הקיטרוג והדילטוריה נגד הסתדרות העובדים הולכים וקשים. חלוצי הכיבוש הלאומי בעבודה, בעלייה, בהתיישבות, בתחיית השפה חטאו שאול: הקימו בארץ הסתדרות רבת-פעלים השומרת ומגינה באמונה ובאומץ על זכות עבודתם ועל זכות יצירתם בארץ. ואת החטא הכבד הזה לא יוכלו לסלוח להם נביאי “הייזמה הפרטית”, ויֵצא הקול בכל תפוצות ישראל: הסתדרות העובדים עליך! הפועלים תפסו את רסן הממשלה בידם, השליטו את מועצותיהם בערים והדבירו תחת רגלם את כל היישוב – ובעלי ההון והייזמה הנוהרים באלפיהם לבנות את הארץ אינם מוצאים עוד מנוח תחת כף רגלם.

מהנלבקי עד הֶסטר סטריט, וממלון-יוז ועד גרֶט רוֹסל הקיפה הזעקה את המחנה: “הייזמה הפרטית” בסכנה! בניין הארץ עומד ליהרס! בעלי ההון בורחים מתיגרת הדיקטטורה של ההסתדרות!

והגוטליבים בוורשה, הגולדברגים בניו-יורק, והאיזמוז’יקים בתל-אביב מגייסים את שפעת הקלגסין של גדוד מגיני “הייזמה הפרטית” נגד הסתדרות הפועלים בארץ, ו“דואר היום” מנצח על המלאכה הקדֵשה – להציל את בניין הארץ מידי מהרסיה ומחריביה שבתוך הסתדרות העובדים.

אמנם, את כוחם של המצילים האלה לא ראינו עד היום הזה לא בייזמה ולא בבניין. אנשי הייזמה האמיתית עושים את מלאכתם בשקט ובביטחה, אנשים כרוטנברג “יוזמים” ובונים, ובעלי ההון שיש להם הרצון והיכולת נאחזים בארץ ומסייעים לבניינה – ואין “שלטון הפועלים” מפריע להם בייזמתם.

אולם טפילי “הייזמה הפרטית”, חדלי האונים וסריסי הרצון, שאין כוחם אלא בהבל-פיהם – אלה מרעילים את האוויר בשיקוציהם ומטילים את זוהמתם בדעת הקהל. “החלוצים” שנישאו אתמול על שפתי כל מטיף ציוני – נעשו פתאום לחֶבר משחיתים, והסתדרות העובדים שעליה נשען כל מפעל-הכיבוש של התנועה הציונית – נהפכה למפלצת.

ופעולת ההסתה והשיסוי נשאה כבר פרי-הילולים.

בתל-אביב, במרכז הספסרות המפריחה את “הייזמה הפרטית” בספקולציה קרקעית ובהפקעת השערים – עברו המשטינים מדיבורים למעשים.

אספסוף של ספסרי-הבניין, שהכתירו עצמם בשם הכבוד הגנוב “אגודת עובדי הבניין”, הכריזו מלחמת-מצווה נגד ההסתדרות ובנשק המורעל של הלוקאוט יצאו להרוס את מועצת פועלי יפו. מאות פועלים השבתו מעבודתם.

כאן לפנינו לא ריב כלכלי רגיל, כגון סכסוך בשאלת המשכורת או שעות העבודה. אדרבה, “אגודת עובדי הבניין” מבטיחה במודעות קולניות המודבקות בכל רחובות תל-אביב לפועלי הבניין הרים וגבעות: מינימום של 30 גרש ליום, הבטחה באחריות, שמונה שעות עבודה, מס לקופת-חולים ועוד ועוד. כאן יש לפנינו התנקשות בקיום ההסתדרות. הקבלנים דורשים מהפועלים רק דבר קטן אחד: עזיבת ההסתדרות וביטול מועצת פועלי יפו או בלשונם “שלטון האגרוף והשוט של מ. פ. י.”. זוהי מהדורה חדשה ומתוקנת של המלחמה בעד הייזמה הפרטית. קנאי הספסרות לוחמים בעד חופש הייזמה של – – הפועלים ושיחרורם משלטון ההסתדרות…

ובמלחמה זו כל האמצעים כשרים: הפרעת העבודה, הרעבת הפועלים, עלילות ודיבות, פרובוקציה נגד מוסדות ההסתדרות. אין בודקים בשעת מלחמה. ועתונות המזרחי והלבנטינים מסייעת כדרכה למלחמת-הקודש ופולטת רוק וארס על ראשי הפועלים ושליחיהם. והכל, כמובן, לשם שמים – לשם בניין הארץ וטובת הפועלים, הנאנקים ונענים תחת “דַבָּרות” שליטיהם.

ציבור הפועלים ידע איך להתייחס להתנקשות פרובוקציונית זו, ויענה ל“מיטיביו” ואפיטרופסיו – בכוחו המאורגן, במשמעתו ההסתדרותית, באחדותו המעמדית.

סדר, משמעת, אחדות! בשלוש אלה יעמוד הפועל נגד תוקפיו ושוטניו.

ביפוֹ העמדו הפועלים בפני התקפה גסה וצינית של הקבלנים הספסרים; השבתת העבודה באלמות.

בחיפה נתקפו הפועלים באופן בלתי ישר על ידי הספסרים ומפקיעי השערים – והכרחו לאחוז בנשק השביתה למען הגן על צרכיהם המינימליים ואפשרות קיומם בעבודה.

לפני שנה, שנה וחצי, כשחוסר העבודה הממושך והמבהיל המיט חרפת-רעב על מאות פועלים, מצאו נותני-העבודה בחיפה שעת-כושר להפחית את המשכורת למטה מהמינימום: ב“נשר”, בטחנה הגדולה, ב“שמן” ועוד נאלצו הפועלים לעבוד בפחות משלושים גרש ליום. פחד הרעב הכריח הרבה פועלים לעבוד במקומות-עבודה שונים גם בעשרים וגם בחמישה-עשר גרש ליום. המשכורת הזעומה לא הספיקה אף לצרכים ההכרחיים, אבל לא היה כל מוצא אחר. חוסר-העבודה עשה שמות.

תגבורת העלייה וכניסת ההון הלאומי והפרטי הביאו לידי הטבת מצב העבודה. המצב הלכלכלי בארץ הורם – חוסר-העבודה כמעט חלף, אולם בעקבות הטבת המצב וריבוי העלייה עלו השערים וצרכו. החיים נתייקרו. כיכר לחם שעלה לפני חצי שנה שני גרשים– מחירו היום שלושה. האמיר היוקר גם בשאר צרכי החיים. שכר הדירה נכפל ונשלש. חיי הפועל במשכורתו המקוצצת למטה מכל מינימום נעשו בלתי-אפשריים. דרישת הפועלים להחזיר את המינימום של המשכורת – לא מצאה אוזן קשבת בקרב המנהלים. המשכורות הגבוהות של הפקידים שאינן עומדות בכל יחס נורמלי למצב הכלכלי של הארץ – מחייבות “קימוצים” על חשבון השכר הזעום של הפועל. המותרות מצד אחד דורשות קיפוח לחם-החוק מצד שני. ובמה יתרצה הפקיד לאדוניו אם לא בשכר-העבודה הנמוך?

כל הטענות הצודקות וההוכחות הבולטות של הפועלים – שאי-אפשר להם להתקיים בפחות ממינימום – לא הועילו, והפועלים הכרחו לאחוז באמצעי האחרון הנמצא ברשותם, באמצעי השביתה, למען קבל חזרה את המינימום ההכרחי שנגזל מהם בימי חוסר-העבודה.

תל-אביב, טו שבט תרפה [קונטרס רד-תוספת]

הסיכסוכים ביפו ובחיפה נוגעים ביסוד קיומו של ציבור הפועלים. במקום אחד מתנקשים בזכותם להתארגן – במקום שני מקפחים את אפשרות קיומם הכלכלי.

אולם הסיכסוכים האלה נוגעים לא רק לציבור הפועלים בלבד, כאן יש לפנינו עניין יישובי לאומי, עניין ציוני כללי.

בלעג ובקלס נפגש הפועל העברי בבואו לפני עשרים שנה לארץ ודגל-העבודה בידו. והרבה שנים היה הפועל עזוב ובודד במלחמתו המרה והנואשה על חובת-העבודה וזכות-העבודה בבניין הארץ. הרבה מאמצים וקרבנות נדרשו מאת הפועל עד אשר הצליח להנחיל לתנועה הציונית את הכרת האמת האלמנטרית והיסודית והמכרעת: שבעבודתנו אנו תיבנה הארץ – או שהארץ תהיה לא לנו. אולם עד היום הזה לא הבינו גם רבים מבין טובי הציונים ועסקני היישוב הנאמנים את פשר האמת הפשוטה הזאת, שעבודה עברית פירושה – עבודה מאורגנת ועבודה המקיימת את בעליה. בלי שני התנאים המוקדמים האלה לא תיכון העבודה העברית בארץ.

במצב של אנרכיה והפקרות ביחסי העבודה והרכוש, כששוק העבודה לא יהיה מסודר ומרוכז בידי הסתדרות הפועלים והשגחתה המתמדת והפעילה לא תהא פרוסה על תנאי העבודה – אין כל אפשרות לקיומו של הפועל העברי בארץ. הגורס עבודה עברית ואינו גורס בנשימה אחת גם את העבודה המסודרת והמאורגנת אינו אלא מרמה עצמו או אחרים. אם למרות שוק-העבודה הארצי הפרוע, למרות מציאותו של פועל זול, למרות חוסר כל הגנה חוקית, למרות העדר מסורת של יחסי עבודה מודרניים, למרות חוסר-העבודה המתמיד, למרות עליית עובדים בלתי מומחים ובלתי מאומנים, למרות כל הגורמים השליליים האלה ודומיהם יש בארץ פועל עברי בחקלאות, בבניין, בחרושת, ברכבת וכו' – אין זאת אלא הודות לפעולתה וכוחה ומאמציה ופיקוחה של ההסתדרות המלווה את הפועל העברי בדרכו הקשה רבת-המכשולים. בלי ההסתדרות לא יתקיים בארץ הפועל העברי, והמרים יד בהסתדרות – חותר תחת קיומה של העבודה העברית.

ועוד תנאי מוקדם לקיום העבודה העברית – אפשרות של סיפוק הצרכים ההכרחיים בשכר העבודה. וייאמרו הדברים בפשטות ובגלוי: משק שאינו מחייה ומפרנס את עובדיו אין לו זכות קיום, ומוטב לו שלא ייווצר משייווצר. בניין הארץ פירושו קודם כל הבטחת קיומו של הפועל ובני משפחתו. רק בהיבנות מעמד הפועלים נבנית הארץ. הפועל העברי אינו צריך עוד להוכיח למי שהוא את נאמנותו ומסירותו לבניין הארץ. ורק תמימים גדולים או נוכלים גדולים ידמו בלבם שהפועל יַרשה לקפח את זכות קיומו האנושי בשם “בניין הארץ” של הספסרים ושמשיהם המתעטפים בטלית של מצילי היישוב.

יודע הפועל העברי כמה מאמצים ואמצעים וייזמה ועמל והתנדבות חלוצית דרושים למען הכשיר את הארץ לקליטת העלייה ולבניין משקה. כיסוד היסודות וכעיקר העיקרים בבניין הארץ רואה הפועל את חובת-העבודה, ויודע הוא מה חובה זו דורשת ממנו. וכמו כן יודע הוא שמילוי החובה הזאת תלוי בשני תנאים, תנאי בני גד ובני ראובן: הסתדרות העובדים וקיום אנושי בעבודה. ועל שני הדברים האלה לא יוותר הפועל אף אם שבעים ושבעה תגדל עליו המלחמה. בצוררי הסתדרותו ובמקפחי קיומו יילחם מעמד הפועלים בלי היסוס – וגם יוכל.

תל-אביב, טו שבט תרפה [קונטרס רד-תוספת]

ושוב על פרשת הסיכסוכים שגרמו להשבתת עבודתם של מאות פועלים ביפו ובחיפה. ביפו נערכה ע"י הקבלנים התנקשות בקיום ההסתדרות, בחיפה – בלחם-חוקם של הפועלים.

ברם לא ניצדק אם נטיל את כל האחריות בשל הפרעת העבודה וההפסד הכלכלי והחברתי הכרוך בה אך ורק על ראשי הקבלנים ומנהלי העבודה. הללו יש להם הרשות להתהלך בשרירות לב ולהתייחס בהפקרות לעבודה ולעובדים שהמקרה מסר בידיהם – כי על כן הם משוללים הבנה ואחריות אלמנטרית ביחסי העבודה והרכוש, המצויה אצל נותני עבודה בני תרבות. לאלה מותר לחשוב שהסתדרות הפועלים היא מקור כל האסונות ושפועל מופקר ורעב עדיף מפועל מאורגן ושבע. כי על כן זרה להם האלפא-ביתא הכלכלית שכל נותן עבודה בעל השכלה יודע אותה בעל פה.

אולם “הצדקה” זו אין למצוא לאורגן שעליו מוטלת האחריות העליונה על פיתוח התעשייה והחיים הכלכליים בארץ ועל גורל עובדיה – לממשלה.

זה שש שבע שנים שבראש הממשלה בא“י עומדים לא הפחות והאחשתרנים האסייתים אשר לא ידעו מהו ערך אירגון הפועלים ומהי חובת הגנת העובד – אלא מושלים הבאים מארץ הרכוש הכי מפותחת שבתוכה צמחה וגדלה תנועת הפועלים שהיתה למופת לעולם כולו, ובה ניתנו חוקי הגנת העובדים הראשונים שהניחו את היסוד להגנת העובד החוקית בכל הארצות. באנגליה אין אדם צריך להיות סוציאליסט ואפילו לא חבר האגודה המקצועית למען דעת את החשיבות הרבה של אירגון הפועלים לא רק לפועלים עצמם, כי אם גם להתפתחות התעשייה והכלכלה בארץ. אפילו נותני העבודה יודעים להחשיבו ולהוקירו – ולו רק לשם מניעת סיכסוכים יתרים והקלת המו”מ בסידור היחסים. אין ארץ שבה היכתה התאגדות הפועלים שרשים עמוקים בחיי הכלכלה, החברה והמדינה כבאנגליה, ארץ קלסית זו של הקפיטליסמוס המודרני. הגנת העובד באנגליה – בין באמצעותה הישרה של הסתדרות הפועלים ובין באמצעותה המחוקקת של הרָשות המדינית – הפרלמנט, העיריה וכדומה – היא חובה מקובלת ומוסמכת על ידי כל השדרות והמעמדות, ולא יתואר אף עסקן מדיני וחברתי אחד, ולו יהא אפילו ממפלגת המשמרים, אשר לא יבין את הכרחותם של חוקי הגנת העובדים.

ואם אחרי שש שנות קיומו של שלטון בריטי בארץ לא חל כל שינוי לטובה במצב החוקי הפרוע של הפועל, וההפקרות והאנרכיה ששררו בימי התורכים ביחסי הרכוש והעבודה עומדים בתקפם עד היום הזה – הרי האחריות על הסיכסוכים הקשים בין נותני העבודה והפועלים המפריעים לעבודה ולבניין הארץ נופלת על ראש הממשלה, שעד היום הזה לא דאגה להכניס לארץ אפילו את החוקים האלמנטריים להגנת העובדים, וחטאה זה של הממשלה אין לו אותן “הסיבות המקילות” של אי-הבנה וחוסר-השכלה שיש למצוא למנהלי הייזמה הפרטית שלנו…

זה כמה שתנועת הפועלים בארץ דורשת ותובעת מהממשלה חוקי הגנת העבודה. הוועד הפועל של ההסתדרות פנה בשאלה זו בתזכירים בעל-פה ובכתב לראשי הממשלה וגם עיבד בעצמו כמה הצעות חוקים והגיש אותם לממשלה – ועד היום הזה לא נקפה הממשלה באצבע. ועוד החוק התורכי מושל בכיפה.

הממשלה בארץ חטאה לא רק בזאת שלא מילאה חובתה בתור מחוקק ושליט – כי אם גם בתור נותן-עבודה. הממשלה עצמה מעסיקה מאות ואלפים פועלים, גם בעצמה וגם באמצעות קבלנים: ברכבת, בדואר, בכבישים, בבניינים וכו'. ובמקום להיות למופת לנותני-העבודה הפרטיים בסיפוק הצרכים האלמנטריים של עובדיה ובשמירת דרגת חייהם, – משמש השלטון הבריטי בארץ בכל העבודות אשר הוא עושה, בעצמו או ע"י קבלנים, דוגמה ליחסי ניצול והפקרות וזילזול בזכויות היסודיות של הפועלים.

ומלחמה קשה לציבור הפועלים בארץ לא רק את הקבלנים ונותני העבודה הפרטיים, כי אם גם את הממשלה, זו הממונה על פיתוח הארץ ושלום עובדיה והמועלת בשליחותה מעל-משנה. וציבור הפועלים לא ישקוט עד אשר יכריח את הממשלה לשנות את יחסיה לעובדיה היא ועד אשר תמלא חובתה בהגשמת חוקת הגנת העובד: קביעת משכורת מינימלית המתאימה לדרגת-החיים של הפועל המאורגן, יום עבודה של שמונה שעות, הכרת הסתדרות העובדים בתור ביאת-הכוח החוקית של הפועלים, הבטחה באחריות ממקרה אסון, איסור עבודת ילדים, הגבלת הניצול של עבודת נשים, הבטחת תנאים היגיינים מספיקים במקומות עבודה, חופש ההתאגדות והשביתה וכדומה מן התנאים ההכרחיים לקיום פועל מאורגן ובן-תרבות, שרק הוא יבנה את הארץ.

תל-אביב, יט שבט תרפה [קונטרס רה]

לא נַשלה את נפשנו שחוקי הגנה – גם לאחר שיוגשמו, יפתרו את שאלת ההגנה על צרכי הפועלים ועל ענייניהם. החוק מפגר תמיד, גם בארצות יותר מתוקנות וגם תחת ממשלות יותר אחראיות, מה גם בארץ זו ובסדריה המדיניים. גם שמירת החוק עצמו תלויה תמיד אך ורק בכוחו המאורגן של הפועל. בלי הסתדרות אמיצה ומבוצרת אין כל תקווה ואפשרות להבטחת הצרכים של העבודה. ואחד התנאים המרכזיים להבטחה זו – הוא חוזי-עבודה הסתדרותיים. לא הפועל הבודד הוא איש דברו של נותן-העבודה (בין שנותן-העבודה הוא השלטון ובין איש פרטי או חברה פרטית) אלא ההסתדרות המקצועית. החוזה ההסתדרותי המכונה בשם הטכני “החוזה הקולקטיבי”, יש בו יתרונות והקלות לשני הצדדים, והקבלן המרחיק קצת לראות, מעוניין בו לא פחות מהפועל. כל זמן שנותן-העבודה לא יבין שאת תנאי העבודה הוא צריך ומחוייב לקבוע לא את הפועל הבודד, את כל אחד בפני עצמו, כי אם את ההסתדרות המדברת ומתחייבת בשם כל הפועלים, אין כל אפשרות ליחסים נורמליים ולעבודה שקטה אפילו באותה המידה שאלה ייתכנו בתוך משטר רכושני. ביסוד החוזה ההסתדרותי תונח נורמה מינימלית שתיקבע על ידי ההסתדרות בנוגע לשכר-העבודה, לשעות העבודה, למס מקביל לקופת-החולים, לקבלת פועלים ופיטוריהם, לפיצויים במקרי אסון, וההסתדרות תשמור על כך ששום פועל לא יעבוד במקום שאין חוזה כזה או במקום שהנורמה הזאת לא תתקיים.

נותני העבודה עצמם שאינם מוכים בסנוורים על ידי שנאת-חנם להסתדרות העובדים, כל אלה המעוניינים באמת בפריחת הבניין והתעשיה בארץ,– כל אלה צריכים לטובת עצמם ולטובת הבניין לדאוג ששום נותן-עבודה לא יפר את הנורמה הזאת ולא יעסיק פועלים שלא על ידי ההסתדרות.

ואין הפועלים חוששים שמא על ידי כך יתארגנו גם נותני-העבודה. אדרבה, גם לפועל מוטב לבוא בדברים את חבר מאורגן ואחראי של נותני העבודה בענף עבודה שלם, מאשר את כל קבלן וקבלן בפני עצמו.

חוזי-עבודה הסתדרותיים עלולים יותר מכל אמצעי אחר להמעיט את מקרי השביתות והסיכסוכים היתרים, כי פחות מאחרים מעוניינים הפועלים בהפרעת העבודה. רק חולי-משטמה וספוגי-רעל מטיפוסם של אנשי “דואר היום” רואים בדמיונם החולני את חברי ההסתדרות מסדרים שביתות לשם שביתות.

הפועל החי על עבודתו יודע שהשביתה היא חרב פיפיות וגורמת ביזבוז מרץ והפסד חמרי ציבורי, ומבלי הכרח קיצוני לא יבטל הפועל את עבודתו ולא יסכן את עצמו ואת חבריו.

אולם רק הוזה תמים יוכל לחלום על מצב של שלום ושלווה מתמיד בין “נותני” העבודה ו“מקבליה”. כל עוד הרכוש והעבודה נפרדים ועומדים בשתי רשויות מיוחדות לא יחדל הריב ביניהם. ריב זה ימיו כימי החברה הבנויה על הרכוש הפרטי ורק עם סוף החברה הזאת יסוף אף הוא. בכל מקום שהופיעה ההתפלגות המעמדית ליווה אותה ריב המעמדות, וגם בארץ-ישראל לא ישתנו עלינו סדרי בראשית. מחוץ למשק העומד ברשות העובדים יגדל גם פה כבכל ארץ אחרת הניגוד בין ההון המנצל ובין העבודה השכירה. ואם כי ניגודים אלה אינם צריכים להיגלות תכופות דווקא בצורה של שביתות – אין תועלת בהשלייה: לא פעם ייאלץ הפועל המאורגן בארץ להשתמש בנשק האחרון שבידו – בשביתה – למען הגן על עצמו מפני הורדת השכר והרעת תנאי העבודה, מפני התנקשות בזכות הסתדרותו וחופש פעולתו.

אנו עומדים לפני מלחמה – ועלינו להזדיין. השלום החברתי היחידי האפשרי במשטר רכושני – זהו “השלום המזויין”. כשנותן העבודה ידע למפרע שאי-אפשר להרעיב את הפועלים, שאי-אפשר לפרק את איחודם, שאי-אפשר להטיל עליהם אימת ההשבתה, לא ייחפז כל כך בהתקפותיו ולא יימנע בקלות כזו להישמע לתביעות הצודקות של הפועלים.

