוי, ובעיקר תמיכה פוליטית, באה מתוך חלקים גדולים של העם הערבי אשר בארץ, ולא רק של העם הערבי אשר בארץ. את כוחו של הטירור ומשקלו הפוליטי אין למדוד רק במשקל הפוליטי של ערבי ארץ-ישראל. בעינינו מהוה ארץ זו במשך אלפי שנה חטיבה מיוחדת, ואין בינה לבין ערב או עיראק או סוריה יותר מאשר בינה לבין קפריסין או ארץ זרה אחרת. לא כן הדבר בעיני הערבים. בעיניהם זוהי סוריה הדרומית. הערבי הסורי רואה את עצמו נפרד מארץ זו, לא בנפשו, לא בלבו, אלא ע"י כוח זר; הדור הקשיש בקרב הערבים עודנו זוכר, שארץ-ישראל היתה מחוברת עם כל הארצות מהסביבה. ואלה מאתנו, שהיו כאן לפני המלחמה, זוכרים את הקשר הזה, והשאיפות הלאומיות והפוליטיות של ערבי ארץ-ישראל הן במידה רבה השאיפות הלאומיות והפוליטיות של תושבי סוריה, עיראק וארצות ערביות אחרות. ואין זה סוד, שבתקופה הראשונה ינק הטירור בעיקרו מכוחות-חוץ, מסוריה ומעיראק. גם אנשי הכנופיות, גם הנשק, גם המפקדים, גם האמצעים הכספיים, חוץ מהאמצעים שבאו ממדינות ידועות באירופה, באו מהארצות הערביות השכנות. בתקופה השניה, שבה אנו עומ’ים, הטירור הוא בעיקרו מלאכתם של בני-הארץ, אבל גם עכשיו הוא יונק הרבה לא רק מהסימפּטיה, אלא גם מהעזרה הממשית, מהמצאת נשק וכסף, מהארצות השכנות. ואין למדוד את כוח הטירור אך ורק במספר האנשים המשתתפים בו בפועל.

בשלושה דברים…

מראשית פרוץ המאורעות ועד היום ראינו את דרכנו במערכה האיומה הזאת בשלושה דברים:

א. בהימנעות מכל פעולה נפסדת, העלולה להגביר את הטירור הערבי ולהגדיל את מחנה הטירוריסטים;

ב. בהקמת כוח מזוין יהודי, שיגן על הישוב וילחם בטירור ובטירוריסטים עד השמדתם הגמורה;

ג. ברכישת עזרת הצבא והעם האנגלי להגנת עמדתנו וביצוע שאיפותינו בארץ.

אמצעים שונים למטרה שונה

הדבר הראשון בעצם הוא רק דבר שלילי, מניעה מדברים, העלולים להגביר את הטירור הערבי. פירוש הדבר, מניה מהליכה בדרכי הטירוריסטים הערבם, מניעה ממלחמה מערבי אך ורק באשר הוא ערבי, מניעה ממעשי-נקם – לא מניעה ממלחמה בטירוריסטים, אלא ממעשי-נקם, שיפגעו בערבי שאין לו למעשה כל יד במלאכת הטירור. בענין זה יש חילוקי-דעות עמוקים בתוך הישוב, ואולי לא רק בתוך הישוב. נשאלת השאלה: כיצד עלינו להתנהג כלפי הטירור הערבי?

אין אנו יכולים לדעת ואין זה תפקידנו לברר, מי עשה מעשה-נקם פלוני ואלמוני. לא חשוב כלל מי הוא העושה – לא החוטא, אלא עם ישראל כולו יהיה הנענש. הכלל נושא באחריות. ויש הלך-רוח מיואש ברחוב היהודי, הלך-רוח, שהוא פרי צער ואכזבה, קוצר-רוח ומרירות ממעשי-הטירור הבלתי-פוסקים של הערבים, שאין הממשלה בארץ שׂמה להם קץ. ויש בתוכנו הושבים: טוב שמישהו משלם לערבים כגמולם. ונדרשת מאתנו תשובה ברורה וגלויה.

זוהי בשוּרה הראשונה שאלה מוסרית: אסור לשפוך דם נקיים. אולם לצערי אנו חיים עכשיו בעולם, שאינו מתנהג לפי סיווּי המוסר. בדברי-מוסר בלבד לא נוכל לעמוד בפני הלך-רוח של נקמת-דם. ואם נסביר, שעל-פי התורה אסור לרצוח – לא ישמעו לנו. אפילו יהודים אדוקים לא ישמעו לנו. כנגד “לא תרצח” אפשר למצוא פסוק אחר המלמד היתר. ועלינו לבחון את השאלה מבחינה פוליטית, מבחינת התועלת.

הטירור מביא ברכה לערבים. הטירור עלול להחריב את הישוב ולערער את הציונות. הרוצים ללכת בדרכי הערבים ולחקות את מעשיהם אינם רואים את ההבדל היסודי בינינו ובין הערבים. המטרה שלנו והמטרה של הערבים סותרות שו את זו והאמצעים העלולים לשמש את המטרה הערבית – נהפכים לנו לרועץ.

הטירור הערבי ושכרו לערבים

הטירור כבר הביא תועלת לערבים – המדובר על תועלת פוליטית, כי מבחינה כלכלית הורס הטירור את הערבים הרבה יותר מאשר את היהודים: המצב הפרוע בארץ צמצם את העליה עוד קודם שבאו ההגבלות החוקיות. ככל שיגדל הטירור – כן עלול מפעל הבנין להשתתק ויכולת-הקליטה של הארץ להצטמצם. בעלי-הון מפחדים במצב כזה להשקיע כספים בארץ, להקים מפעלים חדשים. כל זה הוא “ריוח” פוליטי לערבים.

הטירור מביא את הממשלה לידי ויתורים פוליטיים. זוהי דרך הממשלות. לפי-שעה עוד לא נכנעה הממשלה לגמרי לטירור – אבל רק עיוור אינו רואה, שמזמן לזמן היא עושה ויתורים: משלוח הועדה המלכותית היה ויתור לטירור. אנו לא דרשנו ועדה זו. קיצוץ העליה היה ויתור שני. הכרזה על המנדט שאינו גר-הגשמה היה ויתור שלישי. וטעות היא לחשוב, ששורת הויתורים נסתיימה. יאמרו: זוהי ממשלה רשעה. אבל בבקשה, תראוני ממשלות יותר טובות: שמא ממשלת היטלר, או ממשלת פולין, רומניה? לחץ הטירור הערבי כמעט אי-אפשר שלא ישפיע על ממשלה אנגלית. אנגליה מוותרת לטירוריסטים גם בענינים הנוגעים לה; והראיה – אירלנד, הודו, מצרים. ואם הדבר נוגע ליהודים – על אחת כמה וכמה.