ההון הפרטי הולך ורב בארץ – ועל ציבור הפועלים להתכונן: בהגברת כוחה של ההסתדרות ובביצור משמעתה, באירגון כל הפועלים העומדים עדיין מחוץ לשורותיה, כיהודים כערבים, בהעמקת הכרתם המעמדית, בחיזוק ובבניין התנועה הסוציאליסטית ובהגדלת קרן השביתה וריבוי אמצעיה.

תל-אביב, יט שבט תרפה [קונטרס רה]

דבר בעתו עשה הוועד הלאומי בהקהילו (ביום כד בשבט) את באי-כוח נותני-העבודה והפועלים לטכס עצה בדבר תיקון המצב הפרוע ביחסי הרכוש והעבודה בארץ. לפני האסיפה הובאה הצעת הממשלה על סידור שתי וועדות לתיווך ובוררות, מורכבות ממספר שווה של נותני-העבודה והפועלים וממספר כזה של ממונים “ניטרליים”. וועדה אחת לתיווך אין לה זכות הכרעה והחלטה במקרה של ריב בין נותני העבודה והפועלים, והיא אינה באה אלא לסייע בעצותיה ובעזרתה המוסרית ליישר את ההדורים והניגודים שבין שני הצדדים בדרך של פשרה והסכמה. הוועדה השניה לבוררות – יש לה הזכות להכריע ולחייב את שני הצדדים בכל ריב וסיכסוך שנמסר לבוררותה. אולם מסירת הסיכסוך לוועדה זו היא רשות ולא חובה. וועדת הבוררין באה להכריע רק בהסכמתם המוקדמת של שני הצדדים.

הממשלה כנראה חשבה לכפר בהצעה זו את חטא רשלנותה בהגשמת החוקה להגנת העובד – אבל החטיאה את המטרה. אין כל צורך בעצות הטובות של הממשלה באיזה דרך לגמור את הסיכסוכים שבין נותני העבודה והפועלים. על הממשלה הוטל לחוקק חוקים אשר ימעיטו את סיבות החיכוכים והריבות ואשר יעקרו משרשם את הגורמים המרובים להפרעות העבודה התכופות. אין הממשלה נדרשת ונתבעת להופיע בפני שני הצדדים הרָבים כרודף שלום ומתווך – אלא להגשים את חוקת הגנת העובד, אשר תמנע בעד ההתנקשויות בזכויותיו האלמנטריות של הפועל המקפחות את ענייניו החיוניים.

גם אסיפת הוועד הלאומי מצאה שאין צורך בהתערבות הממשלה בסידור וועדות תיווך ובוררים. סידורים אלה, התלויים לגמרי בהסכמת שני הצדדים המעוניינים, מוטב שייעשו על ידי המוסדות הלאומיים ויישענו על המשמעת הפנימית של היישוב.

אסיפת הוועד הלאומי אף היא כמעט נכשלה בטעותה של הממשלה. גם פה הובלטה נטייה להסתפק לתיקון המצב אך ורק בסידור מוסד לתיווך ובוררות, אולם באי-כוח ההסתדרות העמידו את האסיפה על תפקידה הנכון: לא רק למצוא דרך לגמר הסיכסוכים שכבר פרצו, אלא בעיקר להפחית ולהמעיט עד כמה שאפשר את הגורמים והמניעים לסיכסוכים. על היישוב עצמו הוטל לתקן את המעוות של הממשלה ולהתקין בכוח הסמכות הלאומית תקנות להגנת העובד, אשר יישענו לעת עתה על הכוח המוסרי של ההסכמה הציבורית ועל התמיכה האקטיבית של המוסדות הלאומיים – ההסתדרות הציונית והאבטונומיה הלאומית בארץ (הוועד הלאומי, העיריות העבריות וכו'). במשך הזמן יקבלו תקנות אלו גם תוקף חוקי של הממשלה.

באסיפת הוועד הלאומי ניסו אחדים מהקבלנים לחייב את הפועלים לחדש מייד את העבודה בלי כל תנאים. אולם מדברי באי-כוח ההסתדרות הבינה האסיפה שאין היא יכולה להכריע בגמר הסיכסוכים, ההשבתות והשביתות. הוועד הפועל של ההסתדרות הודיע ברורות ונמרצות שאין כל מוסד חיצוני, לא של פועלים, יכול לקבל החלטה מחייבת בענייני השביתות. חופש-השביתה זהו נשקו היחיד האחרון של הפועל בהגנתו על זכויותיו וענייניו, ועל חופש זה לא יוותר בשום תנאי. מטעם זה אין הפועלים מסכימים גם לחובת בוררות. הפועלים בארץ, כפועלים המסודרים בכל העולם, בכל הארצות בלי יוצא מן הכלל, מסכימים בשעת הצורך לוועדות תיווך ובוררות, אולם הבוררות היא בכל מקרה רשות ואינה נקבעת אלא בהסכמה מוקדמת של שני הצדדים.

במרכז ענייני האסיפה הציגו באי-כוח ההסתדרות את הצורך התכוף בקביעת חוקת-העבודה אשר תבטיח את הזכויות והעניינים האלמנטריים, שהם תנאי מוקדם לקיום העבודה העברית בארץ: הכרת הסתדרות העובדים בתור בא-כוחו היחיד של ציבור הפועלים בארץ בכל ענייני העבודה, קביעת משכורת מינימלית ההכרחית לקיומו של פועל בן-תרבות, תעריף מסוים לבעלי מקצוע, שנקבע בהסכם את האגודות המקצועיות, קבלת פועלים לעבודה באמצעות ההסתדרות, פיטורי פועלים בידיעת וועד פועלי המקום לפי תקנות מוסכמות על-ידי שני הצדדים; פיצויים קבועים למקרי אסון; השתתפות בקופת-חולים; הגנה מיוחדת על עבודת נשים וילדים.

רק לאחר שייקבעו תקנות אלו יהיה ערך לוועדות תיווך ובוררות, אשר יפשרו בשעת הצורך, בהסכמת הצדדים המעוניינים, את הניגודים והסיכסוכים אשר לא יימנעו גם לאחר קבלת התקנות הללו, כל זמן שייתקיים בארץ שלטון הרכוש. כפי שהורה הנסיון בכל ארצות הרכוש יש ברכה בוועדות אלו במקרים מרובים, כי הפרעות העבודה מזיקות לפועלים לא פחות מאשר לנותני העבודה. והסתדרות מקצועית, במידה שהיא יותר מאורגנת ובטוחה בכוחה, ממעיטה להשתמש בנשק השביתות. כשרון מלחמתה וכוח אירגונה הם הערובה הכי טובה להשגת דרישותיה הצודקות בדרך של משא ומתן. במה דברים אמורים? כשיש לה האפשרות להשתמש בשעת הצורך בנשקה האחרון – בהכרזת שביתה. ומשום כך רואה התנועה המקצועית בחופש-השביתה את התנאי המוקדם לאפשרות של משא-ומתן פורה.

עמדה זו של ההסתדרות הובררה לאסיפה כולה, ונבחרה וועדה בת חמישה-עשר (חמישה מבאי-כוח ההסתדרות, חמישה מנותני-העבודה וחמישה מהמוסדות הלאומיים) שהוטל עליה לעבד תקנות להגנת העובדים ולמוסדות תיווך ובוררים.

ציבור הפועלים שואף לעבודה שלווה ובלתי מופרעת בתנאים המאפשרים קיום נורמלי לעובד בעבודתו. והמעשים יראו עד כמה נאמן הרצון הזה בצד השני המעוניין אף הוא בכך – לפי דבריו באסיפת הוועד הלאומי.

ג אדר תרפה [קונטרס רז]

לשכת עבודה / דוד בן-גוריון

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

(מהרצאה בוועידה החמישית של אחדות העבודה)

מדי פעם מופיעות לפנינו הצעות מ“ימין” ומ“שמאל” להוציא את הלשכה מידינו ולייסד לשכה “ניטרלית” ממשלתית או עירונית, כלשכה בכל הארצות. אילו היה לנו מעמד קיים, משק בנוי ומדינה עומדת על תילה, היינו בוודאי מסכימים למסור מכשלה זו של הדאגה למחוסרי עבודה ותיווך העבודה לממשלה ולעיריות – אולם במצבנו כיום בארץ אין אנו יכולים ורשאים לסלק מעל עצמנו את הדאגה הזאת, הדאגה לקליטת העולים, למחוסרי עבודה ולחוקה צודקת של העבודה בארץ. התיווך וסידור העבודה בידי עצמנו ושלטוננו על שוק העבודה הוא תנאי הכרחי לקיומו של הפועל בארץ, כי מבלעדינו אין כוח המעוניין בהקלטת העולה והפועל העברי בעבודה והמוכשר לעשות זאת בתנאים הקשים של שוק העבודה בארץ. בלי לשכת העבודה שלנו ובלי משק פועלים עצמי לא נחדור לעבודה במשק ההון הפרטי. לא היינו מסוגלים לחדור באלפינו למושבה כמו שחדרנו השנה, אילולא משקינו החקלאיים, ולא היינו חודרים לעבודת הבניין הפרטית כאשר חדרנו, אילולא משקנו השיתופי בקבלנות הבניין, והוא הדין בלשכה. יש אולי מקום אחד ששם יש לדבר על מוסד עירוני לתיווך העבודה – זהו תל-אביב, וגם זה בתנאי אם יהיה בידי העיריה לחייב את כל נותני העבודה לקבל פועלים רק דרך הלשכה שלה; אבל לא ייתכן סידור לשכה ניטרלית בידי הקהילה, ועוד פחות מזה בידי העיריה בחיפה או בירושלים. הקהילה אין לה כל שליטה על שוק העבודה. והעיריה שאינה כולה עברית לא תוכל לספק את צרכי העבודה העברית התלויה עכשיו כמעט רק בשוק העבודה העברי, אשר תנאיו שונים מתנאי שוק העבודה הערבי. אם רוצים נותני העבודה להשתתף בלשכת העבודה – אין לנו כל יסוד להתנגד לכך, אולם בתנאי אחד: שיתקשרו את ההסתדרות בחוזי-עבודה.

החזקת לשכת העבודה היא לא זכות ויתרון כי אם חובה ומעמסה להסתדרות, אבל אין ההסתדרות יכולה להשתחרר מחובה זו כל זמן שאין גוף אחר אשר יטיל אותה על עצמו.

תל-אביב, כג חשוון תרפז [“דבר” 442]

א

הצעת פקודת הפיצויים לעובדים, אשר נתפרסמה בעתון הרשמי בראשית חודש זה – היא הצעד הראשון של ממשלת א“י לקראת יצירת חוקת הגנת העובד. בירושה המשפטית אשר הנחילה תורכיה העותומנית לא”י המנדטורית אין זכר לחוקה זו. חקיקת הגנה על זכויות העובדים שהתפתחה בעקב המשטר הקפיטליסטי במאת השנים האחרונות מתחילה באנגליה (1802) ואחר כך בכל שאר הארצות, הלכה בכל מקום יד ביד את גידול תנועת הפועלים ותגבורת מלחמתה והשפעתה המעמדית.

תורכיה הישנה היתה מפגרת בהתקדמותה הכלכלית, תנועת הפועלים בתורכיה היתה קטנה וחדלת-אונים. העם התורכי, הכוח השליט והמכריע במדינה, היה בעיקרו עם חקלאי, ומספר הפועלים התורכים בחרושת העירונית היה מצער, וגם אלה כמעט שלא היו מאורגנים. תנועת פועלים אקטיבית התקיימה בקרב העמים הנוצרים (הבולגרים והארמנים) וגם קצת בקרב היהודים (סלוניקי), אבל השפעתה על חיי המדינה כולה היתה אפסית. כל הכוח והשלטון היה מרוכז בידי התורכים, לא רק בימי שלטון העריץ של עבד-אלחמיד, אלא גם בימי התורכים הצעירים. המשטר התיאוקרטי, המיוסד על תורת האישלם (שריעת) אשר שולט בתורכיה העותומנית מאות שנים, לא השתנה ביסודו גם לאחר המהפכה של “אחדות וקידמה” בשנת 1908, והתיקונים המועטים שנעשו ע"י התורכים הצעירים בימי שלטונם, לא נגעו ביחסים הכלכליים והסוציאליים הקיימים.

בגמר המלחמה העולמית נתפרקה האימפריה העותומנית. א“י ניתקה לגמרי מתורכיה והיתה ליחידה מדינית אדמיניסטרטיבית בפני עצמה תחת מנדט בריטי. בארץ חלו שינויים מדיניים, יישוביים ומשקיים מכריעים: במשפט בין הלאומי הוכר הבית הלאומי העברי. הארץ נכבשה על ידי הצבא הבריטי ונמסרה לידי אדמיניסטרציה בריטית. החלה עלייה עברית, המגדילה בלי הרף את יישוב הארץ ומרבה את עשרה. הולכת ונבנית על יסודות מודרניים חקלאות וחרושת, צומח מעמד פועלים מאורגן, תרבותי, צמא יצירה ומלא הכרת ערכו. למרות שינויים מכריעים אלה הוסיף לשלוט בארץ המשפט התורכי, הנעוץ בתנאי חיים כלכליים וחברתיים של ימי הביניים המושלמיים. תורכיה עצמה, תורכיה העממית החדשה, אשר התרוממה על חורבות תורכיה העותומנית, הספיקה בינתיים להשתחרר מסבל ירושתה הבלה והנהיגה ברפובליקה של אנגורה חוק ומשטר חדש. וברור הדבר שהמשטר אשר אבד עליו כלח בארץ מולדתו אינו יכול לספק את צרכי א”י. הארץ אשר יישובה התרבותי והמפותח הולך וגדל במהירות בלי הפסק, זקוקה למשטר משפטי חדש אשר יהלום את הטבע והמגמה של אזרחיה החדשים ויצעיד קדימה את תושביה הישנים. ביחוד גדל וגבר המחסור במערכת-חוקים, אשר תספק את הצרכים החברתיים והכלכליים המתחדשים בארץ ואשר תגן על זכויות העבודה, שהוטל עליה התפקיד המכריע בעיצוב גורלה החדש של הארץ.

מבחינה זו יש חשיבות היסטורית להצעת הפקודה אשר פירסמה עכשיו הממשלה בדבר פיצויים לעובדים הנפגעים בעבודתם. החשיבות היא לא רק בתוכן הפקודה וערכה הפנימי – הצעת הממשלה, כאשר נראה להלן היא פגומה ולקויה וטעונה תיקונים רבים – החשיבות היא בעובדה שהממשלה נאלצה סוף סוף תחת לחצה של תנועת הפועלים המאורגנים, תחת לחצה של הסתדרות העובדים העברית, להתחיל בחקיקה חדשה ולעשות צעד ראשון בהגשמת הגנת העובד.

פקודה זו היא הכיבוש המשפטי הממלכתי הראשון, אשר כבש לעצמו העובד בא“י, באשר הוא עובד. הזכויות המובטחות בפקודה זו לעובדים חלות כמובן בלי הבדל על כל פועלי הארץ, כעברים כערבים, כמאורגנים כבלתי מאורגנים. אבל אנו יכולים לציין שהגורם לפקודה זו היה הפועל המאורגן בארץ – העובד העברי המאוחד בהסתדרותו הכללית. בנידון זה, כמו בכל עניני הפועלים בארץ, מילא הפועל העברי את שליחותו החלוצית של מעמד הפועלים הארץ-ישראלי. בכוח אירגונו ומלחמתו המעמדית בארץ ובחו”ל (בסיוע תנועת הפועלים הבריטית והאינטרנציונלית) חייב הפועל היהודי המאורגן את הממשלה לצעד ראשון זה, ובזה סלל את הדרך לכיבושים ממלכתיים חדשים.

מבחינה זו מציין כיבוש זה פרק יחיד בימינו בתנועת הפועלים היהודית בעולם. זוהי הפעם הראשונה, שהפועל היהודי משמש גורם ממלכתי ארצי. עובדה זו מייחדת ומפלה את המעמד העובד העברי בא“י בתוך תנועת הפועלים היהודים בעולם. ישנן ארצות שמספר פועליהן היהודים הוא גדול פי כמה ממספר הפועלים היהודים בארץ, אבל אין ארץ שניה מלבד א”י שיש בה לפועל היהודי משקל וכוח הכרעה ארצי. תנועת הפועלים היהודית בגולה אינה אלא פנה – לפעמים פנה נידחת, לפעמים פנה יקרה, – בתנועה הארצית של מעמד הפועלים. רק בא"י נעשו תנועת הפועלים היהודית ותנועת הפועלים הארץ-ישראלים לשמות נרדפים וכוחו ומשקלו, אירגונו ומלחמתו של הפועל העברי מתנים את כיבושיו וקדמתו של הפועל הארץ-ישראלי.

ב

הדאגה לסכנה הצפויה לחיי הפועל ובריאותו מפגעי העבודה נתעוררה בלב הפועל העברי בארץ עוד לפני המלחמה. לרגל אסון שאונה לאחד הפועלים בפתח-תקווה – נגדעה ידו על יד המוטור – התעוררה תנועה בקרב פועלי מושבות יהודה למצוא דרך לביטוח הפועלים במוטורים בפרדסים. הוועידה הראשונה של הסתדרות החקלאים ביהודה (עין-גנים, שבועות תרעא) דנה כבר בשאלה זו, והוועידה השניה בפתח-תקווה (חנוכה תרעב) קיבלה החלטה האומרת:

“הוועידה השניה של פועלי המושבות ביהודה מטילה חובה על ההסתדרות להשתדל להבטיח באחריות את הפועלים העובדים אצל המוטורים”.

ההחלטה לא נתקיימה. ההסתדרות החקלאית עדיין היתה רופפת. מספר חבריה היה קטן. נסיונה האירגוני היה מצער: לאחר שהפועל הנפגע קיבל פיצויים ונשכח האסון – שככה ההתעוררות הראשונה והדבר נשתקע.

לאחר המלחמה נתעוררה השאלה מחדש, – ביתר שאת. ציבור הפועלים גדל, אירגונו נתבצר, נכבשו מקצועות עבודה חדשים: סלילה, בניין, חציבה, חשמל, פריקה וטעינה בנמל, עבודה ברכבת ועוד – ונתרבו הפגעים והאסונות בעבודה. ביחוד רבו הניזוקים בעבודת הבניין. גם בעבודות חקלאיות (חרישה בטרקטור) וגם בבתי-חרושת קרו מקרי חבלה קטנים וחמורים וגם אסונות-מות. במשך שבעה חדשים מיוני 1925 עד תחילת ינואר 1926 נרשמו במחלקה הסטטיסטית שעל יד הוועד הפועל של ההסתדרות 61 פגעי עבודה בתל-אביב בלבד: מהם 6 מקרי מות, 27 פגיעות קשות, 28 פגיעות קלות.

ההסתדרות הכללית נלחמה נגד הפגעים האלה בכיוונים שונים. מצד אחד דרשו מנותני העבודה שיבַטחו את פועליהם באחריות נגד פגעים, מצד שני פנתה לממשלה בדרישה להוציא חוקת פיצויים לפועלים נפגעים בעבודה. מצד שלישי דאגה ההסתדרות בדבר מניעת הפגעים, ובעירית תל-אביב הכניסו באי-כוח הפועלים כמה תיקונים והוראות במטרה זו. מנותני העבודה אשר לא הבטיחו את פועליהם באחריות היתה ההסתדרות תובעת פיצויים במקרה של אסון – אבל לא תמיד הצליחה בתביעתה.

רק בתי החרושת הגדולים בארץ (נשר, שמן, חברת החשמל, סיליקט) הבטיחו את פועליהם באחריות נגד פגעים ואסונות. הרוב הגדול של נותני העבודה וביניהם גם קבלני בניין לא דאגו כלל לדבר זה, וכשקרה אסון – אפשר היה לחייב את נותן העבודה לשלם פיצויים רק דרך משפט השלום העברי או במשא-ומתן ישר מתוך הסכם הדדי. נותני העבודה אשר לא רצו להיזקק למשפט השלום העברי ומיאנו לשלם פיצויים – לא היה לפועל כל אמצעי חוקי להכריחם לכך.

לפי החוק התורכי הנהוג בארץ אין בעל-הבית אחראי כלפי הפועל על הנזקים והפגעים, אשר יאונו לו בעבודתו. הסכנה הכרוכה בעבודה היא על אחריות העובד. הפועל הנהרג בעבודתו – אין בעל-הבית חייב לשלם אלא את שכר יומו. הפועל או יורשיו יש להם רק אפשרות אחת של תביעה מנותן העבודה – על יסוד החוק הפלילי התורכי (קנון ג’זא), אם נותן-העבודה גרם באופן אישי וישר, ביודעים או בלא יודעים, למיתת פועלו או לחיבולו, בהתאם לסעיפים 183–182 של ספר-העונשין, המטיל על כל מי שגרם למיתת חבירו, לשלם כופר-נפש (דית) לפי השריעה (סכום של 350 לירות) ועל כל מי שגרם לחיבול או פציעה לשלם דמי-ריפוי, ובמקרה שהחבלה גרמה לאיבוד אחד האיברים או שיתוקו – לשלם דמי-נזק לפי השריעה. אולם אין כמעט אף מקרה-אסון אחד, שבו יוכל הפועל או בא-כוחו להוכיח במשפט, שבעל-הבית היה הגורם הישר והאישי לדבר – ומפני כך לא היתה לפועל כל אפשרות לזכות במשפט ממשלתי. ונותני-העבודה משוללי מצפון ומחוסרי אחריות ציבורית, שאי-אפשר היה לחייבם באמצעים ציבוריים ולאומיים – השתמטו מתשלום פיצויים בהישענם על החוק התורכי הקיים בארץ.

היה ברור שבלי עזרת החוק לא יתוקן הדבר. הוועד הפועל של ההסתדרות עסק בשאלה זו מיד לאחר היווסד ההסתדרות וקבע וועדה מיוחדת לעיבוד הצעה. והוועידה השניה של ההסתדרות (אדר תרפג) החליטה לקבל את הצעת הוועדה “על קביעת חוקה להגנת העובד במקרה אסון ולהשבחת תנאי העבודה”, והטילה על הוועד הפועל לאחוז בכל האמצעים להגשמת החוקה. בתחילת קיץ תרפד הגיש הוועד הפועל לממשלה הצעת חוקה בדבר הבטחת פיצויים לפועלים ופקידים הנפגעים בעבודתם. הממשלה, כדרכה, הבטיחה לעיין בדבר – ועבר חודש אחרי חודש ושנה אחרי שנה מבלי שייעשה דבר-מה. ההסתדרות פנתה למפלגת העבודה הבריטית, לאינטרנציונל המקצועי באמשטרדם ולמשרד העבודה בין-הלאומי בג’יניבה. במושב האחרון של וועדת המנדטים בקיץ העבר נזף בא-כוח משרד העבודה, האנגלי גרימשו, בממשלת א"י על רשלנותה בהגשמת חוקת העובד. גם בפרלמנט האנגלי עוררו צירי מפלגת העבודה, על פי דרישת באי-כוח הסתדרותנו, את השאלה הזאת. והלחץ המתמיד של ההסתדרות והסיוע המוסרי והפוליטי של בני בריתה האינטרנציונליים הראו סוף-סוף את פעולתם – ובחודש זה נתפרסמה הצעת הפקודה הראשונה להגנת העובד – פקודת הפיצויים.

לפי הפקודה המוצעת יהא כל נותן-העבודה בעסקים הנקובים והמפורשים בפקודה, בין איש פרטי, בין חברה, בין עיריה ובין ממשלה, חייב לשלם פיצויים לפועל, בלי הבדל מין, גיל ונתינות, אשר יאונה לו נזק גופני בעקב העבודה ובמשך העבודה, אם גם בין שני הצדדים יש הסכם וחוזה נגד תשלום פיצויים.

הפועל הנפגע מקבל חצי שכרו ולא יותר מ-150 גרש לשבוע אם לרגל התאונה נפסל לגמרי כשרון עבודתו; ואם מת הפועל בעקב התאונה – מקבלים קרוביו התלויים בו סכום השקול כנגד שכר העבודה של המת במשך שלוש שנים, אך לא פחות ממאה ולא יותר ממאתיים וחמישים לי"מ.

ג

הצעת הפקודה הארץ-ישראלית ערוכה על פי החוק האנגלי. תוכן החוק בסגנונו ובלשונו שאוב מהחוקה האנגלית. הממשלה הארץ-ישראלית רק הכניסה בטופס המקורי מספר שינויים וקיצורים – וכולם לרעה.

א) חוג העסקים החייבים בפיצויים

החוק האנגלי משנת 1925 כמו החוק הישן משנת 1906 מחייב בפיצויים את כל העסקים והקיבולות הפרטיים, העירוניים והממלכתיים, בחרושת, במסחר, בחקלאות, ביבשה, בים ובאויר, בלי כל יוצא מן הכלל (מלבד צבא וצי מלחמה), אפילו קלובים אחראים על נזקים הנגרמים למשחקים ולמתגוששים. לפי הפקודה הארצי-ישראלית חייבים בפיצויים רק מספר מצומצם של ענפי עבודה: עבודות בניין, ובכללן עבודות בנייה, שינוי, תיקון או הריסה של בניין; עבודות קישוט כשהן נעשות בתוך הבית, כינון של גז, מים וחשמל; הובלה ברכבת ועגלות מוטור וכל עבודה הכרוכה בה; ניפוץ, חפירה, חציבה, קדיחה וכרייה; עבודות חרושת המשתמשות בכוח מניע מיכני; תוצרת החשמל וחלוקתו, קביעת קווי טלגרף וטלפון והחזקתם; עבודות הכרוכות בהספקת מים ציבורית. באופן זה הוצאו מן הכלל כל העבודות החקלאיות, גם כשהן נעשות במכונה (חרישה בטרקטור, דיש במכונה וכו'), טעינה ופריקה באניות, במחסנים, עבודות ניקוז וייבוש, אם כי הסכנה הכרוכה בעבודות אלו אינה פחותה מהסכנה בעבודות המנויות בפקודה. פועלי הנמל בחיפה וביפו יודעים לספר על הרבה פגעים גופניים שאונו להם בעבודתם. אסונות-מות קרו כבר גם בעבודות החקלאיות (המקרה של שלמה רמבישבסקי, שנהרג בחרשו בטרקטור בפרדס בכפר-סבא, 4 באוגוסט 1926). אפילו החוק ההודי, המפגר הרבה לעומת החוק האנגלי, מחייב פיצויים לעובדים בטעינה ובפריקה באניות ובניקוזי מים.

ב) חוג הזוכים בפיצויים

החוק האנגלי אינו מבחין בין עבודה גופנית ורוחנית. כל עובד – פועל, פקיד, מורה, משחק, עתונאי, מתגושש וכו' – לרבות גם שוליה, יש לו זכות לפיצויים. מוצאים מן הכלל רק שומרים, אנשי צבא ומלחי-הצי, עובדים לא גופניים המשתכרים למעלה מ-350 לי"ש לשנה, עובדים ארעיים ומקריים בעבודה שאינה לצורך מלאכתו ועסקו של נותן-העבודה, עובד שמקבל את חומר לעיבוד בביתו, ובן-משפחתו של נותן-העבודה הגר בביתו.

לפי הפקודה הארץ-ישראלית זוכה בפיצויים רק עובד עבודה גופנית, אם שכרו השנתי אינו עולה על 350 לירות, על פי זה נשללה זכות הפיצויים מכל הפקידים, ואם בבית-חרושת יקרה אסון ויתפוצץ דוד אשר יהרוג פועל ופקיד – יקבל רק הפועל פיצויים, והפקיד שנהרג אתו – דמו הפקר. הבחנה שרירית זו מתנגדת לכל הגיון ויושר אלמנטרי; בנידון זה הפקודה הארץ-ישראלית היא יחידה במינה לא רק באימפריה הבריטית, כי אם כמעט בעולם כולו. כל הארצות בלי יוצא מן הכלל אינן מבדילות בין פועל ובין פקיד המקבל משכורת למטה ממינימום ידוע, ויש גם שאינן מכירות אף בהגבלה זו (חוק הפיצויים בארגנטינה, אוסטרליה, אוסטריה, אפריקה הדרומית, הונגריה, אורוגוויי, אסטוניה, איטליה, בלגיה, ברזיל, בולגריה, גרמניה, דניה, הולנד, הודו, זילנד החדשה, יפן, יון, לוכסמבורג, לטביה, ליטה, נורבגיה, סרביה, ספרד, פולין, פנמה, פורטוגל, פינלנד, צרפת, צ’כיה, קובה, קנדה, רומניה, רוסיה, שוודיה, שווייצריה).

ג) באיזה מקרים משלמים פיצויים

לפי החוק האנגלי חייב נותן-העבודה לשלם פיצויים לעובד “אשר אוּנה לו פגע גופני בעקב העבודה ובמשך העבודה”. בכלל פגעי העבודה נכללים גם תחלואים אומנותיים. בפקודה הארץ-ישראלית נשמט סעיף התחלואים, ופועלי “נור”, למשל, אשר יורעלו על ידי הטיפול המתמיד בגפרית לא תהיה להם זכות פיצויים. זכותו של הפועל בארץ נגרעה בעוד סעיף אחד: לפי החוק האנגלי מפסיד הפועל את זכות הפיצויים, אם הוכח שהפגע הוסב על ידי “רוע התנהגותו הרצינית והמזידה”, אולם התנהגות רעה אינה מפסידה את הזכות פיצויים אם הפגע גרם למות או לפסילות תמידית ורצינית. ההצעה הארץ-ישראלית מבטלת את ההבדל הזה ושוללת את זכות הפיצויים לרגל רוע הנהגת הפועל, אם גם הפגיעה גרמה למותו.

ד) שיעור הפיצויים

סכום הפיצויים לפי הפקודה הארץ-ישראלית תלוי בגודל ההפסד שהאסון גרם לנפגע, והוא נקבע כדלקמן:

1) אם הנפגע מת בעקב התאונה והניח אחריו קרובים (בעל, אשה, אב, סב, סבא¹, אב חורג, אם חורגת, בן-מאומץ, בת-מאומצת, אח, אחות, אח או אחות רק מאב אחד או רק מאם אחת), התלויים לגמרי בפרנסתם בתמיכת המת, יגיע הפיצוי לסכום השווה לשכר עבודת המת במשך שלוש השנים האחרונות, ואם המת לא עבד שלוש שנים אצל בעל-הבית האחרון – לסכום שווה לשכר עבודתו השבועי המוכפל על 156 (כמספר השבועות בשלוש השנים). בכל מקרה אין סכום הפיצויים למטה ממאה לירות ולא למעלה ממאתיים וחמישים.

2) אם קרובי המת תלויים רק בחלקם בתמיכת המת, ייקבע סכום הפיצויים על ידי הסכם הצדדים, או על ידי בוררות, לפי ערך ההפסד של הקרובים הנ"ל, אך בכל אופן לא יעלה הסכום על מה שנקבע בסעיף הקודם.

3) אם המת לא הניח קרובים התלויים בו – ישלם נותן-העבודה את דמי הריפוי והעבודה הנאותים לא יותר מ-15 לירות.

4) אם הנפגע הפסיד את כשרון עבודתו לגמרי או מקצתו – יקבל הנפגע, עד שוב אליו כשרון עבודתו, תשלום שבועי שאינו עולה על החצי משכר עבודתו השבועי הממוצע במשך שנים-עשר החדשים האחרונים או פחות מזה, לפי ערך ההפסד. תשלום שבועי זה אינו יכול לעלות על 150 גרש.

המכסימום של התשלום השבועי לפי הפקודה הארץ-ישראלית שווה לזה שבאנגליה לאחר 1925 (עד אז היה המכסימום רק 25 שילינג), אולם המינימום האנגלי הוא לא מאה כי אם מאתיים לי“ש, והמכסימום 300 לי”ש. ואם המת הניח ילדים למטה מבני 15 יכול המכסימום להגיע עד 600 לי"ש.

בקביעת התשלום השבועי אין החוק הארץ-ישראלי כחוק האנגלי לוקח בחשבון את המקרה שנפגע זקוק לעזר ולטיפול של איש צדדי ואינו מגדיל לשם כך את שיעור התשלום השבועי. דבר זה אינו צודק בהחלט. פועל שנקטעו ידיו בעבודה, שלא רק אינו מוכשר עוד לעבודה אלא הוא מוכרח לשכור לעצמו איש שיטפל בו – אין כל יושר וצדק שהוא יוכרח להתקיים רק בחצי שכרו הקודם.

המכסימום הזה אינו מוצדק גם במקרה אחר: כששכר העבודה השבועי שקיבל הפועל היה נמוך למטה מן הדרגה ההכרחית לקיום אנושי. דרגה נמוכה זו נהוגה בארץ בכמה ענפי עבודה (תעשיית גפרורים, סוכריות, קופסאות, גרביים וכו'). לא ייתכן, שפועל או פועלת שהשתכרו 12–10 גרש ליום יוכרחו לאחר שיוטל בהם מום לרגל עבודתם ולא יוכלו עוד לעבוד – להתקיים כל ימי חייהם בסכום של 6–5 גרש ליום. כשם שהפקודה קובעת מכסימום אבסולוטי 150 גרש לשבוע, כך עליה לקבוע גם מינימום אבסולוטי, שלמטה ממנו אין הפיצוי יורד, או שאחוז התשלומין צריך לגדול למעלה מהחצי בכל מקרה ששכר העבודה היה יותר קטן, כמו שנקבע הדבר בחוק האנגלי משנת 1923.

ה) ערובות לתשלום הפיצויים

חוק הפיצויים יש לו ערך ממשי בשביל העובדים אם התשלומים לפועלים הנפגעים הם מובטחים במידה מספיקה. החוק המסתפק רק בחיוב הפיצויים ובקביעת שיעורם ותנאיהם, אינו מועיל הרבה לפועל, כל זמן שאין לו היכולת והביטחון לגבות את דמי הפיצויים. חוסר הבטחת גביית הפיצויים הוא הליקוי העיקרי והיסודי בהצעת הפקודה הארץ-ישראלית. בנידון זה אין הפקודה נוחה לנותן-העבודה, כי היא מטילה עליו עול כבד, אשר אם לא יתחיל מלמפרע במידה שווה בין כל נותני העבודה, עלול הקבלן או בעל בית-החרושת אשר יאונה אסון לפועליו – לכרוע תחת כובד הפיצויים.

השיטה האנגלית שאינו מחייבת את נותן העבודה להבטיח עצמו באחריות נגד תשלומי הפיצויים – הולמת אולי את אנגליה העשירה ורבת-האמצעים, אך אינה מתאימה בשום אופן לארץ-ישראל הדלה והזעירה. רוב נותני העבודה בארץ הם בינוניים ולמטה מבינוניים. ביחוד מרובים קבלני הבניין שהם לגמרי מחוסרי אמצעים, וברור כמעט למפרע שהם לא ישלמו את הפיצויים. מה איפוא הועילה הפקודה בתקנתה?

הערובות הדרושות להבטיח את תשלומי הפיצויים אפשריות בשתי דרכים:

א) הממשלה יוצרת קרן ביטחון, אשר תהא אחראית כלפי הפועל הנפגע בכל מקרה שנותן העבודה פושט את רגלו. קרן זו תיווסד על מס מיוחד אשר יוטל על כל נותני העבודה החייבים בפיצויים, ועל הכנסות וריזרבים של חברות האחריות. קרן כזו קיימת בהרבה ארצות (בלגיה, צרפת, ספרד ועוד).

ב) הממשלה תחייב את נותני העבודה להבטיח את פועליהם באחריות בחברות הדדיות של נותני העבודה הערבים זה לזה או בחברות אחריות המוּכרות והמאושרות על ידי הממשלה ועומדות תחת פיקוחה, או במוסד ממלכתי מיוחד אשר ייווצר לשם כך.

הדרך השניה נהוגה ברוב הארצות שבהן קיים חוק הפיצויים (וויקטוריה, קויינסלנד, אוסטרליה הדרומית המערבית, צ’ילי, קובה, דניה, פינלנדיה, איטליה, צ’כיה, הונגריה, יפן, סרביה, לוכסמבורג, פולין, רומניה, בולגריה, קנדה, נורבגיה, רוסיה, שוויצריה).

אפילו באנגליה הכירו כבר בחסרון של חובת אחריות. וועדה מיוחדת שנקבעה על ידי המיניסטריון הפנימי לבחון את פעולת חוק הפיצויים, הגיעה בשנת 1922 לידי מסקנה, שלשם הגנת ענייני הפועלים ולטובת נותני העבודה עצמם יש להנהיג את חובת הביטוח באחריות. הועדה הכירה שאפשר להוציא מכלל חובת האחריות רק את נותני-העבודה הגדולים המשלמים לא פחות מאלף לי"ש בכל שנה שכר-עבודה לפועליהם, כי אלה פחות או יותר בטוחים בעצמם; אבל כל אלה שאינם מוכשרים לשאת בביטחון את האחריות בעצמם יוכרחו על ידי החוק להבטיח את הפיצויים בחברת האחריות. ואם באנגליה כך – בארץ-ישראל על אחת וכמה.

למען לא תהיה פקודת הפיצויים פקודה לבטלה, הכרחיים התיקונים הבאים:

1) הרחבת פעולת הפקודה על עבודות חקלאיות הנעשות במכונה, על טעינה ופריקה באניות ובמחסנים, על עבודות ניקוז וייבוש;

2) השוואת הפקידים לפועלים;

3) פיצויים בעד תחלואים אומנותיים;

4) תשלום פיצויים במקרה מות ובמקרה של פסילות תמידית מעבודה – בכל תנאי, כמו בחוק האנגלי;

5) הגדלת מינימום של פיצוי במקרה מות עד 200 לירה והמכסימום עד 300 לירה;

6) הגדלת מינימום התשלום השבועי הממוצע מחצי השכר עד שכר מלא או למיצער עד 75 אחוז בכל מקרה שהשכר היה למטה משלושים גרש ליום;

7) חובת הביטוח באחריות, או ערבות הדדית של כל נותני-העבודה או קרן ביטחון ממלכתית, אשר תבטיח את תשלום הפיצויים גם במקרה פשיטת-רגל של נותן העבודה וגם תקל את העול מעל נותן-העבודה היחיד.

לבסוף הערה על הנוסח העברי של פקודת הפיצויים.

לפי המנדט ולפי הקונסטיטוציה הארץ-ישראלית, יש בארץ שלוש שפות רשמיות, ולפיכך חובת הממשלה לפרסם כל חוק ופקודה בכל אחת מהלשונות הללו, ובכל אחת מהלשונות הרשמיות יש לפירסום תוקף משפטי וחוקי. למעשה כאילו הממשלה עושה כך. העתון הרשמי מופיע בעברית, והפקודות מתפרסמות כאילו גם בשפה זו.

אבל לשוא יעמול מי שהוא לעמוד על כוונת הפקודה על יסוד הנוסח העברי בלבד.

בשביל לתרגם חוק משפה לשפה דרושה לא רק ידיעה עמוקה ויסודית של שתי השפות, אלא נחוצה גם הבנה והשכלה משפטית וידיעת העניין הנדון, מה שאין, כנראה, למתרגם הרשמי של הממשלה, ומשום כך יצאה הפקודה העברית מטושטשת, מבולבלת, מעורבבת המושגים ובלתי מובנת בסעיפיה המרכזיים. דבר זה פוגע בכבודנו, פוגם את זכויותינו האזרחיות. כי היהודי שאינו יודע את הלשון האנגלית, אין לו היכולת לדעת את תכנו של החוק ואינו יכול להופיע במשפט בתור תובע ונתבע בלי מתורגמן. דבר זה גם נוטל מהנוסח העברי את כל ערכו הרשמי והחוקי, ומה הועלנו בהכרה הרשמית של השפה העברית בתור אחת משפות המדינה?

על המחלקה המדינית של ההנהלה הציונית ועל וועד הלשון לדאוג לתקנת הדבר. על שניהם לאחוז באמצעים, שכל פקודה או הצעת-חוק בטרם התפרסמה תיבחן מצד סיגנונה על ידי וועדת מומחים, שתכלול גם עורכי-דין מובהקים וגם בלשנים עברים.

זוהי חובה לאומית-פוליטית – ואין להחמיצה.

תל-אביב, יז-כג כסליו תרפז [“דבר” 451–6]

כפי שמודיעים מלונדון, נתקבלה בימים אלה בפרלמנט האנגלי החלטה, שיש לה ערך חיוני בשביל העבודה העברית בארץ ובשביל מלחמתו המעמדית של הפועל הארץ-ישראלי בכללו. הידיעה אומרת שבמשא-ומתן על דבר המלווה הארץ-ישראלי קבל הפרלמנט סעיף המחייב את הממשלה להנהיג את “סעיף השכר ההוגן” בכל עבודה בנמל ובשאר העבודות שתיעשינה בכסף המלווה.

סעיף זה נהוג בחוזים שהממשלה והעיריות באנגליה עושות את קבלנים המקבלים עבודות של הממשלה או של העיריה. מוצאו בהחלטת הפרלמנט האנגלי, שנתקבלה ראשונה בשנת 1891 ותוקנה במידה רבה בשנת 1909.

ההחלטה ההיא אומרת:

“הקבלן יהיה חייב תחת עונש של קנס, לשלם שכר-עבודה ולשמור שעות עבודה שאינם נופלים בטיבם מאלה המוּכּרים באופן כללי בין נותני העבודה ובין האגודות המקצועיות (או, כשאין שכר ושעות עבודה מקובלים, מאלה הנהוגים למעשה בין נותני עבודה טובים) באותו המקום שבו נעשית העבודה. יתר על כן, תנאי העבודה המקובלים בתבל ובמקצוע הנוגעים בדבר יובאו בחשבון לשם בחינה, עד כמה “השכר ההוגן” משתמר למעשה. על הקבלן אסור יהיה להעביר או להקצות, ישרות ועקיפות, למי שהוא או למי שהם איזה חלק של קבלנות בלי הסכמה בכתב מאת מחלקת העבודה. מסירת חלק עבודה לקבלן שני אסורה, מלבד זו הנהוגה במקצוע הנדון. הקבלן יהיה אחראי על שמירת סעיף “השכר ההוגן” על ידי הקבלן החלקי”.

הסעיף הנ“ל נכנס לתוך כל חוזה קבלני, שהממשלה או העיריה עושה עם איזה קבלן שהוא והקבלן חייב להודיע לפועליו על התנאים של הסעיף הנ”ל. רק קבלנים השומרים את תנאי העבודה האלה רשאים להיות קבלנים ממשלתיים. בשנים האחרונות נהוג אפילו שהממשלה ממציאה למועצה הכלכלית של קונגרס האגודות המקצועיות רשימת הקבלנים המוכרים על ידה, למען שהאורגן העליון של התנועה המקצועית יוכל לבחון, אם אמנם הקבלנים האלה שומרים על תנאי השכר והעבודה, כפי שמחייב אותם הסעיף הנ"ל.

הממשלה בא"י היא, כידוע, נותן העבודה הכי גדול בארץ. ברכבת, בטלגרף, בדואר, בכבישים, בבניינים ובעבודות אחרות מעסיקה הממשלה יום יום מאות ואלפים פועלים. מלבד עבודת הרכבת, הדואר והטלגרף המתנהלת ישרות על ידי פקידות הממשלה נעשות כל שאר העבודות על ידי קבלנים. והשיטה הנהוגה עד עכשיו במסירת עבודת הממשלה לקבלנים – היא שיטת ההכרזה הפומבית. וכל המוזיל – זוכה. אין הממשלה מתעניינת כלל בתנאי העבודה, ולא איכפת לה אם הקבלן מעביד נשים וילדים בשניים-שלושה גרשים ליום ומנצל פועלים בוגרים בדרגת ההפקרות. שיטה זו מביאה לידי כך שתנאי העבודה של הממשלה יהיו הכי גרועים בארץ. קבלת ההצעה הכי זולה מבלי דאגה לתנאי העבודה מוכרחה להגדיל בלי קץ את הניצול וההפקרות והורדת השכר. התוצאה היא שהפועל היהודי, מלבד מספר קטן של פועלים מאומנים ומומחים, מוצא לגמרי מכל עבודות הממשלה, ולא עוד, אלא גם הפועל הערבי המקומי עלול להידחות על ידי הפועל המצרי והחורני והסורי, המוכשרים להתחרות בזול עבודתם אפילו בפועל הערבי המקומי.