הטירור מלכּד את השורות הערביות. כולנו יודעים, כמה מפולגים ומפורדים הם הערבים. אולם הטירור מטיל אימה, וכוחו של המופתי הולך הלוך וגדול. ומעשי-הנקמה שנעשו בשבועות אלה, לפי הידיעות שיש לנו ממקורות ערבים, ליכדו את המחנה הערבי כאשר לא עשה זאת שום דבר אחר.

הטירור מעורר בעולם הערבי והמוסלמי סימפּטיה לערבי הארץ.

כמה עמים ערבים לא ידעו כמעט על מציאותה של ארץ-ישראל תלפיות לערבים. גם באירופה

מתעוררת סימפּטיה לערבים. כשאנשים יוצאים להורג – והטירוריסטים אינם רק הורגים, הם גם נהרגים – סימן שהדבר נוגע בנפשם. בל נשכח, שמיום שפרצו המאורעות נהרגו ערבים לכל הפחות פי-עשרה משנהרגו יהודים. ויש הגיון פוליטי בטירור הערבי. גם בספרי הערבים כתוב “לא תרצח”, אבל אין הם משגיחים בספרי-המוסר שלהם, ולמעשיהם יש לכל הפחות "הצדקה, פוליטית, תועלתית.

עוד דבר. הטירור נעשה אצלם מטעם התנועה הלאומית, מתוך משמעת ובהשגחת המנהיגות.

טירור יהודי – רק נזק בצדו

היפוכם של כל אלה בטירור היהודי. מה עלול הטירור היהודי לתת לנו?

טירור יהודי לא יפחיד את הכנופיות ומנהיגיהן. מה איכפת לו למופתי, שברחביה נרצח ילד ערבי, או שבתל-אביב יהרג פלח מסכן? כל מעשה-נקם מצדנו עלול רק לגרור אחריו קרבנות חדשים, ומארעות חיפה וירושלים יוכיחו.

זוהי תמימות להניח, שהערבים יבּהלו ממעשי-נקם ויניחו את נשקם מידם אם יפלו עשרות או מאות ערבים. מה איכפת למופתי, אם ייהרגו אלף או עשרת אלפים ערבים? האם אנו נפחדים כשיהודים נהרגים יום-יום? ויהודים נהרגים לא מהיום, אלא מזמן שהחלה ההתישבות החדשה, זה כששים שנה. אנו נתקפים מזמן לזמן – הנפחדנו? הנפחדו אנשי חדרה, סג’רה, תל-חי? הערבים נלחמים על ארץ זו שתישאר ערבית. כלום יפחדו הטירוריסטים כשאֵילו ערבים ייהרגו מהמארב ע"י יהודים? כלום המופתי אינו מתפלל בלבו, שיקרו מעשים כאלה? הנבהלו אנשי הכנופיות מעשרות ומאות הרוגי-הצבא? הנפפחדו מתליות? ומניין התמימות הזאת, שרצח פלח מסכן ממארב יהודי יפחיד את מנהיגי הכנופיות? הכנופיות הערביות אינן מבחינות בין יהודי ליהודי. הם רוצחים כל יהודי הבא לידם. הנעשה גם אנחנו כמוהם?

זאת אומרת: הנהרוג ערבים נקיים, מכל הבא ליד? המדברים נגד “הבלגה” מתכוונים לא להגנה עצמית, לא למלחמה מאורגנת בכנופיות, אלא למעשי-נקמה בערבים מקריים. ובלי לעורר את השאלה המוסרית, יש לשאול: מה זה יתן לנו?

ברור, שע"י כך לא נגדיל את העליה. אם למעשים אלה תהיה איזו השפעה שהיא על העליה – הרי זו רק לצמצומה או להפסקתה הגמורה.

כשטועים אצלנו, מדוע אין הממשלה שׂמה קץ לטירור, שוכחים, שנקל היה לממשלה להפסיק את הטירור. היא יכלה לעשות זאת בלי צבא ובלי שפיכת-דמים: פשוט, ע"י הפסקת העליה היהודית.

משום מה שוכחים אצלנו, שהטירור הערבי אינו בא לשם טירור, אלא זהו אחד מאמצעי-המלחמה נגד העליה היהודית. והטירור נמשך מפני שהעליה לא נפסקה הפעם, על אף הכל. אחרי מאורעות 1921 נפסקה העליה, אחרי מאורעות 1929 נפסקה העליה: המאורעות האחרונים נמשכים זה שנתיים וחצי – והעליה לא נפסקה. ואם לא השיגו הערבים את הפסקת העליה ע“י טירור ערבי, הם עלולים להשיג זאת ע”י טירור יהודי.

הטירור משמש כוח מלכּד במחנה הערבי. הטירור בתוכנו מוכרח להביא פירוד מסוכן ומחריב במחנה. יש יהודים אשר לא שכחו את ה“לא תרצח”, ולא ישאו בשום אופן, בשום אמתלה “פטריוטית” כוזבת באחריות על מעשי-רצח. גם הכנופיות הערביות יש להן נימוקים “פטריוטיים”, אינן רוצחות לשם הנאה בלבד. ואף-על-פי-כן אנו קוראים לאנשיהן בשם רוצחים, ואנו דורשים מהממשלה להילחם בהם ביד רמה ובזרוע נטויה, בלא רחמים ובלא פשרה. ולא כולנו נשלים עם מוסר הוֹטינטוֹטי. מה שאסור לערבים אסור ליהודים; אם אנו דורשים מהממשלה לבער טירור ערבי, אנו חייבים לדרוש ממנה גם ביעור טירור יהודי. ואם אין לתללות יהודי בלי עדים ובלי התראה קודמת – לפי הלכות סנהדרין, – אין לתלות גם ערבי בניגוד להלכה זו. ועד עכשיו לא שמענו כל מחאה נגד תליית ערבים מצד בעלי-ההלכה שלנו. בישוב היהודי יש מצפּון אנושי. וישוב זה לא ישלים בשום אופן על חיפוי על רוצחים, אפילו אם הם יהודים, ולא ילמד זכות עליהם. והטירור היהודי עליל להביא לידי הרס פנימי, כאשר לא היה כמוהו. רבים מאתנו לא יגררו אחרי פרובוקציות, ושם צעקות“פטריוטיות”, כביכול, לא יפחידו אותם. “לא תרצח”, לדעתנו, חל על יהודי וערבי במידה שוה. רוצח הוא רוצח – הרי גם יהודי ההורג ערבי חף-מפשע מתוך נימוק “פטריוטי” הוא רוצח.

עכשיו כשאנו קוראים יום-יום על אסונות חדשים, אנו יודעים, לכל-הפחות, שאנו יכולים לעמוד בראש מוּרם כלפי העולם ולהמשיך את מפעלנו במצפון נקי. על סיפוק זה לא נוותר. ובשום אופן לא נוכל להזדהות עם שופכי דם-נקיים בשם “מלכות ישראל”. טירור יהודי זוהי נעיצת חרב בישוב היהודי.

ואל נשכח עוד דבר אחד: למעששה טירור יש עוד תוצאה מוכרחת – הוא מתחיל בחוץ ומסיים בפנים. טירור יהודי נגד ערבי יביא בקרוב לטירור יהודי נגד יהודי. גם הכנופיות הערביות אינן מסתפקות רק ב“שונא החיצוני”. נרצחו ערבים ע"י ערבים אולי יותר משנרצחו יהודים. וכשיתחיל יהודי לרצוח מנימוקים “פטריוטיים” לא יסתפק אף הוא בשונא החיצוני. מטירור יהודי נגד ערבים רק פסע אחד לטירור יהודי נגד יהודים.

לא הרי היהודים כהרי הערבים

הקו אשר נקטנו בו ועליהו להמשיך בו, אין המלה “הבלגה” הולמת אותו. אין אנו מבליגים כלל – אלא עומדים על נפשנו בכוח, בנשק. אנו משתתפים בביעור הרוצחים. אנו תוקפים את הכנופיות, אנו רודפים אחריהן. אבל אנו מתנגדים לרצח אנשים נקיים, אנו שוללים מעשי-נקם בערבים חפים-מפשע.

קו זה אינו תלוי בשום תנאי, התנהגותנו אנו אינה תלויה בהתנהגות הממשלה. לא למען עשות טובה לממשלה התרחקנו ממעשי-נקם. עשינו זאת מטעמים מוסריים, מטעמים פוליטיים, מתוך שיקול תועלתנו ומעמדנו.

שעת החירום עוד לא עברה. מי יודע אם אין אנו עומדים עדיין בהתחלה. מלחמת הערבים בנו לא תיגמר כל-כך מהר. להם אין מה לאבד במלחמה זו. הם יכולים רק להרויח. הם אינם זקוקים לאנגלים, אין הם צריכים לרכוש קרקע ולהביא הנה ערבים מחו"ל. הכל בידם, מלבד השלטון – והם נלחמים על השלטון. לנו יש מה להפסיד. אנו יכולים להפסיד את עולמנו הפנימי, את סיכויינו לעתיד, את מעמדנו כלפי האנגלים, את אפשרויות ההבנה עם הערבים. לנו דרושה עליה, ולשם העליה דרושה לנו עזרת האנגלים.

האם אפשר להשיג עליה ע"י הטלת אימה על האנגלים?

דוגמא אחרת: הקרובים לעניני קרקע יודעים, שמאחרי המלחמה לא היו כל-כך הרבה הזדמנויות לרכישת קרקע כבשעה זו. הארץ נידלדלה. לא רק הישוב היהודי נפגה מהמהומות. הישוב הערבי נפגע פי-כמה. העוני גדל לא רק בין ההמונים. גם עשירים ובעלי-אחוזות נתרוששו והם מבקשים למכור את עודף אדמתם. אבל אף פעם לא היה קשה לגאול קרקע כבשעה זו. כי יש טרור נגד מוכרי הקרקעות. הטירור הערבי מונע מכירת קרקע. הערבי הרוצה למכור אדמה יודע, שחייו בסכנה. האפשר לרכוש קרקע ע“י טרור? למנוע בטירור אפשר – לרכוש בטירור הוא מן הנמנע. אפשר גם למנוע עליה ע”י טירור, אך אי-אפשר לעשות עליה בכוח טירור. הלהוטים אחרי גזירות-שוא אינם רואים, שיש אַנלוֹגיות נפסדות, נפסדות לא רק במובן מוּסרי, אלא גם במובן מעשי. יש אומרים: הערבים רוצחים יהודים ואנגלים ואף-על-פי-כן עושה הממשלה להם ויתורים. מדוע לא נעשה כמוהם? השואלים שוכחים שאין ממשלה אוילית שתעלה לארץ אנשים המטילים עליה פחדשם. הערבים אינם זקוקים לחוקים ולמשטר אדמיניסטרטיבי, המאפשרים העברת קרקעות. הקרקע הוא בידיהם. רק אנו זקוקים למשטר כזה.

הערבים אינם דואגים לכך, איך יתיחסו אליהם האנגלים, משום שהם רוצים – וזוהי המטרה העיקרית שלהם – להיפטר מהאנגלים, להניס אותם, לגרש אותם מן הארץ, להרוס את שלטונם בה. מה איכפת להם, מה שהאנגלים יחשבו עליהם? ליהודים לא אחת היא, איך יתיחס העם האנגלי ואיך תתיחס הממשלה האנגלית ליהודים. אילו העם היהודי לא היה יושב בפולין ובאוֹסטריה ובגליציה ובאמריקה, אילו היה העם היהודי מרוכז בארץ, אולי לא היה איכפת גם לו, מה יחשבו עליו האנגלים; אבל כשיש כאן רק קומץ של יהודים, והעם היהודי, שאת מלחמתו אנו לוחמים, יושב בפולין ובגרמניה וברומניה ובאמריקה, והערבים אשר בארץ נלחמים בעלייתו בפצצות, – הרי לא אחת היא לו, לעם היהודי, מה תחשוב אנגליה עליו ועל התנהגותו זאת. משום כך לא נוכל ללכת בדרך הערבים. גם ברגעים המרים ביותר, בשעה שכל אחד מאתנו היה מורתח ומזועזע עד היסוד, אמרנו: מעשים אלה לא נעשה, כי בנפשנו הם.