הדרישה הצודקת והחיונית של הפועל העברי לחלק מתאים בעבודות הממשלה, מתאים לחלק היישוב היהודי במסי הארץ, למספרו וערכו של הפועל היהודי, לצורך העבודה של היישוב היהודי – נכשלה עד היום בשיטה עיוולת זו של קבלנות הרודפת אך ורק אחרי הזול. הממשלה העמידה פנים של רודפת שוויון, וטענה, שאין היא יכולה לתת יתרון ופריבילגיה לסוג אחד של פועלים, לפועל היהודי, ולשלם לו שכר-עבודה יותר גבוה, בשעה שפועלים אחרים מקבלים שכר-עבודה יותר נמוך, ואין היא יכולה גם למסור עבודה לסולל-בונה, שהצעתו בנויה על עבודה יקרה, בשעה שיש קבלנים זולים ממנו.

לשוא טענה הסתדרות העובדים שעל הממשלה לדאוג לא רק לכיסו של משלם המס – כי אם גם לקיומו של העובד, שהוא הוא המקור העיקרי לכל עשרה והתפתחותה של הארץ.

כמו בשאלת חוקת הגנת העובד נשארה הממשלה חרשה לתביעות הפועל העברי, שהיא תביעת העבודה המאורגנת בארץ; הסתדרות העובדים נאלצה להעביר את המלחמה ללונדון ולג’ניבה, ובעזרת בני-בריתה במפלגת הפועלים הבריטית הוצגה שאלת תנאי העבודה בעבודות הממשלה בפרלמנט האנגלי.

על פי דרישת שליחי ההסתדרות עורר ציר מפלגת העבודה סניל את שאלת תנאי העבודה בעבודות הממשלה הארץ-ישראלית, כשדנו בחודש יולי שעבר על המלווה הארץ-ישראלי בפעם הראשונה. הפעם כששאלת המלווה הארץ-ישראלי נפתרה בחיוב בפרלמנט האנגלי, הציג שוב את דרישת “סעיף השכר ההוגן” הקול' ווג’ווד שזה רק שב מביקורו מארץ-ישראל. והדרישה נתקבלה על ידי הפרלמנט. על הממשלה הא"י חובה להכניס את “סעיף השכר ההוגן” בכל חוזה עבודה שתעשה בכספי המלווה.

עוד אין אנו יודעים איך תפרש הממשלה בא“י את “סעיף השכר” למעשה, ואם תבין שהדבר אשר הוטל עליה בעבודות המלווה – מחייב אותה בכל עבודה שהיא, בין של המלווה ובין של אמצעים אחרים. ההסתדרות תצטרך לעמוד על המשמר בארץ ובחו”ל ביתר שאת ולחזק את מלחמתה על חלקו המתאים של הפועל היהודי בעבודות ממשלתיות ועל הטבת התנאים בכלל בעבודות אלו; אולם נציין בשמחה שהצעד הראשון, המכריע בכיוון זה, נעשה.

תל-אביב, ח טבת תרפז [“דבר” 468]

א

בסוף השנה האזרחית שעברה קיבלה תוקף חוקי הפקודה בדבר העסקת נשים וילדים בתעשייה, שנתפרסמה בהוצאה מיוחדת של העתון הרשמי מיום 29 בנובמבר 1927. זוהי הפקודה הראשונה שחקקה ממשלת ארץ-ישראל להגנת הנוער העובד, והשניה – להגנת העובד בכלל. הפקודה הראשונה להגנת העובד בארץ – היתה פקודת הפיצויים לפועלים במקרי אסון בעבודה, שאף היא קיבלה תוקף חוקי בשנת 1927, בראשית השנה (הצעת הפקודה נתפרסמה עוד בסוף 1926).

באופן זה משמשת שנת 1927 שנת-התחלה למתן חוקים סוציאליים בארצנו, כי לא במשטר התורכי ולא בימי השלטון האנגלי משנת 1917 ואילך לא הכיר המשפט השורר בארץ בהגנה חוקית מיוחדת של הפועל והפועלת בפני ניצול מופרז ומפרך ונדרשה פעולה ומלחמה מתמדת מצד הסתדרות העובדים הכללית בארץ-ישראל ובני-בריתה בחוץ-לארץ (תנועת הפועלים הבריטית והאינטרנציונל המקצועי באמש ט רדם) למען הכריח את הממשלה לשים במידת-מה קץ להפקרות השוררת בארץ ביחסי הרכוש והעבודה, ולהציג גבולות לאפשרויות הניצול הבלתי-מוגבלות.

ב

בתזכיר שהוגש על ידי הוועד-הפועל של ההסתדרות לממשלה לפני יותר משלוש שנים (ביום טו בטבת תרפה) צויין שבארץ עובדים אלפי נערים מגיל 16, מאות ילדים בגיל רך, וביניהם לא מעטים הילדים מגיל 10–7 שנים, בלי כל השגחה על זמן העבודה, על משכורת השוליות, על התנאים הסניטריים, ובלי כל דאגה מצד הממשלה ונותני-העבודה לאפשרויות החינוך והלימוד המקצועי ועתידם הגופני והתרבותי של הילדים העובדים.

בתזכיר דרש הוועד הפועל מאת הממשלה לאסור עבודת ילדים עד בני 13 בכל מלאכה, חרושת, חקלאות, שירות ופקידות מלבד עבודת בית וחקלאות שבה עסוקים רק בני משפחה, להגביל את יום העבודה לילדים בגיל 15–13 שנה בשש שעות, לאסור עבודת נוער (עד גיל 17 שנה) במשך הלילה (משעה 7 בערב עד 7 בבוקר), לאסור קבלת ילדים לעבודה בלי תעודת רופא על בריאות הילד, לחייב את נותן-העבודה לנהל רשימות העובדים למטה מגיל 17 ולהרשות לילד שעות מנוחה בעבודה, באופן שהילד לא יעבוד יותר משלוש שעות רצופות, ולבסוף לקבוע פיקוח ממשלתי בשיתוף הפועלים ונותני-העבודה אשר ישגיח על תנאי עבודתם של השוליות והילדים העובדים, ידאג להשתלמותם בעבודה וחינוכם התרבותי והגופני, ויאפשר את המשכת לימודיהם בשיעורי-ערב מקצועיים וכלליים.

פקודת החוק שפירסמה הממשלה לאחר יותר משלוש שנים מיום שהגיש לה הוועד-הפועל את הצעתו הוא – לא מילאה את כל דרישות ההסתדרות ולא סיפקה את צרכי הנוער; אך למרות מגרעותיה וליקוּייה, יש בפקודה זו כיבוש מעמדי רב-ערך לא רק בשביל הנוער העובד, כי אם בשביל כל ציבור הפועלים בארץ.

בפקודה זו הונח היסוד החוקי הראשון ליום עבודה של שמונה שעות, לחובת יום מנוחה בשבוע, לאיסור עבודת לילה של האשה העובדת והנוער העובד ולאיסור עבודת ילדים בגיל רך.

ג

מה נותנת הפקודה הארץ-ישראלית להגנת הנוער העובד?

א) איסור העסקת ילד למטה מבן (או בת) 12 בכל “מפעל תעשיוני”. בשם “מפעל תעשיוני” קוראת הפקודה לכל מפעל שבו מעבדים דברים או משנים חומר, יוצרים או מעבירים חשמל וכוח מניע אחר מכל סוג שהוא, אולם “מפעל תעשיוני” אינו כולל שום פעולה חקלאית ושום מפעל המעסיק רק את בני משפחת בעל המפעל.

ב) איסור העסקת נוער (למטה מגיל 16) במפעל התעשיוני במשך מעת לעת למעלה משמונה שעות המנוחה.

ג) איסור העסקת נוער במפעל תעשיוני למעלה מחמש שעות רצופות.

ד) איסור העסקת נוער במפעל התעשיוני משעה 7 בערב עד שעה 6 בבוקר.

ה) איסור העסקת אשה משעה 10 בערב עד שעה 5 בבוקר, או במשך 11 שעות בזו אחרי זו שיש בהן השעות הללו. זאת אומרת: משעה 6 עד 5 או משעה 10 עד 9 בבוקר. אולם איסור זה אינו חל במקרה יוצא מן הכלל, כשאפשר להוכיח לבית-המשפט כי העסקת האשה נצרכה לרגל סיבה בלתי תלוייה הגורמת להפסקת העבודה באופן בלתי נראה מראש, או כשמטפלים בחמרים טריים העלולים להיפסד מהר, והעבודה נחוצה לשם שמירת החומר מקילקול וודאי.

ו) חובת יום מנוחה אחד בכל שבעת ימים לנוער עובד במפעל תעשיוני.

ז) איסור עבודת נוער ונשים במקצועות מסוכנים (כגון עשיית מראות, תוצרת אספלט וביטון, מלאכת עופרת לבנה).

ח) איסור העסקת נוער ונשים בניקוי מכונות בשעת תנועתן.

ט) חובת רישום הנוער העובד. הבעל או המנהל של מפעל תעשיוני המעסיק ילדים למטה מגיל 16 חייב לסדר ולהחזיק רשימה בעברית, ערבית או אנגלית, של כל הילדים העובדים. ברשימה יצוינו הפרטים הבאים: 1. שם המפעל; 2. מענו; 3. שם נותן העבודה; 4. שם המנהל; 5. שם הילד; 6. מין הילד; 7. יום הולדת הילד, ובמקרה שהיום אינו ידוע, הגיל המאומד של הילד; 8. מען הילד; 9. שם הוריו או אפוטרופסיו; 10. טיב העבודה; 11. שעות העבודה למעשה בכל יום שהילד עובד בו.

הפקודה מייפה את כוחו של הנציב העליון להתקין תקנות לשם קביעת הגיל שלמטה ממנו אין להעסיק ילדים בעבודות ומלאכות מסוימות, לשם קביעת העבודות והמלאכות הנחשבות למסוכנות, לשם קביעת התנאים שבהם יעסיקו ילדים ונשים במפעלי תעשייה, לשם הטלת חובות על אנשים המעסיקים ילדים, לשם שיחרור כמה מפעלים מחובת הפקודה הזאת בשלימותה או בחלקה ולשם הגשמת סעיפי הפקודה. מפקח, שיימונה לתכלית זו על ידי הנציב העליון, תהא לו הרשות להיכנס לכל מקום שיש לו יסוד להאמין שבו מעסיקים נשים וילדים בניגוד לפקודה זו, לשם חיפוש ובדיקה, וכל איש המעסיק או שהעסיק ילד או אשה במעל תעשיוני, וכל פקיד של איש כזה חייב להמציא למפקח על פי דרישתו כל הידיעות שבידו ביחס לתנאי העבודה וההתנהגות של הילד או האשה.

כל מי שעובר או מנסה לעבור על אחד הסעיפים של הפקודה או אינו ממלא את דרישותיה עלול להענש במשפט לקנס של לא יותר מחמישים לירה בעד כל עובד, העסוק בניגוד לסעיפי הפקודה, או למאסר של לא יותר משישה חדשים או לשני העונשים יחד.

ד

ראינו, איפוא, שהפקודה ממלאה חלק גדול מדרישות ההסתדרות להגנת הנער העובד, אך לא כל הדרישות. הפקודה אינה חלה על חקלאות, מסחר ושירות. הגיל האסור בעבודה והגיל המוגן הוא נמוך יותר מדי. אין חובת בדיקת רופא לנוער עובד. רשימת העבודות המסוכנות לקויה בחסר. כמעט אין כל הגנה לאשה העובדת.

פקודה זו הושגה הודות לכוח אירגונו של הפועל העברי והנוער העובד ומלחמתה המתמידה והשיטתית של ההסתדרות הכללית בארץ ועזרת בני בריתה האינטרנציונליים: מפלגת העבודה הבריטית והאינטרנציונל המקצועי באמשטרדם. אולם הפקודה אינה מבטיחה עדיין הגנה מספיקה לנוער העובד, ועוד פחות מזה לאשה העובדת. ועל ההסתדרות הכללית להמשיך את מלחמתה בעד התיקונים הבאים:

1) הרחבת פעולת הפקודה על נוער העסוק בחקלאות, עבודות ציבוריות ובניין, הובלה, מסחר ושירות.

2) הרמת גיל הנוער המוגן לכל הפחות ל-17 שנה, וגיל הילדות האסורה בעבודה עד 14 שנה.

3) הבטחת יום מנוחה של 36 שעות רצופות בשבוע לנוער ולאשה.

4) קביעת יום עבודה של 6 שעות לנוער.

5) קביעת יום עבודה של 8 שעות לאשה העובדת והגנתה.

6) שיחרור האשה מעבודה לפני הלידה ולאחריה למשך זמן מספיק בלי ניכוי שכר עבודתה.

7) הוספת עבודת הגפרורים וניקוי הבורות לרשימת העבודות המסוכנות האסורות על הנוער.

8) הבטחת חופש של שבועים במשך השנה וחופש בימי החג בשביל הנוער והאשה בלי ניכוי שכר עבודתם.

9) איסור קבלת נוער לעבודה בלי תעודת בריאות מאת רופא מומחה.

10) פיקוח סניטרי על ידי רופא מוסמך על עבודת הנוער והנשים.

11) עזרת הממשלה לשעורי ערב ולשעורים מקצועיים בשביל הנוער העובד.

12) שיתוף באי-כוח הפועלים המאורגנים בפיקוח על מילוי פקודת ההגנה.

עד שיושגו התנאים הדרושים – על ההסתדרות הכללית, וביחוד על הסתדרות הנוער העובד, לעמוד על המשמר לשם הגשמת הפקודה. החוקה הכי טובה אין לה כל ערך אם היא נשארת על הנייר. הגנת הנוער העובד למעשה תלויה קודם כל בעֵרותו, אירגונו ופעילותו הזריזה והמתמדת של הנוער העובד עצמו.

תל-אביב, ב אדר תרפח [“במעלה” ג]

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

(מהוויכוח בוועד הלאומי ¹)

הא' בוטקובסקי האשים את שליחי פועלי פתח-תקווה שהם לא דיברו בסגנון סַלוני למדי; ואמנם, חברינו אינם אנשי טרקלינים. אבל לא תמיד מעיד הדיבור הטרקליני על יושר ועל אמת. פונטיוס פילטוס ידע תמיד לדבר בשפת הסלון הרומאי, אולם נביאינו השתמשו בשפה בלתי פרלמנטרית לגמרי. ישעיהו קרא את ירושלים בשם זונה, ואילו היה יושב ראש בשעה שישעיה השמיע את חזונו, וודאי שהיה קורא אותו מיד לסדר ומפסיקו בפסוקים הראשונים של תוכחתו המרה והזועמת. אין אנו נביאים ואין לנו אולי הרשות להשתמש בשפתם, אבל אילו היה מי שהוא מאתנו רוצה להגיד מה שיש להגיד על מעללי פתח-תקווה דברים כהוייתם, לא היה מספיק לו גם הלכסיקון של ישעיהו.

למַה אנו מחכים מישיבת הוועד הלאומי?

אין אנו משלים את נפשנו, שהוועד הלאומי יכול להכריח את אנשי הוועד החקלאי בפתח-תקווה לחזור בתשובה, או שהוא יוכל בכוחו להבטיח את זכות העבודה העברית ולהכניס פועלים עברים לקטיף. אין לוועד הלאומי כוח של כפייה, ולא בכפייה ייעשה הדבר הזה. אולם דבר אחד מוטל על הוועד הלאומי – דבר האמת, להשמיע את האמת על פתח-תקווה, על תעלולי הוועד החקלאי ועל המצב במושבות בכלל, למען ידע כל היישוב, כל העם היהודי את החרם נגד הפועל היהודי ואל יוסיפו האנשים הללו המתחפשים בשם “הוועד החקלאי” להוליך שולל את דעת הקהל ולהמשיך את משחק-התרמית והצביעות שהם משחקים זה חדשים את באי-כוח היישוב, הפועלים, ההנהלה הציונית והממשלה. רק היום או אתמול פירסם הוועד החקלאי מכתב ב“דואר היום” מלא התחסדות בדבר רצונם העז והתאמצותם להכניס פועלים עברים לקטיף – ולעבודה בכלל, אלא ששליחי הוועד-הלאומי “לא באו לעזרתם”. הא' בוטקובסקי מאמין, כנראה, בדבריהם והוא קורא באופן סלוני את הא' קלוואריסקי בשם “בוגד” על שנסע מפתח-תקווה, כי לא יכול עוד לנשוא את ההתעללות והרמייה של הוועד החקלאי.

הוועד החקלאי רוצה לברוא ביישוב רושם שהוא “משתדל” ו“מתאמץ” להכניס פועלים עברים לעבודה; אולם את הדבר שהם רוצים להעלים מהיישוב העברי – הם מגלים באופן ציני לממשלה. לבאי-כוח הממשלה הגידו אנשי הוועד החקלאי, שהם רואים סכנה עצומה בפועל העברי במושבה, ושאין כאן שאלת הקטיף בלבד, אלא שאלת העבודה העברית בכלל. הפועל היהודי המאורגן החריב את תל-אביב ואת כל המפעלים שהוא עבד בהם, ואם ייכנס למושבה, יחריב ויהרוס גם את המשק החקלאי ואת ענף הכלכלה הכי פורח בארץ – הפרדסנות. במכתבם ב“דואר היום” ובדבריהם לבאי-כוח היישוב מבטיחים האיכרים, שהם מתאמצים להרבות את העבודה העברית במושבה, ולבאי-כוח הממשלה מספרים אותם האנשים שהפועל היהודי אינו כלל פועל המושבה, ואין לו כל זכות לעבודה בתור פועל המקום, כי הוא הוכנס ו“הורבץ” במושבה ע“י ההנהלה הציונית באופן מלאכותי מתוך כוונות ומטרות פוליטיות. ולא רק הוועד החקלאי בפתח-תקווה משטין ככה בפני הממשלה. אחד הפקידים הגבוהים של הממשלה, המתעסק בענין פ”ת סיפר לי, שבאו לפניו “אנשי הוועד של סמילנסקי” – כנראה, וועד התאחדות האיכרים – וסיפרו לו על הסכנה הצפויה למשק החקלאי ולמושבות מהפועל היהודי, שהרס כבר את המשק בעיר ועתיד להרוס את המשק בכפר.

ודעו: שאלת העבודה העברית במשק החקלאי העברי, שאלת הפועל העברי במושבה בכלל אינה רק שאלה לפועלים ולמחוסרי עבודה. זוהי עכשיו השאלה המרכזית של ההגשמה הציונית.

א"י היא ארץ קטנה ודלה ורוב אדמתה כחושה ורזה, אדמת טרשים וחולות, ויש שטח לא גדול המסוגל לשמש מקלט לרבבות ידים עובדות – זהו שטח ההשקאה ואיזור המטעים. לא הקונצסיות שבים-המלח – אשר בניצולו יעבדו אולי אילו מאות פועלים, כי אם שטח המטעים המושקים ישמש בתקופה הקרובה מקום קליטה להמוני עובדים. בשטח זה תלויה תקוותנו. עם גאולת שטחי האדמה המוכשרים לעיבוד אינטנסיבי קווינו שיפתח כר נרחב לעלייה עברית הרוצה להתפרנס בארץ-ישראל מיגיע כפיה. ואם מקום זה נכנס לרשות הון עברי פרטי המחרים את הפועל העברי ואם נגד זכות עבודתנו בפנה זו יעמדו במגלבים של שוטרים בריטיים וערבים, ובמקום זיעת אפינו יישפך על אדמה זו דם חלוצינו וחלוצותינו, הדורשים עבודה ואין – נעמוד ונילחם כאשר יילחם איש על נפשו.

השנים הקרובות תַכרענה את הגורל. פינה זו של שטח המטעים עומדת בתקופה הקרובה להיות למרכז ההתיישבות העברית. אנו לא נחכה עד שההון השואף רק לבצע ירכז במקומות אלה פועלים זולים לאלפים ולרבבות מכל קצווי הארץ ומחורן ומסוריה וממצרים, ואנחנו נבוא אחר כך ונצעק חמס. אין אנו רוצים להלחם בפועל הערבי, ולא ניתן להפוך את מרכזי ההתיישבות העברית לשדה קטל בין הפועל העברי והערבי. האפנדים היהודים בפתח-תקווה מכניסים את העבודה הזולה גם בנקודות ההתיישבות החדשות, ואם בשעה מכרעת זו לא יעמוד כל היישוב היהודי בארץ וכל התנועה הציונית בעולם על המשמר – נאחר את המועד. נגד סכנה זו אנו נלחמים ונילחם. זוהי שאלת החיים והמות בשבילנו. את גזלת אדמת ישראל מהעם היהודי ומהעובד היהודי על ידי בעלי הון בוגדים ומתכחשים לא נשלים – ואוי ואבוי לתנועה הציונית כולה, אם היא תשלים!

אין אנו נלחמים על מחוסרי עבודה. איננו מבקשים רחמים על רעבים וסובלים. לא חסד את הפועל היהודי אנו רוצים – אנו נלחמים על נפשה, על כבודה ועל עתידה של הציונות. ואם נגזר עלינו שבמלחמה זו יישפך דמנו – לא נרתע. באנו לארץ לשם הגשמת הציונות – ואנו יודעים למסור את נפשנו על הגשמה זו.

בוטקובסקי הזכיר לנו שהראשונים ששפכו את דמם בא“י בעד א”י, היו האיכרים. נכון הדבר, ואנו חרתנו את זכרונם בלבנו. אבל חושש אני, שאנחנו הפועלים הננו היחידים שעודנו זוכרים את הדבר הזה. כי הזכרון הזה מחייב לדבר מה. לא אנו, כי אם בני האיכרים בפתח-תקווה שכחו – ובזמן קצר מאוד – את הדם שנשפך בפתח-תקווה זו גופא לפני שבע שנים, במאורעות מאי, וגם שכחו את השבועה, אשר נשבעו על הדם השפוך.

היש למפירי השבועה ולעוזבי ברית-הדמים הזכות להזכיר לנו נשכחות?

גם בסערת המלחמה אין אנו מטילים אשמות על כלל האיכרים. לא כל האיכרים בפתח-תקווה נתנו ידם לוועד החקלאי, לא כולם מתכחשים לעבודה העברית, ואין הזכות לוועד החקלאי להעטות כלימה על פתח-תקווה ולדבר בשמה. במעל של יום הדמים בפתח-תקווה היה רק קומץ קטן של אפנדים יהודים הנכונים למכור את ארצם ועמם בעד בצע כסף. אבל מדוע שותקת התאחדות האיכרים? מדוע אין היא מסתלקת בגלוי ובפומבי מהשטנה והשיסוי, שאויבינו בנפש מנהלים נגד העבודה העברית?