כוח מגן עברי רשמי

אבל לא יכולנו להסתפק ב“לא תעשה” ואמרנו: האמצעי האקטיבי הראשון למלחמה בטירור זהו הקמת כוח יהודי מזוין, אשר לא רק יגן על נפשו ועל נפש הישוב, אלא ילחם מלחמת-תנופה, מלחמת-השמד בטירוריסטים הערבים. וזה היה לא קל, כי לא יכולנו להקים כוח יהודי מזוין, אשר יהיה לו תוקףפ לא רק להגן, אלא גם להלחחם בטירוריסטים – בלי עזרת הממשלה האנגלית. אבל למלחמה והגנה בהיקף כזה, כפי שעמדנו לפניו במשך שתי שנים אלה, הכרחי כוח מזוין ליגלי, אשר יוכל לשאת את נשקו ברמה, אש ריוכל לצאת ולעמוד בשער, לא רק בהיחבא, אלא גם לעיני השוטר והחייל האנגלי, ואשר יוכל לרדוף אחרי התוקף ואשר יוכל להילחם בו מלחמת-תנופה. ולשם כך נחוץ נשק ליגלי, לשם כך נחוץ צבא ליגלי. וזה היה נגד המסורת של האנגלים בכלל ונגד המסורת של האנגלם בארץ הזאת בפרט. בודאי זוכרים רבים מכם את 1929, אז זיינו האנגלים את כל הפקידים האנגלים – “קרוֹמיע יברייאֵב” (חוץ מיהודים). ואז היו פקידים יהודים בשלבים הגבוהים ביותר של השלטון בארץ. היה שם יהודי בריטי יועץ משפטי¹, ולקחו ממנו את הרובה. היה עוד יהודי בריטי, בנו של הנציב הראשון בארץ², גם ממנו לקחו את הרובה באשר הוא יהודי. לאחר התחלת המהומות ב-1936 נפגשתי בלונדון עם אחד מטובי האנגלים, שהוא אחת הדמויות האצילות ביותר בחיים הפוליטיים באנגליה ואחד הידידים הטובים ביותר שלנו. דברתי אתו על הצורך לזיין את היהודים בארץ. הוא אמר: דבר זה לא יתכן במצב כזה, שהארץ בוערת באש, כשיש התקפות, מלחמה גזעית; לא יתכן שאנחנו נזיין חלק אחד של התשובים נגד החלק השני. וזאת אמר לא צר ואויב; זאת אמר אחד הידידים המובהקים, שיש לנו באנגליה. כי זו המסורת האנגלית, והיה צריך לשבור אותה, אם כי לא קל לשבור מסורת אצל אנגלים, ביחוד כשזהו לצורך אחרים ולא לצורך עצמם. עדיין לא השגנו את כל מבוקשנו בשטח זה, אבל כבשנו כיבוש, אשר לא היה לנו מאחרי תבוסת בר-כוכבא בארץ. בפעם הראשונה אחרי 1800 שנה הוקם בארץ-ישראל כוח-הגנה יהודי ותפקידו הוא להגן על הישוב היהודי. ואני לא שכחתי יצירה צבאית חשובה, שהיתה לי הזכות להשתתף בה, את הגדוד העברי. אבל הגדוד היהודי בימי המלחמה, אפילו שני גדודי-המתנדבים, זה שבא מאמריקה וזה שהוקם הארץ, לא היה צבא יהודי; זאת היתה יחידה יהודית בצבא האנגלי, ולא ניתנה לה האפשרות להגן על הישוב. כשפרצו המאורעות בירושלים בשנת 1920, הייתי עוד לבוש מדי-צבא של הגדוד היהודי, ולא יכולנו, לא אני ולא חברי, ללכת להגן על ירושלים, כי אנחנו היינו חיילים בצבא האנגלי ולא היה עניננו להגן על היהודים. וכעבור שנה, כאשר פרצו הפרעות ביפו ב-1921, ונשארה רק שארית של הגדוד, ואנשיו הלכו לתל-אביב, פירקו את שארית הגדוד, ואת המפקד היהודי³ רצו להעמיד בפני בית-דין צבאי, אלא שעמדה לו הזכות שאיננו אנגלי כי אם אבסטרלי, ונתנו לו לנסוע מן הארץ. רק בשנתיים אלו הוקם כוח יהודי למטרה יהודית. בפעם הראשונה אחרי מפלת בר-כוכבא קם בארץ כוח-הגנה יהודי לא-מוסתר, לא נחבא אל הכלים, אלא גלוי, בגושפנקא דמלכותא. כוח לא-מספיק, אבל כוחש אין לזלזל בערכו, ושהראה את יכלתו.

הישוב שלנו בארץ מחולק בעיקר לשני חלקים: ישוב כפרי וישוב עירוני. והחלק העומד במערכה זהו בעיקר הכפר היהודי, המקריב את הקרבנות היקרים ביותר, הנושא על גבו את כל כובד המערכה הזאת, המקיים את “באחת ידו עושה במלאכה ואחת מחזקת השלח”. הישוב העירוני, ביחוד הישוב בתל-אביב, פחות או יותר שוכן לבטח. ואם יש מקום, בו יש אי-הבנה ורפיון-ידים וטירוף-הדעת והלך-רוח מיואש שעלול לסכן את מעמדנו בארץ, הרי זה דוקא בעיר הבטוחה הזאת. אולי משום שאינם יודעים את הנשה בכפר; כאן קוראים רק בוקר-בוקר את הנדפס במסגרות השחורות, אבל אין יודעים את פרשת-הגבורה, לא רק של מלחמת-המגן, אלא גם של מלחמת-התנופה, שהכפר שלנו עומד בה זה שנתיים.

יש לנו חיל של 5.000 יהודים, המושבעים מטעם הרשות לשם הגנה על הישובים היהודים, יש לנוכ-4.500 רובים צבאיים, מלבד כ-1.000 “גרינרים”, ומספר גדול מאוד של אקדוחים. יש לנו כמה יחידות וכמה פורמציות להגנה ולתנופה. יש לנו יחידה מיוחדת של משמר-הרכבות. כל תחנות-הרכבות מלוד ועד חיפה מוגנות בכוח יהודי, כמובן תחת מפקדה אנגלית. בתוך היחידה הזאת יש כשלוש מאות חייל יהודי. יחידה מיוחדת שומרת על הגבול הצפוני ועל הגדר שנמתחה על הגבול הצפוני. רק לפני כעשרה ימים הלכתי לראות את המעשה הזה. לפני שלושה חדשים היו רבים בתוכנו, והיו עוד רבים יותר בקרב פקידי הממשלה, שלעגו לתכנית הזאת: א. לא יתכן להקים גדר לאורך של 100 קילומטרים בערך בחלק-הארץ הפרוע ביותר, על גבול הלבנון, במקום שם פועלות הכנופיות; ב. לא יתכן בזמן קצר לעשות את המלאכה הזאת; ג. אם תּיעשה, יהיו העושים קציר לטירור, יפּלו קרבנות רבים; ד. אם תיבּנה ותושלם הגדר, יהרסו אותה. כלום יעמדו חוטי-ברזל בפני הטירוריסטים או בפני הכנופיות, אשר כל הכפרים מסביב מסייעים להם יומם ולילה?!

סתימת הפירצה בצפון

והנה הפלא הראשון. לפני זמנה נגמרה המלאכה, בפחות משלושה חדשים, והמלאכה – מהצעד הראשון עד האחרון – עבודה עברית היא במאה אחוז: ארגון עברי, זעה עברית, יזמה עברית, סידור עברי והגנה עברית. כי נוסף על מחנה-העבודה של 800 איש הופקד מחנה של 300 שוטרים יהודים לשמור על הגודרים. נתבדתה נבואה שניה, שנשלם מחיר יקר באנשים. אמנם שילמנו. נפלו שני חברים שלנו. ואין שום תשלומים לקרבנות. אבל הכוח היהודי של הגבול הזה הפיל 24 חללים מקרב הטירוריסטים. וכשנסעתי לפני עשרה ימים לאורך הגבול הצפוני, מראש-אל-נקורה עד ראש פיה וטבריה, הרגשתי, שנכון הדבר מה שסיפרו לי האנשים העובדים והשומרים על הכביש הזה, שזהו המקום הבטוח ביותר בארץ; שם היה שלטון העבודה והשמירה העברית. וגם המעשה שהוקם הוא מעשה חשוב. אם-כי כולכם קראתם על הריסת הגדר מיד לאחר שהוקם חלקו, אבל אם יקיימו את המשטר שיש שם עכשיו, לא קל יהיה להרוס ולעבור את הגדר הזאת. היה נסיון לפוצץ את הגדר, והכנופיה נתקלה במוקשים והדבר הפיל אימה ופחד על המתנקשים. ומהעֵבר הדרומי, מעֵבר שלנו, יש משמר. ואם שני הדברים יתקיימו, הרי הוקמה מחיצה בטוחה על גבול ארצנו ולא קל יהיה לכנופיה להבקיע אותה, וחדלו הכנופיות לעבור בחלק ההוא של הארץ. אין זאת אומרת, שלא יוכלו לעבור מהחלק המזרחי, מעבר-הירדן. אבל הפירצה המסוכנת ההיא שעל גבול הצפון נסתמה ואין כנופיה עוברת שם.

מחיל מצב ליחידה ניידת

בתחילה ניתן לנו רק מה שקוראים בלשון צבאית חיל-מצב, קבוצת נוטרים יהודים, שהם חונים במושבה ושומרים במושבה; אסור היה להם לצאת מגבולות המקום. דרשנו חופש-פעולה. אמרנו: לא יתכן, שאנחנו נשב במושבה ונחכה עעד שהטירוריסטים יבואו אלינו ואז נגרשם. וגם כאן נתקלנו בקשיים, במסורת נקשה ובכל מיני חששות: אם נרשה לכם לצאת מהמושבה, מהכפר שלכם, מי יודע, מה תעשו בנשק שלכם? אולם עכשיו יש לנו גם יחידה צבאית נודדת, שאינה קשורה למקומה, אלא עוברת מכפר לכפר במחוזות היהודיים. זוהי יחידה, שיש בה שני שותפים: הממשלה מצד אחד – היא נותנת את הנשק, היא נותנת את הסמכות; מן הצד השני הסוכנות היהודית – היא נותנת מכוניות משורינות, אמצעים להחזקת המכוניות. יש לנו כרגע יחידה נודדת, לא-גדולה, ואנחנו עומדים במשא-ומתן להרחבה ניכרת של היחידה הזאת, ויש סיכויים לכך, אם-כי עד הרגע האחרון, עד שיהיה הדבר בידינו, לא אוכל לאמר, שהוא מובטח; אבל יש סיכויים, שנשיג יחידה גדולה פי-כמה מהיחידה, שיש לנו עכשיו. אם תשאלו את בני הכפר, יגידו לכם, מה ערך הכוח הזה.

“פלוגות הלילה”

אולם אמרנו: גם זה לא מספיק, יש צורך להתקיף את הכנופיות הטירוריסטיות. ואמנם הצבא האנגלי עושה זאת. וכלינו להיות צודקים גם ביחס לאחרים. לא רק קרבנות יהודים נפלו במערכה הנוראה הזאת, אלא גם קרבנות אנגלים, גם קרבנות ערבים. יומם ולילה משוטטים גדודים אנגלים בדרכים משובשות בטירוריסטים, בכפרים השורצים רוצחים, ובסכנת-נפשות הם מנסים לבער את הרע. ואמרנו, יש לשתף אותנו במלאכת-הביעור הזאת. ושוב נתקלנו בקשיים ובמסורת. אמרו: לא, את זה תניחו לנו, זהו הדבר הקשה ביותר, המסוכן ביותר, וכפוי-הטובה ביותר. למה לכם הדבר הזה, שעליכם יפול ענין השמדת טירוריסטים ערבים? אמרנו: אמנם לא רק להגנתנו אתם עושים אלא גם להגנת הפרסטיג’ה הבריטית, אבל בעיקרו של דבר הרי זה להגנת הישוב העברי, להגנת זכויותינו – המערכה היא, איפוא, במידה רבה בגללנו ולא יתכן שרק חיילים אנגלים יפלו בה. יש לנו גם הזכות וגם החובה להשתתף בה. והשגנו דבר-מה, ויש לנו יחידה מיוחדת. אנחנו קוראים לה בשם צנוע ופשוט “פלוגות-לילה”: פלוגות מיוחדות מעורבות של בחורים שלנו עם חיילים אנגלים בהנהגת קצינים בריטיים, יוצאות לילה-לילה לכפרים, שבהם מתאספות כנופיות, או להרים, שמשם באות הכנופיות, ואורבוֹת להן, אוסרוֹת עליהן מלחמה ועושוֹת בהן שמות. רק לפני שלושה ימים קראתם בעתונים הודעה יבשה של המשטרה, שבבוקר היתה באום-עוג’רה תגרה בין השמטרה והצבא לבין כנופיה ונפלו 5 מהכנופיה ונפצעו אחדים. מסופקני, אם יש איש מכם יודע, מה היא המשטרה הזאת ומה הוא הצבא הזה. זוהי הפלוגה המיוחדת שלנו עם מספר קטן של אנשי-צבא בריטיים; לאחר שקיבלו ידיעה על-דבר כנופיה ידועה, ארבו לה כל הלילה, הקיפו את הכפר, שבו התחבאה. בארבע בבוקר יצאה הכנופיה לקראת הפלוגה שלנו והיתה מערכה קשה: אנשינו הפילו 5 חללים מהכנופיה, לקחו 4 מאנשיה בשבי ופצעו 14. מלבד זה נלקחו סוסים, רובים, כדורים, פצצה. שלנו יצאו כולם שלמים.