אם לציבור האיכרים יש טענות וחששות, אם הם רוצים להבטיח עבודה שקטה ומתמדת – אנחנו מצדנו נכונים בכל רגע ליסב אתם יחד, לברר ולבחון את הקשיים ולמצוא דרך לעבודה משותפת ומוסכמת. אם כנים דברי בוטקובסקי, ששאלת העבודה העברית במושבות צריכה להיפתר מתוך הסכם של שני הצדדים – הריני מודיע בשם הסתדרות העובדים, שאנו מוכנים בכל שעה למשא ומתן את האיכרים ואת באי-כוחם לשם הסכם הדדי; יותר מזה – אנו תובעים את המו"מ הזה ואת ההסכם הזה. ציבור הפועלים בארץ נתחנך מתוך יצירת משק חקלאי ומתוך הנהלת משק חקלאי, ואנו יודעים את הקשיים והשאלות המיוחדים של החקלאות – ואנו רוצים להשתתף ביצירת תנאים כאלה בעבודה החקלאית שיעזרו לפיתוח המשק החקלאי, גם אם הוא משק פרטי, בתנאי שזכות העבודה העברית לא תיפגע ולא תיפגם, כי זוהי לא זכות הפועל העברי בלבד, אלא זכותו של כל המפעל הציוני, זוהי זכות עם.

על הזכות זאת נלחמנו ונילחם. ואם לעזרת הפרדסנים המתכחשים והבוגדים עומדת המשטרה – אנו מאמינים בכל זאת, שכוחנו יותר גדול, כי מאחורינו עומדת תנועת-עם, ותקוות-עם קשורה בגורל מלחמתנו.

והדבר המוטל בשעה זו על הוועד הלאומי – ועל כל איכר ואזרח יהודי המשתתף בוועד הלאומי – זהו גיוס התנועה כולה לשם הבטחת הזכות הזאת בעוד מועד, בטרם אחרנו, בטרם קרה האסון שאין לו תיקון. אתם תתחייבו בנפש התנועה, אם תניחו שהמלחמה הזאת תהיה רק מלחמת הפועל, כי על נפש הציונות ועל עתידנו הלאומי בארץ אנו נלחמים.

ירושלם, יז טבת תרפח [דבר 803]

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

(מהוויכוח בוועידה החקלאית)

השאלה העומדת לפני הוועידה החקלאית בשעת חירום זו היא שאלת העבודה העברית במושבה. אנו נתונים עכשיו במצור. אנו עומדים לפני עלייה סגורה, גזירות והתנקשויות, כישלון הסוכנות רפיון הציונות והתפוררותה, התנכרות הבעל-ביתיות היהודית בארץ, הסתה ושיטנה מצד האפנדים, שליחי הקומינטרן ופקידי משרד המושבות – החוט המשולש של חורשי מזימות-רשע נגד מפעלנו, הטופלים עלינו עלילת-דם של נישול ועושק. בשעה קשה וחמורה זו אנו מצוּווים קודם-כל על ביצרון פנימי, והשאלה אשר בה ניבחן – היא שאלת העבודה העברית. המפתח לפיתרונה אינו בידי זרים, אלא ביישוב גופא ופיתרונה קובע את עתידנו בארץ.

דובר כאן על חשיבות השוק היהודי ונשמעה התביעה לקניית התוצרת משלנו. עלינו להפוך תביעה זו לצו-היישוב. אבל עם כל חשיבותה החיונית של קניית התוצרת אין להעמיד תביעה זו בשורה אחת עם תביעת העבודה העברית. קניית תוצרת עברית היא שאלה משקית, כלכלית, וממנה תוצאות חשובות להתבססותנו בארץ, אולם העבודה העברית אינה רק שאלה כלכלית – זוהי שאלה ביולוגית, שאלת היותנו או חדלוננו. תוצרת – אפשר למכור גם בשוק חיצוני. הענף העיקרי של משקנו החקלאי – פרי ההדר – נועד בעיקרו לשוק העולמי. מאידך גיסא אין שום משק שלנו – אפילו משק קבוצתי – יכול להשתחרר מההכרח ל הש תמש בתוצרת חוץ. לא כן העבודה גופא – זו אינה נפרדת מהעובד, מהאדם החי. אין היא ערך יחסי, חולף ומתחלף ככל ערך משקי בלבד, אלא ערך מוחלט, קבוע, מתמיד, אנושי, אשר בלעדיו כל מפעלנו מאפע. אנו יכולים לתאר לעצמנו יישוב יהודי שמשקו בנוי אל אכספורט ואימפורט. אבל אי אפשר להניח יישוב יהודי שמלאכתו נעשית על ידי אחרים. שאלת העבודה העברית היא השאלה אם נהיה או לא נהיה בארץ, ושאלה זו אין להעריך ולמדוד בשום קנה-מידה כלכלי, כשם שאין להעריך חיי-אדם וקיום-עם בקנה-מידה כזה.

על אמיתות ישנות אלו עלינו לחזור עכשיו לא כלפי האיכרים, אלא בראש וראשונה כלפי עצמנו. המצב האמיתי הוא שלא רק חלק מהאיכרים מוסיף להתעלל בתקוות העם, מחרים את העובד העברי והופך את התנחלותנו על אדמת המולדת לסרסרות מנצלת ומחפירה של עבודת עם זר, אלא גם בתוכנו הורד הדגל.

לא אתווכח עם פועלי-ציון “שמאל”. הללו – כוחם להזיק קטן מאוד; לא לתנועה עקרה זו לשאול אותנו מה העלינו אחרי עשרים וחמש שנה של מלחמה ומאמצים. אולם אין הוועידה יכולה לעבור בשתיקה על עמדת חברינו מהקיבוץ הארצי של השומר-הצעיר. למען האמת עלי להגיד שלא רק השוה“צ – חלקים רבים של ציבור הפועלים במושבות, וגם החברים במשקים וגם מוסדות ההסתדרות הורידו בשנים האחרונות את הדגל וכאילו השלימו את המצב השורר במושבות הגדולות והעשירות ביהודה ובשומרון, שבכמה מפרדסיהן הישנים והחדשים אין דריסת רגל לפועל היהודי. פסקה המלחמה לעבודה עברית. בשאלה זו שאין בה מקום לכל פשרה, לכל ויתור, לכל השלמה – כי בנפשנו היא, הורד הדגל. ואם מצד הציבור כולו נעשה הדבר אולי מתוך עייפות, מתוך רפיון, מתוך מועקת השנים האחרונות וכשלונותיהן – הרי מצד אגף חשוב בתנועתנו, אשר כוחו להזיק וגם להועיל גדול ורב, מצד השומר הצעיר מיסודו של הקיבוץ הארצי, נעשה הדבר בכוונה, בשיטה, בקול ענות גבורה. בעקבות פוע”צ “שמאל” הכריז גם השוה"צ על החלפת הסיסמה של עבודה עברית בסיסמת עבודה מאורגנת.

במקום זה עלי לענות על קריאת-שיסוע של יערי: “הבימה הזאת היא שלי כמו שלך”. אני חותם על קריאה זו בשתי ידי – אולם בימה זו, בימת פועלי ארץ-ישראל, אינה נתונה להשלכת שיקוצים על תנועת הפועלים, ואף לא על מפלגת פועלי ארץ-ישראל – רוב בניינה ורוב מניינה של תנועה הפועלים הארץ-ישראלית. בן-טוב ניסה לנבל כאן את תנועתנו ולרמוז שבשאלת העבודה העברית יש למפלגה פוליטיקה כפולה: אחת כלפי פנים, ואחת – כלפי חוץ. אני תובע מבן-טוב שיקום ויאמר בדברים ברורים וגלויים, איפה ומתי, באיזה כינוס אינטרנציונלי, באיזו פגישה עם שליחי הפועלים האנגלים או מפלגה סוציאליסטית אחרת, אמרנו או רמזנו שאנו מוותרים על מלחמתנו לעבודה העברית במשק היהודי, או אפילו במשק הממשלתי, במשק העירוני?

בשנה שעברה הגשנו תזכיר לוועדת החקירה של שאו, שבו העמדנו את כל הציונות ואת כל מפעלנו בארץ על זכות-העבודה, תביעת העבודה ויצירת העבודה, ובו גילינו את עמדתנו החריפה נגד האיכרים שעשו עבודתם על ידי ערבים. הודענו שתנועת הפועלים נלחמה ותילחם נגד שיטה זו. זה לא היה תזכיר קונספירטיבי שנמסר בחשאי – תזכיר זה נמסר דרך סניל וּועדת שאו למפלגת העבודה הבריטית, לממשלה ולדעת הקהל באנגליה ובעולם ונתפרסם בעברית, ביודית, באנגלית, בערבית. דברים לא פחות ברורים מסרנו להופ-סימפסון, ולאחר ה“ספר הלבן” של פספילד המונה אותנו ב“חטא” העבודה העברית, אין זו אלא עלילת-זדון להגיד שאנו מחפים כלפי האינטרנציונל על מלחמתנו לעבודה עברית.

אולם שמעתי פה בוויכוח עלילה יותר מסוכנת – עלילת הנישול, ועלי להגיד לח' בן-טוב: היזהר בלשונך. אם במלחמתכם נגד מפלגת פועלי ארץ-ישראל אתם משתמשים באמצעים לא תרבותיים, יש להצטער על כך, אבל אין זה עדיין אסון פוליטי. אולם כשאתם שוכחים כל מידה ונותנים יד לעלילת-הדם של נישול התלויה על ראשנו – על ראש כולנו – לאחר המאורעות, הרי עלינו להזהיר אתכם אזהרה חמורה לבל תרחיקו לכת במלחמתכם המפלגתית!

נשאלנו על-ידי נואם מפוע“צ שמאל מה הספקנו במשך עשרים וחמש שנה של מלחמה לעבודה עברית? ועלי להודות: אין אנחנו עומדים כאן כחוגגים ומנצחים. אחרי התאבקויות קשות, מאמצים ממושכים וסבל לא-אנוש – עוד רבה הדרך; כבשנו כיבושים גדולים – אבל עדיין אנו רחוקים מניצחון מלא. עוד שומה עלינו להילחם, ולהילחם קשה. איני יודע אם השואל ישמח ל”כשלוננו" זה ואם לא. אבל את השומר-הצעיר אני שואל: בשני המצעים שלכם לוועידה, בארוך ובקצר, אתם פוסלים את דרכנו, שיטתנו, סיסמתנו ופעולתנו עד עכשיו. את הסיסמה של עבודה עברית אתם קוראים להחליף בסיסמה של עבודה מאורגנת. עבודה מאורגנת זו שאתם תובעים – ואתם יודעים שלא פחות מכם אנו בעד עבודה מאורגנת וגם עשינו דבר-מה לאירגון העבודה בארץ – עבודה עברית היא או לא? אם כוונתכם לעבודה עברית – מדוע לא נאמר הדבר הזה במצעכם. – ובמילים ברורות ופשוטות? אם אתם פוסלים מאה אחוזים מדוע אינכם אומרים כמה אחוזים אתם מתירים? או מה שנאמר אצלכם על עבודה מאורגנת יש לקבל פשוטו כמשמעו: לא איכפת אם היא עברית או אינה עברית ובלבד שתהיה מאורגנת? המתכחשים אתם למלחמה לעבודה עברית, או אין לכם עוז מוסרי לעמוד עליה בגלוי? החושבים אתם שעבודה עברית תבוא מאליה, כי לה ידאג האיכר היהודי, ההון הפרטי, והציונות הגדולה שעליה אתם מכריזים במצעכם, “ריכוז רוב עם ישראל בא”י וסביבותיה", תתגשם בלי כל מלחמה לעבודה עברית?

אני כשלעצמי איני מאמין שאתם מאמינים בדברים הנאמרים במצעכם. לי ברור שאתם מתכוונים לעבודה עברית, אם כי אתם מעקמים את הדברים שבכתב. ואילו היה לנו דין-ודברים רק אתכם – לא היה אולי כדאי לעמוד על שינויי גירסאות שבינינו וביניכם. למרות נוסחאות-הבוסר וסילופי-התיאוריות שבהם אתם רוצים לנגח אותנו – הרי אתנו אתם במפעל, במלחמה ובכיבוש. כתנועתנו כולה אתם קיימים לא על נוסחאות אלא על מעשים, ומעשינו הם מעשיכם, ויחד אתנו אתם אחוזים בכל העבודה שאנו עושים בארץ. אולם מאחוריכם עומד מחנה גדול של נוער בגולה. ונוער זה, ככל היהודים בגולה, מתפרנס מדברים, מנוסחאות, מפרוגרמות, והוא נתון בין גלי התבוללות, קומוניסמוס ופשיסמוס, ונילחם על נפשו – ויש ערך רב מה שאומרים לנוער זה. הוא מקשיב בצימאון ובערות רבה לכל מילה הנופלת בארץ. ונוער זה יקבל את דבריכם המעוקמים ברצינות. ואם אין לחשוש לכם – הרי יש ויש לחשוש לנוער הזה, כשהוא ישמע “לא עבודה עברית – אלא עבודה מאורגנת”. הנוער לא יבין את הערמומיות שבנוסחה זו, אלא יקבל את הדברים כפשוטם, שאין לכם כל הבדל אם העבודה נעשית בידים יהודיות או לא – ובלבד שתיעשה על ידי פועלים מאורגנים.

היש לנו צורך להגיד שאירגון הפועלים יקר לנו לא פחות מאשר לכם? אירגון הפועלים הקיים בארץ אין לו במה להתבייש בפני אירגוני הפועלים הכי משוכללים שבאיזו ארץ שהיא, ויש לנו חלק-מה באירגון זה. ועבודה מאורגנת אינה המילה האחרונה במשאלותינו הסוציאליסטיות. אנו רוצים במשטר סוציאליסטי, אנו שואפים לקומונה. אבל בדעתי שאני עלול לתת בדברי נשק בידי אלה המסלפים ביודעים את דברינו – אני אומר שאין לנו כל ענין מיוחד בעבודה מאורגנת בארץ, אין לנו כל עניין מיוחד במשטר סוציאליסטי ובקומונה בארץ, אם נושאיהם, יוצריהם ומגשימיהם לא יהיו הפועלים העברים. לא באנו הנה לארגן את מי שהוא, לא באנו הנה להפיץ בין מי שהוא את הרעיון הסוציאליסטי – באנו הנה להקים מולדת-עבודה לעם היהודי. בלי עבודה עברית אין לנו עניין בא"י ובאירגון ובמשטר סוציאליסטי. לפני הכל ותנאי לכל – עבודה עברית. נקודת-המוצא של תנועתנו – היא במלחמה על עבודה עברית.

אני לא אענה לבן-טוב על שאלתו, כיצד אנו פותרים את שאלת הפועל הערבי במושבה, כל עוד שהוא וחבריו לא יענו על שאלה מוקדמת, יותר חשובה ויותר חיונית: כיצד הם פותרים את שאלת הפועל העברי במושבה. על השומר הצעיר מיסודו של הקיבוץ הארצי להודיע גלויות וברורות: מה עמדתו במלחמתנו הקשה והמרה על העבודה העברית במושבה? קראתי את מצעי השוה"צ מתחילתם ועד סופם ולא מצאתי כל תשובה לשאלתי. באתי בדברים לפני הוועידה את קיבוצי השומר הצעיר במושבות, הצגתי להם שאלה זו, ונחרדתי לשמוע את התשובות אשר נתנו לי חברים צעירים שעלו בזמן האחרון ארצה. והן אלה ממיטב הנוער שלנו. מה עוללתם לנוער זה בסיסמאות הבוסר?

כאן, בוועידה החקלאית, כשבן-טוב נדחק לתת תשובה, אמר שהוא דורש מכסימום של עבודה עברית. לדעתי, אפשר להסתפק בתשובה זו. גם אני אינני דורש יותר ממכסימום של עבודה עברית. אבל מדוע לא נאמר הדבר הזה במצע שלכם? מדוע לא נאמר הדבר הזה לנוער שאתם אחראים לו בגולה? מדוע יש לבן-טוב שתי תשובות: אחת בפה ואחת בכתב?

אחד מחברי השומר הצעיר שאל בקריאת-ביניים איך נבטיח את העבודה העברית במושבה? עלי להגיד לו, שהעבודה העברית אינה רק הקבלנות המיוחדת שלנו, אנו רואים אתכם כשותפים בקבלנות זו, ויחד אתנו תחבטו את ראשיכם בכותל למען לשמור על העבודה העברית.

המסתלק מהדאגה לעבודה עברית אין לו חלק ונחלה בציונות, אין לו חלק ונחלה בתקוות העם היהודי. ואתם נתבעים לא פחות מאתנו לתת תשובה לשאלת העבודה העברית. ועליכם לתת תשובה – בלי כרכורים ובלי התחמקות! – לפועל בארץ ולנוער בגולה, אם תילחמו את המלחמה הקשה והממושכה ורבת-המכשולים על העבודה העברית במשק היהודי, במושבה העברית?

ואל תזרקו אבק בעיני הבריות בפרַזות המחוכמות על “עבודה מאורגנת”. ידעתי, שכל ילד וכל נער המתחנך על ידי שליחי הקיבוץ הארצי יודע, שמפלגת פועלי א“י מתכחשת ל”אירגון המשותף“, מתנכרת לפועל ולפלח הערבי, מתעלמת מכל הפרובלימה הערבית, ואילמלא “הפשרנים” הללו של האינטרנציונל השני, אשר לא דאגו לפני 10 שנים לארגן את הפועל הערבי, להשוות את רמת-חייו לדרגת החיים של הפועל היהודי, ואשר לא רצו להגשים ריפורמה אגררית בארץ – לא היו באים אולי מאורעות אב, וגזירות פספילד וודאי לא היו מתרחשות ולא היה ניתן פתחון פה לצוררים ולמשטינים. אין אני רוצה להמליץ על עמדת המפלגה ב”שאלה הערבית" – אנחנו נוכל לדון אתכם בשאלת הפועל הערבי רק כשנשמע מכם תשובה ברורה לשאלת הפועל העברי. ואולי אתם סוברים – כאשר אפשר להבין מתורתכם שבכתב – שהתשובה לשאלת העבודה העברית תינתן על ידי הפועל הערבי – אשר יאורגן על ידיכם?

שאלת העבודה העברית בארץ קשה, קשה מאוד – ואל תחפשו לכם מפלט מהקושי בפרזות קלות, שיותר משיש בהן תוכן ממשי, יש בהן אונאה עצמית או אונאת אחרים.

מהו הקושי?

באנו לבנות ארץ בסביבה השופעת עבודה זולה, ירודה, בעלת צרכים מועטים. הכוונה היא לא רק לא“י – אלא גם לסביבותיה. איני יודע אם מבחינה ציונית יש לדבר בנשימה אחת על א”י וסביבותיה, כאשר עושה זאת בקלות ופשטות רבה השוה“צ. אולם מבחינת העבודה הזולה וודאי א”י אינה אלא חלק קטן בגוש ענקי, המקיף את הארץ משלושת עברים – צפון, מזרח ודרום. בעצם יש לדבר על קונטיננט שלם, יותר נכון על שני קונטיננטים – אסיה ואפריקה – של עבודה זולה ובלתי מפותחת, ועל כברת האדמה הקטנה הגושרת את שתי היבשות הללו אנו רוצים לנטוע את העבודה העברית רבת הצרכים והתביעות. ההבדל בין הפועל היהודי ובין הריזרבה הענקית של פועלי אסיה ואפריקה אינו רק בהכרה. זהו קודם כל הבדל ברמת החיים, במינימום ההכרחי לקיום. גם פועל שלא למד את מרכס יודע שמוטב לקבל עשרים גרוש ליום במקום עשרה. אין פלח נבער כזה בארץ שלא יֵדע את החכמה הזאת. ואם תשעים ותשעה אחוזים מכל פלחי הארץ מוכשרים ללכת לעבוד למושבה ב-10 גרוש ליום – הרי זה משום שלצרכיהם הם שכר זה מספיק. אנשי הקיבוץ הארצי אשר גילו בשנים האחרונות את תורת מרכס שוכחים, שמלבד ההכרה והאירגון יש עוד דבר ששמו מציאות כלכלית, ודבר קטן זה אף הוא משפיע במקצת על קביעת תנאי העבודה, ומציאות זו אינה מוגבלת בתחומי א"י – אלא מתפשטת בכל הארצות השכנות – סוריה, מצרים, סודן, ארם-נהריים ועוד. ומציאות כלכלית זו, הקיימת עכשיו בארץ ובסביבותיה אינה להוטה אחרי פועל עברי דווקא ואינה זקוקה לו כלל וכלל, ואין לה כל צורך פנימי להתאים את עצמה לצרכינו המיוחדים. אין בדעתה להשתנות למען עשות את מצבנו יותר נוח.

רבבות העובדים הערבים אין עליהם כל חובה ואינם מרגישים כל צורך להרים בכוונה את תביעותיהם למען ייבטל ההבדל ביניהם ובינינו. הם אינם עושים זאת לא רק מחוסר הכרה מעמדית. רמת-החיים של הפועל האנגלי גבוהה מזו של הגרמני – ואיש לא יאמר שההכרה המעמדית גרמה לכך. רמת-החיים של הפועל האמריקני עולה על זו של הפועל האנגלי – אם כי הראשון מפגר בהכרתו ובאירגונו לעומת האחרון. נתאר לנו לרגע שעשרת אלפי פועלים אמריקנים, שהתרגלו בארצם לקבל לא פחות מ-10 דולר ליום, נתגלגלו בדרך נס לגרמניה – היעלה על דעת הפועלים הגרמנים להציג פתאום תביעה לנותני-העבודה שישלמו להם עשרה דולר ליום רק בשביל לעשות נחת רוח לאורחים? היעלה בידי המהגרים האמריקנים לארגן את חבריהם הגרמנים לבל יעבדו בפחות מעשרה דולרים ליום אך ורק למען אפשר את עבודת האמריקנים בגרמניה לפי רמת-חיים אמריקנית? “המרכסיסטים” של “השומר הצעיר” כנראה מאמינים באמת, שרק באשמת “הפשרנים” ממפלגת פועלי א"י עוד קיימים בארץ זו הבדלים ברמת-החיים, בצרכיהם ובהכרתם של הפועלים והפלחים הערבים ושל הפועלים והמתיישבים היהודים, והריהם רואים את הפיתרון לשאלת העבודה העברית באירגון הפועל הערבי.