המערכה לרכישת אהדת העם האנגלי למפעלנו

עוד לא הגענו למה שמגיע לנו, למה שנחוץ לנו. אבל גם לוּ השגנו את כל מה שדרשנו בשטח זה, לא היינו יכולים, אנו לבדנו, לעמוד במערכה הזאת. גם אז היינו צריכים לדבר השלישי שהזכרתי – לעזרת הצבא והעם האנגלי, כי אנחנו עומדים לא רק במערכת-דמים, אנחנו עומדים גם במערכה פוליטית, לא רק עם הכנופיות, אלא עם תנועה של עם ערבי בארץ ובסביבותיה, ואנו נתקבלים בתנודות, בניגודי-דעות ובהיסוסים רבים בתוך העם האנגלי ובמצב בין-לאומי חמוּר, שלא היה כמותו. יחד עם הקמת כוח יהודי מזוין, אשר ילחם גם מלחמת-מגן וגם מלחמת-תנופה בטירור הערבי וישמיד את הטירוריסטים, בלי שנגאל את ידינו במעשי-נקמה ונכריז מלחמה על ערבים אך ורק באשר הם ערבים – יחד עם זה ראינו בחיזוק הידידות האנגלית והגברתה ענין עיקרי במערכה הפוליטית. היה לנו תמיד קושי גדול במערכה הפוליטית בהסברת עניננו לאנגלים. יש דעה נאיבית הנפוצה בתוכנו, כיון שביום בהיר אחד או ביום-גשם אחד – בנובמבר יש ודאי גשמים באנגליה – ניתנה הצהרה לעם היהודי ע"י מיניסטר אנגלי, הרי כבר הארץ בכיסנו ונאמנותו של העם האנגלי בטוחה, ואין לנו מה לעשות אלא לבוא ולאכול מפרי ההצהרה הזאת. זוהי השקפה נאיבית מאוד. אין הבטחה, אפילו חגיגית, ואפילו מאושרת על-ידי כמה מדינות, מגשימה את עצמה. מזמן שניתנה הצהרת-בלפור כבר נקרעו לגזרים כמה אמנות וחוזים בין-לאומיים, כבר נתבטלו כמה התחייבויות בין-לאומיות ונשתכחו כמה הבטחות והצהרות. כל אמנת-ורסייל נקרע לגזרים. איפה הערבות לעצמאות אבסטריה? איפה הדימיליטריזציה של אזור-הריין? אפה הגבלת הצבא של גרמניה? איפה ההגבללות למצרי הדרדנלים של תורכיה? כל זה בטל ומבוטל, וכל מי שעמד במערכה הפוליטית של הציונות יודע, שאת הצהרת-בלפור היינו צריכים לכבוש כל בוקר מחדש. את עזרת העם האנגלי למפעלנו בארץ, אשר איננו מפעל בר-ביצוע ביום אחד, אלא פרוצס היסטורי ממושך – את העזרה הזאת אנו צריכים לרכוש יום-יום מחדש. לא רק במצרים, גם באנגליה יש “ויקם מלך חדש”; מיניבטר הולך ומיניסטר בא, והוא אינו יודע את יוסף, ורוצה לשכוח את ההבטחות של קודמיו. זאת עושים לא רק לעם חלש ומחוס-אונים כמו היהודים. הנה התחייבו, למשל לשלם לאמריקה את הכסף, שקיבלו ממנה בימי המלחמה. ביום בהיר אחד אמרו: לא, אין אנחנו יכולים לשלם. ויום-יום מוכרחים להילחם מחדש על ההתחייבויות של אנגלי, על עזרתה של אנגליה, ולהסביר לה, מה הן שאיפותינו בארץ, מה היא זכותנו בארץ, מה אופי מפעלנו, מדוע יש לתמוך בנו, מדוע אנו ראויים לתמיכה. ודבר זה לא היה קל. כי לא די להסביר את זה למיניסטר. אנגליה היא ארץ דימוקרטית. שם המיניסטרים תלויים בפרלמנט, והפרלמנט תלוי בעם, והעם הוא עם חפשי, הוא קובע מזמן לזמן את דרכו, פעם הוא קובע כך ופעם אחרת. והשופט האחרון והשליט האחרון זהו העם האנגלי, דעת-הקהל האנגלית.

עמדנו תמיד בפני הקושי, איך נגיע לעם הזה, איך נסביר לו את שאיפתנו, את זכותנו, את מפעלנו. יכולים להיפגש עם מיניסטרים, עם מספר ידוע של צירים בפרלמנט, עם מספר עתונאים. איך ניפגש עם העם האנגלי הגדול? איך ניפגש עם ההמונים האלה, כי הרי הם קובעים את הדברים בחשבון האחרון. והנה הגיעו לארץ אלפי אנגלים, בפעם הראשונה לאחר גמר המלחמה, אמנם אנגלים לבושים מדי-צבא, אבל האנשים האלה, קודם שלבשו מדי-צבא, עבדו בבתי-חרושת ובשדות ובמשרדים ובעתונות, וזהוּ העם האנגלי. והקצינים האנגלים – זוהי האינטליגנציה האנגלית. והנה באו אלפי אנגלים כאלה ופוצו בארץ ברגע שהסכסוך הערבי-יהודי עמד על חודו, כשהפרובלימה הארצישראלית נגולה מחדש בכל חריפותה, כשהמבוכה באנגליה גדלה, כשכל אנגלי שאל את נפשו: עם מי הצדק? מלד אחד עַם האומר “אני יושב בארץ לא מהיום ולא מאתמול, אלא 1.400 שנה, אבותי ואבות אבותי מתו בארץ הזאת, תנו לנו לחיות כרצוננו, תנו לנו משטר דימוקרטי, תנו לנו משטר-נציגים כמו שיש אצלכם. למה תשלטו עלינו מרחוק? אתם זרים”. כל אלה דברים המובנים לכל אנגלי מפני פשטותם, מפני אלמנטריותם. מצד שני עומד העם היהודי עם שלשלת יוחסין של 3.500 שנה, עם שטר-יוחסין גדול ומכובד מאוד, עם התנ"ך, ועם הבטחה של ממשלת אנגליה ועם מפעל יוצר בארץ ועם מצוקה איומה בגולה, שלא היתה כדוגמתה, עם רדיפות, שהאנגלים בוחלים בהן, וטוען לזכותו לשוב לארצו, והאנגלים נבוכים ואינם יודעים מה לעשות.

ברגע זה באו אלפי אנגלים לחרף את נפשם, אמנם בעד כבוד המלך ובעד האימפריה, אבל הם יודעים, שלא היה צורך בהם, אילו היתה אנגליה עושה דבר קטן אחד: אילו היתה מפסיקה את העליה היהודית. הם לא היו צריכים אז לשוטט בהרי שכם, תל-כרם וג’נין, ולא היו צריכים ליהרג, ואל היו צריכים לעורר את שנאת העם הערבי ואת שנאת העולם המוסלמי אליהם ולא היו נותנים חרב בידי היטלר לומר: “אנגליה זו, שמטיפה לנו מוסר, ראו, מה היא עושה בארץ-ישראל, ראו את התליות הללו”. הם היו יכולים למנוע את הכל על-ידי דבר אחד, כמוהו עשה נציב יהודי שהיה בארץ, הרברט סמואל, שהיה גם ציוני. והם לא עשו את זאת, ובגלל זה נמשך הטירור. והם רוצים לדעת, הכדאי הדבר? מי הם היהודים האלה, שבגללם אנחנו צריכים ליהרג ושאותם אנחנו צריכים להעלות לארץ? הראויים הם לכך? הכדאים הם לכך? הכדאי לנו כל הסבל הזה.