לדעתנו אנו, הבדלים אלה טבועים במציאות הכלכלית של הארץ הזאת וסביבותיה, אשר אינה עלולה להשתנות מתוך לחשים “מרכסיסטיים” ואשר אינה רוצה להסתגל לצרכינו אנו – ולגמרי לא מתוך רוע לב או מתוך חוסר הכרה, אלא מתוך תנאים אובייקטיביים שאין לנו כל שליטה עליהם, והאיכר היהודי, שאין “האפלציה הלאומית” פועלת עליו, נכנע למציאות הזאת של עבודה זולה בעלת צרכים מועטים, משתמש בה ובוגד בתקוות עמו אשר רק בזכותה רכש לעצמו את האדמה, ואשר רק לשם עבודה עברית מוּתר להחזיק בה. האיכרים היהודים המחרימים את העבודה העברית, אף הם עלו לארץ מתוך התלהבות לאומית – אך לא עצרו כוח לעמוד בפני לחץ המציאות הפלשתינאית, ולא ידעו להרתם בעול יצירת מציאות חדשה, יצירת ארץ-ישראל.

והנה עכשיו בא אחד האגפים החלוציים שלנו, מתוך מחנות הנוער הכי מסור ונאמן, וגם הוא מרכין ראשו בפני המציאות הפלשתינאית והריהו מכריז, שאין תקווה לעבודה עברית כל זמן שההמונים הערבים בארץ לא ישתנו ולא ירימו את דרגת חייהם, כל זמן שהפועל הערבי לא ישתנה ויסרב לעבוד בפחות מעשרים גרוש ליום – כי רק במקרה כזה אפשרי אירגון משותף של הפועל העברי והערבי במושבה.

חלוצי העלייה הראשונה לא עמדו בפני המציאות הערבית בארץ והורידו את הדגל – ועלינו להזהיר עכשיו על הסכנה של הורדת הדגל מתוך הכנעה לאותה מציאות – על ידי אגף חשוב של חלוצי העבודה.

אתם שואלים מהי תשובתנו אנו, במה נבטיח אנחנו את העבודה העברית נוכח הלחץ של המציאות הערבית?

אני מודה שאין לנו רצפט מוכן, יחיד וכל-יכול. הריני עשרים וחמש שנים בארץ וזוכרני שכמה פעמים התיאשנו מהמלחמה המרה הזאת על העבודה העברית במושבה – ולאחר כל יאוש הסתערנו מחדש בכוחות מאומצים, כי לחץ יותר חזק פעל עלינו – הלחץ של מאות ואלפים ורבבות מחברינו אשר עבודה זו היתה תקוות חייהם האחת, הלחץ של מאוויי אומה אשר רק באדמה זו תכה שורש ושרק מעבודתה תשאב כוחות חדשים לקיומה. מתוך הרגשה זו חבטנו ראשנו בכותל, חתרנו נגד הזרם – ויצרנו את הגוש הזה של אחד-עשר אלף פועלים חקלאיים יהודים המכונסים בוועידה זו. בעינינו גם זהו כיבוש שכדאי היה לעמול ולהילחם לו. וכיצד נעשה הדבר? לא היה לנו אמצעי בדוק אחד ויחיד – אלא מכיון שהדבר היה בשבילנו לא דבר שבנוסח, אלא שאלת חיים, גם אישית וגם לאומית – נסינו בהרבה דרכים ואחזנו בהרבה אמצעים: גם דרך של הסברה, גם מלחמה ציבורית, גם אירגון מעמדי וגם פעולה משקית וגם “אפלציה לאומית” – זו שהח' בן-טוב מודה בה בעל-פה כאן בוועידה, אם כי הוא פוסל אותה בכתב במצע – באפלציה לאומית שאינה מכוונת לנותן-העבודה הבודד, אשר האינטרס הפרטי שלו הוא נגד תביעת העבודה העברית, אלא אפלציה ליישוב המעוניין כמונו בעבודה עברית, לא רק מתוך הרגשה ציונית, כי אם מתוך אינטרסים חיוניים. כי יש סכנה להשחט אם לא יהיו פועלים יהודים במושבה, ובעל-המלאכה והחנווני לא תהא להם פרנסה, אם הפועלים במושבה לא יתרבו, כי הפועל הערבי רק מוציא מהמושבה ואינו מכניס. ויש כוח גם לאפלציה לאומית בטהרתה: הצימאון הנפשי של העם היהודי לראות את המושבה העברית לא בנוולוּתה – כקן של סרסרות יהודית ועבדות ערבית, אלא כזעיר אנפין של מולדת עברית בעבודתה ובתרבותה ובצביונה העברי – אף הוא שקוּל במידת-מה על כף המאזנים. באלה עשינו את המלחמה ובאלה כבשנו את אשר כבשנו: באירגוננו, בלחץ העלייה, במשקנו העצמי, בהסברתנו, במלחמתנו, בסיוע המוסדות הלאומים, בעזרת דעת-הקהל הציונית אשר אנחנו יצרנו ואירגנו.

ואם אמצעים אלה פסולים בעיניכם, או פסה אמונתכם בהם, ואתם אומרים לנוער שלכם, שהוא גם שלנו, לא פחות משהוא שלכם, שאלה הם אמצעי שוא, פרי שיטה פסולה של המפלגה “השלטת”, אשר הנחילה את התנועה כישלון אחרי כישלון, והתרופה היחידה, הנאמנה, היא אירגון הפועל הערבי במושבה – הרי חובתנו להגיד לכם: לא זו הדרך!

אם יש תשובת-שוא, אונאה עצמית, שיטה אוטופיסטית ופסולה – הרי זוהי תשובת אירגון הפועל הערבי לשאלת העבודה העברית.

חברינו מהשומר הצעיר אינם מבחינים בין שתי שאלות שונות: בין שאלת העבודה העברית ובין שאלת תנאי העבודה. עוד הייתי יכול להבין במידת-מה את תשובתכם אילו היתה לפנינו רק השאלה על תנאי העבודה של הפועל במושבה, אילו לא עמדנו לפני מצב דינמי, לפני משק שהולך ונבנה, לפני עלייה בלתי פוסקת – אלא לפני מצב סטטי בלבד, אילו היתה לפנינו שאלה של אלפים אחדים פועלים בתוך משק קיים ובנוי החי בתנאים גרועים, ומסביבו מספר יותר גדול של פועלים לא מאורגנים המסתפקים בשכר עוד יותר קטן – היתה תשובתכם יכולה להתקבל, לכאורה, על הדעת. אבל, חבר יערי, לפנינו לא רק שאלת תנאי העבודה של מספר פועלים נתונים במשק נתון, אלא שאלה יותר רחבה, מסובכת וחשובה: המשק שהולך ונבנה על ידי יהודים בארץ-ישראל – הייבנה בעבודה עברית שתעלה הנה מארצות אחרות בעלות דרגת-חיים גבוהה, תרבות סוציאלית מפותחת ומסורת אירגונית רבת-נסיון, או בעבודה הזולה, מחוסרת תרבות ונתונה בקושי לאירגון המצויה בשפע בארץ זו וסביבותיה. שאלה זו אתם רוצים לפתור באירגון הפועל הערבי? נניח לרגע שהפועל הערבי במושבה נתון לאירגון, במה ואיך תיפתר על ידי כך שאלת העבודה העברית במושבה? אתם בטוחים, שתביעת העבודה העברית במאה אחוזים היא אוטופיסטית, ואתם שואלים אותנו, באיזה כוח נכריח את האיכר לקבל דווקא פועל יהודי? בכוח אשר בו עשינו את הדבר עד היום אינכם מאמינים – בכוח הציוני העומד מאחורנו (אפלציה לאומית פסולה), בכוח האירגון, בכוח העלייה, בכוח משקנו, בכוח דעת הקהל, בכוח ריבויינו בארץ, בכוח הסכנה האורבת ליישוב היהודי בארץ – כל אלה לא יעמדו לנו במלחמתנו על העבודה העברית, אולם הפועל הערבי המאורגן על ידכם יבוא וידרוש מהאיכר היהודי להעסיק פועלים מאורגנים הבאים מוורשה, מלבוב, מקישינוב, מקיוב – ולא פועלים בלתי-מאורגנים מיהודיה, מזרנוקה, מבית-דגון, מצרפנד – והאיכר היהודי יישמע לו. תבארו לי על טהרת המרכסיסמוס, חברי השומר הצעיר, מדוע ירצה הפועל הערבי להציג דרישה זו ומדוע יוכרח האיכר היהודי להיכנע לה? הח' אורנשטין הכריז אותי לאוטופיסט כששמע שעדיין אני מאמין בעבודה עברית במאה אחוזים במושבה. הח' אורנשטין הוא איש פיכח, חפשי מאילוסיות בלתי-ריאליות, מרכסיסט אדוק, והוא יודע שאין להעלות כלל על הדעת שבמושבה העברית בארץ תשלוט העבודה העברית – היקרה, התרבותית, המאורגנת – במאה אחוזים, כשבסביבה יש ריזרבה גדולה ועצומה של עבודה זולה ובלתי-מאורגנת. ואני מודה, שאין בידי לתת לח' אורנשטין חוזה כתוב וחתום המבטיח עבודה עברית במאה אחוזים. יודע אני את הכוחות העצומים הפועלים נגד תביעה זו. אולם אני יודע עם זאת שזוהי שאלת חיינו, ושעלינו להילחם עליה, ושיש גם כוחות היסטוריים מסייעים לנו במלחמתנו זו. אנו עומדים בפני התגוששות קשה בין שני כוחות מתנגדים: מצד אחד הסטטיקה של הגיאוגרפיה הפלשתינאית, מהצד השני – הדינמיקה של ההיסטוריה העברית. אני מאמין בנצחון ההיסטורי של הכוח הדינמי. אולם אם אורנשטין אינו מאמין בכך, אני מוכרח לשאול אותו: אם בכל אותם המכשירים והמניעים המסייעים בידינו לא יהיה לנו כוח להכריח את האיכר היהודי לקבל פועל יהודי במושבה היהודית – מפני שבארץ וסביבותיה מצויים המוני פועלים ערבים זולים, איך יעלה בידינו להכריח את אותו האיכר לקבל דווקא פועל ערבי מאורגן ולשלם לו כפליים מאשר מקבל פועל ערבי מחוץ למושבה יהודית – בשעה שבארץ וסביבותיה מצויים המוני פועלים ערבים זולים ובלתי מאורגנים? איך ייתכן הדבר על פי תורת מרכס שבכל הפרדסים בארץ יעבוד פועל ערבי בעשרה גרוש ליום, ומבלי אירגון מעמדי על טהרת הקיבוץ הארצי, ורק במושבה היהודית ישרור חוק הגוזר על עבודה מאורגנת ושכר עבודה של עשרים גרוש בשביל אותו הפועל הערבי? אנחנו, האוטופיסטים, מאמינים בכוחו ויכלתו של הפועל העברי – המאמינים אתם בצדקתו ונדיבותו של המעביד היהודי?

ואם ברצינות ובלב תמים אתם גורסים אירגון הפועל הערבי במושבה – אינכם יכולים להצטמצם בתחומי המושבה היהודית, אלא עליכם לארגן את הפועל הערבי בכל רחבי המשק הפלשתינאי, אם לא גם בארצות השכנות, ולשנות תנאי-חייהם ומציאותם הכלכלית של מאות האלפים הפלחים והבידואים – שהם משמשים מקור לעבודה ערבית בארץ – ולהעלותם עד כדי דרגת חיים של העולה והמתיישב היהודי בארץ. באופן שהפועל הערבי לא יוכל לחיות אחרת מאשר חי הפועל היהודי – אבל במה יפתור דבר זה את שאלת העבודה העברית?

ואני מאמין שהתיישבותנו ההמונית בארץ עתידה להביא לידי שינוי מעין זה – איני יודע אם בעוד דור אחד, שני דורות או יותר או פחות – אבל ברור לי שלאחר שנהיה לגורם משקי מכריע בארץ נשנה גם את מבנה הכלכלה הערבית בארץ, אבל השאלה העומדת לפנינו היא איך להיות לגורם משקי זה, איך לקיים את התיישבותנו, איך להקים פה מעמד פועלים יהודי רב-מניין ורב-בניין אשר יצליח להרים אליו את העובד הערבי משפלותו החומרית והרוחנית – לא בהבל פיו, אלא בכוחו הכלכלי והאירגוני? או שמא נחכה בעבודה עד שתתחולל בא“י על ידי מי שהוא מהפכה סוציאלית שתכשיר לנו את הקרקע לעבודה בתנאים יותר נוחים וקלים מאלה שניתנו לנו עכשיו? ואני אומר: אין אונאה עצמית, אין תרופת-שוא, אין שיטה פסולה יותר מאשר התיאוריה הילדותית הזאת לפתור שאלת העבודה העברית ע”י אירגון הפועל הערבי.

ורק מילה אחת לשאלת הפועל הערבי: אני פוסל כל גישה לפועל הערבי שאינה רואה בו מטרה לעצמו אלא אמצעי לנו. אירגון הפועלים הערבים – אם הוא צריך לבוא ובמקום שהוא צריך לבוא – חייב לבוא לשמו. אין לעשות מאירגון הפועל הערבי תכסיס ערמומי או תחבולה מחוכמת לכניסת פועלים עברים ולמניעת כניסתם של פועלים ערבים למושבה. לפועל הערבי יש לגשת בלב טהור ובידים נקיות. במקום שנעזור – יכוּון הדבר לטובתו הוא. ואירגון הפועל הערבי בארץ יקום – רק אם יהיה נובע מתוך צרכיו הוא ויתאים – גם בתוכן וגם בצורה – לתביעותיו, לרצונו, להרגליו, ליכלתו, לסגולותיו ולכשרונותיו. לא יעלה בידכם לסגל את הפועל הערבי לצרכינו אנו – אם הצרכים האלה לא יהיו גם צרכיו הוא.

ולבסוף לשאלה – אם נצליח או לא נצליח במלחמתנו לעבודה עברית. הפחד של השומר הצעיר מפני האיכר היהודי המתנכר אינו מבעית אותי. ולא שאני מזלזל בטעמה ויכלתה של התנכרות זו – אלא שאני מאמין יותר בכוחות ההיסטוריים המסייעים לנו. ואם האמונה אינה מספיקה לכך – אולי יספיק לכך הנסיון שלנו. הכיבושים שלנו – אינם שלימים עדיין ואין אנו חוגגים כמנצחים – יש בהם לאחר הכל כדי לעודד. על אף כל המכשולים, על אף המציאות הקשה, זכינו למושבות קפיטליסטיות הבנויות על טהרת עבודה עברית – שזאת אומרת כמעט גם על טהרת עבודה מאורגנת; יאמרו לנו שאין מביאים ראייה ממושבות חדשות. אבל מה אנו רואים במושבות הישנות? לא רק ריבוי מתמיד של העבודה העברית. בשלוש השנים האחרונות נתקיים חלק של האוטופיה המדריכה את מנוחת אורנשטין. העבודה העברית שלטת בתוך המושבות הישנות – פתח-תקווה, רחובות, חדרה. היא עדיין אינה שלטת בפרדסים – אבל כל העבודה במושבה גופא נעשית היום בעבודה עברית “טהורה”. והרי זה רק שנתיים או שלוש שנים היה לנו ריב-דמים על זכות העבודה העברית ברחובות – לא בכרם ולא בפרדס, אלא בלב המושבה, בבניינו של מקוב הידוע.

הקרובים אנו לניצחון שלם? איני יודע. אבל אני רוצה להגיד שאיני מפחד מהתגברות חלק האיכרים היהודים, איני מפחד מהעלילות והשיטנה של האפנדים הערבים, שליחי הקומינטרן ופקידי משרד המושבות. עם כל הנזק שהם גורמים לנו, אין בכוחם להכריע. בדבר העבודה העברית יש לי רק פחד אחד: הורדת הדגל על ידי עצמנו. התנכרות הפועל יותר מסוכנה מהתנכרות האיכר, וכאן בוועידה החקלאית של פועלי ארץ-ישראל – החובה להגיד זאת.

שאלת העבודה העברית אינה רק עניינו של הפועל – זוהי שאלת החיים של האומה כולה; אולם הפועל העברי הוא השליח של האומה – ואם הוא יוריד את הדגל, אם הוא יאבד את האמונה, אם הוא יחדל להילחם – יקום רצון האיכר המתנכר, האפנדי הצורר, הקומוניסט הבוגד, הפקיד המשטין, והעבודה העברית בארץ תיכשל, וכל האדמה בארץ הזאת אשר תיקנה ותירכש בהון יהודי כביכול לשם גאולת העם – לא לנו תהיה.

וועידה זו צריכה לחשל מחדש את הכרתנו הקולקטיבית ואת רצוננו המאורגן להגברת העבודה העברית עד נצחונה המלא. לא אעמוד על בירור הדרכים. אני מחייב כל הדרכים והאמצעים המוליכים למטרה, בין שהם דרכי שלום ובין שהם דרכי מלחמה. העיקר שתעמוד לפנינו מטרה ברורה ונהיה מוכנים להילחם עליה. נדע שאנו עומדים בפני מציאות קשה – אבל אין לנו דרך אחרת; העבודה שאנו עושים היא לא רק עבודתנו – אלא עבודת העם אשר שלח אותנו הנה, ובעזרתו נבצע את המפעל אשר היטלנו על עצמנו.

תל-אביב, כג סיוון תרצא [“דבר” גל' 1843]

בוררות ושביתות / דוד בן-גוריון

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

ז’בוטינסקי “הסיר” את הכתם המוסרי מעל מפירי השביתה והצהיר, שהסתדרותנו “הלאומית” תרשה לעצמה להפר כל שביתה אשר תוכרז על ידי הסתדרות העובדים. – יחד עם זאת הודיע שגם הפועלים “הלאומיים” יצטרכו אולי להגן על עניניהם בדרך של שביתות – אך כמובן יעשו זאת על דעת עצמם, ולא לפי החלטת ההסתדרות, שאינה אלא “גוף השואף לשלטון מעמדי, ולא לרוב יהודי בא”י", כאשר מגדיר אותה ז’בוטינסקי כיד האמת הטובה עליו.

“הרביזיוניסטים סבורים, שבתקופת ההתיישבות אסורה כל שביתה והשבתה, ושתי הצורות של מלחמת המעמדות מזיקות למשק היהודי, והאמצעי המתאים היחיד להגן על האינטרסים הצודקים של שני הצדדים הוא – בוררות-חובה לאומית, ולכן הם דורשים שאסיפת הנבחרים והקונגרס הציוני ישתתפו יחד בהקמת “מוסד עליון לבוררות לאומית”, מורכב מבאי כוח כל המקצועות, בנשיאות אנשים בלתי מפלגתיים, – מוסד זה יחייב כל יהודי, בין עובד ובין מעביד, וכולם יהיו מחוייבים לפנות אליו בכל סיכסוך ולקבל על עצמם את מרותו”. (“שלטון-האגרוף ביישוב” ב“היינט” מיום 28,10,32; “נאציאנאלני גיסטאדרוט” ברזסבייט 45 מיום 6,11,32).

“מובן מאליו – מוסיף אחר כך ז’בוטינסקי באותו מאמר – כל זמן שאין עוד מוסדות עליונים לבוררות-חובה ייתכן וייתכן, שגם הפועלים הלאומיים יוכרחו אף הם להגן על עניניהם בדרך של שביתה – אבל זאת יחליטו בעצמם, מנקודת מבטם הם, ולא יישמעו לפקודת גוף השואף לשלטון מעמדי” וכו'.

ובכן ההכרזה של ז’בוטינסקי באותו מאמר, שכל שביתה היא “חטא לאומי” ו“דבר פיגול” – אינה כל כך אבסולוטית. השביתה נעשית ל“פשע לאומי” כשפועל שמאלי משתמש בה להגנת עניניו, ברם לפועל “לאומי” השביתה מותרת גם “בתקופת ההתיישבות”. ואם תשאל: מוסר הוטנטוטי זה מניין?

על זה עונה לך ז’בוטינסקי: הפועל הלאומי יעשה שביתה רק מתוך כוונה ליצור רוב יהודי בא“י, אולם הפועל השמאלי מתכוון בשביתתו רק ל”שלטון מעמדי". ברור, פשוט – וישר.

ז’בוטינסקי כאילו גם מכיר שמלחמת מעמדות ישנה לא רק מצד הפועלים – הוא מגנה את שתי הצורות של מלחמת המעמדות, זו שמצד הפועלים וזו שמצד בעלי ההון. אבל ז’בוטינסקי מעמיד את מלחמת המעמדות מצד האחרון רק על השבתות. האומנם כל כך תמים הוא ז’בוטינסקי לחשוב שמלחמתו של בעל-הבית בפועל מתגלה רק במקרה של השבתה? האין בעל הבית יכול להציק לפועל ולקפח את זכותו – מבלי השבתה – על ידי הורדת שכר, על ידי פיטורין מתוך שרירות לב, על ידי העמדת העבודה בתנאים בלתי סאניטריים ומזיקים לבריאות, על ידי הארכת שעות העבודה, על ידי חוסר עזרה למקרה מחלה, אסון וכדומה, על ידי שלילת זכות האזרח של הפועל, או שלילת זכות אירגונו או גם שלילת זכותו לעבודה בכלל, וכיוצא באלה?

האין כל הצירוף הזה של שביתה והשבתה בתור שני דברים מקבילים וממצים את התוכן של מלחמת המעמדות – עשוי ומכוון ללמד זכות על כל מקרה הנגישות והקיפוח מצד המעבידים ובעלי ההון – אם רק אינם מתגלים (ובתשעים ותשעה מקרים ממאה אינם מתגלים) בצורה של השבתה?

האין כאן כוונה בולטת להעלים מדעת הקהל את כל ההתקפה והמלחמה שמתנהלת ביישוב נגד הזכויות האלימנטריות של ציבור הפועלים, והמכוונת לבצר ולהרחיב את הפריבילגיות המעמדיות והשלטון המעמדי של קומץ קטן בעלי גוף בעיר ובכפר? כלום לא השתתף ז’בוטינסקי בעצמו בהיותו בארץ במלחמת מעמדות זו המתנהלת “מהצד השני”, – והאין ז’בוטינסקי ממשיך לנהל מלחמת מעמדות זו בכל מאמריו ונאומיו המלאים ארס, שנאה ושיסוי לציבור הפועלים בארץ? היש אף איש ישר אחד בא“י אשר יקום ויאמר, שציבור הפועלים הוא פחות ציוני, פחות לאומי, פחות חלוצי, פחות מסור לבניין הארץ ולהגשמת הציונות – מציבור בעלי הבתים? וכשז’בוטינסקי “מוקיע” את אי-ציונותם של פועלי א”י האין שנאה מעמדית מדברת מתוך גרונו? פחות ממי-שהוא ביישוב ובציונות יש הזכות לז’בוטינסקי לדבר על “פשרה לאומית” ולהעמיד פנים כאילו הוא עומד מעל לריב המעמדות. בתולדות היישוב עמדו לפועלים הרבה צוררים – אבל אף אחד מהם לא גרה כל כך את האינסטינקטים המעמדיים הכי שפלים והכי מסוכנים, כאשר עושה זאת נביא “הציונות הצרופה”.