היה חשוב לנו מאוד, איך יראו אותנו האנגלים האלה בימי-נסיון אלה בשבילם – אם יראו אותנו בגבורתנו וביפינו או בנוולותנו ובכיעורנו. ולאשרנו ראו אותנו ביפינוּ. הם ראו שאנחנו במצור, ושתוקפים אותנו באופן ברוטלי ואכזרי ואנו עומדים בגבורתנו, אין אנו נרתעים ויודעים לעמוד בשער. מה שאין יודעים בתל-אביב – זה יודע הצבא; הוא ראה את גבורת הבחורים באפיקים, בחניתה, בטירת-צבי, בתל-עמל ובעין-חרוד. הם לא חשבו מה שחושבים פה יושבי-קרנות: אם לא נעשה מעשי-נקמה, פירוש הדבר, שנשב בחיבוק-ידים או שנברח כעכברים, כמו שמישהו בחוץ-לארץ הכריז על הישוב הזה. הם ראו אותנו גם בעבודתנו וביצירתנו. הם ראו, כי על אף הטירור, הסבל, ערעור כל יסודות חיינו, הרי הישוב הזה יוצר, בונה, ממשיך את חייו הפוֹרים מתוך אהבה ומסירות לארץ הזאת, מתוך גבורה פיסית ומוסרית גדולה. ויותר מכל התעמולה שאנחנו עשינו בכתב, ויותר מכל הנאומים של הנציגים המחוננים שלנו, פעלה מראית-עין זו של אלפים ורבבות אנגלים בארץ.

תפארת עמידתנו קרעה הגזירה של נעילת שערים

לא פעם היתה חרב הפסקת העליה נטויה על ראשנו, והיה נדמה, כי הנה עוד מעט והיא תנחת על ראשנו והעליה תיפסק. ואם לא נפסקה הפעם, הרי לא בגלל השקידה והעמידה שעל המשמר של הנציגות היהודית – בודאי לא תחשדו בי, שאני רוצה להפחית את ערך פעולתה; היתה לי הזכות להשתתף בה גם פה וגם בלונדון – אבל אני אומר, לא רק בגלל העמידה הזאת של נציגינו בארץ ובלונדון, אלא בעיקר בגלל העמידה האמיצה, המפוארת והנבונה של הישוב בימי-המסה האלה. כשאנחנו אמרנו להם: תראו, איך הישוב מסור ונאמן לארץ, איך הוא מעורה בה, אף-על-פי שרק אתמול באו האנשים מגרמניה, מפולין, איך הם ממשיכים במצור האיום הזה תחת מטר יריות הטירוריסטים, איך הם עושים גם את עבודתם וגם את הגנתם ואיך הם שומרים על טהרתם. זהו ישוב מעורה, נאור, יוצר ובעל אומץ מוסרי ומשמעת ממלכתית. הוא נלחם בטירוריסטים, אבל ידו לא תהיה בערבי חף-מפשע, על אף כל הפרובוקצציה; ולאחר כל הגבורה הפיסית והמוסרית הזאת, לאחר הסבל הזה של הישוב, כלום תבואו להעניש אותנו בעונש האכזרי ביותר ולהפסיק את העליה?! היה לא יהיה כדבר הזה! והם לא העֵזו! לא העֵזו לעשות זאת, מפני תפארת-עמידתו של הישוב.

הדרכים שנקטו בהן אחדים בחדשים האחרונים – מבוכה, יאוש, ומרירות מובנים – אינן אלא עוזרות למופתי ולכנופיות ומבאישות את ריחנו. היו לנו אבידות. אמנם העליה שלנו קוצצה, ומי יודע עוד איזו סכנות אורבות לנו, אבל זכותנו הפּרינציפּיונית לעליה אושרה כאשר לא אושרה אף פעם. אם לאחר שתי שנים אלה של אש ודם לא נפסקה העליה, לא תעֵז עוד שום ממשלה אנגלית להפסיקה. אבל לא רק הזכות הפּרינציפּיונית אושרה. במשך כ“ח חדשי-האימים האלה עלו לארץ 35.000 יהודים. אין זה העם היהודי, אין זו גלות גרמניה, אין זו גלות פולין, אבל באלפיים שנות הגלות לא היינו כ”כ מפונקים. המספר של 35.000 יהודים שבאו ארצה משך שנות זוועה אלוּ, עולה על מספר היהודים שעלה במאות שנות גלותנו, כמעט כמספר עולי-בבל בימי עזרא ונחמיה. במשך כ"ח חדשים אלה עוכב הבנין שלנו, אבל לא נשבת. נוצר נמל יהודי, הוקמו 26 נקודות חקלאיות יהודיות. במשך שתי שנות הגאות הגדולה ביותר, בשנת 1934 – 1935, בימי הפריחה הגדולים ביותר שלנו בארץ, הוקמו רק 16 נקודות (9 בשנת 1934 ו-7 בשנת 1935). בימי זוועה אלה הוקמו 26 נקודות.

והחשיבות היא לא רק בעצם הנקודות, בעצם הנמל, בעצם העליה – גם אלה חשובים לאין ערוך – החשיבות היא פוליטית: הוכחנו לעולם וּבילוד לאותו חלק ממנו, אשר בתקופה הנוֹכחית מסרה ההשגחה ההיסטורית בידו את השלטון, הוכחנו מה לנו הארץ הזאת, עד כמה אנחנו קשורים לארץ הזאת, ועד כמה אין שום מפגע יכול לכלוא את מרצנו ולהשתיק את עבודתנו בארץ. שום נאום, שום ספר, שום תעמולה לא העמיקו את חשיבות הרעיון הציוני בין האנגלים כמפעל היהודי בשנים הללו. והשאלה עומדת עדיין לפנינו: היראה אותנו העולם בגבורתנו הפיסית והמוסרית, בכוחנו הבונה – או יראנו בנוולותנו, כגרועים וכמקוללים שבעמים.

אנו זקוקים לעזרה מהחוץ

ואל נעשה לעצמנו שום אשליות. אנחנו חיים בתקופה, שבה נתמעטו הידידים שלנו בעולם. הציונות אמנם בנויה קודם-כל על רצונו ועל כוחו, על יכלתו ועל אמונתו של העם היהודי להיגאל, אבל אנו זקוקים גם לעזרה חיצונית, אין אנו עובדים בחלל ריק. הארץ הזאת אינה ריקה, הארצות מסביבה אינן ריקות, ונלחמים בנו, נלחמים בנו בפצצות וברובים, ומאין תבוא העזרה? מגרמניה של היטלר? מרוסיה של סטאלין? מאיטליה של מוסוליני?