אולם ננסה לבדוק את הצעת “הבוררות הלאומית” לגופה. הצעה זו מתיימרת לפתור את השאלה הסוציאלית בארץ לכל תקופת בניין הארץ. לאו מילתא זוטרתא. אמנם הצעה זו אינה מקורית ואינה חדשה. בכמה וכמה ארצות כבר הוצע הדבר הזה – ובאחדות גם נעשה לחוק. הארץ הראשונה שקבעה מוסד לבוררות חובה – היתה זילנדיה החדשה – בשנת 1894, בעקבותיה הלכה אחר כך אוסטרליה (ובזמן החדש – רוסיה הקומוניסטית ואיטליה הפאשיסטית). בארצות אלו נהפך החוק למעשה למכשיר קביעת תנאי העבודה בידי הממלכה; כאמצעי למניעת סיכסוכי עבודה לא הצליח החוק בארצות שאין בהן דיקטטורה.

הצד השווה שבכל הארצות האלה – זהו קיום חוקי הגנת העובד, שקדמו לבוררות חובה, והכרת אירגון הפועלים להלכה ולמעשה כבא-כוח חוקי של העובדים. בלי הכרה זו אין יסוד לבוררות חובה. בלי גוף קיבוצי מוכר המופיע בבוררות, המקבל על עצמו קיום פסק-הדין – אין כל ממש במוסד הבוררות. ועם כל זאת לא הצליחה הבוררות בארצות החופש הדימוקרטי למנוע סיכסוכים, כי ברוב המקרים היה צד אחד או שני לא מרוצה בתוצאות הבוררות וסירבו לקיים את פסק הדין. תכנה של בוררות – זוהי ההכרעה של הבורר השלישי, כלומר הבורר ה“ניטרלי”. בורר זה אינו נמנה על שום צד, אינו מעוניין באופן אישי בסיכסוך, ונחשב בעיני המוסד הקובע אותו – כאיש ישר ונבון ואובייקטיבי. ברם דא עקא – שבסיכסוכי עבודה אי-אפשר בכל פעם לפתור את השאלה באופן אובייקטיבי לגמרי כדרך שפותרים שאלה מתימטית או מדעית טהורה. כאן יש התנגשות של אינטרסים ומאוויים. מה יהיה גובה השכר? לפי צרכי הפועל ויכולת המשק. אבל מהי יכולת המשק? יכולת זו קובעים לאחר ניכוי הרווח לבעל המשק. מה צריך להיות גדלו של רווח זה? האם דונם פרדס צריך להכניס לפרדסן 200 לא"י לשנה או 22 או 18? ומה הם צרכי הפועל? יש צרכים של קולי, סיני או הודי, יש צרכים של פלח ערבי, ויש צרכים של פועל אירופי בן תרבות – וגם אלה שונים לפי הארצות. מהו קנה-המידה לקביעת שכרו של הפועל היהודי? היש צורך בכוס חלב בשביל ילד הפועל או לא? הצריך הוא לגור באוהל, בצריף רטוב או בחדר יבש ובריא? שאלות אלו נפתרות לפי ההשקפות והנטייות הסוציאליות של הבורר.

ולא כל הסיכסוכים כרוכים בשאלת השכר. יש סיכסוכים בשאלת התנאים ההיגיינים במקום העבודה, אורך זמן העבודה, שאלת המנוחה, סדרי קבלת פועלים ופיטוריהם, פיצויים וביטוח מאסון וממחלה – אין בכל שאלות אלו קנה מידה “אובייקטיבי” המחייב למפרע כל איש ואיש המחונן במינימום של השכלה והבנה. הכל תלוי בתפיסה החברתית של הבורר. טבעי הדבר שכל צד הוא בלתי מרוצה כשהבורר נוטה לצד שכנגד.

אולם נניח שכל הקשיים האלה אינם קיימים, ושבכל הארצות שבוררות חובה הונהגה בהן נתגלה שבאמצעי זה אפשר למנוע כל סיכסוכי עבודה, אנו נתקלים בקושי מיוחד לנו. בכל הארצות שקיימת בהן בוררות חובה הונהג הדבר ע"י המדינה, בכוח כפייה ממלכתית, בדרך החוק המחייב כל אחד, בין שהוא מסכים לכך ובין שאינו מסכים.

כאן בארץ אין כוח ממלכתי שיעשה זאת; וז’בוטינסקי אינו מציע שממשלת פלשתינה (א"י) תחוק חוק של בוררות חובה ותמנה שופטים או בוררים נייטרליים. המוסד לבוררות לפי הצעת ז’בוטינסקי יוקם ע"י המוסדות הלאומיים – הקונגרס הציוני ואספת הנבחרים לכנסת ישראל. לשני מוסדות אלה אין כוח כפייה וסמכות מחוקקת, ומוסד של בוררות-חובה שיוקם על ידם יוכל להישען אך ורק על כוח המשמעת הלאומית שהיישוב היהודי בארץ והצדדים המעוניינים יקחו על עצמם מתוך רצונם החפשי. בלי משמעת לאומית ובלי קבלת עול של הקונגרס הציוני והוועד הלאומי אין בהצעת הבוררות כל ממש. ונשאלת השאלה: הקיימת משמעת כזו ביישוב?

ז’בוטינסקי מנפנף בהצעת הבוררות כבמטה קסם המסוגל לרפא את היישוב מכל נגעיו הפנימיים והרעיון הגואל מוצג לראווה בכל התפוצות בניגוד ל“שלטון האגרוף” ו“ערעור יסודות היישוב” שבשיטת ההסתדרות. והקהל בחו“ל, הרואה מרחוק את האותות והמופתים של עושה נפלאות והשומע את הרעמים והברקים הניתכים על ראש ההסתדרות הבוגדת – מדמה בלבו שכל ארץ ישראל “הימנית” ו”הלאומית" – על מעבידיה ובעלי הונה, פרדסניה ומנהלי חרשתה, מתחננים ומתפללים לשלטון הלאומי אשר יוקם על המשק היהודי בארץ מטעם הקונגרס הציוני והוועד הלאומי, ויטיל את מרותו הגמורה והמוחלטת על המעביד והעובד, ו“מוסד עליון לבוררות לאומית” יפסוק בשאלות שכר עבודה ותנאיה, קבלת פועלים ופיטוריהם, פיצויים ושעות עבודה, ביטוח ממחלה ותאונה, נורמה של תוצרת ומועדי מנוחה – ופסקי דינה יחייבו כל מעביד וכל עובד בארץ, – ורק ההסתדרות המעמדית והשמאלית מעכבת את הגאולה.

אולם מי כז’בוטינסקי יודע, שאילו אפילו היתה ההסתדרות מקבלת בשתי ידיה את הצעתו הנואלת וכל השמאל היה מסכים למוסד עליון מטעם הקונגרס הציוני והוועד הלאומי – לא היה מוסד זה קם, ואילו היה קם ונוסד, לא היה משליט את הרצון “הלאומי” בעניני עבודה – מפני טעם פשוט ומכריע – הידוע היטב לז’בוטינסקי: מפני שבארץ יש שני חוגים, אשר הכריזו לא פעם ולא שתים, שאין הם מכירים במרות הקונגרס הציוני ואינם מקבלים על עצמם עול כנסת ישראל, ודעת המוסדות הלאומיים והחלטותיהם אינה מחייבת אותם; כי את הטוב והישר בעיניהם יעשו, ושני חוגים אלה יעשו לאַל כל נסיון להשליט משמעת לאומית ביישוב היהודי בארץ.

וז’בוטינסקי יודע כמונו מי הם שני החוגים האלה:

החוג הראשון – המעבידים עבודה לא-עברית, ובראשם מרכז התאחדות האכרים; החוג הזה מתקלס עד היום במצווה הלאומית הראשית הקובעת את גורל היישוב והציונות – במצוות העבודה העברית, – וכל ההחלטות המפורשות של הקונגרסים הציוניים ואסיפת הנבחרים בעניין זה הם בעיניהם דברי הבל ריקים. הניסה מישהו להכריח את האדונים האלה לקבל עליהם מרות המוסדות הלאומיים? והלוחם האמיץ שאין לפניו כל משא פנים מעמדי, נביא “הציונות הצרופה”, השופך בלי הרף את זעם תוכחתו על הסתדרות פועלי א"י המתכחשת לבניין הארץ ומתנגדת לרוב יהודי – כלום הרים פעם אחת את קולו נגד פריצי היישוב המתעללים בנפש העם ומחרימים את העובד היהודי במשקם? וחבריו של ז’בוטינסקי בארץ כלום אינם משתתפים בהסתדרות מעמדית הנקראת בשם התאחדות האכרים, אם כי היא נלחמת להלכה ולמעשה נגד תביעת עבודה עברית מלאה בכל המשק החקלאי היהודי – ועל דעתם ודעת מנהיגם לא עלה כלל הרעיון להקים הסתדרות איכרים לאומית, אשר תשמור על מצוות העבודה העברית.

ייתכן, שחובת עבודה עברית אין בה החשיבות הלאומית שיש ל“לשכה נייטרלית” בקונצפציה הממלכתית של “הציונות הצרופה”, ואין זה מעניינו של המנהיג לטפל בקטנות כאלה, אבל אם גם שאלת העבודה אינה חשובה בעיני ז’בוטינסקי, הרי העובדה במקומה עומדת – המעבידים בארץ מסרבים להכיר במרות שלטון לאומי, ולו יהא הדבר פחות ערך כעניין העבודה העברית. המעלה איפוא ז’בוטינסקי על דעתו, שמעבידים אלה ישימו עצמם בעול “המוסד העליון לבוררות לאומית” ויסתלקו מהזכות לעשות במשקם כאדם העושה בתוך שלו בלי כל התערבות זרה? האם לא הוכיח ז’בוטינסקי במאמרו “יא, ברעכען” (היינט 222 מיום 14.11.32), כי להון פרטי יש תכונות אורגניות, הטבועות במהותו, אשר אין להסתלק מהן, גם אם רעות הן, ואחת התכונות היא – להיות שורר בביתו? מהי איפוא העמדת פנים נאיבית זו, כאילו בעלי ההון בא"י קיבלו על עצמם שלטון המשמעת הלאומית ואין הדבר חסר אלא הסכמת הפועלים?

והחוג השני בארץ אשר לא יקבל הצעת ז’בוטינסקי ויעשה לאַל כל נסיון של “שלטון לאומי” מטעם הקונגרס הציוני והוועד הלאומי – זהו ז’בוטינסקי ומפלגתו.

היש צורך להוכיח זאת לז’בוטינסקי? מי כז’בוטינסקי חותר זה כשנתיים תחת מרות הקונגרס הציוני בכל אותם האמצעים שהוא רגיל להשתמש בהם, כשהוא בא “לשבור” הסתדרות שאינה לפי רוחו? מי כז’בוטינסקי עמל להרוס ולערער כל משמעת לאומית ביישוב ולעשות לאל את הסמכות של כנסת ישראל ומוסדותיה? ומי כחבריו של ז’בוטינסקי בארץ קיבלו בשלימות את תורת רבם לבעוט ולזלזל בקונגרס הציוני והוועד הלאומי?

בימים הכי איומים ליישוב, כשחרב חדה היתה מונחת על צווארנו, וחובת המשמעת הלאומית היתה לא חובה פורמלית אלא שאלת גורל – הפרו תלמידי ז’בוטינסקי את פקודת המוסדות הלאומיים – ההנהלה ציונית והוועד הלאומי גם יחד, ובניגוד לכל דעת היישוב ודעת אירגוני הנוער שבארץ סידרו הנוער “הלאומי” וברית טרומפלדור ברשיונו של לוק ותחת חסותה של המשטרה הערבית הפגנה פרובוקציונית על יד הכותל המערבי בתשעה באב תרפט המר והנמהר?

10 ימים לפני מאורעות אב כתב האורגן הרוויזיוניסטי בירושלים את המלים: "בשעת חרם למולדת, לא נקשיב לכל דברי הבאי של אלה הרוצים בשם “המשמעת הלאומית” לסתום את פיהם ולכפות את ידיהם של האנשים הניגשים לפעולה (“דואר היום”, 5.8.29).

האדיוטנט המקורב של ז’בוטינסקי ויו“ר המפלגה הרביזיוניסטית בארץ, וולפגנג פון-ווייזל, הצהיר לפני שנה: “אין אנו הרביזיוניסטים מכירים בוועד הלאומי. בשבילנו אין הוא ב”כ היישוב. אין אנו זקוקים לפקודתו” (“העם” מיום 9.4.31).

וז’בוטינסקי בעצמו פירסם “בחזית העם” מאמר בשם “גט” (מיום ט כסליו תרצב, 18.11.31), שבו הודיע: “אפשר שבמהרה יגיע זמן, כשנצטרך לצאת בא”י מ“כנסת ישראל” ולפנות בקול קורא – בכדי שאנשים רבים עד כה שאפשר ילכו בעקבותינו, בכדי שאסיפת הנבחרים ו“הוועד הלאומי” יאבדו את האפשרות להופיע כבאי כוחו של כל היישוב או כמעט של כל היישוב".

מה היא איפוא, אחרי כל זאת, ההצעה על מוסד עליון מטעם הקונגרס הציוני וכנסת ישראל – אם לא תעתועי רמייה של דימגוג, העושה ספיקולציה באי-ידיעת קוראיו בחוץ לארץ על הנעשה בארץ?

הפועל העברי אינו צריך ללמוד מפי מנדיו את תורת החלוציות ובניין הארץ. אולם הפועל הזה אינו מאמין שבניין הארץ פירושו משטר של “עבדות ובוץ ודם”, שעליו מתנבא מנהיג הרביזיוניסטים. יודע הפועל שהארץ צריכה להיבנות עכשיו, זאת אומרת בתוך המשטר הקפיטליסטי. אולם הוא גם יודע, שבמשטר קפיטליסטי זה יש דרגות שונות. יש דרגת סין והודו – ויש דרגת הפועל המאורגן בארצות התרבות. הוא מאמין שתכלית המשק אינה רק להעשיר את בעליו – אלא לפרנס את עובדיו באופן הגון, כמובן, בגדר היכולת המשקית. ואם המעביד משתמש לרעה בזכות בעלותו ומקפח את שכר העובד או מזלזל בערכו האנושי או שולל את אירגונו, ואינו נזקק למשא ומתן ולבירור בדרך שלום – לא יירתע הפועל מהשתמש בנשק האחרון שיש בידו – בנשק השביתה. אולם זאת יעשה במקרה שלא תישאר לו ברירה אחרת.

תל-אביב כא כסליו תרצג [“דבר” 2306]

(מהוויכוח בוועידת ההסתדרות)

רוב המתווכחים מהשומר הצעיר אינם פוסלים את כוונתנו – הם שוללים את כיווננו. הם מודים שהיו בשנים האלה כיבושים והישגים חשובים, אבל דווקא בכיבושים והישגים יש סכנה, מפני שהם עלולים להאפיל על “השיטה הנפסדת” של המפלגה “השלטת”. הכיבושים כשהם לעצמם – הגידול, העלייה, הקביעות בעבודה, הרמת השכר במושבה מ-½17 לעשרים גרוש ליום, הרחבת ההתיישבות, ביצור המשק, חיזוק האירגון המקצועי – כל אלה הם דברים טובים כשלעצמם. אולם “השיטה” הנהוגה בכל הכיבושים האלה היא רעה. תרשו לי, חברים, אפיקורסות אחת: – אני כופר במציאות “שיטה” הנפרדת מהכיבושים וההישגים והמפעלים האלה. “השיטה” שלנו היא לא מחוץ לכל אלה – אלא בתוכם, במהותם. “שיטתנו” אינה מופשטת ממה שאנו עושים – אלא המעשה בעצמו – המלחמה על העלייה, על העבודה, על ההתיישבות, על האירגון, על הטבת תנאי העבודה – זוהי השיטה ולא אחרת.

ועוד אפיקורסות אחת. אתם פוסלים “שיטה” זו וכאילו מציגים לעומתה שיטה אחרת. מה טיבה של השיטה האלטרנטיבית לא שמענו. ואני אומר לכם: לא רק שאין לכם שיטה אחרת, אלא שאין בכלל שיטה אחרת. שום שיטה אחרת לא תיתכן ולא תצוייר בתנאים הקיימים בתנועת הפועלים בארץ. למה הדבר דומה? לפרובלימה מתימטית עם נתונים מסויימים וקבועים שיש למצוא בה את הנעלם האחד – הפיתרון לפרובלימה זו אינו תלוי בפותר ולא בשיטת הפיתרון, אלא בנתונים המסויימים שלה. המתימטיקן הכי חריף ועמוק לא ישנה את הפיתרון ולא יוסיף ולא יגרע כל זמן שהאלימנטים של הפרובלימה אינם משתנים. ואין הדבר תלוי כלל ב“שיטה” המתמטית שבה משתמשים למציאת הפיתרון. כך הוא הדבר גם ביחס לפרובלימה שלנו בארץ-ישראל עם ה“נתונים” ההיסטוריים שלה. אם ה“נתון” האחד – הוא העם העברי במצבו הקיים בגולה, ואם הנתון השני היא ארץ ישראל בהוייתה הטבעית, הפיסית, המשקית והחברתית, ואם הנתון השלישי הוא המסיבה האינטרנציונלית שבה נתון מפעלנו – והמטרה היא אותה המטרה המשותפת לכולנו, לכל הוועידה הזאת ולכל התנועה שלנו – הרי אין שום שיטה ושום נסיון ושום כיוון, מלבד שיטה זו שפועלי ארץ ישראל ומפלגתם נקטו בה והכיוון אשר על פיו מתנהלת תנועתנו זה עשרות שנים. עם החומר האנושי שלנו, עם האמצעים אשר בידינו, עם טבע הארץ הזאת ועם המציאות האינטרנציונלית – יש לעשות זאת ורק זאת מה שאנו עושים, כל זמן שהדבר שאנו רוצים להקים בארץ הוא הדבר שאין חולק עליו בתוכנו. ומי שלא ינהל את העניינים, ובאיזה סיגנון שלא ישתמשו בו, ותהיינה הנוסחאות מה שתהיינה – אחת תהיה ה“שיטה”: לקרוא ולחנך ולהכשיר את הנוער היהודי לעלות לארץ ולעבוד בה, להילחם על עבודה ועל תנאי עבודה, ליצור התיישבות, לכבוש קרקע, להשיג אמצעים, לגבש כוח מעמדי, להוות גורם ביישוב ובעיר, ליצור קשרים עם העובד הערבי, את תנועת הפועלים העולמית ולעשות את אלפי הדברים שהפועל העברי עושה כל השנים בארץ.

שיטה אחרת תיתכן רק בתנאי אחד: אם המטרה היא אחרת. וישנה שיטה אחרת, שונה משיטתנו, שונה בהחלט וביסודה: זוהי שיטת “הפרקציה”. ויש הגיון פנימי בשיטתה. כי אם המטרה אינה העברת המוני ישראל לארץ, אם המטרה אינה שינוי המצב בארץ – שינוי כלכלתה, יישובה, משטרה, חברתה, מדיניותה – על ידי כוחו של העם היהודי שיבוא לארץ ויתיישב בה ויהווה כאן עם חדש, ויקים משק חדש וחברה חדשה, אלא המטרה היא שקומץ הצעירים היהודים שבאו הנה וקראו חוברות סוציאליסטיות וריבולוציוניות ישמשו סוכנים בידי מוסקבה הקומוניסטית, ועל יסוד המציאות הקיימת, על יסוד הסטטוס קבו המשקי והחברתי יתפסו בעזרת האימפריה הסוביטית את השלטון, ויקימו בכל ארצות ערב וא"י בתוכן “שלטון פועלים ואכרים” – אז וודאי שנחוצה “שיטה” אחרת. אז אין צורך במלחמה על עלייה ועבודה והתיישבות יהודית. ואין צורך במעמד פועלים יהודי והסתדרות זו שאנו יצרנו – אלא לגמרי בדברים אחרים.

אבל אם המטרה היא שלנו, של השומר הצעיר ושל פוע"צ, של הפועל הציוני הכללי – המטרה המשותפת לכל הוועידה הזאת בלי יוצא מן הכלל, כי וועידה זו היא במאה אחוזים ציונית– הרי לא תיתכן כל שיטה אחרת מלבד השיטה הקיימת הטבועה במהותנו, בגורמים שהעלו אותנו, ובתפקיד המוטל עלינו. ואין השיטה תלויה כלל וכלל בתפיסה העיונית, אם היא מרכסיסטית או אנטי מרכסיסטית, מטריאליסטית או אידיאליסטית, מדעית או לא מדעית. ייתכן הבדל בכשרון המעשה, בידיעת העניינים, בתבונה, בראייה; אם העושה יודע היטב את מלאכתו או לא, אם הוא מרחיק לראות או לא, אם הוא מכיר את הדברים באופן שטחי או מעמיק. אבל יהיה העושה מי שיהיה הוא יפעל רק לפי שיטה אחת שנגזרה עלינו בגזירת המטרה, בגזירת התנאים והמציאות שבתוכם המטרה מתגשמת.

את שיטתנו לא ירשנו מאחרים. לא קיבלנו אותה לא מהריפורמיזם ולא מהסוציאליזם המהפכני – מתוך חיינו וחזון עתידנו חצבנו וחקקנו את השיטה בה אנו פועלים זה 28 שנים.

אתם אומרים שכל מה שנוצר והושג הוא פרי של קוניונקטורה – זה לא נכון. מפעלנו לא החל עם הפריחה הקוניונקטורלית של השנה האחרונה. הישגינו וכיבושינו – המלווים מזמן לזמן באסונות וכשלונות – הם פרי מאמצים ומלחמה הנמשכים בנאמנות קנאית מיום בוא הפועל לארץ. ושיטה זו לא תשונה – כל זמן שמציאות העם היהודי, מציאות ארץ-ישראל והמציאות העולמית לא תשונינה.

דוגמה אחת – מהשטח הפוליטי. השומר הצעיר היה ממחייבי המנדט, ובאי-כוחו היה להם תמיד אומץ להגיד זאת גלוי במסיבות ציוניות. עכשיו מדברים בחוגי השומר הצעיר על מלחמה באימפריאליזם האנגלי בנוסח פוע“צ שמאל. האם חל שינוי בעמדתם הפוליטית – או זוהי שיגרה לתפארת המליצה ה”מהפכנית“? אף פעם לא התעלמנו מהליקויים והסכנות שבמשטר הפוליטי הקיים בארץ, ומהימים הראשונים של הכיבוש אנו עומדים בקשרי מלחמה פוליטיים. אבל אני שואל אתכם, ושואל גם את וָשר ואֶרם מפוע”צ: הרוצים אתם באמת ובתמים בביטול המנדט היום ובשעה זו? וושר הודיע כאן בהתפארות, שאילו היה זה תלוי בו – היתה ממשלת המנדט הולכת מכאן מיד, בלי כל שהות. אני מרשה לי לפקפק בכנות ההודעה הזאת. האם יש הכרח שבלי ממשלת המנדט – יקום כאן “שלטון איכרים ופועלים” – ושלטון כזה שיתן לנו להמשיך עלייה והתיישבות עברית וטיפוח תנועת פועלים? אני מכיר ארצות ערביות שאין בהן מנדט ואין לאנגליה שליטה עליהן – והן רחוקות משלטון פועלים ואיכרים מא"י. הרוצה וושר בהקמת משטר תימן בא"י? אנחנו לא רוצים – ואני בטוח שכל אחד מכם אינו רוצה, ותהיינה מליצותיכם הפוליטיות מה שתהיינה. יחסנו למשטר המדיני בארץ – הוא מחוייב המציאות ההיסטורית, כמו יחסנו לכל שאר השאלות היסודיות, ואין לשום אגף בתוכנו שיטה אחרת.

כמובן, תיתכן שיטה של אפס-פעולה, כזו שיש בהרבה שאלות עיקריות לפועלי ציון שמאל, אפס-פעולה בשטח “החלוץ”, בשטח ההתיישבות, בשטח המאמץ הציוני – והם באו על שכרם בגלל “שיטתם”, ואין אני מקנא בהם. ואיש מכם אינו מקנא בהם. אבל תנועה המצווה על הפעולה – אין לה כל שיטה אחרת מלבד זו, שהמציאות שלנו וההיסטוריה שלנו והייעוד שלנו כופים עלינו.

לשם בירור יתר של השיטה אציג שלוש שאלות קונקרטיות מאלה שעומדות במרכז תנועתנו.

השאלה הראשונה: אחדות המעמד. הנה בוועידה זו יש לנו נוער ציוני כללי, השומר הצעיר, פועלים דתיים, פועלי ציון שמאל, מפא“י. אם אתם תעמדו בראש ההסתדרות וה”שלטון" ייכון בידיכם – האם תוציאו את הפועלים הדתיים מההסתדרות? (פוע"צ: – לא!). האם תאפשרו לו, לפועל הדתי, להיות חבר באגודה מקצועית מבלי שיצטרך לחלל שבתו? האם תאפשרו לו להיות חבר בקופת-חולים מבלי להציג לו תנאי שיאכל טריפה בבית ההבראה – או לא?

ויש גם ברית טרומפלדור. לכם קל ונוח – אתם תולים הקולר בנו ואומרים שאנו אשמים במציאות הרביזיוניסמוס. אבל מה תעשו אתם: יש נוער יהודי בגולה המתחנך על ידי הרביזיוניסטים, ונוער זה עולה לארץ ורוצה לעבוד. מה תהיה ה“שיטה” שלכם: תכניסו אותו להסתדרות – או תאמרו לו: אתם פאשיסטים – ולא נשב אתכם יחד?

התגידו לנוער הדתי: אנחנו לא נקים לכם קבוצה כשרה ומטבח כשר? התגידו לנוער הציוני הכללי – היות שאינכם מודים בסוציאליזם המהפכני שלנו – לא תהיו אתנו בהסתדרות אחת? (פוע"צ: לא!). או בהסתדרותנו יהיה מקום גם לדתיים וגם לאלה שאינם מאמינים בסוציאליזם מהפכני? (יערי: השאלה היא התפרצות לדלת פתוחה). טוב לדעת שהדלת פתוחה ואין איש בתוכנו עומד לנעלה. אבל השאלה אינה כל כך פשוטה – ועוד הרבה שנים נתחבט בקושי של הקמת אחדות כל הפועלים ושמירה על אחדות זו. כי השאלה אינה רק זו שניתן לחבר הדתי ולח' הציוני הכללי להיות חברים בהסתדרות, אלא שנדע לבוא ל“סיעות שלהם, שהן עדיין מעבר לים”, שנלך אליהם עוד בטרם רכשו להם תפיסה של “סוציאליזם מהפכני”, בעודם ציונים כלליים ובעודם צעירים דתיים ונגיד להם: דעו להם – דרככם האחת והיחידה היא לעלות לארץ, ולחיות בה חיי עבודה, ולעבוד ולהלחם שכם אחד עם כל הפועלים. התלכו אליהם להגיד להם זאת או לא? ואל תדברו גבוהה גבוהה, ואל תלגלגו על העממיות, ואל תספרו מעשיות על “הסתגלות לאלימנטים נחשלים”. אינני יודע אם בהסתגלות לפראזיאולוגיה הקומוניסטית שבגליציה יש מעשה-גבורה רב. אבל תנועתנו תיבנה, תצליח ותנצח רק אם יחד עם שמירה קנאית על מטרותיה וייעודה, יחד עם חוסר כל ויתור על נכסיה ועיקריה היסודיים, תדע לאפשר לכל הזרמים בנוער ובעלייה העובדת, שהם השותפים שלנו בגזירת ההיסטוריה, להתמזג בתוך הים הכללי הזה הנקרא מעמד הפועלים. אחרת לא תמלא את ייעודה. זוהי הכרה מעמדית. זוהי שליחות מעמדית וזוהי נאמנות מעמדית.

והשאלה השניה – יחסנו למשק הפרטי. ושוב אני מציג את השאלה בפשטות הגדולה ביותר, בלי כל מלים זרות. ישנם יהודים – פעם פחות ופעם יותר – שבאים לארץ עם צרור כספם, ויהודים אלה חרדים על כספם וממונם, והם משקיעים אותו בארץ – נוטעים פרדס, בונים בית ומקימים בית-חרושת. ואני שואל: אם הכוח יהיה בידכם – התתנו להם לבוא לארץ – או לא? ואם בידכם יהיה לכוון את עלייתם – להגדילה או להמעיטה – מה תעשו ואיך תתנהגו? ולאחר שיהודים אלה יבואו, יבנו ויטעו – ואנחנו נצליח לחדור לעבודה – מה תהיה שיטתכם? האם תארגנו את הפועל ותגייסו אותו להלחם על תנאים הוגנים ועל השבחת מצבו – בשמירה שהמשק לא ייהרס, אם כי הוא משק קפיטליסטי, ולא תעשו כל דבר שיביא לסגירת בית-החרושת או שיעבור לסוריה או שיפשוט את הרגל, ומתוך נאמנות רבה לפועל ולתביעותיו הצודקות, בכל פעם שתבואו לעשות איזה צעד מכריע – תשקלו מהי היכולת האובייקטיבית של המשק ומהי האסטרטגיה הנכונה, עד היכן מגיע כוחנו והיכן אנחנו יכולים לשבור את הראש – כמו שאנו עושים – או לא? השיטה אשר נקטנו אנחנו, מעז אני לחשוב, היא השיטה היחידה, הנבונה והאפשרית, וגם רפורמיסטים וגם מהפכנים יוכרחו לנקוט בה, ואפילו פועלי ציון “שמאל”, אם רק הפועלים יטילו עליו להיות שליחם – יתנהגו אך ורק על פי שיטה זו. ולא – ישברו הפועלים את ראשו.

אנחנו רוצים בהסכמי-עבודה המבטיחים יציבות ידועה, מוגבלת בזמן, של הישגי הפועל. אין הסכמים אלה אידיאל אחרון שלנו. גם שכר עבודה טוב איננו האידיאל הסופי שלנו. אנו שואפים למשטר שאין בו שכר עבודה כלל וכלל. אנחנו שואפים לחברה, שאין משלמים בה בעד עבודה, אלא העבודה היא תפקיד חברתי, המוטל על כל אחד לפי יכלתו, והאדם מקבל את כל צרכיו מהחברה, מבלי כל קשר אם הוא עובד ובמה הוא עובד. אולם אנו חיים עדיין במשטר אחר, ואני מדבר על שיטת פעולתנו במשטר זה, ובמשטר זה אנו נלחמים על שכר עבודה הגון ועל הסכמי עבודה. הסכם עבודה אף הוא אינו אידיאל סופי – האידיאל הוא משטר עבודה, שבו לא יצטרך הפועל לבוא לידי הסכם עם המעביד, אלא החברה העובדת תנהל את משקה ותקבע באופן קולקטיבי את תנאיו וסידוריו. אבל עד בוא המשטר הזה – אנו רוצים שהפועל לא יהיה נתון לשרירות-לב רגעית של המעביד והישגיו לא יהיו מופקרים, ואנו רוצים לייצב ולחזק אותם מזמן לזמן בחוזים קולקטיביים.

כל פועל ופועל, בלי כל יוצא מן הכלל, עושה הסכמי עבודה בכל יום ויום, בין שהוא יודע זאת ובין שאינו יודע. שום פועל אינו הולך לעבוד בלי הסכם בעל הבית. אבל בלי חוזה קולקטיבי ההסכם הוא ליום, והוא נעשה עם פועל בודד, העומד מחוסר אונים בפני בעל הרכוש התקיף. ומעמד הפועלים, לאחר שנתארגן ועמדתו הקיבוצית נתבצרה, רוצה שההסכם ייכרת עם הציבור המאורגן, ותנאי העבודה יהיו יציבים למשך זמן מסויים. אין זו יציבות לעולם ועד, כי תנאי המשק אינם יציבים, והמשטר הזה לא יתקיים לעולם ועד. הכל יחסי והכל זמני. ואנו רוצים ומעוניינים ביציבות יחסית וזמנית. ואנו רוצים שהתנאים שהוסכם עליהם לא ישונו עד תום הזמן המוסכם, לא על ידינו ולא על ידי המעביד, ולשם כך יש צורך בבוררות, ובבוררות מחייבת, אם לפני תום הזמן המוסכם נפל איזה סיכסוך, כי אחרת אין החוזה חוזה. אם לאחר קביעת ההסכם יוכל כל צד לשנות ולכוף את הצד השני – מה בצע בהסכם? זוהי השיטה – ושיטה אחרת איננה ולא תיתכן, ושום מליצה “מהפכנית” לא תועיל ולא תשנה כלום.

ואשר לבוררות חובה – נדמה לי שמושג זה עצמו טעון בוררות. יש שני מינים של בוררות. יש בוררות כפוייה ויש בוררות מוסכמת. יש בוררות כפוייה על ידי המדינה. בכוח החוק, בין שהפועלים והמעבידים רוצים בה ובין שאינם רוצים. ויש בוררות מוסכמת על ידי הצדדים המעוניינים. אין לדעתי לקבוע באופן אבסולוטי, לכל הזמנים ובכל התנאים, שבוררות כפוייה היא רעה. בניו-זלנדיה ואוסטרליה היו הפועלים בתקופה מסויימת ובתנאים ידועים מצדדי הבוררות הכפוייה, וברוסיה הסובייטית הונהגה בוררות כפוייה על ידי הדיקטטורה הקומוניסטית, כשעדיין היה משק קפיטליסטי בתקופת הנפ. אצלנו בוררות כפוייה לא תיתכן, והרביזיוניסטים והציונים הכלליים המדברים על בוררות-חובה כפוייה עושים דימגוגיה ומעשה-צביעות – כי אין אצלנו התנאים המוקדמים לבוררות חובה מסוג זה: אין חוקי-עבודה, אין עבודה מאורגנת מוּכרת בחוק (ובלי זה לא תיתכן בוררות חובה), ואין כוח ממלכתי שיכוף את הבוררות על הצדדים, והמעבידים לא יסכימו בשום אופן לבוררות כזו. כי בוררות כפוייה פירושה, שאין למעביד הכוח לקבוע בעצמו וברצונו את תנאי העבודה וסדרי העבודה במשקו, אלא שמוסד ממלכתי – בצורת בית-דין לבוררות – כופה עליו את תנאי-העבודה, בכל מקרה שהפועלים דורשים זאת, והוא הדין ביחס לפועלים. מוסד של בוררות-חובה ממלכתי במובן של בוררות כפוייה נהפך למעשה למוסד הקובע מטעם המדינה את תנאי העבודה ויחסי העבודה, ומוסדות כאלה אמנם קיימים בארצות הדיקטטורה (ברוסיה ובאיטליה). ההסתדרות לא נתנה ידה לסיסמה זו – מפני שבמציאותנו אנו סיסמה זו כוזבת, מחוסרת תוכן, וכוונתה אינה אלא לשלול מהפועלים את הנשק האחרון שיש בידם להגנת ענייניהם – את נשק השביתה.

לעומת זאת מחייבת ההסתדרות את הבוררות המוסכמת, והדבר העומד לוויכוח בתוכנו הוא אך ורק בוררות זו. בוררות מוסכמת היא תוצאה מוכרחת של הסכמי-עבודה. אם אנו מסכימים לחוזה עבודה, לחוזה מחייב למשך תקופה מסויימת, אנו צריכים להגן עליו ולחזק אותו שלמשך זמן החוזה לא יוכל אחד הצדדים להפר אותו, ואם יפול סיכסוך – יימסר לבוררות, אחרת – אין טעם להסכם.

והשאלה אינה רק בהסכמי עבודה. השאלה היא ביחס לעבודה, לעבודה גופה במשק הפרטי. הפועל אינו מקבל קיצבה מבעל הבית. הוא עושה חוזה הבנוי על תן לי ואתן לך. כמובן שהמעביד רוצה לקבל יותר ממה שהוא נותן; המשק הפרטי עומד על ריווח. ואנו עובדים במשטר שיש בו ריווח וניצול ולא על ביטול המשטר הזה אנו דנים עכשיו. במשטר זה אנו עובדים, והפועל מצדו צריך לתת עבודה. והפועל שאין לו יחס לעבודתו, שעבודתו אינה עבודה – אינו פועל אלא פרזיט. ואנו רואים חובה מעמדית לעצמנו לחנך את הציבור שלנו, שאין לו מסורת של פועלים ושל עבודה, ואינו יודע לפני בואו לארץ מה זאת עבודה – אנו רואים, דווקא כפועלים ודווקא כסוציאליסטים, חובה גדולה לטפח בתוכנו יחס לעבודה. עבודה זהו דבר קשה. אנו רואים בעבודה אידיאל – ואידיאל גדול – אבל במציאות העבודה היא קשה ולא נעימה כלל וכלל, ביחוד כשעובדים במשק לא עצמי, אלא כשכיר יום במשק פרטי. קל לדבר באסיפות גבוהה גבוהה על הערך המוסרי של העבודה – אבל לעמוד, ועוד בתנאי ארצנו, ולהזיע יום יום ולעבוד קשה, ממש, בידים – אין זה קל ואין זה נעים, וביחוד לציבור שלא הורגל לכך מדורות. וחובה מוטלת על ההסתדרות לחנך את חבריה שידעו שהעבודה הוא עניין רציני וחמור, והמשק הוא דבר רציני וחמור. אנו מעוניינים בקיום המשק – ואני יודע שהרוצים יוכלו בנקל לסלף את דברי ולשים אותי לשותף המעמד המנצל ולבא-כוחו, אני בז לוויכוח זול זה – ואנו רוצים שלודזיה ונשר יתקיימו, יתפתחו. וישנם דרכי-מלחמה שיכולים להרוס אותם – אלה אינם דרכי-המלחמה שלנו בארץ (קריאות מפוע"צ: איפה היו? – ב.ג.: קראו את ברוכוב ותדעו), ואנו רוצים שגם ציבור הפועלים וגם דעת הקהל היהודית ידעו זאת, ולא נפחד להגיד זאת בגלוי – מפני שמי שהוא ישתמש בדברינו לרעה.

אבל עם כל זאת אנו רוצים שדעת הקהל תדע שנעמוד במלוא-אֲזֵננו על משמר האינטרסים של מעמד הפועלים, נדאג לביצור אירגונו המקצועי ולתגבורת כוחו המעמדי – ונילחם אם לא תהיה לנו ברירה אחרת, אם בלי מלחמה לא נוכל להבטיח תנאים הוגנים, ויחס אנושי, וזכויות האירגון, והטבת המצב – בלי לחכות לשינוי המשטר. הסכמי עבודה אינם באים במקום האירגון המקצועי והמעמדי – אלא הם אחד מדרכי פעולתו. את דגלנו לא נוריד ולא נסתיר כאשר לא הורדנו ולא הסתרנו מעולם. אפילו במוסקבה כשהשתתפנו בתערוכה החקלאית בשנת 1923 לא הסתרנו את דגלנו הציוני – ובתנועה הציונית לא הורדנו את דגלנו הסוציאליסטי. אין אנו יכולים להסתיר את עצמנו, את מהותנו הפנימית. הננו אשר הננו. והננו כאלה לא מתוך קפריסה ולא במקרה. אנחנו שליחי ההיסטוריה, שליחי העם היהודי חסר-מיקלט, שאין לו הצלה ואין לו דרך אלא בעבודה ובמלחמה על עבודה, ואין לו עתיד אלא בחיי עבודה ובשיחרור עבודה בא"י.

זה עשרים ושמונה שנים אנו פועלים ולוחמים ודגלנו מגולל מעלינו – ואף פעם לא קרה שתנועתנו תוריד או תסתיר את דגלה או תנמיך את קומתו, וזהו חוסר הכרה מעמדית וחוסר דרך-ארץ מעמדי אם מפיצים דיבה על תנועתנו שהיא כאילו מוכשרה להסתיר דבר או להתכחש לו. נצח הפועל העברי בא"י לא שיקר ולא ישקר. את אמיתנו נגיד בקול רם – ואת אמיתנו כולה, כמו שהיא, לא נוסיף ולא נגרע.

וכאן אני בא לשאלה השלישית: מעמד הפועלים והעם.

בין הציונות שלנו ובין הסוציאליות אין כל סתירה ואין כל חציצה ואין כל ניגוד. ההתרוצצות שדיבר עליה ב“כ הנוער הכללי – קיימת בהכרתו, ולא בתוכנו. גם אצל השוה”צ עוד לא עברה לגמרי התקופה של “הסתירות הטרגיות”, והכרתו המעמדית פגומה היא עדיין, ומשום כך הוא רואה ניגוד בין סוציאליזם מהפכני ובין עממיות. הציונות שלנו היא שלמה ומלאה ועמוקה באשר אנו סוציאליסטים, באשר אנו רוצים בגאולה מלאה ושלימה וגמורה של העם כולו. בלי סוציאליזם אין גאולה שלימה, ואין ציונות נאמנה ממצה כל התוכן ההיסטורי של שאיפת הגאולה. הבונד מקשה עלינו: ציונות וסוציאליזם הם תרתי דסתרי. והשומר הצעיר מקשה עלינו: מעמדיות ועממיות הם תרתי דסתרי. ואנחנו אומרים: בין המעמדיות של סמילנסקי וסופרסקי, המעמדיות של בעל הבית הבנויה על שלטון המיעוט, תאוות הבצע וניצול העובדים, קיפוח זכויות ההמונים, קיום פריווילגיות מעמדיות – בין מעמדיות זו ובין עממיות יש סתירה. אולם בין המעמדיות שלנו, המעמדיות הבנוייה על עבודה, שוויון, ביטול כל קיפוח וכל ניצול וכל הפליה מעמדית וכל פריווילגיה – בין מעמדיות זו ובין עממיות אין כל סתירה. להיפך – שתיהן משלימות וממלאות זו את זו. לנין לא פחד לקרוא למיניסטרים של הדיקטטורה הקומוניסטית בשם קומיסרים עממיים. הוא הבין לעמוד על הקשר (סמיצ’קא) בין הפועלים ובין האיכרים. ואין אנו זקוקים להכשר של לנין. אנו מוסמכים על עניינינו יותר מכל בני-הסמך המקובלים בחוץ. נאמנותנו לצרכים של העם כולו, לצרכים ההיסטוריים של העם כולו, נמצאת בהתאמה גמורה ושלימה עם הסוציאליזם שלנו. באשר אנו סוציאליסטים – אנו עממיים. ומשונה מאוד לשמוע דווקא מאנשי השומר הצעיר שלילת העממיות – בשעה שהם כופרים במציאות ניגודים מעמדיים בגולה ובציונות, ויערי מכריז על מלחמת מעמדות בציונות כעל פיקציה (יערי: בהסתדרות הציונית. ב.ג.: איפה אתה נפגש ונלחם בפרבשטיין וסופרסקי וז’בוטינסקי אם לא בהסתדרות הציונית?). אנו רואים דווקא ניגודים מעמדיים בתנועה הציונית ואנו מנהלים מלחמה מעמדית בהסתדרות הציונית, ומלחמתנו בקונגרסים היא מלחמת מעמד הפועלים – ורק “מרכסיסטים” כיערי אינם רואים זאת – אבל מלחמתנו המעמדית בציונות, כמו מלחמתנו המעמדית ביישוב היא מלחמה של מעמד הממלא שליחות היסטורית של העם והדואג לשיחרורו ולתקומתו ולגאולתו של העם כולו.

זוהי שיטתנו.

חרדה לאחדות המעמד העובד בארץ, ההולך וקם מתוך עלייה, היונק מתוך מקורות שונים ורבים בגולה, המחולק בעברו ובמוצאו – ומאוחד בעבודתו, ביצירתו, במלחמתו ובעתידו בארץ.

חרדה למשק ההולך ונבנה בארץ וקולט את העלייה העובדת, דאגה ועזרה להתפתחותו ולהתרחבותו מתוך שמירה קנאית ונאמנה על זכויות העבודה, תנאי העבודה ועתיד עבודה בתוכו.

חרדה לגורל העם היהודי ורצון כנה ותמים להעבירו לארץ, לשתלהו במולדת על יסודות עבודה עצמית ומשק עצמי, תרבות עצמית וממלכתיות עצמית – מתוך נאמנות ייעודו ההיסטורי הגואל של מעמד הפועלים במלחמת שיחרורו.

תל-אביב, יט שבט תרצג [“דבר” 2360]