אמריקה עשתה ג’סטה נהדרה באֵוויאֵן⁴. העם היהודי ודאי אסיר-תודה גם על כוונה טובה. אבל הכוונה לא נצטרפה למעשה, ויצאנו מאֵוויאֵן בידים ריקות, ואמריקה נקטה בפוליטיקה עולמית בעמדה של התבודדות. ענינים חיוהיים שלה נפגעים בסין, ואין היא רוצה להתערב. היא רואה, מה שמתהווה בספרד, וכל הסימפּטיה שלה היא עם הריפוֹבליקנים, עם הדימוקרטיה הספרדית, כל הבוז והשנאה והאנטיפּטייה היא לפרנקו, אבל אין היא מתערבת. היחשוב מישהו, שאמריקה זו תריב עם אנגליה בגללנו? ברכה לועידה הציונית – כן, אבל ריב עם ממשלה זרה – לא! תשאלו את חברינו באמריקה, הקרובים למלכות, ויספרו לכם. אין זאת אומרת שאין אנחנו צריכים לדאוג לרכישת ידידים בכל ארץ בעולם. אבל בשעה טרופה זו ששנאת-ישראל לוהטת כאשר לא להטה מימים, ומדינות גדולות ואדירות רוצות לא רק להשמיד את היהודים בארצם, אלא את יהדות העולם, והם שולחים שליחים ומסיתים לכל כנפות הארץ לזרוע את רעל השנאה ליהודים, ושליחי היטלר יושבים במצרים, עיראק, סוריה ובארץ ומפיצים את הרעל הנאצי בכסף גרמני ובמכשירי-תעמולה גרמניים – בשעה טרופה זו יש עוד עם אחד בעולם, שעזר לנו קצת; והוא עם גדול; אמנם לא עם של מלאכי השרת – עם אגואיסטי ככל העמים, כמונו – עם אשר יש לו אינטרסים בכל רחבי תבל ואינטרסים סותרים ומנוגדים זה לזה, ומשום כך הוא מהסס ומפקפק לא רק בענין שלנו. משום כך היה מהסס ומפקפק ב-1914, כשעמדה גרמניה להכריז מלחמה על צרפת ידידתו; והוא מהסס עכשיו בספרד, והוא מהסס בסין, מפני שכוחו הגדול מוגבל אף הוא, ויש לו כל מיני אינטרסים, וזה מביא לכל מיני שיקולים: יתערב כאן – יזיק לום שם, יתערב שם – יזיק לו פה, והוא דואג ומתענין במה שאומר העם היהודי עליו, אבל הוא גם דואג ומתענין במה שאומר העם הערבי והעולם המוסלמי עליו. אבל עם כל ליקוייו וחסרונותיו, עם כל היסוסיו, העם הזה היה היחיד בהיסטורה אשר הושיט את ידו לנו והכיר ראשונה בזכותנו למולדת. ואם-כי לא נתן לנו כל מה שאנו קיוינו, לא קיים את הבטחותיו, כפי שפירשנו אותן אנחנו, הוא בעצמו מפרש אותן. הוא מפרש מזמן לזמן, לפי צרכיו הוא, ואין בכוחנו לתת לו “פקודות”. פקודות אפשר לביים בועידה ריביזיוניסטית, אבל ביחסי-עמים אין נותנים פקודות. גם מדינות קטנות וגדולות אֵינן יכולות לתת לאנגליה פקודות. צ’כוסלובקיה חזקה מאתנו, והיא יושבת בארצה ומבוצרה בחוזה בין-לאומי והיא חברה בחבר-הלאומים, וגבולותיה נקבעו לפי החלטת שליחי אנגליה, ואותו מיניסטר שחתם על הצהרת-בלפור, חתם גם על גבולות צ’כוסלובקיה. וצ’כוסלובקיה זו אינה יכולה לתת פקודות לאנגליה. ומדינה יותר גדולה מצ’כוסלובקיה, צרפת, שאף היא עומדת בסכנה מפני אותו אויב, אינה יכולה לתת פקודות לאנגליה, אלא מתאמצת לרכוש את ידידות האנגלים כמו שהם, מפני שהם יודעים, שדבר אחד נבצר מהם: הם לא יעשו את האנגלים ללא-אנגלים. וגם עלינו לרכוש את ידידות האנגלים כמו שהם, ולא לחכות עד שיתחילו לחיות לפי השכל שלנו, לפי המובנים שלנו ולפי הפירושים שלנו; עלינו לרכוש את האנגלים של היום, כי אנו זקוקים לעזרתם. לא לעולמים. אין איש יכול לדבר על “עולמים” – אך בימינו אלה עזרתם או אי-עזרתם של האנגלים עלולה להיות מכרעת. זוהי המערכה הניצחת. לא מערכת-הדמים של הערבים, אלא המערכה הפוליטית שבחזית האנגלית. במערכה הפוליטית שבינינו ובין אנגליה לא חי 400.000 היהודים עומדים בסכנה, אלא תקוַת עם ישראל. לא לעצצמנו, לא לבטחוננו אנו נלחמים, אלא על זכות העם היהודי ועל עתידו. כלפי מערכה מכרעת זו אנו צריכים לכוון את מעשינו ואת צעדינו בארץ.

בגבורה, בתבונה ובטהרה

בשתי המערכות הללו נתבעים מאתנו שלושה דברים: גבורה, תבונה, טהרה. דרושה מאתנו גבורה פיסית ומוסרית להחזיק מעמד, להגן על חיינו, על כל העמדות שרכשנו, לבצר ולהרחיב אותן על אף כל התנאים הארורים. דרושה מאתנו גבורה ליצור ולבנות, לעמוד על נפשנו, לעשות שמות בטירוריסטים. אבל דרושה מאתנו גם תבונה בשעה מטורפת זו, בתוך סבך-דמים זה, בתוך חזית כפולה שאנו עומדים בה מול הערבים וגם מול האנגלים; שומה עלינו למצוא דרך שתרבה לנו ידידים עוזרים ותמעיט, עד כמה שאפשר, את מספר אויבינו וצרינו. ונדרשת מאתנו טהרה. היטלר יכול בכוח האלמות להשתלט על אבסטריה, להשמיד את היהודים, לאיים על צרפת ועל צ’כוסלובקיה. אנחנו עם קטן, מחוּסר צבא, מחוּסר מדינה, מחוסר כוח כפיה, אין אנחנו יכולים להטיל אימים על העולם. כוחנו בנכס הגדול, שיש לעם היהודי – בנכס המוסרי, בטהרה המוסרית של חיינו, של בניננו, של שאיפתנו, של הליכותינו עם העולם, ובשלו-אלה – בגבורה, בתבונה, בטהרה – נעמוד עד הנצחון.